בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין
דיני סימנים
בגמ' פ' אלו מציאות (דף כ"ז) איבעיא להו סימנים דאו' או דרבנן עיי"ש כל הסוגיא עד ת"ש אין מעידין כו'. והקשו כל המפרשים דלפי מה שכתבו התוס' בכתובות בשלהי פ"ק דהמוצא אבידה ל"ל חזק"מ עיי"ש. אם כן נהי דסימני אבידה הוא מדאו' מ"מ מנ"ל למילף להתיר אשת איש במת ע"י סימנים דהא גבי אשת איש הוא נגד חזקה. והיינו חזקת א"א. והנה מקצת אחרונים רצו לתרץ קושיא זו עפ"י דברי פני יהושע שהקשה דלמה לן להחזיר אבידה דוקא על ידי סימנים או עדים הלא אפי' בלא סימנים היה לנו להחזיר לו. דהוא טוען ברי דשלו הוא והמוצא אבדה טוען רק שמא והכא לכ"ע ברי עדיף דהא הכא ליכא חזקת ממון. ותירץ הפ"י משום דאיכא רובא דעלמא דמהם נפל. ולפ"ז גם קושיא הנ"ל לא קשה. דהא אם סימני אבידה דאו' אם כן מוכח דעדיף מרובא א"כ מכ"ש דעדיפא מחזקה. אמנם אף אם נאמר כדברי הפ"י דבאבדה הוא נגד רובא דעלמא. מ"מ עדיין יש להקשות מנ"ל להתיר אשת איש ע"י סימנים דהוא נגד רובא וחזקה. משא"כ באבדה דהוא רק נגד רוב לחוד [וכעין שכתב הריב"ש בתשובה דתרי חזקה עדיפא מרובא]. ועוד גוף הסברא של הפ"י ז"ל שכתב דבאבדה הוא נגד רוב. צ"ע. דהא גם התובע האבדה הוא ג"כ מהרוב. ועיין בתשובת נוב"י סימן מ"ג שכתב ג"כ כעין זה עיי"ש:
והנה רציתי לתרץ קושית הפ"י ויתורץ בזה גם קושית המפרשים הנ"ל. והוא דנהי שכתבו תוספות הנ"ל דהמוצא אבדה ל"ל חזקת ממון הוא רק לענין נגד הבעל אבדה אין לו חזק"מ. והיינו היכא שאין לנו נ"מ רק למי שייך האבדה או להתובע או להמוצא. משא"כ היכא שאנו מסופקים על האבדה של מי היא או להתובע העומד לפנינו או לאיש אחר. על זה שייך חזקת ממון. לפי מה שכתבו התוס' בר"פ שנים אוחזין דמה דהנפקד תופס בחזקת שניהם ה"ה כאלו מוחזקין בה עיי"ש. אם כן כמו כן כאן דהמוצא אבדה תופס בשביל כל העולם. א"כ ה"ה כאלו היה כל אחד מוחזק בה. ואם כן ה"ה כאלו בא להוציא מחזקת ממון. וא"כ ממילא לא קשה קושית הפ"י הנ"ל וגם קושית המפרשים.
אמנם לכאורה יש סתירה לדבר זה מהר"ן ז"ל חולין פ' גיד הנשה שכתב דע"א נאמן באבדה משום דליכא חזקת ממון. א"כ הרי מוכח מהר"ן דגבי אבדה לא אמרינן סברא זו. אך באמת הר"ן לשיטתו. כי מדבריו בר"פ שנים אוחזין בחדושיו נראה דל"ל כלל הך סברת התוס' הנ"ל דנפקד תופס בחזקת שניהם עיי"ש. משא"כ לפי שיטת התו' שפיר אפשר לומר הכי. אמנם עדיין לא הועלנו לפי שיטת הר"ן ז"ל. ובפרט לפמש"כ התרומת הדשן סימן דסברת תוס' הנ"ל דנפקד תופס בחזקת שניהם הוא רק למידחי דינא דפרסאי והיינו דלא נימא כל דאלים גבר. לענין זה מועיל הך דנפקד תופס בחזקת שניהם משא"כ לענין שאר דברים לא נחשב בשביל זה כמוחזקין עיי"ש. אם כן בלאו הכי אי אפשר לומר כהנ"ל.
הגה"ה ועיקר קושית הפ"י לא זכיתי להבין לכאורה דנראה דזה לא מיקרי בו"ש דהא מה שאנו טוענין עבור כל העולם ה"ה כברי כמו שמבואר בר"פ האשה שנתארמלה ע"ש א"כ כמו כן כאן באבדה ה"ה כברי וברי: ע"כ הגה"ה
וא"כ עדיין קשה קושית המפרשים הנ"ל. וביותר קשה קושיא הנ"ל לפי דברי הר"ן הנ"ל. דהא מהר"ן מוכח בפירוש דלהתיר אשת איש חמור יותר מאבדה דהא ע"א במיתה דעת רוב הפוסקים דהוא רק מדרבנן משום עיגונא [ואף למקצת פוסקים דסברי דהוא מדאו' הוא רק משום הטעם דמלתא דעבידא לאגלויי] ובאבדה כתב הר"ן דמהני ע"א והוא בודאי מדאורייתא דלא מצינו תקנת חז"ל בזה להחזיר אבדה ע"י ע"א. וא"כ נהי דסימני אבידה דאו' מ"מ מנ"ל להתיר א"א ע"י סימנים. ועוד יותר קשה לי לפי מה שהקשו תוס' בחולין (דף י"א) דלמה לן קרא על רוב הא רובא וחזקה רובא עדיף ואם אזלינן בתר חזקה מכ"ש בתר רובא. ע"ש מה שתירצו. ואם כן גם כאן קשה דאם נימא דסימנים עדיפי מחזקה. א"כ למה לן קרא להחזיר אבידה ע"י סימנים. דאם סימנים עדיפי מחזקה מכ"ש היכא דליכא חזקה. אע"כ מדטרח קרא למכתב דמהדרינן אבידה ע"י סימנים ש"מ דסימנים גרועים מחזקה:
והנה ראיתי בתשו' נוב"י מה"ת סימן ס' שרצה לתרץ קושיא הנ"ל שהקשו המפרשים והוא דבעל האבעי' מסופק בזה דאם סימנים לאו דאורייתא א"כ אין סברא לחלק לענין יאוש בין דבר שיש בו סי' לאין בו סי' או דלמא כסברת התו' דאפי' אי סימנים לאו דאו' מכל מקום לא מייאש משום דע"י סימנים ימצא עדים. ולפ"ז מה דכתבו התו' דמוצא אבידה אין לו חזקת ממון הוא רק לדידן דקי"ל דאפי' אי סימנים ל"ד מ"מ לא מייאש. אבל לפי הצד דבעל האבעי' דסימנים דאו' הוא משום דסובר דאי סימנים לאו דאו' הוה מייאש וא"כ היה המוצא זוכה בהאבדה ע"י יאוש וא"כ היה המוצא מוחזק וע"י הסימנים מוציאים ממנו וא"כ באים הסימנים להוציא מחזקה עיי"ש. ולפענ"ד מאד תמוהין דברי נוב"י מתרי טעמי ולא זכיתי להבין דבריו כלל. חדא במ"ש דכיון דאי סל"ד דהיה המוצא זוכה באבידה מטעם יאוש. א"כ הסימנים באים להוציא מחזקה. ואני לא ידעתי שום הפרש בין הכא לנידון דתוס' כתובות שכתב דמוצא אבידה אין לו חזקת ממון. והרי שם ג"כ אילו לא היינו הולכין אחר רוב כו' היה האבדה להמוצא. ואעפ"כ כתבו דהמוצא אין לו חזקת ממון. והטעם הוא כמו שכתב התרומת הדשן סימן שי"ד לפ' כוונת התו' משום דלא מדעת בעל האבדה בא ליד המוצא ולא דמי למוכר שור לחברו ונמצא נגחן עיי"ש בתה"ד. עוד תמוהים לי מאד דברי הנוב"י. דנהי דמודינא להנוב"י דזה מקרי חזקת ממון. מ"מ לא מיקרי דהסימנים באים להוציא מחזקה. דהא כיון דהדין הוא דניהדר בסימנים א"כ ממילא לא מייאשו הבעלים וממילא שוב אין להמוצא שום זכיה בהאבדה ואין לו חזקת ממון. א"כ הסימנים אינם באים להוציא מחזקה כי באמת אין כאן חזקה כי ע"י הסימנים שהדין דמחזירין ע"י עי"ז מעולם לא היה להמוצא אבידה חזקה ופשוט. וכ"ז לפענ"ד תמיהות גדולות הפלא ופלא על הנוב"י ז"ל. ולפ"ז קמו וגם נצבו כל הקושיות הנ"ל:
ונ"ל לתרץ קושיות אלו. דהנה לכאורה יש לדקדק עוד דלמה לא קאמר הש"ס נ"מ לענין אה מעידין על סימנים. להתיר א"א כגון במת. לכן נ"ל דהנה בחדושי ר"ן בסוגיא זו הקשה על תירוץ הש"ס לא בעדים. הק' הר"ן דלמה לן קרא על בעדים דאי לאשמועינן דמהדרינן בעדים פשיטא ואי לאשמועינן דבסימנים לא מהדרינן לשתוק קרא מניה ואנא ידענא, דמנא תיתי. ותירץ וז"ל י"ל דסברא הוא דליהדר בסימנים דלאו אפוקי ממונא ממר וליתב למר הוא להכי אצטריך קרא שלא יתן אלא בעדים עי"ש. א"כ נשמע מהר"ן ז"ל דמצד הסברא החיצונה הוא דניהדר אבידה בסימנים דלאו אפוקי ממונא הוא. ולפ"ז אם היינו מוצאין קרא דניהדר אבדה בסימנים היה לכאורה קשה דלשתוק קרא מניה וג"כ היינו יודעין דניהדר אבדה בסימנים מצד הסברא. אע"כ היינו אומרים דהקרא אתי לנו להורות דאנו יכולין לסמוך על סימנים אפי' נגד חזקה. דאם לא דרק באבדה רצה התורה לסמוך על סימנים לשתוק קרא מניה וכסברת חדושי הר"ן ז"ל. ולפ"ז ממילא הכל מיושב. ורק אקדים עוד הקדמה אחת. דהנה ביבמות (דף ק"ך) הקשה ממתני' דאין מעידין כו' על הברייתא דמצאו קשור כו'. וז"ל הש"ס שם. למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור כו. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך הש"ס לעשות הקדמה לקושייתם למימרא דסל"ד הא בלא זה ק' מתניתין וברייתא אהדדי. דממתניתין מוכח דלא סמכינן על סימנים ומהברייתא מוכח דסמכינן על סימנים. לכן עכצ"ל דהנה הרמב"ן בחדושיו לגיטין דף כ"ז סובר דהשליח נאמן בטביעת עין להעיד על הגט אפי' הוא ע"ה. וכתב הטעם דעד אחד נאמן באיסורין. ונהי דהרשב"א והר"ן ז"ל פליגי עליו בזה וסברי דלא מהימן אם הוא ע"ה טעמם הוא רק משום דחיישי למשקר בשביל הפסד שכרו או בשביל תרעומת עיי"ש. והנה עכצ"ל דלהעיד על הגט שנמצא לא מקרי דבר שבערוה וגם לא נגד חזקת א"א. דאם לא למה באמת נאמן ע"א להרמב"ן ז"ל. וגם למה הוצרכו הרשב"א ור"ן ז"ל לפרש הטעם דחיישינן למשקר משום הפסד שכרו הלא בלא"ה ע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ונגד חזקה אפי' היכא דלא שייך טעמא דהפסד שכרו, אע"כ דזה לא מיקרי דבר שבערוה וגם נגד חזקת אשת איש. והסברא לזה נראה כמו סברת הרי"ף ביבמות פרק החולץ באשתמודענא וכעין זה סברת הרמב"ם באיסור עצמו בע"א יוחזק וא"כ כמו כן כאן. דכיון דהשתא הוא רק מעיד דזה הגט ראוי לגרש בו אבל עדיין אינו מעיד להוציאה מחזקתה. עיין ברי"ף פ' החולץ [ובאמת צ"ע לפי זה על הש"ס גטין ר"פ המביא דשם ג"כ לכאורה דומה להכא]. ולפ"ז בלא ההקדמה למימרא דסל"ד ל"ה יכול הש"ס להקשות מתניתין וברייתא אהדדי דהיינו יכולים לחלק דבשלמא במתניתין דהכא אין מועיל סימנים משום דהוא נגד חזקת אשת איש משא"כ בברייתא דמצאו קשור דהוא רק להחזיר גט לגרש בו אינו נגד חזקת א"א. להכי מהני סימנים. אכן השתא לאחר זאת ההקדמה שפיר הקשו הש"ס וכמו שאבאר. ונחזור לסוגיא דהכא דלהכי לא קאמר הש"ס נ"מ לענין מת ע"י סימנים. דהנה הבעל אבעי' כשנסתפק אם סימנים דאו' היה ספיקו דאפשר מש"ה סימנים דאו' משום דלא מצינו קרא להיפך דלא ניהדר בסימנים א"כ ממילא נשארה הסברא החיצונה דניהדר בסימנים וכמו סברת הר"ן ז"ל. להכי אין יכול לומר יותר רק נ"מ לאהדורי גט אשה וכמו שפי' רש"י שנאבד מיד השליח. כי להחזיר גט לגרש בו גם כן הוא אינו נגד חזקה כמו אבדה אבל לא היה יכול לומר להתיר א"א ע"י סימנים כגון במת דשם איכא חזקת א"א. והא דרצה הש"ס לקמן למיפשט ממתניתין דאין מעידין דסל"ד. ולא קשה דילמא לעולם באבדה סימנים דאי' משום דאינו נגד חזקה משא"כ במת דאיכא חזקת א"א. דהא השתא קיימינן לבתר דרצה הש"ס למיפשט מקרא דוהי' עמך וגו' מאי לאו בסימנים ומהדרינן לא בעדים. ואם כן השתא ממילא אי סימנים באבדה דאו' א"כ ממילא גם היכא דאיכא חזקה מהני סימנים. דאי סימנים דאו' א"כ ע"כ הקרא דעד דרוש וגו' אתי לסימנים ועל אבדה לחוד לא אצטריך קרא וכנ"ל אלא ע"כ דאתי קרא להורות דאפי' בעלמא נגד חזקה מהני סימנים וכנ"ל. וא"כ גם להיפך מוכח דהיינו אי מצינו דלא מהני סימנים נגד חזקה ממילא ע"כ מוכח דגם באבדה לאו דאורייתא דעכצ"ל דהקרא דעד דרוש אתי להורות דדוקא בעדים ולא סימנים. ולפ"ז שפיר קאמר הש"ס ת"ש ממשנה דאין מעידין כו' להוכיח דסימנים לאו דאו':
הגה"ה ולפ"ז יש ליישב גם קושית האחרונים שהקשו דבלא"ה מנ"ל למילף להתיר א"א במת ע"י סימנים מאבדה דבשלמא באבדה לפמש"כ התוס' בפ' א"מ דבזה שמזכיר שם החפץ גם כן ידעינן דנאבד ממנו חפץ כזה. אך אם אינו נותן סימנים חיישינן דשמא גם איש אחר אבד חפץ כזה עי"ש. א"כ להכי שפיר מהדרינן אבדה ע"י סימנים דלחשוש דשמא גם איש אחר אבד חפץ כזה עם סימנים כאלו. הוא חשש רחוק דהוי תרי חששות חשש דאיתרמי עוד אבדה וגם חשש דאיתרמי דסימניהם דומים זה לזה. משא"כ במת הוא רק חשש שמא איתרמי סימנים כסימנים. וא"כ עדיין אפשר דלא סמכינן על סימנים במת אף דסמכינן באבידה. ולפמ"ש כאן גם זה מיושב והוא דע"כ אי סימני אבידה דאו' [והיינו מקרא דעד דרוש כו'] ע"כ גם הקרא בא להורות דגם במת מתירין על ידי סימנים. וגם לפ"ז מיושב מאי דקאמר הש"ס מתחלה רק הנ"מ של לאהדורי גט אשה וכפרש"י ז"ל שנאבד מן השליח. דהא לענין מת עדיין לא היה יכול הש"ס לעשות נ"מ משום קו' האחרונים הנ"ל. אכן בגט אשה שנאבד מן השליח דהוא דומה גם בפרט זה לאבדה דבגט שנאבד ג"כ יש תרי חששות לחשוש לאיש אחר כמו באבדה, ולהכי שפיר מדמה הש"ס גט לאבדה אף לפי ההו"א דלא ידעינן עדיין סימנים מהקרא רק מצד הסברא החיצונה: ע"כ הגה"ה
ולפ"ז מיושב ג"כ סוגית הש"ס ביבמות הנ"ל כלו' דממתניתין דאין מעידין כו' מוכח דאפילו סימני אבדה לאו דאו' וא"כ אפי' היכא דליכא חזקה לא מהני סימנים וא"כ קשה על הברייתא דמצאו קשור כו' וזה הוא כוונת הש"ס ביבמות שם מאי דקאמרי למימרא סל"ד כלו' דמוכח ממתני' דאפי' סי' אבידה לאו דאו' וכנ"ל:
ב ולפי דברי חדושי ר"ן ז"ל נראה ליישב מה שנתקשו האחרונים ז"ל על הפוסקים שסברו דבממון לא חיישינן לשאלה דכך תיקנו רבנן כמו דתיקנו לענין סימנים. והקשו האחרונים דבשלמא לענין סימנים שפיר תיקנו כמו שמפרש הש"ס הטעם משום דניחא לבעל אבדה דכ"ע לא ידעו סימנים מובהקים דידה. משא"כ לענין חשש שאלה לא שייך ניחא לבעל האבדה דהמשאיל יבא ויתן סימנים באוכף וכדומה. ולדברי חדושי ר"ן ניחא דבשלמא על סימנים שפיר הוצרך הש"ס ליתן טעם על תקנת חז"ל דהנה ידוע דעת הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דהיכא דמפורש דבר בתורה לא מצו חז"ל לתקן היפך. וגם שפיר מדויק לפ"ז לשון הש"ס לקמן במאי דאמרו את"ל היכי מהדרינן אבידתא בסימנים עיי"ש. משמע לכאורה דהש"ס מקשה קושיא חזקה. ולפירש"י שם עיי"ש היה להש"ס לומר בלשון אחר דהיינו מה טעם תיקנו כן. אכן לפי הנ"ל ניחא דבאמת קושיא חזקה היא והוא דאת"ל סיל"ד א"כ הקרא דעד דרוש אתי להורות דדוקא בעדים אבל לא בסימנים. אם כן ה"ה כמפורש בתורה דלא ניהדר בסימנין. והקשו הש"ס היאך מצו חז"ל לתקן היפך המפורש בתורה וכדעת הט"ז ומסיק הש"ס דגם לבעל האבדה ניחא לעשות תקנה זו ואם כן אין זה נגד דין תורה. דאם גם לבעל האבדה ניחא מאי איכפת לן. משא"כ על חשש שאלה נהי דהוא חשש תורה מכל מקום אינו מפורש בתורה דניחוש לשאלה. ואם כן אפי' בלא טעם דניחא לבעל האבדה מצי לתקן דלא ניחוש לשאלה כמו שאר תקנת חז"ל:
ג והנה בענין חשש שאלה מצינו שלש שיטות שיטה א הוא דעת מהר"ל מפראג ז"ל והוא דאם סימנים דרבנן אז לא חיישינן לשאלה. ורק אי סימנים דאורייתא אז חיישינן לשאלה, ולפ"ז מה דאנו חיישינן לשאלה הוא רק משום דהאבעיא אי סימנים דאו' או דרבנן לא נפשט. ואם כן יש לספק דילמא סימנים דאו' ואז יש לחוש לשאלה (ועיין מה שאכתוב לקמן בדברי המהר"ל ז"ל האלו) ועפ"ז מתיר המהר"ל באם יש לו סימן אמצעי בגופו ובכליו יש לו סימן מובהק דאז יש להתירה מכח ממ"נ דאי סימנים דאו' ונהי דאז חיישינן לשאלה וא"כ אין לסמוך על סימני כליו מכל מקום יש להתירה ע"י סימן אמצעי שבגופו. ואי סימנים דרבנן. וא"כ אין להתיר מחמת ס"א שבגופו שוב יש לנו לסמוך על סימני כליו. כי אם סימנים דרבנן אז לא חיישינן לשאלה:
שיטה ב הוא דעת הבית שמואל היפך מדעת המהר"ל ז"ל. והוא דאדרבה דאי סימנים דאו' אז לא חיישינן לשאלה. ורק אי סימנים דרבנן אז חיישינן לשאלה. וא"כ לשיטתו אין להתיר באופן הנ"ל אך בכלים דלא מושלי כלומר בהני כלים דאמרינן בש"ס דלא מושלי והיינו כים וארנקי וטבעת גם אנן לא חיישינן לשאלה:
שיטה ג הוא דעת הב"י ז"ל בתשובה דאפילו בכלים דלא מושלי ג"כ חיישינן לשאלה עיי"ש היטב בב"ש ס"ק ס"ט ותמצא כל הג' שיטות מבוארים:
והנה הנוב"י ז"ל בתשובה הניח שיטת הב"י ז"ל בתימה גדולה. והוא דאם כשיטת הב"י ז"ל דאי סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישינן. א"כ קשה מהא דאיתא בש"ס ת"ש חמור בסימני אוכף [והיינו לפשוט דסימנים דאו'] ודחי הש"ס אימא בעידי אוכף [כלומר דסימנים דרבנן]. ולפי שיטת הב"י עדיין קשה דאם סימנים דרבנן א"כ גם בעידי אוכף אינו מועיל להחזיר משום חשש שאלה. ואף דאוכף לא מושלי כדאמרינן בש"ס. הלא לפי שיטת הב"י חיישינן אף בכלים דלא מושלי אם סימנים דרבנן וא"כ עדיין ק' על תירוץ הש"ס אימא בעידי אוכף. עיי"ש בנוב"י שהאריך בקושיא זו וכל הבאים אחריו האריכו לתרץ קושיא זו. ולפענ"ד נ"ל לתרץ בפשיטות. ומקודם אבאר סברות ג' שיטות הנ"ל מאיזה כח מחזיק כ"א סברתו. והנה שיטת המהר"ל ז"ל הוא מכח דהוא סובר דחשש שאלה כ"כ גרוע עד שאין לנו לחשוש לו אם לא שיש הכרח לחשוש לו וכמ"ש התוס' דלתירוץ השני שבש"ס כליו בחיוורי וסומקי אז לא חיישינן לשאלה ע"ש בתוס'. ואם כן הרי מוכח מדברי התוס' האלו דכ"ז שאין לנו הוכחה דניחוש לשאלה אז לא חיישינן לשאלה ולהכי שפיר סובר המהר"ל דאם סימנים דרבנן אם כן בפשיטות אין לנו הכרח דניחוש לשאלה כי גם בלאו חשש שאלה ניחא המשנה דיבמות דאין מעידין כו' ולהכי אי סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה. ומאי דאנן חיישינן לשאלה הוא רק משום דשמא סימנים דאורייתא ואז יש לנו הכרח דניחוש לשאלה לפי תירוץ הראשון שבש"ס. ושיטת הב"ש אשר הוא להיפך מדעת מהר"ל הוא מכח דהיה קשה להב"ש דאם כדברי המהר"ל ז"ל גם להך צד דסימנים דאו' לא היה לנו לחשוש לשאלה. כי לפי האמת יש לנו עוד תירוץ בש"ס על המשנה הנ"ל והיינו כליו בחיוורי וסומקי. א"כ אף אי סימנים דאו' אין לנו הכרח דניחוש לשאלה (ועיין מה שאכתוב לקמן בדברי ב"ש האלו) וא"כ לפי דברי המהר"ל ז"ל דכל זמן שאין לנו הכרח לחשש שאלה לא חיישינן ליה. אם כן לא היה לנו לחשוש לשאלה כי בין סימנים דאו' או דרבנן אין לנו הכרח לחשש שאלה. לכן העלה להיפך מדעת מהר"ל. והוא דאם סימנים דאו' לא חיישינן לשאלה כי אין לנו הכרח דניחוש לשאלה כי אפשר כתירוץ הב' שבש"ס. אך אם סימנים דרבנן אף שאין לנו הכרח לחשש שאלה. מ"מ אם סימנים דרבנן גם מצד הסברא החיצונה חיישינן לשאלה. והנה בכונת הב"ש עי' בנוב"י סימן נ"א שהביא בשם מקצת אחרונים שרצו לפרש דעת הב"ש והוא דדוקא סימן מובהק בכליו לא מהני משום חשש שאלה משא"כ היכא שיש לו טביעת עין בכליו אז לא חיישינן לשאלה. כי דוקא בסימן מובהק דעדיין יש חשש דלמא איתרמי עוד סימן כזה. ואף דבסימן מובהק בגופו לא חיישי' לחשש דדלמא איתרמי כו'. מ"מ בסי"מ בכלים כיון דיש עוד חשש שאלה. אנו מצרפין שני החששות יחד וחיישינן. והנוב"י האריך לתמוה עליו. ותורף קושיתו הוא דא"כ לפי ההוה אמינא שבש"ס דגם אם סימנים דאו' חיישינן לשאלה. ג"כ היה לנו לומר כסברת האחרונים הנ"ל דבטביעת עין ליכא חשש שאלה. וא"כ למה לא משני הש"ס על הקושיא דחמור בסימני אוכף היאך מהדרינן ניחוש לשאלה היה להש"ס לתרץ קושיא זו דאימא בעידי אוכף כדמשני הש"ס לעיל. אלא ע"כ דאין לחלק כפי סברתם. דאם חיישינן לשאלה גם בט"ע יש לחשוש עיי"ש. והנה לפענ"ד יש לתרץ קושית הנוב"י ז"ל. דהנה קושית הש"ס דחמור בס"א הי"מ קאי על רבא דאמר לעיל דחמור דקרא אתי להורות על סימני אוכף [והיינו אי סימנים דאורייתא או על עידי אוכף [והיינו אי סימנים לאו דאו' וכמו שכתב התו' שם]. וא"כ כך הוא כונת הש"ס בקושיתם איך נוכל לומר דסימנים דאו' וחיישינן לשאלה הרי מרבא דאמר חמור בסימני אוכף [להך צד דסימנים דאו'] מוכח דלא חיישינן לשאלה. דאל"כ היאך מהדרינן ע"י סימני אוכף. וא"כ אי אפשר לשנוי' אימא בעידי אוכף כקושית הנוב"י דהרי מ"מ רבא מזכיר תרווייהו היינו סימני אוכף ועידי אוכף. דבשלמא לעיל שפיר משני הש"ס אימא בע"א. דלעיל רצה הש"ס למפשט מהקרא דיתורא דחמור. שפיר משני דקרא אתי להורות רק על עידי אוכף משא"כ הכא מקשי הש"ס מלישנא דרבא והרי רבא מזכיר בפירוש סימני אוכף להך צד דסימנים דאו' ופשוט. אמנם מצד אחר נ"ל דאי אפשר לומר כסברתם ז"ל. דהנה בודאי מצד הסברא סימן מובהק יש לו עדיפות כ"כ כמו סימן אמצעי אפילו אם סימנים דאו'. ונראה דעדיף עוד יותר דהרי על סימן אמצעי אם ל"ה לנו קרא ע"ז אמרינן דלאו דאו'. וס"מ אמרינן דהוא דאו' מצד הסברא החיצונה. וא"כ איך נוכל לומר בכונת הב"ש כפי סברתם דבסי' מובהק אנו חוששין לשאלה אי סימנים דרבנן משום הצטרפות שני חששים וכנ"ל דהא א"כ למה לא ניחוש לשאלה בסי' אמצעי אף אם סימנים דאו'. והרי הב"ש כתב בפירוש דאם סימנים דאו לא חיישינן לשאלה כלל. לכן מחוורתא דהא מילתא כמו שכתב הנוב"י ז"ל דכונת הב"ש הוא דאפי' ע"י ט"ע דכלים ג"כ לא מהני משום חשש שאלה. והוא דהב"ש סובר דנהי דאם סימנים דאו' אז לא חיישינן לשאלה. מ"מ אם סימנים דרבנן יש לחוש לשאלה. והוא דמה דלא חיישינן לשאלה אם סימנים דאו' אפשר משום דהש"ס סובר דהחשש שאלה הוא דומה לחשש של אתרומי אתרמי סימנים כסימנים בסימן אמצעי. ולהכי אי סימנים דאו' א"כ לא חיישינן לאתרמי סי' כו'. א"כ לא חיישינן גם כן לחשש שאלה דתרווייהו שקולים הם. משא"כ אי סימנים דרבנן אם כן חששה התורה לאתרמי. וא"כ גם חשש שאלה חיישי' ובודאי כן הוא כונת הב"ש ז"ל. אמנם בכלים דלא מושלי דעת הב"ש דלא חיישינן אפי' אי סימנים דרבנן. והטעם דהא חזינן דאף לפי תירוץ הראשון שבש"ס דחיישינן לשאלה. מ"מ בכלים דלא מושלי לא חיישינן. א"כ לפי תירוץ בתרא דל"ח לשאלה כלל אי סימנים דאו'. וסבירא להש"ס דהחשש שאלה הוא דומה לחשש אתרמי סי' כסימנים. ואם כן אם כלים דמושלי חשש שאלה דומה לסימן אמצעי ממילא בכלים דלא מושלי חשש שאלה בודאי דומה לסימן מובהק. ולהכי ל"ח גם לדידן בכלים דלא מושלי כן נראה ברור בכונת הב"ש. אמנם כל זה להב"ש לשיטתו דסובר דאי סי"ד בודאי מסקנת הש"ס דל"ח לשאלה כי מכח זה הקשה על מהר"ל מפראג ז"ל. אמנם אם נאמר גם כדעת המהר"ל ז"ל דגם אם סימנים דאו' ג"כ יש לחוש לשאלה כי עדיין יש לנו לספק איזה תירוץ (מהשני תירוצים) הוא עיקר. ונ"ל קצת ראיה לזה דהנה בב"מ הק' הש"ס על הברייתא דמצאו קשור אחר תירוץ הש"ס דכליו בחיוורי וסומקי. ואם כשיטת הב"ש דלבתר דמשני הש"ס כליו בחיוורי מסקנת הש"ס דל"ח לשאלה. א"כ למה הקשה הש"ס ממצאו קשור כו' דניחוש לשאלה. הא השתא קיימינן דל"ח לשאלה. אכן לדעת המהר"ל דאפי' בתר תירוץ הש"ס דחיוורי וסומקי עדיין הדבר בספק איזה תירוץ מחוור יותר אי חשש שאלה או חיוורי וסומקי. ולהכי שפיר מקשה הש"ס ממצאו קשור על החשש שאלה. אח"כ מצאתי בתשו' ב"ח סי' פ"ו שכתב ג"כ להוכיח מסוגיא דבב"מ דאפי' לתירוץ בתרא דהש"ס ג"כ עדיין חוששין לשאלה. א"כ אם נצרף
הגה"ה ולי נראה להסביר הדבר שכתבתי דגם התירוץ דחיוורי וסומקי לא ברירא כ"כ להש"ס והוא במשקל עם חשש שאלה]. דהנה הנמוק"י ביבמות כתב על המשנה דאין מעידין וז"ל והכי הילכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כו' ומתניתין דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ ובכליו חיוור וסומק ע"כ. וקשה דהא הנמוק"י קאי השתא אי סימנים דרבנן. א"כ ודאי לא מיירי המתני' בארוך וגוץ. דהא ארו"ג אפילו סימן אמצעי לא הוי דהא הש"ס מתרץ על המשנה דאפי' אי סימנים דאו' מ"מ ארו"ג לאו סי' הוא. וכן קשה על הרמ"א בסימן י"ז שכתב גם כן בזה הלשון דארוך וגוץ וחיוור וסומק לאו סימן מובהק. משמע אבל סימן אמצעי הוא. וקשה ג"כ כהנ"ל דהוא ההיפך מש"ס ונלפענ"ד לתרץ דבר זה דהנה בגיטין דף כ"ז גרסינן שם בברייתא תנו רבנן איזהו לאלתר כו' עד ואפילו שהה ויש בו סימנים מעידין עליו דאמרינן נקב יש בו בצד מות פלוני ואין מעידין על סימני גופו דאמרי ארוך וגוץ עי"ש. והנה בודאי לכאורה תמוה מאד מדוע לא פשט הש"ס מברייתא זו דהוצרכו דוקא בצד אות פלוני דהוא סימן מובהק משמע אבל סימן אמצעי לא מהני ואם כן תפשוט מינה דסימנים דרבנן. ואין לומר דלהכי לא פשטינן מינה משום דמסיפא מוכח להיפך דסי' דאו' מדקתני אין מעידין על סימני ארוך וגוץ דהם סימנים גרועים. משמע אבל סימנים אמצעים מעידין. א"כ באמת קשיא רישא לסיפא ואם כן יותר קשה מדוע לא הקשה כן הש"ס על הברייתא. ולא ראיתי מי שהעיר בזה. לכן נלפענ"ד מכת קושיות אלו לומר דמאי דפשיטא להש"ס דנקב יש בו בצד אות פלוני מיקרי סימן מובהק ומהני אפילו אי סימנים דרבנן וכן מאי דפשוט להש"ס דסי' ארו"ג לאו סימן היא ולא מהני אפילו אי סימנים דאו'. לאו משום דכך ידעו הש"ס מכח סברתם רק דלמדו כ"ז מברייתא זו דקתני בפירוש דנקב יש בו בצד אות פלוני מהני וארו"ג לא מהני. אם כן יהיה איך שיהיה בין אם סברה הברייתא סימנים דאורייתא ובין דסברה סד"ר מ"מ קתני דבצד אות פלוני מהני וארוך וגוץ לא מהני. רק יש נ"מ לענין זה דאם נאמר סימנים דאו' אם כן יהיה מוכח דנקב בצד אות פלוני הוא רק סימן אמצעי כשאר סימנים. דאם לא רק דאפילו סימן מובהק הוא. למה לא אשמעינן הברייתא יותר רבותא דאפילו סימן אמצעי גם כן מהני. גם היה מוכח מהברייתא דארוך וגוץ אפילו סימן אמצעי ליכא. ואם נאמר דהברייתא סברה סימנים דרבנן אם כן ע"כ יהיה מוכח מהברייתא דנקב בצד אות פלוני סימן מובהק. וגם יהיה מוכח בע"כ דארוך וגוץ עכ"פ סימן אמצעי הוא. דאם ארו"ג אפילו סימן אמצעי אינו. אם כן היה להברייתא יותר רבותא לאשמועינן דאפילו סימן אמצעי לא מהני. אע"כ דגם ארו"ג סימן אמצעי הוא. ואעפ"כ שפיר פשיטא ליה להש"ס דבצד אות פלוני מהני. דהא קתני כן בברייתא דמהני. רק דאין אנו יודעין אי מטעם דהברייתא סובר סימנים דאו' או משום דסימן מובהק הוא. לכן שפיר קאמר הש"ס בזה דאפילו אם תאמר דסימנים דאורייתא מ"מ סימן ארוך וגוץ לאו סימן הוא דהא כן מפורש בברייתא דסימן ארוך וגוץ לאו סימן הוא. אמנם עדיין קשה קצת דא"כ האיך קאמר הש"ס בגיטין לעיל מיניה אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן. משמע דאי סימנים דאורייתא מהני נקב בעלמא והרי מוכח מברייתא דאף אי סימנים דאורייתא בעי דוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מהני. ולולא דמסתפינא היה נלפענ"ד לומר דבע"כ צ"ל דהני תיבות דאמרו נקב כו' וכן הא דאמרו ארוך וגוץ. זה אינו לשון גוף הברייתא רק הוא פירוש מהש"ס. דהש"ס מפרש דלא תפשוט מהא דסי' דאורייתא או דרבנן. דמאי דקתני דיש בו סימנים מעידין נוכל לאוקמי לך בסימן מובהק כגון בצד אות פלוני, ולעולם סל"ד ומאי דקתני אין מעידין על סימני גופו. מיירי בארוך וגוץ דלאו סימן הוא אפילו אי סימנים דאורייתא. ולכן לא תפשוט מינה כלום [ומפרש"י שם נראה יותר דלא היה לרש"י ז"ל גירסא זו בש"ס כלל (כלומר תיבת ד'א'מ'ר'י) ע"ש ברש"י]. וגם לפי ענ"ד מצד הלשון מר"י נראה דאינו מגוף הברייתא וכמובן. כן נלפענ"ד פשוט. אמנם אם כן יקשה לכאורה דאם בגוף הברייתא לא קתני יותר רק יש בו סימנים מעידין ואין מעידין על סימני הגוף. א"כ לכאורה אין שום טעם ללשון זה דברישא קתני דמעידין על סימנים והדר קתני דאין מעידין. אע"כ דלשון סימני הגוף משמע ארוך וגוץ. כלומר שהוא כמו דהוי קתני בפירוש ארוך וגוץ. ובהיות כן דקתני בברייתא בפירוש דארוך וגוץ לאו סימן הוא. ואם נאמר דארוך וגוץ גרוע מסימן אמצעי אם כן עדיין יהיה מוכח מהברייתא דסימנים דאו'. מדנקטו דוקא דארוך וגוץ לאו סימן הוא. אלא ע"כ דלאו מילתא פסיקתא הוא. דארוך וגוץ סימן גרוע הוא. רק תליא בזה. דאם סימנים דאו' ואעפ"כ קתני בברייתא דאין מעידין על סימני הגוף [והוא ארוך וגוץ] עכצ"ל דארוך וגוץ גרוע מסימן אמצעי. ואם נאמר דסימנים דרבנן. א"כ יהיה להיפוך דאדרבא עכצ"ל דארוך וגוץ ה"ה כשאר סימנים אמצעים וכמובן. ולפ"ז הכל ניחא. הא דקאמר הש"ס דלעולם סימנים דאו'. והא דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו מיירי בארוך וגוץ דהא כן קתני בברייתא דארוך וגוץ לאו סימן הוא. וכן מה דכתב הנמ"י דהמשנה מיירי בארוך וגוץ ג"כ ניחא. דהא אף אי סימנים דרבנן ג"כ שפיר המשנה מיירי בארוך וגוץ. דהא אי סימנים דרבנן אם כן ע"כ ארוך וגוץ כשאר סימן אמצעי וכנ"ל:
אמנם על הרמ"א ז"ל עדיין לא מספיק זה. כי להלכה למעשה אין אנו יכולים לחשוב סימן ארוך וגוץ אף לסימן אמצעי. כי האבעיא אי ס"ד או דרבנן לא נפשט. אם כן אי ארוך וגוץ הוא סימן אמצעי או לא תליא ג"כ בזה דאי סימנים דאו' א"כ ארוך וגוץ סימן גרוע הוא [ועיין מה שאכתוב לקמן בדברי הרמ"א ז"ל]. הרי הוכחתי דסימן ארוך וגוץ לאו מילתא פסיקתא למשויה ליה לסימן גרוע מכח דברי הנמ"י והרמ"א ז"ל. והרי גם הם כתבו דחיור וסומק הוא ג"כ דומה לסימן דארוך וגוץ. א"כ בע"כ צ"ל גם על חיוור וסומק דרק להצד דסימנים דאו' אז בע"כ היה מוכרח הש"ס לחדש דסימן חיוור וסומק הוא גרוע. משא"כ אי סימנים דרבנן. באמת הדרינן לסברא החיצונה, דגם חיוור וסומק הוא סימן אמצעי. כן אנו מוכרחין לומר לדעת הנמוקי יוסף והרמ"א ז"ל. א"כ שפיר אפשר לומר דאף אם חשש שאלה הוא חשש רחוק. מ"מ גם למשויה חיוור וסומק לסימן גרוע. הוא גם כן רחוק. להכי שפיר יש לחוש דילמא תירוץ הראשון הוא עיקר. ולא קשה קושית הב"ש שהקשה דלהך צד דסימנים דאו' אין לנו לחשוש לשאלה. כי אין לנו הכרח דנוכל לומר כתירוץ הב'. דהא גם התירוץ הב' דחיוור וכו' גם כן אינו כל כך מרווח. וא"כ יש לספק איזה תירוץ נוח יותר: ע"כ הגה"ה
שני הסברות יחד והיינו סברת המהר"ל וגם סברת הב"ש אפילו גם בכלים דלא מושלי היה לנו לחשוש לדידן דאי סימנים דרבנן דכמו דהב"ש מחדש סברתו והוא דנהי דמסיק הש"ס דאי סימנים דאורייתא לא חיישינן. מ"מ נוכל לומר דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה וכנ"ל. א"כ כמו כן נוכל לומר גם על כלים דלא מושלי דנהי דמסיק הש"ס דל"ח בכלים דלא מושלי אף דחיישינן בכלים דמושלי מ"מ נוכל לומר דזה רק אי סי' דאו' ומשוי הש"ס כלים דלא מושלי כמו סימן אמצעי [וחשש שאלה בכלים דמושלי דומה לסי' גרוע] ולהכי לא חייש הש"ס אי סימנים דאו'. משא"כ אי סי' דרבנן מנ"ל דלא לחשוש בכלים דלא מושלי וכעין סברת הב"ש בכלים דמושלי. דהא לפ"מ שכתבתי לעיל בדעת מהר"ל ז"ל והבאתי ראיה דאי הוי סימנים דאו' ג"כ היה הדבר בספק אי חיישינן לשאלה דדילמא תירוץ הראשון [דחשש שאלה] עיקר. וא"כ להצד דתירוץ ראשון הוא עיקר. והיינו אפי אי סימנים דאורייתא יש חשש שאלה. א"כ נהי דאז מסיק הש"ס דלא חיישינן בכלים דלא מושלי מ"מ אין ראיה יותר רק דהחשש בכלים אלו דומה לסימן אמצעי וא"כ דלמא תירוץ זה עיקר. ואם כן לדידן מחמת ספק היה לנו לחשוש אף בכלים אלו:
והנה בודאי זהו דעת הב"י דסובר דחיישינן לדידן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי כי הוא תופס סברת המהר"ל דגם אם סימנים דאו' עדיין יש לחוש לחשש שאלה. וגם סברת הב"ש דאם סימנים דרבנן יש לנו יותר לחוש וכנ"ל. ומעתה דנאמר דכן הוא כונת הב"י ז"ל. לפענ"ד לא קשה כלל קושית הנוב"י הנ"ל. כי עיקר חידושו של הב"י ז"ל הוא דנהי דהש"ס קאמר דעל סימני כים וארנקי וטבעת יש לסמוך משום דאין לחוש בהני כלים לשאלה משום דמסמני כו' מ"מ אפשר דזה רק אם סימנים דאו' משא"כ אם סימנים דרבנן עדיין אפשר לחשוש אף בכלים אלו. והוא משום דאין הוכחה מהש"ס דמשום דמסמני כו' אין שום מציאות בעולם לחשש שאלה בכלים אלו. כי אפשר דעדיין יש קצת חשש שאלה גם בהו ואף עפ"כ לא חששו לחשש שאלה בכלים אלו משום דחשש שאלה בכלים אלו דומה לחשש סימן אמצעי והרי הש"ס קאי השתא דסימנים דאו'. להכי אי סימנים דרבנן שפיר יש לחוש אף בכלים אלו לשאלה. וא"כ איך אפשר להקשות על דברי הב"י ז"ל בזה מחמור בעידי אוכף. דהא דברי הב"י ז"ל אמורים רק על כים וארנקי וטבעת. משא"כ אוכף גם הב"י מודה דל"ח לשאלה אפי' אי סימנים דרבנן. דהא מה דקאמר הש"ס דלא מושלי אוכף הוא משום טעם אחר והיינו משום דמסקיב לחמריה. וא"כ באמת מוכח דהטעם דמסקיב כו' מועיל שלא לחשוש כלל לשאלה אפי' אי סימנים דרבנן אבל מ"מ אין הוכחה מאוכף דגם כיס לא מושלי כלל. כי כיס מטעמא אחרינא לא מושלי והיינו משום דמסמני ושפיר אפ"ל דהך טעם דמסמני אינו כ"כ אלים למידחי החשש שאלה כמו הטעם דמסקיב. כנלפענ"ד פשוט. והנה הנוב"י כתב על קושיא זו דזה הוא כונת הב"ש במש"כ דהסוגיא אינו מיושב לדעת הב"י. אך באמת אין זה כוונת הב"ש אלא כונת הב"ש הוא דאם נחלק בין גט למיתה א"כ הסוגיא אינו מיושב דהא הש"ס הקשו ממיתה על גט. עיי"ש בב"ש ותמצא ברור שכן הוא כוונתו:
אמנם לולא דמשספינא הייתי אומר דבר חדש בכוונת הב"י ז"ל בתשובותיו. שלפי ענ"ד המעיין בגוף התשובה של הב"י יראה דכוונה אחרת כוון הב"י ז"ל ושוב לא יהיה קשה עליו שום קושיא כלל. כי מלבד מה שהקשו הב"ש והנוב"י ז"ל עליו. כבר תמהו ג"כ (הב"ח והמגיני שלמה ז"ל בתשו' גאוני בתראי) על גוף התשו' של הב"י ז"ל אשר כמעט דבריו אי אפשר להולמם לכאורה. והנה אעתיק לשון הב"י בתשו' ומתוך זה נבא לביאור הדבר שלענ"ד לא ק' עליו כלל. וז"ל הזהב של הב"י ז"ל בתשובה סימן ח'. והשתא דאמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן קשיא ברייתא דמצאו קשור בכיס. ומשמע דצריך לומר דכיס וארנקי וטבעת חשיבי סי' מובהק. וכ"כ התוס' ז"ל בחד תירוצא וזו היתה סברת בעל נ"י ז"ל שכתב והכי הלכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו ובין בכליו כדאמרינן גבי גט מצאו קשור בכיס כו' ומתניתין דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו מיירי בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ כליו חיוורי וסומקי וכן נראה שהוא סברת המרדכי כו' עד ונראה שהם תופסין עיקר כלישנא בתרא דכליו בחיוורי וסומקי וא"כ ל"ח לשאלה וכ"כ התו' אליבא דהאי לישנא כו' עד אבל הרי"ף והרא"ש כתבו מתני' סתמא דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ולא הזכירו שמעידין על סימן מובהק שבכליו. וכן שום אחד מהפוסקים לא הזכירו דמעידין עליו אם מכירין כיסו וטבעתו וארנקי שלו. וליכא למימר דטעמא משום דבעדות אשה החמירו יותר מבגט אדרבה כ' הרא"ש בפ' כל הגט גבי המביא גט ואבד הימנו שיותר הקילו בעדות אשה מלגבי גט. משמע דסבירא להו כתירוץ אחר שכתבו התו' דמעיקרא כי בעי לאתויי מברייתא דמצאו קשור בכיס כו' דסי' דאו' הוה ס"ד דאדם אחר מצאו ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס ולכך בעי למיפשט מינה דסימנים דאו' וכי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו שיוכל לומר לא אבדתי והכי מוקי הרא"ש הא דתנן בפ' כל הגט מצאו בחפיסה וכו' דהיינו שמצאו בעצמו ומכירו ונאמן במיגו. ואם כן בעדות אשה דליכא למימר מיגו. אין מעידין אפילו על כיס וארנקי וטבעת. וכי תימא א"כ מאי האי דכ' הרא"ש כלל נ"ב סי"ז ואותו שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקים שהיו שלו סימן מלבושים לא הוי סימן דפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים עכ"ל. משמע מלשונו דטעמא דסימן דכלים לא הוי סימן דהיינו משום דחיישי' לשאלה וא"כ בארנקי וכיס וטבעת דליכא למיחש לשאלה נימא דהוי סימן. וצריך לומר דלרבותא נקט לומר דאפי' אי סימנים דאו' מודי דבכה"ג לאו סימן הוא דחיישינן לשאלה. אבל כאן דמספקא לן אי סי' דרבנן אפי' בכלים דליכא למיחש לשאלה לא הוי סימן כנ"ל. עכ"ל הזהב של הב"י ז"ל. והנה תמהו עליו הגאונים הנ"ל במה שכתב דבעדות אשה ליכא למימר מיגו אין מעידין אפי' על כיס כו'. ותמהו ע"ז דמה ענין מיגו לעדות אשה בשלמא בגט צריך מיגו להשליח דאל"כ אינו נאמן משום חשש משקר משום הפסד שכרו או משום תרעומת. משא"כ בעדות אשה ליכא חשש משקר וא"כ לא צריך מיגו עיין בתשובת ב"ח שהניח דבר זה בתימה על הב"י:
אמנם עוד יותר קשה על הב"י ז"ל ממה שהקשה הב"י ז"ל לעצמו מתשובת הרא"ש ז"ל והוכיח דהרא"ש ז"ל סובר דסמכינן על סימן כיס וארנקי. וד"ז קשה מאד דמנ"ל הא דהלא שפיר אפשר לומר דגם הרא"ש ז"ל חייש גם בסימני כיס לשאלה ואין שום הוכחה מהרא"ש ז"ל להיפך. ועי' בש"ש שמעתתא ז' פכ"ב שכתב מכח קושיות אלו דלא ירדנו לעומק דברי הב"י והעלה מכח זה להלכה שלא כדעת הב"י ז"ל בזה עיי"ש. לכן נ"ל דכונה אחרת כיון הב"י ז"ל והוא דגם הב"י ז"ל לא חשש בכלים דלא מושלי לשאלה. כי גם הב"י ז"ל סובר דבהנך כלים דאמרו בש"ס דלא מושלי. גם אנן לא חיישינן בהו לשאלה. רק הב"י ז"ל אתי עליו לחוש בהם לחשש אחר והוא חשש אבידה [או חשש פקדון] וחששות אלו שייכי לחשוש גם בכלים אלו [לבד טבעת אפשר דאין לחוש בו לחשש פקדון]:
ועתה אפרש כל דברי הב"י ז"ל בתשו' ולא יקשה עליו כלל. הנה מתחילה מביא דעת הנמוקי יוסף והמרדכי ז"ל דסברי דל"ח לשאלה. ומפרש הב"י ז"ל טעמם משום דהם תופסין עיקר ללישנא בתרא דכליו בחיורי וסומקי. וא"כ לפי תירוץ זה ממילא ליכא שום הוכחה לחוש לשאלה. ואח"כ כתב הב"י ז"ל להוכיח מהרי"ף והרא"ש ז"ל מדלא כתבו דמהני סימן מובהק בכליו. משמע דחיישי לשאלה. והנה היה אפשר לפרש טעמם כמו שכתבתי לעיל בדעת מהר"ל ז"ל. והוא דיש לספק דלמא תירוץ ראשון שבש"ס עיקר. ומחמת ספק צריכין אנו לחוש לשאלה. וא"כ עכ"פ בכלים דלא מושלי לא היה לנו לחוש. לכן הוסיף הב"י ז"ל עוד יותר דמדלא הזכירו שום אחד מהפוסקים דמעידין על הכרת כיס וארנקי. משמע דסבירא להו דגם זה לא מהני. והנה על זה לא סגי הטעם דלעיל משום דילמא תירוץ ראשון שבש"ס עיקר. דהא אף לפי תירוץ ראשון שבש"ס דחיישינן לשאלה. מ"מ בכיס וארנקי לא חייש הש"ס. להכי מחדש הב"י עומק סברתו וכתב דהפוסקים סברי דאי סימנים דרבנן מיירי הברייתא דמצאו קשור בכיס כו' במצאו בעצמו ונאמן במיגו. וכך הוא כונת הב"י ז"ל בזה. והוא דנהי דהש"ס סובר אף לפי תירוץ ראשון דבכיס וארנקי לא חיישינן כלל. דאל"כ עדיין קשה על הברייתא דמצאו קשור דניחוש לאבידה. מ"מ לדידן דמספקא לן דלמא סי' דרבנן חיישינן גם לאבידה. דהא הש"ס קאי אי סימנים דאו'. וא"כ לפ"ז נהי דמוכח מש"ס דל"ח לחשש אבידה. ז"א רק אי סי' דאו'. כי אפשר חשש אבידה דומה לחשש אתרמי סימנים כסימנים בסימן אמצעי. משא"כ אי סימנים דרבנן וא"כ חיישינן לחשש אתרמי א"כ גם חשש אבידה חיישינן. והוא כעין סברת הב"ש. ואי דא"כ תיקשי הברייתא דמצאו קשור בכיס ניחוש לאבידה. ע"ז כתב הב"י דאי סימנים דרבנן מיירי הברייתא במצאו בעצמו וא"כ יש לו מיגו וממילא ליכא חשש אבידה דהוא אומר שלא אבד ויש להאמין לו משום מיגו. משא"כ בעדות אשה דליכא אופן שיהיה בו מיגו כלומר דאין כאן מי שיאמר שלא נאבד ממנו. א"כ כיס וארנקי לאו סימן משום חשש אבידה. ומתורץ קושית הב"ח והתשו' מגיני שלמה ז"ל. ואח"כ חזר והקשה הב"י על עצמו מתשו' הרא"ש. והוא מדלא נקט הרא"ש רק חשש שאלה א"כ משמע דלא חיישינן לאבידה. וא"כ ממילא בכיס וארנקי דליכא חשש שאלה. א"כ יהיה סימן כיס וארנקי סימן. ומתרץ הב"י ז"ל דהרא"ש לרווחא דמילתא נקיט כו' עי"ש. כן נ"ל ברור בכונת הב"י ז"ל והוא כמ"ש לעיל דאם נצרף שני הסברות יחד והיינו סברת מהר"ל מפראג הנ"ל וגם סברת הב"ש הנ"ל. דאז צריכין לחוש גם בכלים דלא מושלי [מחמת חשש אבידה כדעת הב"י ז"ל] והיא היא סברת הב"י ז"ל בתשובה ומתורצין כל הקושיות הנ"ל. ולפ"ז לא קשה בפשיטות גם מה שהניח הנודע ביהודה על דעת הב"י ז"ל בתימה מהא דמהדרינן חמור בעידי אוכף עי"ש. בפשיטות לא קשה כי הש"ס אמרו דלא שאילי אינשי אוכף משום דמסקיב לחמריה. א"כ כמו כן מי שמצא אוכף או הנפקד לא יניח האוכף על החמור שלו דמסקיב לחמריה וכן חשש מכירה לא שייך דשום אחד לא יקח אוכף של חבירו להניח על חמורו משום דמסקיב לחמורו ופשוט. ועתה לא קשה כלל דהא הב"י ז"ל לא חייש לשאלה רק לחשש אבידה. וא"כ ממילא ל"ק מעידי אוכף. דהנה השיט"מ מביא בשם הרמב"ן ז"ל להקשות דניחוש בכל אבידות דעלמא למכירה. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמנין יודע שנאבד מהלוקח דבשלמא חשש שאלה שפיר איכא למיחש דהמשאיל תבע אוכפו מהשואל והשואל השיב לו שנאבד ממנו עי"ש. וא"כ לפ"ז לא קשה כלל על הב"י ז"ל גם הב"י מודה דחשש שאלה ליכא באוכף ובאידך כלים דלא מושלי רק חייש לחשש אבידה ובאוכף לא שייך חשש אבידה דהיינו דניחוש דילמא אבד הוא את האוכף בלבד ואיש אחר מצא האוכף והניחו על חמורו ונאבד מאיש האחר החמור עם האוכף. דלפי דברי רמב"ן ז"ל דלא חייש למכירה מטעם דמנין יודע שנאבד מהלוקח. א"כ גם חשש אבידה ליכא דמנין יודע שנאבד מהמוצא:
הגה"ה אמנם לפ"ז יקשה לכאורה על הב"י ז"ל דלמה הוצרך לאוקמי הברייתא דמצאו קשור במצאו בעצמו הא בלא"ה לא שייך שם חשש אבדה דמנין יודע. אכן לפי תירוץ הב' שכתבתי שייך גם בגט חשש אבדה דהא לקשור הגט בכיס אינו תשמיש המתקלקל. או אפשר דכונת הב"י על גט משום חשש פקדון ולהכי שפיר הקשה מה שהקשה: ע"כ הגה"ה
עוד אפשר לומר בפשיטות דלהכי ליכא חשש אבידה בעידי אוכף דהא בודאי יש להאוכף סימנים דאם לא אף בעדים לא מהדרינן מטעם יאוש והדין הוא דאם מצא דבר שיש בו סימן אינו רשאי להשתמש בו. א"כ ממילא ליכא כאן חשש אבידה דבודאי המוצא האוכף לא הי' מניחו על חמורו כי אינו רשאי להשתמש בו. ואף אם נימא דהב"י חייש לפקדון ג"כ ל"ק מעידי אוכף. דהא גם בפקדון אינו רשאי להשתמש וכמובן:
והנה לפענ"ד ברור שכן הוא כוונת הב"י ז"ל בתשו'. ולפ"ז יש לתמוה הרבה על הב"ש א' במה שמביא בשם הב"י ז"ל דחייש לשאלה בכלים דלא מושלי. ב' מה שהקשה על הב"י מסימן קל"ב גבי גט דסמכינן על כיס כו' ורצה לחלק בין גט לעדות אשה. וקשה דהא הוא ז"ל בעצמו הק' קו' זו בתשובה ולא כתב לחלק בין גט למיתה ואדרבה שם כתב הב"י להחמיר בגט יותר מעדות אשה ע"ש. לכן כדי לתרץ דברי הב"ש ז"ל נלפענ"ד דאפשר לא היה לפני הב"ש גוף התשובה של הב"י רק מה שהביא בשם הב"י ז"ל הוא רק מה שראה הב"ש העתקה הקצרה מתשו' ב"י בקונטרס עגונות של הח"מ ז"ל כי שם כתב סתם דלא סמכינן לדידן אפי' בכלים דלא מושלי עי"ש. ולפי שלא ראה יותר להכי כתב כ"ז. ומעתה בוא וראה כי הח"מ ז"ל לפי שהיה לפניו גוף התשו' של ב"י להכי כתב בס"ק מ"ב וז"ל סתם וכתב אפי' ארנקי ושאר כלים כו' ולאו דוקא לשאלה דה"ה למכירה או לאבידה חיישינן ע"כ עי"ש. הרי שלפי שהי' לפניו גוף תשובת ב"י ז"ל להכי כתב דמש"ה לא סמכינן על כים וארנקי הוא רק משום דגם למכירה ואבידה חיישינן לדידן:
הגה"ה אמנם לכאורה יש לעיין על הח"מ שכתב דחיישינן למכירה וקשה דהא נגד חשש מכירה יש לנו חזקת מרא קמא וכמו שמביא השיט"מ בשם מקצת ראשונים דמתרץ על הקושיא דניחוש בכל אבידות למכירה. וכתבו לתרץ דל"ח משום חזקמ"ק עי"ש. והנה אפשר לומר דהכא שפיר יש לחוש גם למכירה משום דנגד חזקת מ"ק יש לנו חזקת א"א. אך יש לעיין בזה כי החזקת א"א אינו מעיד לנו על החפץ שנמכר מה שא"כ החזקת מ"ק וכמובן. וכעין סברת הראשונים בשליא בבית ובתינוק שנמצא בצד העיסה עי"ש. אמנם אפשר לומר לפי מש"כ הרמב"ן ז"ל בגיטין בסוגיא דהאומר לשליחו כו' דכיון דהקרובות אינן באים לפנינו לא מהני החזקת פנויה שלהם על האשה שאנו דנין עי"ש. א"כ כמו כן אפשר לומר גם כאן דכיון דאין אנו דנין כעת על החפץ אינו מועיל החזקת מ"ק של החפץ על האשה שאנו דנין עליה וצ"ע: ע"כ הגה"ה
אמנם עכ"ז יש לתמוה על הח"מ ז"ל דאיך כ' דבריו על המחבר והיינו שהמחבר סובר כן. דכתב דהמחבר סתם וכתב כו'. ולפענ"ד א"א דהמחבר יסבור כן. חדא דהא בסימן קל"ב כתב המחבר דסמכינן על סימני כיס וארנקי אפי' אם מצאו אחר. ובתשובה כתב לפי דעתו שם דדוקא כשמצאו בעצמו מהני. והנה לולא דברי הב"י ז"ל בתשובה היה אפשר לתרץ דברי הח"מ מסימן קל"ב דאפשר לומר דהח"מ סובר דשם גבי גט לא שייך חשש אבידה ומכירה. חשש אבידה משום דהוא נפילה דיחיד וחשש מכירה אפשר דהנה כתבתי לעיל דלהכי חייש הח"מ למכירה אף דהוא נגד חזקת מ"ק משום דיש לנו נגד זה חזקת א"א. והנה שם גבי גט מיירי שנאבד מן השליח. והרי כתבתי לעיל בשם הראשונים דבגט הנאבד מן השליח לא שייך חזקת א"א. וא"כ להכי ל"ח שם למכירה משום חזקת מ"ק (אמנם לפי תירוץ הב' שכ' לעיל בהגה"ה עדיין אינו מספיק זאת). אמנם החמ"ח כתב כן על המחבר. והרי מהתשו' של המחבר מוכח דאין לחלק בין גט למיתה. וא"כ נשארה הקו' על החמ"ח]:
ועוד יותר קשה על החמ"ח ז"ל דאיך אפ"ל דהמחבר כאן סובר דחיישינן גם בכלים דלא מושלי לאבידה או למכירה. דהרי בתשו' מדייק הב"י ז"ל מתשו' הרא"ש מדלא הזכיר רק שאלה דלא חייש לחששא אחרינא עי"ש. כמו כן יש לנו לדייק מדברי המחבר כאן דכתב רק חשש שאלה א"כ משמע דרק לשאלה חייש ולא לחשש אחר. וא"כ בכלים דלא מושלי דליכא בהו חשש שאלה אף לדידן לדעת הב"י ז"ל בתשו'] נראה דהמחבר כאן סובר דסמכינן על סימני כלים אלו [ומה שמדחה הב"י ז"ל בתשובה דיוקו על הרא"ש. זה א"א לומר על דברי המחבר וכמובן]. וא"כ צ"ע על הח"מ. כי נראה ברור דדעת המחבר כאן לא כדעתו בתשובה. אך יש לחקור איזה כתב באחרונה. ולפענ"ד נראה דדבריו כאן בש"ע כתב באחרונה. דהנה בתשו' כתב דשום אחד מהפוסקים לא הזכירו דסמכינן על כיס וארנקי [דמכח זה כתב שם להחמיר גם בכלים אלו] עי"ש. והרי הטור בסי' קל"ב כתב דסמכינן על כיס וארנקי. וא"כ איך כתב הב"י דאין שום אחד מהפוסקים כו'. אע"כ צ"ל דבעת שכתב התשו' הלז לא היו לפניו עדיין דברי הטור הנ"ל. לכן שפיר אפשר לומר דאח"כ בעת חיבורו הש"ע ראה דברי הטור וחזר ממה שכתב בתשו' וסובר דאין לחשוש בכלים דלא מושלי. אמנם יש לחקור מאיזה סברא חזר בו אי מסברת מהר"ל ז"ל או מס' הב"ש [דמהתשו' נראה דהי' תופס ב' הסברות הנ"ל]. ולפענ"ד נראה דחזר מס' הב"ש. דהנה מהב"י ז"ל בהתשו' הקודמת סימן א' נראה דחושש לתירוץ א' שבש"ס עי"ש. וא"כ אם היה סובר גם סברת הב"ש היה לו לחוש גם בכלים דלא מושלי וכמש"ל. אע"כ דל"ל סברת הב"ש. וגם מהטור בסימן קל"ב דסובר דסמכינן על סימני כיס. ג"כ מוכח דל"ל סברת הב"ש דהרי הוכחתי לעיל וגם הבאתי בשם תשו' ב"ח דגם לפי תירוץ בתרא דש"ס עדיין יש לחוש לשאלה. א"כ אם נצרף לזה סברת הב"ש היה לטור ז"ל לחשוש גם בכלים דלא מושלי וכנ"ל:
ד והנה בתשו' נוב"י סימן ל"ב האריך להוכיח כדעת המהר"ל ז"ל והביא כמה ראיות ע"ז ואני בעניותי לא זכיתי להבין אף אחת מהן. ראי' א' מביא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ג שכ' שם דמחזירין חמור בסימני מרדעת. וכתב הנוב"י ז"ל דלהכי נקט הרמב"ם ז"ל מרדעת משום דסובר דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה. להכי נקיט מרדעת לרבותא דמרדעת מושלי ואעפ"כ לא חיישינן. ולפי ענ"ד קשה מאד לומר כן. דנהי דהרמב"ם ז"ל סובר כדעת המהר"ל. מ"מ קשה איך פסק הרמב"ם דל"ח לשאלה. וכי נפשט להרמב"ם האיבעי' דסימנים דאו' כו'. והרי הנוב"י ז"ל הוכיח כמה פעמים מהרמב"ם ז"ל דסובר דמצד הדין סימנים דאו'. וא"כ אם כדיוקו של הנוב"י. יש להוכיח מהרמב"ם ז"ל דל"ח כלל לשאלה אפי' להך צד דסימנים דאו'. ועוד בלא"ה אין שום הוכחה מהרמב"ם ז"ל. כי בממון ידוע דעת רוב הפוסקים דל"ח לשאלה. אף אם חיישינן באיסור להכי אין שום ראיה מהרמב"ם ז"ל היאך דעתו נוטה לענין חשש שאלה באיסור. ראי' ב' מביא הנוב"י ז"ל מקושית הש"ס חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה. ומשמע ליה דקו' הש"ס להוכיח דסימנים דרבנן. ואי כדעת הב"ש א"כ אי סימנים דרבנן יותר קשה דניחוש לשאלה עיי"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד יותר היה להנוב"י להקשות על הב"ש מש"ס דלעיל דמשני הש"ס אימא בעידי אוכף. אמנם נראה דלא קשה כלל. דבשלמא אם היה הב"ש אומר דאם סימנים דרבנן בע"כ יש לחשוש לשאלה. אז היה קשה כנ"ל. אך באמת דברי הב"ש ז"ל המה רק דאפשר לומר דנהי דאם סימנים דאו' ל"ח לשאלה. מ"מ אם סימנים דרבנן אפשר דיש לחוש לשאלה. וכ"ז הוא אם אין הוכחה להיפך. דהיינו השתא לבתר דמסיק הש"ס דאוכף לא מושלי. משא"כ לפי ההו"א דלא ידעינן עדיין דאוכף לא מושלי. אז בודאי בע"כ היינו סוברים דליתא חשש שאלה בעולם כלל בין אי סי"ד או דרבנן. וא"כ לא קשה על הב"ש וכמובן. ראיה ג' כ' שם הנוב"י מדברי רבא בריש הסוגיא דאי כתב רחמנא שמלה כו'. ותורף דבריו בקיצור דמרבא נראה דרק מקרא דשמלה היינו אומרים מחמת יתורא דניחוש לשאלה להכי צריכין קרא דחמור להורות דל"ח לשאלה וא"כ הרי נשמע דמצד הסברא החיצונה לא היינו חוששין לשאלה עי"ש. כי האריך שם הרבה בזה. גם בכאן לא זכיתי להבין דבריו. כי לפי דבריו שם משמע דהחמור דקרא אתי להורות דל"ח לשאלה. ולפענ"ד א"א לומר כן. דא"כ איך מסופק הש"ס אי חיישינן לשאלה דהרי מקרא דחמור מוכח בפירוש דבכלים דמושלי חיישינן לשאלה מדאיצטריך קרא דחמור לאשמועינן דבאוכף דהוא כלי דלא מושלי דל"ח לשאלה א"כ משמע בפירוש דכלים דמושלי חיישינן לשאלה דאל"כ לישמעינן הקרא רבותא יותר דאפי' בכלים דמושלי לא חיישינן לשאלה. [ואין לומר דלהך צד דל"ח לשאלה מוקמינן הקרא דחמור על מרדעת דמושלי לדעת הנוב"י ז"ל] דהא עכ"פ מרבא דנקיט אוכף יהיה מוכח דסובר דחיישינן לשאלה וא"כ היאך אפשר לפסוק דלא כרבא הא לא מצינו בש"ס שום חולק עליו בזה] וצ"ע מאד דברי הנוב"י ז"ל בזה. לכן א"א לומר דהקרא אתי להורות על חשש שאלה. אך אלא על מה אתי הקרא דחמור להורות יש לנו ללמוד מדברי הרמב"ם כנ"ל שכתב שם וז"ל להחזיר את החמור בסימני מרדעת אעפ"י שנותן סימן בדבר הטפל לו ע"כ. הרי דהרמב"ם ז"ל כתב דהקרא אתי לאשמועינן ד"ז דנתינת סימן בדבר הטפל לאבידה מהני. וכן נראה מחידושי ר"ן וריטב"א ז"ל גיטין גבי מצאו בחפיסה מה שהקשו על רש"י ז"ל עי"ש. ולפ"ז יש ליישב מה שתמהו על הרי"ף ז"ל שהשמיט בהלכותיו הך דחמור. ולהנ"ל ניחא דהא כבר כתב הרי"ף ז"ל המשנה דמצא פירות בכלי דמחזירין ע"י סימן דכלי. א"כ שוב לא אצטריך להביא הך דחמור:
אמנם מתוס' ז"ל לכאורה לא נראה כן. דהנה הוכיחו מהמשנה דמצא פירות בכלי דבממון ל"ח לשאלה. והנה לכאורה קשה דמנ"ל דדלמא המשנה מיירי בכלים שאין דרכם להשאילם [עיין בש"ך סימן ע"ה שכתב כן לדחות דעת התוס' מכח זה]. אעכצ"ל לשיטת התוס' דהם סברי דנתינת סימן בדבר הטפל דמהני ד"ז אין שום רבותא. וא"כ אם נאמר דהמשנה מיירי בכלים שאין דרכן להשאילן. א"כ המשנה מיותרת. לכן הוכיחו שפיר דע"כ המשנה זה גופא אתיא לאשמעינן דל"ח לשאלה. וא"כ לשיטת התוס' ז"ל עדיין יש לעין על מה אתי הקרא דחמור להורות. ונלפענ"ד דלשיטת התוס' לדידהו שפיר אפשר לומר מה דהקרא אתי לאשמעינן. דהנה התו' בפ' א"מ ד"ה מאי מכריז הקשו התוס' על רש"י מהא דתנן אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו. אלמא דמה שמזכיר שם החפץ לא מהני עי"ש. ולכאורה קשה דאין ראיה משם דאפשר לומר שפיר דמזכיר שם החפץ מהני. אך להכי לא מהני שם בהמשנה דאמר את האבידה כו' דהא התם מיירי באבידה שיש בה סימנים כמובן. ולהכי כיון דאינו יודע הסימנים לא מהני הזכרת החפץ. דיש הוכחה דאינו שלו מדאינו יודע הסימנים
הגה"ה ועיין בש"ך סימן רס"ז שכתב דאם אינו יודע הסימנים אפילו עדים לא מהני עי"ש וצ"ע מדברי התוס' אלו. ועיין בש"מ בב"מ שהביא בשם הראב"ד גבי לא אמר סימנים מובהקים דידה משם ג"כ יש ללמוד דאף דלא ידע מהסימנים אמצעים אעפ"כ מחזירין לו עי"ש:
ע"כ הגה"ה)** אע"כ צ"ל דהתוס' סברי דמה דאינו יודע הסימנים אינו מגרע ולכאורה מנ"ל ד"ז בלא ראיה. לכן נראה דהתוס' ז"ל ס"ל דהקרא דחמור אתי ע"ז להורות. והוא דבודאי כל חמור יש לו סימן. ואתי הקרא להורות לנו. דאע"פ שאינו יודע סימני החמור רק סימני האוכף. עכ"ז מהדרינן ליה. להכי שפיר סברו דמה דאינו יודע הסימנים אינו מגרע. כי ידעינן זה מהקרא דחמור וכנ"ל:
ובד"ז אמרתי ליישב דקדוק עצום על תוס' ד"ה בעידי אוכף דכתבו שם וז"ל פי' אי סימנים לאו דאו'. ולכאורה יש לדקדק דלמה לא כתבו דברי' על לעיל מיניה על עידי דגופה דשמלה ולמה נטרו עד הכא. ולהנ"ל יש ליישב גם זה:
הגה"ה אמנם צ"ע לי על המהרש"א במש"כ דאם א"י הסימנים לא מהני אף עדים משום דמייאש. ולפענ"ד נראה דהנה בודאי אין סברא לומר דמעולם לא ידע הסי' דמסתמא כל אדם יודע סימני חפציו. רק י"ל דידע ושכח. והנה זה הדין מוסכם דאם מצא האבדה קודם יאוש לא מהני אף שנתייאשו אח"כ משום סברת הרמב"ן במלחמות וא"כ אם היינו יודעין דבשעת מציאת האבדה היה עדיין זוכר הסימנים לא היה מהני השכחת הסימנים שאחר כך המביאין לידי יאוש. וא"כ נהי דאין אנו יודעין אימתי נשכח מ"מ הדין פשוט דגם בס' יאוש צריך להחזיר. ועוד דיש גם כן חזקה דרק השתא הוא דשכח. וכמו דפסקינן ביו"ד סימן א' בשוחט ששכח דאוקמינן ליה על חזקתו דהשתא הוא דשכח עי"ש. ואפשר דהכא יש סברא לומר דלא היה יודע הסימנים אף טרם שנאבד ממנו. דאם היה יודע הסימנים אחר שנאבד אם כן בודאי היה נותן בטוב דעתו עליה שלא ישכחם כדי שיוכל לחקור אחר עדים. וצ"ע: ע"כ הגה"ה
דהנה המהרש"א מפרש כוונת התוס' בזה דאי סימנים דאו'. א"כ לא משכחת עדים דהא התוס' כתבו לעיל ד"ה מה שמלה. דלהכי בדבר שיש בו סימן לא מייאש משום דיכול לשאול להעדים מכירים אתם חפץ שלי שיש בו סימן כך וכך עי"ש. להכי אי סימנים דאו' לא משכחת עדים. דממ"נ אם יודע הסימנים א"כ ל"צ עדים דהא גם ע"י סימנים מחזירין. ואם א"י הסי' גם עדים לא מהני דודאי היה מיאש. דאם א"י הסימנים לא יוכל למצוא עדים. אכן אי סימנים לאד"ר שפיר צריכין עדים דהא אף אם יודע הסימנים לא מהני (ועי' בפ"י שנתקשה בדברי המהרש"א האלו. ולפענ"ד ברור שכן כוונת המהרש"א ז"ל). והנה לכאורה יש להקשות על המהרש"א ז"ל דעדיין אפשר לאשכוחי עדים אף אי סימנים דאו' כגון היכא שהתובע האבדה ראה את האבידה אצל המוצא טרם שהגיד הסימנים. וא"כ ע"י סימנים א"א להחזיר לו. דאין ראיה (והסימנים שהגיד דהא ראה סימניה [ואין להקשות דאם ראה האבידה אף עדים לא ליהני דניחוש למכירה. דבשלמא בלא ראה אין לחוש למכירה משום דמנין יודע שנאבד וכמ"ש הש"מ בשם הרמב"ן. משא"כ בראה שפיר יש לחוש למכירה, דהא אפשר לומר כתירוץ הב' שכתב הש"מ דלהכי ל"ח למכירה משום דמוקמינן על חזקת מרא קמא]. להכי צריך דוקא עדים. ועדים ודאי מהני דמהיכי תיתי נימא ששכח הסימנים והיה יאוש. דהא בודאי מצד הסברא כ"א יודע סימני חפציו. ואם כן שפיר י"ל דגם טרם שראה החפץ היה יודע הסימנים. וא"כ קשה לכאורה על המהרש"א ז"ל. אכן להנ"ל ניחא דהא קיימינן על עידי אוכף. וכפי שפירשתי לעיל דמיירי דאינו יודע סימני החמור. ובאופן כזה בודאי אם היה רואה את האוכף מקודם. אז בודאי לא היה מהני אף עדים. דהא יש לנו ראיה המוכחת דלא היה יודע סימני האוכף טרם (שראה אותו). דהא חזינן דאינו יודע סימני החמור. וא"כ חזינן דהוא שוכח. וא"כ גם על סימני אוכף אמרינן דשכח ולא ידע הסימנים טרם שידע. לכן ע"כ בודאי איירי הקרא דחמור בלא ראה האוכף. להכי שפיר כתב המהרש"א דאי סמד"א לא משכחת עדים. ולפ"ז ממילא מיושב גם התוס' שלא כתבו דבריהם על שמלה. דהא בשמלה שפיר היה אפשר לאשכוחי עדים אפי' אי סימנים דאורייתא וכגון שראה השמלה ביד המוצא וכנ"ל:
הגה"ה ולפ"ז הש"ך לשיטתו דסובר דאם א"י הסימנים אף עדים לא מהני. א"כ לדידיה בודאי לא אתי הקרא דחמור להורות על אם א"י סימני החמור וכמובן. רק ע"כ אתי דנתינת סימן בדבר הטפל מהני וכנ"ל. להכי שפיר כתב לשיטתו לדחות ראיית התוס' דל"ח לשאלה בממון מהמשנה דמצא פירות בכלי דמיירי בכלים שאין דרכם להשאילן. וזה גופא אתי לאשמועינן. דנתינת סימן בדבר הטפל מהני: ע"כ הגה"ה
ה הנה הבאתי לעיל בהגה"ה ראשונה דקשה על הרמ"א ז"ל דלהלכה למעשה אין אנו יכולין למיחשב סימן דארוך וגוץ לסימן אמצעי דדילמא סימנים דאורייתא וא"כ סימן ארוך וגוץ סימן גרוע הוא. והיה נ"ל לתרץ דברי הרמ"א ז"ל דאפשר לומר דהרמ"א סובר דאפי' אם נשאת ע"י סימנים אמצעים ג"כ תצא כהריב"ש ז"ל ודלא כהב"ש בשם הרמ"ה ז"ל א"כ לא יבא מזה שום קלקול במה דמחשב סימני או"ג לסימן אמצעי. אמנם אלא לענין מה מחשב הרמ"א ז"ל סימני או"ג לסימן אמצעי. נראה דאפ"ל לדעת הפוסקים דסוברים דב' סי' אמצעים מצטרפין נחשבין כסימן מובהק. א"כ יש לנו נ"מ במה דנחשב סימן או"ג לסימן אמצעי. כגון אם יש לו סי' או"ג וגם סימן אמצעי א"כ אז יש לסמוך על הני תרי סימנים ממ"נ דאי סימנים דאו' וא"כ נהי דאז סימן או"ג הוא סימן גרוע. מ"מ יש לסמוך על הסימן אמצעי שיש לו. ואי סימנים דרבנן וא"כ נהי דאין לסמוך אז על הס"א בלבד מ"מ הלא אי סד"ר גם או"ג הוא ס"א וא"כ יש לו ב' סימנים אמצעים ושפיר מצטרפין. אמנם מהרמ"א ז"ל נראה שם דסובר דאפי' כמה ס"א ג"כ אין מצטרפין א"כ אי אפשר לומר כנ"ל:
הגה"ה אכן על הב"ש דהוא סובר דב' ס"א מצטרפין אפ"ל כן דהנה גם על שב"ש ש"ק ע' נראה שם מדבריו דסובר להלכה דשומא ס"א הוא. ולכאורה קשה דמהש"ס מוכח דלהצד דסי' דאורייתא שומא סימן גרוע הוא וא"כ נהי דלהך צד דסימן דרבנן שומא ס"א הוא מ"מ אין אנו יכולין לחשבו לס"א דדילמא סימנים דאו' דהאבעיא לא איפשטא. ולהנ"ל אפשר לתרץ דברי הב"ש דיש נ"מ כגון שיש לו שומא וס"א וכמ"ש בפנים. אמנם על הב"ש עדיין צ"ע דנראה דהוא סובר כדעת הרמ"ה דאם נשאת ע"י ס"א לא תצא. א"כ נוכל לבא עי"ז לקלקול כגון אם נשאת ע"י שומא וצ"ע: ע"כ הגה"ה
אמנם אם נאמר דהרמ"א ז"ל סובר כדעת הב"ש בענין חשש שאלה אז אפשר לתרץ דברי הרמ"א לענין מה מחשב או"ג לס"א דהיינו אם יש לו סימן דאו"ג וגם יש לו סימן מובהק בכליו. ידוע דעת הח"צ דאם יש לו ס"א בגופו אז ל"ח לשאלה משום דהוא שאלה דיחיד וא"כ גם ע"י או"ג יש להתיר ע"י סימן מובהק דכליו מכח ממ"נ דאי סימנים דאו' א"כ או"ג סימן גרוע יש להתירה מכח סימן מובהק דכלים. דאם סי' דאו' ל"ח לשאלה לדעת הב"ש. ואי סד"ר וא"כ אז חיישינן לשאלה לדעת הב"ש. הלא מ"מ אי סד"ר גם סימן דאו"ג הוא סימן אמצעי. וא"כ ה"ה שאלה דיחיד ול"ח לדעת הח"צ: