אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה בסוגיא דמי פירות

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

בסוגיא דמי פירות

יו"ד הלכות תערובות

במסכת פסחים פרק כל שעה. בסוגיא דמי פירות אין מחמיצין. ובש"ע א"ח סימן תס"ב.

הנה בסוגיא זו יש שלש שיטות.

א) שיטת רש"י דמי פירות אפילו בלא שום מים הוא חמץ נוקשה. דהא כתב על ריש לקיש דאמר אין חייבין וכו' דמיירי דלא נתן מים ואח"כ על הברייתא דאין לשין דלא קשה על ריש לקיש דגם הוא סובר דהוא חמץ נוקשה. ומי פירות עם מים לא מצינו ברש"י מה סובר אם הוא חמץ גמור או רק נוקשה ויבואר לקמן:

ב) שיטת תוס' הוא ר"ת. דמי פירות בלא מים אין שום חמץ ומותר באכילה. ומי פירות עם מים הוא רק חמץ נוקשה:

ג) שיטת הרי"ף כפי שפירש הרמב"ן במלחמות. נראה דהרי"ף סובר דמי פירות בלא מים מותר לגמרי. ומי פירות עם מים הוא חמץ גמור עי"ש. רק שפוסק כרבי עקיבא דמותר ללוש עם מ"פ ומים כי אין ממהרין לחמץ יותר מלישה עם מים לבד:

ועכשיו אבאר מהיכן כל אחד מחזיק שיטתו. ואבאר מקודם שיטת התוס'. הנה מי פירות לבד הביאו התו' ראיות דמותר לגמרי מהש"ס לקמן וותיקא במשחא ומילחא שרי וכן מרבא דשריא בחצבא דאבשוני משום מי פירות אין מחמיצין. ועל הא דאמר ריש לקיש אין חייבין על חמוצו כרת פירשו דרק כרת אבל לאו יש לזאת כתבו תו' דר"ל מיירי עם מים ומי פירות עם מים הוא רק חמץ נוקשה עי"ש. לזאת יש לתוס' הכרח דמי פירות עם מים הוא רק נוקשה מר"ל דאמר דעיסה שנילושה ביין וכו' אין חייבין כרת וסברו תו' אבל לאו אית ביה ומי פירות בלא מים מותר לגמרי א"כ ע"כ מיירי ר"ל מ"פ עם מים הרי מוכח דהוא רק נוקשה ופשוט:

עוד הביא תוס' ראיה דגם ר"ל סובר דמי פירות לבד אינו נוקשה מהש"ס מנחות (דף נו) דהקשו על מאן דמרבי מנחת נסכים לחימוץ. והקשה הש"ס מנחת נסכים מי פירות וע"ז אמר ר"ל אומר היה ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ואם נאמר דמי פירות לבד הוא נוקשה למה הוצרך ר"ל לתרץ מגבלה במים. הלא יש ריבוי במנחות דגם חמץ נוקשה הוא לענין מנחות חמץ. א"כ אפילו בלא מים שפיר מרבה הכתוב לחימוץ דנוקשה ג"כ כשר למנחות עי"ש:

והנה ראיה זו הוא תו' לשיטתו דהנה בריש פרק כל מנחות מייתי שם מתקיף לה רב חסדא אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וקאמרי הש"ס שיאור דמאן. אי נימא שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא. אלא שיאור דר"י לר"י. והקשו התו' על מה דקאמר הש"ס דלר"מ מיקרי שיאור חמץ גבי מנחות הלא אפילו לענין פסח לא מיקרי שיאור חמץ גמור רק חמץ נוקשה ומה דלקי עליה הוא רק משום דיש ריבוי מהכתוב כל אבל במנחות מנ"ל ותירצו דיש ריבוי גם במנחות דחמץ נוקשה פסול למנחות וזה הוא שכתבו התוס' לעיל דיש ריבוי במנחות על ח"נ והנה לפי מה שכתבו התוס' דיש ריבוי דבמנחות פסול חמץ נוקשה על כרחך מוכרח לפרש מה דאמרו דרק לר"מ אין לומר כקושית רב חסדא אבל שיאור דר"י לר"י שפיר הקשה ר"ח דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור. מוכרח לומר להתו' דהש"ס סובר דגם ר"י סובר דנוקשה בלאו והא דפוטר בשיאור אם אכלו הוא משום דלא מחשב שיאור אף לחמץ נוקשה להכי קאמרי דלר"מ דסובר דלקי על שיאור א"כ ע"כ מחשב שיאור לנוקשה והרי במנחות פסול נוקשה דיש ריבוי א"כ לא קשה קושית רב חסדא. אכן לרבי יהודה דלא מחשב שיאור דידיה לנוקשה דלהכי פוטר ממלקות שהיה קשה דילמא התורה הקפידה שלא לאפות חמץ רק שיאור כן נלפענ"ד דמוכרח כן לפרש דברי הש"ס לפי דברי התוס' דיש ריבוי במנחות דחמץ נוקשה פסול במנחות ובזה יותר כן קשה על הרי"ף והראשונים העומדים בשיטתו דאינו פוסק כהסתם משנה דאלו עוברין דעל חמץ נוקשה עובר בלאו וכתבו כל הראשונים וכן הרא"ש בר"פ אלו עוברין דהא דהרי"ף אינו פוסק כסתם משנה זו משום המשנה דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור וכן הרמב"ן ור"ן ז"ל כתבו דמשום משנה זו דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואיזו שיאור וכו' דברי רבי יהודה. והמלחמות כתב דה"ה כסתם ואחר כך מחלוקת עי"ש הרי מוכח מדבריהם דמה דפוטר ר"י בשיאור הוא משום דלית ליה ריבוי דכל לרבות נוקשה ללאו כחכמים בברייתא פרק אלו עוברין אבל גם ר"י מחשב שיאור לנוקשה א"כ לפי דבריהם דגם ר"י מחשב שיאור לחמץ נוקשה א"כ האיך יפרשו הש"ס כאן מה דקאמרי דשיאור דר"י לרבי יהודה מותר לאפות מנחות והרי במנחות יש ריבוי דחמץ נוקשה פסול במנחות. בשלמא בפסח סובר ר"י דפטור על שיאור אם אכלו משום דל"ל ריבוי בפסח על ח"נ מה שא"כ כאן במנחות דיש ריבוי על חמץ נוקשה דפסול א"כ גם לרבי יהודה פסול שיאור במנחות גם דברי תו' בפרק כל המנחות מה אין מחמיצין בתפוחים שכתבו לדחות ראיית הר"ת מקושית הש"ס מנחת נסכים מי פירות דמ"פ בלא מים אינו חמץ נוקשה וכתבו דלעולם מי פירות הוא נוקשה וקושית הש"ס לרבי יהודה כמו דקאמרי הש"ס לעיל אלא שיאור מר"י לר"י עי"ש. וקשה דאם ריבוי במנחות על ח"נ היה גם לרבי יהודה פסול מ"פ למנחות. לכן נלפענ"ד דעל כרחך מוכרח לומר על הרי"ף וכל העומדים בשיטתו וגם תו' הזה דסברי דמה דפוטר רבי יהודה הוא אף בשיאור הוא נוקשה דסובר דעל ח"נ אינו עובר בלאו דהם סברי דליכא ריבוי במנחות דפסול חמץ נוקשה. ומפרשי הש"ס דמה דאמרו בש"ס אילימא שיאור בכ"מ לר"מ נילקי עליה כחמץ היינו כיון דהתורה מחשבו חמץ נוקשה בפסח ללקות מלקות לר"מ אם אכלו אין סברא דהתורה יכשירה חמץ נוקשה למנחות ועל זה שפיר אמרו הש"ס דלר"י דל"ל לאו בפסח על חמץ נוקשה א"כ לא מחשבא התורה חמץ נוקשה לחמץ אם כן גם במנחות כשר למנחות כן מוכרח לומר על הרי"ף והעומדים בשיטתו:

ומעתה דברי התו' בדחייתם ראיות ר"ת מובנים דגם הם סברי כשיטת הרי"ף דמה דפוטר ר"י שיאור ממלקות משום דסובר דחמץ נוקשה בפסח אינו עובר בלאו וגם סברו דליכא ריבוי במנחות על חמץ נוקשה ואם כן כשר לרבי יהודה מ"פ למנחות אף דמ"פ הוא נוקשה כמו שאמרו הש"ס לעיל דלר"י כשר גם שיאור למנחות אף דשיאור הוא נוקשה:

ב והנה רש"י בפסחים ד"ה אין לשין כתב דלא קשה על ריש לקיש מהברייתא דהוא רק אין חייבין על חימוצו כרת קאמר אבל נוקשה הוא הרי דרש"י הזכיר רק נוקשה אבל לא הזכיר דסובר ר"ל דיש לאו. ומשמע דגם רש"י סובר דאנן לא פסקינן כהסתם משנה דאלו עוברין כמו הרי"ף ז"ל. והיינו ג"כ משום המשנה דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור והיינו דסובר רבי יהודה דלא לקי על חמץ נוקשה. וא"כ שפיר יוכל לסבור רש"י דגם מי פירות לבד הוא חמץ נוקשה וקושית הש"ס מנחת נסכים פירות הוא לדידן דפסקינן כרבי יהודה דלא לקי על חמץ נוקשה כמו שכתבו תו' הנ"ל ולפ"ז מוכח דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור לשיטת רש"י דאם הוא רק חמץ נוקשה מה משני הריש לקיש דמגבלה במים וכמובן ולפ"ז לשיטת רש"י מי פירות לבד הוא חמץ נוקשה ומי פירות עם מים הוא חמץ גמור. אכן התו' לשיטתו דסברי דיש ריבוי במנחות על נוקשה שפיר יוכלו לסבור דמי פירות עם מים הוא רק חמץ נוקשה ועכ"ז שפיר משני ר"ל דמגבלה במים דבמנחות פסול חמץ נוקשה ותו' לשיטתייהו שפיר יוכלו לסבור דיש ריבוי במנחות על ח"נ כי התו' אמרו על ר"ל דאמר אין חייבין כרת דאבל לאו אית בי' והיינו דדייקי מדקאמר רק כרת משמע אבל לאו אית ביה א"כ פוסק ריש לקיש כסתם משנה דאלו עוברין. וקשה עליו מהמשנה דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור וכו' דברי רבי יהודה (אשר משום זו המשנה פוסק הרי"ף דלא כהמשנה דאלו עוברין) להכי על כרחך מוכרח לומר דריש לקיש מפרש דהא דפוטר רבי יהודה בשיאור הוא רק משום דלא מחשיב שיאור לחמץ נוקשה להכי שפיר יוכלו תו' לסבור דיש ריבוי במנחות דפסול חמץ נוקשה ואעפ"כ שפיר קאמרי הש"ס דשיאור דר"י מותר לר"י במנחות דלדידיה שיאור אינו חמץ נוקשה:

הרי ביררנו שיטת רש"י דמי פירות לבד הוא חמץ נוקשה וממילא מי פירות עם מים הוא חמץ גמור ולא קשה קושית התו' ממנחות לרש"י לשיטתו רק קשה מה שהקשו התו' מרבא דשרי לקמן משום מי פירות אין מחמיצין:

והנה על זו הקושיא תירצו תו' במנחות הנ"ל כיון דהוא רק חשש לשמא נפקי מיא כיון דהוא נוקשה. ולפי שביארתי שיטת רש"י דרש"י סובר כרי"ף וא"כ נוקשה הוא רק איסור דרבנן להכי לא חשש חששים באיסור דרבנן. אמנם הניחו בקושיא מוותיקא דשרינן במשחא ומילחא ונלפענ"ד דהנה לכאורה קשה על הש"ס דמוקי הברייתא דקתני וותיקא אסור מיירי במיא ומילחא. לכאורה למה הוצרכו הברייתא להשמיענו דקמח עם מים אסור וכי הוצרך הברייתא להשמיענו דאסור לאכול חמץ בפסח ופשיטא דתבשיל קמח עם מים הוא חמץ לכן נלפענ"ד דאפשר לומר דדרך הותיקא הוא לתת הקמח לתוך הקדרה ברותחין ואם כן הרי הוא חליטה ואף על פי כן אסרו משום תשש לשמא לא הגיעו הרותחין לכל קורטי קמח ולהכי וותיקא במיא ומילחא הוא אסור משום דהוא חשש דאו' אבל במישחא ומילחי דהוא רק נוקשה והוא רק אסור דרבנן אין חוששין חששים דהוא רק ספיקות דרבנן להכי שרי כן אפשר לומר:

ג ועכשיו אבאר שיטת הרי"ף הנה מי פירות לבד לא ראינו בהרי"ף רק שהביא בפרק כל שעה רבא דשרי משום דמ"פ אין מחמיצין משמע דרי"ף סובר דמ"פ אין מחמיצין ושרי לגמרי. אכן על הברייתא דאין לשין מפרש הרי"ף דהברייתא מיירי במ"פ עם מים ופוסק כרבי עקיבא והנה הרמב"ן במלחמות וכן הרא"ש בפ' אלו עוברין מפרשין היינו דפוסק כר"ע דמתיר ללוש לכתחלה מ"פ עם מים דאינו ממהר להחמיץ יותר מלישה עם מים לבד עיי"ש. לבד הרא"ש בפ' כל שעה כאן מפרש הרא"ש דברי הרי"ף במה שפוסק כר"ע היינו דמ"פ עם מים שרי לגמרי והקשה עליו עיי"ש:

הגה"ה וצ"ע מאד האיך הי' סובר הרא"ש דר"ע מתיר לגמרי מ"פ עם מים והרי בש"ס מנחות (דף נ"ז) אמרו הש"ס איפוך דרבי עקיבא סובר לרבות מנחת נסכים לחימוץ ואם ר"ע סובר דגם מ"פ עם מים אינו חמץ א"כ האיך מרבה מנחת נסכים לחימוץ הא אי אפשר להיות חמץ אף אם מגבלה במים ג"כ וצ"ע מאד דברי הרא"ש. ע"כ הגה"ה

אכן מה שסובר הרי"ף במ"פ עם מים אם הוא חמץ גמור או רק חמץ נוקשה אינו מפורש מה סובר. הנה מהרמב"ן במלחמות מוכח דהוא סובר בדעת הרי"ף דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור שכתוב במלחמות לדחות דברי הבעל המאור שהקשה על ראיית הרי"ף דהלכה כר"ע מדרבי יהושע בן לוי דאמר לבני' לושי בדובשא. והקשה הבעל המאור דילמא ריב"ל בדובשא לבד בלא מים התיר ללוש אבל עם מים סובר כר"ג וחכמים דאין לשין וכתב המלחמות דהרי הש"ס הביא ראיה מריב"ל דאף דביום ראשון אינו יוצא במצה עשירה אבל בשאר ימים מותר לאכול מצה עשירה ואם נאמר דריב"ל קאמר רק בדובשא לבד אין ראיה מריב"ל דמותר לאכול מצה עשירה בשאר ימים דילמא ריב"ל לית ליה כרבי עקיבא דאינו יוצא במצה עשירה והא דקאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושי לי בדובשא משום דמי פירות לבד אין מחמיצין כלל להכי אינו יוצא מצות מצה בליל ראשון כמו דאמרו הש"ס על אורז ודוחן דאינו יוצא בהם מצות מצה משום דרק בדברים הבאים לידי חימוץ יוצאים מצות מצה אבל אורז ודוחן דאינן באים לידי חימוץ אינו יוצא בהם מצות מצה ומ"פ לבד ג"כ אין בא לידי חימוץ ממילא אין יוצאין בהם מצות מצה וא"כ אין ראיה לרבי עקיבא דאוסר מצה עשירה למצות מצה שמא גם בשאר ימים אסור לאכול מצה עשירה עיי"ש במלחמות דכן מוכרח לפרש דבריהם:

(והנה לכאורה קשה דלעולם ריב"ל מיירי בדובשא לבד הרי מ"מ מוכח דאף דאוסר בליל ראשון בדובשא מ"מ מתיר בשאר ימים לזאת מביא הש"ס דגם לרבי עקיבא אף דאוסר מצה עשירה למצות מצה מ"מ בשאר ימים מותר אמנם ע"כ מוכרח לומר דלכאורה קשה על הש"ס דלמה הוצרך לראיה דמותר לאכול מצה עשירה בשאר ימים הלא דבשאר ימים הוא רשות ולא מצוה לאכול מצה. גם על המקשן שהקשה ר"ע אדר"ע קשה דהיה לו לתרץ דרבי עקיבא דברייתא לשה בשאר ימים אלא על כרחך מוכרח לומר הא הוה אמינא כיון דר"ע אוסר מצה עשירה למצות מצה דבעינן לחם עוני גם בשאר ימים אף דאינו מצוה לאכול מצה מ"מ אם רצה לאכול מצה בעי דוקא לאכול מצה אשר הוא לחם עוני ולא עשירה. אכן אם ריב"ל מיירי בדובשא לבד ורק ביום א' דאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא מצות מצה. פשיטא דבשאר ימים מותר אבל אין הוכחה על מצה עשירה דמותר לאכול בשאר ימים כן מוכרח לומר). ולפי דברי הרמב"ן מוכח בפירוש דסובר דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור דאם הוא רק נוקשה והרי הרי"ף והרמב"ן סברי דחמץ נוקשה מותר לגמרי מן התורה א"כ למה הוצרך רבי עקיבא לאסור משום מצה עשירה הא בלאו הכי אסור משום דאינן באין לידי חימוץ אלא ע"כ דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור להכי הוצרך ר"ע לאסור משום מצה עשירה הרי מפורש דלהרמב"ן מ"פ עם מים הוא חמץ גמור:

ד הנה לפי דברי הרמב"ן האלו קשה על התו' דסברי דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה א"כ למה הוצרך ר"ע לאסור משום דהוא מצה עשירה הא בלא"ה אינו יוצא משום דאין בא לידי חימוץ אף שנראה דהתוס' סברי דגם על נוקשה עובר בלאו אך מ"מ הכתוב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות זה הקרא לא מיירי בחמץ נוקשה דנוקשה איתרבי רק מהכתוב כל:

שוב ראיתי דעל הטור יש יותר לתמוה דהרי בסי' תמ"ב פוסק דנוקשה רק מדרבנן ובסימן תס"ב נראה דפוסק דמי פירות עם מים הוא רק נוקשה. וקשה דלמה הוצרך ר"ע לאסור משום מצה עשירה. גם על הרמב"ם דסובר דמי פירות לבד אין חמץ ומותר לאכול ומצה שנילושה בשאר מי פירות יוצא גם בליל ראשון משום דאינו עשירה רק ביין ושמן ודבש וחלב מיקרי מצה עשירה וקשה ביותר דנהי דשאר מ"פ אינו מצה עשירה. הלא הוא מהדברים דאינן באין לידי חימוץ א"כ למה יוצאין בו מצות מצה אכן מוכרח לומר דהם סברו דנהי בהש"ס אמרו דאינו יוצא ידי מצה באורז ודוחן משום דאינן באין לידי חימוץ הוא רק משום דזה המין שנעשה ממנו המצה אין בא לידי חימוץ משא"כ קמח שנילוש במי פירות אף שעל ידי המי פירות אינו בא לידי חימוץ אבל הקמח שנעשה ממנה המצה בא לידי חימוץ אם היה נילוש במים אם כן אוכל מצה מדבר שהיה יכול לבא לידי חימוץ אם היה נילוש במים מהאי דאיתא לעיל דרב פפא אמר הטעם על ר"ל משום כיון דאין יוצא במצה שנילושה ביין ושמן משום מצה עשירה וקרא כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה אינן חייבין על חימוצו אם כן הרי דהקמח הוא מין שהיה יכול לצאת ידי מצה אם היה נילוש במים ואעפ"כ סובר ר"פ כיון דעכשיו כמו שהוא נילוש ביין אינו יוצא ידי מצה גם חיוב חמץ אינו ועיין במלחמות הנ"ל. ע"כ מוכרח לומר דהני פוסקים סוברים כיון דדברי רב פפא נדחו ורב אידי בר אבין אמר טעם אחר על ר"ל משום דהוא מי פירות סברי הני פוסקים דמשום זה נדחה זה כיון דמ"מ הקמח יוכל לבא לידי מצה והרי ג"כ כיון דהקמח היה יכול לבא לידי חימוץ אף שעכשיו שנילוש ביין אין בא לידי חימוץ מ"מ מין הקמח היה יכול לבא לידי חימוץ יוצאין ידי מצה. ועל הרמב"ן יש לומר דסובר דמה דר"א ב"א חולק על ר"פ הוא משום דסובר דרק דרשינן מהקרא דלא תאכל וכו' דאמנם יוצא ידי מצה מדברים שאינן באין לידי חימוץ אבל דאינן חייבין על חימוץ מדברים דאינו יוצא ידי מצה לא דרשינן. לפענ"ד כן מוכרח לומר על הרמב"ן:

אמנם על הרמב"ם לכאורה קשה דפוסק דמותר ללוש במ"פ עם מים והיינו כהרי"ף דפוסק כר"ע והרי הרי"ף בעצמו כתב דאי לאו ריב"ל עבד עובדא כוותיה לא היה פוסק כר"ע רק כחכמים עיי"ש:

ולפי דברי הרמב"ם דסובר דאף שנילוש במי פירות לבד באין לידי חימוץ ויוצא מצות מצה א"כ קשה קושית הבעל המאור דדילמא ריב"ל התיר ללוש רק בדובשא לחוד כי לפי שסבר הרמב"ם אין תירוץ של המלחמות כלום וא"כ אין ראיה מריב"ל דמתיר ללוש מי פירות עם מים. והרי הרי"ף אוסר דלולי ראיה מרבי יהושע בן לוי לא היה פוסק כר"ע ולסברת הרמב"ם אין ראיה מרבי יהושע בן לוי א"כ למה פוסק כר"ע וצ"ע:

ה הנה הרמב"ם בפ"ו כתב דאינו יוצא ביין ושמן וחלב משום דאינו לחם ולא הזכיר דבש ועיין בה"ה שכתב על הרמב"ם מדלא הזכירו בש"ס רק שמן ויין ודבש משמע רק אלו המשקין הוא מצה עשירה וחלב ניכר כדברי ריב"ל. ולמה הרמב"ם לא הזכיר דבש וצ"ע ואם נאמר דהרמב"ם סובר דגם עם דבש לא מיקרי עשירה בפשיטות לא קשה קושית הבעה"מ דאם בדובשא לבד למה אמר ריב"ל יומא קמא לא תלושי לי בדובשא ואפשר הרמב"ם לא היה לו גירסא בהש"ס דבש וצ"ע:

מעתה לפי דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות מי פירות לבד אין מחמיצין כלל ומותר לאכול ומ"פ עם מים הוא חמץ גמור וכן כתבו החידושים מריטב"א בשם הרמב"ן ולפי מה שמפרש הרמב"ן דברי הרי"ף גם הרי"ף סובר כן דמי פירות עם מים הוא חמץ:

אכן מרוב הפוסקים נראה דסברי דמ"פ עם מים הוא רק חמץ נוקשה תו' וכן הרא"ש והטור בסימן תס"ב. והנה תו' יש להם הכרח דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה דהם מפרשו דריש לקיש רק אין חייבין על חמוצו כרת אבל לאו אית ביה והם סברי דמ"פ לבד אין חמץ כלל א"כ על כרחך ר"ל רק מ"פ עם מים ואעפ"כ סובר דאין כרת אם כן מוכח דאין חמץ גמור רק נוקשה. אכן הרא"ש והטור דהם פסקו בסימן תמ"ב דנוקשה אין עובר בלאו אם כן ע"כ גם ר"ל לית ליה נוקשה בלאו א"כ אין הכרח על ר"ל דמיירי מ"פ עם מים. ודילמא ר"ל מיירי במ"פ לבד דאין מחמיצין כמו להרי"ף:

ע"כ מוכרח לומר דר"ל מיירי במ"פ לבד דבמ"פ עם מים סובר הרי"ף דהוא חמץ גמור וחייב כרת וצריכין לומר לדידהו דמדאמר ר"ל אין חייבין על חמוצו כרת משמע אבל איסורא אית ביה והיינו איסורא דרבנן דחמץ נוקשה אסור מדרבנן ומי פירות לבד סברי דאין חמץ כלל א"כ ע"כ מיירי ר"ל במי פירות עם מים וקאמר דרק איסורא אית ביה א"כ מוכח דמ"פ עם מים הוא רק חמץ נוקשה וכן הוא מפורש בתשו' רשב"א סימן של"ג שהשיב להשואל שהקשה על ר"ל דאמר אין חייבין על חימוצו כרת דאם מיירי במ"פ לבד אם כן הוא לבר מהלכתא דאנן פסקינן דמ"פ לבד אין בו שום איסור ואם לומר דגם ר"ל סובר דאין בו שום איסור (כן מוכרח לומר על הרי"ף) וקשה מאד דוחקי דר"ל דנקט האי לישנא וכתב הרשב"א דריש לקיש מי פירות עם מים דהוא נוקשה להכי אית ביה איסורא עיי"ש. וכן איתא בתשו' רשב"א סי' ד' הרי מפורש בתשו' רשב"א דיש הוכחא מריש לקיש דמ"פ עם מים הוא רק חמץ נוקשה. רק התו' סברי דר"ל סובר דאית ביה לאו ולדידן סובר ר"ל דהוא איסור דרבנן כמו כל חמץ נוקשה:

אמנם לכאורה קשה דאם נאמר כן דכל הוכחנו דמי פירות עם מים הוא נוקשה רק מר"ל. וקשה דילמא לעולם מ"פ עם מים הוא חמץ גמור ור"ל מיירי במי פירות בלא מים ויסבור כאביי דמ"פ מחמיצין והוא חמץ נוקשה בשלמא לתו' לשיטתיה אי אפשר לומר דר"ל יסבור דגם מ"פ לבד הוא חמץ נוקשה דא"כ למה הוצרך ר"ל במנחות לתרץ קושית הש"ס מ"פ אין מחמיצין דמגבלה במים כמו שהקשה התו' על רש"י הבאתי לעיל. אכן להרא"ש והטור דסברי דנוקשה רק דרבנן ולדידהו גם במנחות נוקשה לאו חמץ. אם כן אפי' אם נאמר דר"ל סובר דמ"פ לבד הוא חמץ נוקשה מ"מ הוצרך ר"ל לתרץ דמגבלה במים כמו שכתבתי לעיל לתרץ קושית התו' הנ"ל על רש"י. ואפשר כיון דאמוראים שקלי וטרי לפרש טעמא דר"ל משמע דהלכתא כר"ל:

מעתה צ"ע על הרי"ף לדברי הרמב"ן הנ"ל דהרי"ף סובר דמ"פ לבד לגמרי מותר ומ"פ עם מים הוא חמץ גמור אם כן ר"ל ע"כ במי פירות לבד א"כ למה קאמר ר"ל אין חייבין כרת היה לו יותר להשמיענו דמותר לגמרי. ואין לומר דהרי"ף סובר דריש לקיש סובר כאביי דגם מ"פ לבד מחמיצין והוא חמץ נוקשה א"כ למה הביא הרי"ף דברי ריש לקיש וצ"ע:

ו הנה הנוב"י סי' כ"ב סתר דברי חכה אחד שרצה להתיר תערובות חמץ שנתחמץ ממי פירות עם מים בששים. משום דמ"פ עם מים הוא נוקשה. ונוקשה הוא מדרבנן. והמג"א בסימן תמ"ז פוסק דחמץ נוקשה בטל בששים משום דהוא רק איסור דרבנן והקשה עליו הנוב"י וזה לשונו ואמרתי שאחז החבל בתרין ראשין שהרי התה"ד החמיר בנוקשה שהוא במשהו והמג"א השיג עליו שם ומסקנת המ"א שהתה"ד צידד להחמיר לפי שסובר נוקשה דאורייתא אבל לפי מאי דקי"ל נוקשה דרבנן בטל בס'. ועתה אני אומר שאם מי פירות עם מים לא הוה רק נוקשה אז ודאי נוקשה דאורייתא דהא ודאי דאי נוקשה לאו דאורייתא לית דין צריך בושש דלא מקרי חמץ לענין מנחות ולחמי תודה. וכן מוכח במנחות דף נ"ג ע"א דמקשה הגמרא מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומסיק דהיינו שיאור דר"י לר"י דמדלא לקי עליה לאו חמץ מקרי. וכ"כ התוס' במנחות דף נ"ד ע"א בסוף ד"ה אין מחמיצין דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות. והנה בדף נ"ז ע"א דמרבה מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני אומר הי' ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה. ואי ס"ד דמי פירות ומים לא הוה רק נוקשה א"כ איך ס"ד דנוקשה הוא רק מדרבנן אם כן הדרא קושית הגמרא לדוכתה מנחת נסכים מי פירות נינהו ואפי' אם מגבלן במים אכתי הוי מי פירות ומים והוה נוקשה שאינו מן התורה. הא ודאי חד מתרתי או שמי פירות ומים חמץ גמור הוא או שנוקשה הוא מן התורה. ואין לומר אכתי מי פירות ומים נוקשה הוא ונוקשה ג"כ אינו מן התורה אך מי פירות לחוד אינו מחמיץ כלל ומתחלה מקשה מנחת נסכים מי פירות הם ואינו מחמיץ כלל ומשני שמגבלן עם מים ואף שהוא נוקשה מ"מ איכא למימר ר"י הגלילי סבר כר"מ דסובר נוקשה מן התורה אבל אנן קי"ל כר"י דהאוכלו פטור והוה מדרבנן. אומר אני שגם זה אי אפשר שהרי שם במנחות דף נ"ז ע"ב מסיק דכך הוא הצעה של משנה ואיפוך דרבי עקיבא הוא דמרבה מנחת נסכים ור"ע הוא דסובר מגבלה במים. וא"כ אי ס"ד דמי פירות ומים נוקשה הוה ורבי עקיבא סובר שהוא מדאורייתא איך יהיה לדידן מדרבנן הואיל וסבר ר"י שהוא מדרבנן אטו שבקינן רבי עקיבא ועבדינן כר"י שהוא תלמידו והלכה כרבי עקיבא מחבירו וקל וחומר מתלמידו שאין הלכה כתלמיד במקום הרב:

והנה קשה מאד דלפי דברי הנוב"י היה לו לתמו' על הרא"ש והטור שפסקו דנוקשה הוא רק מדרבנן ופסקו דמ"פ עם מים הוא רק חמץ נוקשה א"כ פסק החכם הוא כהרא"ש והטור. והנה בנוב"י מה"ת סימן... הקשה לו חכם אחד קושיא זו דלפי דבריו כאן קשה על הרא"ש וטור והשיב לו הנוב"י דאין ראי' מהרא"ש דסובר דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה דהרא"ש רק אמר על ריש לקיש דהוא סובר דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה (דר"ל דנוקשה הוא) דקאמר רק אין חייבין על חמוצו כרת. משמע אבל לאו אית ביה להכי לדידיה שפיר מה דמרבינן נסכים לחימוץ אף דהוא מ"פ עם מים והוא רק נוקשה דריש לקיש סובר דיש איסור לאו בפסח בחמץ נוקשה אכן לדידן דפסקינן דהוא רק מדרבנן על כרחך סובר הרא"ש דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור דאם הוא רק נוקשה אין לרבות מנחת נסכים לחימוץ וכן מה שכתב הטור דמ"פ עם מים הוא נוקשה הוא רק לריש לקיש אבל לדידן הוא חמץ גמור עיי"ש ולא זכיתי להבין מלבד שהוא דחוק לומר דדבריו על ריש לקיש אבל הם סוברים דהוא חמץ גמור אשר לא הזכירו מזה כלום אשר לדידן הוא חמץ גמור ועל מה סמכו אשר אנחנו נדע זאת ובפרט על הטור בודאי קשה לומר כן דהרי הטור כתב לנו אשר נדע הפסקים וכתב דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה ועל מה סמך הטור אשר אנחנו נדע אשר זה הוא רק על ר"ל אבל הוא סובר דהוא חמץ גמור בשלמא על הרא"ש דהביא דברי ריש לקיש וגם הביא הש"ס מנחות לרבות מנחת נסכים לחימוץ אפשר לומר דהרא"ש סמך שאנחנו נדע דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור מהא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ. אשר גם זה קשה לומר דהרא"ש יסמוך אשר כל איש יבין זאת מדעתו. ועל הטור בודאי אי אפשר לומר כן דהטור לא הביא דברי ר"ל ולא הש"ס מנחות על מה סמך הטור אשר כל מי שילמוד דברי הטור ידע דזה רק לריש לקיש אבל לא לדידן. אך גם זה לפענ"ד בלאו כל זה אי אפשר לומר דהרא"ש והטור יפרשו דברי ר"ל דסובר דחמץ נוקשה הוא בלאו דא"כ היאך פסקו דאינו עובר בלאו על חמץ נוקשה הלא לא מצינו בש"ס מפורש משום אמורא שיסבור דחמץ נוקשה אינו עובר בלאו הלא ידעינן דמה דפסקו הריף והרא"ש דחמץ נוקשה אינו בלאו כמו שכתבו וכן הרא"ש פ' א"ע דהוא מן המשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור ואם ר"ל יסבור דחמץ נוקשה עובר בלאו הכי יפלגו על ר"ל דאינו סומך על המשנה דשיאור ישרף וכו' וא"כ ע"כ דהם סברו דגם ר"ל סובר דאינו עובר בלאו ומה דאמר אין חייבין על ח"נ כרת הוא רק אבל איסורא דרבנן אית בי' כמו שהבאתי לעיל תשו' הרשב"א שכתב כן בשלמא תו' שפיר סברי דר"ל סובר דעובר בלאו כי תו' פסקו כן כי לשיטתי' מוכח בהש"ס מנחות דאמרו שיאור דרבי יהודה לרבי יהודה הוא הפירוש דסברי הש"ס דמאי דאמר ר"י האוכלו פטור משום דסובר דשיאור גרע מנוקשה אבל מה דהוא חמץ נוקשה גם ר"י סובר דעובר בלאו כמו שכתבתי לעיל באריכות אבל הריף והרא"ש דפסקו דאינו עובר בנוקשה בלאו משום המשנה דשיאור ישרף וכו' אי אפשר לומר דר"ל יסבור דנוקשה הוא בלאו ואנן לא נפסוק כן כי לא מצינו בש"ס שום אמורא שיחלוק על ר"ל:

ז ובהיות כן לפי דברי הנוב"י קשה גם על הרא"ש והטור מהש"ס והנה המקור חיים סימן תס"ב סתר דברי הנוב"י הנ"ל ואביא דבריו בקיצור. ראשית כתב המקו"ח דלפי דברי הנוב"י הי' לו לתמו' על הרא"ש והטור לזאת כתב דלא קשה כלל כי מה שכתבו התו' במנחות דשיאור דר"י לא חשוב חמץ במנחות הוא רק שיאור משום דשיאור לר"י אינו חמץ נוקשה כמו דאיתא בש"ס חולין דף כ"ג דשיאור לר"י או דספיקא הוא או דברי' הוא. אבל מה שהוא חמץ נוקשה פסול במנחות דהא התו' כתבו דיש קרא במנחות דמרבינן חמץ נוקשה דפסול למנחות ונסתרים דברי הנוב"י דהוכיח מדמרבה מנחת נסכים לחימוץ אחת משתי אלה או דחמץ נוקשה הוא מדאורייתא אסור בפסח ובלאו או דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור דלעולם מי פירות עם מים הוא רק חמץ נוקשה ובפסח אין לאו דלית לן ריבוי דכל ומנחת נסכים דיש ריבוי כמו שכתב תו' עיי"ש. ונוראות נפלאתי על אשר בדעתו לתרץ הרא"ש והטור בדברים האלו, היאך שכח דכל חילי' דהרא"ש והריף דפסקו דחמץ נוקשה אינו עובר בלאו הוא רק משום המשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור דברי רבי יהודה וכן כתב הרא"ש בר"פ אלו עוברין א"כ ע"כ דסברי דמה דפוטר ר"י בשיאור הוא רק משום דסבר דנוקשה אינו בלאו והיינו דגם ר"י מחשב שיאור לנוקשה ומה דפוטר ממלקות משום דלית ליה ריבוי דכל וא"כ ממילא אי אפשר לדידהו דיש קרא במנחות לרבות חמץ נוקשה דפסול במנחות דאם חמץ נוקשה פסול איך קאמר הש"ס דשיאור דר"י לר"י מותר במנחות הפלא ופלא על המקו"ח איך יאמר דברים אלו על הרא"ש והטור. גם זה מה שכתב המקו"ח כן על התו' מנחות הנ"ל יש יותר להפלא כי אדרבה דברי התו' הנ"ל הוא בהיפך מדבריו כי מתחלה כתבו תו' בשם ר"ת להקשות על רש"י שסובר דמ"פ הוא נוקשה מקושית הש"ס מנחת נסכים מ"פ דהא יש ריבוי במנחות דפסול חמץ נוקשה. וע"ז כתבו לתרץ דברי רש"י דלעולם מי פירות הוא נוקשה. והא דפריך מ"נ מ"פ היינו לרבי יהודה כמו שאמרו בגמ' לעיל דשיאור דר"י לרבי יהודה לא חשוב חמץ גבי מנחות עיי"ש. והיינו על כרחך הפירוש בדבריו דסברי דגם לרבי יהודה שיאור הוא נוקשה רק לית ליה לאו בנוקשה וקאמר הש"ס לעיל דגם במנחות לא פסול שיאור לרבי יהודה הרי דהש"ס סובר דלרבי יהודה לא חשוב נוקשה חמץ במנחות ומוכרח דזה התו' סברו דאין ריבוי במנחות על ח"נ שיהי' פסול ולהכי שפיר הקשו הש"ס מ"נ מ"פ לר"י דלדידי' גם במנחות כשר חמץ נוקשה וכל מה שכ' המקו"ח הוא לשיטת ר"ת אשר משום זה סובר ר"ת דריש לקיש סובר דנוקשה הוא בלאו כי אין ראיה מהמשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור דברי רבי יהודה כי לשיטת ר"ת מוכרח לומר דהש"ס במנחות אלא שיאור דר"י לר"י דסברי דהטעם של ר"י דפוטר בשיאור הוא משום דסובר דשיאור לאו נוקשה וגרע מנוקשה דהא לר"ת יש ריבוי במנחות על ח"נ דהוא חמץ במנחות כמו שהארכתי לעיל אבל על הרא"ש והטור מוכרח דסברי כהתו' הנ"ל דגם רבי יהודה מחשב שיאור לחמץ נוקשה וממילא ע"כ מוכרח דלית ריבוי במנחות וכהנ"ל:

נפלאים ותמוהין מאד דברי המקור חיים שאומר דברים אלו על הרא"ש והטור. גם מה שכתב המקו"ח דמהש"ס חולין מוכח דלרבי יהודה לא חשוב שיאור לחמץ נוקשה ביותר יש להפליא דאם יהי' מוכח מהש"ס דלר"י לא חשוב שיאור נוקשה א"כ נסתר פסק הריף והרא"ש וכל הראשונים שסברו דפסקינן דנוקשה אינו עובר בלאו וכל חילם מזה המשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור דברי רבי יהודה ולדברי המק"ח דמהש"ס חולין מוכח דשיאור אינו נוקשה לרבי יהודה איך למדו מזו המשנה דרבי יהודה פוטר בנוקשה ונפלאין דברי המקו"ח האלו אלא על כרחך לדעת הריף והרא"ש דגם הש"ס חולין סברו דלרבי יהודה שיאור חמץ נוקשה להצד דספיקא הוי אין שיאור נוקשה רק ספק אם חמץ או מצה או חמץ נוקשה אבל להצד דדילמא שיאור הוא ברי' בודאי שפיר שיאור הוא חמץ נוקשה כי בזה דהוא חמץ נוקשה הוא ברי' בפני עצמו. דאינו לא חמץ ולא מצה. והנה מהש"ס מנחות דמפרשו קושית רב חסדא דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור היינו שיאור דר"י מזה הש"ס מוכח דשיאור אינו ספיקא לר"י רק ברי' דאם ספיקא הוא לר"י לפני התורה לאו ספק והיאך קאמר ר"ח דאלא שיאור. אלא על כרחך דהש"ס כאן סובר דר"י סובר דשיאור הוי ברי' והיינו דשיאור היא חמץ נוקשה לזאת הוא ברי' בפני עצמו. ולשיטות ר"ת דסובר דלר"י שיאור גרע מן נוקשה אעפ"כ שיאור הוא ברי' בפ"ע דאינו לא חמץ ולא מצה:

ועיין בקרבן נתנאל פכ"ש שהקשה על הרא"ש מהש"ס חולין עיי"ש ולא קשה דאם הוא ברי' הוא חמץ נוקשה וכנ"ל ומהש"ס מנחות מוכח דסבירי דשיאור הוא ברי' ולא ספיקא וברי' הוא חמץ נוקשה:

עוד כתב המקו"ח וז"ל ואין להקשות על הש"ס חולין מאי קמבעי' על טעמא דרבי יהודה דילמא גם ר"י סבירא ליה כרבי אליעזר וסבירא לי' דשיאור נוקשה הוא דלית ליה ריבוי לנוקשה ורק מדרבנן אסור הוא דזה אינו דהא התו' שם הקשו בד"ה אי שיאור דר"מ לר"י מהא דתנן שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו. ומפרש הש"ס דהיינו שיאור דר"מ לרבי יהודה ותירצו דהאי שיאור ישרף היינו מדרבנן מוכרח מדברי' דרק שיאור דר"מ לר"י הוא מדרבנן אבל שיאור דר"י לר"י הוא מדאו' דאם גם לר"י רק מדרבנן א"כ אף שיאור דר"י לר"י מצה מעלייתא וכו' ולפ"ז לא קשה גם קושית המג"א על הטור דסובר דמותר להשהות מהאי דשיאור ישרף. דהטור סובר דדוקא לר"י דאית ליה ריבוי לנוקשה לאיסורא ושיאור דר"י לר"י ישרף מדאו' (דברים אלו אין להבינם כי למה הוצרך לומר לפי מה שכתב דלר"י לר"י ישרף מדאו' הוא משום ספיקא או ברי') מש"ה אף שיאור דר"מ ישרף מדרבנן משא"כ לדידן דלית לן ריבוי לנוקשה וליכא כלל שום נוקשה דבעי שרפה מדאו' אף מדרבנן לא בעי ע"כ יתר וע"ש. מאד נפלאים דברים האלו כי לפי דבריו מראה דהתו' הקשו מהא דשיאור דר"מ לר"י ישרף וע"ז תירצו דלעולם ישרף מדרבנן ומשום זה כתב מה שכתב אכן בש"ס פכ"ש אמרו על הברייתא שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר קתני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה. ומפרש הש"ס שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר"י לרבי יהודה ונותנו לפני כלבו שיאור דר"מ לר"י עיי"ש הרי מפורש דשיאור דר"מ לרבי יהודה רק אסור אבל לא ישרף. ומעתה קושית התו' היה רק דקראו הש"ס שיאור דר"מ לרבי יהודה מצה הא מפורש בהש"ס פסחים דשיאור דר"מ לרבי יהודה אסור באכילה רק מותר ליתן להכלב דמותר בהנאה והיאך קאמר הש"ס דהוא מצה מעליותא והיינו דלא היה נהירא להתו' דרבנן יאסרו באכילה והוא מצה מעלייתא ותירצו התו' וזה לשונם ויש לומר דמדרבנן בעלמא אסור מדשרי ליתן לפני כלבו ש"מ דהוי מצה מעלייתא ע"כ. (ולא כמו שהביא המקו"ח התו' שכתבו בתירוצם הא דשיאור ישרף הוא מדרבנן כי אדרבא מפורש בהש"ס דשיאור דר"מ לרבי יהודה אין צריך לשרוף) והיינו שתירצו התו' דהוא רק חומרא בעלמא והרי דייקו התו' בלשונם שכתבו דהוא מדרבנן בעלמא והיינו דמה שהוא מצה מעלייתא הוא חומרא בעלמא לאסור באכילה אבל מה שאינו מצה מעלייתא היינו שיאור דר"י לר"י אף שהוא מותר מן התורה הן לפי מה שכתבתי לעיל לשיטות התו' מוכרח לומר דלהכי מותר מה"ת דגרע מחמץ נוקשה אף שהוא ברי'. והן לשיטת הרי"ף והרא"ש דגם לרבי יהודה שיאור חמץ נוקשה רק דלית ליה ריבוי דכל כהחכמים ולהכי מותר מן התורה אבל מ"מ אינו מצה מעלייתא בזה אסרו רבנן אף בהנאה כמו כל איסורי דרבנן דלא מיקרי חומרא בעלמא רק איסור גמור מדרבנן ואין לספק בזה כי כך מפורש הכל על נכון להבין דברי התו' גם מה שדייקו וכתבו מדרבנן בעלמא מעתה כל מה שכתב המקו"ח בזה אין שום התחלה גם מה שמתרץ קושית המג"א על הטור ג"כ ליתא כי לפי דבריו הי' סובר דקושית המג"א היא מהא דשיאור ישרף דר"מ לר"י כי מהא דשיאור ישרף דאיתא בהמשנה דאלו עוברין לא היה מקשה המג"א כי לשיטתו שם הוא איסור דאו' להכי ישרף להכי היה סובר דהמג"א הקשה רק משיאור ישרף דר"מ לרבי יהודה דהוא רק איסור דרבנן ואפ"ה ישרף א"כ קשה על הטור. אבל כפי האמת דשיאור דר"מ לר"י לא איתא בשום מקום דישרף רק אדרבה מפורש דאין צריך לשרוף א"כ קושית המג"א הוא מהמשנה דאלו עוברין דשיאור ישרף והאוכלו פטור דלשיטת הריף והרא"ש והטור הוא רק מדרבנן וכן הר"ן בפ' א"ע הביא ראיה מהמשנה דשיאור ישרף דגם מה שהוא אסור מדרבנן אסור להשהותו רק לשרוף עיי"ש ולהכי הקשה המג"א על הטור. ולפענ"ד תמוהין מאד דברי המקו"ח בכאן:

ח מעתה נחזור לדברי נוב"י הנ"ל שהוכיח מהא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ אחת משתי אלה או דנוקשה הוא בלאו או דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור. וקשה לפי דבריו דאם נאמר דמ"פ עם מים הוא נוקשה והתורה מרבה דבמנחת נסכים שלא לעשות חמץ נוקשה גם בפסח אסור חמץ נוקשה מדאורייתא א"כ קשה על התו' דסברי דיש קרא לרבות כל המנחות דפסול נוקשה א"כ קשה על הרבה תנאים דסברי דבפסח אין לאו בחמץ נוקשה כי לית להו הריבוי דכל כי לא דרשו כל וקשה לפי דברי הנוב"י הלא במנחות פסלה התורה חמץ נוקשה אך באמת לא קשה כלל כי סתם חמץ האמור בתורה אינו נוקשה רק חמץ גמור וא"כ אם אין קרא לרבות חמץ נוקשה אין אסור בפסח מדאו' רק חמץ גמור ולא נוקשה ומה בכך אשר במנחות הקפידה התורה גם על חמץ נוקשה שלא לעשות. במנחות הקפידה אבל בפסח לא הקפידה התורה על חמץ נוקשה אדרבה הרי במנחו' הוצרך התורה קרא לרבות נוקשה ובפסח ליכא קרא לרבות נוקשה. (ואף שכתבתי לפרש בש"ס מנחות אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא לשיטת הריף והרא"ש והראשונים היינו דהש"ס סברי מדלקי מן התורה בפסח על שיאור אם אכלו אין סברא דהתורה יכשיר שיאור למנחות וא"כ שפיר נוכל לומר דמ"פ עם מים הוא רק חמץ נוקשה. ובפסח אין חמץ של מ"פ עם מים באיסור לאו ובמנחות הקפידה התורה גם על חמץ נוקשה שלא לעשות. וכי יש להקשות על התורה למה בפסח לא הקפידה על חמץ נוקשה ובמנחת נסכים הקפידה התורה על חמץ נוקשה הלא כמה וכמה יש בהתורה אופנים כאלו אשר אין יודעין למה. עפר אנכי תחת כפות רגלי הנוב"י ז"ל אך כתבתי מה שנראה לפענ"ד:

ט עוד כתב שם הנוב"י שמצא און לדבריו דחמץ של מ"פ עם מים אוסר במשהו בתשו' הרשב"א שהשיב להחכם ר"א מעכו שרצה לומר דהיכא דלא נימוח החמץ רק שנשאר רק טעם מותר בששים וכתב הרשב"א ראיות דגם טעם אוסר במשהו דגם אסרו יין שנפל לתוכו שעורים אי איכא מים בהיין. גם אמרו בירושלמי רשב"ל הוה ליה יין תוסס יהב שעורים בהיין בגין דחמיע ופסק רב אמי דצריך לבער ומסתמא היה בהיין יותר משליש והרי שגם הטעם אוסר במשהו והוכיח הנוב"י דהרשב"א סובר דחמץ של מ"פ עם מים אוסר במשהו. והנה אם לא היה לנו רק תשובת הרשב"א הזו ג"כ לא היה הוכחה על דברי הנוב"י היינו לדידן דפסקינן דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה דידוע דהרמב"ן (וכן לדעת הרי"ף) סובר בפירוש דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור אם כן היה אפשר לומר דגם הרשב"א סובר כן:

אכן לפי השתי תשובות הרשב"א שהבאתי לעיל הוא מפורש דהרשב"א סובר להיפך מדברי הנוב"י ואומר בפירוש דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה וגם דהוא רק איסורא בעלמא דכתב בפירוש על ריש לקיש דמיירי במ"פ עם מים ואין חייבין על חימוצה כרת הא איסורא מיהא איכא הרי מפורש מהרשב"א בפירוש דמ"פ עם מים הוא חמץ נוקשה ורק אסור מדרבנן דלא כדברי נוב"י שכתב דאי אפשר לומר כן הרי הרשב"א סובר כן:

ומעתה מתשובת רשב"א שהביא הנוב"י יהיה הוכחה דסובר דחמץ של מ"פ עם מים אוסר במשהו. א"כ יסבור הרשב"א דנוקשה דרבנן ג"כ אוסר במשהו דלא כמג"א. אך קשה מאד לומר דהמג"א יהיה נגד הרשב"א ז"ל. אך לפענ"ד דיש לומר דגם הרשב"א סובר דחמץ של מי פירות עם מים בטל בששים ומתשובה זו אין ראיה. דהנה הירושלמי שהביא הרשב"א יין תוסס יהיב בגוויה שעורין ומ"פ לבד סובר הרשב"א דאין שום חימוץ ומותר לגמרי א"כ על כרחך מוכרח לומר דהשעורין היו נותנין מתחלה במים ואח"כ נותנו להיין וא"כ הוא חמץ גמור כמש"כ הראשונים על חומץ האדומי שנתנו השעורים במים תחלה ורק ממה שהביא הרשב"א וגם אסרו שערי או חיטי שנפלו ביין אי איכא מיא בחמרא מזה משמע לכאורה דאוסר במשהו מ"פ עם מים. אך אפשר לומר שאסרו במשהו משום דהשעורים שמא היו במים קודם שנתנו להיין. אך יש לעיין בזה לפי דברי המג"א בסימן תס"ד דאין מחזיקין ממקום למקום ועיין במג"א. אך עוד אפשר לומר דהנה הרשב"א הביא מהפוסקים כי כן כתב וגם אסרו ואם כן שפיר נוכל לומר דהני פוסקים סברי כהרמב"ן ז"ל דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור והרשב"א ז"ל כאן לא לזה נחית כי אף אם הוא אינו סובר דהוא חמץ גמור עכ"פ מוכח דגם טעם לבד אוסר במשהו ורק זאת רצה הרשב"א להוכיח מהם דטעם חמץ אוסר ג"כ במשהו:

והנה תשו' הרשב"א שהבאתי אשר כתב על ריש לקיש דמיירי במ"פ עם מים ורק איסורא איכא ולא לאו וריש לקיש מתרץ האי דמרבה מ"נ לחימוץ משום דמגבלה במים ואעפ"כ סובר הרשב"א דבפסח אין לאו על חמץ של מי פירות עם מים ומתורץ דברי הנוב"י גם מהרשב"א ואם היה הנוב"י ראה את התשובות הרשב"א האלו לא היה אומר כדבריו. והוא ראיה גמורה מהרשב"א דלא כנוב"י. וכמו שכתבתי בפסח אין לאו בחמץ נוקשה ובמנחת נסכים התורה חייבה בלאו גם על חמץ נוקשה

אמנם לכאורה קשה עדיין על רש"י דסובר דמי פירות לבד הוא ג"כ חמץ נוקשה א"כ מה הקשו הש"ס מ"נ מי פירות. והבאתי לעיל דברי תו' במנחות דקושית הש"ס הוא לרבי יהודה דלית ליה נוקשה בלאו וכמו שפירשתי דבריהם לעיל. מ"מ מה קושיא דנהי בפסח אין לאו על נוקשה אבל במ"נ חייבה התורה בלאו גם על חמץ נוקשה. אכן נלפענ"ד דהנה בכמה מקומות כתבו התו' דמצינו בש"ס דהמשיב היה השואל. ולפ"ז אפשר לומר גם כאן דריש לקיש היה השואל מנחת נסכים מ"פ וע"ז אמר מגבלה במים והיינו דאם נאמר דהתורה מרבה מנחת נסכים בלאו גם על נוקשה הוא דבר חידוש דבפסח אין לאו על נוקשה ובמנחת נסכים יהיה לאו על נוקשה לכן טוב יותר לומר דמגבלה במים ולשיטת רש"י מ"פ עם מים הוא חמץ גמור ואם כן אין דבר חידוש. אכן לדידן דסבירא לן דגם מ"פ עם מים הוא נוקשה ואם כן על כרחך מוכרח לומר דהתורה חייבה במ"נ גם על חמץ נוקשה. בשלמא לרש"י דמ"פ עם מים הוא חמץ גמור להכי מפרש ריש לקיש דמאן דמרבה מ"נ לחמץ דמגבלה גם במים עם שמן דהוא חמץ גמור לרש"י כדי שלא יהיה דבר חידוש. משא"כ אנן אין לנו במה לפרש באופן אחר שלא יהיה דבר חידוש:

י עוד כתב הנוב"י דכל המנחות היה שמן עם מים כמו שכתבו התו' במנחות ואומר הנוב"י דבריו הנ"ל דמוכח אחת משתי אלה או דנוקשה הוא בלאו או דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור וגם על זה נוכל לומר דאין הכרח לאחת משתי אלה דשפיר ניחא בפסח אין לאו על נוקשה ובמנחות יש לאו. אך על כרחך אי אפ"ל דכל המנחות הוא חמץ של מ"פ עם מים. והנה תו' סברי דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה. אם כן למה הוצרכו התוס' בר"פ כל המנחות בד"ה אלא דר"מ לר"מ ותירץ קושיתם ושמא יש יתור במנחות דחמץ נוקשה פסול למנחות עי"ש. למה הוצרכו ליתור הלא כל המנחות הוא מי פירות עם מים והוא חמץ נוקשה א"כ מפורש בתורה דחמץ נוקשה פסול למנחות ולא קשה כלל קושית התוס' שם. ולפלא על הנוב"י שנעלם ממנו כל זאת. אלא ע"כ מוכרח לומר כיון דכל המנחות שמנן מועט כמו שכתבו התוס' במנחות דף... ד"ה מי פירות דכל המנחות שמנן מועט הוצרך לגבל גם עם מים אבל מנחת נסכים שמנן מרובה להכי היה ס"ד דבשמן לבד היה מגבל בלא שום מים ע"כ ולפי זה כל המנחות כיון דהוא רק שמן מועט להכי לא נחשב החמץ כחמץ נוקשה רק חמץ גמור. וכן כתב המקו"ח אך לפלא על המקו"ח למה לא הקשה על הנוב"י מתוספות הנ"ל הלא הוא הביא דברי התוספות דיש ריבוי במנחות:

הדרינן להנ"ל דלפי מה שפוסק המג"א דנוקשה הוא רק מדרבנן אסור בטל בששים גם בחמץ של מ"פ עם מים בטל ג"כ בששים ואין סתירה לזה מתשו' הרשב"א שהביא הנוב"י כמו שכתבתי לעיל ועיין במקו"ח שחידש דבר חדוש דכתב דרק נוקשה דלא חזי לאכילה כגון זומן ועמילן דשיאור נמי לא חזי לאכילה. אבל נוקשה של מ"פ עם מים לא ממעטינן רק מכרת וכן הטור כתב בלשון אין חייבין על חמוצו כרת משמע דלאו אית ביה ואפשר דלא ילפינן ממנחות דקרא רחמנא חמץ גבי מנחת נסכים וכרת ממעטינן מכל אוכל חמץ ולא כל חמץ ושפיר אוסר במשהו וכן משמע דחטה שנמצא בדבש עם מים דאוסר:

ע"כ מעתה לפי דברי המקו"ח חמץ של מ"פ עם מים אוסר במשהו. וקשה מאד על המקו"ח הרי מתשו' רשב"א הבאתי לעיל כתב בפירוש דריש לקיש במ"פ עם מים ועל זה אמר ר"ל אין חייבין כרת אבל איסורא מי איכא הרי מפורש בפירוש בהרשב"א דעל חמץ של מי פירות עם מים אינו עובר בלאו כי אמר רק איסורא מי איכא וממילא גם הוכחת המקו"ח מהטור שכתב אין בו כרת משמע אבל לאו אית ביה והרי ר"ל ג"כ אמר אין חייבין כרת ואעפ"כ אמר הרשב"א דרק איסורא אית ביה ובאמת בלא"ה אין שום הוכחה מה שאמרו אין חייבין כרה כי לדידן דפסקינן כחכמים דלא מרבינן מכל שום חמץ וא"כ אין שום חמץ שיהיה בלאו ולא בכרת וכל חמץ שאסרה התורה הוא בכרת ובלאו אם כן אם אמרו אין חייבין כרת ממילא גם לאו לית ביה דאין לנו שום חמץ שיהיה בלאו בלא כרת:

גם מה שכתב המקו"ח דללאו ילפינן מדקריא רחמנא חמץ גבי מנחת נסכים. לפענ"ד הוא תמיה חדא הרי הרמב"ם בהלכות מעשה קרבנות פוסק כמאן דמרבה לחם הפנים לחימוץ ולא כמאן דמרבה מנחת נסכים לחימוץ. וא"כ לפי פסק הלכה אין לנו קרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ א"כ ממי נילף לאו והרי המקו"ח מפלפל לעיל עם הנוב"י ע"ז הרמב"ם, ולפי זה הרמב"ם אין לנו הך דמרבה מנחת נסכים לחימוץ כמו שכתב שם הרמב"ם בפירוש ואיך כתב המקו"ח דילפינן ממנחת נסכים והוא פלא:

ועוד קשה הלא המקו"ח הביא לעיל מה שכתבו תו' דיש ריבוי דחמץ נוקשה פסול למנחות אם כן קשה על התנאים דפטרו חמץ נוקשה מלאו ולמה לא ילפי מריבוי דמנחות דקריא חמץ לחמץ נוקשה. אלא על כרחך נהי דיש ריבוי במנחות דחמץ נוקשה הוא חמץ במנחות לית לן למילף ממנחות על פסח. במנחות הקפידה התורה גם על חמץ נוקשה ובפסח לא הקפידה כי בפסח אין לנו ריבוי וכהנ"ל:

ומה שכתב עוד המקו"ח דכן משמע מחטה שנמצא בדבש שנתערב במים כונתו מדאסור הדבש משמע אף דיש ס' בדבש נגד החטה והרי המג"א פוסק דנוקשה כיון דהוא רק מדרבנן אסור בטל בס' ולהכי הוכיח דחמץ של מ"פ עם מים הוא באיסור לאו להכי אוסר במשהו. וקשה לפי דברי המקו"ח בעצמו ס"ק ג' שכתב לתרץ קושית המג"א שהקשה על זה דנתערב מים מסעיף ג' דלהכי כאן אסור משום דחיישינן שהחטה היה במים שנתערב בדבש עי"ש. וא"כ אין התחלה לראיה דחמץ של מ"פ עם מים אוסר במשהו דכאן בחטה הוא חמץ גמור דהיתה במים:

אך מה שכתב המקו"ח דחיישינן שהיתה במים הוא לשיטתו שחולק על המג"א וסובר דבדבר שנמצא הריעותא מחזקינן גם ממקום למקום אבל לפי דברי המג"א דאף בדבר שנמצא הריעותא אין מחזקינן ממקום למקום א"כ אין חשש לשמא היתה החטה בהמים כי אין מחזקינן ממקום למקום. ואם כן אם הטור והש"ע אסרו במשהו והדבש היה לעיין בזה:

גם נלפענ"ד דגם לפי שיטת המקו"ח דמחזקינן ממקום למקום בדבר שנמצא הריעותא קשה להעמיד הטור והש"ע דרק משום חשש שהיתה החטה במים מדכתבו סתם ובלבד שלא נתערב במים משמע אבל נתערב במים לעולם אסור והרי אם ידעינן בבירור שהחטה לא היה במים כגון שנתערב המים ע"י סינון אינו אסור א"כ למה כתבו סתם אסור (ועוד נלפענ"ד דאם רק משום שהיתה החטה בהמים. זה הדין לא שייך כאן בסימן זה רק בסימן תס"ז כי כאן בזה הסימן תס"ב הוא לענין החמץ של מ"פ לבד או מ"פ עם מים):

הדרינן דמהרשב"א מוכח דאין לאו במ"פ עם מים רק איסורא וכפי הנראה הוא רק איסור דרבנן כמו שכתבו כל הפוסקים דנוקשה הוא רק איסור דרבנן. וא"כ לפי המג"א בסימן תמ"ז דנוקשה בטל בששים אם כן גם בחמץ של מ"פ עם מים ג"כ בטל בששים:

ואפשר גם הטור והש"ע כתבו רק דחטה שנמצאת בדבש עם מים הוא חמץ דצריך ביטול ואם כדברי המג"א דנוקשה בל טבס' גם זה בטל בס' וצ"ע כל זה:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה