אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות טרפות › סימן מח

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות טרפות · סימן מח

סימן לג

א

סעיף ז המסס ובית הכוסות אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טרפה ואם לאו כשרה. וכתב הש"ך ס"ק י"ט אפילו בהמסס לדעת המחבר ול"ד לישב לו קוץ בוושט משום דוושט גמדה ליה ופשטה ליה ומתנענע תמיד חיישינן שחזרה המחט ואז עלה הקרום משא"כ בהמסס דנח והוא סברת ר"ת והר"ף עי"ש. והפמ"ג כתב על הש"ך למה רק בהמסס מחלק הש"ך בין ישב לו קוץ בוושט גם על ביה"כ דיש לו גם כן שני עורות כמו וושט צריך לפרש ההפרש בין וושט לביה"כ עי"ש שמדחיק ונפלאין דבריו כאן הלא דברי הש"ך הוא על המחבר שפוסק בהמסס דמותר מצד אחד דלא כרש"י שאוסר בהמסס בניקב מצד אחד כמו דפסקינן בישב קוץ בוושט מצד אחד דטרפה אבל בביה"כ דהיא ברייתא מפורשת דמצד אחד כשרה והטעם משום דביה"כ הוא עב אבל המסס הוא דק כמו וושט וכמו שמפרש התרומות הדשן סימן קס"ה הובא בש"ך ס"ק כ"ג עי"ש. להכי לא הוצרך לתרץ דברי המחבר על ביה"כ ולחלק בין וושט דהרי גם רש"י שאוסר בהמסס מצד אחד אבל ביה"כ היא ברייתא מפורשת דמותר מצד אחד משום דהוא עב רק צריך לתרץ על המסס מצד אחד דרש"י אוסר משום דהוא דק כמו וושט ולמה מכשיר המחבר ע"ז הביא דברי הר"ח והרי"ף על רש"י משום מי החזיר המחט לאחוריה:

עוד הקשה הפמ"ג על הש"ך שהביא רק סברת ר"ת והרי"ף משום מי החזיר המחט לאחוריה הלא לפי זה צריך להיות אם נמצא נקב בהמסס מצד אחד ואין המחט תחובה בהנקב רק מונח בהחלל צריך להיות טרפה דהרי חזינן שחזרה המחט לאחוריה וזה לא נמצא בשום פוסק והיה לו להש"ך לחלק בין וושט להמסס בחילוקים אחרים משום דבוושט שכיח אוכלין ומשקין ושכיח שינקבו לחוץ או משום דעור החיצון אדום ולא ניכר שנתרפא (אבל בהמסס ניכר שנתרפא כצ"ל) ואם כן צ"ע על הש"ך שהביא רק החילוק משום מי החזיר וכו' כי לחלוקים האלו כשר אפילו אין המחט תחוב עי"ש. ומה מאד נפלאים דברים אלו חדא דהחלוקים האלו שכתב לא נמצאו בשום פוסק. ואם הפמ"ג כתב אלו החלוקים מצד סברתו אשר נהירים לו היה לו להקשות על רש"י ועל ר"ת והרי"ף למה לא סבירי להו החילוקים האלו. אכן באמת לפענ"ד תמוהין מאד החילוקים האלו שכתב הפמ"ג החילוק הא' שכתב משום דוושט שכיח שינקוב לחוץ על ידי אוכלין ומשקין לבד שלא נמצא בשום פוסק חילוק זה. אך תמיה מאד הלא גם בהמסס וביה"כ יש אוכלין ומשקין אשר משום זה אמרו בש"ס דאפילו קופא לגו טרפה משום דאוכלין ומשקין דחקוהו. אם כן גם בהמסס נימא דשכיח שינקוב לחוץ משום אוכלין ומשקין דחקוהו. והחילוק הב' ג"כ לא נמצא בשום פוסק שיאמר דבשאר אברים מינכר נתרפא ובוושט החיצון אדום לא מינכר נתרפא. הר"ן חולק על רש"י משום דמינכר נתרפא ולא נזכר דבוושט לא מינכר נתרפא כי בישב קוץ בוושט אמר הר"ן דחוששין לנקב כי אין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב. ובאמת מצד הסברא הר"ן שסובר דנתרפא מינכר גם בעור החיצון של וושט מינכר נתרפא בשלמא נקב לא מינכר כמו שכתב רש"י דנכנס טיפת דם בהנקב להכי לא מינכר דעור החיצון הוא אדום הרי לא נמצא גם חילוק זה בשום פוסק. ועוד בלא"ה תמוהין מאד דברי הפמ"ג דהרי הש"ך לעיל סימן ל"ג ס"ק כתב על המחבר דלמה הזכיר החשש נתרפא והלא המחבר סובר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב. וכתב דנ"מ אם גם עור הפנימי שהוא לבן גם כן לא ניקב רק מקצת ובפנימי יש בדיקה לענין נקב להכי חשש המחבר לנתרפא הרי דהמחבר סובר דלא מינכר נתרפא אפילו לעור הפנימי שהוא לבן מאד אם כן מכש"כ דבהמסס לא מינכר נתרפא. ונפלאין מאד דברי הפמ"ג האלו. מעתה אין לנו רק החילוק של ר"ת והרי"ף אשר הביא הש"ך ולא קשה כלל על הש"ך. ומה דפשיטא ליה דבאם אין המחט תחוב בהנקב טרפה לפי הסברא והחילוק שהביא הש"ך לפענ"ד דגם לסברא זו כדברי ר"ת מי החזיר המחט לאחוריה שייך רק על בחיי הבהמה דאז מינח נייחא ההמסס ואם נחשוש לנתרפא צריכין לומר דבחיי הבהמה חזרה המחט ואחר כך נתרפא על זה אומר ר"ת דאין לחוש דבחיי הבהמה נח ההמסס אבל כשאנו רואין ההמסס לאחר שחיטה והיה משמוש ידי האדם ובטלטול ממקום למקום אז בודאי שכיח שיפול המחט מהנקב על ידי משמוש וטלטול ממקום למקום ורק בחיי הבהמה יש לומר סברא זו דלא ניחוש לנתרפא כי בחיי הבהמה נח ההמסס וכן מוכח מהט"ז מפורש דגם באופן זה כשר. דהנה הט"ז בסק"י הביא סברת ר"ת להכשיר משום מי החזיר המחט לאחוריה ובסקי"א כתב בשם התוס' לדעת רש"י ז"ל דרק אם נעשה הנקב על ידי מחט חיישינן שמא ניקב והבריא ואפילו אין המחט לפנינו עי"ש הרי דהט"ז כתב דאפילו אין המחט לפנינו אסור לדעת רש"י וע"ז היקל הרמ"א בהפ"מ. ועוד ראיה מהרא"ש שפוסק כעולא והביא ראיה מהברייתא דמחט שנמצאת בעובי ביה"כ מצד אחד כשרה ומשמע דאין צריכה אפילו בדיקה מצד השני. והקשה הפר"ח וכן התב"ש דהרי הרא"ש ז"ל הביא בסוגיא דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשם ר"ת ז"ל לדחות דברי רש"י ז"ל דאוסר בהמסס בניקב מצד אחד משום דחיישינן שמא הבריא כמו בוושט. וכתב הר"ת ז"ל לדחות הראיה מוושט דשם חיישינן שמא הבריא דוושט מתנדנד תמיד ולא נח להכי חיישינן שניקבה המחט עד לחוץ וחזרה לאחוריה על ידי נדנוד ואחר כך נתרפא מה שא"כ ביה"כ והמסס דנח אין לחוש לשמא ניקבה כולה דמי החזירה לאחוריה. א"כ קשה על הרא"ש ז"ל דלפי דברי ר"ת ז"ל אין ראיה מביה"כ לוושט דשם לא חיישינן לשמא ניקבה מצד השני דאם היה ניקב גם מצד השני היה להמחט לתחוב שם עוד משא"כ בוושט שפיר יש לחוש לשמא ניקבה עד לחוץ וחזרה לאחוריה. ועיין בת"ש שהקשה על הרא"ש וז"ל אבל קשה לי על זה דבתר הכי הקשה הרא"ש ארי"ף דפסק דלא כעולא ממחט שנמצא בביה"כ מצד אחד דכשרה ומשמע בלא בדיקה. ותי' הרא"ש דאפשר דהרי"ף מחלק דבבית הכוסות לא חיישינן משום דעב הוא אבל וושט דק הוא ומסתברא דמשום עובי כל דהו אין לחלק עכ"ד הרא"ש ולמ"ש ה"ל להרא"ש לתרוצי אהרי"ף ולומר דס"ל כמ"ש ר"ת הביאו הרא"ש גופיה דחילוק בין וושט דאכל ביה ופעיה ביה איכא למיחש שנקב וחזר אבל בהמסס וכן בית הכוסות מינח נייחי ולא חיישינן בהו דנקב וחזר דאלו ניקב לא היה חוזר עכ"ל. ולהנ"ל לא קשה על הרא"ש כי הרא"ש הביא ראיה דאין צריך לבדוק בישב קוץ בוושט מהברייתא דאם ניקב ביה"כ מצד אחד כשרה ומשמע דאין צריך בדיקה על נקב מצד הב' והרי עכשיו הוא לאחר שחיטה והיה משמוש וטלטול ממקום למקום ואם כן לא נח הביה"כ (כמו וושט בחיי הבהמה) ואעפ"כ לא צריך בדיקה. ושפיר הביא הרא"ש הראיה מביה"כ על וושט:

ב

סעיף הנ"ל בהג"ה ויש אוסרין בהמסס ועיין בש"ך דרוב הפוסקים מפרשו סברת רש"י ז"ל דעל ידי מחט חיישינן שמא היה ניקב לחוץ ונתרפא וכתבו ג"כ דראיית רש"י הוא מהברייתא דקתני מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד כשרה ובמה ולמה לא קתני המסס אלא ע"כ דבהמסס גם מצד אחד טרפה עי"ש. והקשה הכרו"פ דאם כן מוכח מהברייתא מדלא קתני המסס דחיישינן שמא הבריא א"כ קשה לעולא דסובר דישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא מהברייתא עי"ש. ועיין בפמ"ג שנדחק מאד לתרץ קושיא זו. ונלפענ"ד לתרץ דלא קשה כלל על רש"י. והוא דהנה רש"י ז"ל מפרש על עולא דמיירי שאין קורט דם בפנים. ועיין בתו' שם והרשב"א והר"ן מתרצו דברי רש"י ז"ל והוא דבוושט כיון דאוכלין ומשקין עוברים דרך הוושט בכח להכי טרפה לדידן דלא פסקינן כעולא אפילו באין קורט דם בפנים משום דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו משא"כ ביה"כ לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו משום דשם האוכלין ומשקין אינם עוברים בחזקה עי"ש ברשב"א ובר"ן ז"ל. אכן עכ"ז יש לעיין על רש"י ז"ל דנהי דלפי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דברי רש"י צודקים לענין דינא. אבל מ"מ קשה על רש"י ז"ל מנין לרש"י ז"ל לפרש על עולא דמיירי בשאין קורט דם בפנים ומשמע אבל בקורט דם בפנים גם עולא חושש לשמא הבריא. וקשה מנין לרש"י ז"ל לפרש כך דברי עולא. אכן רש"י ז"ל לשיטתו דדייק מהברייתא דבהמסס טרפה מצד אחד משום חשש שמא הבריא וא"כ היה קשה לרש"י ז"ל על עולא דאין חושש שמא הבריא וכי יפלוג על הברייתא להכי מפרש רש"י ז"ל דעולא מיירי שאין קורט דם בפנים להכי אין חושש שמא הבריא משום דאף לפי דברי הרשב"א ור"ן ז"ל אין ראיה במה שאין קורט דם בפנים דנימא לאחר שחיטה נתחב משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הקורט דם. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשפיר יש לספק דלאחר שחיטה נתחב ולהכי אינו חושש לשמא הבריא משום דיש כעין ספק ספיקא ספק שמא לאחר שחיטה ואם תמצא לומר קודם שחיטה שמא הקוץ לא ניקב לחוץ והא דמוכח מהברייתא דבהמסס חיישינן שמא הבריא משום דשם בודאי מיירי שיש קורט דם בפנים דהרי אנן קיימינן לשיטת רש"י כפי שמפרשין הרשב"א והר"ן דבהמסס וביה"כ לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו וא"כ לדידהו אם אין קורט דם בפנים בודאי כשר גם לרש"י ז"ל אף בהמסס דהא יש הוכחא דרק לאחר שחיטה נתחב וא"כ ע"כ הברייתא דאוסרת בהמסס מצד אחד (לשיטת רש"י ז"ל) ע"כ מיירי רק היכא שיש קורט דם בפנים להכי שפיר הברייתא חוששת לשמא הבריא דאין כאן רק ספק אחד אם הבריא. משא"כ עולא מיירי בשאין קורט דם בפנים להכי אין חושש משום דהוא כעין ס"ס כנלפענ"ד ברור ועיין לקמן סימן מ"ט מש"כ בזה דלמה אנן אסרינן אף שיש ספק ספיקא:

ג

עיין בש"ך סקי"ד שכתב דאף לרש"י ז"ל אין טרפה בהמסס רק אם יש קורט דם בפנים עי"ש. ועיין בתבואות שור שחולק על הש"ך ואוסר אפילו באין קורט דם בפנים משום דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו. ואף שהרשב"א והר"ן כתבו דבהמסס ובית הכוסות לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו היינו רק משום דהם תופסין לחומרא הפי' בהברייתא דנמצא עליה קורט דם היינו אם רק בפנים להכי הוצרכו לחלק דלהכי כשר באין קורט דם משום דלא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו בהמסס וביה"כ. אבל שמא הפירוש כרוב הפוסקים דהברייתא רק בנמצא בחוץ טרפה אבל אם רק בפנים כשר ואם כן אין ראיה לסברא זו דאוכלין ומשקין לא שטפוהו בהמסס ובית הכוסות עי"ש דכן כוונתו (ולפענ"ד דהפמ"ג לא הבין כך כוונת הת"ש לכן הקשה עליו מה שהקשה עי"ש). והנה הפמ"ג חולק על הת"ש בזה והוא דנהי דיש סברא לומר אוכלין ומשקין שטפוהו בבית הכוסות ובהמסס מכל מקום יש להתיר באם אין קורט דם בפנים משום דיש ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה נתחב ואת"ל קודם שחיטה שמא לא היה ניקב לחוץ והא דאסרינן בוושט אף באם אין קורט דם בפנים משום דבוושט אינו מועיל ס"ס משום דאיתחזק איסורא עי"ש וכוונתו משום דנקיבת הוושט הוא נבלה וא"כ ה"ה כס"ס במקום חזקת איסור שאינו זבוח. וכן כתב הכרו"פ כמה פעמים דספק בוושט מיקרי ספק בשחיטה. והנה ידוע דסברא זו דחוי'. וכן כתבו רוב האחרונים דאף דנקיבת הוושט הוא נבלה מ"מ ספיקא בוושט הוא רק כספיקא דשאר טרפות משום דמ"מ יש להוושט חזקת כשרות (משום רוב בהמות כשרות) וכן מסוגיא זו יש להוכיח דהראשונים לא ס"ל סברא זו דא"כ בפשיטות היה להם לדחות דברי רש"י ז"ל ולחלק בין וושט דחיישינן שמא הבריא משום דהוא ספק בשחיטה מה שאין כן בהמסס וכן מהרשב"א והר"ן ז"ל הנ"ל דאם יש סברא לומר דבוושט אינו מועיל ס"ס אם כן למה הוצרכו לחדש משום דביה"כ לא שטפוהו אוכלין ומשקין בפשיטות היה להם לחלק דלהכי בוושט אסור אף באין קורט דם בפנים משום דאינו מועיל ס"ס בוושט משא"כ בביה"כ להכי כשר באין קורט דם משום דנהי דיש ספק דשמא אוכלין ומשקין שטפוהו מ"מ כשר משום ס"ס אלא ע"כ דאין לחלק לענין ספיקות בין וושט לשאר אברי הבהמה:

אכן לפי מש"כ לעיל אות א' מוכח בפירוש כהש"ך דרש"י ז"ל אוסר רק בקורט דם בפנים ולא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו בהמסס דאל"כ עדיין קשה על עולא מנ"ל דהברייתא אוסר רק בקורט דם בפנים שמא גם באין קורט דם בפנים משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו אלא ע"כ דבהמסס לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו להכי ע"כ מיירי הברייתא רק ביש קורט דם בפנים ולהכי שפיר לא קשה לעולא מהברייתא ואין לדחות ולומר דעולא אפילו בלא הכרח מפרש הברייתא ביש קורט דם בפנים כדי שלא יקשה עליו מהברייתא וא"כ ממילא לדידן דפסקינן דלא כעולא דבוושט אסור אפילו באין קורט דם בפנים א"כ גם בהמסס יש לאסור אפילו באין קורט דם בפנים. דאי אפשר לפרש לומר כן על עולא דא"כ היה לו לומר דבריו על המסס דרך פירוש על הברייתא ולומר ולפרש הברייתא דמה דמוכח מהברייתא דבהמסס מצד אחד טרפה היא רק ביש קורט דם בפנים אבל בשאין קורט דם בפנים מותר משום ס"ס דזה העיקר מה שרצה עולא להשמיענו וא"כ למה נקט דבריו על וושט ויהיה קשה עליו מהברייתא הנ"ל עד שיהיה מוכרח לתרץ דהברייתא מיירי ביש קורט דם מה שאין שום רמז לכל זה. אלא ע"כ דבהמסס לא אמרינן אוכלין ומשקין שטפוהו. וא"כ באין קורט דם בפנים בלא"ה כשר משום הוכחא דלאחר שחיטה. ולהכי שפיר הוצרך רק לאשמועינן דבריו על וושט וממילא לא קשה עליו מהברייתא דשה ע"כ מיירי ביש קורט דם בפנים. ואם כן לפ"ז ממילא אי אפשר לתפוס כרש"י לאסור בהמסס ולאסור אפילו באין קורט דם בפנים דלפי מה שכתבתי דברי רש"י ז"ל צודקים רק אם אמרינן דהברייתא אוסרת בהמסס רק בשיש קורט דם בפנים דבהמסס לא שייך אוכלין ומשקין וכהנ"ל:

ד

בהגהה הנ"ל והכי נהוג אם לא במקום הפסד מרובה. והנה הפוסקים החולקים על רש"י בהמסס הוא ר"ת והרשב"א ור"ן אמנם כל אחד הוא מטעם אחר אשר לפ"ז לדידן דמקילינן במקום הפסד מרובה הוא רק משום סברת ר"ת וכמו שאבאר:

הנה ר"ת כתב לחלק בין וושט להמסס דבוושט חיישינן לשמא נתרפא משום דשכיח שתחזור המחט לאחוריה משום דפעיא ביה משא"כ ביה"כ כמו שהביא הש"ך ס"ק י"ט והרשב"א ז"ל חולק ג"כ על רש"י ז"ל בהמתה. אמנם אינו מחלק שום חילוק בין וושט להמסס דהא הרשב"א ז"ל גם בוושט אינו חושש לנתרפא. וגם סובר דאפילו לדידן דלא פסקינן כעולא הוא רק לחשוש לשמא ניקב ומועיל בדיקה אפילו בוושט עי"ש בחדושי רשב"א ז"ל. והוא דהרשב"א ז"ל אינו חושש כלל לנתרפא מכח הקושיא שהקשה ממחט שנמצאת בריאה דמועיל בדיקה ולא חיישינן לנתרפא (ועל רש"י ז"ל אפשר לתרץ דרש"י לשיטתו דסובר אין סירכא בלא נקב כמו כן יסבור דבריאה אם נתרפא הנקב יהיה סירכא וא"כ שפיר יהיה מינכר משא"כ בשארי אברים יתרפא רק ע"י קרום ולא ע"י סירכא ולהכי לא יהיה מינכר) והר"ן ז"ל חולק גם כן על רש"י דאוסר בהמסס משום דסובר דאין חשש לנתרפא משום דמינכר אם נתרפא עי"ש. והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל. ומה שהר"ן ז"ל אוסר בוושט ואינו מועיל בדיקה היינו משום דסובר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אף לענין נקב עי"ש בר"ן בסוגיא דישב לו קוץ בוושט אם כן הרשב"א והר"ן ז"ל אינם מחלקים כלל בין וושט להמסס לענין חשש נתרפא. ולפ"ז צריך עיון מאד על הת"ש והפמ"ג שכתבו דהר"ן ז"ל מחלק בין וושט להמסס משום דבהמסס מינכר אם נתרפא ולהכי מועיל בדיקה מה שא"כ בוושט דהוא אדום אינו מינכר בעור החיצון אם נתרפא משום דהוא אדום עי"ש ולא ידעתי שום רמז מזה בהר"ן ורק שנאמר דאם אפילו הר"ן ז"ל לא כתב כן מ"מ יש סברא לומר כן דבוושט בעור החיצון לא מינכר אם נתרפא ובשארי אברים מינכר אם נתרפא. אכן על בעלי ש"ע אי אפשר לומר כן דהרי המחבר ורמ"א לעיל פסקו דבוושט חיישינן שמא נתרפא. וכתב שם הש"ך ס"ק ק' דע"כ אף אם גם עור הפנימי לא ניקב כולו מכל מקום טרפה משום שמא נתרפא דאל"כ למה הוצרכו הטעם שמא נתרפא הלא בלא"ה אין לוושט בדיקה בעור החיצון עי"ש הרי דהמחבר והרמ"א לעיל חיישו לנתרפא אפילו לעור הפנימי דוושט דהוא לבן מאד אם כן ממילא אי אפשר לומר דמה דהמחבר מתיר לגמרי בהמסס והרמ"א בהפ"מ הוא משום דמינכר בבדיקה אם נתרפא אם כן למה בוושט בעור הפנימי אם לא ניקב כולו חיישו המחבר והרמ"א לנתרפא. ואם כן לדידן דאסרינן בוושט אפילו לא ניקב גם עור הפנימי רק במקצת משום דחיישינן לנתרפא. אם כן ע"כ מה דמתיר המחבר כאן והרמ"א בהפ"מ בהמסס הוא רק משום סברת ר"ת שהביא הש"ך בס"ק י"ט. הרי דחיישו לחשש נתרפא ולא מינכר ואפשר מה שסברו כך הוא משום דישב קוץ בוושט טרפה משום חשש נתרפא ומצד הסברא אם יש להכיר נתרפא גם בוושט נוכל להכיר כי מה בכך שהוא אדום לזאת פסקו המחבר והרמ"א לעיל גבי וושט דחיישינן לנתרפא אפילו בעור הפנימי והרי ר"ת סובר גם כן דבוושט חיישינן לנתרפא ולא מינכר ואף על פי כן לא חייש בהמסס משום מי החזיר המחט לאחוריה. וכן פסק המחבר כר"ת משום סברת ר"ת משום מי החזיר ולפ"ז יש לעיין על הת"ש שכתב להחמיר בנאבד ההמסס ולא בדק אחר חשש נתרפא אפילו בהפ"מ דהרי הרמ"א סומך בהפ"מ על סברת ר"ת משום מי החזיר המחט א"כ אין לחוש כלל לנתרפא וצריך עיון:

אכן לפי מה שכתבתי לעיל על המקדש מעט ע"ש אפשר לומר דהר"ת לא חייש בהמסס משום מי החזיר המחט לאחוריה רק לנתרפא שלא ניכר כלל דהוא חשש רחוק וצריכין לחשוש שני חששים שהחזיר המחט וגם לנתרפא ולא מינכר דהוא חשש רחוק אבל לנתרפא ושיהיה מינכר דאינו חשש רחוק אפשר חייש ר"ת ואם כן צריך לבדוק על נתרפא וצ"ע כל זה:

ה

סעיף ח אם נמצא באחד מהם תחובה מחט ולא ניקב מעבר אל עבר הופכין ובודקין מבחוץ אם נמצא קורט דם בידוע שניקב כולו וטרפה וכו' והוא שלא מלחו ולא הדיחו. עיין ש"ך ס"ק כ"ג שכתב דמתשובות רשב"א אין ראיה להטריף באם ניקב מצד אחד ולא בדק אחר קורט דם כגון שהודח עי"ש. ולפענ"ד יש לעיין הרבה על זה הדין לאסור היכא שניקב רק מצד אחד באם הודח משום שלא נוכל לבדוק אחר ק"ד הרי אפילו רש"י שאוסר בהמסס בניקב מצד אחד משום שמא ניקב ונתרפא אבל בבית הכוסות היא ברייתא מפורשת דכשר מצד אחד משום דהוא עב. והמחבר פוסק כר"ת דמכשיר אפילו בהמסס משום דלא חיישינן לניקב ונתרפא משום מי החזיר המחט לאחוריה והרי כאן סובר המחבר אפילו בביה"כ באם ניקב רק מצד אחד וידענו בבירור שלא ניקב מעבר אל עבר דהרי אפילו בהודח או נמלח יכולין עדיין לבדוק אם ניקב מעבר החיצון ולהטריף יען לא נוכל לבדוק אחר קורט דם. וקשה מאד הרי חזינן שלא ניקב ועל כרחך רק לחוש שנתרפא הרי המחבר מכשיר אפילו בהמסס משום סברא זו דלא חיישינן לנתרפא משום מי החזיר המחט לאחוריה בחיי הבהמה דנייחי ומכש"כ בביה"כ דגם רש"י לא חייש לניקב ונתרפא דהוא ברייתא מפורשת דכשר בניקב רק מצד אחד ועל מעשה דרבי דהפכה ומצא ק"ד וטרפה כתב הרשב"א בתשו' רס"ו דהפכה רבי לבדוק אם ניקב בחוץ ומצא ק"ד משמע אבל קורט דם אין חיוב לבדוק בניקב רק מצד אחד וצ"ע על הרשב"א בחדושיו שכתב דבניקב מצד אחד צריך בדיקה דילמא איכא קורט דם בחוץ עי"ש וצ"ע. ועוד קשה על המחבר דאם החיוב לבדוק אחר ק"ד בניקב רק מצד אחד מה מועיל הבדיקה הא ליכא מידי למיסרך ונאבד הקורט דם כמו דאיתא בש"ס והרמ"א היקל רק בהפ"מ בניקב מצד אחד והודח וכן פסקו כל האחרונים וצריך עיון גדול:

סעיף הנ"ל עיין ש"ך ס"ק הנ"ל שכתב דמתשו' רשב"א אין ראיה להטריף באם לא בדק אחר ק"ד בניקב רק מצד אחד רק שהרשב"א כתב להטריף באם לא בדק אם לא ניקב לחוץ עי"ש. והנה כל המפרשי ש"ע טרחו מאד לעמוד על כוונת הרשב"א בשני תשובות סימן ר"ג וסימן תש"ס וזה לשונו שם בהשאלה נשאל במחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שבדקו אם נקבו משני צדדים ניטל המחט ומפני שהמחט דקה מאד לא ניכר מקום נקיבתו. וגם אי אפשר לבדוק בקורט דם לפי שאחר רחיצת הכרס היה מעשה. וכן בסגנון זה היא השאלה בסימן ר"ג. וע"ז השיב דמאחר שצריכה בדיקה ולא הספיקו לבדוק היא טרפה עי"ש. ויען שהרשב"א ז"ל בהשאלה נזכר ג"כ שלא היו יכולין לבדוק אחר ק"ד לפי שהיה אחר רחיצת הכרס לזאת רצו להוכיח מהרשב"א דגם אם לא בדקו אחר ק"ד בניקב מצד אחד הוא טרפה (ועיין ביש"ש ובת"ש ובפמ"ג כאן) ולפענ"ד נראה דבלא"ה אי אפשר לומר כן בכוונת הרשב"א שכתב כאן להטריף באם ניקב רק מצד אחד ולא בדק אחר ק"ד דהרי המעשה היה שהיה ספק אם ניקב לחוץ. ואם השואל היה שואל עוד כגון היכא שניקב רק מצד אחד כי גם אחר רחיצת הכרס יכולין לבדוק אם יש נקב. רק שלא נבדק אחר ק"ד היה לו לפרש ולא למיסתם. לכן נלפענ"ד לפרש כוונת הרשב"א ז"ל. והוא דהשואל היה שואל והוא דלא היה נבדק אם ניקב לחוץ וגם היו יכולין לבדוק אחר קורט דם. ואם כן אולי יש להתיר מחמת ס"ס ספק שמא המחט נתחב לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא היה ניקב לחוץ. וע"ז השיב הרשב"א ז"ל לאסור. והרשב"א דאוסר גם גבי ישב לו קוץ בוושט אפילו אם אין קורט דם בפנים משום שמא אוכלין ומשקין שטפוהו הבאתי לעיל אות א' הרי דאוסר אף היכא שיש ס"ס אם כן כמו כן אוסר כאן ועל כרחך מוכרח לומר דסובר הרשב"א ז"ל דזה הענין שיהיה ניקב לחוץ שכיח יותר מלומר שהמחט לא ניקבה רק מצד א' כמו דאנן אסרינן לעיל בסימן ל"ג בהגהת רמ"א סעיף ד' אף היכא דאיכא ס"ס ועיין מש"כ עוד בזה לקמן מ"ט כנלפענ"ד ברור בכוונת הרשב"א ז"ל והוא בפשוט ויהיה מוכח בפירוש דהיכא דיהיה נמצא המחט תחובה ולא היינו יכולין לבדוק אם ניקב כולה וגם אפילו אחר ק"ד וא"כ יש עוד ס' שמא לאחר שחיטה וא"כ יש ספק ספיקא אעפ"כ אסור כדמוכח מתשו' רשב"א ז"ל הנ"ל:

בהגה"ה או שנאבד וכו'. וכתב הש"ך ס"ק כ"ה דאם ניקב מצד אחד ונאבד הביה"כ קודם שבדק מבחוץ אם ניקב בחוץ טרפה ומהת"ק ומהרש"ל נראה דמכשירין והש"ך פסק דטרפה וכתב הפמ"ג לפרש דעת המכשירין היינו היכא שידענו בבירור דהמחט לא היה עד לחוץ להכי יש סברא להכשיר אף אם לא בדק מבחוץ שמא ניקב דמי החזיר המחט לאחוריה והיינו אם המחט היה נוקב גם בחוץ היה צריך להיות המחט עוד תחוב שם כסברת ר"ת וכבר כתבתי לעיל דלאחר שחיטה שפיר יש לחוש דהמחט היה נוקב גם בחוץ ומה שהמחט אינו תחוב בחוץ משום דעל ידי משמוש ידי אדם וטלטול ממקום למקום חזרה המחט לאחוריה ומסתימת הש"ך משמע דגם באופן זה טרפה משום דלאחר שחיטה יש לומר שחזרה המחט ממקום תחיבתה וכהנ"ל:

ו

סעיף הנ"ל בהג"ה ויש לסמוך עליו בהפ"מ דעת הש"ך בס"ק ל"ב להתיר בהפ"מ אם הרגיש שהמחט תחוב רק במקצת אפילו אם לא בדק על נקב מבחוץ. והתבואות שור והפמ"ג אוסרים אפילו בהפ"מ אם לא בדק מבחוץ על נקב עי"ש. ובס' מקדש מעט חולק על הת"ש והפמ"ג וכתב להתיר בביה"כ בהפ"מ אפילו אם לא בדק אחר נקב וזה לשונו. אבל בביה"כ הרי רש"י ור"י וסייעתם מחלקים בו דלא חיישינן בו כבוושט משום דעורו עב ולא חיישינן כלל שניקב לחוץ כמבואר בלשון חידושי הרשב"א כולי האי לא עביד לנקובי. וכך כתב התה"ד הובא בש"ך ס"ק כ"ג דבעור דק הוא דחיישינן שבדבר מועט שתתפוס המחט תעבור הדופן אבל בדופן עב וכמו ביה"כ) ל"ח להבריא ר"ל לא חיישינן שניקב לחוץ וכו' הרי ר"ת וסייעתו ורש"י וסייעתו כדאי כל הנהו לסמוך עליהם בהפ"מ ושעה"ד ע"כ. הנה לפי דבריו קשה על הרשב"א לפי מה שהביא מהרשב"א בחדושיו והרי הרשב"א בתשובותיו פוסק דאם לא בדק הביה"כ מבחוץ טרפה. אכן בלא"ה דבריו תמוהין מה שהביא דבריהם דביה"כ שהוא עב ל"ח כלל שניקב לחוץ וכן אחר כך כתב אבל בדופן עב לא חיישינן להבריא ומפרש ל"ח שניקב לחוץ. הנה מלבד שאין שום רמז בדבריהם כאשר כתב אשר יען שהוא עב לא חיישינן כלל שניקב לחוץ אך גם אין שום סברא לומר דבשביל שהוא עב לא יהיה חשש נקב אך הלא דבריו אמורים על רש"י שסובר דבוושט ובהמסס חיישינן להבריא היינו שהיה נקב ונתרפא וכן כתב בפירוש התה"ד סימן קס"ה דרש"י חייש שהיה נקב ונסתם היינו נתרפא ומדוע דחשש נתרפא ושלא יהיה ניכר כלל הוא חשש רחוק (כאשר הרשב"א והר"ן חלקו על רש"י משום דסברו דלעולם מינכר אם נתרפא) וע"ז מפרש התה"ד וזה לשונו כל שהוא בשר עב אין לנו למיחש שמא הבריא (והרי לעיל כתב התה"ד דהבריא היינו שניקב ונסתם היינו נתרפא) דאמאי נימא שהבריא בשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא דבדופן דק בדבר מועט שתפס תעבור הדופן. (והיינו ששכיח מאד שתיכף ניקב כולו לזאת יען ששכיח מאד שניקב כולו לזאת אמרינן שניקב כולו והא דלא ראינו הנקב היינו משום שנתרפא ולא מינכר אף דנתרפא שלא מינכר הוא חשש רחוק עם כ"ז חיישינן משום דיותר נוטה בדבר שהוא דק שהמחט היה תעבור הדופן כולו ושהיה נקב). וסיים התה"ד אבל בדופן עב שיש לפניה לכנוס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שמא הבריא עכ"ל. הרי דסיים התה"ד דאין לחוש שמא הבריא היינו נתרפא דבדבר שהוא עב אין יותר נוטה שניקב כל הדופן רק יש חשש שמא ניקב כולו ואם נחשוש לשמא ניקב נצטרך לומר שהבריא היינו נתרפא וזה לא שכיח להכי לא חיישינן להבריא ונתרפא. ועוד סיים שם התה"ד בדופן עב מילתא דפשיטא היא דלא חיישינן שמא הבריא לכולי עלמא ע"כ יע"ש הרי דרק להבריא היינו נתרפא לא חיישינן. אבל על נקב לבד בודאי יש לחוש היינו שאם לא בדק אחר נקב בודאי יש לחוש שמא היה נקב כי הוא ספק השקול בודאי טרפה מחמת הספק הרי דגם לרש"י ולר"ת וסייעתם ולתה"ד יש גם כן חשש נקב בביה"כ ובודאי טרפה לדידהו באם לא בדק אחר נקב. וצדקו הת"ש והפמ"ג שאסרו אפי' בהפ"מ:

ולפענ"ד יש ראיה גדולה ומוכרח לומר כדבריהם הנ"ל דהנה לכאורה קשה מאד על רש"י דחייש לנתרפא עד שאין ניכר א"כ קשה על הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא ויליף הש"ס מהקרבנות דאי אפשר למיבדק. משמע אבל אם הינו יכולין למיבדק לא היה עוד חשש על טרפה ולרש"י אף שהיו יכולין למיבדק על נקבים עדיין יש חשש שמא היה נקב ונתרפא. אכן לפי דבריהם דחשש נתרפא הוא חשש רחוק אשר אין לחשוש. ומה שרש"י חייש לנתרפא רק במחט שניקב דבר דק אשר יותר נוטה שהמחט היה נוקב כל הדופן להכי חיישינן חשש רחוק נתרפא אבל לחשוש חשש נתרפא באין הכרח לחשוש לא חיישינן דהוא חשש רחוק:

ז

סעיף יא מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי ואין ניכר לא בפנים ולא מבחוץ תולין להקל ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכה"ג. הדעה הראשונה הוא דעת הרשב"א משום שדרך הוושט לבלוע ועוד העמדנו על חזקת כשרות וטעם המחמירין הביא הש"ך בשם או"ה הטעם משום דתלינן שמא באתה מבחוץ וניקבה הוושט או הדקין עיין בש"ך ובט"ז:

והנה לכאורה קשה מאד על או"ה הלא ידוע מכח השכל והחוש אשר יותר שכיח שיבלע הוושט מחטין משיתחוב מחט מחוץ א"כ בודאי יותר יש לתלות שבאתה בפנים מבחוץ. ולזאת יש לעיין על הרשב"א ז"ל למה הוצרך גם טעם השני משום חזקת כשרות (ומה שכתב הט"ז בס"ק י"ח על טעם השני של הרשב"א ז"ל דגם הרשב"א לא מחשיב לטעם גמור אלא לסניף דהא אם כן למה מטריף הרשב"א לעיל בלא בדק הביה"כ באם ניקב מצד אחד עי"ש צ"ע לי דשם להכי מטריף הרשב"א ולא אוקמיה על חזקת היתר כמו שתירצו התוס' על ישב לו קוץ בוושט משום דשכיח שינקוב לחוץ כמו כן נוכל לומר גם בבית הכוסות דשכיח שינקוב משא"כ היכא דאין שכיח לאיסור יותר מלהיתר שפיר סובר הרשב"א דמוקמינן בחזקת היתר):

אכן אחר העיון נראה דנהי דבליעת הוושט הוא יותר שכיח מתחיבת חוץ מ"מ לעומת זה יש רוב דהמחטין הנבלעין אינן נוקבין האברים דאל"כ אין לנו רוב בהמות כשרות דכלהו חיותי ברייתא קוצי אוכלין. ועוד הרי חזינן דאם נמצאת מחט מונחת אין צריך שום בדיקה א"כ ע"כ דעדיין יש רוב שלא ניקבה. ואין לומר דהרוב היא שלא ניקבה לגמרי אבל מקצת שכיח לנקוב. דכבר הוכחתי לקמן סימן נ' מדברי התו' דישב קוץ בוושט דאדרבה אם התחיל לנקוב שכיח שינקוב לגמרי אם כן הרוב הוא שלא יתחיל לנקוב. ואם כן אדרבה קשה על הרשב"א ז"ל דמה בכ"ד שדרך הוושט לבלוע מ"מ אין דרך שינקבו האברים הפנימים ע"י המחטים שבולעין:

שוב ראיתי דגם על הש"ס במחט שנמצאת בריאה דמטרפינן היכא שנמצאת בחתוכא דריאה ופירש רש"י ז"ל הטעם משום דרוב הנבלעין דרך הוושט עי"ש. וקשה ג"כ מה בכך מ"מ הלא לעומת זה יש רוב דאין נוקבין האברים הפנימים. לכן ע"כ מוכרח לומר דדרך הוושט לבלוע אלים יותר מזה הרוב דאינם נוקבין והיינו דהנבלעין דרך הוושט הוא אלים יותר מרוב. או דאפשר לומר דלהכי מטרפינן שם משום ספק דגם דרך הקנה היא לא שכיח שיבלע ודרך הוושט שכיח שיבלע אף דאינו שכיח שינקוב מ"מ עכ"פ שקולים המה וא"כ טרפה מספק. ואם נאמר כן יהיה מוכח מהש"ס דבריעותא מחיים לא מוקמינן על חזקת היתר וכדעת הרמ"א ז"ל בסימן נ' ולפ"ז יש לכוון כ"ז בדברי הרשב"א ז"ל והוא דמתחלה כתב דהוושט יותר שכיח ליבלע ואף שיש רוב דאינן נוקבין מ"מ סובר דעדיין יותר נוטה לומר שבא מבפנים כי הרבה שכיח יותר שיבא מבפנים שיבא מבחוץ. וע"ז קאמר ועוד היינו שאם ת"ל כיון דעפ"י הרוב אינן נוקבין א"כ אין יותר שכיח לומר שבא מבפנים מ"מ כשר משום חזקת היתר ועל הרשב"א ז"ל לא קשה דהא מוכח מהש"ס הנ"ל דלא מוקמינן על חזקת היתר דהא הרשב"א ז"ל לשיטתו שם בסוגיא דמחט שנמצאת בריאה הוא מפרש פירוש אחר דלא כרש"י ז"ל ולשיטתו מה שמטרפינן בחתוכה דריאה הוא רק משום דחיישינן דהמחט ניקבה הריאה וחזרה לאחוריה אבל לא משום דרך הוושט עי"ש. ולפ"ז שפיר נוכל לומר כן על האו"ה והוא דסובר משום דרוב הנבלעין אין נוקבין להכי לא מהני הרוב הנבלעין דרך הוושט אם כן הצדדים שקולים וגם יסבור דבריעותא מחיים לא מוקמינן על חזקת היתר. ומה דהרמ"א מיקל בהפסד מרובה הוא משום דסומך על טעם הראשון של הרשב"א ז"ל דעדיין יותר נוטה שבא מבפנים מבחוץ וכהנ"ל:

אמנם עדיין קשה על האו"ה שאוסר דמ"מ איכא ס"ס להתיר ס' א' שמא בא מבפנים ואת"ל שבא מבחוץ שמא לא ניקבה יותר רק הקורקבן כמו שמכשירין לקמן בסימן מ"ט בקורקבן שניקב מחוץ וספק ע"י חולי או ע"י קוץ משום ס"ס. וראיתי שהפמ"ג הקשה זה ותירוצו לא ידעתי להולמו דהא מהיכי תיתי נימא דניחוש לשמא ניקב כולה והבריא דהא מי חזרה המחט לאחוריה כמו דאנן לא חיישינן בהמסס וצ"ע:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה