אור ברסלב
בית יהושע יורה דעה יו"ד הלכות טרפות › סימן לג

בית יהושע יורה דעה· רבי יהושע פריידין

יו"ד הלכות טרפות · סימן לג

יו"ד הלכות טרפות

א

סעיף ד ואפילו עלה בו קרום ונסתם. הנה אנן פסקינן דבכל האברים אינו מועיל עלה קרום ונסתם ודעת הרא"ה דרק בוושט ובריאה קרום מחמת מכה אינו קרום אבל בשאר אברים מועיל עלה קרום ונסתם. והנה שמעתי מקשים על הרא"ה מהא דאיתא בש"ס פרק אלו טרפות (דף נא) במעשה דרבי שהיה המחט נוקב מצד אחד בבית הכוסות והפכה רבי ומצא בצד הב' קורט דם וטרפה רבי משום דאם אין שם מכה קורט דם מנין. וכן פסקינן לקמן סימן מ"ח. ולדעת הרא"ה קשה דנהי דהיה נקב אבל עכשיו נסתם הנקב על ידי הקרום שעלה בו ואם כן למה טרפה רבי אלא ע"כ דגם בשאר אברים אינו מועיל סתימת הקרום שעלה בו. ולכאורה היא קושיא אלימתא. אכן אחר העיון נלפענ"ד לתרץ. והוא דנהי דסובר הרא"ה דבשאר אברים קרום מחמת מכה אין סופו לסתור מכל מקום קשה הלא אין טרפה חוזרת לכשרה והרי קודם שעלה הקרום על הנקב היה טרפה. אלא ע"כ מוכרח לומר כמו שכתב הרא"ה בסירכא כסדרן דכשרה אף דשיטת רש"י דכל סירכא הוא מחמת נקב. וקשה איך טרפה חוזרת לכשרה. וכתב הרא"ה ז"ל לתרץ דיש נקבים אשר בטבעם להעלות עליהם סירכא וא"כ מעולם לא היה טרפה אף בשעה שהיה הנקב בריאה ולא עלה עליו עוד סירכא כי היה עתיד להעלות על הנקב סירכא. וכן כתב הר"ן ז"ל בסוגיא דתרתי אוני דסריכי עי"ש. ולפ"ז בע"כ מוכרח לומר דהא דמכשיר הרא"ה קרום שעלה בשאר אברים היינו משום דמעולם לא היה טרפה אף בשעה שהיה הנקב קודם שעלה הקרום משום כיון דחזינן דעלה בו קרום ונתרפא אמרינן דזה הנקב הוא מהנקבים אשר עתידים להעלות עליהם קרום ומעולם לא היה טרפה. אכן כ"ז כשהנקב מחמת חולי אבל כשהנקב מחמת מחט ובשעה שהיה המחט תחובה בהנקב אז בודאי לא היה עתיד הנקב להעלות בו קרום כי איך יעלה קרום על הנקב באם המחט תחובה. אם כן בשעה שהיה המחט תחובה בהנקב אז היה טרפה מחמת הנקב ולהכי אף אחר כך שקרה מקרה שהמחט יצאה משם ועלה קרום על הנקב ואף שלא תסתור הקרום כשיטת הרא"ה ז"ל מכל מקום כיון שהיה טרפה בשעה שהיה המחט תחובה אם כן אין טרפה חוזרת לכשרה. ואין להקשות לשיטת הרא"ה ז"ל א"כ בכל קרום בשאר אברים ניחוש שמא היה הנקב מחמת מחט ואם כן אינו מועיל הקרום שעלה בו דהא ידוע דברי ר"ת שמחלק דנהי דבוושט חיישינן בישב לו קוץ בוושט אבל בשאר אברים כגון בהמסס לא חיישינן לשמא חזרה המחט לאחוריה דשאר אברים מינח נייחי עי"ש בסימן מ"ח ובש"ך שם וא"כ לפ"ז ממילא אין לחוש לשמא היה הנקב מחמת מחט דמי חזרה לאחוריה. ואם כן אם היה מחמת מחט עדיין היתה תחובה ואם כן ע"כ רק מחמת חולי היה הנקב להכי מועיל ועיין מש"כ לקמן בסימן ל"ו:

ב

סעיף הנ"ל בהגהת רמ"א וכ"ז לא איירי אלא בניכר שהנקב בא על ידי חולי אבל אם יש לחוש שניקב בו ע"י קוץ וכו' טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון ואין לוושט בדיקה מבחוץ. עיין בט"ז סימן נ"א שהקשה דלמה בס' אם על ידי חולי או ע"י קוץ בחלל הגוף מתיר הרמ"א משום ס"ס אף שטרפות דקוץ בחלל הגוף הוא טרפה לכ"ע וכאן החמיר הרמ"א בס' ע"י קוץ וכאן ישב קוץ בוושט מכשיר עולא וגם יש פוסקים המכשירין וא"כ למה החמיר הרמ"א כאן שלא להתיר על ידי ס"ס עי"ש. והנה מקצת אחרונים רצו לתרץ והוא דכאן בוושט כיון דנקיבת הוושט הוא נבלה להכי הוא ס"ס במקום חזקת איסור והוא שאינה זבוחה עי"ש. אך עדיין יהיה קשה על התוס' והרא"ש דהגהת רמ"א נובע מהם והמה סוברים דנקובת הוושט לא הוי נבלה רק טרפה כמו שהבאתי לעיל. ועוד הלא הרמ"א לקמן בסימן ק"י פסק דאמרינן ספק ספיקא במקום חזקה עי"ש. ועוד נלפענ"ד כמו שכתבתי בספרי חומת יהושע לענין דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לענין ס' נקובת הוושט כי כמו דלענין כל הטרפות אמרינן אשר ע"י הרוב בהמות כשרות יש לכל בהמה חזקת היתר כיון דכבר החזקנו אותה לכשרה ע"י הרוב כמו לענין ס' נקובת הוושט ג"כ החזקנו אותה לכשרה לענין שאכלנו החלב ממנה אם כן יש לה ג"כ חזקת היתר והרי יש חזקה נגד חזקה ושוב יש לומר ס"ס. ועיין מה שכתבתי בסי' נ"א תירוצים על קושית הט"ז. אכן לפענ"ד נראה בפשיטות דלא קשה דהנה הרא"ש מקשה על רש"י ז"ל דסובר דאין לוושט בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב דהאיך משכחת לה ניקב זה בלא זה הא יש לחוש שמא ניקב גם החיצון כתב וז"ל ואפילו למאן דלא חייש בישב לו קוץ היינו לפי שאנו מוצאין הקוץ רק תחוב בפנימי אבל כשמוצאין נקב בפנימי (והיינו בלא קוץ) יש לחוש שמא ניקב גם החיצון. וע"ז תירץ הרא"ש דמיירי שניקב הפנימי ע"י חולי (וזה הוא הגהת רמ"א כאן) הרי מפורש יוצא מפי הרא"ש ז"ל דעולא רק מתיר בשהקוץ עדיין תחוב להכי מכשיר עולא משום דיש הוכחה שלא ניקב החיצון דאם כן היה הקוץ תחוב גם בהחיצון משא"כ היכא שהקוץ אינו כאן ויש נקב בהפנימי ע"י קוץ אז גם עולא חייש לשמא ניקב גם החיצון כי אין שום הוכחא שלא ניקב החיצון דהא גם בפנימי אין קוץ. ואין להקשות לכאורה לפי סברת הרא"ש ז"ל דלהכי מתיר עולא משום דכיון דהקוץ תחוב רק בפנימי יש הוכחא דלא ניקב החיצון דאם כן היה הקוץ תחוב גם בהחיצון א"כ מהיכי תיתי ניחוש כשמוצאין נקב בפנימי דהוא ע"י קוץ ולחשוש בשביל זה שניקב גם החיצון אדרבה נימא דודאי נקב זה אינו ע"י קוץ רק מחמת חולי דאם ע"י קוץ נעשה הנקב היה עדיין תחוב בו ואם כן למה אסרו בס' על ידי קוץ או על ידי חולי דהא ידוע אם הנקב יהיה ע"י מחט טבע ברזל לאכול הבשר סביביו אם כן נתרחב הנקב ונפל ממנו המחט. וכן אם הנקב היה ע"י קוץ ג"כ יש לומר דהקוץ התחיל להתרקב עד שנתמעט מעוביו ונפל מהנקב או שנתרקב לגמרי (וכן על המחט יש לומר כן כמו שראינו שהברזל נתמחה לגמרי בתוך הבעל חי) משא"כ כשהקוץ (או המחט) תחוב עדיין בטוב בהפנימי הרי חזינן שלא נחסר ממנו כלום כי עדיין בכחו לישב בתוך הנקב אם כן שפיר יש לומר דיש הוכחא שלא ניקב החיצון דאם כן עדיין היה יושב בהחיצון כמו שיושב בהפנימי או דיש לומר דלאחר שחיטה נפל המחט או הקוץ ע"י משמוש ידים עכ"פ כתב הרא"ש ז"ל בפירוש דמה דעולא מתיר הוא רק משום דישב הקוץ ויש הוכחא שלא ניקב החיצון מה שאין כן בנקב ע"י קוץ והקוץ אינו כאן גם עולא סובר דטרפה אם כן לא קשה קושית הט"ז דאדרבה נוכל לומר דכאן כיון דהקרומים המה ביחד שכיח יותר שינקב גם החיצון מקוץ בחלל הגוף דאינו שכיח כ"כ שינקוב האברים הפנימים דהמה אינם מחוברים ביחד עם הגוף ומהש"ס והפוסקים לא קשה כלל כי רק בישב הקוץ יש מכשירין אבל באינו ישב כ"ע אוסרין. ומעתה לפ"ז שפיר אפשר לומר דלא קשה על הרמ"א במש"כ דהוא טרפה משום דאין לוושט בדיקה בחוץ משמע אם גם הפנימי לא ניקב לגמרי כשר דהא להפנימי יש בדיקה. וקשה דליחוש שמא נתרפא דהרי הרמ"א וכן המחבר פסקו דחיישינן לנתרפא. ועיין בפר"ח ובת"ש דהא שפיר אפשר לומר דהיכא שיש בדיקה כגון שלא ניקב גם הפנימי לגמרי ויש ס' אם ע"י קוץ או ע"י חולי סובר דמותר משום ס"ס כמו שמתיר לקמן בסימן נ"א משום ס"ס דכאן אין לומר דזה שכיח יותר שינקב לחוץ ויתרפא דהרי עולא לא חייש כלל לנתרפא וכקושיית הט"ז הרי חזינן דלא שכיח כ"כ שיתרפא והא דהמחבר ורמ"א אסרו לקמן בסעיף ט' בישב קוץ בוושט אפילו אין קורט דם בפנים עי"ש אף שיש ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקב לחוץ ולא נתרפא אפשר לומר דשם משום דשכיח יותר שינקוב מחיים מלאחר שחיטה כנלפענ"ד:

סעיף הנ"ל בהג"ה אבל אם יש לחוש שניקבה על ידי קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טרפה. עיין בש"ך ס"ק ז' שכתב לפרש דאם ניקב רק החיצון כשר דבמקום ידוע גם לדידן יש בדיקה עי"ש ולא זכיתי להבין דזה שייך בשארי אברים אבל בוושט דפסקינן והוא מהש"ס דאפילו ניקב זה שלא כנגד זה טרפה משום דמתרמי אהדדי ואם כן האיך הוא בוושט מקום ידוע והיינו דאין צריך לבדוק רק נגד הנקב והלא צריך לבדוק כל אורך הוושט כמו דמטרפינן בניקב זה שלא כנגד זה משום דאמרינן דזה הנקב שהוא עכשיו כאן והוא שלא כנגד הנקב של העור הב' היה פעם נגד הנקב הב' משום דהעורות הוושט גמדא ופשטא א"כ כמו כן דודאי יש לחוש שמא בשעה שהיה הקוץ תחוב בעור החיצון של הוושט היה העור הפנימי פעם גמדא ופשטא ואז היה ניקב העור הפנימי. ואם כן אין הנקב במקום ידוע ובניקב זה שלא כנגד זה מטרפינן אפילו בכל אורך הוושט וצ"ע. ואפשר לומר דזה הוא רק ספק שמא העור הפנימי פשטא וא"כ יש כאן ג' ספיקות שמא על ידי חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא העור הפנימי לא פשטא אז בשעה שהיה הקוץ תחוב וא"כ הוא מקום ידוע וצ"ע. שוב ראיתי דגם על הרשב"א והר"ן ז"ל שכתב בסוגיא דישב לו קוץ בוושט לחלק דהא דאין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב היינו רק היכא שצריך לבדוק כל אורך הוושט אבל היכא שא"צ לבדוק רק במקום ידוע כגון בישב לו קוץ בוושט יש בדיקה לוושט אפילו מבחוץ עי"ש. וקשה גם כן כהנ"ל דהאיך מיקרי מקום ידוע הא העורות גמדא ופשטא וצ"ע:

סעיף ה בהגהת רמ"א ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארו מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג. עיין בכרו"פ שהקשה דלמה נקט בהמה הלא בהמה גם להמחבר אין תקנה דסובר דאין לוושט בדיקה בחוץ אף לענין נקב. ולפענ"ד דהנה עוד יש לדקדק הרבה על לשון הג"ה זו חדא הלשון דכל עוף וכן איתא בהגהת אשרי זה הלשון דכל עוף וגם מיותר מה שסיים דחיישינן לנקיבת הוושט והלא מזה קסליק דהמחבר חייש לנקיבת הוושט גם מיותר מה שסיים וכן המנהג וכי עד השתא לא ידעינן דכל היכא דבעי בדיקה מצד הדין אנן לא בקיאין והרי לעיל סמוך ונראה כתב הרמ"א ז"ל ג"כ דלדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אין תקנה ומה זה עכשיו וכן המנהג וגם מה זה שהביא בשם יש אוסרין הלא בכל מקום דצריכה בדיקה אין אנו בקיאין. לכן נלפענ"ד דכך הוא כוונת הג"ה זו דהנה מה שכתב דעוף המלוכלך צוארו בדם בעי בדיקה לקנה וושט משום בודאי מיירי כגון שנקרע הצואר דאז יש לחוש לנקובת הסימנים כמו שמפרש רש"י בב"א דרבא הנ"ל. וע"ז הביא היש אוסרין דכל עוף היינו היכא שרק צוארו מלוכלך בדם אף שלא נקרע הצואר וזה הוא מרומז בתיבת דכל עוף. וגם נכון מה שכ' או בהמה אף שלא נקרע הצואר דאז להמחבר כשר ואזי גם שפיר מתוקן במה שכתב דחיישינן לנקובת הוושט היינו דגם באופן זה חיישינן לנקובת הוושט. וע"ז שפיר סיים דכן המנהג אפילו בלא נקרע הצואר לפנינו אסור:

ה

סעיף ו ואם בהמה אין לה תקנה. ולכאורה יש לעיין דהנה רש"י ז"ל כתב דלענין דרוסה גם בהמה יש לה תקנה והתוס' חלקו וכתבו דלפי מה שפירשו לעיל בעובדא דבר אווזא דרבא דמשום דרוסה בעי למיבדקה מוכח בפירוש דגם לענין דרוסה אין לה בדיקה עי"ש. והיינו לשיטתייהו דסברי דהיכא דאיכא למיתלא בקניא אין צריך לבדוק כלל משום נקב א"כ ע"כ מה דבעי רבא למיבדק הבר אווזא הוא ע"כ משום דרוסה והיינו דהעובדא היה שראו חתול רודף אחריו עי"ש בתוס' וברא"ש א"כ המחבר דפוסק בסעיף ח' דבצוארו מלוכלך בדם צריך בדיקה משום נקב אם כן ע"כ אי אפשר לפרש העובדא דבר אווזא דרבא שהיה הבדיקה משום דרוסה והיינו שראו החתול רודף אחריו דהא לא נזכר כלל מזה בהש"ס. בשלמא התוס' לשיטתייהו דהם סברי דהיכא דתלינן בקניא לא צריך כלל למיבדק אם כן שפיר מפרשו דהש"ס מיירי שראו חתול רודף אחריו והש"ס לא הוצרכו לפרש זאת בפירוש כי ממילא ידעינן דמוכרח לומר כן דאל"כ למה הוצרכו למבדק משא"כ אם נאמר דגם בקניא בעי בדיקה אם כן בודאי מה דבעי רבא בדיקה הוא בודאי משום נקב ולא משום דרוסה דמהיכי תיתי נימא דמיירי שהחתול רודף אחריו כי אין לזה שום רמז בש"ס וגם אין צורך א"כ מנ"ל להמחבר לפסוק דאין תקנה בדרוסה למבדק אחר שחיטה כי אין שום ראיה מהש"ס לזה וכהנ"ל. עוד קשה לי דהנה התו' הקשו על רש"י דסובר דגם לענין נקב אין לוושט בדיקה מבחוץ מהש"ס דלא אמרו הנ"מ על רבה דאמר דאין לוושט בדיקה בחוץ לענין נקב עי"ש:

והנה נלפענ"ד דרש"י ז"ל לשיטתו דסובר דלענין דרוסה יש בדיקה אף לאחר שחיטה. והנה רבה קאמר אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים משמע דיש במציאות לבדוק הוושט בפנים. וזה אין במציאות רק בעוף אם נימא דדי בשחיטת קנה לבד. וא"כ נפשוט מרבה האי דבעי הש"ס לעיל אם די בשחיטת קנה בעוף או דוקא וושט. ועוד הרי רבא לעיל בעובדא דבר אווזא קאמר דלית ליה תקנתא משום דרבה ולמה לא פשיט מרבה גופה דדי בשחיטת קנה לחוד אלא ע"כ דליכא למיפשט מרבה דלעולם גם לרבה לא די בשחיטת הקנה והא דקאמר רבה דיש בדיקה בפנים היינו בס' דרוסה וכשיטת רש"י ז"ל דגם לאחר שחיטה יש תקנה בדרוסה למיבדק להכי הוצרך הש"ס לומר על דברי רבה דנ"מ לענין דרוסה ולא לענין נקב דאם כן היה נפשוט מרבה דבעוף די שחיטת קנה:

והנה לכאורה קשה מאד על התוס' דסברי דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה כי כן מפרשי דברי רבא בבר אווזא דלעיל א"כ למה לא פשיט רבא מדברי רבה דאמר דבפנים יש בדיקה וקשה האיך נבוא לבדוק בפנים הוושט אם לא שדי בעוף שחיטת קנה לבד. אכן נלפענ"ד דהתוספות סברי דבאמת גם מרבה מוכח דדי שחיטת הקנה בדיעבד ומה שהיה רבא מסופק איך לעשות בהבר אווזא שלו משום דהיה מסופק דהא לכתחלה צריך לשחוט גם בעוף שני סימנים רק בדיעבד סגי בסי' אחד והיה רבא מסופק דכאן הוי כלכתחלה והיינו לשחוט לכתחלה רק הקנה. וע"ז היה רב יוסף בריה מחדש דגם כאן הוי כדיעבד כיון דאין תקנה אחרת רק לשחוט הקנה לבד. ומדויק עוד בזה מה דאמר רבא חכים יוסף ברי דאם כפשטא דרב יוסף היה מחדש לו דדי בשחיטת הקנה דבר זה אינו חכמה. אכן אם נאמר דהיה מחדש לו כיון דאין תקנה רק לשחוט מותר לשחוט אף לכתחלה רק הקנה לבד ע"ז שייך לומר חכים. וכן נראה מהרי"ף ז"ל דמתחלה הביא הפסק הלכה דדי בשחיטת הקנה ואחר כך הביא עובדא דבר אווזא דרבא ומה שנאמר עליה מרב יוסף בריה. ולכאורה קשה לאיזה תועלת הביא האי עובדא ואי ללמוד ממנה הדינים היוצאים ממנה לענין בדיקת הוושט לענין נקב כפי שיטת רש"י ז"ל, או אפשר סובר כתו' וללמוד דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה היה להרי"ף ז"ל להביא האי עובדא בפרק אלו טרפות אלא ע"כ דהרי"ף ז"ל הביא כאן ללמוד זה הדין דבאופן כזה מותר לשחוט לכתחלה רק הקנה לבד:

הדרינן להנ"ל דלשיטת המחבר דפוסק לגמרי כשיטת רש"י דוושט אין לו בדיקה בחוץ גם לענין נקב אם כן מנ"ל לפסוק דגם לענין דרוסה אין תקנה לאחר שחיטה. וגם קשה קושית התוס' דלמה לא קאמר הש"ס דנ"מ לענין נקב:

אמנם לפי מש"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו לפרש עובדא דבר אווזא דרבא משום דרוסה. והוא דהרשב"א ז"ל סובר דהא דאמרינן בש"ס ס' כלבא ס' שונרא תלינן בכלבא הוא רק היכא שהיה לפנינו כלבא ושונרא אבל היכא שלא היה לפנינו ולא ידענו כלום מהיכן ממסמס קועיה דמא תלינן בשונרא דהיא יותר מצויה מכלבא וקניא עי"ש. וכן פסק המחבר לקמן בסימן נ"ז כהרשב"א ז"ל אם כן המחבר מפרש הש"ס שם כהרשב"א ז"ל דמשום חשש דרוסה היה בעי למיבדק דהש"ס מיירי שלא היה לפנינו כלל ואם כן תלינן בשונרא א"כ ממילא מוכח מהש"ס דדרוסה אין לו תקנה לאחר שחיטה:

הגה"ה והנה לכאורה קשה דחלקו על רש"י וסברו דדרוסה אין תקנה לאחר שחיטה מהש"ס דפ' השוחט לפי פירושם. וקשה דהרי הש"ס הנ"ל אמרו משום במקום נקב קשחיט. אם כן שפיר יש לומר דאדמימות הארס ניכר לאחר שחיטה. אכן הש"ס פרק השוחט מיירי שנקרע הצואר אם כן יש לחוש שמא הדורס גם ניקב בצפורנו להכי אינו מועיל בדיקה לאחר שחיטה שמא במקום נקב קשחיט. ומה שסברו דיש תקנה בדרוסה לאחר שחיטה היינו היכא שלא נקרע הצואר א"כ אין לחשוש לנקב בהסימנים רק לארס וניכר גם לאחר שחיטה. ואין לומר דהרי התוס' סברו דלענין נקב יש בדיקה להושט מבחוץ אם כן אין חשש נקב דהא נוכל לבדוק הוושט מבחוץ. דהרי רש"י אמר בפרק השוחט דלהכי גם לענין נקב אין לוושט בדיקה מבחוץ משום דטיפת דם נכנס בהנקב. והתוס' אפשר סברו דדם יותר אדום ממראה הוושט והיה ניכר. אבל לבדוק מבחוץ נקב שעל ידי הדורס יש לומר דאין בדיקה מבחוץ דשמא נכנס טיפת ארס בהנקב ואדמימות הארס אין ניכר בוושט מבחוץ אם כן יש לחוש דהדורס עשה נקב בצפורנו להכי אינו מועיל בדיקה. ועל הרא"ה קשה ביותר כי הר"ן לקמן בסוגיא דדרוסה הביא בשם הרא"ה ז"ל דמה דתלינן בקניא לאו משום קולא דהא לפעמים שהוא לחומרא כגון אם היא בהמה אם היינו תולין בדרוסה היה מועיל בדיקה לאחר שחיטה כשיטת רש"י ז"ל אבל עכשיו דתלינן בקניא ויש חשש נקב אין תקנה לא לאחר שחיטה ולא לפני שחיטה. וקשה גם כן כהנ"ל אף אם היינו תולין בדורס גם כן יש חשש נקב ועיין בראש יוסף שהקשה כן על הרא"ה בשלמא על רש"י ז"ל לא קשה במש"כ דדרוסה יש לה תקנה בדיקה אף אחר שחיטה דניחוש דשמא הדורס עשה נקב. דיש לומר דכוונת רש"י כגון שגם הצואר הוא שלם לכן אין לחוש לנקב רק לדרוסה אבל על הפוסקים הנ"ל דדבריהם אמורים על הש"ס דממסמס קועיה דמא דמיירי שנקרע הצואר ומכש"כ הרא"ה דמיירי באופן שאם היינו חוששין לקניא צריכין למיבדק משום נקב ואם כן ניחוש גם לנקב על ידי הדורס. ונראה לי דאפשר הסברא הוא דהיכא דהדורס הוא בצפורניו שם באותו מקום זורק גם ארס. ולהכי אם היה מועיל לחשש דרוסה בדיקה אף לאחר שחיטה גם לנקב אין לחשוש ושמא במקום נקב קשחיט. דאם כן היה ניכר טיפת הארס להכי הוכיחו התוס' שפיר דע"כ גם טיפת הארס אינו ניכר. ולהכי ממילא דסובר כרש"י ז"ל דלדרוסה יש תקנה לאחר שחיטה ממילא היה מועיל בדיקה אפילו היכא שנקרע הצואר על ידי הדורס כי אין לנו לחשוש שמא עשה הדורס נקב ובמקום נקב קשחיט דמכל מקום היה ניכר טיפת הארס כי הדורס אם היה שם בצפורניו בודאי זרק גם ארס שם והיה ניכר: ע"כ הגה"ה

סעיף ט בהג"ה ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא (הראב"ן והרא"ש). והקשה הפר"ח על הרא"ש דהא בריאה פוסק הרא"ש ז"ל דבחתיכה דריאה אפילו בקופא לגו טרפה משום שמא ניקבה המחט את הקרומים. ולכאורה היא סתירה ועיין בש"ך סימן מ"ח ס"ק ל"ב. ונלפענ"ד דאפשר לחלק בין נמצא בוושט או בריאה. והוא דמה דנקטינן דרוב בהמות כשרות והוא רובא דליתא קמן (והארכתי בזה בספר חומת יהושע בדיני אין הולכין בממון אחר הרוב). והיינו דזה הרוב הוא מצד השכל והיינו שהשכל יותר נוטה שהיא כשרה כי הבורא עולם שבראם בראם בודאי שיהיו בריאים וחזקים שלא יקרה להם שום טרפות. והנה טבע הבהמות לאכול קו ים ומחטים המנקבים ואם כן יקרה להם נקבים. אע"כ שהבורא עולם ברא האברים הפנימיים שיהיו חזקים לעמוד נגד הקוצים והמחטין שלא ינקבו אותם וזה הוא דקאמרי הש"ס בסוגיא דישב לו קוץ בוושט דנמצאת לא אצטריך עולא לאשמועינן משום דכולה חווי ברייתא קוצי אוכלין עי"ש. והיינו משום דאוכלים קוצים אם כן ע"כ הוטבע בהם הטבע שלא ינקבו אותם הקוצים. ולהכי פוסק הרא"ש ז"ל כעולא כי הרא"ש ז"ל סובר כי אף שהתחיל הקוץ לנקוב הוושט מכל מקום יש עדיין לומר מצד הרוב דהקוץ לא ינקוב עד לחוץ. אכן כ"ז באברים התלוים בוושט אשר דרך הבליעה רק ע"י וושט אלה האברים בודאי חזקים שלא ינקבו אותם הקוצים. ולהכי לא חייש הרא"ש ז"ל גם בביה"כ. אכן באברים התלוים בהקנה כגון ריאה לא שכיח שיכנס בהם קוצים או מחטין כי אין דרך הקנה לבלוע ולהכי אלה האברים אפשר דאינם חזקים לענין קוצים ומחטין שלא ינקבו אותם כי בלא"ה לא שכיח שיבואו בהם קוצים ולהכי שפיר חייש הרא"ש ז"ל לשמא ניקב המחט את קרומי הריאה:

ונלפענ"ד ראיה לסברא זו מהאו"ה הובא בש"ך סימן מ"ו ס"ק י"א שהכשיר במחט שנמצא בדקין. והקשה על האו"ה דהטריף מחט שנמצא במרה. והנה ז"ל האו"ה מעשה שנמצא מחט בדקין והכשירו משום דאורחא הוא לכנוס דרך הוושט עכ"ל. ולכאורה קשה מה בכך שנכנס דרך הוושט מכל מקום ניחוש שמא נקבו הדקין כמו שסובר הר"ן ז"ל משום שהולכין בהיקף. אכן לפי סברא הנ"ל מדוקדקין מאד דברי האו"ה והוא דמחלק דאף דחייש במרה היינו משום דמרה תלויה בהקנה אם כן שפיר יש לחוש דשמא המחט נקבה כי אפשר אין טבעה חזקה לעמוד נגד המחט מה שא"כ דקין דתלוים בהוושט א"כ בודאי טבעם חזקה לעמוד נגד מחטין דאל"כ יהיה שכיח בהם טרפות וכהנ"ל. וזה הוא שכתב האו"ה הטעם להכשיר משום דאורחא לכנוס דרך הוושט והיינו דשם הוא דרך הבליעה ויהיה שכיח מחטין בדקין וא"כ ע"כ הדקין חזקין כנלפענ"ד:

תוכן העניינים

בית יהושע יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה