בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן מד
יבאר דעת בעה"ע במגרש וא"ל ע"מ שתתן לי חפץ פלוני והוא חפץ שאינו חשוב ונאבד אם יכולה ליתן שויו או הגט בטל ויחודש אי"ה סברות מחודשות בזה
[א]
באה"ע סימן קמ"ג סעי' י"א הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת ותתן, וכתב הבית שמואל דלהפוסקים דס"ל דגם בתנאי דעל מנת צריך תנאי כפול ואם לא כפלי בטל התנאי הרי היא מגורשת גם אם לא החזירה לו הנייר, והנה אמרתי לחקור היכא דהי' התנאי כדינו בכל פרטי הלכות תנאי דפשיטא דמחויבת להחזירו מהו דינו אם נאבד גוף הגט או נשרף אם מהני שתתן לו דמים או דיתבטל הגט לגמרי, ובשו"ע סתם בזה ולא כתב בזה כלום ובודאי נראה דס"ל להשו"ע דהגט בטל וסמך עצמו על הא דמבואר לעיל בסעיף ו' דבאמר לה על מנת שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד אותו כלי או אותו בגד או נשרף אע"פ שנתנה לו אלף זוז בדמי' אינו גט וס"ל להשו"ע דכמו כן הדין הכא ומש"ה לא הי' צריך השו"ע לכופלו כאן דאם ס"ל להשו"ע דהכא שאני ה"ל לפרש ולא לסתום. אמנם מצינו בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים דבגיטין (דף ע"ה) תני' הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' דס"ל להגמרא דעל מנת אינו כמעכשיו ואי אפשר שיחול הגט רק אח"כ כשמחזרת לו ואז הא אין הגט בידה והאיך מתגרשת ומשני רב חסדא הא מני רשב"ג היא דס"ל גבי על מנת שתתן לי איצטליתי דנותנת דמי' הכי נמי אפשר דמפייסה לי' בדמי' ודחי אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכא דאיתא בעיני' מי שמעת לי' וכתב שם הר"ן דמדמוקים ר"ח רק מוכרח דרבנן לאו באיצטלית לחודא שהוא דבר חשוב ס"ל דאיצטלית דוקא אלא הוא הדין בדבר שאינו חשוב כנייר ולפי"ז אם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי הנייר דלפי המסקנא דמסיק דע"מ כמעכשיו דמי ומגורשת למפרע כשמחזרת הגט הא אם אבד הגט או נשרף אינו גט לדידן דקי"ל כרבנן ולא מהני אם תתן הדמים, וזה שלא כדברי בעל העיטור עכ"ל הר"ן, הרי דס"ל לבעל העיטור דלא פליגי רבנן על רשב"ג ואמרי דאיצטלית דוקא אלא בחפץ שהוא חשוב אבל באינו חשוב גם רבנן מודים לו דיכולה ליתן דמי' והר"ן חולק עליו, וצ"ע על השו"ע דלעיל בסעי' ו' סתם הדברים ולא הביא כלל פלוגתא זו ולא כתב להכריע להלכה כמאן אי כבעל העיטור או כהר"ן וצע"ק. אמנם הא ודאי דקושייתו של הר"ן על בעה"ע גדולה היא דהא חזינן להדי' מדברי ר"ח דרבנן פליגי על רשב"ג גם בחפץ שאינו חשוב וכמו נייר:
[ב]
ולפום רהיטא היה נראה לומר דגם בעל העיטור לא קאמר רק בחפץ אחר דס"ל דכיון שאינו חשוב לא שייך בו לומר דלצעורה מכוין דהא אינה מצטערת כלל בנתינת גוף החפץ יותר מבנתינת דמיו אבל הגט עצמו חשיבא כמו חפץ יקר וחשוב דהרי היא צריכה לו להיות בידה לראי' שנתגרשה ובאיזה זמן נתגרשה וכדאיתא בכתובות (דף פ"ט) וכי תימא נקרעי' אמרה בעינא לי לאינסובי בי' ולכך בע"מ שתחזירי לי הנייר פליגי רבנן וס"ל דלא מהני בו נתינת דמיו דלצעורה קמכוין כן הי' נראה לכאורה. אמנם עיין בחידושי הריטב"א על מסכת גיטין (דף ע"ה) שכתב ג"כ כהוכחה זו של הר"ן דמדמוקים ר"ח כרשב"ג מוכרח דרבנן פליגי גם בחפץ שאינו חשוב וז"ל דנייר דוקא דאם נשרף או נאבד בטל הגט וסיים ע"ז וז"ל ושלא כדברי בעה"ע שכתב בנשרף או נאבד נותנת לו דמיו, הרי דגם בעה"ע איירי בזה הדין גופ' דאמר לה ע"מ שתחזיר לי הנייר ואם נשרף יכולה ליתן דמי' וא"כ הא קשיא עליו טובא מסוגי' זו.
[ג]
ואשר נראה לישב דעת בעה"ע דהנה בעיקר הסברא דס"ל לרבנן דאיצטלית דוקא מפרשינן במסכת גיטין (דף ע"ד ע"ב) דטעמם משום דגבי גט לצעורה קמכוין ובודאי דלפי הסברא נראין דברי בעה"ע מוסברים ומוכרחים דמאי שייך לומר לצעורה על חפץ שאינו חשוב ומצוי לקנותו בדבר מועט כנייר וכדומה ומה צער הוא לה בהחזרת גוף החפץ יותר מדמיו, והצריך לומר להר"ן והריטב"א דהם מפרשים הך לצעורה דאין הכוונה דרוצה לצערה במה שלוקח ממנה זה החפץ רק הכי פירושו דרוצה לצערה בביטול הגט ומעמיד דבריו בדוקא שלא תוכל לשנותו ואם יהי' נאבד גוף החפץ באמת יתבטל הגט וזהו עיקר הכוונה שמצערה במה שיתבטל הגט אם לא יהי' בידה זה החפץ דוקא ומה שיתבטל הגט הוא הצער שרוצה הוא בו, ולפי זה הרי אין מקום לחלק כלל בין חפץ חשוב לאינו חשוב, ולדעת בעה"ע דמחלק בין חשוב לאינו חשוב בע"כ מוכרחין אנחנו לפרש דאין מכוין לצערה במה שיתבטל הגט רק מפרש דמכוין לצערה בגוף החפץ במה שנוטל ממנה חפץ חשוב ולא יהי' לה זה החפץ ומש"ה ס"ל דבאינו חשוב יכולה ליתן דמי', רק כל זה ניחא כל זמן שהחפץ בעין בידה ושפיר י"ל דכיון דנתכוין לצערה שלא יהי' לה חפץ כזה וכל שלא נתקיים כוונתו בטל הגט דבודאי דעתו הי' דאם יהי' לה החפץ קיים לא יהי' הגט אם לא תחזיר לו גוף החפץ, אבל הא דפליגי רבנן על רשב"ג וס"ל דגם כשאין החפץ בעין רק נאבד ג"כ בטל הגט משום האי טעמא דלצעורה קמכוין הרי אינו מובן לדעת בעה"ע דהרי היא בלא"ה כבר אין לה זה החפץ ומאיזה טעם ס"ל לרבנן דכוונת הבעל הי' דגם אם יהי' נאבד או נשרף לא יהי' מהני נתינת דמי' ויתבטל הגט, ובע"כ מוכרח לומר לדעת בעה"ע דגם זה הוא לה לצער במה שיהי' לו חפץ חשוב והיא תהי' מוכרחת ליתן לו מידה חפץ כזה וכשנאבד ולא הוי' לה זה הצער לא נתקיים כוונתו ובטל הגט, הרי נתברר לנו בהך לצעורה שני פירושים דלדעת הר"ן והריטב"א הפירוש הוא דהביטול הגט הוא הצער שמקניטה בזה ולדעת בעה"ע גוף החפץ הוא הצער ולא ביטול הגט, ולדעת בעה"ע יש בו ג"כ שני אופנים או דמצערם במה שלא יהי' לה זה החפץ או שמצערה במה שהיא תתן ויהי' לו זה החפץ, ושני הסברות הם אמת ולשניהם נתכוין הבעל דכל זמן שהחפץ קיים בידה יש לומר בו שני הכוונות דבשביל זה יהי' דעת הבעל שתתן לו החפץ דוקא אבל בהא דס"ל לרבנן דכוונתו דגם אם יאבד לא יהי' מהני דמי' בע"כ מוכרח לומר לבעה"ע משום דכוונתו לצערה במה שיהי' לו זה החפץ, וכל זה שייך בחפץ שהוא חשוב מצד עצמו אבל בעל מנת שתחזירי לי הנייר הרי לגבי הבעל אין להגט שום חשיבות יותר מבכל נייר דעלמא ורק אצלה יש לו חשיבות משום דהיא צריכה לו בידה לראי' להנשא בו, וא"כ גבי גט הא לא שייך לומר רק דנתכוין לצערה במה שלא יהי' לה זה הגט וכל זמן שהוא קיים בידה לא יהי' מהני לה נתינת דמיו, אבל הרי אין מקום לומר דלרבנן נתכוין דגם אם יהי' נשרף לא יהי' מהני לה נתינת דמים דכיון דנשרף הא בלא"ה אין לה זה הגט ובודאי לא קפיד הבעל רק כל זמן שהגט יהי' בידה קיים ולא בנאבד ומש"ה כתב בעה"ע דאם נאבד או נשרף מהני דמיו גם לרבנן, וכל זה הוא ניחא רק להמסקנא דקיי"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואינה צריכה להחזירו רק לקיים התנאי, אבל לפי הס"ד דהי' ס"ל להגמרא דע"מ אינו כמעכשיו והגט לא חל רק בעת החזרה דהרי מש"ה הקשה הגמר' דאמאי מגורשת דכשמחזירתו הרי אינו בידה להתגרש בו אז וע"ז קמשני רב חסדא הא מני רשב"ג היא דאמר נותנת דמיו וכשתתן לו דמיו והגט ישאר קיים בידה תתגרש בו אז דס"ל לר"ח דרשב"ג קאמר גם כשהוא בעין מהני דמיו ומש"ה מוכרח ר"ח לאוקמא רק כרשב"ג דכרבנן לא מצי לאוקמא דכל זמן שהגט קיים בידה הא ודאי דלרבנן אינה יכולה ליתן דמיו דרבנן הא ס"ל דלצעורה קמכוין שלא יהי' לה זה הגט ואצלה הא הוי' הגט חפץ חשוב וכמו שביארנו, והוא תירוץ נכון לדברי בעל העיטור, ולהר"ן והריטב"א שהקשו מסוגי' זו על בעה"ע בע"כ דס"ל דהגט לא מקרי חפץ חשוב גם לגבי האשה ואפילו כשהוא בעין וטעמם נראה דיכולה להראותו לב"ד ושוב אינה צריכה לגוף הגט כלל דהב"ד יתנו לה מעשה ב"ד באיזה זמן נתגרשה, ובסברא זו הוא דפליגי:
[ד]
ולכאורה יש לעיין דהרי אביי דחי למימרא דרב חסדא אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכא דאיתא בעיני' מי אמר הרי דכשהוא בעין גם לרשב"ג לא מהני נתינת דמיו ויש להבין טעמא מאי דבשלמא לפי מה שהסברנו דעת בעה"ע ניחא די"ל דגם גבי איצטלית הא יש ב' אופנים לצעורה א' דלא יהי' לה זה החפץ שנית מה שיהי' לו זה החפץ, וא"כ הא י"ל דעל סברא הראשונה גם רשב"ג מודה דנתכוין לצערה שלא יהי' לה זה החפץ ומש"ה כשהוא בעין מודה דלא מהני דמיו ורק דכשנאבד דהיא ממילא אין לה בזה הוא דחולק עם רבנן דרבנן ס"ל דנתכוין ג"כ לצערה במה שיהי' לו ולא מהני דמיו גם בנאבד ורשב"ג חולק על סברא זו וסבירא לי' דמהני דמיו ומש"ה גם בע"מ שתחזירי לי הנייר מודה רשב"ג דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דאצלה הוא חשוב ואיהו נתכוין שלא יהי' לה, אבל לדעת הר"ן והריטב"א דס"ל דהגט לא מקרי חפץ חשוב כלל גם אצלה הרי בודאי קשה דמאי טעמא דרשב"ג דס"ל דכשהוא בעין אינה יכולה ליתן דמיו דבשלמא לרבנן ניחא דהם ס"ל דכוונתו לצעורה בביטול הגט אם יאבד אבל לרשב"ג הא לא שייך הך סברא כלל דהרי כל זמן שישנו בידה בעין יכולה ליתן לו החפץ ואם יאבד הרי יכולה ליתן דמיו וא"כ כשהוא בעין אמאי מוכרחת ליתן לו גוף החפץ, דבשלמא אם נאמר שהוא חשוב שפיר י"ל דמצערה במה שלא יהי' לה אבל כיון דלהר"ן והרשב"א אינו חשוב כלל א"כ הא אין לה שום צער בגוף החפץ יותר מבדמיו ומ"ט דרשב"ג, רק גם זה ניחא די"ל להר"ן והריטב"א דס"ל בלא סברא דלצעורה קמכוין מ"מ כל זמן שהחפץ שהתנה עליו הוא בעין אינה יכולה ליתן דמים וגם בשארי תנאים שלא בגט ס"ל דהדין כן, והרי בהדי' מצינו בסברא זו מחלוקת גדולה דבחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' כתב הרמ"א המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ מה שאין כן בתנאי בגיטין ועיי' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב שכתב דמשמע מסתימת דברי הרמ"א דגם כשהחפץ בעין יכול ליתן דמיו והקשה על זה מהא דבגיטין אמרי' גם לרשב"ג דלא ס"ל דלצעורה קמכוין מ"מ כל היכא דאיכא בעין מודה דאינה יכולה ליתן דמים וכמו כן הוא לרבנן בשארי תנאים חוץ מגיטין, ועיי' בשו"ת שבית יעקב ח"ב סימן פ"ג שדחה קושי' הפנים מאירות דרק בגיטין קאמר אביי דאיכא גם סברא דלצעורי מש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין ולא בשארי תנאים, ובאמת דבדברי תה"ד סימן שי"א הביאו הקצה"ח בסי' רמ"א מבואר להדיא כהפ"מ דבכל תנאי דעלמא אם הוא בעין מחויב ליתן החפץ דוקא וז"ל שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם הי' רוצה בדמיו הי' אומר תן לי שוה כך וכך אלא ע"כ דוקא החפץ הי' חביב עליו ואפ"ה היכא דנאבד אמדינן דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל התנאי אלא יטול את דמי' עכ"ל, וא"כ נאמר דגם הר"ן ס"ל כן ומש"ה מודה רשב"ג כשהוא בעין, אבל לפי מה דמשמע מסתימת לשון הרמ"א בחו"מ דגם כשהוא בעין יכול ליתן דמים ולדידי' הא ע"כ מוכרח דטעמא דרשב"ג בגיטין הוא משום לצעורה קמכוין דגם רשב"ג מודה לסברא דלצעורה כשהוא בעין ולדידי' הא מוכרח לומר דגם גט מקרי אצלה כחפץ חשוב ומצערה בגוף הגט יותר מבדמיו וכמש"כ ושוב אין ראי' דלא כדעת בעל העיטור וי"ל דבאינו חשוב גם רבנן מודים ולא אמרינן כלל דנתכוין לצעורה בביטול הגט רק בגוף החפץ וכמש"כ:
[ה]
ובדברינו אלה יש מקום להסתפק לענין דינא לפי מה שהסברנו דלענין לצעורה בגוף החפץ בודאי דלא שייך רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב, ורק דטעמו של הר"ן הוא משום דמפרש לצעורה בביטול הגט דכוונתו דהגט יהי' תלוי ואם יאבד זה החפץ יתבטל הגט, וא"כ י"ל דרק בהתנה על חפץ ידוע וכמו בע"מ שתחזירי לי הנייר דכוונתו רק על זה הנייר של הגט ולא מהני נייר אחר ומש"ה ס"ל להר"ן דלא מהני דמי' דכוונתו דאם יאבד יתבטל אבל היכא דהתנה ע"מ שתתני לי נייר דעלמא דמהני גם בנייר אחר די"ל דגם הר"ן מודה דגם לרבנן מהני דמי' דבגוף החפץ הא אינו מצערה כיון דהוא אינו חשוב יותר מדמי' וגם לצערה בביטול הגט לא שייך כאן כלל דהרי בידה לקנות לו נייר לעולם דהוא דבר המצוי בשוק ומש"ה מהני גם דמי' כן י"ל, ובזה היה מקום להצדיק דברי מהר"י בירב הובאו בשו"ת רלב"ח סימן קל"ד שכתב דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו באיצטלית מ"מ אם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז מודים רבנן דלאו דוקא זוזים אלא אפי' נתנה לו חפצים או סובין כדי שוין מגורשת, והרלב"ח חלק שם עליו א' מצד הסברא דהמזומן חשוב יותר מחפצים והנה בזה לא נכניס כאן כלל דמהר"י בירב ס"ל דגם מטלטלים מיטב הם דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתא ובפרט במילתא דקפיצא עלי' זבינא רק במה דהוסיף הרלב"ח לומר דגם בזוזים הא שייך לומר לצעורה מכוין והוכיח זה מהא דלא מהני מחילה, ולפי"ז ניחא דס"ל למהרי"ב דלענין שצריך ליתן גוף החפץ דוקא לא שייך רק בייחד לה חפץ מיוחד וכמו דאמר לה איצטלתו דדוקא איצטלא זו קאמר וכן בע"מ שתחזירי הנייר אבל היכא דלא ייחד גוף החפץ רק המין והוא דבר המצוי שפיר יכולה ליתן דמי' וכמו שנתבאר וצ"ע לדינא:
[ו]
גם עוד י"ל לישב דעת בעל העיטור ולעולם נוכל לומר דגוף הגט הוא חפץ שאינו חשוב גם לגבי דידה וכמו דס"ל להר"ן והריטב"א רק דבעה"ע ס"ל דהא בגיטין (דף ע"ד) איתא ההוא דא"ל לאריסי' כ"ע דלי תלתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא וקאמר רב יוסף דהא לא דלה ואין לו אלא ריבעא ומוקמי ליה כרבנן דאמרי איצטלית דוקא ולא אמרינן דמים במקום איצטלא ורבה אמר דשקיל תילתא דהא לא צריך לדלות דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דלצעורה קמכוין אבל הכא משום הרוחה והא לא צריך, וא"כ הא י"ל דעד כאן לא כתב בעל העיטור דבחפץ שאינו חשוב יכולה ליתן דמים גם לרבנן רק אליבא דרבה דקיי"ל כוותי' דס"ל דהיכא דלא שייך לצעורה גם רבנן מודים דיכול ליתן דמים ומזה למד בעה"ע דבאינו חשוב דאינה מצטערת כלל במה שצריכה ליתן גוף החפץ יותר מבדמי' דיכולה ליתן דמים אבל לרב יוסף דלא מחלק בין גט לשארי דברים וס"ל דגם היכא דלא שייך לצעורה מ"מ כל היכא דלא קיים ממש כפי התנאי מקרי לא קיים התנאי אליבא דרבנן הא נוכל לומר דגם בעה"ע מודה דאפילו בחפץ שאינו חשוב בטל הגט אם נאבד, וא"כ הא י"ל דרב חסדא דקאמר הא מני רשב"ג היא ס"ל כרב יוסף אבל לרבה נאמר דלא פליגי רבנן בנייר כלל ומש"ה פסק בעה"ע דבנשרף משלמת דמי', ועיי' בגיטין (דף ע"ה ע"ב) דתנן הרי זה גיטך ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ופריך בגמרא דהא תני' הניקתו יום אחד הרי זה גט ומשני ר"ח מתניתין רשב"ג היא וברייתא רבנן ופירשו התוס' דמתניתין אתי' כרשב"ג דס"ל גבי איצטלית דתתן דמי' דלהרווחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו כל זמן שהוא צריך והברייתא אתי' כרבנן דאמרי באיצטלית דלצעורה קמכוין וכיון דצערה יום אחד סגי, ולפי פירושם הא משמע דר"ח ס"ל כרבה דטעמם של רבנן הוא משום דלצעורה קמכוין ודלא כרב יוסף ואי אפשר לומר כמש"כ, אבל, רש"י פי' שם דהמשנה כרשב"ג דלא אזיל בתר הלשון דוקא ולהרוחה קמכוין הכי נמי צריכה להניקו שתי שנים וברייתא רבנן דאזלי בתר דיבורו דוקא ולא לפי משמעות הענין וע"מ שתינק קאמר ובהנקה של יום אחד סגי וע"ש דבפירש"י אינו מפורש כן כל כך להדי' רק בחידושי הריטב"א לגיטין שם הסביר כן לפרש"י יעו"ש ולפי"ז הא נוכל לומר כמש"כ דר"ח ס"ל כרב יוסף ומש"ה אמר הא מני רשב"ג היא, אבל לדידן דקיי"ל כרבה שפיר ס"ל להעיטור לחלק בין חפץ חשוב לאינו חשוב:
[ז]
גם י"ל עוד דרך שלישי בדעת בעל העיטור לישבו מקושיית הר"ן והריטב"א מהא דקאמר ר"ח הא מני רשב"ג היא ונאמר דגם הוא מודה דאין מקום לחלק כלל בין חפץ חשוב לאינו חשוב ובכל גווני שייך לצעורה קמכוין דאין הצער בגוף החפץ רק במה דע"י אבידת זה החפץ יתבטל הגט ומ"מ שפיר כתב דנותנת דמי' ומגורשת, דהנה בעיקר הדין דאיתא בשו"ע דבאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמגורשת ותתן הא אם לא נתנה אינו גט כלל הרי אינו רק בדכפלי לתנאי וסיים לה ואם לא תחזירי לי לא יהי' גט או אפילו בדלא כפלי וכהפוסקים דס"ל בשו"ע אה"ע סימן ל"ח דבתנאי דעל מנת דכאומר מעכשיו דמי אינו צריך תנאי כפול כלל, אבל להפוסקים דס"ל שם דגם בתנאי דע"מ צריך ת"כ ואי לא כפלי לתנאי בטל התנאי והמעשה קיים הרי נראה פשוט דלדידהו הכא אם לא כפלי דהיא מגורשת גם אם לא החזירה לו הנייר וכן כתב הב"ש דהא דאיתא בשו"ע ותתן הוא רק להפוסקים דבע"מ א"צ ת"כ. ולכאורה נראה פשוט דלהפוסקים המצריכים ת"כ אם לא כפלי גם אם לא החזירה כלל לא הנייר ולא דמי' מגורשת כיון דכל התנאי בטל לדידהו וכן נראה מסתימת דברי הבית שמואל. אמנם אחרי העיון יש לדבר עוד בזה ויש מקום לחלק לדידהו בין גוף הנייר דאינו מעכב ובין לא נתנה כלל לא הנייר ולא דמי' דיהי' מעכב, דהנה במסכת קידושין (דף ו') מביא הגמרא להא דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשו התוס' דאמאי בלא החזירו לא יצא והרי לא כפלי לתנאה דס"ל להתוס' דגם בעל מנת צריך תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ועיי' בתוס' סוכה (דף מ"א) בד"ה הילך שכתבו דהך דרבא איירי רק בדכפלי לתנאי רק דלא חשש להזכיר כאן כל דיני תנאי וכן ס"ל להתוס' בגיטין (דף ע"ה) וכן כתב הרא"ש במסכת ב"ב סוף פרק יש נוחלין הרי דחולקים על סברת התוס' דקידושין וס"ל דלא מהני אומדנא בכאן, והנה דברי התוס' דקידושין הנ"ל סתומים קצת ולא מבואר כל כך כוונתם דאמאי אין צריך כאן ת"כ ומ"ש כאן מכל תנאי דעלמא, ועיין בבית שמואל סימן כ"ט ס"ק א' שהביא שם לדברי התוס' דקידושין הללו ומבואר שם בדבריו שני כוונות בביאור דבריהם אחד דרק באתרוג כתבו כן דכיון דהנותן בעצמו צריך לאותו אתרוג מש"ה איכא אומדנא דלא נתכוין ליתן לו רק ע"מ להחזיר והבית שמואל בעצמו דחה פירוש זה והסכים דהתוס' דקידושין ס"ל דכל נותן מתנה שהתנה על מנת להחזיר חשיבא אומדנא דמוכח דלא הקנה לו רק על תנאי זה ואין צריך תנאי כפול לו, והנה שני הפירושים הללו דחוקים הם דמה שרצה הב"ש בתחילה לומר דרק באתרוג כתבו כן משום דגם הנותן צריך לו ודאי דקשה דהך סברא לא נזכרה כלל בדבריהם ואין לו שום רמז בלשונם שכתבו וז"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ולא הזכירו עיקר הסברא שבזה משום דגם הנותן בעצמו צריך לאותו אתרוג דזהו יסוד תירוצם וגם דעיקר הדבר דחוק מצד עצמו דהרי רבא סתמא קאמר לא החזירו לא יצא ומשמע בכל גווני והאיך נאמר דרבא לא איירי רק כשאין להנותן אתרוג אחר עבור עצמו אבל ביש לו גם אם לא החזירו יצא, ועיין ברא"ש במסכת סוכה סוף פרק לולב הגזול שכתב בשם בעל העיטור דגם בנותן לחבירו במתנה אתרוג בסתם ולא הזכיר לו שום תנאי כלל מ"מ מחויב להחזירו אם אין להנותן אתרוג אחר עבור עצמו דודאי לא נתן לו רק ע"מ להחזיר וכן כתב הר"ן שם בשם יש אומרים והסכים עמהם וכן מבואר בשו"ע או"ח סימן תרנ"ח דגם בנתן סתמא לא יצא אם לא החזירו ולדידהו הא ע"כ נראה דהא דאמר רבא הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא ולמה הוצרך רבא למינקט תנאי בדברי' ולא נקט רבותא יותר גם בסתמא ובע"כ צ"ל משום דרבא איירי בכל גווני וגם ביש להנותן אתרוג אחר עבור עצמו, ומש"ה נקט תנאי בדברי' דבאין לו לא הוצרך לתנאי כלל לדעת בעה"ע עצמו (אמנם לפי מה דמבואר במק"א פירוש דברי הרא"ש דסוכה אין לזה הכרח) ואפי' אם נאמר דהתוס' דקידושין לא ס"ל כבעל העיטור בזה מ"מ לומר דרבא לא איירי רק באין לו לחודא בודאי דחוק טובא דהרי סתמא נקט וגם דהמשך לשון הסוגיא דב"ב (דף קל"ז) משמע קצת להיפוך דהכי איתא שם אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו פי' דיש לאחרים אתרוג אחר יצא ואם לאו לא יצא אמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ומדמחלק מעיקרא בין יש להאחרים אתרוג אחר לאין להם אחר ותיכף לזה במימרא דרבא לא קמחלק כלל ומשמע דאיירי בכל גווני גם אם יש לו להנותן לא יצא אם לא החזירו וע"כ פי' הראשון דחוק טובא. אמנם גם פירוש השני של הבית שמואל דס"ל להתוס' דקידושין דכל מי שנותן ע"מ להחזיר חשיבא אומדנא ואין צריך תנאי כפול גם כן קשה טובא דמאי מעליותא דתנאי זה יותר מבכל תנאי שהתנה הנותן דמצרכינן תנאי כפול דוקא וכגון בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ולא חשבינן לי' אומדנא כלל, ועוד ראיתי בספר המקנה בקונטרס אחרון בסימן כ"ט שהקשה טובא על זה מהא דבגיטין (דף ע"ה) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמגורשת ופריך בגמ' דאמאי מגורשת דהי' ס"ל דע"מ לא הוי כמעכשיו ומשני שם אביי דאתי' כר' מאיר דמצריך בכל דוכתא תנאי כפול והכא דלא כפלי בטל התנאי ואינה צריכה להחזירו ומש"ה מגורשת הרי להדי' דגם באמר ע"מ שתחזירי לי הנייר בעינן תנאי כפול דוקא ולא חשיבא אומדנא דמוכח והיא קושי' גדולה על הב"ש:
[ח]
ועל כן נראה ביאור דברי התוס' דהאומדנא הוא דהרי זה הנותן האתרוג הא אין כוונתו בהנתינה המתנה בעצמו ולהנות לחבירו להוסיף על ממונו באתרוג זה וכל עיקר כוונתו בהנתינה אינו החפץ בעצמו רק כל כוונתו כדי שיהי' חבירו יכול לצאת בו ידי חובתו וראי' דזהו עיקר כוונתו דהרי התנה עמו ע"מ שיחזירהו לו וא"כ הא לא נתוסף עושרו של המקבל בהנתינה זו כלל רק תכלית הנתינה הוא שיצא בו י"ח וכיון דלתכלית זה דהיינו שיהי' חבירו יוצא בו הא סגי גם במתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ויוצא בו מש"ה אנן סהדי דלא נתכוין להקנותו רק ע"מ להחזירו ועי"ז שהתנה עמו שיחזירנו לו איגלאי דעתו שאין כוונתו להקנותו מצד עצמו רק כל כוונתו שיהי' יוצא בו ומש"ה בודאי לא נתכוין להקנותו רק כפי מה שנצרך לאותו תכלית המבוקש ולא יותר ולהא הא סגי גם בע"מ להחזיר, וכל זה מדוקדק היטב בלשון התוס' בתירוצם שכתבו דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו פירוש דהתנא מועיל לנו דעל ידו ידעינן כוונתו דלא נתכוין רק בשביל שיברך חבירו על האתרוג ומסתמא לא נתן לו רק כפי מה שנצרך לזה התכלית לא יותר, והוא ביאור נכון בדברי התוס' שוב אחר זמן מצאתי בספר אבני מילואים סימן כ"ט ס"ק א' שביאר כן כוונת התוס' רק דלבסוף דחה בעצמו זה דאם לזה נתכוונו בתירוצם א"כ אכתי תשאר קושייתם על הא דאמר שם רבא מקודם לזה הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי דהי' ס"ל לרבא דמתנה ע"מ להחזיר לא שמי' מתנה והרי לפי הס"ד תשאר קושי' התוס' דהא לא כפלי לתנאי דלפי הס"ד הא ליכא אומדנא כיון דהי' ס"ל דלא מהני בכל הני ע"מ להחזיר לקנות לא במכר ולא באשה וצריך להיות בטל התנאי משום דלא כפלו וא"צ להחזירו וממילא יקנה במכר ובאשה, ודחי' זו אינה דהרי גם אם נפרש לתי' של התוס' דלא כמש"כ רק כפי פירושו של הב"ש ויהי' ניחא לפי תירוץ של התוס' גם מימרא הראשונה דרבא מ"מ אכתי תיקשה על התוס' בקושייתם דלמה נטר להקשות עד לבסוף במימרא השני' של רבא דאתרוג ואמאי לא הקשו כן תיכף במימרא ראשונה של רבא וכבר הקשה כ העצמות יוסף שם וע"ש במקנה שכתב לתרץ זה דבתחילה היינו יכולין לפרשו דאיירי בכפלי ורק מימרא השני' של אחרו משמע להו להתוס' דאיירי גם בלא כפלי דמסיים רבא לא החזירו לא יצא ואי בדכפלי הא פשיטא דלא יצא ומש"ה הקשו התוס' רק על מימרא השני', וא"כ גם לפי תירוצם של התוס' נוכל לומר להס"ד דאיירי רק בכפלי ולקמן כתבנו עוד ישוב אחר על הא דלהס"ד לא קשה כלל מהא דלא כפלי לתנאי יעו"ש, ועכ"פ ביאור דברי התוס' ודאי נראה כמש"כ דכיון דלצאת בו אין צריך שיהי' שלו לגמרי ומהני גם בע"מ להחזיר מסתמא גם הנותן לא הקנה לו יותר, וא"כ הא מיושב היטב קושי' המקנה בקונ"א מהך דגיטין שהבאנו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר דמצריך לי' אביי תנאי כפול דאע"ג דגם גבי גט הא ודאי דאין כוונתו לעיקר להקנות לה במתנה הנייר רק תכלית כוונתו הוא רק כדי שתתגרש בו מ"מ הרי שם ס"ל להסוגי' דעל מנת אינו כמעכשיו וזהו שהקשה שם בגמר' דאמאי מגורשת דהגט הא לא חל רק בשעה שמחזירה ואז אין הגט בידה ועל זה משני אביי שפיר דאינה צריכה כלל להחזירו משום דלא כפלי לתנאי דהרי לעיקר כוונתו דהיינו שתתגרש בו הא לא מהני כלל כפי מה שאמר ע"מ להחזיר דאדרבה אם נקיים התנאי ונחייבה להחזיר יתבטל הגט ושוב ליכא אומדנא כלל דדעתו רק ע"מ להחזיר ואין מקום לחייבה להחזיר רק מכח התנאי ובאמת יתבטל הגט וא"כ שוב הדרינן לכללא דדיני תנאי דצריך להיות כפול וכיון דלא כפלי בטל התנאי והמעשה קיים ומש"ה מגורשת:
[ט]
ובדברים הללו נתחדש לנו סברא חדשה דלפי המסקנא דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ויכולה להתגרש גם בע"מ להחזיר א"כ גם להסוברים בכל ע"מ דצריך ג"כ תנאי כפול מ"מ גבי גט גם בלא כפלי מהני דאיכא אומדנא דמוכח דודאי לא נתכוין להקנות לה רק כפי מה שנצרך למעשה הגט לא יותר ומחויבת להחזירו ואם לא החזירתו בטל הגט וכמו דס"ל להתוס' דקידושין גבי אתרוג דאם לא החזירו לא יצא גם בלא כפלי לתנאי. אמנם כל זה הוא רק לענין דצריכה להחזיר לו גוף הגט אם הוא בעין ואם יהיה נאבד תתחייב להחזיר לו דמים וכמו דהוי הדין בכל ע"מ להחזיר דכשישנו לאותו חפץ בעין מחויב להחזיר לו ואם נאבד נותן לו דמים וכמו כן צריך להיות גם בגט, אבל בהא דס"ל לרבנן דין חדש גבי גט מה שאינו בכל שארי מתנה ע"מ להחזיר והוא דאמרינן דלצעורה קמכוין דמלבד ממונו של החפץ עוד דעתו לצעורה בזה התנאי דאם יהיה נאבד יתבטל הגט ולא יהיה מהני מה שתתן לו דמיו הרי זהו סברא מחודשת רק בגט לחודא והרי על זה דרוצה כן להטיל בו תנאי כזה דאפי' אם יאבד ותתן דמיו ג"כ יתבטל הגט הרי על זה אין כאן שום אומדנא מצד עצמו ואין לנו לומר כן רק משום התנאי לחודא ושוב צריך לזה תנאי כפול. והיא סברא נכונה. היוצא מזה לדינא דלהפוסקים דס"ל דגם בע"מ צריך תנאי כפול דאם נתן לה גט ואמר ע"מ שתחזירו לי הנייר ולא כפלי לתנאי דמ"מ מחויבת להחזירו משום האומדנא ואם נאבד מהני נתינת דמי' דע"ז ליכא אומדנא ואם לא החזירה וגם לא נתנה דמים בטל הגט וכמו שנתבאר. וכל זה הוא רק לדעת התוספות דקידושין שכ' דבאתרוג אין צריך ת"כ אבל לדעת הרא"ש בב"ב שהבאנו דס"ל דגם באתרוג אם לא כפלי יצא גם אם לא החזירו וכן הוא דעת התוס' בסוכה (דף מ"א) ובגיטין (דף ע"ה) הרי דלא ס"ל סברא זו ולדידהו אפילו לא נתנה כלל לא הנייר ולא דמים מגורשת כל היכא דלא כפלי:
[י]
וא"כ הא מיושב היטב דברי בעל העיטור דהרי הוא ז"ל מהפוסקים המצריכים ת"כ גם בע"מ ונאמר דס"ל כהתוס' דקידושין דבכה"ג מקרי אומדנא ולא צריך ת"כ ומש"ה פסק שפיר באמר ע"מ שתחזירי לי הנייר דמחויבת להחזיר לו ואם נאבד סגי בנותנת לו דמי' וכמו שנתבאר. ולעולם י"ל דגם בעה"ע לא ס"ל לחלק כלל בין חפץ חשוב לאינו חשוב וגם באינו חשוב אמרינן לרבנן איצטלית דוקא וכמו שהוכיחו הר"ן והריטב"א מהא דמוקים רב חסדא הך ברייתא כרשב"ג והיכא דכפלי לתנאו גם בעה"ע אפשר מודה להו דלא מהני דמי' ואם נאבד נתבטל הגט ושאני הכא דאיהו איירי בדלא כפלי ומ"מ הגט בעצמו אם הוא בעין או דמי' כשנשרף מעכבין בו משום אומדנא וכמו גבי אתרוג להתוס'. הרי נתבאר מדברים הנאמרים למעלה שלשה תירוצים על דעת בעה"ע, או דבעה"ע ס"ל לחלק בין חשוב לאינו חשוב רק דבהגט כל זמן שהוא בעין מקרי חשוב לגבי דידה, או דס"ל לבעה"ע דחילוק זה בין חשוב לאינו חשוב תלוי בפלוגתא דרב יוסף ורבה גבי עובדא דאריסא, או דבעה"ע איירי רק בלא כפלי וגם בחפץ חשוב מהני נתינת דמיו ואם כפלי' גם בעה"ע מודה דלא מהני גם באינו חשוב, ועיינתי בדברי בעה"ע עצמו ומצאתי בדף כ"ב ולפי שהוא ספר שאינו מצוי לכל הנני להעתיק לשונו דבתחילה העלה שם דגם בתנאי דעל מנת צריך תנאי כפול ושוב אח"כ כתב דינא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וסיים על זה וז"ל והא דאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת ואסיק עלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי ר"מ היא דאמר בעי תנאי כפול כו' ורב אשי אוקמא לעולם רבנן ולא בעי תנאי כפול וסיפא היינו טעמא דמגורשת דה"ל כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתחזירי הנייר כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת ע"מ שתתן לי מאתים זוז דקיי"ל והיא תתן ומגורשת מעכשיו אע"ג דנתקרע הגט או שנאבד הכא נמי מגורשת מעכשיו באותו הגט ע"מ שתחזירי לי את הנייר ואם נאבד או נשרף משלמת דמיו עכ"ד. ולפי שני התירוצים הראשונים שכתבנו למעלה דבעה"ע ס"ל להלכה לחלק בין חשוב לאינו חשוב אתיין דבריו בפשיטות ולפי תי' השלישי שכתב דטעמו משום דלא כפלי לתנאי נצטרך לומר דהא דמסיים בעה"ע דהכא נמי מגורשת מעכשיו ע"מ שתחזיר הנייר ואם נאבד משלמת דמיו לא קאי אדברים דלעיל דמעתיק דברי רב אשי ותירוצו דהא רב אשי קאי לישב הברייתא אליבא דרבנן החולקים על ר"מ ולדידהו אין צריך כלל ת"כ בשום דוכתא וא"כ אם אבד בטל הגט לדידהו רק הוא סיום דברי בעה"ע עצמו אליבא דדינא לדידן דקיי"ל כר"מ דצריך ת"כ ומש"ה מהני נתינת דמיו אם נאבד וכמש"כ ואין זה דוחק כלל בלשונו של בעה"ע להמעיין בדבריו שם דבאו בקוצר רב וגם יש שם טעות הדפוס הרבה ועיי"ש. ועכ"פ חזינן לענין דינא דהוא פלוגתא דבעה"ע ס"ל בנשרף הגט יכולה ליתן דמיו גם לרבנן והר"ן והריטב"א חולקים עליו ולדידהו אינו גט אם נאבד ולענין דינא לכאורה היה לנו לחוש לחומר שני הסברות:
[יא]
והנה בב"ב (דף קל"ד) גבי מתנת בית חורון דאמר ליה הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו ואמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה והקשו על זה התו' מהא דאמר רבא בב"ב (דף קל"ז) הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא והרי אינו יכול להקדישו וכדאיתא שם שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו אינו מוחזר דמידי דחזי לי קאמר וע"ש מה שתירצו ע"ז והר"ן במסכת סוכה סוף פרק לולב הגזול הקשה ג"כ דאמאי קאמר רבא החזירו יצא והרי אינו יכול להקדישו וכתב בשם רבינו שמואל דמשום קושי' זו גורס גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו ולא גרס לי דיכול להקדישו ועיין בשעה"מ ה' לולב שהקשה על רבינו שמואל מהך דב"ב גופה דקאמר שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו מוחזר ומשמע הא אם החזירו בלא הקדישו חל למפרע המתנה ואמאי הרי כיון דאינו יכול להקדישו לא מקרי מתנה כלל ולא קנאהו כלל ותי' השעה"מ דס"ל להר"ש דגבי שור זה כיון דאם הקדישו יכול ליתן לו דמיו להנותן וכמו שכתב הרא"ש בקידושין פ"א גבי מקדש בטבעת שאולה דבכל דוכתא אם הקדישו או מכרו לאחר מהני גם חזרת דמים ומש"ה ס"ל להר"ש דמקרי יכול להקדישו וחל המתנה ורק אם החזיר השור עצמו אחר ההקדש אינו מוחזר. אבל באתרוג דלא מהני נתינת דמים כלל ואפי' אם נאבד מיד המקבל וכמו שכתב הרא"ש בסוכה סוף פרק לולב הגזול בשם בעל העיטור יעו"ש ס"ל להר"ש דזה מקרי אינו יכול להקדישו ומש"ה מחק גבי אתרוג תיבת לי והוא תירוץ נכון. אמנם אכתי קשה לי על הר"ש וכן מצאתי שם בשעה"מ עצמו שהקשה כן מהך סוגיא דגיטין דתני הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי הנייר מגורשת ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני אביי הא מני ר"מ היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא כיון דלא כפלי בטל התנאי ורבא משני דבטל התנאי משום דהוי מעשה קודם לתנאי ורב אדא בר אהבה משני משום דהוי מעשה ותנאי בדבר אחד רב אשי אמר הא מני רבי היא דאומר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, ומאי משני רב אשי דהא כיון דאמר לי הא אינה יכולה להקדישו ואינה קונה אותו כלל, והוסיף עוד השעה"מ דכאן אי אפשר לומר דג"כ נמחוק תיבת לי דא"כ תיקשה אדתני ברישא של הברייתא דבאמר והנייר שלי אינה מגורשת דלא נתן לה כלל הנייר עדיפא ה"ל למתני רבותא דגם באמר ע"מ שתחזירהו לי דהקנה לה הנייר ג"כ אינה מגורשת משום דאינה יכולה להקדישו, והשעמ"ה קיצר קצת בקושיתו ועיקר הקושי' הוא דהא בגט קיי"ל כרבנן דאמרי איצטלית דוקא ואינה יכולה ליתן דמיו כמו באתרוג ואמאי מגורשת, ולפום רהיטא היה נראה לדחוק בזה דהרי בכל מתנה ע"מ להחזיר מודים רבנן דלכל הפחות אם נאבד או מכרו דאינו בידו דנותן דמיו וסגי ורק בגט לחודא ס"ל דאיצטלית דוקא משום דאמרינן דעתים של הבעל דלצעורה קמכוין וכמו דאיתא להדיא בגיטין (דף ע"ד) והנה בנתינת הגט הרי יש בו שני ענינים אחד דמקנה לה עצם הגט וכדכתיב ונתן בידה ונעשה גוף הגט שלה, שנית דמגרשה בקבלתה זו ואם התנה עמה ע"מ שתחזירהו לי הרי קאי התנאי על הני שני ענינים יחד דאם לא תחזירנו לו לא תתגרש בו וגם עצם הגט אינו מקנה לה ויהיה גזל בידה למפרע ונאמר דס"ל לרבינו שמואל דהא דאמרי' דבגט לצעורה קמכוין אינו רק על ענין הגירושין דמכוין לצערה בזה דגוף החפץ יהיה מעכב הגירושין דאפילו תתן דמיו יתבטל הגט וזה גופה הצער זה שיתבטל הגט וכמו שכתבנו לעיל אליבא דהר"ן והריטב"א ולא דמצערה במה שנוטל ממנה זה החפץ דבחפץ שאינו חשוב כנייר מאי איכא למימר ומש"ה ס"ל להר"ש דהצער הוא מה שיתבטל הגט על ידה וס"ל להר"ש דרק לענין זה שיתבטל הגט כוונתו לצערה אבל לענין הקנאת הגט גם רבנן מודים דהרי הוא ככל מתנה ע"מ להחזיר דמהני גם נתינת הדמים, ולפי"ז יצא לנו חידוש אחד דגם לרבנן אם נאבד או נשרף הגט והיא נתנה דמים נהי דלא נתגרשה בו מ"מ עיקר הנייר קנוי לה למפרע ולא היה גזל בידה למפרע מש"ה כשלא נאבד ומקיימת התנאי ומחזירתו לו שפיר מגורשת דהרי מצד הקנין יכולה להקדישו וליתן דמיו ושפיר קנאתו ויכולה להקדישו ומקרי מתנה ורק דאם תקדישו לא תתרגש בו ולענין הגירושין הרי לא איכפת לן במה דאינה יכולה להקדישו כיון דמצד הקנין יכולה להקדישו, אמנם כל זה לא ניתן לאומרו כלל ולחלק בגט עצמו בין מעשה הגירושין ובין קנין של עצם הגט דהרי לא הקנה לה כלל להדיא ולא אמר לה רק הרי זה גיטך ונכללו בו הני שני עניינים הקנין והגירושין והאיך נחלק ביניהם דאם תתן דמיו לא תתגרש בו ומ"מ עצם הנייר והגט יהיה שלה ובודאי נראה ברור דכל שלא נתגרשה בו ממילא חוזר עצם הגט להבעל וא"כ הרי קשה לרבינו שמואל דאמאי מגורשת כיון דאי אפשר לה להקדישו:
[יב]
ולכאורה נראה מוכרח לומר אליבא דהר"ש דלרב אשי דמפרש טעם של הברייתא משום דע"מ כמעכשיו דמי מוקמינן הך ברייתא רק כרשב"ג דס"ל גבי איצטלית דאם נאבדה נותנת דמי' ומש"ה מקרי יכולה להקדישו דתתן לו דמיו, דאע"ג דמסקינן בגיטין (דף ע"ה) דגם רשב"ג לא קאמר אלא בנאבד דליתי' בעיני' אבל היכא דאיתא בעיני' לא קאמר מ"מ כיון שהקדישתו ס"ל דמקרי ליתא בעיני' ומהני דמים וכמו שכתב הרא"ש בפרק א' דקידושין דגם באומר ע"מ שתחזירהו לי יכול למוכרו ולהקדישו וליתן לו דמיו דאע"ג דאמר לי כיון שנתן לו דמיו ויכול לקנות שור אחר כיוצא בו מקרי מידי דחזי לי', והרי דעת בעל תה"ד סי' שי"א שהבאנו לעיל דבכל הדברים במתנה ע"מ להחזיר אם הוא בעין אינו יכול ליתן דמיו וכמו דס"ל לרשב"ג גבי גט כמו כן הוא לרבנן בכל הדברים ואעפ"כ הא כתב הרא"ש דיכול להקדישו ומוכרח דס"ל להרא"ש דכשמוכרו או מקדישו מקרי ליתא בעין ויכול ליתן דמים וכמו שכתב כן הקצות החושן בסי' רמ"א ס"ק ז' יעו"ש וכן ס"ל להר"ש ומש"ה שפיר מגורשת, ואין לפקפק על זה דא"כ הרי תתחדש לנו מבוכה גדולה לענין ההלכה דלדידן דקיי"ל כרבנן דבגט איצטלית דוקא וגם בנאבד לא מהני נתינת דמיו א"כ הא גם כשהגט בידה ומחזירתו לו צריך להיות אינו גט אליבא דהר"ש אם אמר ע"מ שתחזירהו לי כיון דאינה יכולה להקדישו לא קנאתו כלל ולא נעשה שלה והרי בשו"ע סתם הדברים דבאמר ע"מ שתחזירהו לי הרי זו מגורשת ותחזיר לו ואמאי לא הזכירו כלל הפוסקים דעת רבינו שמואל דבאמר לי אינו גט גם אם החזירתו לו, וכן באתרוג דקיי"ל בסימן תרנ"ח דגם בנאבד לא מהני נתינת דמיו א"כ גם כשהוא בעין ומחזירו צריך להיות אינו יוצא בו אם אמר לי, זה אינו קושיא די"ל דבשו"ע לא חששו לדעת הר"ש כיון דרובן של הראשונים חלקו על סברתו בזה וכמבואר בתוס' ב"ב (דף קל"ד) שהם גורסים גבי אתרוג תחזירהו לי ואפ"ה קאמר רבא דיצא בו ותירצו שם עיקר הקושיא וכן כתב הרא"ש בב"ב שם וגם בחידושי הרמב"ן על ב"ב שם הביא דברי רבינו שמואל ודחאם והר"ש יחיד הוא בזה ועוד נראה לומר חידוש דין א' דאפי' לדעת רבינו שמואל ג"כ לא פסיקא הדא מילתא ונוכל לומר דגם לדידיה באמר לה ע"מ שתחזירהו לי מגורשת שפיר ויצא בו באתרוג דהרי בגיטין (דף ע"ה) קאמר רב אדא ב"א דתנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל והמעשה קיים וכתבו שם התוס' דהיינו כשהתנאי סותר לגמרי המעשה כגון באומר לה הרי זה גיטך אם תחזירי לי הנייר או גם בע"מ למ"ד דאינו כמעכשיו דהתנאי סותר המעשה דאימת חל הגט בשעה שמחזירתו ואז הא אין הגט בידה וא"כ הרי ודאי נראה דבאמר לה ע"מ שתחזירי לי הנייר לדעת רבינו שמואל דס"ל דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו וכה"ג לא הוי מתנה א"כ הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי סותר המעשה וממילא בטל התנאי ומגורשת שפיר דא"צ להחזירו כלל, והא דאמרינן בעובדא דבית חורון דכיון דאינו יכול להקדישו בטלה המתנה הוא דשם לא אמרו בלשון תנאי דאמר ליה ואינו לפניך אלא כדי שיבא אבא כו' והוי שיור ומש"ה אינה מתנה אבל בלשון תנאי שפיר י"ל דכיון דאינו יכול להקדישו מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים וצ"ע בזה לעת הפנאי, והא דמחק הר"ש תיבת לי גבי אתרוג הלא משום דהיה קשה ליה ממ"נ על הא דאמר רבא נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא הרי דס"ל דהתנאי קיים ומ"מ יוצא אם החזירו ועל זה שפיר קשה ליה דהרי אינו יכול להקדישו ואמאי יוצא בו ואי דנאמר דרבא ס"ל ג"כ הך כללא דרב אדא ב"א דתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי בטל ויכול להקדישו א"כ אמאי אמר לא החזירו לא יצא וממ"נ קשה על רבא ומש"ה מחקו הר"ש, ועכ"פ לענין דינא לפי מה דקיי"ל דתנאי ומעשה בדבר א' בטל התנאי שפיר מגורשת אפי' באמר לה לי ושפיר סתם לה בשו"ע דמגורשת ותתן דאפילו אם נאמר כהר"ש הא שוב ממילא בטל התנאי, ואין לנו מקום לחוש רק אם נצרף שני הדיעות יחד היינו דעת רבינו שמואל דבאמר לי מקרי אינו יכול להקדישו ולא הוי' מתנה וגם נאמר כדעת הפוסקים המובא באה"ע סי' ל"ח דס"ל דגם בתנאי ומעשה בדבר אחד התנאי קיים ומש"ה לא חשש ליה בשו"ע כיון דרוב הראשונים חלקו על הר"ש וגם דעת הרבה פוסקים דס"ל דכה"ג התנאי בטל, וכל זה הוא רק לישב פסק של השו"ע אבל בהא דמשני רב אשי הא מני רבי היא בע"כ מוכרחין אנו לומר כמש"כ דלרב אשי מותקמא הברייתא רק כרשב"ג דאין לומר דמוקים לה גם כרבנן דאיצטלית דוקא ורק דכאן מהני משום דהתנאי בטל דהוא סותר המעשה דא"כ הא זהו תירוצו של רב אדא ב"א ומה הוסיף רב אשי על ר"א ב"א וגם למה צריך ר"א לאוקמא כרבי הרי אם נאמר דע"מ אינו כמעכשיו הא יותר ניחא דהוא יותר סותר המעשה ור"א הא ע"כ בא לתרץ הברייתא גם מבלי סברא דתנאי ומעשה בדבר אחד מוכרחין אנו לומר להר"ש כמש"כ דאתיא רק כרשב"ג:
[יג]
אמנם גם על זה יש לדקדק קצת דא"כ למה אמר רב אשי הא מני רבי היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דלמה ליה למנקט רבי כיון דגם לרבי לא מתוקמא הך ברייתא שפיר רק כרשב"ג דאיצטלית א"כ הא עדיפא ה"ל לומר הא מני רשב"ג היא דגם לרשב"ג הא שמעינן להדי' דס"ל דע"מ כמעכשיו דמי בגיטין (דף ע"ד) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דרשב"ג סבר דנותנת ליורשים ומגורשת למפרע ומוכרח בע"כ דאליבא דרב אשי דמוקים לה כרבי לא צריכין לאוקמא גם כרשב"ג ומצי אתי' גם כרבנן אע"ג דס"ל איצטלית דוקא מ"מ מגורשת וא"כ קשה הא אינה יכולה להקדישו, ונצטרך לדחוק דמש"ה נקט רבי משום דרבי אמר בהדי' האי לישנא דע"מ כמעכשיו דמי וגם בדף ע"ד אמרינן על ההיא ברייתא דקאמר רשב"ג דנותנת ליורשים הא מני רבי היא וכל זה בודאי דחוק טובא, וע"כ נראה יותר דגם רבינו שמואל ס"ל כבעל העיטור וכתי' השני שכתבנו למעלה דלא פליגי רבנן על רשב"ג רק בחפץ חשוב ולא באינו חשוב דלצעורה דקמכוין היינו נטילת החפץ ולא ביטול הגט וגם גט הוא אינו חשוב גם כשהוא בעין בידה וגם לרבנן יכולה ליתן דמיו כשנאבד אליבא דרבה דמפרש דטעמא דרבנן הוא משום דלצעורה קמכוין וס"ל לרב אשי כרבה דקיי"ל כוותי' ויכולה ליתן דמיו אם תקדשינו ומש"ה מגורשת שפיר, ולרב יוסף דלדידי' אין חילוק בין חשוב לאינו חשוב ובתרווייהו מעכב גוף החפץ לרבנן יתרץ הך ברייתא דלא כרב אשי רק כאינך תירוצי משום דלא כפלי לתנאי או משום דהמעשה קודם לתנאי או משום דהוה תנאי ומעשה בד"א ודו"ק:
[יד]
ובמה שכתבנו למעלה באות ח' בביאור דברי התוס' דקידושין (דף ו') דמש"ה גבי אתרוג באמר ע"מ שתחזירהו לי אינו צריך תנאי כפול דכיון דנתברר לנו ע"י התנאי דעיקר תכלית כוונתו בהנתינה היה רק כדי שיוכל חבירו לצאת בו לא יותר בודאי אינו נותן לו רק כפי מה שנצרך לכוונה זאת לא יותר וכיון דסגי לזה בע"מ להחזיר בודאי לא נתן לו רק בתנאי זה, נוכל לישב בסברא זאת הא דאיתא בקידושין שם דמסיק רב אשי דבאשה אינה מקודשת בע"מ להחזיר דדומה לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין והקשו התו' דבמאי דומה לחליפין והרי רב אשי בעצמו אמר בנדרים (דף מ"ח) מאן לימא לן בסודרא דאי תפיס לא מתפיס הרי דס"ל לר"א דבחליפין אינו מחויב להחזירם ועיי' בר"ן דנדרים שם שכתב דלהלכה קיי"ל בחליפין דמחויב להחזירו ורב אשי דחוי בעלמא קאמר לה בנדרים וראיות הר"ן הוא מהך דקידושין דמוכרח דר"א ג"כ ס"ל דצריך להחזיר, והנראה ביאור דברי הר"ן דכך הוא הצעת הסוגי' בנדרים דרב נחמן קאמר דקני ע"מ להקנות קני והביא ראיה מכל קנין חליפין דהוא רק קני ע"מ להקנות ודחי לי' רב אשי דבחליפין מאן לימא לן דלא מהני תפיסתו דלא יהיה צריך להחזירו, והנראה דודאי בחליפין כשנותן לו הסודר אין כוונתו של הנותן בהנתינה מצד עצמו רק כוונתו כדי לקנות עי"ז אותו דבר שמוכר לו דהרי כשנותן הסודר אומר לו בפירוש דעי"ז יקנה אותו חפץ, וא"כ בודאי אינו נותן לו זה הסודר רק כפי מה שנצרך לו להקני' לא יותר וא"כ דין זה אי מהני בסודר תפיסה תלוי בהאי כללא דקני ע"מ להקנות אי מהני דלהלכה דקיי"ל כרב נחמן דקני ע"מ להקנות מהני וא"כ בחליפין סגי ג"כ בזה א"כ בודאי לא נתן לו הסודר רק דאח"כ יהיה חוזר לו זה הסודר לא יותר ולא מהני לי' התפיסה ומש"ה שפיר מדמה ר"א בקידושין כל מתנה ע"מ להחזיר לחליפין, וזה הוא רק לפי האמת דקני ע"מ להקנות קנה אבל בנדרים דרב נחמן הביא ראיה דקני ע"מ להקנות מהני מהא דמהני קנין חליפין שפיר דחי לי' ר"א דהרי אם נאמר דקני ע"מ להקנות לא מהני באמת יהיה מהני גבי חליפין תפיסתו דכל עיקר מה דלא מהני בחליפין התפיסה הוא רק אם נניח ליסוד דע"מ להקנות מהני ואיך עתה מביא ראיה להיפוך, וזהו שדקדק ר"א ואמר מאן לימא לן דאי תפיס לא מתפיס פי' דהרי זה לא נאמר מפורש בשום דוכתא דבחליפין לא מהני התפיסה ואיך אתה מוכיח מזה, וזהו ביאור כוונת הר"ן שכתב דר"א בנדרים דיחוי בעלמא קאמר פי' שדוחה הראי' וההכרח של רב נחמן אבל לדינא גם ר"א ס"ל כרב נחמן דע"מ להקנות מהני וממילא בחליפין לא מהני תפיסה:
[טו]
גם נוכל לישב בזה הסוגי' דב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג שהקנה המעשר לר' יהושע ומקומו מושכר לו ואמרי' שם דהקנה לו אגב קרקע ואמר רבא דכי לא היה לו סודר להקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ טו"ה אינו ממון לקנות אגב קרקע, ולכאורה היה קשה לי דבקידושין אבעי' לן אי בעינן צבורין ופשט לה מהך דר"ג דקאמר ומקומו מושכר לו הרי דבעי צבורין דמדקדק ואמר לו מקומו דוקא ודחי דאמר כן כי היכי דלא לטרחינהו פי' שיהיה להם רשות להחזיק שם הפירות גם אח"כ וא"כ מאי הקשה רבא שיקנה להם המעשר בסודר דלמא הקנה המקום משום דלא לטרחינהו ומצאתי אח"כ שהקשה כן השיטה מקובצת ותי' דאם היה יכול להקנות להם המעשר לחודא בלא שום קרקע אין סברא להגמ' דיקנה להם הקרקע רק משום דלא לטרחינהו לחודא אבל אי לא סגי בלא קנין קרקע משום אגב שפיר משני הגמ' בקידושין דמש"ה הקנה להם דוקא המקום ולא מקום אחר משום דלא לטרחינהו יעו"ש, והנראה לכאורה לומר דהרי ר"ג לא פירש להם משך זמן של השכירות לכמה זמן יהיה נמשך שכירות המקום אח"כ וכיון דהמשכיר נקרא מוחזק לגבי השוכר כמבואר בשו"ע א"כ אין להשוכר זכות להחזיק הפירות באותו מקום רק זמן הפחות שיכול להיות וכיון דודאי דכל עיקר מעשיו של ר"ג לא היה רק כדי לקיים מצות נתינת של המעשר וכל עיקר הקנאת הקרקע היה רק כדי שעי"ז יקנו הם הפירות א"כ הרי תיכף שנגמר קנין של הפירות ונכנס לרשותם צריך להיות נפסק הזמן של משך השכירות ושוב אין להם רשות להחזיק שם הפירות וא"כ הא לא שייך כלל סברא דלא לטרחינהו ורק דבקידושין שם דפריך דאי לא בעינן צבורין למה דקדק ר"ג ואמר מקומו מושכר לו דוקא והרי סגי בקרקע כל שהוא וע"ז שפיר משני דעביד כן משום דלא לטרחינהו דכיון דלעצם קנין המעשר לא הוצרך לומר מקומו ובזה גופה דאמר מקומו קנה המקום גם על אח"כ כל זמן שיחזיקו הפירות שם דמדאמר מקומו מכרח דהקנה להם המקום לבד ממה שנצרך לו לקנין המעשר. וכל זה הוא אם נאמר דלא בעינן צבורין כלל אבל להמסקנא דמסיק שם בקידושין והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן וכתב הרמב"ם בפרק ג' מה' מכירה דרק היכא דאינם צבורין בעינן אגב וקני אבל אם הם צבורין לא בעי אגב ועיי' בסמ"ע סי' ר"ב מבואר דלדעת הרמב"ם בצבורין קונה גם בחצר שאינה משתמרת דקונה מטעם אגב גם בלא אמר אגב וכתב בשו"ת הריב"ש דלהרמב"ם אתי' לפי המסקנא עובדא דר"ג כפשטי' דלא נזכר במשנה שאמר ר"ג להם אגב כלל כיון דשם היו צבורין ומה דמוקמינן בסוגי' שם דאמר להם אגב הוא רק לפי ס"ד אבל לפי האמת לא אמר להם אגב כיון דהיו צבורין, וא"כ בר"ג דלא אמר אגב הרי הוצרכו להיות צבורין וא"כ הרי הוצרך ר"ג לומר מקומו דוקא כיון דלא אמר אגב ובלא"ה לא היו קונים הפירות ושוב ליכא הוכחה שהקנה להם המקום גם אח"כ דשוב הדרינן לסברא דידן שלא הקנה להם רק כפי הנצרך לקנין המעשר ותיכף שנשלם הקנין פירות נשלם ג"כ זמן השכירות וא"כ הא ליכא סברא דלא לטרחינהו והקשה רבא שפיר דכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין רק הפירות של המעשר לחודא: