בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות
סימן א
יחקור בהא דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומהאי טעמא מכשרינן במצא גדי שחוט האיף הדין בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין, וגם יבאר בבעה"ב שמצא בהמתו בביתו שחוטה בלא רשותו אי מותרת או לא:
[א]
במסכת חולין (דף י"ב) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין כו' ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, וכתבו התוס' בד"ה הרי שאבדו דה"ה נגנבה דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, ובתוספתא קתני לה בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצא שחוט דכשר. וכן כתבו התוס' במסכת ב"מ (דף כ"ד) וכן כתב הרא"ש בחולין שם והרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ח' כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר, ומדבריו הרי משמע להדי' דבנגנבו ס"ל דאסורה מדהשמיט לדברי התוספתא ולא כתב רבותא יותר. והנה לכאורה עפ"י הסברא החיצונה צ"ע דעתו גם בלא דברי התוספתא דמאיזה טעם תהי' אסורה. והרי זהו כלל גדול בכל התורה דחשוד על איסור אחד אינו חשוד על שארי איסורים ופשיטא דה"ה שחיטה וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מה' עדות הלכה ז' וז"ל שם, עד אחד נאמן באיסורים אע"פ שהוא פסול לשארי עידות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, וכ"כ בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, וא"כ אמאי נאסור בנגנבה, ולכאורה הי' נ"ל בדעתו דאזל לשיטתו דמחלק בין חשוד למומר דבמומר לשארי עבירות הא ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת סכין מקודם כמו במומר לאכול נבילות לתיאבון ואם לא בדקו לו סכין ס"ל דגם בדיעבד אסור ומש"ה בנגנבה ס"ל לאסור דהרי אין מקום להתיר רק במקום דרוב גנבי ישראל ובודאי דמסתמא אין לנו לתלות הגניבה באחד שגנב באקראי ובודאי מסתמא גנבוה הגונבים בקביעות וס"ל דהם בכלל מומר לאיסור גניבה ומש"ה אסורה לשיטתו (ועיי' בסי' ב' בש"ך ס"ק י"ח ובט"ז שם). אמנם הרי בתוספתא מבואר להדיא דגם נגנבו כשר ובודאי קשה מדוע דחאה הרמב"ם מהלכה, ואם נאמר כמש"כ משום דתלינן הגניבה במומר לגניבה א"כ הרי עוד תוסיף הקושי' על הרמב"ם גם על דינו השני דמצריך במומר לא' משארי עבירות בדיקת סכין דלפ"ז הא מוכרח מהתוספתא דאפילו במומר לגניבה א"צ בדיקת סכין ובע"כ ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דלא מקרי מומר רק אם הוא פורק עול של האיסור לגמרי מעליו אבל גגב סתם אינו בכלל מומר דא"צ בדיקת סכין. והא דלא פסק הרמב"ם כהתוספתא הנראה לומר טעם אחר בזה:
[ב]
ואשר נראה לומר בדעתו ז"ל דס"ל דהרי עיקר הסברא דקיי"ל. רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מחזקינן ליה דבודאי בדק הסכין ושחטה בהכשר וכהלכה הרי עיקר יסודו משום חזקת כשרות דכל ישראל הם בחזקת כשרים ומש"ה בכל מעשה כיון שיודעים אנחנו שישראל עשאה וכגון בעיר שרובה ישראל יש לנו לומר דבודאי נעשה כדין וכהלכה ומש"ה במצא בהמה שחוטה אמרינן דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהי' חושש לאיסור נבלה וכמו שכתבנו (בסימן ) דזהו דעתו של הרמב"ם בהך כללא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דלא אמרינן סברא זו רק היכא דנוכל לומר דזה המעשה עצמה שאנו דנין עלי' היה הכל עפ"י דין תורה בלי שום איסור, אבל היכא דבמעשה זו של אותה השחיטה עצמה עבר עבירה ועשה שלא כדין בזה ששחט אותה שוב אין לנו הוכחה גמורה דהשחיטה הי' כדין וכהלכות שחיטה, והא דקיי"ל דחשוד על איסור א' נאמן על שארי איסורים זהו במעשה אחרת וכגון מי שחשוד על הגניבה ושחט בהמה של עצמו דהשחיטה היא בהיתר שפיר סמכינן עליו דהא לא אבד חזקת כשרות דידי' לגבי איסור נבילה, אבל השוחט בהמה גנובה דמעשה השחיטה היא באיסור גניבה שוב חיישינן על אותה מעשה עצמה דלמא עשה בה עוד איסור אחר ושחט גם בלא ידיעת הלכות שחיטה ובלא בדיקת סכין. דהרוח שטות הנכנס להעובר עבירה בעת עשיית האיסור לא גדרו בו חכמים לומר עד פה יבא ולא יוסיף. ודעביד הא אכיל הא. ועל אותה שעה לא שייך בו חזקת כשרות כלל. ודוגמא לזה מצינו בכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק א' אם זינתה תחתיו או קודם שנתארסה והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקי אותה על חזקת הותר לכהונה ומקודם שנתארסה נבעלה ותירצו דיש להעמידה על חזקת בתולה ועכשיו נבעלה והקשה הפ"י במסכת גיטין (דף י"ז) דנוקים אותה על חזקת כשרות ולא זינתה בעודה א"א ותי' דכיון דבודאי זינתה ועשתה איסור דהרי גם אם היתה פנוי' אז עשתה ג"כ איסור שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה ויש לחוש דלמא השתא משנתארסה נבעלה, הרי דכתב להדיא כסברתנו וכמו כן גבי שחיטה כל שעשה איסור בהשחיטה שוב לא אלים חזקת כשרות דידי' להוציא מחזקת איסור אינה זבוחה שיש להבהמה בחיי'. ועיין עוד בסנהדרין (דף כ"ה) גבי פסולי עדות הוסיפו עליהם החמסנין והקשו התוס' דליפסלו מדאורייתא דהא עוברים על לא תחמוד אע"ג דיהיב דמי דהא אמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע דהאמת אינו כן. וכבר נתקשו רבים על התוס' דהרי כיון דהעולם טועים וסוברים דבדיהיב דמי ליכא לא תחמוד ממילא כשרים הם לעדות ועיי' באו"ת סי' ל"ד שביאר כוונת התוס' בזה דהרי וודאי דלאו כ"ע טועים ולא גמירי דינא ויש מי שיודע האמת דגם בדיהיב דמי איכא לא תחמוד ורק דיש להכשירו משום חזקת כשרות דמסתמא אינו יודע האיסור בזה אבל השתא דפסלוהו מדרבנן ומוכרח דזה גלוי לכל דלכה"פ איכא איסורא מדרבנן בזה גם ביהיב דמי א"כ הרי ממילא יש לנו לפוסלו מה"ת מספק דלמא ידע האיסור שיש בו מדאורייתא דלא שייך להעמידו על חזקת כשרות כיון דבאותו מעשה עצמו עבר בודאי לכה"פ על איסור דרבנן ממילא יש לחוש עליו דלמא עבר בו גם על דאורייתא. ועיי' בסוף נדרים בהאי נואף דאמר להבעל לא תיכול מנהון דטעמינהו חוויא ואמר רבא איתתא שרי אם איתי' דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא מהו דתימא איסורא עביד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי עלוי' מים גנובים ימתקו כו' קמ"ל. ופירשו התוס' שם דפריך פשיטא דסתם נואף חשוד על שפיכת דמים. ולכאורה דבר זה לא שמענו מעולם שהחשוד על. ניאוף יהי' חשוד על ש"ד ובודאי דאינו חשוד. רק הברור דכוונת התוס' הוא דנואף חשוד על ש"ד הנוגע להניאוף שלו וכגון להרוג בעלה כדי שתהא שכיחא לי' ולא דחשוד על ש"ד גרידא וזהו דמשני הגמרא דס"ד דניחא לי' דלא לימות כי היכי דלהוי מים גנובים וא"כ אין הש"ד נצרך לניאוף שלו ועל ש"ד גרידא לא חשוד, וא"כ שוב אין קושיא על הרמב"ם מהתוספתא די"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד בב"ק (דף סו) דסתם גניבה יאוש בעלים וגם ס"ל להתוספתא יאוש כדי קני וא"כ הרי לא עשה שום איסור בשחיטתו דשלו הוא טובח (והא דחייבה התורה לגנב ד' וה' נוקים דאיירי בידעינן דלא נתייאש) ובמה שמקודם עבר על איסור גניבה הרי בזה לא אבד חזקתו דכשרות לגבי איסור נבילה ומש"ה מכשרי התוספתא גם בנגנבה. אבל לפי מה דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ונמצא דהשחיטה עצמה היה באיסור גניבה מדאורייתא וכמו דאיתא בב"ק (דף ס"ה) דמשו"ה חייב בטביחה ארבעה וחמשה משום דשנה בחטא או נשתרש בחטא שפיר ס"ל להרמב"ם דאסורה מספק וכמו שנתבאר:
[ג]
והנה אחרי שישבנו דברי הרמב"ם בסברא הנראה לחקור מאין יצא לו סברתו זאת מהגמרא. והנראה ראייה לדבריו מהא דאיתא (חולין י"ב) מצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם וכתבו התוס' בד"ה או דבתחילה תני מצא תרנגולת שחוטה די"ל דהבעלים בעצמם שחטוה והדר תני רבותא יותר דאפילו אמר לשלוחו צא ושחוט והלך השליח ומצא שחוט דבודאי נשחטה שלא ברשות אפ"ה חזקתו שחוט. ובודאי דלכאורה קשה דלרבותא זו למה נקטה הברייתא באופן דהבעלים אמרו לשלוחם והשליח מצא שחוט והרי בקצור הוה ליה למיתני דהבע"ב שמצא בביתו בהמתו שחוט חזקתו שחוט ולאיזה ענין נזכר כאן בברייתא מעשה השליחות כלל. והנה עוד איתא שם בגמ' דאמר רב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך [פי' הבעה"ב] ומצאו שחוט חזקתו שחוט ואם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אינו תרום דאין חזקה שליח עושה שליחותו וחיישינן דלמא אינש אחרינא תרם ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזיל שחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וס"ל להרמב"ם דמש"ה נקטה הברייתא רק באמר לשלוחו דרק מש"ה כשירה דאחזוקי אינשי ברשיעא שילך ויהרוג בהמתו של חבירו לא מחזקינן ותלינן דאחרינא שמע כשצוה הבעה"ב להשליח לשחוט ואזל איהו ושחט ומש"ה כשירה אבל אם לא צוה הבעה"ב כלל לשחוט רק אחד בא ושחטו שלא ברשותו לגמרי לא סמכינן כלל על סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם כיון דבמעשה זו של השחיטה קעביד איסורא דהרי הוא גזלן או מזיק ממון חבירו במזיד, ומהך ברייתא דנקטה רק באמר לשלוחו נסתייעו טובא דברי הרמב"ם. שוב מצאתי בספר יראים סי' קל"ז שכתב להדי' כמו שכתבנו וז"ל ומדאמר רב נחמן טעמא דאינש אחרינא שמע ואזל ושחט למדנו דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דאיכא למתלי ולמימר דהאי דשחט לאו גזלן הוא דברשות בעלים שחט אבל אי ליכא למתלי בשוחט שלא בגזל בההוא לא אמרינן רוב מצוין מומחים הם דחשוד לגזול חשוד לשחוט שלא בידיעת ה' שחיטה עכ"ד הרי להדיא כמש"כ. הן אמת דראייתו של ספר יראים מהא דאמר רב נחמן אי נמי אינש אחרינא שמע יש לדחות בפשיטות ונאמר דגם בשוחט לגמרי שלא ברשות מ"מ אמרינן ביה רוב מומחין הם והא דקאמר ר"נ א"נ אינש אחרינא שמע לא דיסוד ההיתר תלוי בזה רק לרבותא נקטי' דבלא הך סברא דאינש אחרינא שמע לא הי' מקום לחוש בו כלל ובודאי היינו מכשירין אותה כיון דהבעה"ב צוה לשלוחו לשחוט והשליח הוא מומחה ואח"כ מצאו הבע"ב שהוא שחוט א"כ מאין לנו להסתפק דלמא אינש אחרינא שחטה שלא ברשות לגמרי ובודאי תלינן דהשליח שחטה. דעד כאן לא מספקא לן בעלמא אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או לא רק באומר לשלוחו לעשות לו דבר ואינו ידוע כלל אם נעשה אותו דבר וכגון באומר לשלוחו צא ותרום ולא ידעינן אם תרם או לא או באומר צא וערוב עלי ולא ידעינן אם עירב או לא וכדומה ועל זה הוא דנחלקו אי אמרינן בי' חזקה שליח עושה שליחותו או לא. אבל אם ראינו אח"כ דנעשית אותו מעשה וכמו בשחיטה דרואים עתה שהיא שחוטה הרי י"ל דבכה"ג לא הי' לנו מקום להסתפק כלל דלמא אחר שחטו שלא ברשות לגמרי ועיקר מקום שיש להסתפק בזה הוא רק משום דלמא אינש אחרינא שמע כשצוה הבעה"ב לשחוט ומש"ה הלך הוא ושחט כיון דידע דזהו רצון הבעה"ב והא דאוסר רב נחמן גבי מצא תרום הוא ג"כ רק משום הך סברא דלמא אינש אחרינא שמע ובלא"ה לא הי' חושש וזהו דקאמר רב נחמן דאפ"ה כשרה דאפילו אם יבא לחוש לזה דלמא אינש אחרינא שמע מ"מ כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וא"כ אין מזה ראי' להרמב"ם. אבל מהברייתא דנקטה היתרא רק באמר לשלוחו ולא נקטה רבותא יותר בבעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה דכשרה מוכח שפיר דעיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דלמא אינש אחרינא שמע אבל בודאי שחט שלא ברשות אסורה
[ד]
אמנם עדיין לא נסתייעו מזה דברי הרמב"ם לגמרי וקושי' זו יש ליישבה גם להתוס' והרא"ש דס"ל להכשיר גם בנגנבה דהם ס"ל דאע"ג דבמעשה זו של השחיטה עבר על איסור גניבה מ"מ שפיר אמרינן בי' רוב מומחין הם דחשוד על גניבה לא חשוד אנבילה ואפילו במעשה אחת והא דמוכח דאם לא הי' אומר לשלוחו היתה אסורה יתרצו בסברא אחרת. דהב"י בסי' א' הביא דברי בעל העיטור שכתב וז"ל איכא מאן דאמר דוקא אבדו לו גדיו אבל לא אבדו לו גדיו לא דבעל דבבי' הוא דאזקי' ולא דייק לן מדקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה והא דקתני אבדו אורחא דמלתא נקט. והנה הך סברא דהיש אומרים שהביא בעה"ט אינו כסברא הנ"ל שכתבנו להרמב"ם וספר יראים וגם הם מודים להתוס' דגם נגנבה שרי ורק בשוחט שלא ברשות ס"ל דאסורה וטעמם דהרי הסברא דרוב מומחין הם הוא משום דכל ישראל הם בחזקת כשרות מובדלים מאיסור נבילה ואם לא הי' מומחה לא הי' שוחט. וזה שייך בסתם שחיטה שבעולם דמסתמא כוונתו בשחיטתו להתירה באכילה אבל השוחט בהמת חבירו שלא ברשות הרי חזינן דמזיק הוא דכל שוחט הוא מקלקל כדאיתא בחולין (דף ח') וא"כ מנ"ל דהוא מומחה דלמא באמת רצה לנבל לו בהמתו שתיאסר עליו כיון דחזינן דשונא הוא לו ורוצה להזיקו ודלמא נתכוון להזיקו יותר ולהפסידה לגמרי ממנו ומש"ה אינה מותרת רק באמר לשלוחו דאז תלינן דאינש אחרינא שמע ואזיל ושחט ולא נתכוין כלל להזיקו ושוב הדרינן לכללא דרוב מומחין הם. ולפ"ז הרי יש לומר דגם התוס' והרא"ש שכתבו להיתר בנגנבה מ"מ בשוחט בהמת חבירו שלא ברשות והניחה שם אפשר דמודים דאסורה ולא מכשרי רק בנגנבה דהגנב הרי נתכוין בשחיטתו להתירה באכילה ולא להזיק לחבירו אבל שוחט שלא ברשות דמכוין להזיק אפשר דאסור. והנה הבעל העיטור הא חולק גם על סברא זו ומתיר גם שלא ברשות וראייתו מהא דקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה. ולא זכיתי להבין כונתו דהרי י"ל דהבעלים בעצמם שחטוה וכמש"כ התוס' ולא נתכוין שום אדם לקלקלה. ואין לומר דהבעה"ט מפרש דמדנקט הברייתא סתמא הרי שמצא תרנגולת שחוטה ומפרש לה דהבעלים מצאו תרנגולת שלהם שחוטה ויצא לו לפרש כן דאל"כ תקשה מהך ברייתא לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ומוכרח דהבעלים בעצמם מצאוה ומכירים אותה בטביעת עין (ועיין בט"ז סי' א') ומדרב נשמע גם לדידן דאפילו בשלא ברשות כשרה דבזה הא לא פליגי אמוראי, זה אינו דהרי דעת בעה"ט דשחיטה הוי סימן וכמו דמבואר בסימן ס"ג וא"כ לשיטתו הא ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ואם כן שוב נוכל לפרש דמצא תרנגולת שחוטה של אחר וכשרה דתלינן דהבעלים שחטוה. ועוד דאם נפרש דקאי על בעה"ב שמצא תרנגולתו שחוטה שלא ברשות א"כ מה הוא דמסיים הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט והרי זה ידעינן מק"ו דרישא והסיפא היא משנה שאינה צריכה לגמרי, רק זה יש לישב דבעל העיטור מפרש סיפא דקתני האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דלא כמש"כ התוס' שם דהשליח מצא שחוט רק מפרש דקאי על בעה"ב דהבע"ב מצאו שחוט והשליח אינו לפנינו לשואלו, דומיא להא דאיתא שם בגמ' בסמוך בבעיא דרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דקאי על בעה"ב וכמו כן מפרש להברייתא וא"כ הא י"ל דלרבותא נקטה אמר לשלוחו דאיירי דידוע דהשליח אינו מומחה ואילו שחטה בעצמו בודאי אסורה וקמ"ל דלא חיישינן דהשליח בעצמו שחטה כיון שהרשהו בעה"ב רק תלינן דבודאי צוה למומחה אחר לשחוט וא"כ זהו רבותא יותר משוחט לגמרי שלא ברשות ואין אנו יודעין מי הוא אם הוא מומחה או לא ושפיר נוכל לפרש רישא דמצא תרנגולת דקאי על בעל הבית כבעל העיטור. אמנם בתוספתא דחולין איתא מצא תרנגולת שחוטה או שנתן לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו הולכין אחר הרוב ומכאן הא מוכח דשלא ברשות לגמרי אסורה מדנקט רק בגווני ששחט ברשות:
[ה]
ובמה שנתבאר למעלה להרמב"ם וספר יראים דבדוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו אבל בלא"ה הי' אסורה מיושב אצלנו מה דיש לדקדק קצת שם (באותו דף) דקאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר ואם לאו אסור ופריך במאי עסקינן אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מומחין הם, ולכאורה יש לדקדק קצת מאי מוכיח והרי הך ברייתא איירי בעוף וכמו דתני הרי שמצא תרנגולת ונימא דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי אשכחן כמה תנאי דס"ל כן שם (דף כ"ח) ובמסכת נזיר (דף כ"ט) מוקי ר"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דלא אמרינן רוב מומחין הם ואינו רק ספק אם שחטה מומחה ונשחטה כהוגן או לא מ"מ מותרת וככל ספק דרבנן להקל אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דיש לו שחיטה מן התורה שפיר מצריך רב ראוהו מתחילה ועד סוף. אבל לפי מש"כ ניחא שפיר דהגמ' מדקדק דהא דהברייתא מתרת הוא משום דס"ל רוב מומחים הם מדנקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומוכח דבעה"ב שמצא תרנגול שלו שחוט אסור, ואם נאמר דעיקר ההיתר הוא רק משום ספק דרבנן, א"כ הרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי מ"מ מידי ספיקא לא יצאת דאע"ג דאיכא הני שני סברות שכתבנו או סברת הרמב"ם או סברת הי"א שהביא בעל העיטור דבכה"ג ליכא רוב מומחין מ"מ הרי ספק השקול הוא אם שחטו מומחה או לא ומוכח דס"ל להברייתא דאם הי' רק ספק הי' אסורה ולא כשר רק משום רוב מומחין הם ומש"ה בשוחט שלא ברשות דלא שייך סברא דרוב מומחים אסורה ומש"ה פריך הגמ' לרב שפיר:
[ו]
ולפי זה הא נסתייעו מזה ג"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דלסברת היש אומרים שבבעה"ט עדיין אינו מיושב קושי' זו, דהנה התוס' במסכת בכורות (דף כ') בד"ה חלם כתבו וכן כתב הרא"ש שם ובחולין (פרק א') דאע"ג דקיי"ל כרבנן החולקים על ר"מ ולא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה אנן מדרבנן ושוב הקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחים לחזקת איסור דבהמה בחיי' ותיאסר מדרבנן ותירצו דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כלל ואפי' בהדי חזקה. וא"כ הדר קשה מאי פריך הגמ' לרב נימא דגם רב ס"ל דרובם מומחים הם והא דמצריך רב שיהי' אחד רואה אותו מתחילה ועד סוף, הוא משום דס"ל דמיעוטא דאינם מומחים הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה בצירוף חזקת איסור אינה זבוחה שיש לבהמה בחיי' וה"ל כפלגא ופלגא ואסורה מדרבנן. והא דתני בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה כשירה דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הא ה"ל פלגא ופלגא מדרבנן וה"ל כספק השקול ובאיסורא דרבנן אזלינן בי' לקולא, והא דנקטה הברייתא דווקא או שאמר לשלוחו צא ושחוט הוא משום דבלא אמר לשלוחו רק בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי הא ליכא רובא כלל והוי מצד עצמו ספק השקול אם השוחט מומחה או לא ומשום הני סברות שכתבנו למעלה וכיון דהוא פלגא ופלגא מצד עצמו גם בלא צירוף החזקת איסור של העוף ושוב מכריע החזקת איסור שהי' לעוף בחיים ואזלינן ביה לחומרא דס"ל להברייתא דגם ספיקא דרבנן ואיכ' חזקת איסור אזלינן ביה לחומרא והרי במסכת עירובין (דף ל"ו) פליגי בזה תנאי ור"י הא ס"ל שם בהדיא דבחזקת איסור גם ספק דרבנן הוא לחומרא ונאמר דכן ס"ל להך ברייתא מש"ה בלא אמר לשלוחו אסורה אע"ג דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל באמר לשלוחו צא ושחוט דמצד עצמו הא איכא רובא דמומחה שחט אע"ג דנאמר דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא מ"מ הרי שוב הו"ל כספק השקול בלי שום חזקת איסור דהחזקה שהי' לה הא כבר שקלינן לה לצרפם בהדי מיעוטא לעשותו פלגא נגד הרוב ושפיר אזלינן ביה לקולא מדרבנן ומש"ה מכשרה לה הברייתא, אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דצריך שחיטה מן התורה כי אמרינן בי' סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור הא ה"ל ספק השקול בדאורייתא ומש"ה אוסרה רב ומאי פריך הגמ'. והניחא לדעת הרשב"א במשמרת הבית (דף זיין) שכתב דלגבי הך רובא דמומחין לא שייך כלל לומר בו הך סברא דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור דבהמה בחיי' יעו"ש סברתו בזה הבאתי דבריו בארוכה (בסי') ולדידי' ניחא שפיר אבל לתוס' והרא"ש במסכת בכורות שהבאנו למעלה שהקשו קושי' זו ותירצו דמיעוטא דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה לא אמרינן בו סמוך הרי קשה מאי פריך הגמ' לרב דלמא מודה דהוא רובא ואינו חולק רק בזה דס"ל דאינו מומחה הוא מיעוט טוב ואמרינן בי' סמוך לחזקה וכמו שנתבאר:
[ז]
אמנם לפי סברתו של הרמב"ם ניחא שפיר גם אם נאמר כדעת התוס' והרא"ש דבכורות הנ"ל, דהרי עיקר הסברא שכתבנו לדעתו של הרמב"ם דכיון דעשה עבירה במעשה זו של השחיטה עצמה שוב לא אמרינן בי' על אותו מעשה חזקת כשרות דידי' הרי בודאי דאין מקום לומר סברא זו רק היכא דאיכא חזקה אחרת המנגדת לחזקת כשרות דידי' וכמו בהך דגנב ששחט דכיון דבמעשה השחיטה עצמה עבר על איסור גניבה ובע"כ שחיטה זו נעשתה באיסור שוב לא אלים חזקת כשרות של השוחט להוציא מחזקת איסור דבהמה בחי', וכן דבהך דפתח פתוח שהבאנו לעיל בשם הפ"י הוא ג"כ דכיון דלכה"פ עברה על איסור זנות דפנוי' שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה דמעיקרא שיש לה אבל היכא דליכא שום חזקה המנגדו ודאי דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי', וראי' ברורה לזה דבחולין (דף ד') אמרינן דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב שם רש"י דאע"ג דלהם בעצמן גם החליפין אסור דהרי נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח מ"מ מחליפין הם דכל מה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא, הרי להדיא דאע"ג דבהאי מעשה עובר על איסור קל מ"מ מחזקינן לי' בודאי דכל מה שבידו להקל האיסור עושה, ומוכרח דגם הרמב"ם לא סבירא לי' סברא זו שכתבנו רק דכה"ג שוב לא אלים חזקת כשרות דהשוחט להוציא הבהמה מחזקת איסור דידה, ואם כן פריך הגמ' שפיר דאם נאמר דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה ומספיקא הוא דמכשירה להתרנגולת הרי הדר תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט והרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי יש להתיר משום רובא דמומחין הם אי לאו חזקת איסור של התרנגולת דהרי כל היכא דליכא חזקת איסור גם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי' ויש לנו לומר בו הך רובא דבודאי מי שאינו מומחה לא ישחוט בעצמו דיחוש לאיסור נבילה ורק דאנן מצרפינן חזקת איסור של התרנגולת בחיי' לאנרועי חזקת כשרות דידי' וא"כ הדר הויא לי' כספק השקול בלי שום חזקה, דהחזקת איסור כבר שקלינן לה להעמידה נגד חזקת השוחט ובדרבנן צריך לומר דספיקא להקל ומוכיח הגמ' שפיר דמדנקטה הברייתא אמר לשלוחו דבע"כ ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ובספק השקול הוא לחומרא ולא קמכשרי רק משום דרוב מומחין הם ומיעוטא דאינו מומחין הויא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה בעינן דוקא באמר לשלוחו וא"כ פריך הגמ' לרב שפיר, וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לפי סברת הי"א שהביא הבעל העיטור הרי מצד עצמו הוא ספק השקול גם בלי שום חזקת איסור דשמא שונאו נתכוין להזיקו והרגה כדי לאוסרה עליו ושוב נוכל לומר כמש"כ דהברייתא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ בלא אמר לשלוחו הוי' ספק השקול ומצרפינן לי' חזקת איסור שלה וס"ל להך ברייתא דאזלינן בכה"ג לחומרא גם בדרבנן וכמו דס"ל לר' יוסי במסכת עירובין ובאמר לשלוחו איכא רובא ואע"ג דהמיעוט בצירוף החזקה ה"ל פלגא ופלגא מ"מ שרי בדרבנן וכמש"כ ומאי פריך. רק דעל דעת הי"א הנ"ל נוכל לומר דס"ל כדעת הרשב"א במשמרת הבית שהבאנו דלמיעוטא דאינו מומחין לא שייך כלל לומר סמוך מיעוטא לחזקה, אבל הרא"ש הרי כתב במסכת בכורות פ"ג ובחולין פ"א דמש"ה לא אמרינן בי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ולא ס"ל סברתו של הרשב"א ואיהו הא כתב בחולין דלאו דוקא נקטה הברייתא אבדו דה"ה גם נגנבו לו גדיו שרי ולא ס"ל סברתו של הרמב"ם ולדידי' הא קשה מאי פריך הגמרא לרב:
[ח]
והנראה לומר בפשוט דלא ניחא לה להגמ' לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דאע"ג דבלא"ה מצינו כמה תנאי דס"ל כן מ"מ א"כ תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט ושוב נצטרך לדחוק בזה לומר דאתי' כר' יוסי דס"ל בעירובין דספק דרבנן וחזקת איסור הוא לחומרא, וכל זה נראה להגמ' לדוחק לומר כן דנצטרך לאוקמא להך ברייתא רק אליבא דהני תרי תנאי כר' יוסי דעירובין וכמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי לא מצינו בשום דוכתא דר' יוסי בעצמו יסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה, ואע"ג דבמסכת נזיר (דף כ"ט) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בהא דתנן דהאב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר"ל משום כדי לחנכו במצות ור' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ופריך הגמ' לר"ל הא כי מטמי מביא ציפורין וקאכיל כהן מליקה ומשני קסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ושוב מביא שם הגמ' לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר כו' מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג לבודקו אם הביא שתי שערות אם לא ר' יוסי אומר אם הגיע לעונת נדרים אם לא, פי' דמ"ד עד שתי שערות ס"ל הלכה ומ"ד עד עונת נדרים ס"ל לחנכו, הרי דרצה הגמ' לומר דר' יוסי ס"ל לחנכו וא"כ הא יהי' מוכרח לסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דר' יוסי בעצמו ס"ל כן הא שפיר מצינן לומר דהך ברייתא אתא לגמרי אליבא דר' יוסי דס"ל הני תרתי דאין שחיטה לעוף מן התורה וס"ל ג"כ דספק דרבנן בצירוף חזקת איסור הוא לחומרא, גם זה ניחא מכמה טעמים חדא דעיי' שם בתוס' שהביאו גירס' דגרסינן שם ר' יוסי בר' יהודא ולא ר' יוסי סתם ועוד דגם לפי גרסתינו מ"מ הרי בגמ' לא קיימא מסקנא הכי ולבסוף דחה הגמרא להך לימא כתנאי ומסיק דגם ר' יוסי מצי סבר הלכה בנזיר רק ס"ל מופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא, ועוד דהרי במסכת נדה (דף מ"ה) ס"ל לרב כהנא מופלא הסמוך לאיש הוא מדרבנן ופריך עליו מהא דאמר ר' יוסי דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה והיאך אתי גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא ומשני קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן הרי דאי אפשר לומר אליבא דר' יוסי מופלא דרבנן רק אם נאמר תרומה בזה"ז דרבנן. והרי במסכת יבמות (דף פ"א) תנן ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר שם ר"ל דאינו מאכילה רק בתרומה דרבנן דסברי אנדרוגינוס ספיק' ומש"ה אינו מאכיל רק בתרומה דרבנן ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק דר' יוחנן סבר דר' יוסי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא ומדקאמר מאכילה בתרומה מוכח דס"ל דמאכילה גם בחזה ושוק דס"ל לר' יוסי ור"ש בע"כ דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ולא ספק ושם בדף פ"ג איתא אמר רב ליתא למתניתין דקתני דלר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה הרי מוכח דרב ס"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא דאי דרבנן הרי ליכא שום סתירה מהמשנה להבריית' דהרי גם אם ספק הוא שפיר מאכיל בדרבנן וכדס"ל לר"ל וכן כתבו התוס' שם (בדף פ"א) בד"ה ואנן דלר"ל לא קשה מהמשנה על הברייתא.
**(הג'"הה. במסכת סנהדרין (דף כ' ע"ב), תני' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה כשהוא אומר כו', ויש להבין מדוע לא נסתפק הגמ' כלל מעיקרא גם בבנין הבית אם הוא קודם גם למלך או לא, והנראה פשוט דפשיטא ליה דמלך קודם לבנין הבית דהרי בשבועות (דף י"ד) תנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ואורים ותומים וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו אין חייבין עליו הרי דאי אפשר לקדש העזרה אלא במלך, ואין לומר דרק להוסיף על העזרה הוא דצריך כל הני דהרי אפשר גם בלא הוספה אבל בעיקר הבנין בתחלתו לא בעינן כל הני פרטים ובכה"ג הרי מחלקים התוס' בשבועות שם לענין שיורי מנחה יעו"ש, זה אינו דהרי איתא שם)**
וכיון דאליבא דרב מוכרח דס"ל לר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא הא ממילא מוכרח דס"ל לר' יוסי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא מדקאמר אם הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ושוב אין לנו הכרח דס"ל לחנכו ומצי סבר הלכה היא בנזיר ושוב אין לנו הוכחה איך ס"ל לר' יוסי בשחיטת עוף ומש"ה פריך הגמ' בחולין שפיר לרב לשיטתו. וכל זה ניחא רק אם נאמר דבדוקא נקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט וכפי הסברא שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם או כדעת היש אומרים שהביא הבעל העיטור אבל לדעת בעל העיטור שחולק על כל זה וס"ל דגם בשחט שלא ברשות לגמרי כשרה ולדידי' הרי בע"כ מוכרחין אנחנו לומר דלאו דוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו ולדידי' הלא קשה קושייתנו הראשונה דמאי פריך לרב נימא דמומחין ואין מומחין הוא ספק השקול והוא פלגא ורק בעוף מכשיר הברייתא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואין אנו צריכין לאוקמא כלל כר' יוסי לחודא וא"כ אין בזה שום דוחק לומר דס"ל להברייתא אין שחיטה לעוף מה"ת דהרי כמה תנאי ס"ל כן אבל רב דאיירי בבהמה וכן בעוף לפי מה דקיי"ל יש שחיטה מש"ה מצריך ראוהו דוקא ומאי פריך:
[ט]
וצ"ל לדעת בעל העיטור דבאמת הוי מצי הגמ' לתרץ כן רק כיון דבלא"ה משני הגמ' שפיר הך ברייתא אליבא דרב לא רצה הגמ' לאוקמי להברייתא דלא כהלכה דהרי קיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת. ואדרבה בזה הרי יתיישב לנו היטב הא (דבדף ג') דס"ל לרבינא לל"ק דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ובדליתא קמן למבדקי' גם בדיעבד אסורה והקשו שם התוס' (בד"ה ואין) מהך ברייתא דמצא תרנגולת ועי"ש מה שדחקו בזה ולפ"ז הא ניחא דרבינא מוקים לה כמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמו שנתבאר:
[י]
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דבעיקר הדין יש בו שלשה סברות מחולקות. א' דעת הרמב"ם ובעל ספר יראים דכל שעשה איזו איסור באותה שחיטה עצמה שוב חיישינן שמא נשחטה שלא בהכשר הלכות שחיטה והרי הוא ספק נבילה. ולדידהו בנגנבה ושחטה הגנב כיון דמקרי שנה בחטא אסורה מספק ב' דעת היש אומרים שהביא בעל העיטור גם בנגנבו שרי כיון דהגנב שחטה בעבור עצמו וכונתו הי' לאוכלה שפיר אמרינן גם בכה"ג רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דחשוד על הגניבה אינו חשוד על נבילה ובודאי נשחטה כהוגן אבל בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי דהא ודאי נתכוין זה השוחט להקניטו ולהזיקו משו"ה יש להסתפק דלמא רצה להזיקו לגמרי שלא תהי' ראוי' גם לאכילה ועשאה נבילה במתכוין. ג' והבעל העיטור חולק גם בזה וס"ל דבכל גווני שרי:
[יא]
ויצא לנו מזה סברא חדשה בשוחט שנשבע שלא ישחוט בלי עומד על גביו וכדומה ועבר ושחט בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם וספר יראים כיון דשחט באיסור שבועה שוב יש לנו לחוש דלמא בסכין פגומה שחט ואסורה עפ"י דין. ועיין בב"י סי' א' הביא תשובת הרא"ש שכתב דאם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר דיש לאסור שחיטתו. ובפרי חדש העתיק שם טעמו וז"ל יראה לאסור שחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ מזה כו' וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואע"פ שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא לאכול משחיטתו עכ"ד הרא"ש. והרא"ש אזל לשיטתו דמכשיר גם בנגנבה ומש"ה כתב רק ראוי לקונסו. אבל להרמב"ם וספר יראים יש מקום לאוסרו עפ"י דין אם לא בדק לו אחר סכין וראה שאינו פגום ולא ראה שחיטתו וכמש"כ:
ועיי' בבכורות (דף ל"ה) דתנן כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועי כהנים אינם נאמנים דכהנים חשודים לעבור על איסור הטלת מום, ולכאורה קשה דהרי מומי סירוס ג"כ ראוין לבא בידי אדם והרי לא מצינו שיהיו הכהנים חשודים עליהם ויהיו נאמנים והרי המשנה תני סתם דכל הבאין בידי אדם אינם נאמנים ואין מקום לומר דעל מעוך וכתות וכרות שהם מומים הכתובים בתורה לא קאי המשנה. וגם דהרי בגמרא שם מוכיח דבספק בכור אין ישראל חשוד עליו דאלת"ה ספק בכור לר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו מי מעיד עליו. וכ"ת ה"נ דלית לי' תקנתא והתנן שהי' רי"א כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב ומאי פריך נימא דהך משנה איירי במומי סירוס וטפי ה"ל לאקשויי לר"מ מי דנו ומי מתירו דס"ל דהחשוד על הדבר לא דנו דקושי' זו היה שייך גם על סירוס ומוכרח דגם הקושי' דמי מעיד שייך גם על זה ולמש"כ ניחא שפיר דכיון דחשוד על הטלת מום ואנחנו חוששין בו שמא הפיל מום בידים וממילא יש לחוש דגם אם נזדמן לו שלא היה אפשר לעשות זאת מבלי איסור אחר אע"ג דעליו בעצמו אינו חשוד מ"מ אינו נמנע מלעשותו:
סימן ב
יבאר דברי הרא"ש בדינא דאינן מוחזקין אי חיישינן לעילוף או לא
[א]
האלפס כתב וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין דתניא לקמן (דף י"ב) הרי שמצא תרנגולת בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. ואיכא מאן דס"ל כל"ק דרבינא דלא אמרינן רוב מומחין ואנן לא ס"ל הכי כו' וכתב ע"ז הרא"ש בסי' ו' דמדהוצרך הרב אלפס להביא ראי' דלית הילכתא כרבינא דמצריך מומחין אע"ג דבדף ג' אמרינן דכולהו אמוראי לא אמרי כרבינא דס"ל רוב מומחין הם וטעמו משום דרבינא בתראה הוא א"כ בלישנא בתרא דרבינא דחייש לאינן מוחזקין אע"ג דאמרינן בגמ' דכולהו אמוראי ס"ל דלעלופי לא חיישינן מ"מ אין זה הוכחה דאין הלכה כרבינא. ולבסוף מסיק הרא"ש דמתוך
**(הגהה ר"ה אמר בכל אלו תנן ר"נ אמר באחד מכל אלו תנן ומפרשינן שם טעמ' דר"נ דס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ומדחזינן דעזרא קידשו בלא מלך ומוכיח מזה ר"נ דהך קרא דוכן תעשו לדורות לא קאי רק על אחד מכל אלו הדברים ור"ה ס"ל קדושה ראשונה קידשה לע"ל ועזרא זכר בעלמא קעבד פי' דלא הוסיף כלל על בנין וא"כ אין לנו הכרח להוציא לקרא דוכן תעשו לדורות ממשמעות דקאי על כל הדברים ומש"ה ס"ל בכל אלו תנן, הרי דאע"ג דעזרא לא הוסיף כלל מ"מ אי לאו דס"ל לר"ה לא קידשה לע"ל לא הי' יכול עזרא לקדשו אליבא דר"ה ונאמר דגם הך ברייתא ס"ל קידשה לע"ל ובפרט דהרי הכא הוא דברי ר' יוסי [ועי' בגליון הש"ס שנדפס בשם המהרש"ל דצ"ל ר' אליעזר בר' יוסי במקום ר"י] ור' יוסי הא ס"ל במסכת זבחים דף ס' לפי גירסת התוס' דשם דקדושת מחיצות קידשה לע"ל ולדידי' קאי הך וכן תעשו על כל הדברים הנאמרים בפרשה וא"כ מלך מעכב בו וא"כ הא אי אפשר כלל להקדים בית הבחירה למלך ולא נסתפק רק דלמא קודם לזרעו של עמלק:)** לשון האלפס משמע דדין אחד למומחין ומוחזקין היכא דאיתא קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלף והיכא דליתא קמן שחיטתו כשירה מההיא דמצא תרנגולת. ודברי הרא"ש הן מופלאים סתומים וחתומים מה ראה לחלק בין חששא דמומחין לחששא דמוחזקין והרי מאותה ראי' עצמה שהביא האלפס דלא חיישינן לאינן מומחין מהך ברייתא דמצא תרנגולת מיני' גופא מוכח ג"כ דלא חיישינן לאינן מוחזקין וכמו דמסיק הרא"ש בעצמו לבסוף. וגם למה הוצרך הרא"ש בסוף לומר דמדברי האלפס משמע דדין אחד למומחין ולמוחזקין מההיא דמצא תרנגולת כוונת דבריו דמדסתם האלפס ולא כתב בהדי' לחלק בהו דלאינו מוחזק חיישינן משמע דס"ל דלא חיישינן ולמה הוצרך למשמעות בזה דהרי כל זה מוכרח מההיא דמצא תרנגולת. וכבר נתקשה בדברי הרא"ש הללו המעדני יום טוב ומה שכתב בישובו הוא דוחק גדול עד שכמעט לפי דבריו שם נשארו דברי הרא"ש מיותרים בלא ביאור. וכבר ראיתי בתורת יקותיאל שכתב דדברי הרא"ש הללו הם סתומים אם לא שיש בהם איזה טעות הדפוס:
[ב]
ובאמת דברי הרא"ש נכונים וברורים. דהנה (בדף ל"ב) דאיבעיא לן שהה במיעוט סימנים מהו וכתבו התוס' (בדף למ"ד ע"ב) בד"ה החליד דמיבעיא לי' על שהייה במיעוט קמא אי פסלה או לא והסביר הרא"ש סברתו דמיבעיא לי' דלמא לא פסלה שהיי' רק במידי דנתנבלה בי' דהיינו בין סימן לסימן דהוא נבילה וכדאיתא בדף ל"ב אבל לא במיעוט קמא דושט דהוא רק טריפה דס"ל לר"ת דנקובת הושט הוא רק טריפה ולא נבילה ובודאי נראה דדעת הרא"ש הוא ג"כ כן דאע"ג דלבסוף לא הסכים שם הרא"ש לפירושו של ר"ת זהו רק מטעם אחר אבל בהא דס"ל דנקובת הושט הוא טריפה משמע דס"ל כן דהא לא חלק עליו בזה. ועיי' באחרונים שהביאו עוד פוסקים דס"ל דהוא טריפה, ולדעתם האי דינא דשהיי' דפסלה השחיטה לא דמי' עוף לבהמה דבבהמה משכחת לה שהיי' דפסלה השחיטה לגמרי והבהמה אינה שחוטה כלל והיא נבילה וכגון בשהה בין סימן לסימן אבל בעוף לעולם לא משכחת שיהי' נבילה ע"י שהיי'. דאחר ששחט רוב סימן אחד הא איגמרא לה השחיטה ושוב לא פסלה בה שהיי' כלל מדאורייתא וקודם ששחט הרוב הרי אינו רק נקובת הושט דהוא רק טריפה וא"כ מיושב היטב דברי הרא"ש דהרי חזינן דהני אמוראי ס"ל דלא חיישינן לעילוף כלל ואפילו היכא דאיכא חזקת אינה זבוחה המסייע למיעוט דמתעלפין וכגון בבהמה ומוכרח דס"ל דמתעלפים הוא מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן כלל ואפילו במקום חזקה ורבינא חולק עליהם וקאמר דחיישינן לעילוף והרי י"ל או דס"ל לרבינא דמתעלפים הוא ספק השקול וחיישינן לי' גם בלא חזקת איסור ועוד י"ל דגם רבינא מודה דרובם אינם מתעלפים רק דס"ל דאינו מיעוטא דמיעוטא אלא מיעוטא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור דאינה זבוחה וחיישינן לעילוף. ומש"ה שפיר כתב הרא"ש דמהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דכשירה אין לנו ראי' רק דלא חיישינן לאינו מומחה דבאינו מומחה הא החשש שמא יעבור על הלכות שחיטה וידרוס ויחליד דגם בעוף הויא נבילה כמו בבהמה אבל אין מזה ראי' דלא חיישינן לעילוף דבעילוף הא ליכא רק חששא דפסול שהיי' [וכמו שכתב רש"י בדף ג' בד"ה ואע"פ שאינן מוחזקין] ובעוף הא אינו רק טריפה וליכא חזקת איסור שפיר קאמרה הברייתא דכשרה משום דרובם אינם מתעלפין ואכתי אין מכאן ראי' לבהמה דאיכא חזקת איסור דאינה זבוחה דיש לומר דחיישינן למיעוט דמתעלפין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דהרי דעת הרא"ש כהפוסקים דבחזקה המסייע למיעוט אסור גם בדיעבד (ועיי' בחולין דף י"ב שהקשה הרא"ש אמאי סמכינן בדיעבד על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא לחזקה ופי' דמיעוט דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' כלל) וא"כ הא י"ל דמיעוט דמתעלפין הוא מיעוט טוב ובהדי חזקה אסור גם בדיעבד ובעוף דליכא חזקה כשר בדיעבד. וגם בלא"ה ניחא דברי הרא"ש דאפי' אם נאמר דנקובת הושט הוא נבילה וא"כ בהמה ועוף, שווין הם בפסול שהיי' מ"מ אין שום ראי' מהך ברייתא דמצא תרנגולת דלא חיישינן לעילוף דהרי בפשיטות י"ל דהברייתא איירי בנמצא רק הקנה שחוט ולא נגע בושט כלל דבכה"ג הרי אין מקום להסתפק לעילוף דהרי חצי קנה פגום כשר גם י"ל דאפילו בנמצא שני הסימנים שחוטים ג"כ ס"ל להרא"ש דאין להביא ראי' דלא חיישינן לעילוף בבהמה מהא דחזינן דלא חיישינן לעילוף בעוף דהרי בעוף לא משכחת שהיי' רק בשחיטת הושט אבל בקנה לא משכחת לה שהיי' כלל דחצי קנה פגום כשר ואחר ששחט רוב קנה הלא נגמרה לה השחיטה ומשו"ה אפילו בנמצאו שני הסימנין שחוטין לא חיישינן לעילוף דהרי כתב רש"י (בדף ל"ב) בד"ה אבל בבני מעיים דלעולם דרך הקנה להיות נשחט תחילה קודם לושט ומשו"ה לא חשש הברייתא לדלמא שחט הושט קודם ונתעלף קודם ששחט רוב הושט דהרי איכא תרי רובי רוב שוחטין אינם מתעלפין ורובם שוחטים הקנה קודם הושט אבל בבהמה דאיכא חשש שהיי' בין סימן לסימן שפיר י"ל דגם הך ברייתא מודה דחיישינן שמא נתעלף אחר שחט סימן הראשון קודם ששחט השני ועכ"פ דברי הרא"ש ברור מללו דמהך ראי' שהביא האלפס דלא קיי"ל כרבינא בל"ק הרי לנו ראי' דלא קיי"ל כרבינא בלישנא בתרא דחייש לאינו מוחזקין וע"ז מסיק הרא"ש דמדברי האלפס שסתם הדברים משמע דס"ל דגם למוחזקים לא חיישינן מההיא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק. והוא טעות הדפוס וצ"ל מההיא דאבדו לו גדיו וכונתו להברייתא השני' שהביא הגמ' שם (בדף י"ב) דאיתא שם לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן תנאי דתניא הרי שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ריה"ג מתיר ודחי הגמ' דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ור"י דאוסר איירי במצאן באשפה שבבית כו' ועיין (בדף ג') בתוס' ד"ה ואם שחט דרבינא ע"כ מפרש להך ברייתא דפליגא בהך דרוב מצוין אצל שחיטה אם הם מומחין או לא ומש"ה אע"ג דהך ברייתא איירי גם בבהמה מ"מ לא פסיקא לי' להרא"ש להוכיח מינה דלא חיישינן גם בבהמה לאינו מוחזקין כיון דגם לרבינא אתי שפיר דיאמר דהני תנאי פליגי בהא. וזהו דמסיק הרא"ש דמדברי האלפס משמע דגם במוחזקין פוסק דלא כרבינא מחמת ההיא ברייתא דאבדו לו גדיו דחזינן דר' חנינא בנו של ריה"ג מכשיר להדיא גם בבהמה הרי דר' חנינא ס"ל דלא חיישינן לעילוף כלל והרי גם מדברי ר' יהודה דאוסר הרי אין הכרח דחולק עליו בזה דהרי י"ל דפלוגתתם הוא באשפה שבבית וכמו דמוקי לה הגמרא ומשו"ה פוסק האלפס כן. והוא ביאור נכון וברור בדברי הרא"ש ובוא וראה כמה גבהו דרכי רבינו הגר"א זצ"ל זיע"א ביו"ד סימן א' דפסקינן בשו"ע לקולא דלא חיישינן לאינו מומחין ולא לעילוף וכתב שם בביאורי הגר"א ס"ק ב' וז"ל דאין הלכה כרבינא אע"ג דבתראה הוא משום דמסקנא דגמרא שם (דף י"ב) דרוב מצוין כו' הרי"ף והוא ראייתו של הרי"ף מהך דמצא תרנגולת וגם כלישנא בתרא אין הלכה מאותה סוגיא שם הרי שאבדו כו' אלמא דלא חיישינן לשניהם, הרא"ש עכ"ד. הרי דכתב בהעתיקו דברי הרא"ש להך ברייתא דאבדו לו גדיו דנתכווין לכל מה שאמרנו רק דבריו באו בקוצר כדרכו בקודש והדברים נכונים וברורים:
[ג]
ואי דא"כ קשה הא (דבדף י"ב) קאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידע דגמיר למה לי ראוהו ואי דידע דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כו' חזקתו שחוט. ולפי מה שכתב הרא"ש דמהך ברייתא ליכא ראי' דלא חיישינן לעילוף א"כ מאי פריך לרב נימא דהא דמצריך רב ראוהו הוא משום דחייש לעילוף ולא משום דחייש לאינו מומחין וס"ל כלישנא בתרא דרבינא. גם זה ניחא בפשיטות דס"ל להגמרא דמדקאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור משמע לי' להגמ' דרב מצריך שיהי' רואה עצם המעשה שעושה אותו השוחט ובע"כ טעמו דחייש לשמא אינו מומחה הוא ושמא דרס או החליד וכדומה מהדברים הפוסלים השחיטה דחושש שמא אינו יודע ה' שחיטה דמשום חשש שהיי' לחודא הרי א"צ לראות עצם המעשה כלל ורק כשיראה אותו בתחיל' נכנס לשחו' ובסו' כשסילק ידיו וגמר שחיטתו ובין הכל לא הי' בו שיעור שני שחיטות דהוא שיעורו של השחיטה ושהיי' דידי' רק הי' פחות קצת מזה צריך להיות כשרה אע"ג דלא ראה כלל מעשיו באיזה אופן שחט ומוכרח דרב חייש לאינו מומחה ומש"ה מצריך ראוהו מתחילה ועד סוף דגם באמצע ראה אותו וגם עצם מעשיו ראה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר מהא דמצא תרנגולת דכשרה. גם י"ל דס"ל להגמ' לדוחק לומר דרב לא קאי רק על בהמה דהרי סתמא נקט ומשמע דגם בעוף אם לא ראוהו מתחילה ועד סוף אסורה ומשו"ה פריך הגמ' שפיר דאע"ג דמשני הגמ' לעולם דידעינן דלא גמר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר האי נמי שפיר קמ"ל האי אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס'. והרי האי תירוצא לא שייך רק בבהמה ולא בעוף דנכשר בסימן אחד דלא מיבעיא לדעת התוס' והרא"ש (בדף ל') דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה בי' שהיי' אלא אפילו לדעת רש"י דמפרש שם להך אבעיא דשהה במיעוט סימנין דקאי על מיעוט בתרא דגם אחר הכשר שחיטה יש סברא דיפסול בו שהיי' וחלדה מ"מ הרי הוא שם בעיא דלא אפשיטא ובודאי דאין מקום לומר ולפרש כאן בדברי רב דגם בעוף פסלה שהיי' ודרסה בסימן שני דא"כ הוה לי' להגמ' ליפשוט האיבעיא מכאן ועוד דע"כ לא מיבעיא לן שם אלא בודאי שהה אבל לא דניחוש לשמא שהה במיעוט בתרא דהא אפילו אם נאמר דפסלה בו שהיי' הרי אינו רק איסורא מדרבנן. ובודאי דתירוצו של הגמ' קאי רק על בהמה, גם זה ניחא דהרי הא דאמר רב אם ראוהו מתחילה ועד סוף פירושו עד סופו של שיעור הכשר שחיטה אבל מה ששוחט יותר מהכשר שחיטה בזה לא איירי בו רב כלל אם צריך לראותו או לא א"כ דינו של רב אמת גם בעוף דצריך לראותו עד שישחוט רוב סי' אחד. ורק הרבותא שלו הוא משום בהמה דלא מהני מה דראינו ששחט סימן אחד שפיר. אבל לומר דרב לא קאמר דינו רק בבהמה ובעוף א"צ לראותו כלל זהו ודאי דוחק גדול דהרי סתמא נקט ובוודאי דגם בעוף אם לא ראה אוסר רב משו"ה פריך הגמרא שפיר:
סימן ג
בו יבאר דין מי שידוע שאינו יודע ה' שחיטה אי יכולין ליתן לו לכתחילה לשחוט כשיהי' אחר היודע ה' שחיטה עומד ע' ורואה מעשיו או דגם בכה"ג אסור לכתחילה:
[א]
בטור יו"ד סימן א' פסק דגם מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אי איכא אחר עומד ע"ג היודע ה' שחיטה והב"י שם הביא דעת רבינו ברוך שהובא בהגהות אשר"י ובמרדכי פרק א' דחולין שכתב דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט ושני הסברות הובאו בש"ע יו"ד סי' א' סעיף ג' והש"ך בס"ק ט"ו הסכים לאיסור וכתב דכן משמע בגמרא יעו"ש. וראיתי בחידושי הרשב"א בחולין (דף ד') שכתב וז"ל ונראה דבעומד ע"ג מותר למסור לו לכתחילה דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאסורים לכתחילה גם באיכא עומד ע"ג דאינהו אינם יודעים לאמן ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה' שחיטה מ"מ רוב מעשיו מתוקנים הם הלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתי'. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דף ו') להדי' כהטור יעו"ש. ועיי' ביו"ד (סימן ט"ז) דמבואר שם דחשו"ק ששחטו בינם לבין עצמן דרשאי לשחוט הבן אחריהם והטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלים וכתב הט"ז בס"ק י"ג דה"ה בגדול שאינו יודע ה' שחיטה והא דנקטה המשנה הך דינא גבי חשו"ק הוא משום דאיירי אפי' בחשו"ק היודעים ה' שחיטה דדבר ברור הוא דאפילו גדול כל שאינו יודע ה' שחיטה רוב מעשיו מקולקלים הם. הרי דמה דתפס הט"ז לדבר ברור ובדברי הרשב"א מבואר להדי' להיפוך דרוב מעשיו מתוקנים הם ולכאורה גם הטור ס"ל כן מדס"ל לחלק בין אינו מומחה לחשו"ק לענין לכתחילה. וצריך לדחוק דהט"ז איירי בשוחט בינו לבין עצמו ורוב מעשיו מקולקלים והרשב"א הא איירי במומחה עומד ע"ג ואז בבן דעת רוב מעשיו מתוקנים כיון דהמומאה מלמדו האיך לשחוט ובחשו"ק גם בכה"ג רובם מקלקלים. אמנם זהו קצת דוחק דא"כ נצטרך לומר דהרשב"א והטור לא התירו לכתחילה רק כשהעומד ע"ג מלמדו האיך לשחוט ואינו ככל עומד על גביו הנזכר בכל סוגי' זו דפירושו רק עומד ורואה מעשיו אם יקלקל או לא ומדסתמו הרשב"א והטור דבריהם הרי משמע דגם בכה"ג ס"ל דשרי דמצד עצמו רוב מעשיו מתוקנים הם. וגם דז"ל הרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה א' ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מה' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זה קרוב לספק נבלה והאוכל ממנו מכין אותו מכות מרדות. הרי דלא כתב רק קרוב לספק נבלה ואינו ממש ספק נבלה דס"ל ג"כ דרוב מעשיו מתוקנים הם רק דאינו רוב גמור ומש"ה הוא קרוב לספק נבלה וגבי חשו"ק הא מבואר (בדף פ"ה) דמש"ה אין איסור על שחיטתן משום אותו ואת בנו ושרי לשחוט גם לכתחילה משום דחייבין על שחיטתן משום נבלה דרוב מעשיו מקולקלים וזהו להדי' דלא כהט"ז) ועכ"פ הא נתבאר לנו דעת הרשב"א והטור דמהא דמבואר בגמר' בחשו"ק דאסור לכתחילה אין ללמוד מני' לאסור בבן דעת רק שאינו מומחה דהם מועדים לקלקל משא"כ בבן דעת:
[ב]
והנה בהגהות אשרי מבואר ראיות רבינו ברוך והוא מהא דבדף ג') מפרש רבינא להמשנה הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה אבל אין יודעים בו אם יודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע ה' שחיטה שחיטתו כשירה ופריך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אהי אילימא אחשו"ק עלה קאי ואם שחטו מבעי לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן למבדקי' ואמאי לא פריך אלא אשאינן מומחין הר' גם לכתחילה שרי באחרים רואין אותו ואמאי תני וכולם ששחטו רק בדיעבד ועוד דגם לפי מה דמשני דקאי גם על אינו מומחה ובדליתא קמן למבדקי' הרי מוכח מלשון המשנה דתני וכולם ששחטו דרק בדיעבד כשר ולא לכתחילה ומדחזינן דלרבינא במי שאין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אסור לכתחילה הרי כמו כן לדידן במי שידוע שאינו יודע דאסור לכתחילה וראי' זו רמזה גם בש"ך בס"ק י"א. ועיי' בכרתי ופלתי שכתב לתרץ להטור דנאמר דלפי אוקימתא דרבינא נקטה המשנה ששחטו רק דיעבד משום חשו"ק לחודא דהרי גם לפי מה דמשני דקאי על אינו מומחה מ"מ הרי קאי גם על חשו"ק וכמש"כ התוס' (בדף ב') ד"ה שמא. אמנם תי' זה דחוק טובא דאע"ג דמצינו בגמר' דכוותי' ממש בזבחים (דף ל"א) כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ומסיק בגמר' דכל הפסולים שוחטים גם לכתחילה ולא נקט לשון דיעבד מן משום טמאים לחודא ועיי' עוד בחולין (דף ט"ו) בתוס' ד"ה אלא ודכוותי' מצינו עוד בכמה דוכתי מ"מ כל שאין לנו ראי' ומורה מהגמר' דההכרח לומר כן ודאי דאין לנו לומר כן ופשיטא דכיון דסתמה המשנה נראה דגם באינו מומחה אסור לרבינא לכתחילה ומנ"ל להוציא המשנה מפשטי' ולומר דלא קאי רק על חרש שוטה וקטן לחודא והוא הדין לדידן בידוע שאינו מומחה:
[ג]
והנראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו דגם הם מודים לעיקר הוכחתו של רבינו ברוך דלרבינא אסור לכתחילה אמנם יש לחקור בטעמו של האיסור דהנה באופנים שמצינו שאסרו חכמים למסור לו לשחוט לכתחילה מצינו שני סברות (דבדף י"ב) אמרינן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י דקאי על שוחט לאכילה והרבותא הוא אע"ג דאיכא אחרים רואין אותם. וכתב הרשב"א בתורת הבית (דף ח') דהטעם דלכתחילה חיישינן דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאותן אחרים וכן מבואר טעם זה בחידושי הרשב"א (דף ד' ע"ב יעו"ש). ועיי' עוד בחידושי הרשב"א ריש חולין במשנה הביא פירושו של ר"ת שחולק על פרש"י ומפרש דהא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה הרבותא הוא אפילו שוחט עבור כלבים או להתלמד ולא לאכילה ואסור בחשו"ק משום חשש הרואים שיחשבו דכשרים הם אצל שחיטה וימסרו להם לשחוט גם לאכילה ובלא אחרים רואין אותו דהוא איסורא דאורייתא. וכן כתב סברא זו בחידושי הר"ן ריש חולין על המשנה יעו"ש ועיי' בתוס' (דף ג') בד"ה בודק דמבואר שם בדבריהם דהא דאסור בחשו"ק גם עבור כלבים הוא משום דלמא משתלי ואכל מהך שחיטה עצמה וכן הוא דעת רבינו ירוחם הובא בש"ך ס"ק כ"ו וזהו דלא כחידושי הרשב"א והר"ן הנ"ל. והנה בהא דמוכח מאוקימתא דרבינא דבאינו מומחה אסור גם בעומדים ע"ג הרי י"ל דהוא משום אחד מהני סברות או משום דחיישינן דלמא יקלקל והעומד ע"ג לא ישגיח היטב ולא יבין בקלקולו והגם דבדיעבד כשירה מ"מ לכתחילה חוששין לו. או דהוא משום חשש הרואים שמוסרים לו שיבאו להתיר שחיטתן גם בלא עומד ע"ג. וא"כ הרי נוכל לומר דס"ל להטור והעומדים בשיטתו כפי טעם השני דהאיסור הוא משום חשש הרואין וחשש הראשון דלמא לא ישגיח עליו היטב ס"ל דלא חיישינן לי' כלל ואפילו אם נאמר דבחשו"ק השוחטים לאכילה חיישינן גם להך חששא וכמש"כ הרשב"א והתוה"ב מ"מ בבן דעת רק אינו מומחה לא חיישינן לי' דשאני חשו"ק דמועדים לקלקל משא"כ אינו מומחה רוב מעשיו מתוקנים וכמו שמחלק כן הרשב"א שהבאנו באות א'. והא דמוכרח דלרבינא אסור גם באינו מומחה הוא רק משום שמא יבאו להתיר שחיטתו בפעם אחר דחששא זו יש לחוש באינו מומחה יותר מבחשו"ק דהרי יותר יוכל לטעות הרואה באינו מומחה לומר דכשר הוא לשחוט מלטעות להכשיר בחשו"ק דחסרונם ניכר לכל וא"כ הרי י"ל דלא אמרי' ליה גבי בן דעת רק לרבינא לשיטתו דלא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מי שאינו מומחה מקבל לשחוט דלדידי' חיישינן דהרואין יטעו בו שהוא מומחה ויתנו לו גם בלא עומד ע"ג וגם הוא הרי יקבל מהם. אבל להמסקנא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דירדו חכמים לסוף דעת בני אדם דמי שאינו מומחה אינו שוחט ס"ל להטור דליכא הך חששא כלל דהא גם אם הרואים יטעו בו מ"מ הרי הוא בעצמו יודע דלא גמיר ובודאי דלא יקבל לשחוט בלא עומד ע"ג. והרי הדברים ק"ו דהרי בנמצא גדי שחוט קיי"ל דכשירה ומתירין ספקא דאורייתא משום הך הוכחה דמי שאינו מומחה בודאי לא ישחוט ק"ו דנוכל לסמוך על הך סברא לענין הך גזרה וחששא בעלמא דאין לחוש שמא ישחוט פעם אחרת בלא עומד ע"ג. והוא תירוץ נכון בסברא עד שצריך עיון לי דברי רבינו ברוך דמה הביא ראי' מרבינא לדידן והרי החילוק פשוט ומבורר כמש"כ וצ"ל דס"ל לרבינו ברוך כמש"כ התוס' בגיטין (דף ב') בד"ה ע"א וז"ל ומעשים בכל יום דמהימן ע"א על השחיטה אפילו היכא דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ל דס"ל דלא אמרי' רוב מומחין הם רק בניכר בית השחיטה ורואין שנשחטה כראוי כשיעורו ובמקום הראוי לשחיטה דזה הוכחה דהוא מומחה אבל באינו ניכר לא שייך הך רובא. דס"ל להתוס' דהא דקיי"ל להמסקנא רוב מצוין מומחין הם אינו משום חזקת כשרות של השוחט דחושש בעצמו מלשחוט כל שאינו יודע בעצמו דבקי ומומחה הוא דאם כן הרי אין מקום לחלק בין ניכר בית השחיטה לאינו ניכר רק ס"ל להתוס' דרק המעשה של השחיטה הוא הוכחה דהוא מומחה דאם לא הי' מומחה הי' ניכר קלקולו במקומו ובשיעורו ומשום הכי אם לא ניכר בית השחיטה גם לדידן חיישינן דלמא שחטן אינו מומחה וא"כ גם להמסקנא יש לחוש דלמא יתנו לו לשחוט בינו לבין עצמו ולא ידקדקו אחריו לבדוק אח"כ את בית השחיטה ויניחו אותו גם לחתכה איברים איברים וכמו בכל שוחט דבכה"ג לא שייך הך רובא וגם לדידן הוא כמו לרבינא אבל לפי מה שנתבאר (בסימן) דהרבה מהראשונים ס"ל דגם בנמצא בשר חתוך שייך הך רובא מתורץ היטב קושי' ר"ב וע"ש שהבאנו דגם דעת הרשב"א בטור הוא כהתוס' דגיטין הנ"ל וא"כ לדידהו אין תירוץ זה מספיק:
[ד]
גם עוד מטעם אחר לא נראה לומר תי' זה על הטור ויותר נראה לומר דהטור בעצמו לא ס"ל הך סברא שכתבנו לחלק בין אליבא דרבינא ולדידן וכמו שנבאר. דהנה הטור כתב חרש השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט לכתחילה אם אחר מברך והקשה הש"ך דלמה כתב אם הוא מומחה והרי איכא כאן אחר המברך שעומד ע"ג והטור הרי ס"ל דבאיכא עומד ע"ג גם מי שאינו מומחה שרי לכתחילה ותי' הש"ך דאיירי דאותו המברך אינו מומחה או דמברך והולך לו ומש"ה מצריך הטור שיהי' השוחט בעצמו מומחה ותי' זה דחוק טובא דא"כ דברי הטור מיותרים הם לגמרי דלא הי' צריך לכתוב תנאי אם הוא מומחה כאן דהרי בכל שחיטה צריך להיות מומחה או השוחט או העומד ע"ג וכי ס"ד דאינו מדבר יהי' עדיף משארי אנשים ובודאי כוונת הטור להשמיענו סברא מחודשת באינו מדבר מה שאינו בשארי אנשים הפקחים והניחא לדעת הב"ח שהובא בש"ך ס"ק ל"א דבאינו מדבר לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אתי שפיר שכתב אם הי' מומחה פי' דשאני משארי אנשים דסמכינן על רוב מומחין הם ומוסרין לו לכתחילה על סמך שנבדקנו אח"כ וגם בדיעבד כשר בליתא קמן למבדקי' משא"כ באינו מדבר לא אמרינן הך רובא ובעינן שנדע בודאי שהוא מומחה ובלא"ה אסור גם בדיעבד בליתא קמן וגם אין מוסרין לו לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבלא בדקו אסור גם בדיעבד. אבל הש"ך הא חלק על הב"ח וכתב דשומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו ובפרט לפי מה דמבואר (בסי' ה') דדעת הטור בהא דאמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק דמעשה השחיטה מוכיח עליו דהוא מומחה דבלא"ה הי' מקלקל אותה והורגה שלא כדרך השוחטין א"כ הרי ודאי דאין מקום לומר דבאינו מדבר גרע יותר משארי אנשים דאדרבה אם נאמר דדעתו גרוע משארי אנשים א"כ הוא הוכחה יותר דהוא מומחה ובע"כ הא דכתב הטור אם הוא מומחה בא למעט אם ידוע בודאי דלא גמיר לא הוא ולא המברך וא"כ הרי היא משנה שאינה צריכה כלל:
[ה]
והנראה ליישב סתירת הטור, דגם הוא מודה לעיקר החששא דגם באינו מומחה יש לאסור משום חששא זו דיטעו בו הרואים ויתנו לו לשחוט ואפי' לדידן דקיי"ל רוב מצוין מומחין הם מ"מ יש לנו לחוש דגם הוא יטעה בעצמו מדנותנים לי לשחוט מכלל דכשר אני וגם אחרים יטעו בו ויתנו לו, או כמו שהבאנו למעלה דהך רובא לא אמרינן ליה רק בניכר בית השחיטה ורואין שהיה כהוגן ולא בלא"ה וא"כ אינו מומחה דומה לחשו"ק דאסור, והא דמתיר הטור באינו מומחה גם לכתחילה ע"י עומד ע"ג הוא מטעם אחר דס"ל דעיקר כלל חשש דטעות הרואין לא אמרינן ליה רק בשוחט בינו לבין עצמו וכגון בחשו"ק השוחטים עבור כלבים בינן לבין עצמן שאסור משום טעות הרואים דהרואה אינו יודע דשחיטתו עתה הוא עבור כלבים ויתן לו גם לאכילה ובלא עומד ע"ג אבל היכא דהשתא שוחט בעומד ע"ג ס"ל להטור דלא שייך כלל חששא דיתנו לו בלא עומד ע"ג דאין לנו לחוש דבפעם אחרת יתנו לו באופן אחר מכפי שהוא שוחט עתה והרי אדרבה איכא הוכחה להרואה מדשחיטתו השתא הוא בצירוף עומד ע"ג מכלל דבלא זה אסור לו לשחוט ומש"ה מתיר הטור והא דבחשו"ק אסורים לכתחילה בשוחטין לאכילה אפי' בעומד ע"ג ס"ל דג"כ אין הטעם דלמא בפעם אחר יתנו להם בלא עומד ע"ג רק חיישינן דלמא לא יסתכל היטב במעשיהם ויקלקלו וס"ל דהך חששא לא אמרינן לה רק בחשו"ק דמועדים הם לקלקל משא"כ באינו מומחה דרוב מעשיו מתוקנים הם וכמש"כ בחידושי הרשב"א שהבאנו באות א', וראי' ברורה דזה הוא סברתו של הטור דהרי בחשו"ק השוחטים לאכילה מבואר להדיא בגמרא דאסור גם בעומד ע"ג והא דאסרינן לחשו"ק לשחוט גם עבור כלבים מבואר להדי' בטור דאינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג שרי ובע"כ מוכרחין לומר בטעמו דס"ל דכששוחטין לאכילה דאיכא חששא דלמא לא יסתכל היטב במעשיו ויקלקל ומש"ה אסור בכל גווני אבל בחשו"ק ועבור כלבים דאין האיסור רק משום דהרואה יטעה בו ויתן לו לשחוט גם לאכילה ומש"ה שרי אי איכא עומד ע"ג דליכא טעות עוד דאדרבה איכא הוכחה דבלא זה אסור, וכן מוכח מדברי הרשב"א שבחידושיו ריש חולין כתב הטעם דאסור אפי' לכלבים הוא משום טעות הרואין ולקמן (בדף ד') כתב הטעם דאסור לחשו"ק לשחוט לאכילה גם בעומד ע"ג משום דלמא לא ישגיח עליו היטב ולא יבחין בקלקולו הרי דכתב שני טעמים להני שני דינים, וגם ז"ל הרשב"א בתוה"ב (דף ח') וחשו"ק אע"פ שיודעין ה' שחיטה אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' עומדים ע"ג לפי שרוב מעשיהם מקולקלים כו' שמא ישהו ושמא ידרסו ולאו אדעתייהו דאותם אחרים כו', ור"י ז"ל פי' אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' להתלמד ובאין אחרים רואין אותן גזירה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר ויאכלו על ידו והם לא ידעו שלא מסרנו לו אלא להתלמד עכ"ד הרשב"א הרי דהוצרך לומר שני טעמים דלהתלמד לא אסר אלא בלא עומד ע"ג והחשש הוא משום טעות הרואין ובשוחט לאכילה דאסר גם בעומד ע"ג הוסיף בו טעם דלמא לא ישגיח עליו היטב ומוכרח הסברא כמש"כ דכל דאיכא עומד ע"ג אין לחוש דיתנו לו בלא עומד ע"ג ומש"ה הוצרך לומר בו טעם אחר דלא יתבונן בו היטב וטעם זה לא שייך רק בחשו"ק דמועדים לקלקל, וכן מוכרח לומר דהב"י הביא דברי הרשב"א שכתוב דהא דקטן לא ישחוט לכתחילה זהו דוקא באינו יודע לאמן ידיו אבל אם יודע לאמן ידיו שוחט גם לכתחילה וסיים הב"י דמשמע מדברי הרשב"א דבשחט בינו לבין עצמו גם בדיעבד אסור גם ביודע לאמן ידיו, ולפי"ז הרי תיקשה דאמאי שוחט לכתחילה ביש עומד ע"ג ניחוש דלמא בפעם אחר ישחוט בינו לבין עצמו דבקטן הא לא שייך הסברא שכתבנו דהוא בעצמו לא יקבל לשחוט ומוכרח כמש"כ דבכה"ג לא חיישינן כלל, אמנם עיין בהגהות הטור שתמה על הב"י בזה וכתב דלא מצא שום משמעות ברשב"א כהב"י ואדרבה דמדבריו במשמרת הבית משמע דביודע לאמן ידיו גם בינו לבין עצמו כשר בדיעבד ואין מכאן ראיה לזה אבל מדבריו בחידושיו מוכרח הסברא וכמש"נ. ועוד דהרי (בדף ג') קאמר אביי דכותי שוחט לכתחילה בישראל עומד על גביו ולרבא בישראל יוצא ונכנס אבל אם בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וכו' וכתבו התוס' דהא דאסור לכתחילה בלא עומד ע"ג על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר דלמא ישכח ויאכל בלא בדיקה והרשב"א בחידושיו כתב הטעם דאסור משום טעות הרואין דיתן לו בלא בדיקה שלא ידעו שבדקו אותו אח"כ, והרי מ"מ חזינן דבעומד ע"ג שרי לכתחילה בלא שום בדיקה ולא חיישינן דלמא יתנו לו בלא ישראל עע"ג ומוכרח דלא אמרינן הך חששא רק בשוחט עבור כלבים או להתלמד ובלא עומד ע"ג דחיישינן דיתנו לו גם לאכילה ובאותו אופן עצמו שהוא שוחט עתה, אבל היכא דשוחט באופן המותר כגון בעומד ע"ג בכותי ובבדיקת סכין במומר לא חיישינן לשמא יתנו לו בפעם אחר באופן אחר ממה שהוא עתה וכמש"כ דאדרבה איכא הוכחה להרואה דבאופן אחר אסור, וזה ברור. וס"ל עוד להטור דהך סברא שייך באדם שלם דאז יבין הרואה מדהוצרך עתה להיות עומד ע"ג מכלל דבלא זה אינו כשר לאכילה אבל בחרש השומע ואינו מדבר דאפי' אם החרש מומחה וכשר גם לשחוט בינו לבין עצמו מצד עצם השחיטה מ"מ הרי מוכרח להיות כאן אחר שיברך לו ושוב איכא הך חששא דטעות הרואים דיסבור בו שהוא מומחה וכשר לשחיטה ויסבור דמה דהשתא איכא עוד אחד הוא רק משום הברכה ויתנו לו גם בלא מומחה עומד ע"ג רק שיברך וילך לו או שיברך לו גם מי שאינו מומחה ומש"ה מחמיר הטור דבאינו מדבר אסור לכתחילה אלא א"כ הוא בעצמו מומחה דמומחה עומד ע"ג לא מהני דבכה"ג ליכא הוכחה כלל להרואה, וזהו שכתב הטור דאינו מדבר שוחט אם הוא מומחה פי' לאפוקי בידוע שאינו מומחה אסור גם בעומד ע"ג והוא תי' נכון בסברא בסתירת דברי הטור:
[ו]
וא"כ הדרא קושי' רבינו ברוך דהרי חזינן מאוקימתא דרבינא דמוקי הך וכולם ששחטו באינו מומחה ומוכח דבאינו ידוע אם הוא מומחה גם בעומד ע"ג אסור לכתחילה וכמו כן צריך להיות לדידן בידוע דאינו מומחה דהרי חזינן דגם באינו מומחה איכא למיחש בע"כ שמא לא ישגיח עליו היטב ויקלקל:
[ז]
וע"כ נראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו באופן אחר דמהא דחזינן דלרבינא אסור אין ללמוד מניה לדידן, דהנה הגמר' פריך דלרבינא הך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותו כשירה אהי אילימא אחשו"ק ואם שחטו מבעי' לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן דלבדקי', וכתבו התוס' דמשמע מזה הא איתא קמן ובדקוהו ונמצא שאינו יודע גם בדיעבד אסורה ולא מהני מה דאיכא עומד ע"ג מדלא משני שנמצא אינו יודע והקשו התוס' מהא (דבדף י"ב) קאמר רב ראה א' ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ועכ"פ חזינן דגם בידוע דלא גמיר כשירה בעומד ע"ג מדפריך פשיטא ונשארו התוס' בקושי', והרי מוכרחין אנו לומר דהני שני סוגיות חולקין בהאי דינא, ועיי' ברא"ש (סי' ו') שהביא מה שכתב האלפס וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכתב ע"ז הרא"ש דהך ראה אחד ששחט דנקט האלפסי פירושו דראוהו מרחוק ולא ראה אם שחט יפה או לא דאין לפרשו באחרים רואין אותו ממש דא"כ אפי' לרבינא דלא ס"ל הך סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ג"כ שחיטתו כשירה בדליתא קמן למבדקי' עכ"ד, הרי מוכרח דגם הרא"ש ס"ל כהתוס' דלפי סוגי' זו בנמצא שאינו יודע אסור גם דיעבד אע"ג דהיה עומד על גביו דאל"כ למה כתב הרא"ש בליתא קמן למבדקי, דמשמע דאי איתא קמן צריך בדיקה ואי בכל גווני כשירה היא בדיקה זו מאי טיבה ומאי נ"מ בבדיקה זו ומוכרח דס"ל כהתוס' וס"ל דהך סוגי' חולקת על הסוגי' (דדף י"ב), ועיי' בשו"ת הרשב"א חלק ראשון סימן תק"ל שכתב שם השואל בשם רבינו דן דמי שבודאי אינו יודע אסור גם בדיעבד ואע"ג דאיכא עומדים על גביו וראייתו מהך סוגי' דמשני בדליתא קמן ולא משני בנמצא שאינו יודע והרשב"א שם חולק על זה וכתב דגם בודאי לא ידוע כשר בדיעבד והביא ראי' מהא דמכשרי המשנה בחשו"ק באיכא עומדים ע"ג וחשו"ק הרי ודאי דאינם יודעים הלכות שחיטה ושוב הביא עוד ראי' מסוגי' (דדף י"ב) הנ"ל וצ"ע דלא כתב הרשב"א כלל לתרץ קושייתו של רבינו דן דאמאי לא משני בנמצא שאינו יודע, [וגם דהרי מקושי' הגמ' מוכח כן דפריך וכולן ששחטו אהי קאי כו' אלא אשאין מומחה בבודקין אותו סגי נימא דקמ"ל דכשירה בלא בדיקה וא"צ לבודקו אלא מוכרח כרבינו דן דאי באמת אינו יודע פסול גם דיעבד ומש"ה אי איכא קמן צריך לבודקו דלמא אינו יודע ותאסר וכשבדקו ונמצא יודע א"צ להעומדים ע"ג, וצ"ע] והגם דלא ידעינן האיך מישב הרשב"א להך סוגי' עכ"פ חזינן דהרשב"א חולק על התוס' וס"ל דגם הסוגי' (דדף ג') ס"ל דכשירה גם בודאי לא גמיר יעוי' בדברי הרשב"א, וא"כ הרי י"ל דהאי דינא של הטור תלוי במחלוקת הסוגיות דהא דחזינן דמוכרח (בדף ג') דלרבינא אסור לכתחילה ליתן למי שאין יודעין בו אי גמיר או לא זהו רק לפי מה דס"ל לההיא סוגי' דגם בשחט עם עומד ע"ג מ"מ צריך בדיקה אח"כ באיתא קמן ואם נמצא שאינו יודע אסורה ומש"ה אע"ג דבדיעבד סמכינן על הא דהי' עומד ע"ג ומכשרינן אם אין יודעין בו אי גמיר או לא בדליתא קמן למבדקי' מ"מ לכתחילה אסור ליתן לו אם לא על סמך שיבדקנו אח"כ דלמה לנו ליכנס לספק זה המרובה דלמא באמת אינו יודע ואוכלין איסורא ומהיכי תיתי נעשה כן לכתחילה, אבל לפי מה דס"ל להגמר' (בדף י"ב) דאפי' בודאי לא גמיר כשירה בעומד ע"ג ולא חיישינן דלמא קלקל והעומד ע"ג לא התבונן היטב בו שוב נוכל לומר דגם לכתחילה לא חיישינן להך חששא כלל, והוא תי' נכון בישוב דעת הטור, ולתירוץ זה נתכוין הגר"א בביאורו (ס"ק י"ז) רק שקיצר בדבריו כדרכו בקודש שוב מצאתי בים של שלמה (סי' ה) שתי' כן דעת הטור:
[ח]
ולפי דברינו לא די שאין מסוגי' זו שום סתירה להטור ואדרבה עוד נסתייעו דבריו טובא דהרי ודאי קשה דהא חזינן (בדף י"ב) דס"ל לרב להדי' דגם בודאי לא גמיר מ"מ שחיטתו כשירה בעומד ע"ג, וגם הסתמא דגמרא ס"ל כן בפשיטות עד דפריך על רב אי דידע דלא גמיר פשיטא, וא"כ הרי ודאי קשה על הסוגי' (דדף ג') דבא לתרץ דברי רבינא ומוקים בליתא קמן למבדקי' ולא מוקי לה בנמצא שאינו יודע דמנ"ל להגמ' דרבינא חולק על רב בזה דודאי דאין מקום לומר דהך סוגי' ס"ל למילתא דפשיטא דאסורה ואין שום סברא להתירו דהרי חזינן דרב וסתמא דגמ' (דדף י"ב) ס"ל להתיר ודלמא גם רבינא ס"ל כן, וגם מאי מקשה הגמרא על רבינא אלא אשאין מומחה בבודקין סגי נימא דס"ל כרב ותני דכשירה בלא שום בדיקה וקמ"ל דא"צ לבודקו, ומוכרח מזה כהטור דלרב דמכשיר גם בודאי לא גמיר ה"ה דשרי לכתחילה וזהו גופא דדחקה להגמר' דרבינא ע"כ חולק על רב בזה דאל"כ שוב לא מצי קאי הך וכולן ששחטו על אינו מומח' דמדנקט ששחטו הא מוכח דלכתחיל אסור ליתן לו וכהוכחתו של רבינו ברוך ומוכח דרבינא סבר דאי באמת אינו יודע גם בדיעבד אסור ומש"ה אסו' לכתחיל' לרבינא ורק בליתא קמן סמכינן דלמא גמיר אבל באיתא קמן צריך בדיקה ומש"ה פריך דבודקין אותו לחודא סגי וא"צ להעומד ע"ג ומוכרח לאוקמא בליתא קמן וא"כ אנן דפסקינן כרב דלכל הפחות בדיעבד שרי גם בודאי לא גמיר מוכרח לפי"ז דגם לכתחילה שרי וכהטור, ובזה נעמוד ג"כ על מה דפסקו כל הפוסקים דבדיעבד שרי גם בודאי לא גמיר דלכאורה קשה כיון דלדעת התוס' והרא"ש הוא מחלוקת הסוגיות (ובדף ג') ס"ל דאסורה א"כ מנ"ל לפסוק להקל כסוגי' (דדף י"ב). ובודאי דזהו טעמו של רבינו דן שבתשובת הרשב"א שפסק לאסור גם דיעבד מכח הך סוגי' והרשב"א דחה דבריו וא' מן הראיות הוא מהך (דדף י"ב) ובודאי דגם ממנו לא נעלם ההיא סוגי' רק ס"ל כיון דהוא פלוגתא בגמר' ומש"ה פסקה לחומרא. אבל הרי יש להבין טעמן של הפוסקים שפסקו להקל וגם בשו"ע לא הביא שום דעה להחמיר בזה והרי להתוס' והרא"ש הי' צריך לפסוק לחומרא. ולפי הנ"ל ניחא היטב דכיון דחזינן דרב ס"ל להדי' דכשר וגם סתמא דגמ' פריך בפשיטות עלי' פשיטא א"כ ודאי דהלכה כן. והא (דבדף ג') מוכרח מגמר' להיפוך אינו משום דסתמא דגמר' ס"ל כן רק הא קיימינן אליבא דאוקימתא דרבינא ולדידי' הא מוכרח דחולק על זה כי היכי דלהוי ניחא הך וכולן ששחטו רק דיעבד דיהי' קאי גם על אינו מומחה ולא דסתמא דגמר' בעצמה ס"ל כן וכיון דאנן לא קיי"ל כלל כאוקימתא דרבינא בעיקר אוקימתא דידי' דהא קיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא איירי המשנה כלל באינו מומחה שוב אין לנו הכרח לומר דלא כרב ובודאי דיש לפסוק כרב וכסתמא דגמר' וכל זה נכון:
[ט]
אמנם זה מספיק רק לישב דברי הטור אבל הרי הרשב"א כתב ג"כ כן דגם לכתחילה שרי באינו מומחה ועליו עדיין קשה קושי' רבינו ברוך דמדתני וכולם ששחטו בדיעבד מוכח דלכתחילה אסור דאיהו הא ס"ל בתשובה דהשני סוגיות אינם מחולקים כלל דהרי הוכיח מהמשנה דגם בודאי לא גמיר כשר מהא דגם חשו"ק כשר והם בודאי לא גמירי הבאנו דבריו לעיל] ולדידי' הרי אין תי' זה מספיק ולכאורה צ"ל להרשב"א דלא ס"ל עיקר הוכחתו של רבינו ברוך רק סבר דאע"ג דלרבינא קאי הך וכולם ששחטו גם על אינו מומחה מ"מ לשון דיעבד דנקטה המשנה אינו רק משום חשו"ק וכמו שתי' הכרתי ופלתי שהבאנו באות ב' אמנם גם זה ניחא דהרי ודאי דדעת הרשב"א בתשובה יש להבין מדוע לא חשש כלל לדיוקו של רבינו דן דודאי דמסוגי' (דדף ג') מוכרח מקושי' המקשה ומהתי' דבנמצא דלא גמיר אסורה וכמו שכתבנו והגם דהרשב"א הוכיח דכשר מהמשנה דמכשרי בחשו"ק מ"מ אכתי זהו גופא תקשה על הך סוגי' (דדף ג') והנראה דצ"ל דהרשב"א מחלק בין הנושאים דרק (בדף נ') דאיירינן אליבא דרבינא באדם שאינו ידוע לן אי גמיר או לא גמיר ונמצא דאין ידוע פסולו של השוחט להעומד ע"ג ומש"ה אם אח"כ נמצא דלא גמיר אסור גם בדיעבד דחיישינן דלמא העומד לא שם על לבו להשגיח היטב עליו וסמך קצת על השוחט וחיישינן דלמא קלקל ולאו אדעתי' ומש"ה הוכרח הגמר' לאוקמא רק בליתא קמן ולא בנמצא שאינו גמיר אבל בחשו"ק או בהך (דדף י"ב) דאיירי בידוע לנו בתחילה דלא גמיר דפסולו ידוע לנו מקודם בודאי דלא סמך עליו כלל ונתן לבו להשגיח היטב ומש"ה אמרינן התם דשרי. ונאמר דגם הרשב"א בתשובה לא פסק להתיר רק בכה"ג דידוע דלא גמיר אבל באינו ידוע ונמצא דלא גמיר מודה הרשב"א דאסור, ועכ"פ גם להרשב"א הא מיושב היטב קושי' התוס' (בדף ג') בסתירת הסוגי' ועיי' בכנה"ג בהגהותיו על הב"י שכתב לתרץ כן קושי' התוס' וס"ל להרשב"א והעומדים בשיטתו דגם לענין לכתחילה יש לחלק כן דרק באוקימתא דרבינא דאיירי באינו ידוע אי גמיר או לא אסור לכתחילה דלמא באמת אינו יודע ותהי' אסורה גם דיעבד ומש"ה נקטה המשנה רק ששחטו דיעבד אבל היכא דידעינן דלא גמיר דודאי שרי בדיעבד ה"ה דלכתחילה שרי מהאי טעמא. שוב מצאתי תי' זה בהגהות הגאון ר"ע אייגר זצלה"ה זי"ע הנדפס מחדש בגליון היו"ד. ועוד יותר יש לומר דגם הך סברא דבכה"ג דידוע פסולו גם לכתחילה שרי יצא להו להרשב"א והטור מהך סוגי' גופה (דדף ג') דלכאורה ודאי דקשה טובא על התוס' שנשארו בקושי' בסתירת הני סוגיות ואמאי לא תירצו כמש"כ לחלק בין ידוע פסולו לאין ידוע פסולו והרי הוא סברא ברורה לחלק ביניהם ומצאתי בכו"פ סי' א' ס"ק י' שהקשה כן על התוס' ומה שכתב שם לישב דברי התוס' לא הבנתי כוונתו יעו"ש ואולי יש שם איזה חיסרון בדבריו וטעות הדפוס: והפשוט דהתוס' מיאנו בתי' זה דא"כ הדר קשה על הגמר' אמאי דחקה לאוקמא בליתא קמן למבדקי' ה"ל לאוקמא בידוע דלא גמיר ומזה הוכיחו התוס' דס"ל להך סוגי' דגם בידוע דלא גמיר חיישינן דלמא לא השגיח עליו היטב ואסור גם בדיעבד ולדידהו צ"ל דלא גמיר גרע עוד דודאי דבדיעבד כשר דשאני חשו"ק דודאי לא סמיך עליהם כלל אבל בבן דעת גם בודאי לא גמיר חיישינן גם בדיעבד דלמא סמיך עליו קצת וז"ל הרשב"א בסי' תק"ל בדברי השואל בהביאו דעת רבינו דן דאסור אמאי דחיק כו' לוקי למתניתין וכולן ששחטו אמאן דידעינן דלא גמיר אלא דחיק לאוקמא בליתא קמן ש"מ בכה"ג אסור. הרי להדיא דלא הקשה כפשוטו נוקמא בבדקוהו ונמצא דלא גמיר דעל זה נוכל לחלק כמש"כ רק הקשה כמש"כ דאכתי נוקים בידוע מקודם דאינו יודע ומכח קושיא זו יצא לו להטור דבידוע פסולו כמו דכשר בדיעבד גם לכתחילה שרי ומש"ה לא מצי לאוקמא בכה"ג דתיקשה הא דאמר וכולם ששחטו דמשמעו רק דיעבד ומש"ה מוקים לה רק בידוע דלא גמיר ובליתא קמן למבדקיה דבכה"ג לכתחילה אסור לרבינא ועכ"פ יהי' התי' אם כתי' זה או כהקדום דאדרבה דברי הטור נסתייעו עוד מסוגי' זו. ולפי"ז יצא לנו דהא דהתיר הטור גם לכתחילה אינו רק כשאותו מומחה העומד ע"ג יודע בו בהשוחט דלא גמיר ואז משגיח עליו היטב אבל אם לא הודיעו לו דהשוחט לא גמיר רק אנן ידעינן בי' דלא גמיר לא מבעי דלכתחילה אסור אלא גם בדיעבד יש מקום לאסור לפי תי' זה השני וכמו דחזינן דלרבינא אסור גם בדיעבד אם נמצא דלא גמיר. וזהו דדחיקא מילתא בהאי תי' בתרא דהרי כל הפוסקים וכן הטור בעצמו סתמו דבריהם וכתבו להתיר אם ראו אותו מומחה ומשמע דאפילו לא הי' ידוע זאת להעומד ע"ג ג"כ כשר מיהא בדיעבד. וע"כ יותר נראה כתי' הראשון דהטור ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש אביו דהוא פלוגתא בין הסוגי' ולדידן שרי גם לכתחילה ולהרשב"א נאמר כתי' זה השני ונאמר דלקושטא דמילתא לא הכשיר הרשב"א רק בידוע פסולו וכמו שנתבאר:
[י]
והנה הפר"ח הביא ראי' להטור מהא (דבדף י"ב) מדקדק הגמר' על הא דתנן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן ואמרי' שם שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י אלא שמא יקלקלו דמשמע דמועדים הם לקלקל זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ואע"ג דאיכא אחרים עומדים על גביו ומזה הא מוכח דגדול שאינו מומחה דאינו מועד לקלקל כחשו"ק שרי גם לכתחילה באיכא עומד ע"ג ובודאי דאין מסוגי' זו קושי' על רבינו ברוך די"ל דלא ס"ל כלל כפרש"י דמפרש לה בשוחטין לאכילה רק כפירושו של ר"ת שהביאו התוס' בריש המסכת בד"ה שמא דמפרש הא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה היינו גם אם ירצה להאכילה לכלבים יעו"ש וא"כ הא י"ל דרק זה הוא דאינו אסור אלא בחשו"ק ולא בגדול שאינו מומחה ושוחט לאכילה י"ל דאסור גם באינו מומחה. וכן כתב הכו"פ לישב קושי' הפר"ח לדעת ר"ב וא"כ מוכח דדעת רש"י להלכה הוא ג"כ כהטור. ולכאורה היה נראה דגם רבינו ברוך מצי ס"ל בעיקר פירוש של הגמר' כפרש"י דרבא איירי בשוחטין לאכילה והרבותא היא אע"ג דאיכא עומד ע"ג. ומ"מ מצינן לומר דגם אינו מומחה דומה בהאי דינא לחשו"ק ואסור ודקדוקו של רבא נפרש דאינו משום דלשון שמא יקלקלו משמע ליה לרבא דמשום דמועדין לקלקל וכפרש"י ומני' הוא דמדקדק רבא דלכתחילה אסור גם בעומד ע"ג דאי לא אסור רק בלא עומד ע"ג א"כ לא צריך לטעמא דמועד לקלקל דגם בספק קלקל ג"כ אסור גם בדיעבד ורבינו ברוך חולק בזה על פרש"י ומפרש דרבא מדקדק מדנקטה המשנה שמא יקלקלו בלשון עתיד וה"ל למנקט שמא קלקלו דיעבד כיון דגם בדיעבד אסור בחשו"ק בינן לבין עצמן. ומזה הוכיח רבא דהמשנה קמ"ל עוד חידושא לענין לכתחילה ואפילו במקום דשרי בדיעבד וכגון שיש עומד ע"ג מ"מ כל שיש לחושבו שמא יקלקל אסור ליתן לו וה"ה באינו מומחה ורק מלשון רש"י שכתב דדיוקו הוא דשמא יקלקל משמע דמועדין לקלקל מוכח דס"ל כהטור אבל מהגמר' אין קושי' על רבינו ברוך גם אם נפרש בעיקר הפירוש כרש"י דקאי על אכילה (ועיי' בב"י שכתב על דברי הטור דכן נראה מדקדוק לשון רש"י ונתכוין לדברי רש"י הללו (דדף י"ב) ובהגהות הרלנ"ח נדחק בשם הדמש"א בביאור כונת הב"י לאיזה דיבור מפרש"י נתכוין הב"י וכונתו פשוטה כמש"כ). אמנם זה אינו דלכאורה אי אפשר לומר כלל דר"ב יסבור כפרש"י דהרי עיקר יסודו של ר"ב הוא מאוקימתא דרבינא דמוקי הך וכולן ששחטו דמשמעו דיעבד גם על אינו מומחה ומוכיח מניה דלכתחילה אסור כמבואר כל זה במרדכי פ"א דחולין ובהגהות אשרי שם. ולפרש"י הרי אדרבה לפי אוקימתא של רבינא מוכח דשרי דהרי רבינא מפרש לה הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע ה' שחיטה אבל אין יודעין בו אם יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע חוץ מחשו"ק דגרע מאינו מומחה דאפי' דיעבד אסור שמא יקלקלו ומדקדק רבא מדנקטה שמא יקלקלו דלכתחילה אסור ולפרש"י קאי רבא בשוחטין לאכילה ובעומד ע"ג. נמצא דבהך בבא דחוץ מחשו"ק שמא יקלקלו נכללו בו שני דברים מחודשים חדא דחשו"ק אסור גם בדיעבד בלא עומד ע"ג ואידך דגם בעומד ע"ג אסור לכתחילה וא"כ הרי מהמשך לשון המשנה מוכרח דבאינו מומחה שרי לכתחילה דהרישא הא איירי באינו מומחה ותני עלה חוץ מחשו"ק ואשמעינן האי דינא דאסור לכתחילה א"כ הך חוץ מחשו"ק קאי גם על זה ומוכח דלא כרבינו ברוך ובע"כ צ"ל דאיהו ס"ל כפר"ת דשמא יקלקלו אשמעינן דגם לכלבים אסור ויהי' מוכרח מזה דבאינו מומחה שרי לכלבים אבל בשוחט לאכילה ובעומד ע"ג דבחשו"ק ידעינן איסורא דידי' מסיפא דקתני וכולם ששחטו דיעבד לפר"ת שפיר ס"ל לר"ב דגם אינו מומחה הוא בכלל איסורא כיון דלרבינא קאי הך וכולם גם לאינו מומחה. וא"כ צ"ע לי טובא דברי המרדכי שהביא דעת ר"ב וראייתו וכתב על זה וז"ל ואין להקשות ע"ז מדאמרינן גבי חשו"ק ש"מ דאין מוסרין להם לכתחילה משמע הא פקח כה"ג שרי דיש לומר דקאי על חשו"ק מומחין עכ"ד. ביאור דבריו דמקשה דהא סתם חשו"ק אינם מומחין ומדנקט רבא בחשו"ק מוכח דבפיקח שרי דהמרדכי ס"ל בפירוש הסוגי' כפרש"י דרבא קאי על שוחט לאכילה ותי' המרדכי דרבא איירי בחשו"ק מומחין. הרי דרוצה לישב הוכחת רבינו ברוך ודעתו גם לפרש"י ולכאורה הוא דבר הבלתי אפשר וכמש"כ דמהמשך לשון המשנה עצמה מוכח דבאינו מומחה שרי וצ"ע. ולא ידעתי מקום לתרץ דברי המרדכי שרוצה לישב דיוקו של ר"ב גם לפי פרש"י אם לא שנאמר דלרבינא דמוקי המשנה על אינו מומחה לא ס"ל כלל הך דיוקא דרבא דשמא קלקלו לא קתני דהרי לפרש"י בלא"ה מוכרח דלאו כ"ע ס"ל הך דיוקא דהרי התוס' הקשו על פרש"י דהרי זאת נדע מסיפא לאסור בחשו"ק דתני וכולם ששחטו ותירצו דרש"י גורס רבה ואיהו ס"ל כאוקימתא דרבה בר עולא או רבינא דקאי הך וכולם לא על חשו"ק לחודא רק גם על טמא במוקדשין או אינו מומחה והי' ס"ד דהך ששחטו דיעבד נקט משום אינך אבל חשו"ק שרי גם לכתחילה ומש"ה צריך למתני שמא יקלקלו לאשמעינן גבי חשו"ק דאסור אבל לאוקימתא דאביי ורבא ורב אשי דלדידהו לא קאי הך וכולם רק על חשו"ק לא מדייקינן הך דיוקא של רבא דקלקלו לא קתני ולהמרדכי נאמר דגם רבינא לא ס"ל הך דיוקא ורבה ס"ל כאוקימתא דרבה בר עולא בטמא במוקדשין וא"כ לא יכלל בבבא דחוץ מחשו"ק הך דינא דאסור לכתחילה וידעינן לי' לאסור בחשו"ק מסיפא וכולן ששחטו וקאי על חשו"ק ועל אינו מומחה דבשניהם אינו רק דיעבד רק המרדכי הקשה אליבא דדינא דמ"מ הא חזינן מהך (דדף י"ב) להלכה דרק בחשו"ק אסור ועל זה תי' דאיירי בחשו"ק מומחים: