בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן מא
יבאר דין קינוי וסתירה בלא עדים.
[א]
בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעיף ט' אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה אסורה לו וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות, והראה הכ"מ מקור לדבריו מהא דבסוטה דף ב' אר"ח מסורא לא לימא אינש לאיתתי' בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דלמא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו וליכא האידנא מי סוטה למבדקה, אמנם הרשב"א כתב בתשובה הובא בב"י סי' קע"ח וז"ל קרוב אני לומר במי שאמר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני בלא עדים ונסתרה בפניו בלא עדים אע"פ שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה, הרי דס"ל להדיא דלא כהרמב"ם וס"ל דע"פ דין אינה אסורה עליו, וצ"ע על הב"י ושו"ע שלא הביאו דעת הרשב"א כאן, ובאמת לפום רהיטא נראה מסוגי' הגמרא מפורש כהרשב"א דבריש סוטה תנן דר"א אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ אחד ר' יהושע אמר מקנא לה ע"פ ב' ומשקה ע"פ שנים ומפרשינן בגמרא טעמא דר' יהושע דכתיב ועד אין בה ולא בקינוי ולא בסתירה ומש"ה מצריך בתרוייהו שני עדים ור"א ס"ל בה ולא בקינוי ואמרינן שם מתניתין דלא כהאי תנא דתניא ר"י בר"י אומר משום ר"א מקנא לה ע"פ ע"א ומשקה ע"פ שנים דאיהו דריש בה ולא בסתירה הרי דליכא שום מ"ד דיסבור דבין בקינוי ובין בסתירה סגי בע"א דבהא פליגי דר"י סבר דבתרווייהו בעי ב' עדים ור"א ס"ל דהך קרא אינו ממעט רק חדא מהני תרתי ואליבא דר"א פליגי תנאי דהמשנה ס"ל דמוקים ר"א המיעוט של הפסוק על קינוי ור"י בר"י ס"ל דר"א מוקים לה על סתירה אבל עכ"פ חדא מנייהו בודאי צריך ב' עדים דהרי איכא מיעוטא דבה דממעט לכל הפחות חדא מהני תרתי וזהו שכתב הרשב"א דאם הקינוי וגם הסתירה הי' ע"פ ע"א אינה אסורה עליו ע"פ דין, והא דאמר ר"ח מסורא לא לימא אינש בזה"ז כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י בע"כ מוכרח לפרש דחיישינן שמא יהיו שני עדים בסתירתה דלר"י בר"י צריך ב' בסתירה אבל בלא"ה הא ממ"נ מותרת, שוב מצאתי בהלכות גדולות ה' מיאון וז"ל אר"ח לא נימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י כו' ודלמא מקרי ומסתתרא ואתו עידי סתירה וליכא האידנא מי סוטה כו' הרי דהוסיף ביאור על דברי הגמרא דחיישינן שמא יהי' הסתירה בפני עדים וכמש"כ דבלא"ה הא שרי' ולכאורה צע"ג על הרמב"ם וטור בזה שכתבו דבשניהם בלא עדים ג"כ אסורה והרי לכאורה ממ"נ מותרת ולא ראיתי מי שנתעורר בזה:
[ב]
והנראה דס"ל להרמב"ם דאע"ג דחזינן להדי' דהאי תנא דמצריך בקינוי ב' עדים אין הכוונה משום נאמנות לחודא אלא דבלא עדים לא הוי הקינוי כלל וראי' לזה מדקאמר לא לימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י ואם נאמר דמאן דמצריך ב' עדים הוי רק משום שאין הבעל נאמן א"כ הרי לכ"ע תהי' אסורה לו דהבעל הא יודע האמת דקינא לה אלא ע"כ דלדידי' בלא עדים לא הוי קינוי כלל ואינה אסורה לו מ"מ ס"ל להרמב"ם דלר"י בר"י דמצריך ב' עדים גבי סתירה הוי רק משום נאמנות דאין ע"א נאמן להשקותה ולהפסידה כתובתה אבל לענין איסור כיון שהוא בעצמו ידע וראה שנסתרה אסורה לו, ובאמת דהסברא הוא כן דבשלמא קינוי בלא עדים י"ל דלא איכפת לה בקינוי שלו ולא אבדה חזקתה במה שלא נזהרה אח"כ כיון דראתה דקינא לה בלא עדים ואפשר דגם באיכא עדים רק שהיא לא ראתה את העדים דלא מהני אבל סתירה מה סברא לומר דבלא עדים לא להוי סתירה והרי סתירה דסוטה במקום זנות קיימא וכמו דאם הבעל ראה שזינתה אסורה לו כמו כן בראה שנסתרה, ועוד נראה יותר דגם הרשב"א אינו חולק על הרמב"ם בסברא זו דלהך מ"ד דמצריך עדים בסתירה הוא רק משום נאמנות וגם בלא עדים אם הבעל בעצמו יודע האמת שנסתרה אסורה עליו והא דכתב הרשב"א דע"פ דין מותרת הוא משום דהא ר' יהושע ס"ל במשנה דבין בקינוי ובין בסתירה בעי שני עדים ור"י בר"י דקאמר דקינוי סגי ע"פ עצמו הא הוי רק אליבא דר' אליעזר אבל ר' יהושע לכ"ע ס"ל דקינוי הוי ע"פ ב' והרי בכל דוכתא קיי"ל דהלכה כר' יהושע לגבי דר"א ורק בד' מקומות פסקינן בנדה דף ח' דהלכה כר"א והא דאר"ח לא לימא אינש כו' דלמא קיי"ל כר"י בר"י י"ל דר"ח קאמר דלכתחילה לא לימא דלמה לו להכניס עצמו בפלוגתא ויש לו לחוש לכתחילה גם לדברי ר"י בר"י אבל בדיעבד ס"ל להרשב"א דקיי"ל כר' יהושע והא דמסיים ר"ח דלמא מסתרה ונאסרה עליו אין הכוונה דאם תסתרה תהי' אסורה רק קאי על הך דלמא קיי"ל כר"י בר"י ומתסרה כו' דלר"י בר"י אסורה, והרי דברי השו"ע בע"כ צריך לפרש כן דבסי' קע"ח סעיף ב' כתב כיצד הוא הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי ובסעיף ו' שם כתב וכן אם נסתרה בפני ב' עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרה על דעת ערוה אלא א"כ קינא לה בפני ב' הרי דפוסק להדיא דבלא קינא לה בפני ב' מותרת ובסעיף ז' כתב הא דר"ח דלא לימא אינש כו' ומוכרח לומר דס"ל דהך דאר"ח הוי רק לכתחילה [ודברי השו"ע צע"ג דהוא סותר לדבריו שבסי' קט"ו דפסק שם דגם בקינוי ע"פ עצמו אסורה, וכן קשה דבסי' קע"ח סעיף ד' כתב כיצד הוא הסתירה שנסתרה בפני ב' עדים כו' הרי דפוסק לגמרי כר' יהושע דבלא עידי סתירה אינה אסורה ובסי' קט"ו כתב דבראה בעצמו שנסתרה אסורה] רק דלפי"ז אינו מדוקדק למה כתב הרשב"א דאם הקינוי וגם הסתירה הי' בלא עדים דשרי והרי לפי"ז גם אם הסתירה הי' בעדים ורק הקינוי בלא עדים הא שרי' לר' יהושע ומשמע דכוונת הרשב"א דבכה"ג שרי' לכ"ע:
[ג]
שוב מצאתי בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ז וז"ל ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנק"ח שלא תדבר עם פלוני ופלוני ולא תכנס עמהם לבית אחד וקיבלה שבועתו בפני עדים כו', תשובה אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים אסורה לבעלה עד שתשתה כו' ודוקא שיש עדים שנסתרה אבל נסתרה בע"א אינה אסורה והלכה כר' יהושע דאמר מקנא לה ע"פ ב' ומשקה ע"פ ב', והנה במה דמצריך הרא"ש ב' עדים בסתירה אין ראי' דחולק על סברת הרמב"ם דהא י"ל דלא בא למעט רק ע"א משום דאינו נאמן שנסתרה אבל אם הבעל בעצמו ראה שנסתרה י"ל דמודה דאסורה וכמש"כ בדעת הרמב"ם, אבל הרי בקינוי חולק להדי' על הרמב"ם וכתב דקיי"ל כר' יהושע דבעי קינוי בפני ב' וזהו כאופן השני שכתבנו בדעת הרשב"א, מסקנת הדברים דאם הקינוי והסתירה שניהם הי' בלא עדים דעת ההלכות גדולות והרשב"א והרא"ש דמותרת ואם הקינוי לחוד בלא עדים לא מצינו מי שמקיל בדיעבד רק דעת הרא"ש בתשובה וצ"ע על הב"י שלא הביא כאן דעתם כלל: