אור ברסלב
בית הלוי חלק ב תשובות › סימן מ

בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

תשובות · סימן מ

סימן לט

יחקור דין המקנא ליבמתו ואמר לה אל תסתרי ונסתרה אם נאסרה עליו או לא:

[א]

הנה מקודם צריך לבאר דין שומרת יבם שזינתה בודאי מה דינה אי אסורה ליבמה או לא, והנה בסוטה (דף יח) קאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ומדקדק לה מהא דתנן שם אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ותנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה, אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מה' יבום הלכה כ' דאם רצה מייבם, וכן פסקו בפשיטות הטור ושו"ע. אה"ע סי' קנ"ט סעי' ג' דמותרת ליבם בלי שום חולק. אמנם לכאורה צ"ע טובא דהרי התוס' שם בסוטה בד"ה אמרי כתבו דהלכה כרב המנונא דהרי זה חזינן מוכח מהמשנה עכ"פ דלכל הפחות לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין נאסרת בזנות ליבם וא"כ אע"ג דבכל חייבי לאוין קיי"ל דלא כר"ע מ"מ הרי גבי שומרת יבם ס"ל לרב במסכת יבמות דאין קידושין תופסין בה ושמואל נמי מספקא לי' אי קידושין תופסין או אין תופסין וא"כ נאסרת בזנות לרב בודאי ולשמואל בספק, ולפי זה הרי צ"ע טובא על הרמב"ם וטור ושו"ע דהרי הרמב"ם פסק בפרק ד' מה' אישות כשמואל דשומרת יבם שנתקדשה הוי ספק מקודשת וכן פסקו בטור ושו"ע סי' מ"ד וא"כ הרי צריך להיות אסורה ג"כ מספק אם זינתה ואמאי סתמו דמותרת בודאי, וצ"ע על האחרונים שלא כתבו בזה, והנראה דהם חולקים על התוס' בזה וס"ל דמה דמוכח מהך משנה דנאסרת בזנות הוי רק לר"ע כיון דס"ל דאין קידושין תופסין בכל חייבי לאוין ולדידי' הוי ממזר מכל חייבי לאוין וא"כ הא הוי כערוה גמורה ומש"ה דינה אם זינתה כאשת איש שזינתה, וז"ל רש"י בסוטה שם על הא דאמרה הגמ' הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין לאשה האסורה על המקדש בלאו כו' אלמא לר"ע משוי חייבי לאוין חמורות לענין איסוריהם כחייבי כריתות שהולד ממזר ולגבי לאסור על בעלה נמי כי היכי דהבא על א"א שהוא בכרת אסורה על בעלה כן הבא נמי על שומרת יבם כו' הרי דדקדק רש"י וכתב משום דלר"ע הוי גם ממזר מחייבי לאוין, אבל לדידן דס"ל דבכל חייבי לאוין קידושין תופסין ורק בשומרת יבם ס"ל לרב דאין קידושין תופסין משום קרא דלא תהי' אשת המת ודרש לא תהי' בה הויה והרי גם רב מודה דלא דמי כלל לא"א ומודה דאין הולד ממזר וכמו דמבואר בשו"ע סי' י"ב דהולד בודאי לא הוי ממזר ומש"ה אינה נאסרת בזנות כלל, זהו הנראה דעתם של הרמב"ם וטור ושו"ע, והתוס' ס"ל דתלוי רק בתפיסת קידושין לחודא אע"ג דאין הולד ממזר:

[ב]

והנראה גם ראי' לזה דביבמות (דף צ"ה) קאמר רב יבמה הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כא"א ומפרש שם הגמרא בחד תי' דפליגא בדרב המנונא דרב אמר ה"ה כא"א ומפסלה בזנות ושמואל אמר אינה כא"א ולא מפסלה בזנות אי נמי בקידושין תופסין ביבמה לשוק קמפלגי הרי דלתי' הא' קאמר דלשמואל לא מפסלי בזנות והרי לשמואל דמספקא ליה אי קידושין תופסין בה צריך להיות אסורה עכ"פ מספק ומוכרח כמש"כ, וכן מוכח מדברי התוס' ביבמות שם בד"ה ודילמא שהקשו על הס"ד אמאי לא רצה הגמר' לומר דפליגא בדר"ה ותירצו דלא מסתבר ליה לאוקמא דפליגא בדר"ה דבסוטה אסיק דלית הלכתא כר"ה, הרי חזינן דגם התוס' ס"ל דלהמסקנא דסוטה דלית הלכתא כרב המנונא מצי אתי' גם כרב אע"ג דרב ס"ל בודאי דאין קידושין תופסין בה, ועיי' עוד שם ביבמות (דף צ"ב) דקאמר שמואל גבי יבמה שנתקדשה בענייתינו צריכה גט דמספקא לי', אר"א השתא דאמר אמימר הלכתא כוותי' דשמואל אם הי' יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה ופרש"י דל"ל דרב המנונא דרש"י מפרש לה דאיירי כשנבעלה להשני ואפ"ה מותרת ליבם ואין בה איסור מספק, וכן קאמר שם רב קידושין אין בה נשואין יש בה דמחלפי באשה שהלך בעלה למה"י ופירש שם האלפס קידושין אין בה להאסר על היבם אבל בנשואין לשוק נאסרת דמחלפה באשה שהלך בעלה למה"י ונשאת וע"ש במלחמות, ומוכרח דגם לרב לית לי' דרב המנונא דבזנות דלא שייך הך גזירה מותרת, שוב מצאתי להדי' בחידושי הריטב"א יבמות (דף צ"ב) שכתב בשם התוס' כמש"כ דרק לר"ע דס"ל דהוה גם ממזר הוא דנאסרת אבל לא לדידן, וניחא פסק הרמב"ם וטור ושו"ע, וא"כ צ"ע לכאורה דברי התוס' דסוטה שכתבו דלדידן ע"כ קיי"ל כרב המנונא דהרי מכל הני סוגיות מוכח דרב ושמואל מצו ס"ל דלא כרב המנונא:

[ג]

ואחרי שנתברר דשומרת יבם שזינתה בודאי דמותרת ליבם א"כ לפום רהיטא נראה דכ"ש הוא אם קינא לה יבם אל תסתרי עם פלוני והיא נסתרה אחר הקינוי דמותרת דהרי פשיטא דקינוי וסתירה לא גריעי מזנות גמור דהרי כל מה שנאסרת בסתירה הוא משום ספק דלמא זינתה. אמנם בדברי הרמב"ם מצינו להיפוך מזה שכתב בפרק שני מה' סוטה וז"ל ואלו הן הנשים שאינם ראויות לשתות ויאסרו על בעליהם לעולם ואלו הן ארוסה ושומרת יבם כו' הרי דס"ל דאם נסתרה אחר קינוי כיון שאינה ראוי' לשתיה אסורה לעולם, וכן בטור ושו"ע סי' קע"ח סעי' א' איתא המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו ושם בסעי' ב' איתא ומקנא לה בין אם היא ארוסה או נשואה או זקוקה ליבם, ועיי' בלשון הטור שם דלא הזכיר כלל דין דהפסידה כתובתה אחר סתירה ומוכח להדי' דאחר קינוי וסתירה נאסרת ובודאי קשה עליהם טובא כיון דפסקו דאפי' בודאי זינתה מותרת ליבם א"כ מי גריעי קינוי וסתירה מזנות גמור, ועיין בסוטה (דף כ"ג) דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם וכתב שם רש"י וז"ל ולא נוטלת כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעיט ואפילו אי לית לן דרב המנונא ושומרת יבם שזינתה מותרת ליבם נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה עכ"ל רש"י והתוס' שם הקשו על רש"י דאי לית לן דרב המנונא קרא למאי איצטריך למעוטי משתי' והא תנן כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא הי' מתנה עמה דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירותה ותירצו התוס' דמש"ה ליכא מהך משנה ראי' לרב המנונא דהרי בגמרא מוקמינן לה בבא עלי' יבם בבית חמיה הלכך הוי' כאשתו להאסר בזנות, ועכ"פ הא חזינן מדברי רש"י והתוס' דלדידן דלית לן דרב המנונא אין שומרת יבם נאסרת ע"י קינוי וסתירה דלא עדיף מאילו בודאי זינתה רק בהא פליגי רש"י ותוס' דלרש"י מיהת אבדה כתובתה דאע"ג דמותרת מ"מ אין לה כתובה משום הך סברא דלא בעי למינסב אשה זונה ולהתוס' גם כתובתה לא הפסידה והמשנה איירי בבא עלי' יבם, אבל על הרמב"ם והטור ושו"ע קשה דסתמו דבריהם וכתבו דמקנא לשומרת יבם ומוכח דס"ל דגם בלא בא עלי' יבם כלל עדיין ג"כ נאסרת על ידי סתירה שאחר קינוי והרי עיקר החשש הוא שמא זינתה בסתירה וכיון דפסקו דגם בזינתה בודאי מותרת ליבם אמאי נאסרת בסתירה:

[ד]

והנראה לישב דעת הרמב"ם דאזל לשיטתו ויש לו כלל אחר בדינים אלו, דהנה בסוטה (דף כ"ד) דתנן על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ומפרשינן (בדף כ"ו) הטעם דאיש אמר רחמנא ולא קטן וכתבו שם התוס' בד"ה אבל וז"ל וכן על מה שאמר רחמנא איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתי' ממעט לה קרא אבל נאסרת ע"י בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת על ידו הרי דס"ל להתוס' דמיעוטא דקרא קאי על פחות מבן י"ג שנים, וסברתם של התוס' הוא פשוט דהא ליכא למימר דהך קרא דאיש בא למעט פחות מבן ט' שנים דא"כ הא לא הוי צריך קרא גבי קינוי וסתירה כיון דגם אם בודאי זינתה עמו אינה נאסרת על ידו, וכן הוא דעת התוס' במסכת קידושין (בדף כ"ז) בד"ה הכי גרסינן שכתבו דגלגול שבועה נפקא לן מהא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמשמע אפי' מקטן דאין מקנא על ידו לחודא ולא שייך בו שבועה בעצמו ומ"מ ע"י גלגול נשבעת, ובע"כ כוונת התוס' על פחות מבן י"ג דבפחות מבן ט' שנים הא בודאי לא מצי קאי המשנה דאמן מאיש אחר שיגלגל עלי' דהרי להדי' מסיים באותו משנה עצמה זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא הי' מתנה עמה ובודאי דעת התוס' דקידושין דאפי' אם הוא בן ט' שנים כל שהוא פחות מבן י"ג שנים קאי עליו המיעוט דאין מקנאין על ידו ומ"מ ע"י גילגול נשבעת עלי' דהרי אם זינתה עמו אסורה וזה ברור אמנם הרמב"ם כתב בפרק כ' מה' סוטה א"ל אל תסתרי עם פלוני והי' קטן פחות מבן ט' אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותך כו' הרי דס"ל דמיעוטא דקרא קאי על פחות מבן ט', ובודאי דלכאורה קשה עליו דלדידי' למה צריך קרא למעטו מקינוי כיון דגם אם בודאי זינתה עמו מותרת, והנראה בבירור דעתו וכן מצאתי כן במשנה למלך שם שמפרש כן דעת הרמב"ם דבסוטה (דף כ"ו) אמרינן דשכבת זרע דכתיב בסוטה בא למעט דרך איברים ופריך פריצותא בעלמא היא פי' ומאי צריך קרא למעטי ומשני דמה"ד בקפידא דבעל תלי רחמנא ובעל הא קפיד קמ"ל, ובהך סוגי' תלוי מחלוקת של הרמב"ם והתוס', דהרמב"ם ס"ל דכמו דצריך קרא למעט דרך איברים מקינוי וסתירה כמו כן צריך למעט גם קטן פחות מבן ט' דאע"ג דלאו בר ביאה הוא ואינה נאסרת על ידו אם זינתה עמו בלא קינוי שמקודם מ"מ הוי ס"ד דאם זינתה עמו אחר הקינוי וסתירה נאסרת דהרי איכא קפידא דבעל ומש"ה צריך קרא למעטו וכמו דצריך למעט דרך איברים ואע"ג דכבר מיעטה התורה דרך איברים מ"מ אין מזה ראי' דקינוי וסתירה אינו תלוי בקפידא דבעל דהרי י"ל דלעולם תלוי בקפידא דבעל ורק דרך איברים אימעוט וכמו דמיעטה התורה איילונית וזקינה משתי' שאינה ראוי' לילד ומ"מ בשארי דברים נשאר הסברא דתליא בקפידא דבעל ומש"ה צריך קרא למעט פחות מבן ט', והתוס' ס"ל דנהי דהוי ס"ד דתלוי בקפידא דבעל מ"מ בתר דאימעוט מקרא דשכבת זרע דרך איברים ידעינן מני' בכל הדברים דאינו תלוי כלל בקפידא דבעל רק בעינן אופן שנאסרת על ידו בזנות ומש"ה א"צ קרא למעט פחות מבן ט' וע"כ מפרשים התוס' דהמיעוט קאי על פחות מבן י"ג:

[ה]

והנראה עוד ראי' לזה דהרמב"ם ס"ל דגם לפי המסקנא תלוי רק בקפידא דבעל חוץ מכל הני דממעט להו קראי בהדי' (דבדף כ"ו) קאמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופרש"י שחוף שבשרו נשחף ואין בו כח והתוס' שם כתבו וז"ל שחוף פי' ר"ח שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע, והנה דעת הרמב"ם הוי כפרש"י שכתב בפרק א' מה' סוטה או השחוף הוא האיש שאינו מתקשה הרי נראה דרש"י והרמב"ם מפרשים דשחוף היינו משמש מת וכן מוכרח מדברי הרמב"ם בפרק א' מה' איסורי ביאה הלכה י"א שכתב כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שיהי' האבר מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים אינו חייב לא כרת ולא מלקות אלא פוסל מן התרומה, והרי דין זה שכתב הרמב"ם דמשמש מת אע"ג דפטור מ"מ פוסל מן התרומה בע"כ לא למדו הרמב"ם אלא מדברי שמואל דקאמר דשחוף פוסל מן התרומה וכמו שכתב המ"מ שם הרי להדי' דמפרש דשחוף הוי משמש מת, והרי מסקינן בשבועות (דף י"ח) דמשמש מת בעריות פטור ולפי הנראה דג"כ אין האשה נאסרת על בעלה בביאת זנות ע"י ביאה של משמש מת דהרי באה"ע סימן כ' כתב הטור על איזה ביאה חייב מיתה ועל איזה פטור וכתב הד"מ דמש"ה כתב הטור דינים אלו אע"ג דבכל דוכתא אינו כותב הטור רק דברים הנוהגים מ"מ כתבם כדי לידע באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וכ"כ ברמ"א שם והרי הטור כתב שם ג"כ הך דינא דמשמש מת בעריות פטור ומוכרח דס"ל דאין אשה נאסרת ע"י ביאה דמשמש מת ואפ"ה הא אמר שמואל דשחוף מקנין על ידו וכן פסק הרמב"ם וכן פסקו בטור ושו"ע סי' קע"ח סעי' א' דמי שאינו מתקשה מקנין על ידו ומוכח דקינוי וסתירה גריעי מזנות גרידא דקינוי תלוי גם לפי האמת בקפידא דבעל חוץ מה דמעטינהו קראי, ולהתוס' דס"ל דלפי האמת דידעינן מקרא למעט דרך איברים דבכל דוכתא אינו תלוי כלל בקפידא דבעל מש"ה לשיטתם אינם מפרשים הך דשחוף דהוי משמש מת וע"כ הביאו פר"ח דהוא מי שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע וכוונתם להוציא מפירש"י הנ"ל. ועיי' בבית שמואל סימן כ' שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל דע"כ לא בכל הדברים שכתב הטור דפטור ממיתה אין האשה נאסרת דהא משמש מת פטור והיא נאסרת על ידו על בעלה כמש"כ בסי' קע"ח, וכוונתו לקושייתנו הנ"ל דהא מקנין על ידו ולדברי הב"ש דלא הוי כללא בכל הדברים שחשב הטור א"כ נפל אזדא ליה כל הכלל שכלל לן הד"מ בזה דשוב אי אפשר ללמוד כלל מדברי הטור לענין לאסור אשה לבעלה בשום דבר וא"כ הדר קושי' הד"מ דלמה נקטינהו הטור, רק הברור כדברינו דהטור ושו"ע אזלי בזה בשיטתיה של הרמב"ם דע"י קינוי וסתירה שאני דאיכא קפידא דבעל וכן צריך לומר בע"כ לדעת ר"ת המובא בתוספ' כתובות (דף ג') דס"ל דביאת עכו"ם אינה נאסרת על ידו להבעל והקשה על זה הרא"ש מהא דאיתא בסוטה (דף כ"ו) דמקנין על ידי עכו"ם ועי' ג"כ בסנהדרין (דף ע"ד) בתוספ' ד"ה והא אסתר ולפי מה שהעלתי בדעת הרמב"ם וטור ושו"ע מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דקינוי שאני ונאמר דגם ר"ת ס"ל כן. וא"כ יצא לנו מזה דהרא"ש שהקשה על ר"ת בע"כ לא ס"ל סברא זו וס"ל כהתוס' דסוטה דלפי המסקנא אינו תלוי בקפידא דבעל כלל וכל היכא דאינה נאסרת על ידי ביאה גם ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת:

[ו]

ולפי זה שפיר ניחא פסקו של הרמב"ם וטור ושו"ע שפסקו שומרת יבם שזינתה מותרת ליבם ומ"מ פסקו שפיר דע"י קינוי וסתירה נאסרת על היבם דאיכא קפידא דידי' שקינא לה זהו דעתם. והא שבדף י"ח מדקדק רב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מהא דתנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה ותנן זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה והוכרח הגמרא לדחוק הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אין מזה סתירה על דעת הרמב"ם דמאי מדקדק רב המנונא דנאסרת בזנות מדנשבעת בסוטה דלהרמב"ם הא אינה נאסרת בזנות ומ"מ נאסרת בסוטה, גם זה ניחא דהרי שם איירי בדין גלגול שמגלגל עליה גם אם לא זינתה עליו בפעם אחרת קודם קינוי זה ועל זה תני במשנה שפיר זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה דלמה יגלגל עליה כיון דאינה נאסרת עליו וגם לא היה על זה קינוי מקודם ולא היה על זה קפידא דבעל ומש"ה מדקדק רב המנונא שפיר דמדקתני במשנה שמגלגל עליה אם לא זינתה בעודה שומרת יבם דהסוגי' דסוטה ס"ל דאסורה דהא דקתני במשנה אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה היינו ע"י גלגול ומוכיח מזה דנאסרת בזנות גרידא על היבם, אבל היכא דהי' קינוי מקודם שפיר ס"ל להרמב"ם דנאסרת ואפילו אי לית לן דרב המנונא:

[ז]

ובזה מיושב לנו היטב דברי התוס' דסוטה (דף י"ח) שהבאנו בראשית דברינו שכתבו דלדידן קי"ל דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם דהרי מהך משנה מוכח דאסורה ורק דהגמר' דחי לה דהא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכיון דקיי"ל כשמואל דהוי ספק אי תפסו קידושין בשומרת יבם א"כ נאסרת ג"כ מספק והקשינו לעיל על זה מהסוגי' דיבמות (דף צ"ה ודף צ"ב) דמבואר שם דנוכל לומר דגם לשמואל מותרת וכן מוכח שם דאפי' לרב דס"ל דבודאי אין קידושין תופסין ביבמה מ"מ יש לומר דלא ס"ל הא דרב המנונא וכמו שנתבאר לעיל אות ב' והוכחנו מזה דרק לר"ע דס"ל דהוי גם ממזר מחייבי לאוין מש"ה נאסרת בזנות אבל לא לדידן דאע"ג דמספקא לן אי תפסי קידושין מ"מ ממזר ודאי לא הוי, אבל לפי דברינו ניחא שפיר דברי התוס' דמפרשים הסוגי' דסוטה כפשטיה דאיסורא דזנות תלוי רק בתפיסת קידושין לחודא מדאמר הא מני ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא קאמר דאמר יש ממזר מחייבי לאוין מוכח דרק בתפיסת קידושין לחודא תלוי דין זה וא"כ לרב ושמואל דס"ל דלא תפסי בה קידושין נאסרת ג"כ ע"כ, אבל מ"מ הרי עיקר הוכחתו של רב המנונא דמדקדק מהמשנה, דנאסרת בזנות הוא משום דס"ל דהא דתנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה קאי על גילגול וגם הא דהוצרכה הגמרא לדחוק הא מני ר"ע הוא הוי ג"כ רק משום דס"ל להך סוגי' הפי' של המשנה כן אבל הרי ביבמות (דף נ"ח) ובקידושין (דף כ"ז) מביא הגמרא להך משנה דאמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה ומבואר שם דלרב דאמר יש חופה לפסולות אין צריך לפרש הך משנה דקאי על גילגול וכן רב פפא משני שם דלא איירי הך משנה בגלגול רק איירי בקינא לשומרת יבם ונסתרה בעודה שומרת יבם ולפי זה הא אין הכרח כלל מהמשנה דנאסרת בזנות דשאני שם דאיכא קפידא דיבם ומש"ה הוא דנאסרת ורק הסיפא דקתני זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה עליו לא היה מתנה עמה קאי על גילגול אבל הרישא דשומרת יבם וכנוסה איירי בקינא לה מקודם וא"כ אע"ג דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה מ"מ נוכל לומר דלא כרב המנונא, וי"ל דהסוגי' דיבמות (דף צ"ה ודף צ"ב) ס"ל כן ומש"ה שפיר אמרה דגם לרב ושמואל מצינן לומר דאינ' נאסרת בזנות, והתוס' דסוטה כתבו לפי הסוגי' דסוטה דר"ה מוכיח מהמשנה דנאסרת והגמר' דחקה לאוקמא המשנה כר"ע ומוכח עכ"פ דלכל הפחות לר"ע נאסרת דס"ל להך סוגי' לעיקר כאוקימתא דמוקמינן להמשנה דקאי על גילגול דלא היה קפידא דידי' מקודם ומוכח מהמשנה דנאסרת בזנות לכל הפחות לר"ע ושפיר כתבו התוס' דלפי"ז לדידן נאסרת כיון דקיי"ל דהוי ספק אי תפסו בה קידושין ממילא נאסרת מספק וס"ל להתוס' דלהלכה קיי"ל כהך סוגי' דסוטה דנישנית על מקומה של המשנה דמפרשה להמשנה דאיירי בגלגול, והוא תירוץ נכון על התוס' דסוטה, ואם כן יצא לנו מדברינו דהתוס' דסוטה (דף י"ח) ס"ל ג"כ כהרמב"ם דגם להמסקנא תלוי הכל רק בקפידא דבעל:

[ח]

ועתה נראה בטעמו של הרמב"ם דבדף כ"ד דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוס' ושומרת יבם וכתב רש"י לא שותות דמעטינהו קרא ולא נוטלות כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעוט כדמפרש בגמרא ואפילו לית לן דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה, ולכאורה נראה להדי' דס"ל דלא כהרמב"ם וס"ל דלדידן דלא ס"ל כדר"ה גם אחר קינוי וסתירה מותרת והא דלא נוטלות כתובה הוא משום דלא בעי למינסב אשה זונה דלהרמב"ם הא ע"פ דין אין לה כתובה כיון דאסורה עליו עתה אחר שנסתרה, והתוספות הקשו עליו דאי ל"ל דרב הונא א"כ למה איצטריך המשנה קראי למעטה משתייה ולכאורה הוא קושי' שאין עלי' תשובה דכיון דגם עתה מותרת לו גם קודם שתי' א"כ לאיזה ענין ישקנה דכל עיקר השתיה ודאי דלא בא רק לברר אם היא אסורה לו או מותרת וכיון דגם קודם שתיה מותרת למה ישקה אותה ולמה הצריכה המשנה להביא קרא למעט שומרת יבם משתי' וע"כ תירצו התוס' דבגמר' מוקים לה כשבא עליה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה הלכך הוי נמי אשתו לאסור עליו אם זינתה אפילו לדידן דל"ל דר"ה, והנה מלבד קושי' התוס' על רש"י עוד זאת קשה דלמה דחק רש"י בזה והרי בלא"ה מוקים לה בגמר' כשבא עליה יבם בבית חמיה דבלא"ה לא הוי צריך קרא למעטה משתי' דהרי בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל, והנראה בירור דעת רש"י דס"ל לרש"י דהא דנקטה המשנה ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה בודאי איירי בכל גווני דהרי המשנה נקטה סתמא ומסתמא איירי בכל אופנים בין שבא עליה יבם בבית חמיה ובין שלא בא עלי' ובגמר' לא אמרינן רק דהפסוק לא איצטריך למעוטי רק משום היכא דבא עליה יבם דבלא"ה הא לא קדמה שכיבת בעל לבועל אבל דינו של המשנה איירי בכל גווני מדנקטה סתמא ומש"ה דחק רש"י ליתן טעם דלדידן דל"ל דרב המנונא אמאי ל"ל כתובה והוצרך להטעם משום דלא בעי למינסב אשה זונה, ובזה עמדנו על דעתו של הרמב"ם דגם הוא ס"ל כסברת רש"י דמדנקטה המשנה סתמא מסתמא איירי בכל גווני ולא ס"ל להרמב"ם לומר כסברת רש"י דמשום דאיהו לא בעי למינסב אשה זונה תפסיד כתובתה וכמו שמבואר בסמוך מה שיש להקשות על סברא זו ומוכיח מזה דע"י קינוי וסתירה נאסרת אע"ג דבזנות גרידה אינה נאסרת:

[ט]

גם נראה דיצא ליה ז"ל דעתו דודאי דלשון המשנה משמע ממש כדבריו, דהרי במשנה תנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה וש"י אלמנה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר תני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש וקאמר בגמרא על הרישא משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה יע"ש בדף כ"ה ע"א דמפרש אביי להך דיוקא דהא קינוי מקנא לה דהיינו לענין לאוסרה על בעלה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ובודאי משמע להדי' דהא דקתני במשנה חוץ מן הקטן הוי הפירוש דאינו מקנא לה כלל ולא הוי קינוי כלל גם לענין איסור אם נסתרה עמו אחר הקינוי דהרי בכל הני דמקנא לה לענין שתאסר בסתירה קתני לא שותות ולא נוטלות כתובה והדר קתני ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומוכח להדי' דבקטן לא הוי קינוי כלל דהרי לא תני ליה בהדי הני דרישא דלא שותה על ידו ולא נוטלות כתובה רק קתני בו דאינו מקנא על ידו כלל וגם דהא קתני חוץ מן הקטן ומי שאינו איש ומפרשינן ליה בגמרא (דף כ"ו) דהיינו בהמה ובבהמה הא ודאי דלא הוי קינוי כלל דאין זנות לבהמה ומדכללינהו להני תרתי בהדדי מוכרח דהמשנה ממעטה לקטן גם מקינוי וכן כתב להדי' הרמב"ם בפרק א' מה' סוטה הלכה ו' א"ל אל תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן ט' שנים ויום א' אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותך פרט לקטן ובהמה שאין אוסרין אותה עליו, הרי להדי' דהרמב"ם מפרש כן להמשנה דלא הוי קינוי כלל מקטן, אמנם עיין בדף כ"ו בתוס' בד"ה אבל שכתבו וז"ל וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתי' קממעט ליה קרא אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה ונסקלת על ידו דומיא דעל ידי כל עריות מקנין דלא איצטריך לאשמעינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא דכי משום דעריות נינהו גריעי וע"ש במהרש"א ביאור דבריהם, וחזינן דהתוספות מפרשים דלא כמש"כ רק דהא דקאמר חוץ מן הקטן היינו שאינו שותה מן הקטן אבל נאסרת ע"י קינוי וסתירה דידי', ובודאי דלשון המשנה משמען כפי' הרמב"ם וגם דהא תני ליה דומיא דבהמה וכיון דהרמב"ם תפס ליה פירוש של המשנה כפשטיה דהא דאמרה חוץ מן הקטן היינו דלא מקנא כלל על ידו בודאי נראה מוכרח ג"כ לפרש דקאי על קטן פחות מבן ט' ולא כמו שכתבו התוס' דקאי על פחות מבן י"ג דהרי במשנה דתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ומדקדק עליה בגמר' משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי והרי במשנה תני שם ג"כ איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותות ולא נוטלות כתובה וגם בהך בבא נדקדק משתי הוא דלא שתי' הא נאסרת עליו ע"י קינוי וסתירה דידי' מנה"מ דהרי איילונית אימעוטי מקרא מדכתיב ונקתה ונזרעה זרע כדאיתא בדף כ"ה ע"ב ואפ"ה נאסרת וכן כל הני וכן כל הט"ו נשים דחשיב הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה הלכה ב' דאינם שותין רק נאסרין הא תיקשה עליהם מה"מ ובע"כ ההכרח לומר דכל הני כולהו איתרבאי מהך קרא דואמרת לענין קינוי דהך ואמרת לא כתיבה לא בארוסה ולא בשומרת יבם רק הוא ריבוי לקינוי לכל הני דממעט ליה בהך פרשה ובא הכתוב דואמרת לרבינהו לקינוי ומוקמינן מיעוטא דידהו דרק משתי' קממעט להו וא"כ הרי תיקשה על המשנה דממעטה לקטן גם מקינוי דמה בין קטן דמעטי' קרא דאיש ומוקמינן דמעטי' גם מקינוי ואמאי לא נרבה גם זה מקרא דואמרת לקינוי וכמו דמרבינן ארוסה ושומרת יבם וכל הני, אבל אם נאמר כהרמב"ם דקאי על פחות מבן ט' שנים ניחא שפיר החילוק שביניהם דארוסה וכל הני ט"ו נשים הרי מצד הסבר' צריך להיות נאסרין ע"י קינוי וסתירה וגם הי' שותה וכמו כל הנשים שהרי גם המה נאסרין על בעליהם אם ידוע שזינתה בודאי ורק דמגזה"כ אימעוטי כל הני ט"ו נשים בהך פרשתא כמבואר ברמב"ם שם כל הדרשות שבפרשה וכיון דאית לן קרא דואמרת לרבות לקינוי מוקמינן להך מיעוט דקאי רק על שתי' לחודא אבל בקטן פחות מבן ט' דע"פ דין אינה נאסרת ורק דהוי ס"ד דע"י קינוי וסתירה תאסר משום דתלוי בקפידא דבעל וכיון דכתיב קרא דאיש למעט קטן פחות מבן ט' מנ"ל לרבות אותו: כיון דחזינן דאימעוט דבו לא, יהי' מהני קפידא דבעל והך ריבוי' דואמרת מוקמינן על מסתברא על הני דנאסרין ע"י זנות דהרי רק חד ריבוי' כתיב ויש לנו לאוקמא על מסתברא הני ט"ו נשים וא"א לנו לרבות מחד קרא הני ב' אופנים הני דנאסרין והני דאינם נאסרין כלל, וגם בלא"ה י"ל דס"ל להגמר' דהך ריבוי' לא קאי רק על הני דנאסרין בזנות וכמבואר בירושלמי הובא בפירוש הראב"ד מסכת עדיות פרק ה' משנה ו' גבי גיורת דמרבה לי' רבנן מדכתיב ואמרת אליהם לרבות כל האמור בפרשה ומה אמור בפרשה ושכב איש אותה איש ששכיבתה אוסרתה בעלה מקנא לה ומשקה כו' הרי דמוקמינן להך ריבוי' של ואמרת על קרא דבתרי' דכתיב ושכב איש אותה דכל הני דנאסרין בשכיבה מרבי להו הך קרא או בגיורת לענין שתי' או בהני ט"ו נשים לענין איסור של קינוי וסתירה וזהו דדחק לי' להרמב"ם לפרש דהמשנה קאי על פחות מבן ט' כיון דמשמע לי' מהמשנה דממעטי' גם מקינוי ואם נאמר דכוונת המשנה בפחות מבן י"ג הא תשאר הקושי' הנ"ל דמה בין קטן ובין ארוסה ושומרת יבם כיון דגם בפחות מבן י"ג נאסרת אם זינתה וצריך לרבות אותו מקרא דואמרת אליהם, והתוס' דמפרשים על פחות מבן י"ג הרי באמת מפרשים דהמשנה ממעטו רק משתיה ולא מקינוי ואיסור וכבר נתבאר דלדידהו דחוק טובא לשון המשנה, ונתבאר לנו מדברינו בהא דמבואר בשו"ע סי' קע"ח סעי' מ"ב והוא שיהי' גדול הך גדול דנקט סתמא הוי לאו דוקא ופירושו גדול מבן ט' שנים ואילך דהרי ברמב"ם מבואר להדי' דרק פחות מבן ט' קממעט והתוס' דמפרשים דקאי על פחות מבן י"ג הרי ס"ל דרק משתי' ממעטה המשנה ולא מאיסור וכמו שהבאנו לשון התוס' שם וכמו שביררנו דזה תלוי בזה דפחות מבן י"ג שנים ע"כ לא אימעוט רק משתי' ולא מאיסור וצ"ע על מפרשי השו"ע דלא ביארו כל זה דהך גדול הוי לאו דוקא:

[י]

ובדברינו אלה יתבאר לנו בהא דבברכות (דף י"ט) בהא דקאמר עקביא בן מהללאל אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ"א משקין א"ל מעשה בכרכמית שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעי' ואבטליון א"ל דוגמא השקוה. ודחק שם רש"י בפירושו והתוס' כ' בשם הערוך דהשקוה מי צבע ליראה ולפחדה ולפי המבואר לעיל הא אי אפשר לפרש כהערוך דבשלמא היכא דאם זינתה אסורה וכל זמן שלא תודה מותרת שייך לומר שעשו כן כדי לפחדה שתודה אם זינתה אבל הרי גיורת לעקביא אע"ג דאימעוט לדידי' מקרא דבני ישראל מ"מ הרי הוי ממש כארוסה וכל הט"ו נשים כיון דאם זינתה אסורה יש לנו לרבות אותה מקרא דאמרת לקינוי דנאסרת ע"י קינוי וסתירה ורק משתיה ממעט לה קרא וא"כ הא כיון שנסתרה נשארת באיסורה לעולם גם אם לא תודה שזינתה כיון דא"א להשקותה וא"כ לאיזה ענין השקוה דמה לנו לדבריה כלל כיון דבכל גווני שתאמר אסורה ומש"ה פרש"י בענין אחר ועי' בעדיות פרק ה' דהרמב"ם ג"כ מפרש כפרש"י ואזל לשיטתו בזה דס"ל כמו שכתבנו ומדברי הערוך הא מוכח דס"ל דלעקבי' אימעוט גיורת גם מקינוי ואיסור וצ"ע דמאי בין גיורת לכל הט"ו נשים דג"כ אימעוטי בהך פרשה ואפ"ה מרבינן להו לקינוי ואיסור מקרא דואמרת:

[יא]

ונהדר לדידן דהרמב"ם לשיטתו דמפרש להמשנה דקאי על קטן פחות מבן ט' והרי תיקשה דלמה לן קרא למעטו והרי אינה נאסרת ע"י ביאתו כלל ומוכרח ע"כ דקינוי וסתירה תלוי העיקר בקפידא דידיה ואף היכא דאם זינתה עמו היתה מותרת מ"מ ע"י קינוי שמקודם נאסרת ומש"ה צריך קרא למעט קטן וזהו טעמו של הרמב"ם דאע"ג דפסק דלא כרב המנונא ושומרת יבם אם זינתה מותרת ליבמה מ"מ פוסק דנאסרת ע"י קינוי וסתירה וכדמשמע מלשון המשנה דקתני ארוסה ושו"י לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשמע דאיירי בכל אופני שומרת יבם ואפי' בלא בא עלי' יבם כלל ואפ"ה אבדה כתובתה, ואין להקשות על זה דהרי לדידן דל"ל דרב המנונא ואינה נאסרת בזנות א"כ הא הוי כמו קטן פחות מבן ט' וכיון דכתוב בקרא תחת אישך למעט שו"י הרי יש לנו למעטה גם מקינוי ואיסור וכמו שכתבנו למעלה גבי קטן דכל היכא דאינה נאסרת בזנות אין לנו לרבות אותו מקרא דואמרת לענין קינוי והדר קשה אמאי פוסק הרמב"ם דנאסרת ע"י קו"ס. זה אינו דהרי הפסוק דתחת אישך דממעט לשומרת יבם הרי ע"כ לא קאי רק בבא עלי' יבם בבית חמיה וכדאמרינן בגמרא דאל"כ הא בלא"ה לא הוי צריך קרא למעטו משתי' דהא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל והרי עיקר הפרשה איירי לענין שתי' ומני' הוא דקממעט לי' וע"כ איירי המיעוט בבא עלי' יבם בבית חמיה וכיון דבא עלי' יבם הרי נאסרת בזנות ומרבינן לי' מקרא דואמרת ומוכרח דהמיעוט דממעט שומרת יבם קאי רק לענין שתי' לחודא והרי יבמה שלא בא עלי' יבם ליכא קרא למעטו כלל ורק משתי' ידעינן מק"ו דאינה שותה מק"ו דגם בבא עליה יבם אינה שותה אבל מיעוטא מקינוי הא ליכא ומש"ה ס"ל להרמב"ם דנאסרת ע"י קו"ס:

[יב]

גם נראה עוד לומר דגם דעת רש"י הוי כהרמב"ם דבמשנה דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם וכתב רש"י וז"ל לא שותות דמעטינהו קרא ולא נוטלות כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעוט כדמפרש בגמרא ואפילו לית לן דר"ה ושומרת יבם שזינתה מותרת. ליבמה נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה, ולכאורה חזינן להדי' דס"ל דלא כהרמב"ם וס"ל לרש"י דלדידן דל"ל דר"ה גם ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת ומש"ה דחק רש"י ליתן טעם על הא דמפסדת כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה דלהרמב"ם דנאסרת הא ע"פ דין אין לה כתובה כיון דגרמה שתאסר עליו עולמית והוי כודאי זינתה, אמנם לדעתי י"ל דגם רש"י ע"כ ס"ל כהרמב"ם דהרי ודאי דדברי רש"י קשים טובא דנראה סותר דבריו תוך כדי דיבור שהתחיל דמש"ה לא נוטלות כתובה משום דהיא גרמה לאסור עצמה דמקינוי ואיסור לא אימעוט וסיים משום דלא בעי למינסב אשה זונה מפסדת הכתובה הרי דבתחילה לא ניחא לי' בסברא זו דמחמת זה תפסיד כתובתה ונתן טעם משום דנאסרת עליו ואח"כ כתב דאפי' אם לא נאסרה ג"כ מפסדת כתובתה משום הך סברא, ועוד קשה לי טובא דבגמרא (דף כ"ד) קאמר על הך משנה משתי הוא דלא שתי' הא קינוי מקנא לה ופרש"י האי קינוי מקנא לה להאסר עצמה עליו מדקתני ולא נוטלות כתובה והרי נראה לכאורה דברי רש"י סותרים זה את זה דבמשנה הא תני דמהא דלא נוטלות כתובה אין ראי' דנאסרת ורק משום דלא בעי למינסב אשה זונה מפסדת כתובתה ותיכף אח"כ בגמרא כתב רש"י דמדלא נוטלות כתובה מוכרח דנאסרת עליו ע"י קינוי וסתירה, ואחד מן הגדולים ושכחתי שמו העיר לי בסתירה הלזו דלמא לא כתב רש"י כן במשנה רק גבי שומרת יבם ולא בארוסה ובאמת דיש מקום לחלק כן דהיכא דנתחייב לה כתובה על ידי עצמו שקידשה או נשאה לא אמרינן דע"י שמצאה אח"כ עוברת על איסור זנות שתפסיד הכתובה משום דאינו רוצה אשה זונה וכל היכא דאינה נאסרת עליו ע"י זנותה יש לה כתובה ולא כתב רש"י במשנה סברתו רק גבי שומרת יבם דלא איהו קידשה רק אחיו ונפלה ממילא לפניו לא ע"י מעשיו ובזה הוא דכתב רש"י דהיבם יכול לטעון דאינו רוצה אשה זונה וע"כ אינו רוצה ליבמה ומפסדת הכתובה והגמרא מדקדק הא קינוי מקנא לה על ארוסה דע"כ נאסרת ע"י קינוי וסתירה מדלא נוטלות כתובה ולפ"ז מתורץ לנו ג"כ סתירת דברי רש"י במשנה דתחילת דבריו קאי על ארוסה ולבסוף על שומרת יבם, אמנם אכתי קשה דהרי התוס' הקשו על רש"י דא"כ למה צריך המשנה למעט שומרת יבם מקרא משתי' דלאיזה ענין ישקנה כיון דגם עתה קודם ששתתה מותרת ועיין בסוטה (דף כ"ז) בד"ה איש איש, ומה שכתבנו למעלה באות ח' דרש"י ס"ל דהמשנה נקטה סתמא שומרת יבם ואיירי בודאי בכל גווני בין בא עלי' יבם בבית חמיה ובין לא בא עלי' יבם ובכולהו גווני קתני לא שותות ולא נוטלות כתובה והפסוק שהביא המשנה הוא משום בא עלי' יבם דאע"ג דנאסרת מ"מ אינה שותה משום דמיעטה קרא ורש"י דחק ליתן טעם הא דאין לה כתובה בלא בא עלי' יבם, זה אינו מספיק דהרי חזינן דהגמרא מדקדק מלשון המשנה דקתני לא שותות הא קינוי מקנא לה לענין שתאסר עליו וא"כ הא ע"כ לא איירי המשנה רק באופן שנאסרת עליו ע"י קינוי דידי' ולמה דחק רש"י ליתן טעם על הא דלא נוטלות כתובה כיון דע"כ אע"ג דנקטה סתמא מ"מ לא קאי המשנה רק היכא דנאסרת על ידי קינוי וסתירה וכגון היכא דבא עלי' יבם, ואין לומר דהרי רש"י כתב הא קינוי מקנא לה לאוסרה עליו מדקתני ולא נוטלות כתובה הרי מוכרח מדברי רש"י דלא מלשון המשנה מדייק דמקנא לה רק מדלא נוטלות כתובה מוכיח דמהני הקינוי לאוסרה עליו וא"כ הא שוב מצי רש"י לסבור דהמשנה דנקטה סתמא איירי בכל גווני ובלא בא עלי' יבם אע"ג דאינה נאסרת מ"מ אין לה כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה ובבא עלי' יבם דהוי כארוסה ממש ולא מצי למטען לא בעי למינסב אשה זונה מ"מ אין לה כתובה משום דנאסרה עליו, אמנם זה אינו דאע"ג דמלשון רש"י משמע קצת כן מ"מ בודאי מוכרח דמלשון המשנה דקתני לא שותות מוכיח דהא קינוי מקנא לה ולא דעיקר ההוכחה הוי מדקתני ולא נוטלות כתובה, דהרי בסוטה (דף כ"ה) איבעי' להו עוברת על דת צריך התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה הא קינוי מקנא לה למאי לאו להפסידה כתובתה ומוכיח דצריך התראה דאי א"צ הא בלא קינו עוברת על דת היא שמסתתרת עם אנשים ומסיק אביי לא לאוסרה עליו, הרי דהגמרא מדקדק דמקנא לה ומוכיח דצריך התראה דאי אין צריך התראה למה מקנא לה ומוכרח דמלשון המשנה מדייקינן דמקנא לה ולא מדקתני לא נוטלות כתובה דאם נאמר כמו שכתב רש"י אם כן האיך מדקדק דצריך התראה דהרי אי אין צריך התראה ג"כ ניחא הא דלא נוטלות כתובה משום דעברה על דת ובאמת אינו מקנא לה, גם הא מסיק אביי דהקינוי הוי לאוסרה עליו אבל הכתובה אבדה בלא התראה וא"כ למה צריך אביי לומר לאוסרה עליו הא שוב ניחא הא דלא נוטלות כתובה ומוכרח דמלשון המשנה בעצמה משמע דהא קנוי מקנא לה בלא הא דלא נוטלות כתובה, וא"כ הדר קשה דלפי המסקנא דמקנא לה לאוסרה עליו הא ע"כ לא מצי קאי המשנה רק באופן שנאסרת עליו אחר קינוי וסתירה וכגון בבא עלי' ולמה דחק רש"י בזה במשנה:

[יג]

גם קשה לי על פרש"י דעיקר סברתו של רש"י דאע"ג דמותרת לו מ"מ משום דלא בעי למינסב אשה זונה תפסיד הכתובה לא שמענו סברא זו בשום מקום והרי במארס אשה ונודע אח"כ שזינתה קודם האירוסין הא אינה מפסדת הכתובה אם לא היכא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דפליגא בי' אמוראי בכתובות (דף י"א) אבל היכא דקידשה בחזקת בעולה אפי' נודע אח"כ שזינתה מקודם שנתארסה גם בזינתה עם חייבי מיתות או בעודה אשת איש מבעל אחר לא ונימא ג"כ דלא בעי למינסב אשה זונה ותפסיד הכתובה ואפי' לפמש"כ דבארוסה לא כתב רש"י כן רק בשומרת יבם דנפלה לפניו מעצמה מ"מ היכא דאשה זינתה בעודה א"א ונתגרשה ואח"כ קידשה אחר ומת ונפלה ליבם הכי נמי נימא דאין לה כתובה משום דלא בעי למינסב אשה זונה, וכן כל יבמה שנפלה ליבום ובעודה יבמה זינתה עם בהמה או עם קטן פחות מבן ט' שנים האם נאמר דאבדה כתובתה, דבר זה לא שמענו, ומוכרח דכל היכא דלא נאסרת עליו אע"ג דעשתה עבירה של זנות לא אבדה כתובתה דאע"ג דכל עוברת על דת משה ויהודית תנן בכתובות (דף ע"ב) שהפסידה כתובתה ואע"ג דבמה דיצאתה ראשה פרוע לא נאסרה עליו שאני שם דכיון שעשתה דבר פריצות שמא זינתה ונאסרת עליו וכמש"כ המל"מ בפ"ב מה' סוטה ה"א יעו"ש שהוכיח כן דרק משום זה מפסדת כתובתה ולא משום האיסור עצמו דמ"ש מאלו אוכלת חלב ודם יעו"ש וא"כ יבמה דודאי לא נאסרה עליו אמאי תפסיד הכתובה:

[יד]

גם קשה לי דאפילו אם נאמר דמשום סברא זו יש לה להפסיד כתובתה אע"ג דמותרת לו מ"מ זה שייך אם הי' ידוע לנו שבודאי זינתה אבל כאן הא לא ידעינן כלל אם זינתה רק נסתרה עם מי שקינא לה ממנו והיא הרי טוענת ברי שלא זינתה כלל ולהיבם הא הוי רק ספק שמא זינתה ובמה מפסדת כתובתה והרי הוי ברי ושמא ולא מבעי לר"ה ורב יהודה דס"ל בכתובות (דף י"ב) דברי עדיף הרי גם הכא יש לה ליטול כתובתה אלא אפילו לר"נ ור' יוחנן דס"ל שם דפטור דאוקי ממונא בחזקת מרי' מ"מ הרי גם הם לא פטרי רק באומר איני יודע אם נתחייבתי לך אבל באומר איני יודע אם פרעתיך הרי כ"ע מודים דחייב וכמו דתנן להדי' בב"ק (דף קי"ח) והרי קודם שנסתרה ודאי דהי' לה כתובה והספק הוי שמא זינתה בסתירתה ואבדה כתובתה הוי איני יודע אם פרעתיך, ובשלמא אם נאמר דאסורה עליו אחר הסתירה ניחא דכיון דאסורה עליו מספק ואי אפשר לו להשקותה ולברר ספיקו ואסורה עליו לעולם והוי כודאי זינתה אבל בשומרת יבם ולדעת רש"י דאינה אסורה עליו כלל רק דבא לפטור עצמו מכתובה בטענה דלא בעי למינסב אשה זונה והרי אם האמת כדברי' שלא זינתה הרי אינה זונה ויש לה כתובה וא"כ הא הוי א"י אם פרעתיך. ועיין בסוטה (דף כ"ה) בתוס' ד"ה בית הלל שהקשו כן על הא דתנן גבי סוטה שנסתרה דאם מתו בעליהן עד שלא שתו דאין לה כתובה והקשו התוס' הא ה"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ותירצו דהתורה עשתה ספק סוטה כאלו בודאי זינתה עד שתשתה, וסברא זו לא שייך רק היכא דנאסרת עליו בסחירתה מן התורה י"ל דהתורה עשאו כודאי אבל בשומרת יבם דגם עתה מותרת לו ולא הוי ספק סוטה כלל רק דהוא טוען מעצמו דלא בעי למינסב אשה זונה הא לא שייך סברת התוס' כלל כיון דאינה סוטה כלל ואמאי מפסדת כתובתה, דהרי ודאי דאין לומר דמשום הסתירה בעצמה שנסתרה אחר קינוי אובדת כתובתה דהוי פריצותא ולא בעי למינסב אשה פרוצה וגם בלא הך ספק דשמא זינתה רק אפילו בודאי לא זינתה אין לה כתובה דא"כ אמאי תנן דשומרת יבם לא שותה ולא נוטלת כתובה הרי אפי' אם הי' הדין דשומרת יבם שנסתרה הית' שותה ג"כ לא הי' לה ליטול כתובה דהשתי' הא לא הוי רק בירור שלא זינתה אבל מ"מ הא בודאי נסתרה לפני עדים ועוד דכל שומרת יבם שנתייחדה עם אחרים לא יהי' לה כתובה ואפילו שלא קינא לה מקודם, ובודאי דכל הטעם שמפסדת כתובתה הוי רק מספק שמא זינתה ותקשה הא הוי איני יודע אם פרעתיך, רק על זה יש לומר לפי מה שהעיר המשנה למלך בפרק רביעי מהלכות מכירה דהיכא דלא ה"ל למידע גם באיני יודע אם פרעתיך הוי מחלוקת הפוסקים אם חייב או לא ונאמר דרש"י ס"ל דפטור, אמנם עדיין קשה דהרי בכתובות (דף י"ב) דתנן הוא אומר עד שלא ארסתיך והיא אומרת משארסתני נאנסתי ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין ופסקינן שם הלכה כר"ג ואמרינן שם דאפילו ר"נ ור"י דלא ס"ל ברי ושמא ברי עדיף מ"מ בהך דמשארסתני נאנסתי שפיר ס"ל כר"ג דנאמנת משום דאיכא גם חזקה המסייע לברי דידה ובכה"ג גם הם מודים דנאמנים והרי שם ג"כ לא הי' לי' להבעל למידע אימת נאנסה ומוכרח דבלא ה"ל למידע מ"מ אי איכא ברי ושמא וחזקה לכ"ע נאמנת ומוציאין ממון וא"כ גבי שומרת יבם שנסתרה הא הוי ג"כ ברי ושמא וגם יש לה חזקת הגוף שלא נבעלה וצריך להיות לכ"ע נאמנת דאע"ג דחזקת היתר לא שייך הכא כיון דל"ל דר"ה וגם אם זינתה מותרת ליבם מ"מ נימא דחזקת הגוף שלא נבעלה מסייע לברי דידה, והרי כמו כן הקשו התוס' בסוטה (דף כ"ה) גבי מתו בעליהם עד שלא שתו דנימא העמד אשה על חזקתה ותירצו דרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציא אותה מחזקתה ועשאה ספק וסברא זו הא לא שייך רק באופן דאסורה מן התורה בסתירתה אבל היכא דמותרת ורק משום דלא בעי למינסב אשה זונה נפסידה הא שפיר שייך לומר דנוקים אותה על חזקתה, ובודאי דוחק גדול לומר דלרש"י מוקמינן להך משנה כר' יהושע דס"ל לגבי משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת:

[טו]

וע"כ נראה דגם רש"י ס"ל כהרמב"ם דקינוי תלוי בקפידא דידי' וגם לדידן דס"ל דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם מ"מ ע"י קינוי וסתירה נאסרת ומש"ה כיון דנאסרה אין לה כתובה והא דכתב רש"י הטעם משום דלא בעי למינסב אשה זונה אין כוונתו דמש"ה אין לה כתובה רק כוונת רש"י הוא לדבר אחר דקשה לי' לרש"י דכיון דהאיסור כולו הוי ע"י קינוי דידי' וסתירה דידה א"כ אמאי נאמר דהיא גרמה האיסור והיא הפסידה הכתובה נימא דהוא הגורם במה שקינא לה, דבשלמא בכל אשה דעלמא יש לו להבעל רשות לקנאות לה שלא תסתור עם זה שחושדה דמתירא שמא מזנה היא תחתיו ואסורה אבל בשומרת יבם דאם לא יקנא לה הא גם אם תזנה תחתיו תהי' מותרת לו וא"כ מה לו לקנאות לה וע"ז כתב רש"י הסברא דנהי דמותרת מיהא לא בעי למנסב אשה זונה ומש"ה יש לו רשות לקנאות לה ומש"ה היא הגורמת האיסור במה שנסתרה אחר הקינוי ועיי' בלשון רש"י ותראה שדברינו כמעט מבואר בלשון רש"י כמש"כ שכתב וז"ל ולא נוטלת כתובה שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אמעוט, ואפילו ל"ל דר"ה דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבם פי' וא"כ אע"ג דעתה אסורה מ"מ נימא דהוא הגורם האיסור נהי דמותרת מיהא לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה פי' והיא הגורמת, והגם כי דברינו הוא ביאור חדש בפרש"י מ"מ נראין דברינו נכונים וברורים:

[טז]

ואגב שדברנו למעלה בדין דאיני יודע אם פרעתיך היכא דלא הי' לו למידע אכתוב כאן הערה אחת בזה. הנה יעויין במל"מ בפרק רביעי מה' מכירה שחקר בזה דלמא איני יודע אם פרעתיך אינו חייב רק היכא דה"ל למידע אבל אי לא היה לו למידע פטור או דילמא ל"ש, ועיין באו"ת סימן ע"ה ס"ק כ"ב מה שהאריך בזה. והנה האו"ת הביא ראיה מהתוס' דכתובות (דף ט) שכתבו על הא דתנן בהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקח טעות דר"ג ור"א אומרים דנאמנת ור' יהושע אומר דאינה נאמנת ואיכא אמוראי בגמ' דס"ל דמקח טעות היינו ממאתים אבל מנה יש לה והקשו התוס' דאמאי יש לה מנה ניחוש שמא תחתיו זינתה ברצון והפסידה כל כתובתה והוכיחו התו' מזה דמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא יעו"ש, והקשה האו"ת דהא קיי"ל דארוסה יש לה כתובה וא"כ לגבי הך חששה דשמא זינתה ברצון הרי הוא אינו יודע אם פרעתיך דחייב ומאי הקשו התוס' והוכיח מזה האו"ת דס"ל להתוס' דגם א"י אם פרעתיך פטור היכא דלא ה"ל למידע. והנה אין ראיה זו מכרעת כלל ואכתי יש מקום להסתפק בזה לענין דינא דהא אפשר דלהלכה גם התוס' מודים דחייב גם בלא ה"ל למידע דיש לומר דזהו גופה תלוי בפלוגתא דר"ג ור' יהושע דהרי בגמ' דכתובות שם אמרינן דר"ג מצי ס"ל גם כרב נחמן ור' יוחנן דס"ל באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דלא אמרינן ברי עדיף והא דס"ל הכא דנאמנת הוא משום דיש לה מיגו אי נמי משום דאיכא חזקה, הרי דלתי' השני של הגמ' ס"ל לר"ג דבברי ושמא ואיכא גם חזקה המסייע לברי מוציאין ממון עי"ז ואפי' היכא דלא ה"ל למידע דהרי גבי משארסתני נאנסתי לא ה"ל למידע ור' יהושע ס"ל דלא מהני להוציא וא"כ הרי אפשר דגם הך ספיקו של המל"מ תלוי בזה דהרי כיון דבתחילה בודאי היה חייב לו והספק הוא אם פרעו יש לומר דזה מקרי חזקה לחיוב, ועיין ברשב"א בחידושיו על מסכת גיטין (דף עה) בד"ה רבה ור"י שכתב להדיא דזה חשיבא חזקה מה שהיה חייב לו מקודם ושפיר חייב ע"י ברי ושמא בצירוף החזקה אליבא דר"ג אף ע"ג דלא ה"ל למידע, והתוס' הא הקשו אליבא דר' יהושע דס"ל דאינה נאמנת וס"ל דגם ברי וחזקה לא מהני להוציא ומש"ה הקשו דלדידיה לא יהיה לה גם מנה דשמא זינתה וברצון, אבל לדידן דקי"ל כר"ג יש מקום לומר דגם התוס' ס"ל דחייב. והנה עיין באו"ת שם שהביא דברי בעה"ת שכתב דיורש שאמר אינו יודע אם פרע אביו דפטור דרק לוה שאמר שא"י אם פרעו חייב דהוה ליה למידק ולמידע אבל יורש לא הרי דכתב להדי' דבלא ה"ל למידע פטור, ולכאורה היה נראה בדעתו דהרי בכתובות שם אמרינן שני תירוצים בגמ' אליבא דר"ג דנאמנת או משום מגו או משום חזקה ועיין בבית שמואל סי' ס"ח ס"ק כ"ב שכתב דהאלפס פסק כהטעם דחזקה והרמב"ם והטור פסקו כהטעם דמיגו וכתב שם דלדידהו באומרת מוכ"ע אני תחתיך אינה נאמנת כיון דליכא מיגו ואע"ג דאיכא ברי וחזקה לא מהני להוציא ונאמר דגם בעה"ת ס"ל כן להלכה כתי' דמיגו וא"כ אין ראיה מהא דקי"ל להלכה גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת דגם בלא ה"ל למידע יהיה חייב בא"י אם פרעתיך. אמנם זה אינו דהרי הש"ך בחו"מ סי' צ"ב הביא דברי בעה"ת שכתב בשם רבינו יוסף בן פלט גבי חנוני על פנקסו דאם אינו רק החנוני לבדו קמן בלא הפועל ותובע לבעה"ב דנוטל בלא שבועה דלא דמי למנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור דלהברי של החנווני הא איכא גם חזקת שליח עושה שליחותו המסייע לו והביא ראיה דבכה"ג מוציאין ממון מהא דנאמנת במשארסתני נאנסתי משום החזקה וכתב שם הש"ך דגם דעת בעה"ת הוא כן, הרי להדיא דס"ל להלכה כתי' השני של הגמ' דהטעם הוא משום חזקה וא"כ לכאורה קשה אמאי פוטר בא"י אם פרעתיך בלא ה"ל למידע נחייבו ג"כ משום הך סברא דברי וחזקה דמהני ע"כ גם בלא ה"ל למידע, וצ"ל דס"ל לבעה"ת דחזקת חיוב לא מקרי חזקה כלל דאין החוב עומד שלא לפרוע ואדרבא עומד להפרע ולא שייך בו חזקה כלל והרי אפי' חזקה העשויה להשתנות כתבו דלא מקרי חזקה, ועיין בכתובות (דף ט"ז) דפריך בגמ' על הא דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נימא רוב נשים בתולות נישאות וכתב המאור דפריך גם למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב משום דאיכא חזקת בתולה שלה המסייע לרוב וברובא וחזקה מוציאין ממון לכ"ע והרמב"ן במלחמות חלק על זה וכתב דלא מקרי חזקה דאין האשה עומדת בחזקת שלא ניסת מעולם ואין כאן אלא רוב וכן כתב השיטה מקובצת בשם שיטה ישינה מטעם אחר דכיון דניסת זה זמן רב אזלא לה מינה חזקת בתולה, ועכ"פ להרמב"ן ודאי די"ל דבספק פרעון לא מקרי חזקה כלל וזהו דעת בעה"ת ומש"ה ס"ל לבעה"ת דאינו יודע אם פרעתיך אינו חייב רק משום דה"ל למידע ומדלא דייק לידע אם פרעו או לאו איהו דאפסיד אנפשי' אבל בלא ה"ל למידע פטור, אבל לדעת חידושי הרשב"א בגיטין שכתב דא"י אם פרעתיך איכא חזקת חיוב ודאי נראה דגם בלא ה"ל למידע חייב כדקיי"ל כר"ג דנאמנת משום דהוא ברי ושמא וחזקה וכמש"כ:

[יז]

ובזה נוכל לישב מה דקשה לי דבב"ק (דף קי"ח) תנן גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב ואם אמר א"י אם גזלתיך אם הלויתני פטור ומביא הגמרא שם פלוגתא דאמוראי במנה לי בידך והלה אומר א"י דר"ה ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור ומקשה מסיפא דהמשנה לר"ה ור"י ומשני דאיירי כשאינו תובעו בברי וברישא דקתני חייב הוא בבא לצאת ידי שמים ובירושלמי שם איתא להך אוקימתא משמי' דר"י יוחנן דר"י מוקים לה באינו תובעו ובבא לצאת ידי שמים ובודאי קשה דלר"י דלא ס"ל ברי עדיף הרי מצי המשנה איירי שפיר גם לענין דיני אדם ובתובעו ולמה ליה לדחוקי ולאוקמא באינו תובעו, אבל להרשב"א דבכל א"י אם פרעתיך איכא חזקה לחיוב ניחא שפיר דאם כן דבא"י אם פרעתיך הא איכא כמה סברות לחייבו, א' משום דהוא ברי ושמא וחזקה דחייב כדמוכח בכתובות, ב' כסברתו של בעה"ת דאיהו הא ס"ל דלא שייך חזקת חיוב ואפ"ה הא חייב בא"י אם פרעתיך ובע"כ הטעם משום דאיהו אפסיד אנפשי' בהא דלא דק למידע, ג' משום דאין ספק פירעון מוציא מידי ודאי חיוב גם בלא סברא דחזקה דהרי כתב הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ז דאפי' אם הספק של פירעון הוא קודם להחיוב מ"מ חייב והרי בכה"ג ליכא חזקת חיוב ובע"כ הטעם משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. וזה דהוקשה ליה לר' יוחנן דאמאי תני המשנה חיובא בא"י אם פרעתיך ופטורה בא"י אם נתחייבתי והלא בכל א"י אם פרעתיך איכא גם חזקה המסייעו להברי ובכה"ג הא גם בא"י אם נתחייבתי חייב וה"ל להמשנה למתני רבותא יותר בא"י אם נתחייבתי ובאופן דאיכא חזקה המסייעו דחייב כיון דבא"י אם פרעתיך בע"כ איכא חזקה ור' יוחנן אזל בזה לשיטתו דבכתובות שם הא אמרינן שני תירוצים הא דלר"ג נאמנת או משום טעם דמיגו [דבאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מיגו דמכ"ע אני דלא פסלה נפשה מכהונה ובסיפא באומרת מוכ"ע אני יש לה מיגו דהיתה אומרת מוכ"ע אני תחתיך דהיתה תובעת מאתים ועכשיו אומרת מוכ"ע אני מעיקרא ותובעת רק מנה] או משום טעם דחזקה וכתבו שם התוס' דלר' יוחנן דמוקים שם המשנה דהיא אומרת מוכ"ע אני כר"מ דאמר מוכ"ע כתובתה מאתים לא אתיא התי' דמיגו כיון דגם עתה תובעת מאתים. וא"כ לר' יוחנן מוכרח כתי' של חזקה ומוכרח דבחזקה וברי מוציאין ממון וזהו שהוקשה לנו דלתני המשנה בב"ק רבותא יותר ולמה נקטה רק בא"י אם פרעתיך, וזה לא ניחא ליה לר' יוחנן לפרש המשנה דאיירי באופן דספק פרעון הוא קודם החיוב דאז לא שייך חזקה וא"כ רק בא"י אם פרעתיך חייב חדא דלשון המשנה דתני וא"י אם החזרתי לך קשה לפרש דאיירי דספיקו של החזרה הי' קודם ההלואה ועוד דהרי הרבה פוסקים החולקים בזה על הש"ך וס"ל דבכה"ג גם איני יודע אם פרעתיך פטור ומש"ה מוקים לה ר"י באינו תובעו ובבא לצאת ידי שמים ובכה"ג א"י אם נתחייבתי פטור ואפי' היכא דאיכא חזקה. ונהדר לדידן דלהרשב"א גם בלא ה"ל למידע חייב רק דזה תלוי בשני תירוצים של הגמ' בכתובות ובמחלוקת של הראשונים שהביא הב"ש אי קיי"ל כתי' דמיגו או כתי' דחזקה:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה