בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן לט
יחקור בעדים המעידים על א"א שזינתה רק כל אחד מעיד על זמן אחר אם נאסרת על ידי עידותן או לא:
[א]
בש"ע אה"ע סימן י"א סעיף א' בהג"ה כתב הרמ"א שני עידי כיעור מצטרפין אע"ג דכיעור דחזי האי לא חזי האי, ודברים אלו לקוחים מדברי המרדכי במסכת יבמות פ"ב וכתב שם המרדכי הטעם לזה דהרי קיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין פי' דס"ל להמרדכי דדיני אישות דמיין לדיני ממונות דכשר בו עידות מיוחדת, ועיין עוד בב"י שם שכתב דהר"ן חולק על המרדכי בזה דבמסכת גיטין פרק מי שאחזו הביא האלפסי תוספתא דתני בה ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב על זה הר"ן דאע"ג דבממון קיי"ל דמצטרפין מ"מ לגבי אישות דשייכי בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו הרי דס"ל דעידי נשים דמיין לדיני נפשות, ועיי' עוד בב"י חו"מ סי' למ"ד שהביא ג"כ להך מחלוקת של המרדכי והר"ן והכריע הב"י להלכה כהמרדכי דהוא כממון והא דאמר בתוספתא דאחד בשחרית וא' בין הערבים אין מצטרפין תי' הב"י גם להמרדכי דאין הטעם משום דהוא כנפשות רק דכיון דבכל פעם נתייחדה רק בפני אחד לא נתכוונו לשם קידושין ומש"ה א"צ גט, אמנם עיי' בשו"ת מוהר"א ששון סימן י"ז וסי' כ"ד שחלק בזה על הב"י והעלה להלכה כהר"ן, ועיי' עוד בשו"ת פני משה חלק א' סימן פ"ט שכתב עוד יותר דלהר"ן דעידי נשים דמיין לנפשות א"כ אפילו ראו שני העדים הזנות כאחד רק כל אחד ראה אותה מחלון אחר ולא ראו העדים זה את זה ג"כ אין מצטרפין דהרי בנפשות בכה"ג אין מצטרפין כדאיתא במסכת מכות דף ו' יעו"ש ובודאי דלפום רהיטא נראה דדעת כמה מהראשונים אזלי בשיטת הר"ן דהבית שמואל בסי' י"א ס"ק י"ג הקשה על הרמ"א שפסק כהמרדכי דהוא כדיני ממון והרי לענין דרישה וחקירה פסק הרמ"א דגם עידי נשים צריך דו"ח אע"ג דבממון א"צ ודמיי' לנפשות וכתב הבית שמואל לחלק בשם הב"י והד"מ דלענין דרישה וחקירה דמן התורה גם בממון צריך וכמו דאיתא בסנהדרין דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדו"ח ורק דחכמים תיקנו דלא נצריך בממון משום נעילת דלת בפני לווין מש"ה להני פוסקים בעידות נשים אוקמה אדאורייתא אבל לענין עידות מיוחדת דבממון כשר מן התורה שפיר ס"ל להמרדכי דעידי נשים יש להם דין ממון וכן כתב היש"ש במסכת יבמות פ"ב סי' י"ז, וא"כ הרי במסכת מכות דף ו' דתנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עידותן בטלה אף שלשה כן א"ר יוסי בד"א בנפשות אבל בממון תתקיים העידות בשאר וקאמר שם שמואל הלכה כר' יוסי וכתבו שם התוס' בד"ה שמואל וז"ל וקשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנים גט שיש באותו מעמד קרובים והי' לנו לומר דעידות הכשרים בטל והאי דומי' דנפשות דשרינן אשת איש לעלמא שיש בה מיתת ב"ד וטעמא דפרישית לעיל שייך נמי בגט כו' הרי דס"ל להתוס' דגט יש לו דין דנפשות ואפילו לענין דבר דכשר בממון מן התורה ועיי' ברא"ש במכות שם שהקשה ג"כ לשמואל דאמר הלכה כר' יוסי דהאיך גיטין וקידושין כשרים ועיי' עוד בסמ"ק מצוה קפ"ג בהגהות רבינו פרץ וז"ל ומ"מ צריך לברר עדים בגיטין וקידושין דאל"כ כולהו עדים ורגילות ששם עומדים קרובים וה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול ועידותן בטלה כדאמרי' גבי דיני נפשות דחשבינן היתר ערוה כדיני נפשות וכן פירשו רבותינו עכ"ל הרי מדברי כולם למדנו דס"ל דיש לו דין נפשות ואפילו בדבר דכשר בממון מן התורה ולדידהו ודאי דגם לענין עידות מיוחדת ס"ל כהר"ן דפסול גבי קידושין, ומוכרח דגם הם חולקים על המרדכי, וראיתי להנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ב בסתירת היתר ג' שם שכתב דהר"ן יחידאה הוא בזה שמשוה קידושין לנפשות והרי נתברר לנו דגם התוס' והרא"ש ור"פ והסכמת רבותיו הוא ג"כ כשיטת הר"ן:
[ב]
אמנם כל זה הוא רק לפי דברי הב"י שכתב דהר"ן חולק על המרדכי דס"ל להב"י דעידי קידושין דומים לעידי זנות אבל בודאי נראה לכאורה דיש מקום לומר דגם הר"ן והתוס' והרא"ש מודים לדינו של המרדכי וי"ל דגם הם לא כתבו רק בענין גיטין וקידושין דאיכא נ"מ בעידותן גם לענין נפשות וכמו בקידושין דאם תזנה אח"כ הרי חייבת וכן בגט הא שרינן אשת איש לעלמא ועד עתה נהרג הבא עלי' והוא דבר דשייך בו נפשות או לאיסור או להיתר, והרי ז"ל הר"ן ואע"ג דבממון קיי"ל דמצטרפין מ"מ לגבי אישות דשייכי בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו הרי דקדק וכתב דרק משום דשייכי בדיני נפשות [שוב מצאתי בנו"ב שם דמסיק שם דהר"ן אינו חולק על המרדכי כלל וכמש"כ] וכן התוס' במכות כתבו הסברא גבי גט דשרינן אשת איש לעלמא דיש בה מיתות ב"ד הוא כנפשות, אבל כשמעידין על אשה שזינתה בלא התראה הרי אין בעידותן שום נ"מ לענין נפשות ולא מהני עידותן רק לאוסרה על בעלה לחודא שפיר מודים להמרדכי דיש לו כל דין ממון מדאורייתא דאע"ג דע"י עידותן שזינתה נאסרה לבעלה מ"מ לא דמי' לעידי קידושין דמהני עידותן לאוסרה על אחרינא בחיוב מיתה אבל בזנות אע"ג דנאסרה לבעלה מ"מ הרי אם בא עלי' בעלה אח"כ אינו לוקה עלי' וכמו דמבואר במגיד משנה סוף פרק א' מהלכות איסורי ביאה דאינו לוקה על לאו זה דהוא לאו שבכללות יעו"ש ועיי' עוד ברמב"ם פרק י"א מהלכות גירושין הלכה י"ד ובכ"מ ובלח"מ שם, ועוד אפילו אם נאמר דלא כהמ"מ ובעלה לוקה עלי' משום טומאה מ"מ הרי המרדכי איירי במעידין רק על כיעור לחודא דלא מהני כלל עידותן לשום דבר רק לענין לאוסרה על בעלה גרידא בודאי דנראה דגם הר"ן והתוס' מודים דמהני בו עידות מיוחדת, ולפי זה י"ל דגם במעידין על זנות גמור צ"ל מהני גם בעידות מיוחדת אע"ג דנאמר דבעלה לוקה עלי' משום טומאה מ"מ כיון דאם היו מעידים רק על כיעור לחודא הרי הי' מהני וא"כ הא יש בכלל זנות גם כיעור ודל הזנות עצמו מהכא ולא נאמן להם על עיקר הזנות מ"מ תיאסר משום הכיעור כן נראה ברור ואין כאן שום מחלוקת בדינו של המרדכי:
[ג]
גם עוד נראה לומר דבעידות של זנות ודאי כ"ע מודים להמרדכי דנאסרת ע"י עידות מיוחדת דהנה במה דפסלה התורה כמה מיני עידות נוכל לומר בו שני סברות או משום נאמנות דהתורה לא האמינה להם שעידותן אמת וכמו כל החשודים ופסולי עבירה דלא האמינם התורה בעידותם או משום דהוי גזירת הכתוב וכמו דמצינו דאפילו משה ואהרן אינם יכולים להעיד ביחד, והנה בעידות מיוחדת דפסולים בנפשות הרי ודאי נראה דאין לומר הטעם משום דכיון דעל כל מעשה בפני עצמה לא ראה רק עד אחד מש"ה אין אנו מאמינים להם דכן הי' המעשה כדבריהם דאם כן גם בממון לא יהיו נאמנים כיון דאינם נאמנים אצלינו על עיקר המעשה דכדבריהם כן הוא דבודאי דאין מקום לחלק כלל ולומר דבממון אנו מאמינים להם על עיקר המעשה ובנפשות אינם נאמנים כלל דהמעשה הי' כפי שאומרים, ועוד דהרי במסכת סנהדרין דף למ"ד דפליגי רבנן וריב"ק דרבנן ס"ל דאינם מצטרפין עד שיראו כאחד וריב"ק ס"ל דבממון מצטרפין וקיי"ל כוותי' דריב"ק ואמרינן שם לחד תירוצא דפליגא בסברא דת"ק סבר דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי פי' ואינם נאמנים כלל וריב"ק סבר אמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ואבע"א פליגא בקרא כו' ואם נאמר דהא דפסלה התורה בנפשות הוא דאין נאמנים על המעשה דכדבריהם כן הוא א"כ הרי קשה לתי' קמא לריב"ק דמכשיר בממון בלא שום פסוק רק מסברא לחודא דמנ"ל לומר כן הסברא כיון דחזינן דבנפשות פסולים ואינם נאמנים על המעשה וא"כ מנ"ל להכשירם בממון, ומוכרח ע"כ דס"ל לריב"ק דמהסברא מוכרח דנאמנים על עיקר המעשה וגם בנפשות מאמינים להם דכדבריהם כן הי' המעשה רק דבנפשות הוי גזירת הכתוב דהיכא דמעידים על שני מעשים נפרדים לא מקרי שני עדים ואין ב"ד יכולים לדונו על פי דבריהם ומש"ה ס"ל לריב"ק דבממון דא"צ עדים אלא לברר האמת דבממון הא לא איברי סהדי אלא לשיקרא ואע"ג דאין עליהם שם שני עדים מ"מ כיון דמבורר לנו דהמעשה אמת דזה חייב לזה מנה שוב ב"ד דנים על פיהם, אבל בדיני נפשות אע"ג דידוע לנו דזה המעשה אמת מ"מ הא אי אפשר לדונו על פי ידיעה לחודא בלא שני עדים ומש"ה לא מהני, וראי' ברורה לזה דבמסכת סנהדרין דף פ"א תנן ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה ומפרש שם דמאכילין אותו לחם צר כו' עד שכריסו נבקעת ופריך שם בגמרא שלא בעדים מנא ידעינן אמר רב בעידות מיוחדת ופרש"י שעידותן אמת אלא שאינה מסורה לב"ד, הרי להדי' דגם בדיני נפשות נאמנים הם דכדבריהם כן היה המעשה עד שסומכין על עידותן וגורמים לו שימות רק שאין הורגין אותו בידים דלהורגו בידים אי אפשר לב"ד ע"י עידות מיוחדת דבנפשות אין שם עדים עליהם, וא"כ אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דעידות נשים יש להם דין כנפשות לגבי דו"ח מ"מ לענין זנות ולגבי עידות מיוחדת ודאי דמהני דהניחא גבי גיטין וקידושין דקיי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כלל ואפילו בששניהם מודים שקידשה בלא עדים לא מהני דבלא עדים אין הקידושין חלים כלל שפיר ס"ל להר"ן דעידי נשים יש להם דין נפשות דעידות מיוחדת לא מקרי גבייהו שני עדים וכמו בנפשות, אבל לענין זנות דלא צריך לעדים כלל לגוף המעשה רק לברר לב"ד האמת שזינתה דהא גם בזינתה בלא עדים נאסרת לבעלה פשיטא דמהני גם עידות מיוחדת דהרי חזינן דגם בנפשות אנחנו מאמינים להם על המעשה עד שמכניסין אותו לכיפה וכיון דמבורר לנו שזינתה בודאי האיך נתירה לבעלה ובודאי האיסור בזה ברור וכ"ע מודים להמרדכי דעידי כיעור מצטרפין, ומסוגי' זו דסנהדרין נפשוט לנו ספיקו של האורים ותומים בסי' למ"ד ס"ק י"א שנסתפק בהא דבממון מהני עידות מיוחדת אי הוי מן התורה או רק מדרבנן לחודא יעו"ש בדבריו והרי מהא דחזינן דמכניסין אותו לכיפה מוכרח דמדאורייתא נאמנים על המעשה שהוא אמת והוי בירור גמור גם בנפשות וא"כ הא גבי ממון דלא בעינן עדים כלל רק לברר האמת דלא איברי סהדי אלא לשיקרא בודאי דמדאורייתא נאמנים:
[ד]
אמנם לכאורה ראי' זו מהך דסנהדרין אינה מכרעת רק לסתור דברי הפני משה שהבאנו באות א' שכתב דלהר"ן דס"ל דעידי נשים כנפשות דמיין לא מהני בזנות כשאחד ראה את הזנות מחלון זה וא' מחלון אחר דזה ודאי מוכרח דאינו, דבכה"ג ודאי דלכ"ע מהני גבי זנות וכמו דמהני עידות כזה לענין להכניסו לכיפה אבל אכתי אין מזה ראי' כלל לדינו של המרדכי דמכשיר גם במעידים כל אחד על שני מעשים נפרדים ונמצא דעל כל מעשה ליכא רק ע"א אין ראי' מהא דמכניסין אותו לכיפה וכמו שנבאר, דהנה במסכת סנהדרין דף למ"ד דפליגי ת"ק וריב"ק בעידות מיוחדת אי מצטרפינן בממון וקאמרינן שם במאי פליגא אבע"א בסברא דת"ק סבר אמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי וריב"ק ס"ל אמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ואבע"א דפליגי בקרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע דת"ק סבר דכל מקום דכתיב עד הרי כאן שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד עד שיראו כאחד וריב"ק סבר או ראה או ידע מכל מקום, ובמסכת מכות דף ו' איתא אמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב מנין לעידות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד מאי אחד אילימא אחד ממש מרישא שמעינן לה ע"פ שנים עדים אלא מאי אחד אחד אחד, תנ"ה לא יומת ע"פ ע"א להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה וא' מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפות כו' עוד איתא שם אמר רב נחמן עידות מיוחדת כשירה בדיני ממונות דכתיב לא יומת ע"פ ע"א בדיני נפשות הוא דאין כשירה אבל בדיני ממונות כשירה, וכתב בנמוקי יוסף בסוף פרק ראשון דמכות וז"ל וה"מ דבעינן רואין זה את זה בדיני נפשות אבל בדיני ממון דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין כו' כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה וש"מ מהכא יליף לה ריב"ק מדחזינן בגמרא דהכשיר קרא עידות מיוחדת בממון עכ"ד הנמוק"י, ולפום רהיטא דברי' נפלאו מאד דלפי הנראה דס"ל להנמוק"י דהני שני גווני עידות מיוחדת דאיירי הגמרא בהו במסכת סנהדרין ובמסכת מכות חד דינא להו ושוין הם וכיון דילפינן במסכת מכות מפסוק דבממון כשר גם כשאחד רואה אותו מחלון זה וא' מחלון זה ידעינן מני' דגם בשני הלואות מיוחדים מצטרפין, ובודאי דקשה טובא לומר כן דהרי במסכת סנהדרין גבי פלוגתא דריב"ק ורבנן לא מביא הגמרא כלל הך דרשה דדרש רב נחמן במסכת מכות וכן במסכת מכות לא הביאה הגמרא כלל הסברא והקרא דמביא הגמר' במסכת סנהדרין, ועוד קשה דהרי במסכת סנהדרין מפרש הגמרא טעמא דת"ק דפוסל עידות מיוחדת בממון מסברא משום דאמנה דקמסהיד האי לא קמסהיד האי והרי טעם זה לא שייך רק במעידים כל אחד על מעשה מיוחדת אבל היכא ששניהם ראו ביחד מעשה אחת רק כל אחד ראה מחלון אחר ולא ראו זה את זה הא לא שייך טעם זה כלל דהא תרווייהו אחד מנה קמסהדי ואפילו לת"ק דפוסל שם בודאי מוכרח דבכה"ג מודה דכשר וא"כ הרי נראה פשוט דהא דקאמר רב נחמן במסכת מכות מנין לעידות מיוחדת שכשירה בממון שנאמר לא יומת כו' הכי פי' דאפילו לת"ק דריב"ק דפוסל שם במעידים על מעשים מיוחדים מ"מ בכה"ג כ"ע מודים דכשר שנאמר כו', וכן הוא להדי' בחידושי הריטב"א שם במכות וא"כ הרי צ"ע על הנמוק"י הנ"ל:
[ה]
ואי דקשה דלפי זה דחלקנו בין הני ב' אופנים דעידות מיוחדת א"כ הא תיקשה אליבא דריב"ק דמכשיר בממון גם במעידים על מעשים נפרדים א"כ מנ"ל לפסול בנפשות גם בא' רואה מחלון זה וא' מחלון זה מהך קרא דלא יומת ע"פ ע"א דלמא לא בא הכתוב לפסול רק אם הם מעידים על ב' מעשים נפרדים אבל במעידים שניהם על מעשה אחד רק מב' חלונות מנ"ל דפסול, והניחא לת"ק דריב"ק דס"ל דבמעידים על שני מעשים גם בממון פסול או מסברא או מקרא וא"כ הך קרא דלא יומת ע"פ ע"א לא איצטריך כלל גבי נפשות ובפרט דהא דרשינן מני' דהא בממון כשר וע"כ מוכרח דקאי על שני חלונות דזה מהני מסברא בממון וקמ"ל קרא דבנפשות מיהא פסול אבל לריב"ק דבממון מכשיר גם בשני מעשים קשה דלמא לא פסל הכתוב בנפשות רק בשני מעשים ולא בב' חלונות ובודאי אין לומר דבאמת יחלוק ריב"ק על הך דינא וס"ל דמשני חלונות כשר גם בנפשות, ועוד דהרי במסכת סנהדרין שם פסקו כמה אמוראי כריב"ק ובהא ודאי דקיי"ל דבנפשות פסול גם מב' חלונות וכדתני' במכות דף ו' וכן במשנה דמכות שם קחשיב ב' חלונות שני עידות לענין הא דנמצא א' מהן קרוב או פסול דאם הי' הקרוב בחלון אחר לא מיפסלא על ידו עידות הכשרים ומוכח דבכה"ג אינם מצטרפין אם ע"א ראה מחלון זה וא' מחלון זה דאם היו בכה"ג מצטרפין גם בנפשות היו מצטרפין גם לענין זה דקרוב או פסול, וכן הרמב"ם הא פוסק דב' חלונות אין מצטרפין אע"ג דפוסק כריב"ק, ועוד דהרי במכות קאמר רב זוטרא משמי' דרב דעידות מיוחדת פסול ויליף לה מקרא והרי בסנהדרין איכא אמוראים דאמרי משמי' דרב דהלואה אחר הלואה מצטרפין וכריב"ק, וכיון דגם לריב"ק פסול בנפשות גם מב' חלונות הא ודאי קשה דמנ"ל הא דלמא לא מעטי' הכתוב רק בשני מעשים נפרדים ומוכרח ע"כ כהנמוק"י דהני תרתי אופנים חד דינא להו ות"ק דריב"ק דפוסל גם בממון עידות מיוחדת ה"ה דבב' חלונות פסול לדידהו בממון. אמנם זה לא ניתן להאמר כלל וכמו שהוכחנו לעיל דע"כ הם ב' דינים והסוגי' דמכות אזל גם לת"ק דריב"ק וגם לדידי' כשר בממון ב' חלונות, ועל קושייתינו נראה לישב דהנה רב זוטרא מדייק מקרא דלא יומת ע"פ עד אחד דהיינו א' שלא ראו ב' העדים ביחד רק מב' חלונות וא"כ דרשינן הך עד אחד היינו שיש ב' עדים ומאי אחד היינו מיוחדת אבל הך עד דכתוב בקרא היינו שנים וכמו כל מקום שנאמר עד דהוי הפי' שנים וא"כ כיון דהפי' דעד הנאמר כאן הוי שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד ע"כ קאי גם בראו שניהם כאחד מעשה אחת דהרי בסנהדרין דס"ל לת"ק דבמעשים נפרדים פסול גם בממון ודרשי לה מדכתיב והוא עד וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ואפקי' בלשון חד עד שיראו כאחד וכמו כן גבי נפשות דכתיב לא יומת ע"פ עד אחד ומדכתיב עד ידעינן דאיירי גם בשניהם ראו כאחד ואפ"ה פסולים משום מיוחדת וא"כ קאי ע"כ הך פסוק לפסול כשהן מיוחדים בב' חלונות אף על גב דראו כאחד וניחא גם לר' יהושע ב"ק, ונהדר לדידן דדברי הנמוק"י צ"ע:
[ו]
וע"כ נראה דודאי גם הנמוק"י מודה דהני ב' אופנים עדות מיוחדת ב' עניינים הם ואי אפשר ללמוד אחד מחבירו רק ביאור דברי הנמוק"י כך הוא, דבסנהדרין גבי פלוגתא דת"ק וריב"ק אמרינן בתירוצא קמא דפליגי בסברא דת"ק סבר אמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי וריב"ק אמר אמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ומשמע לכאורה דריב"ק מכשיר משום הך סברא לחודא דכיון דאיכא שני עדים דחייב לו מנה מהני אע"ג דגבי נפשות לא מהני כה"ג מ"מ גבי ממון מהני כיון דעכ"פ איכא ב' עדים שחייב לו והוי בירור גמור ומסברא לחודא ידע ריב"ק דמהני וגם ת"ק הי' מודה לריב"ק אי לאו משום דס"ל הסברא להיפוך דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי וא"כ במעידים שניהם על מעשה אחת רק משני חלונות ידעינן מסברא לחודא דמהני לכ"ע וא"כ הא קשה הא דבמכות למה הוצרך רב נחמן ללמוד מקרא דלא יומת דמהני גבי ממון משני חלונות והרי כיון דאיכא ב' עדים על מעשה אחת הא ידעינן מסברא דמהני בממון וכמו דחזינן דריב"ק מכשיר בלי שום פסוק במעידים על ב' מעשים הא כמו כן נוכל לידע מזה גבי ב' חלונות גם לת"ק כיון דאיכא ב' עדים על אותו מעשה ולמה הוצרך ר"נ לקרא למעט ממון, ובע"כ מוכרח דאי לא הוי דריש רב נחמן מקרא דכשר בממון אע"ג דהך פסול דעדות מיוחדת כתיבא בנפשות דכולי קרא בנפשות כתיב דרישא דקרא כתיב על פי שנים עדים יומת המת מ"מ היינו פוסלין גם בממון גם מב' חלונות אע"ג דבממון איכא סברא להכשיר דהא בממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא וכיון דשנים מעידים על מעשה אחת הוי בירור גמור מ"מ היינו פוסלין אותו גם בממון מקרא דמשפט אחד כיון דבנפשות פסול וכמו לענין דרישה וחקירה דג"כ לא כתיבא רק גבי נפשות ואפ"ה ילפינן ליה מקרא דמשפט אחד בסנהדרין (דף ל"ב), וכן בעידות קרובים דפסלן הכתוב בנפשות מגזה"כ ולא משום שהם חשודים לשקר דהרי אפי' לחובה אין קרוב מעיד וכמו שכתב הרא"ש בפרק ג' דסנהדרין ואפ"ה פסלינן להו גם בממון מקרא דמשפט אחד וכדאיתא בסנהדרין (דף כ"ח) ומש"ה צריך ר"נ לקרא דלא יומת למעט ממון דכשר בב' חלונות, וזהו כוונת הנמוק"י דהא דמכשיר ריב"ק בשני הלואות הוי טעמא ע"כ לא מצד הסברא לחודא וכדמשמע לכאורה בסוגי' דסנהדרין דא"כ אמאי צריך ר"נ הכא קרא וע"כ דבלא הך קרא מצד הסברא לא היינו מכשירין בממון דהיה לנו לפוסלו משום קרא דמשפט אחד ורק טעמו דריב"ק הוא משום הך קרא דחזינן דמכשיר בממון לכל הפחות בב' חלונות וא"כ ע"כ לא קאי הך קרא דמשפט אחד לענין עידות מיוחדת וממילא מכשיר ריב"ק בממון גם בשני הלואות מצד הסברא דהרי בנפשות ליכא קרא לפסול בשני מעשים רק נלמד מק"ו דב' חלונות דפסול וכיון דידעינן דזה כשר בממון וע"כ לא קאי עליה הך דמשפט אחד ממילא מכשיר מסברא גם בשני מעשים דגם שם ס"ל לריב"ק דע"פ הסברא נראה דהמעשה אמת כיון דאמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי, ועיין בלשון הנמוק"י ותמצא דודאי כוונתו לדברים הללו שכתבנו שכתב וז"ל וש"מ מהכא יליף לה ריב"ק מדחזינן בגמרא דהכשיר קרא עידות מיוחדת בממון פי' דמהא דחזינן הכא דצריך קרא להכשירו מוכרח דבסנהדרין לא משום הסברא לחוד קמכשיר לה רק ע"י הך קרא שוב מכשיר לה מסברא דשם והוא ברור בדעתו. אמנם עיין במכות דקאמר ר"נ דעידות מיוחדת כשר בממון דכתיב לא יומת ע"פ ע"א הא בד"מ כשירה והקשו שם התוס' דהרי פסול קרובים נפקא לן מקרא דלא יומתו אבות על בנים ואפ"ה גמרי' מני' גם בד"מ דפסול מקרא דמשפט אחד וכמו כן נילף ממון מנפשות לגבי עידות מיוחדת, ותירצו דע"כ הך קרא לא קאי על ממון דהרי גם ע"א מועיל בממון לשבועה, הרי חזינן דס"ל להתוס' דהא דקאמר ר"נ דכתיב לא יומת ע"פ ע"א כו' לא דממעט ליה ר"נ מקרא דיומת דבממון כשר רק ה"פ דר"נ קאמר דבממון כשר דכתיב לא יומת הרי דלא כתיבא הך פסול דעידות מיוחדת רק בנפשות וא"א ללמוד מני' מקרא דמשפט אחד כיון דבממון עכ"פ מהני ע"א לשבועה ולפי זה הא נסתרו דברי הנמוק"י הנ"ל. אמנם אין מזה קושי' על הנמוק"י אם אינו מפרש כהתוס' וס"ל דר"נ מיתורא דקרא דריש מדכתיב יומת בא למעט ממון וס"ל דלא דמי כלל לעידות קרובים דהרי לא יומתו אבות על בנים לא הוי יתורא כלל ומש"ה אע"ג דכתיב גבי נפשות ילפינן מני' לממון אבל הך לא יומת הוא יתורא כיון דברישא דהך קרא כתיב ע"פ ב' עדים יומת המת לא יומת ע"פ ע"א ודרש ר"נ דהוי מצי למכתב לא ע"פ ע"א ומדכתיב לא יומת ע"כ בא למעט ממון והוכיח מזה דריב"ק דמכשיר ב' הלואות ע"כ ג"כ על הך קרא סמיך וכמו שנתבאר:
[ז]
ועכ"פ זה נתברר לנו דודאי הוי ב' עניינים ואינו תלוי זה בזה כלל ואפי' לת"ק דפליג על ריב"ק מ"מ בב' חלונות מודה דכשר בממון וא"כ הא נסתרה הוכחה שלנו שכתבנו באות ג' דע"כ כל הפוסקים מודים לדינו של המרדכי דנאסרת ע"י עידות מיוחדת מהא דחזינן דמכניסין אותו לכיפה עי"ז ומוכרח דהוי בירור גמור גם בנפשות דהמעשה בודאי הוי אמת וא"כ בזנות ודאי דאסורה ולפי זה אין מכאן ראי' כלל דהרי י"ל דהא דמכניסין לכיפה איירי רק בעידות מיוחדת ששניהם מעידין על מעשה אחת רק כל א' ראה מחלון אחר, וז"ל רש"י בסנהדרין שם (דף פ"א) בעידות מיוחדת ששניהם מעידין ועידותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון ב' רואין אותו א' מחלון זה וא' מחלון זה דאמר במסכת מכות דלא מקטל עלי' עכ"ד, וא"כ הא י"ל דרק בכה"ג דשניהם מעידין על מעשה אחת הוא דנאמנים על עיקר המעשה דהוא אמת גם גבי נפשות ומוכח דלא כשו"ת הפני משה שהבאנו בראשית דברינו שכתב להתיר גם בכה"ג בעידי זנות אבל בדינו של המרדכי דמעידים על ב' דברים ובכל דבר ליכא רק ע"א אפשר דלא האמינם התורה כלל בנפשות גם על עיקר הדבר דכדבריהם כן הי' המעשה ואם נאמר דעידי נשים הוי כדיני נפשות אפשר דלא מהני גם גבי עידי זנות:
[ח]
אמנם ראיה הראשונה שכתבנו לעיל דמדחזינן דבכה"ג כשר בממון מכלל דעל עיקר המעשה נאמנים גם במעידים על שני מעשים וא"כ גם אם נאמר דעידי נשים כנפשות דמיין מ"מ בודאי דנאסרת ע"י עידות זו בזנות דאין מקום לחלק כלל ולומר דבממון נאמנים על עיקר המעשה ובנפשות אינם נאמנים כלל וכמש"כ לעיל וע"כ הטעם הא שבנפשות לא מהני עידות מיוחדת הוא משום דהוי גזה"כ דבכה"ג אין שם עדים עליהם אבל מ"מ בירור על הדבר הוי מדחזינן דכשר בממון, ועוד דהרי ליכא שום פסוק לפסול עידות מיוחדת של שני מעשים בנפשות רק דידעינן לה מהא דפסול גם בשני חלונות וכ"ש דבשני מעשים פסול והרי זה חזינן דבב' חלונות דפסול הוי רק גזה"כ אבל על המעשה נאמנים דהרי מכניסין אותו לכיפה עי"ז וא"כ מנ"ל לומר דכשמעידים על שני מעשים אינם נאמנים כלל על המעשה דהרי מצד הסברא צריך להיות נאמנים וכמו דנאמנים גבי ממון לריב"ק מצד הסברא ומנ"ל להוציא נפשות מסברא זו דמהא דפסול בנפשות הא אין ראי' דאינם נאמנים דהרי בב' חלונות ודאי דהוי האמת כדבריהם וג"כ פסול וא"כ פשיטא דנאסרת גבי זנות לכ"ע וכהמרדכי, ואע"ג דהאו"ת נסתפק בהא דכשר בד"מ אי הוי דאורייתא או מדרבנן הביאותיו לעיל באות ג' מ"מ הרי ודאי נראה כיון דחזינן בסוגי' דסנהדרין שם דת"ק פסל עידות מיוחדת גם מדרבנן ולריב"ק כשר גם מה"ת כדאמרינן שם בתי' השני דריב"ק נפק לי' מדכתיב או ראה או ידע מכל מקום וא"כ אנן דפסקינן דכשר בודאי דהוי מה"ת דמהיכי תיתי נימא דאנן פסקינן דלא כת"ק ודלא כריב"ק רק דמה"ת אינן נאמנים ומדרבנן נאמנים, ובלא"ה לא ידעתי שום מקום לספיקו של האו"ת דמהיכי תיתי נימא דהוי רק מדרבנן ובגמר' משמע דהוי דאורייתא או מסברא או מקרא, ומוכרח דבזנות נאסרת גם בעידות מיוחדת וכהמרדכי. ועוד דהרי גם ראיה השני' אכתי הוה דנוכל להוכיח כדברינו מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ד' מה' רוצח הלכה ח' וז"ל ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין כאחד אלא ראוהו האחד אחר אחד כו' כונסין אותו לכיפה הרי דס"ל להדי' דגם במעידים על שני מעשים נפרדים כונסין אותו לכיפה דכיון דכתב דראוהו זה אחר זה הרי אי אפשר שיראה כל אחד מעשה שלמה רק בשני מעשים נפרדים וכמבואר במסכת מכות (דף ו' ע"ב) בזה אחר זה דהאי קא חזי פלגא דמעשה כו' לא נצרכה אלא לבועל את הערוה כו' יעו"ש אבל ברוצח ע"כ הוי על שני נרצחים ומדברי הרמב"ם הללו הא מבואר דגם בנפשות נאמנים על עיקר המעשה שהוא אמת ופשיטא דגבי זנות נאסרת, ואין לומר דאדרבא מדברי רש"י נדקדק להיפוך מדברינו ובע"כ רש"י חולק על הרמב"ם מדכתב בסנהדרין (דף פ"א) לפרש הך עידות מיוחדת דקאמר רב שמכניסין אותו לכיפה דקאי על אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ומוכרח דס"ל לרש"י דאם מעידים על שני מעשים נפרדים אין מכניסין אותו לכיפה דס"ל דבכה"ג אין נאמנים שהמעשה אמת גבי נפשות, זה אינו דודאי דמרש"י אין ראיה כלל דחולק על הרמב"ם להלכה דרש"י הוכרח לפרש כן דבסנהדרין שם הא הוי מימרא דרב דרב הוא דמפרש להמשנה בעידות מיוחדת ואליבא דרב מוכרח לפרש כן דהרי בסנהדרין (דף ל') ס"ל לרב יוסף דרב סבר דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין הרי דגם בממון דודאי לא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"צ עידות רק לברר האמת לב"ד ואפ"ה ס"ל לרב דאין מצטרפין ומוכרח דרב ס"ל דבכה"ג לא הוי בירור כלל על המעשה שהוא אמת ומש"ה מוכרח רש"י לפרש הא דקאמר רב דבמיוחדת מכניסין אותו לכיפה דלא קאי רק על אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דבכה"ג לכ"ע כשר גבי ממון אבל להמסקנא דקיי"ל דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפין שפיר מודה רש"י להרמב"ם דגם בכה"ג מכניסין אותו לכיפה, [ועוד הוסיף אחד מידידיי דרש"י הוכרח לפרש כן דבמשנה הא תני ההורג נפש שלא בעדים ומשמע מלשון המשנה דקאי היכא שהרג רק לאחד ומוקים להרג בעידות מיוחדת ומש"ה הוכרח לפרש בשני חלונות והנכון עמו], ומש"ה נקט הרמב"ם בלשונו ההורג נפשות דתפס לי' הרמב"ם רבותא יותר דאפי' בשני מעשים נפרדים מכניסים לכיפה, ועיי' בירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ו וז"ל רב אמר במפנים עידיו היא מתניתא ריב"ח אמר כשאינו יכול לקבל התרייה הרי דבירושלמי מבואר להדיא לרב דאיירי בשני חלונות וכפרש"י וכמש"כ, אבל לדינא כ"ע מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר:
[ט]
מסקנת הדברים הוא דגם להר"ן והתוס' והרא"ש דס"ל דעידי נשים כנפשות דמיין מ"מ לגבי זנות לכ"ע מהני עידות מיוחדת וכהמרדכי משני טעמים שכתבנו או משום דזנות אין בו נפקא מינה לנפשות ומש"ה יש לו כל דין ממון וכמו שכתבנו למעלה באות ב' או משום דגם גבי נפשות הא נאמנים לנו על המעשה שהיא אמת רק דאין שם עדים עליהם ומש"ה גבי זנות דא"צ עדים רק לברר המעשה לב"ד נאסרת, גם מדברי התה"ד בפסקי' סי' רכ"ב והובא בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעי' י' בהג"ה שכתב דבע"א מעיד שזינתה וע"א מעיד שבפניו הודית שזינתה וכתב דמצטרפין הרי מוכח ג"כ כן ודלא כמהר"א ששון אכן לדעת הסמ"ג והגהות מיימוני והפוסקים שהובא בב"י בחו"מ סי' למ"ד שפסקו דגם בממון לא מהני עידות מיוחדת של שני מעשים נפרדים לדידהו ודאי דלא מהני גם בזנות אכן הרי גם בממון לא קיי"ל כוותייהו ומוציאין מן המוחזק ק"ו דאין להקל בעידי זנות, ורק בעידי כיעור דבלא"ה דעת הרבה פוסקים דס"ל דאין מוציאין אותה מבעל ע"י כיעור וכמבואר בסי' י"א סעי' א' נוכל לצרף דעתם היכא דאיכא עוד איזה צד להקל:
[י]
והנה בירושלמי פרק א' דסוטה ה"א איתא וז"ל נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני כו' באחד בשחרית ובא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א בן תדאי את חכמים ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי או יבא כהדא אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו שניהם כאחד ריב"ק אמר ואפי' באו זה אחר זה, והב"י בחו"מ סי' למ"ד הביאו וכתב בו פירוש דחוק יעו"ש דלפירושו אין חילוק בין קינוי לסתירה וה"ק הירושלמי נסתרה בע"א שחרית כו' יבא כהדא דאמרו חכמים אין זה יחוד וה"ה דלא הוי סתירה וכמו כן בקינוי לא הוי קינוי כה"ג או יבא כהדא דפליגי ריב"ק ורבנן בממון אי מצטרפין וכתב הב"י דהירושלמי מספקא ליה אי דמי' לנפשות או לממון, ובודאי דפירושו דחוק טובא, ומפשטות לשון הירושלמי נראה דס"ל לחלק בין קינוי לסתירה דבסתירה קאמר דודאי בכה"ג לא הוי סתירה וכמו דאמרו דאין זה יחוד גבי גט ישן להצריכה גט שנית ובקינוי תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן גבי ממון אי מצטרפין ובודאי דלפום רהיטא אינו מובן מהו החילוק שבין קינוי לסתירה בזה גם עוד יותר קשה לכל הפירושים לפי מה שהעלנו לקמן (בסימן מ"א) דגבי סתירה אפי' למאן דאמר סתירה בפני שנים מ"מ אין צריך העדים רק לברר האמת שנסתרה ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה אסורה עליו יעו"ש ולדברינו הא הוי כעידי זנות דבודאי מהני בי' עידות מיוחדת ומאי מדמי לי' הירושלמי להא דבכה"ג א"צ הימנו גט שני דלא הוי קידושין דמאי מדמה קידושין דלא מהני כלל בלא עדים לזנות דא"צ עדים רק לברר האמת ולכאורה הירושלמי הלז הוי סתירה לכל עיקר דברינו הנאמרים למעלה, שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע נדפס שם תשובה אחת מהגאון בעל ש"א ומביא שם דברי הירושלמי הלז ומהפך בו הגירסא דבסתירה תלוי בפלוגתא דריב"ק ורבנן וקינוי מדמה להא דגט שני וכתב הסברא כמש"כ דבסתירה דא"צ רק לברר האמת מהני כמו בממון אבל בקינוי דבלא עדים לא הוי קינוי כלל ואע"ג דהוא יודע האמת שקינא לה מותרת לו מש"ה מדמי לה להא דגט שני ושמחתי שבעיקר סברתו כוונתי לדעתו הגדולה רק לא הביא כל הראיות שהבאנו לעיל:
[יא]
אמנם נהי דנתברר לנו דעידות מיוחדת מהני בודאי בזנות לכ"ע מדחזינן דכשר בממון מן התורה מ"מ עדיין יש לדבר בזה, דזה שייך רק לענין פסול זה דעידות מיוחדת עצמו דזהו דמצינו דכשר בממון מן התורה, אבל אכתי כשמעידים על שני מעשים נפרדים הרי יש בו פסול מצד אחר, דהרי בסנהדרין (דף ל"ב) אמרינן דמן התורה גם דיני ממון צריך דרישה וחקירה, גם מבואר שם (בדף מ"א) דמש"ה באמרו העדים איני יודע על החקירות בטלה עידותן משום דהויא עידות שאי אתה יכול להזימה והרי אחד מן החקירות הוא באיזו שעה והרי אפילו אם אינם יודעים באיזו שעה יכול להזימם שיאמרו המזימין עמנו הייתם כל אותו היום ואפ"ה הא חזינן דבאינו יודע השעה פסול מן התורה ומוכרח דבעינן שיהי' יכול להזימו ע"י כל השבעה חקירות שהצריכה התורה וגם ע"י השעה לחודא ג"כ בעינן שיהי' יכול להזימם ולא מהני מה דיוכל להזימן ע"י כל היום כולו, וא"כ הרי לכאורה נראה כשמעידין על שני מעשים נפרדים אחד מעיד על שחרית וא' מעיד על בין הערבים הרי חסרה כאן ההזמה של השעה דהרי לשני העדים אי אפשר להזימן רק אם המזימים יעידו על שני הזמנים שהיו עמהם במקום פלוני אבל על ידי הזמה של שחרית לחוד הרי לא יזימו אלא אחד מהם ומבואר במסכת מכות (דף ה') דאינם חייבים עד שיזומו את שניהם וא"כ הרי כשמעיד א' על שחרית וא' על ערבית הרי חסרה לה ההזמה של השעה וכן כשמעידים על שני ימים נפרדים חסרה ההזמה של היום דא"א להזימם על ידי החקירה של באיזו יום ולכאורה הוא דומה ממש כאלו לא אמרו כלל באיזו יום וצריך להיות פסול מן התורה עידות מיוחדת גם בממון משום הא דחסר ליה החקירות דמעכב גם בממון מן התורה דהרי הוא כמו בלא דרישה וחקירה דפסול מן התורה, ולפ"ז הא צריך לומר הא דאיתא במסכת סנהדרין (דף למ"ד) אין עידותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ריב"ק אומר אפילו בזה אחר זה ומפרשינן שם פלוגתייהו אבע"א סברא ואבע"א קרא דת"ק סבר דכתיב והוא עד הרי כאן שנים דכל מקום שנאמר עד הוא שנים ואפקי' רחמנא בלשון חד למימרא עד דחזי תרווייהו כחד וריב"ק סבר או ראה או ידע מכל מקום והרי ודאי אין מקום לומר דריב"ק לא מכשירם רק כשראו זה אחר זה ושני המעשים היו רק בשעה אחת ולא באופן אחר דזה ודאי אינו דסתמא נקט וצריך לומר לכאורה דבאמת ריב"ק לא מכשירו רק עתה אחר התקנה שתיקנו חכמים דבממון א"צ דו"ח משום נעילת דלת ומדרבנן הוא דמכשירו ריב"ק והא דקאמרינן דפליגי בקרא ה"פ דבהאי פסולה דעידות מיוחדת לחודא היכא דלא שייך פסולה דחסרון דו"ח וכגון ששני המעשים היו בשעה אחת בזה הוא דפליגי בקרא דרבנן ס"ל דעידות מיוחדת פסול בממון מצד עצמו מן התורה ואפי' היכא דיכול להזימן מ"מ לא מצטרפינן גם עתה דהרי רבנן לא תיקנו בממון רק בהא דלא צריך דו"ח אבל בשארי הדברים הא אוקמוה על דין תורה וריב"ק סבר או ראה מכל מקום דהתורה הכשירה עידות מיוחדת והפסוק באמת לא קאי רק אם שניהם היו בשעה אחת אבל בזמנים רחוקים פסול מה"ת מצד דו"ח וא"כ ממילא עתה אחר התקנה כשר בכל גווני כן היה נראה לכאורה, ולפי"ז קשה לכאורה דעת הש"ך בחו"מ סימן ל"ו ס"ק ט"ז שכתב דהא דתיקנו רבנן דבממון א"צ דו"ח היינו דלכתחילה א"צ ב"ד לחקור אצל העדים הזמן ותלינן דבודאי יודעים אבל אם שאלו אותם ואמרו שאין אנו יודעים הזמן עידותן בטלה דגם עתה בעינן עידות. שאתה יכול להזימה דלדבריו קשה אמאי כשר בממון עידות מיוחדת של זמנים נפרדים וצ"ע, וא"כ הרי כבר כתבנו באות א' מה שכתבו הב"י והד"מ לישב דברי המרדכי דמכשיר בזנות עידות מיוחדת דס"ל דדינו כממון והקשו עליו מהפוסקים המצריכים בעידי נשים דרישה וחקירה דס"ל דדינם. כדין נפשות ותירצו לחלק דבדו"ח דגם בממון מן התורה ורק דמדרבנן א"צ בזה ס"ל דבעידי נשים אוקמוה אדין תורה אבל במיוחדת דבממון כשר מן התורה גם בעידי נשים כשר יעו"ש, ולפי דברינו הרי גם עידות מיוחדת אם הוא על שני ימים גם בממון פסול מן התורה ודינו ממש כמו בלא דו"ח וא"כ צריך להיות פסול גם בעידי נשים, ולכאורה נראה מוכרח דהמרדכי ס"ל כהפוסקים דעידות נשים א"צ דו"ח אבל הפוסקים המצריכים דו"ח פסלי גם עידות מיוחדת אם אין שני המעשים בשעה אחת, אמנם לפי"ז הרי צ"ע דברי הרמב"ם דבפרק ד' מה' עידות הלכה א' כתב עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העושה עבירה כאחד ובב"ד אחד אבל דיני ממונות א"צ לכך כו' אבל בדיני ממונות אע"פ שלא ראו אלו את אלו כו' כיצד אמר הא' בפני הלוהו או הודה לו ביום פלוני ואמר השני וכן אני מעיד שבפני הלוהו או הודה לו ביום אחר ה"א מצטרפין הרי דכלל הדברים דבממון מצטרפין גם במעידים על ימים מופרדים והוציא מן הכלל רק דבנפשות פסול, והרי מבואר בריש פרק אחד דיני ממונות דבקנס לא הפקיעו חכמים דו"ח והעמידוהו על דין תורה דצריך דו"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות עידות וא"כ גם בקנס צריך להיות פסול עידות מיוחדת לפי דברינו ועיי' בלח"מ בפ"ג מהלכות עידות שהוכיח דהרמב"ם ס"ל דגזלות וחבלות צריך דו"ח כעידי קנס וא"כ לפסול גם בהו עידות מיוחדת: וע"כ הנראה בדעת הרמב"ם דהרי עיקר הדבר דעדים צריכים דו"ח אינו כדי שיהיה יכול להזימן דהרי מקרא מלא כתיב ודרשו וחקרו היטב ובסנהדרין (דף מ') מביא הגמרא דרשות לכל השבעה חקירות ולא סגי להגמרא הטעם דבעינן יוכל להזימם והטעם לזה משום דאע"ג דלא יאמרו באיזה יום הרי יוכל להזימן ע"י שיאמר כל השנה וכל היובל עמנו הייתם והא דאמרינן (בדף מ"א) דמש"ה אם אמרו אינו יודע עידותן בטלה משום דא"י להזימם ע"כ אין זה עיקר טעם פסולם רק דהגמר' באה ליתן טעם על הא דבבדיקות כשר איני יודע אע"ג דמה"ת צריך בדיקה ובע"כ הסברא לזה דהא דהצריכה התורה בדיקות אינו תנאי בדיני עידות לומר דבלא"ה אינם עדים לדון על פיהם רק היא מצוה מיוחדת על הב"ד שיבדקום שמא מתוכם יתברר דעידותם שקר והיא מצוה בפני עצמה על הב"ד וכמו דמצוה על ב"ד לפתוח בזכות תחילה בנפשות וכמו המצוה של בצדק תשפוט אבל קיום העדים אינו תלוי בזה כלל ומש"ה אם אמרו אינו יודע עידותן קיימת משום דאין התכלית של הבדיקה כדי שידעו ב"ד האיך הי' המעשה אם היו תאנים שחורות או לבנות רק תכלית הכוונה של הבדיקות שמא על ידי זה יוכחשו העדים ואם בדקום ולא הוכחשו עידותם כשירה אע"פ שלא נתברר לב"ד אותו הספק ששאלו מהם ואמאי בחקירות אם אמרו איני יודע עידותן בטלה ומוכרח דדו"ח הוא תנאי בדיני העידות שאם אינם אומרים הזמן עידותן בטלה ודלמא הוא ג"כ רק מצוה על הב"ד כמו בדיקות ועל זה תירצה הגמר' דהרי ודאי הא דהצריכה התורה לשאול מהם הזמן הוא דבלא"ה בטלה עידותן דהרי אם לא יאמרו כלל הזמן הרי אי אפשר להזימן כלל וכל היכא דאי אפשר להזימן הרי אינו עידות כלל וידעינן מניה דדו"ח הוא פרט בדיני עידות וממילא כל השבעה דו"ח מעכבין בהו אע"ג דהדו"ח של באיזו שעה אינו מעכב הזמה דהרי יוכל להזימן על כל היום מכל מקום הרי על ידי הך סברא ידעינן פירושו של הפסוק הא דהצריכו לחקור על הזמן דהוא תנאי בדיני עידות וממילא כל השבעה חקירות מעכבין בו ומש"ה גם באינו יודע על איזו שעה פסול אבל באומרים הזמן והשעה אע"ג דכל א' אומר על זמן אחר הרי נתקיים בהם הפסוק של ודרשת וחקרת היטב אע"ג דלא נוכל להזימן רק על ידי יום או שנה שלמה זה לא איכפת לן דגם זהו בכלל יכול להזימה ומש"ה מכשיר הרמב"ם גם בעידי קנס עידות מיוחדת ורק בנפשות פסול כה"ג מקרא אחר כדאיתא במסכת מכות (דף ו') יעו"ש, וא"כ עידות מיוחדת כשר בממון מן התורה והדרינן למש"כ למעלה דפשיטא דמהני בעידי זנות לכ"ע וכל הראשונים מודים בזה להמרדכי. וגם בלא"ה נראה להכשיר בעידות מיוחדת דהא לא גריעי מעד אחד דכל היכא דנאמן עליו כבי תרי דמבואר באה"ע סי' קע"ח סעי' ט' דאסורה עליו וע"ש בב"ש ס"ק ח' והכא הא הוי תרי ממש ואע"ג דחד ונאמן כתרי אינו מחויב לגרשה רק לצאת ידי שמים מ"מ הרי כתב הט"ז בסי' קט"ו דגם בדיני אדם הי' חייב להוציאה ורק דב"ד אין יכולים לכופו דהדבר מסור ללב אי נאמן עליו כתרי ויוכל להכחישם יעו"ש אבל בהך דעידות מיוחדת דכ"ע יודעין דלא גריעי מחד ונאמן כתרי ומחויב להוציאה ואסורה עליו בודאי לכל הדיעות:
[יב]
ואגב נכתוב כאן דבר קטן מה דנראה לישב דברי הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות עידות הלכה א' וז"ל עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העובר עבירה כאחד וצריכין להעיד שניהם כאחד ובב"ד אחד אבל בדיני ממונות א"צ לכך, והנה מה שכתב שיראו כאחד מבואר כן במסכת מכות (דף ה' ע"ב) אבל מה דהצריך שיעידו כאחד נעלם מקורו, והכ"מ כתב דיצא ליה זה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ל') ואין עידותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו כאחד ר' נתן אומר דיני ממון שומעין דבריו של זה היום ולמחר כשיבא חבירו שומעין דבריו ומוכח דבנפשות גם ר' נתן מודה, והנה דבריו מופלאים דבגמר' ליתא כלשון הזה שהעתיק הכ"מ רק הכי איתא ר' נתן אומר שומעי' דבריו של זה היום ולא הוזכר כלל בגמר' דר' נתן איירי רק בממון לחודא וכבר ראיתי קושיא זו זה זמן כמה בספר מכתב מאלי' על עיגונא למוהר"א אלפאנדרי זצ"ל. ועוד דאדרבה מסוגי' הגמרא משמע קצת דר' נתן מכשיר גם בנפשות דקא מפרשינן שם טעם פלוגתייהו איבעי' אימא סברא רבנן סברי ע"א כי אתא לשבועה הוא דאתא ור' נתן אטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא קמסהדי אלא מצטרפי הכי נמי מצטרפי והרי גם בנפשות איכא הך סברא דאטו כי מסהדי בהדדי בחד פומא מסהדי ואם נאמר דבנפשות מודה ר' נתן דלא מצטרפין הרי בזה גופה נסתרה סברתו של ר' נתן דהא חזינן גבי נפשות דבהעידו זה שלא בפני זה לגמרי גרע מהיכא דמעידים בבת אחת אע"ג דלאו בחד פומא מסהדי ובודאי משמע קצת דגם בנפשות מכשירו ר' נתן.. והנראה ברור דיצא לי' להרמב"ם דין זה דבגמרא אמרי' שם עוד טעם על פלוגתא דרבנן ור' נתן דתרווייהו ס"ל כרבנן דריב"ק דאין עידותן מתקיימת עד שיראו כאחד וס"ל לרבנן מדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד כו' מקיש הגדה לראי' ור' נתן ס"ל לא מקשינן, ופוסק הרמב"ם כהך תירוצא בתרא דפליגא בקרא וכדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא ואפי' לפי מה שנתבאר בספרי רבותינו מחברי הכללים דכל היכא דאיכא איבעית אימא ואיבעית אימא ליכא להך כללא דהלכה כלישנא בתרא ועיי' בכסף משנה בפרק ח' מהלכות קרבן פסח הלכה ד' מ"מ הכא ניחא בלא"ה הא דפוסק כלישנא בתרא דהוא להקל בנפשות וכמו שיתבאר, ולהך לישנא הא פליגא רבנן ור"נ אי מקשינן הגדה לראי' או לא מקשינן ופוסק הרמב"ם בעיקר הך פלוגתא כרבנן דר' נתן דמקשינן דהרי יחיד ורבים הלכה כרבים ועיי' ברא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ט' שכתב להדיא דגם בממון אע"ג דר' נתן דיינא הוא מ"מ לית הלכתא כוותי' נגד רבים. ומ"מ לדינא שפיר פוסק הרמב"ם כר' נתן דשומעין דבריו של זה היום דהרי אנן קיי"ל כריב"ק דבממון כשר עידות מיוחדת וכדפסקינן בסנהדרין שם הלכה כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין ומש"ה כשר גם לשמוע דבריו של זה היום וכדאמרי' בגמרא דלריב"ק גם ת"ק דר"נ מודה דכשר מק"ו השתא ראי' לא בעינן בהדדי הגדה מבעי אבל בעיקר הסברא מה דס"ל לת"ק דמקשינן הגדה לראי' יש לפסוק כוותי' דהלכה כרבים, וא"כ בנפשות דכ"ע מודים דבעי' שיראו כא' וכדאיתא במכות (דף ו') ויליף לה שם מקרא מש"ה פוסק הרמב"ם דצריך שיעידו כאחד והוא תי' ברור בדברי הרמב"ם, וכן נראה לי דעת רש"י בב"ק (דף ע"ד) דאיתא שם מה ע"פ ע"א כי אתי עוד אחד מצטרף בהדי מחייב כו' וכתב שם רש"י וז"ל דקיי"ל כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ובודאי דלשונו זה קשה טובא דהך דשומעין דבריו של זה היום ר' נתן הוא דקאמר לה ולא ריב"ק וריב"ק לא איירי בהך דינא כלל ואע"ג דבגמרא איתא דלריב"ק דס"ל דלא בעינן שיראו כאחד ס"ל בודאי כר"נ מק"ו מ"מ בודאי קשה דלמה דלג רש"י לר' נתן דהוא עיקר האומר דבר זה ותפס לי' לריב"ק דלא איירי בזה כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דרש"י ס"ל כמש"כ דבעיקר הסברא מה דס"ל לר' נתן דלא מקשינן הגדה לראי' וגם היכא דפסול בראי' עד שיראו כאחד מ"מ מכשירו בהגדה בזה לא קיי"ל כר"נ, ורק משום דקיי"ל כריב"ק דגם בראי' מצטרפין מש"ה מצטרפין לדידן בהגדה וזהו שכתב רש"י דקיי"ל כריב"ק: