אור ברסלב
בית הלוי חלק ב תשובות › סימן כב

בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

תשובות · סימן כב

סימן כא

יבאר סוגיא בחולין דף י"א ובו יחודש סברות חדשות בחזקה:

[א]

במסכת חולין (דף י"א) קאמר רב אשי דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא ילפינן לה משחיטה עצמה דאמרה תורה שחוט ואכול וניחוש שמא במקום נקב קשחיט. אמר רב אשי אמריתא לשמעתי' קמיה דרב כהנא ואמר לי ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט וכ"ת הכי נמי דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר, וכ' התוס' בחולין ובבכורות (דף כ') דמדלא קאמר היכי אכלינן מוכח דלא קיי"ל כר"מ בהא ולא חיישינן למיעוטא ומיהו היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט כתבו התוס' דקיי"ל גם לדידן דחיישינן ליה מיהא מדרבנן, וכבר מפורסם הקושיא דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישרא דהא איכא חזקת איסור אינו זבוחה המסייע למיעוט דנקובת הושט דהויא נבלה וקושיא זו נזכרת במהרש"א בבכורות שם וגם הרשב"א במה"ב (דף ז') הקשה כן וכבר דברו רבים בקושיא זו לישבה וע' מש"כ בסי' בקושיא זו. עוד קשה בהא דאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פסח וקדשים מאי איכא למימר וכ' התוס' בד"ה פסח וז"ל מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דר"מ לא חייש למיעוט מדאורייתא רק מדרבנן ולהכי קאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דנאמר דבאמת מחמיר מדרבנן שלא לאכול בשר כלל ופריך מפסח וקדשים דאינו יכול להחמיר בהם דאיכא מצוה באכילה ומביא ראיה כי היכי דלר"מ בע"כ יש חילוק בדרבנן בין היכא דאפשר ללא אפשר כמו כן נוכל לחלק בדאורייתא וכ"כ התוס' בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא. וקשה דהרי היכא דחזקה מסייע למיעוט ודאי דר"מ חושש למיעוט מדאורייתא וכמש"כ התוס' בכמה דוכתין וראייתם מהא דבקידושין (דף ה') מטהר ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה הרי דאמר סברא זו גם להקל וא"כ הדר קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה. ובשלמא על התוס' לא קשה כל כך דאפשר לומר דהתוס' בחולין ובבכורות ס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה ומש"ה לא שייך בספיקא דידיה לומר חזקת אינו זבוחה כיון דהיא זבוחה לפניך והועיל בה השחיטה לטהרה מידי נבלה, רק אכתי קשה לדעת רוב הפוסקים שכ' דנקובת הושט הוא נבלה דלדידהו קשה אמאי לא פריך מבשר תאוה דהא איכא חזקה המסייע למיעוט ועיי' מש"כ בסי' ז' בישוב קושיות אלו ועכשיו נכתוב באופן אחר ואדרבה דלהפוסקים דס"ל דנקובת הושט נבלה וספק נקב מקרי ספק בשחיטה אתיא הך סוגיא יותר בפשיטות טפי דהנה ודאי דעיקר תירוצם של התו' שכתבו דלא פריך מבשר תאוה משום דר"מ אינו חושש למיעוט רק מדרבנן דחוק הוא דא"כ מאי מביא רב כהנא ראיה לסתור הוכחת רב אשי דכי בשביל שמוכרח לר"מ לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר בדרבנן דבמקום מצות אכילת קדשים לא החמירו בלא אפשר דכמו כן מוכרח דגם בדאורייתא יש סברא לחלק כן דמה דמיון הוא זה לזה ועיין בבכורות (דף כ') בד"ה ואיבעית אימא שהסבירו קצת סברתם דראיית ר"כ דע"כ גם בדאורייתא נוכל לחלק כן דאם נאמר דבאורייתא אין שום סברא לחלק כן לא היו מתקנים רבנן כן, כיון דהיכא דלא אפשר בע"כ לא תיקנו ועכ"ז יש בו דוחק קצת ועיי' במרדכי בחולין פרק הזרוע שכתב בשם ספר החכמה דר"מ חושש למיעוט מן התורה וראייתו מהך סוגיא דפריך פסח וקדשים מאי איכא למימר נימא דבמקום מצות אכילת קדשים העמידו על דין תורה הרי להדיא דלא ניחא לו לומר כתי' התוס' דמביא ראיה מתקנתא דרבנן לדאורייתא אבל להסוברים דנקובת הושט הוא נבלה נוכל לישב הך סוגיא בפשיטות רק נאמר בה סברא אחת מחודש'.

[ב]

דהנה עיקר יסוד סברא של חזקה דאמרי' בגמ' בכמה דוכתי הוא דכן באה ההלכה מסיני דבכל ספק יש לנו להעמיד אותו דבר כמו שהיה מקודם ולא נתחדש בו שום מעשה חדשה או דין חדש מה שלא היה מקודם. ולפי זה הרי יש מקום לומר דעד כאן לא אמרינן הא דהעמידו על חזקתו רק היכא דיכולין אנחנו לאומרו בלא שום התחדשות מעשה כלל וכגון בטמא ספק טבל ספק לא טבל אמרינן העמד טמא על חזקתו ולא טבל. וכן בודאי טבל רק הספק אם במקוה כשירה או חסירה אמרינן העמידו להאדם על דינו הראשון ובחסרה טבל וכל הדומה לזה אבל היכא דאי אפשר לנו להעמידו על חזקתו הראשון בשום אופן אם לא שנאמר דהיה בו איזה התחדשות מעשה אבל אם בודאי לא נתחדש בה מעשה חדשה בע"כ מוכרח שנשתנה מאותו דבר. דינו הראשון ואנחנו מסופקין אם נעשה בו אותו מעשה שעל ידה יהיה נשאר על דינו הראשון או לא נעשה בכה"ג לא שייך כלל לומר העמידו על חזקתה ובודאי נתחדש בו המעשה דהרי הוא דבר הסותר את עצמו דעיקר גידרו של חזקה הוא לומר דלא נתחדש בו שום דבר חדש והאיך נאמר חזקה ע"י דנתחדש בו, ולא מבעיא היכא דעל אותו התחדשות הנצרכת שייך לומר דחזקת הגוף שבאותו דבר מנגד לאותו התחדשות הרי ודאי דלא שייך לומר בו חזקה הראשונה וכמו שאין מקום לומר במקדש את האשה דנעמידה על חזקת פנויה ונולדו בה מומין קודם הקידושין והיה מקח טעות דהרי חזקת הגוף שראינו אותה מקודם בלא מומין מנגדו והוא אלים מחזקת הדין אלא אפי' היכא דליכא חזקת הגוף המנגד לההתחדשות הנצרכת וכמו באופן דיתבאר בסמוך מ"מ מצד עצמו לא שייך לומר בכה"ג העמידה על חזקתה דהאיך נאמר העמידו על חזקתו ובודאי נתחדש בו דהוא סותר את עצמו והוא אדרבה דבר המנגד לסברא דחזקה והאיך נאמר חזקה כזו. והרי ברובא דעדיף מחזקה אמרי' בבכורות (דף כ"א) דרובא התלוי במעשה לא הויא רובא כ"ש דחזקה התלוי במעשה לא חשיבא חזקה כלל מצד עצמה גם מבלי הסברא דחזקת הגוף מנגדו רק דבעצם בכה"ג לא מקרי חזקה ואפילו לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ט) על הא דאמרינן שם רוב נשים מתעברות ויולדות לא חשיב רובא תלוי במעשה משום דאדם מאליו נזקק לאשתו וההריון והלידה ג"כ הא נעשה מעצמו הרי דמה דנעשית מעצמו לא מקרי תלוי במעשה לענין זה מ"מ זה שייך לענין רובא דכיון דהרוב הוא דנעשית זה המעשה הדר הא איכא רובא אבל לענין חזקה אם תלויה במעשה אפילו אם היא נעשית מאליה מ"מ לא מקרי חזקה בכה"ג. ובפרט לדעת החולקים על התוס' וס"ל דגם במעשה שנעשית מאליה ג"כ מקרי רובא התלוי במעשה דכ"ש הוא לגבי חזקה והסברא נכונה וברורה. ולפי"ז גם להפוסקים דנקובת הושט הוא נבלה מ"מ לא שייך לומר לגבי ספק נקב דנעמידה על חזקת איסור אינו זבוחה רק לענין ספק שמא נולדה ממעי אמה בושט נקוב אבל אם נניח ליסוד בודאי דנולדה בלא נקב רק נבא להסתפק שמא נתחדש בה נקב אחר הלידה גם מלבד הסברא דחזקת הגוף מנגד לה רק גם בלא הסברא דחזקת הגוף לא שייך לומר דחזקת אינה זבוחה יכריע לנו הספק לומר דבודאי נתחדש בה נקב דבכה"ג לא מקרי חזקה כלל מצד עצמו וכמש"כ. ויצא לנו מזה עוד דבחולין (דף י"א) אמרי' דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה דלא חיישינן דלמא טרפה היא וכ' התוספו' בד"ה אתי' וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמא הוא משום דאוקמא אחזקתה שאינו טרפה למ"ד טריפה אינה חי' וי"ל דכל חזקה שלא נודע ולא נתבררה אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה וכ"כ התוס' בריש נדה. וסברתם של התוס' דכל שלא נתבררה בשעתה לא מקרי חזקה ואין בכוחו לברר לנו הספק מה שנסתפקנו אם השתא היא טרפה דעיקר הכלל דאזלינן בתר חזקה ילפינן לה מנגע או מהלכה מסיני ולא נתקבל רק היכא דנתבררה בשעתה כמו בנגע אבל אם לא נתבררה לא חשיב חזקה שיהיה לנו בירור על ידה דגם עתה הוא כן אבל מ"מ הרי ודאי דכל שראינו בהמה שחיה י"ב חודש דהוא בירור דכשנולדה ודאי כשירה היתה ואם נבא לחוש על שעת שחיטה שמא השתא טרפה בע"כ מוכרחין לומר שנתחדש בה נקב בושט אחר הלידה ומש"ה אע"ג דלא שייך לומר העמידה על חזקת כשירה כמ"ש התוס' דלא נתבררה בשעתה מ"מ גם חזקת אינו זבוחה לא שייך לומר בה כיון דאי אפשר להעמידה על אינו זבוחה אם לא שנאמר שנתחדש בה נקב וכל כה"ג לא מקרי חזקה מצד עצמה גם היכא דליכא חזקה דמעיקרא והוא סברא נכונה וברורה. ואם כן כל בהמה שחיה י"ב חודש לא שייך לומר בה חזקת אינו זבוחה גם לענין ספק נקובת הושט ולא מבעי אם נאמר דכל טרפה אינו חיה יב"ח למ"ד טרפה אינה חיה וגם מיעוטא ליכא אלא אפי' לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך בסי' נ"ז דמיעוט טריפות חיים מ"מ הרי כתב דאינו רק מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ לא חייש ליה ובפרט בסתם בהמה שלא נולד בה שום ריעותא כלל דאיכא תרי רובי רוב בהמות כשרים ורוב טריפות אינם חיים י"ב חודש בודאי דאחר יב"ח אין מקום לחוש למיעוטא דמיעוטא כזה דלמא נולדה בושט נקוב ואין לחוש רק לדלמא נתחדש בה נקב אח"כ ולזה לא שייך החזקה כלל וכמ"ש:

[ג]

וא"כ הא מיושב היטב הך סוגיא דידן דרב אשי מדייק דאזלינן בתר רובא מהא דלא חיישינן דלמא במקום, נקב שחט ודחי ליה רב כהנא דלמא היכא דלא אפשר והביא לו ראיה דגם בדאורייתא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא דניחוש שמא במקום נקב שחט דהרי איכא חזקת אינו זבוחה המסייע למיעוטא ולר"מ הוא מדאורייתא ומוכח דגם בדאורייתא יש חילוק בין אפשר ללא אפשר ומש"ה. לא קאמר היכי אכלינן דאע"ג דגם לרבנן חיישינן היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט מ"מ לדידן הא אינו רק דרבנן דמדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ומהא דבדרבנן יש חילוק בין אפשר ללא אפשר אין ראיה דגם בדאורייתא נחלק כן אבל לר"מ מוכיח שפיר, וקאמר עוד וכ"ת ה"נ דלא אכיל פי' דלר"מ נאמר דבאמת אסור מה"ת לאכול משום חזקה והא דהתירה התורה בשר תאוה נאמר דלא התירה רק מאותן בהמות שכבר חיו י"ב חודש דבהו ליכא חזקת אינו זבוחה ושוב לא הוי רק מיעוט גרידא דגם לר"מ לא אסירא רק מדרבנן ומדרבנן נאמר דבאמת אסור לר"מ לאכול בשר לגמרי ומה"ת אסור לאכול תוך יב"ח ובשר תאוה שבתורה קאי על אחר יב"ח ופריך פסח וקדשים מאי איכא למימר דפסח הא מוכרח להיות תוך שנתו דעברה שנתה פסולה וגם בכל הקדשים הרי מצינו הרבה מהם שמוכרחים להיות תוך שנה דוקא ובהו הא איכא חזקת אינו זבוחה דלמא נולדה בושט נקוב וכיון דאיכא חזקה המסייע למיעוט אסורה מה"ת ומוכח דגם בדאורייתא יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וא"כ האיך אתה מדקדק דמה"ת אזלינן בתר רובא מדהתירה התורה לאכול בשר דלמא לא אזלינן כלל בתר רובא ואפי' במיעוט גרידא אסור מדאורייתא אפילו בלא חזקה והא דהתירה התורה לאכול בשר הוא משום דלא אפשר שאני. ואין להקשות דאכתי מפסח וקדשים מאי פריך דלמא ס"ל לר"מ כרבי דאמר בחולין (דף נ"ז) טרפה אינה חיה שלשים יום וא"כ כשחי שלשים יום הא איכא ג"כ הוכחה דלא נולדה טרפה מן הבטן וגם תוך שנתו ליכא חזקת אינו זבוחה לרבי, זה אינו דודאי דחוק לומר דר"מ ס"ל בהא כרבי דהרי כל התנאים חולקים על רבי בזה ועוד דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' הרי דלהדי' הכשירה התורה לקרבן תיכף אחר שבעה ובו הא איכא חזקת אינו זבוחה אלא בע"כ דהיכא דלא אפשר שאני גם מדאורייתא:

ומדברינו אלה יצא לנו הכרח דר"מ ע"כ ס"ל דלא כרבי וס"ל דכל יב"ח ט"ח דהרי לר"מ דחזקה בהדי מיעוט הוא מדאורייתא הרי ודאי דגם לפי האמת ע"כ הטעם משום דלא אפשר וא"כ הא קשה אמאי מקרי לא אפשר הרי יכול להמתין לה אחר שלשים יום לרבי ומדוע באמת כשר תיכף אחר שבעה ימים א"ו דס"ל דחי יב"ח וא"כ הרי מקרי שפיר לא אפשר כיון דכמה קרבנות מוכרח להיות דוקא תוך שנתו ומש"ה לא חששה התורה לספק נקובת הושט. ועכ"פ הרי מיושב היטב הך סוגי':

[ד]

ולכאורה מצינו סתירה לעיקר הסברא מהא דבחולין (דף י') כתבו התוס' בד"ה מנא בשם רבינו חיים דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף נפקא לן מהא דבפרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן דלמא היא טרפה ופסולה ואע"ג דאיכא למימר דנעמיד להטמא שמזין עליו מאפרה בחזקת טומאה. והרי פרה אדומה היא בת שתי שנים ואפ"ה כתבו התוס' דחשיב חזקה הא דהיה טמא מקודם אע"ג דא"א לאומרה אם לא דנאמר דנתחדש בהפרה אחר שנולדה נקב המטריפה ורק דרובא עדיף מניה וילפי' מניה בכל דוכתא דרובא עדיף מחזקה ולפמש"כ הא לא מקרי חזקה כלל מצד עצמו וכן תיקשה מהא דבכורות (דף כ') גבי ספק בכו' בתד"ה חלב שכתב דלהצד שכבר ילדה איכא חזקה דנעמי דזה הולד שנולד עתה בחזקתו שלא היה קדוש במעי אמו ואע"ג דחזקה זו הא א"א להיות אם לא שנאמר דהבהמה ילדה כבר מקודם והרי לידת בהמה חשיבא מעשה וכמבואר בבכורות שם ע"א דהא דרוב בהמות יולדות מקרי רובא התלוי במעשה ואפ"ה הא מקרי חזקה. ועיי' ברא"ש בבכורות שם שכתב ג"כ ככל דברי התוס' ומוכח לכאורה דלא כעיקר סברתינו הנ"ל. זה אינו דהרי עיקר יסוד סברתינו הוא משום דכל עיקר התחדשות הוא מנגד לעיקר סברת חזקה והאיך נאמר חזקה ע"י התחדשות וא"כ זה הסברא שייך אם הוא הכל בגוף אחד אבל בפרה אדומה שהם שני גופין הפרה והטמא ומה דמוכרח לומר התחדשות מעשה על הפרה זה אינו מגרע כח החזקה של הטמא. והרי אפילו חזקה גמורה שהוא בגוף אחר אינו מגרע החזקה של גוף זה שאנחנו דנים עליו ומעמידים אותו על חזקתו אע"פ שאין מקום לאמרו אם לא שנוציא גוף אחר מחזקתו והרי בנמצא הרוג אחד ונסתפקו אם זה הוא אותו אדם שאנחנו דנים על אשתו להתירה מחמרינן עליה משום דמוקמינן לבעלה בחזקת חיים ואומרים שזהו אדם אחר שנהרג לא בעלה של זו ואע"ג דזה הנמצא גם אם הוא אחר מ"מ הרי בע"כ חי הוא מקודם ובע"כ נהרג אדם אחד ונפקע ממנו החזקת חיים מ"מ אין חזקת חיים של הנמצא מגרע החזקת חיים של בעלה של זו. והרבה כיוצא בזה וכ"ש גבי פרה שאין לפרה חזקת כשרות גמורה דהרי לא נתבררה בשעתה ואינו אלא התחדשות מעשה לחודא ובודאי דבזה לא יגורע כוחו של חזקת טומאה אי לאו דרובא דפרה עדיף מניה וכן בבכורות שפיר אמרינן העמד הולד בחזקתו אע"ג דנצרך לזה התחדשות הלידה בבהמה עצמה אבל מה דנצרך לומר התחדשות באותו גוף עצמו שאנו דנים בו חזקה שפיר י"ל דבכה"ג לא מקרי חזקה כלל וכמש"כ. ואדרבה בזה הרי יתישב היטב הא שהקשה הנו"ב מה"ק חלק אה"ע סי' מ"ג על התוס' דחולין הנ"ל דלמה הוצרכו לומר דבפרה איכא חזקה נגד הרוב הא דחזקת טומאה דטמא ואמאי לא נקטו הך דגם בפרה יש לחוש דלמא במקום נקב קשחיט ואיכא בה חזקת אינו זבוחה אבל לפי הנ"ל ניחא דכיון דבפרה שהיא בת שתי שנים לא שייך לומר בה חזקת אינה זבוחה כיון דצריך מעשה חדשה לזה ותכס יותר חזקת טומאה דהוא בגוף אחר וכמו שנתבאר רק דאכתי היו יכולים התוס' למצוא בשארי קרבנות חזקות נגד רובא והיינו באותן שהם בני שנה דוקא ולא חיישינן לשמא במקום נקב שחיט ואיכא חזקת אינו זבוחה רק חדא מנייהו נקטי התוס':

[ה]

ועיי' בנו"ב סי' מ"ג שם שהביא דברי הריב"ש שכתב דאע"ג דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות נגד הרוב לא עדיף רובא מהם והקש' ע"ז הנו"ב מהא דבפרה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט והרי איכא תרי רובי חזקת טומא' דטמא שכ' התוס' וגם חזקת אינו זבוח' ואפ"ה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט ולפי"ז ניחא שפיר דבפרה ליכא חזקת אינו זבוח' כלל. ואי דעדיין תקש' אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל בריש פרק אלו טריפות דטריפה חיה ולדידי' הא גם בפרה איכא להסתפק דלמא נולדה בנקובת הושט דהרי לתדר"י גם נקובת הושט חיה יב"ח וכמו שמבואר בסוף הסימן ואיכא שני חזקות ומני' מוכרח דרובא עדיף גם משני חזקות, גם זה ניחא דלפי האמת ניחא שפיר ואין להקשות מפרה להריב"ש די"ל דהיכא דלא אפשר שאני וכדמסיק הגמר' בחולין (דף י"א) והא דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף נימא דלא מפרה ילפינן לה כמש"כ התוס' רק מסברא הוא דידעינן לי' ורק קושי' הגמר' על הריב"ש שייך מהך סוגי' דחולין דהגמ' מדקדק דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ולא ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר ומני' מוכח דרובא עדיף גם משני חזקות וא"כ הא י"ל דהך סוגי' ס"ל דטרפה אינה חיה דהרי להלכה קיי"ל כן ושוב ליכא חזקת אינו זבוחה:

[ו]

גם אין להקשות על זה מהא דבכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק אחד אם תחתיו זינתה או לא תחתיו והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקים אותה אחזקת כשרות לכהן וקודם שנתארסה זינתה ותירצו דאדרבה יש להעמידה על חזקת הגוף והשתא הוא דנבעלה הרי דאע"ג דאי אפשר להעמידה על חזקת כשרות לכהן אם לא בהתחדשות הבעילה קודם האירוסין ואפ"ה מצד עצמה חשיבא חזקה אם לא דחזקת הגוף מנגדה ובלא זה היינו אומרים בשביל החזקה דודאי קודם אירוסין נתחדש בה מעשה הבעילה, וכן בכתובות (דף ע"ה) בנמצאו בה מומין חשבינן לחזקת פנוי' דידה לחזקה גמורה אם לא דחזקת הגוף דאלים מניה מנגדו אע"ג, דא"א לומר חזקת פנוי' רק שנולדה בה מומין קודם אירוסין ועי' בתוס' ד"ה אבל היכא הרי גם דבכה"ג מקרי: חזקה. וכן בריש נדה אמרינן במקוה שנמדדה ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו ופריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ומשני הרי חסר לפניך, והרי הך סברא דהרי חסר לפניך אינו רק דנתמעט כח החזקה של המקוה ועדיף מינה חזקת טומאה דטמא אבל מ"מ מעשה חדשה הוא שתחסר המקוה וא"א להעמידו על חזקת טומאה אם לא בהתחדשות החיסרון במקוה מקודם שנטבל בה ואפ"ה חשבינן לי' חזקה, רק זה מיושב בתי' הראשון שכתבנו שהם שני גופים הטמא והמקוה אבל מהך דכתובות הרי קשה לכאורה. זה אינו דשאני שם דהמעשה החדוש שאנו דנים עליו הרי בודאי נתחדשו בגוף זה דהרי אשה זו ודאי נבעלה דהרי פתחה. פתוח וכן גבי מומין הא רואין בה מומין שנולדו בה רק הספק הוא אימתי נעשה בה שפיר שייך לומר העמידה על חזקת כשרות ועל חזקת פנוי' ומקודם שנתקדשה נתחדש בה אבל גבי בהמה שהספק אם נתחדש בה נקב האוסרה כלל או לא נתחדשה בודאי דנוכל לומר כמו שכתבנו דכל שנתבררה דכשנולדה ודאי כשירה היתה כיון שחייתה יב"ח אע"ג דלא חשיבא חזקה כיון שלא נתבררה בשעתה מ"מ גם חזקת איסור ג"כ ליכא בכה"ג:

[ז]

והנה בסברא הנ"ל לכאורה היה נראה לישב דברי הרמב"ם המוקשים טובא דבפרק א' מה' שחיטה הלכה י"ב כתב דהשוחט שלא בדק בסימנים אם נשחטו רובם הרי זה נבלה, ומדבריו הא משמע להדיא דאע"ג דאין כאן אלא ספק שמא לא נשחטו רובם מ"מ הרי היא ודאי נבלה ולא ספק נבלה ובע"כ הטעם משום חזקת אינו זבוחה, ועוד כתב שם בהלכה ד' בנמצא הסכין פגום הרי זה ספק נבלה דלמא בעור נפגמה הרי דלא מחזקינן לה בודאי נבלה משום חזקת אינו זבוחה, וכן בפרק ג' מה' שחיטה הלכה ט"ו כתב דאם נמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז ספק נבלה, ובהלכה י"ח כתב בדרך כלל וז"ל וכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות, הרי דבכל ספק בשחיטה דקדק וכתב דהרי הוא ספק נבלה ומדוע בלא בדק בסי' כתב דהוא ודאי נבלה וכבר עמד על קושיא זו הפרי מגדים בפתיחתו לה' שחיטה יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולפי מה שנתבאר יש מקום לישבו דהנה הנו"ב בסי' מ"ג בחלק אה"ע כתב דבכל ספק בשחיטה איכא שני חזקות המנגדות אחת חזקת הבהמה באיסור שאינו זבוחה שנית יש לומר להיפוך העמד הבהמה על חזקת טהרתה דבחי' הא ודאי לא היה בה טומאה משום נבלה גם אם היא נקובה בושט הא לא מטמאה מחיים יעו"ש, ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ומש"ה בכל ספק בשחיטה כתב רק ספק נבלה דהרי איכא חזקה נגד חזקה והרי הוא ספק השקול, ורק דזה לא שייך רק בכל ספק בשחיטה כגון ספק שהה או ספק דרס דהרי המעשה שצריכה להעשות בודאי נעשה בה דהיינו חתיכת שני הסימנים רק דלא ידענו אופן המעשה האיך נעשו אם כהכשר הלכות שחיטה או שלא כהלכה ושפיר שייך לומר דיש לה חזקת אינו זבוחה ולהיפוך חזקת טהרה דבחי' לא היה מטמאה ולא שייך לומר דהך חזקת טהרה הא צריכה התחדשות מעשה השחיטה ולא תהי' החזקה, כיון דהמעשה הא ודאי נתחדש בה וחשיבא שפיר חזקה ומש"ה הוא ספק נבלה ולא ודאי, וכן בנמצא הסימן שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה הוי' שפיר ספק משום הני שני חזקות המנגדות, ולא שייך לומר דהרי חזקת אינו זבוחה אין לה מקום להאמר אם לא שנאמר דקודם שחיטה נשמטו בה הסימנים מ"מ לא חשיבא התחדשות כלל כיון דעתה בודאי שמוט הוא רק הספק הוא על הזמן ובכה"ג שפיר חשיבא חזקה וכמו דהוכחנו מהא דכתובו' דאי לאו סברא דחזקת הגוף היינו אומרים משום חזקת פנוי' דנולדה בה המומין מקודם שנתקדשה לזה, ושפיר יש לה חזקת אינו זבוחה לאסור ולהיפוך חזקת טהרה להקל ומש"ה הוא ספק וכן בנמצא הסכין פגום אבל בלא בדק בסימנין והספק הוא אם שחט רוב הסימנים או רק מקצתן הרי הוא ספק במעשה אם נעשה בה כלל אותה מעשה הנצרכת ונמצא דלטהר את הבהמה שלא תטמא אחר מיתתה הרי צריך לעשות בה המעשה של השחיטה דהיינו לשחוט רוב הסימנים וכיון דנסתפק אם שחט כלל החציו השני של הסימן הרי אין מקום לומר בה כלל העמד בהמה על טהרתה ובודאי שחט גם חציו השני דבכה"ג לא חשיבא חזקה כלל, דאפילו אם נאמר דבכה"ג לא שייך לומר דהחצי השני של הסימן יש לו חזקת הגוף שלא נשחט דודאי נראה דכבר אבד החזקת הגוף שלו כיון שהתחיל לשוחטו ולחתכו והרי הוא כמו נפל גל על האדם דהוא בספק חי דע"י נפילת הגל אבד חזקתו וכן משעה שהתחיל לשוחטו אבדה חזקת הגוף מ"מ גם חזקת טהרה לא חשיבא חזקה כלל דהרי עכ"פ נצרך לה מעשה דהיינו לשחוט גם החצי השני ואע"ג דליכא שום חזקה המנגד לאותו מעשה מ"מ שוב לא חשיבא חזקה וכמש"כ, ומש"ה ליכא חזקת טהרה ונשאר רק חזקת אינו זבוחה לחודא, ומש"ה כתב הרמב"ם דהרי הוא ודאי נבלה וכמו בכל ספק דמעמידין אותו על חזקתו והרי הוא ודאי ולא ספק ולכאור' הוא תי' נכון על הרמב"ם רק לעיל בסי' (כ"א) פקפקנו על עיקר הסברא שכתב הנו"ב דכל ספק בשחיטה שייך לומר בו חזקת טהרה והבאנו ראי' מן הגמרא דלא אמרינן להך חזקה כלל יעו"ש:

[ח]

אמנם אחר העיון מצינו דעיקר סברתינו דכל חזקה שאין לה מקום אם לא ע"י התחדשות מעשה לא חשיבא חזקה דהוא מחלוקת בין רבותינו הראשונים, דבריש מסכת גיטין (דף ב') איתא דהא דשליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דעד אחד נאמן באיסורין ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמר באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש, וכתבו התוספו' בד"ה ע"א דהא דקיי"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן ידעינן ליה מנדה דכתיב בה וספרה לה לעצמה דהיא נאמנת, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא נמי וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וכן כתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח), וביאור דבריהם עיי' שם במהרש"א בגיטין דכוונתם דהרי מזמן שראו אותה שופעת דם נדה הרי מאותה ראי' בודאי עברו ז' ימים ובשביל אותה הראי' הרי יכולה היא להטהר כעת וליכא למיחש רק שמא ראתה עוד דם למחר וסתרה מניינה והרי על ראי' חדשה אין לה שום חזקה דכי משום שראתה היום יש לה חזקה שתראה גם למחר, והא דנאמנת על הטבילה והרי על חשש זה שמא לא טבלה הרי יש לה חזקת טומאה גם מראי' ראשונה לחודה רק דעל זה נאמנת משום דבידה לטבול, הרי מבואר מדברי התוס' להדיא כסברתינו דאע"ג דעד עתה היתה ודאי טמאה והי' לנו לומר העמידה על חזקת דין טומאתה הראשונה מ"מ לא חשיבא חזקה כיון דאחר שבעה ימים מראי' הראשונה אי אפשר להעמידה על דין טומאתה אם לא בהתחדשות ראי' חדשה מש"ה לא חשיבא חזקת טומאה כלל דהרי אין לה חזקה שתראה כל שעה, והרי גבי נדה בע"כ אין לנו לומר הטעם משום דעל ראי' חדשה יש לה חזקת הגוף שלא נתחדש בה ראי' חדשה וחשיבא כחזקה נגד חזקת טומאתה הראשונה דזה אינו דהרי עלולה היא לראות דם ובודאי דאשה שראו אותה שופעת דם ביום ג' לראייתה לערב סמוך לבין השמשות ואח"כ אומרת דרגע קודם בין השמשות פסקה מלראות וסופרת יום רביעי להתחלת מנינה הרי ודאי דעל פי הסברא לא שייך לומר כלל דיש לה חזקת הגוף שלא ראתה כיון דברגע זו אדרבה הוחזקה במעין פתוח וכן מורין לשונם של התוס' שכתבו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה הרי דכתבו רק דאין לה חזקה לראות ולא כתבו דיש לה חזקת הגוף על ראי' חדשה, ועוד דאם נאמר דזה חשיבא חזקה הרי היא חזקת הגוף והרי מבואר בכתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף אלים יותר ואזלינן בתרה גם במקום שחזקת הדין מנגדה וא"כ גם כאן יהי' חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה הראשונה וא"כ האיך יכולין ללמוד מנדה דע"א נאמן באיסורין היכא דליכא שום חזקה כלל לא לאיסור ולא להיתר א"ו דזה לא חשיבא חזקה כלל. והטעם הוא כמש"כ דהרי אדרבה ראו אותה שופעת דם ולא ראו אותה פוסקת ואפ"ה כתבו התוס' דמה דהיתה טמאה עד כאן לא חשיבא משום דאחר שבעה הא אי אפשר להעמידה על חזקתה אם לא בהתחדשות יציאת דם חדש שלא הוחזקה בראי' זו מש"ה לא מקרי חזקה מצד עצמה אע"ג דליכא חזקה המנגדה, וזהו ראי' ברורה לסברתינו דגם לענין חזקת אינו זבוחה כל שאין הספק בעצם מעשה השחיטה ובודאי נשחטה בכל פרטי הלכות שחיטה רק הספק הוא אם נתחדש בה נקב הפוסל השחיטה דלא חשיבא חזקה דהרי אינה בחזקה שינקב הושט שלה וכמו דבנדה אמרי' דאינה בחזקת שתראה עוד כיון דאין לבהמה חזקה שיונקב הושט שלה ורק היכא דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב אז הוא דשייך חזקת אינו זבוחה אבל כל שנולדה ודאי בלא נקב כגון אחר י"ב חדש ליכא הך חזקה, וזהו ברור ומוכרח בדעת התוס', א"כ הרי מצינו ג"כ חולקים על הך סברא דבחידושי הרמב"ן לגיטין שם וכן בחידושי הריטב"א שם הביאו דברי התוס' דהא דע"א נאמן באיסורין ילפינן לה מנדה והקשו על זה דלילף מני' גם באיתחזק איסורא דבנדה הרי איתחזק איסורא ואפ"ה נאמנת ולא חיישינן שסתרה מנינה עכ"ל ובשביל קושי' זו דחו פי' התוס' וכתבו פי' אחר יעו"ש בדבריהם הרי דס"ל דגם לענין ספק שמא ראתה ראי' חדשה וסתרה מנינה שייך לומר העמידה על חזקת דין טומאתה אע"ג דצריך לזה ראי' חדשה אפ"ה ס"ל דכיון דליכא חזקת הגוף המנגד לראי' זו כיון דעלולה לראות ממילא יש לה חזקת טומאה וזהו להדי' דלא כמש"כ, דלדידהו בספק נקובת הושט אע"ג דכבר עברו י"ב חודש משנולדה מ"מ הרי חזקת הגוף ליכא דהרי לא נתבררה בשעתה ולא חשיבא חזקה, שוב שייך לומר העמידה על חזקת איסור שאינו זבוחה דידה:

[ט]

והנה יעוין במסכת נזיר (דף ס"ג) במשנה כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. והנה אין להוכיח משם דהרי מטומאה ראשונה הא בודאי נטהר בטבילתו והספק הוא אם נגע בטומאה המשוקע ומכל מקום אמרינן בו חזקת טומאה ומחזיקין אותו שנתחדשה בו נגיעה חדשה הרי דגם בכה"ג מקרי חזקה, זהו אינו דשם ודאי לא בתורת חזקה קאמר לה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה משוקע וז"ל דטומאת התהום דמת הותרה דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאה לא הותרה טומאת התהום אצלו, הרי דשם לא מטעם חזקה קמטמא לו דהרי אפי' אינו רק ספק אם נגע אם לא צריך להיות טמא דהוא ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ורק דטומאת התהום התירה התורה ספיקו וכל שהי' טמא מקודם לא באה עליו הקבלה לטהר אצלו טומאת התהום, אמנם הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נזיר ה"כ וז"ל נזיר שנטמא וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שמת היה משוקע בקרקע המערה כשירד לטבול אף על פי שהוא טומאה שאינו ידוע סותר הכל מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי, ירד להקר טהור עד שידע שנגע נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף עכ"ד, הרי דמפרש דאיירי בספק נגע ובירד לטבול טמא ודאי משום חזקת טומאה ובירד להקר דטהור הוא משום חזקת טהרה ולדבריו מוכרח דאע"ג דאי אפשר להעמידו על טומאתו הראשונה אם לא דנתחדש בו נגיעה חדשה אפ"ה מוקמינן ליה על חזקתו ומוכרח דגם בכה"ג מקרי חזקה ודלא כמש"כ:

[י]

היוצא מכל זה דסברא זו הוא מחלוקת הראשונים ולהתוס' היא מוכרחת, והנה כל מה שכתבנו לחלק דאחר יב"ח לא שייך החזקת אינו זבוחה אבל תוך יב"ח דיש להסתפק דלמא נולדה בושט נקוב שפיר שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה, והנה כל זה הוא רק לענין עיקר הכלל על הא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן בה שמא נולדה בושט נקוב שפיר כתבנו לישב הסוגי' דהגמרא פריך שפיר לר"מ היכי אכיל בישרא דאיכא חזקת אינו זבוחה המסייע למיעוט, אבל לענין הלכה למעשה לענין דינא דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן כלל לכל בהמה דלמא ושטו נקוב, ורק בבהמה אחת נתחדש בה ריעותא וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם וכגון שתחב מחט בצואר בהמה ולא ידענו אם הגיע המחט עד לושט וצריכין אנו לדון רק על הריעותא הלזו אם חידשה בו נקב או לא הגם דודאי דע"י מעשה של תחיבת המחט בודאי כבר אבדה חזקת הגוף שלה ולא שייך לומר על הושט דיש לו חזקת הגוף שלא נעשה בו נקב וכמו שכתבנו בסוף סימן הקודם לזה דלא עדיף מנפל עליו גל מ"מ הרי מעשה עכ"פ מקרי וצריכה להעשות מעשה חדשה ולנקבו ושוב לא שייך לומר בו חזקת אינו זבוחה לדעת התוספות דגיטין הנ"ל ונהי ונהי דמ"מ אסורה וכמו בהכתה חולדה על ראשה ודתנן (בדף נ"ו) דאסורה מ"מ אינו אלא ספק איסורא ואמרינן בו שפיר ספק ספיקא להקל גם לדעת הרמ"א היכא דנתחדש בו עוד ספק אחר לעשותו ספק ספיקא, ולהרמב"ן וריטב"א והרמב"ם בכה"ג שייך חזקת אינו זבוחה ולא מהני בו ספק ספיקא כלל. אמנם זה שייך רק היכא דהספק הוא שמא ניקבה ע"י מחט אבל היכא דנפל הספק בנקב הנעשה מאליו אז הרי תוך יב"ח יש לחוש שמא נולדה בנקב ואיכא חזקה שפיר לכ"ע ולא מהני בו ס"ס לדעת הרמ"א:

ואגב אכתוב כאן מה שראיתי בשו"ת פנים מאירות שכתב דאפי' למ"ד דס"ל דטרפה חי' מ"מ נקובת הושט לכ"ע אינו חי' כיון דהוא נבלה יעו"ש בדבריו, ולכאורה מצינו סתירה מפורשת לדבריו בגמרא דנדה (דף כ"ג) המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אמר עד הארכובה ר' ינאי אמר עד לנקביו ומפרשינן דפליגא בהא דר"ז סבר טרפה אינו חי' ומש"ה ס"ל עד הארכובה דהוא טרפה שוב אין אמו טמאה ור' ינאי ס"ל טרפה חי' ומש"ה אמר עד לנקביו דהוא נבלה אבל בטרפה טמאה שפיר, ושם מעיקרא אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ופירש רש"י דקסבר טרפה חי' וכ"כ התוס' שם בד"ה אמר רבא הרי מפורש דגם נקובת הושט חי' שפיר, ומהא דחזינן דגם ר' ינאי מודה בעד לנקביו משום דהוא נבלה וגם לדידיה אינו חי' אין ראי' לסברתו של הפנים מאירות דשאני שם דמטמאה מחיים וכמבואר בחולין (דף י"ב) ובודאי דלא חי' כיון דכבר איכא עלי' טומאת נבלה אבל נקובת הושט דמבואר שם בגמרא דלא מטמא אפשר דחי'. והנה גם לפי הסברא החיצונה דבריו נראים כלל דהרי מחיים אינו אלא טרפה רק דלא מהני בה שחיטה והטעם כמו שכתב רש"י בחולין (דף ל"ב) בד"ה ויש מהן משום דאיתרע מקום שחיטה דידי' ומש"ה מקרי נפסלת בשחיטה וממילא אחר שחיטה שכבר מתה היא נבלה אבל מחיים הא לא גריעי משארי טריפות, וסברתו של הפנים מאירות אין לה מקום רק לדעת הרמב"ם בפרק ג' מה' שחיטה שכתב דנקובת הושט הוא נבלה מחיים וכתב הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' שכ"ה גם דעת השו"ע ולדידהו ודאי, נראה הסברא כמש"כ הפמ"א דכ"ע מודים דאינו חי' דהרי לא מצינו דפליגא רק בטרפה ולא בנבלה, ולהרמב"ם גם סתירה מהך סוגי' דנדה ליכא לזה, דהרי הרמב"ם פסק בפרק י' מה' איסורי ביאה כרבא דושטו נקוב אמו טמאה וכן פסק הטור בסי' קצ"ד והרי בודאי דקשה טובא דהא להמסקנא דקיי"ל טרפה אינו חי' והאיך פסקו דאמו טמאה ולכאורה דבריהם סותרים זא"ז, וע"כ נראה ברור דהרמב"ם והטור חולקים על מש"כ רש"י ותוספו' דטעמו של רבא הוא משום דס"ל טרפה חי' רק רבא ס"ל דאפי' אי טרפה אינו חי' מ"מ ג"כ אמו טמאה לידה דס"ל לרבא דרק רבי לחודא הוא דאמר ואיזהו גוף אטום כל שינטל מן החי וימות ורק לדידי' טרפה אינה טמאה אבל רבנן פליגא על רבי בזה וס"ל דגם אי טרפה א"ח מ"מ אמו טמאה, וראי' ברורה לזה דהרי לקמן (בדף כ"ד) איתא תני תנא קמי' דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר כו' וביום השמיני ימול הראוי לברית שמונה יצאו אלו שאין ראוי לברית שמונה ופרש"י מי שראוי לחיות שמונה ימים אמו טמאה לידה כו' הרי דלא ממעטינן רק מי שאינו חי ח' ימים אבר כל שיוכל לחיות ח' ימים אע"ג דאינו חי יב"ח שפיר אעל טמאה ופסק רבא כהאי תנא, ועיי' בתוספו' שכתבו דאית גרסי מי שראוי לבריאת נשמה ולפי"ז אין ראי' דחולקים על רבי כלל. ויצא לנו זה דאם נולד בבן טרפות תוך ח' דמ"מ צריך למולו מדחזינן דלרבא ושטו נקוב אמו טמאה ומוכרח דמקרי ראוי לברית שמונה. וכמדומה לי שראיתי מ' שנסתפק בזה ושכחתי מקומו. ועכ"פ לדעת הרמב"ם שפיר נראה כהפנים מאירות ואין סתירה לדבריו:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה