אור ברסלב
בית הלוי חלק ב תשובות › סימן כא

בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

תשובות · סימן כא

סימן כ

יחקור בדין ספק נקובת הושט דאסרינן לי' אם הוא בגדר ספק איסור או ודאי איסור:

[א]

הנה בדין ספק נקובת הושט וכגון שנתחדש איזו ריעותא בבהמה בחייה באופן דע"פ דין יש להסתפק בה דלמא נעשה נקובת הושט ע"י אותו ריעותא או לא נעשה וכמו ישב לה קוץ בושט או במסמס קועי' דמא ודומה לזה דקי"ל דאזלי' בו לחומרא, אמרתי לחקור ולבאר אם הוא איסור ודאי משום דמוקמינן לה על חזקת איסור אינו זבוחה או דאין איסורה רק מספק וכמו כל ספק דאורייתא דהוא לחומרא אבל הך חזקה דאינו זבוחה לא מסייע כלל לאותו צד דניקב הושט לאחזוקה על ידה בודאי איסורא. ונפקא מינה טובא לכמה דברים ויען אשר בדברי רבותינו האחרונים מצינו סתירות רבות בזה כאשר יראה המעיין בהרבה חיבורים המדברים בדין נקובת הושט ומפלפלים בהחזקת איסור דאינו זבוחה ובא רעהו ומשיג עליו וכתב דלא שייך בספק זה הך חזקה. עד כי ילאה המעיין למצוא פשר דבר בזה. ואמרתי לבאר הדברים היטב אי"ה למען יוכל המעיין לידע הדרך והמקום אשר הוא עומד בו ובאיזו אופן שייך לצרף הך חזקה ובאיזה אופן אין לצרפה. ולמען לא יארכו הדברים חלקתי קונטרס זה לסימנים. ובעזרתו. יתברך בטחתי בא"י למדני חוקך:

[ב]

ולכאורה נראה בפשיטות דספק זה תלוי במחלקותן של רבותינו הראשונים ז"ל בעיקר דינא דנקובת הושט אם הוא נבלה ולא מהני בה השחיטה כלל או אינה רק טרפה דהועיל בה השחיטה מיהא לטהרה מידי נבלה. דלהרמב"ם דפסק בפרק שלישי מה' שחיטה הלכה י"ט דהוי' נבילה וכן פסקו הטור ושו"ע ביו"ד סימן ל"ג וכן כתב רש"י בחולין (דף ל"ב) בד"ה ויש להם נבלות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וכ"כ הרשב"א בחידושיו ריש פרק אלו טרפות וכן הוא דעת הרבה מהראשונים, ולדידהו נראה דכל שנסתפקנו אם היא נקובת הושט הרי הוא ספק בשחיטתה אם הועיל לה השחיטה או לא הועילה ושפיר יש לה חזקת איסור אינו זבוחה דיש לנו לומר דגם עתה לא נשחטה כלל וכמו דמחיים הי' עלי' איסור זה שלא נשחטה. אבל לדעת הפוסקים דאינו רק טרפה וכמו שהוכיחו רבותינו האחרונים להוכיח דדעת כמה מהראשונים הוא כן, ויסודם ברור מדברי הרא"ש פרק השוחט גבי הא דאיבעי לן בשהה במיעוט סימנים מהו וכתבו שם התוס' דר"ת מפרש דהאבעי' קאי על מיעוט קמא דושט אי פסלה בו שהיי' או לא פסלה והסביר הרא"ש שם פירושו דהגמרא מסתפק דלמא לא באה ההלכה לפסול שהיי' בשחיטה רק בשהה אחר שכבר נעשה בה מידי דמנבלה בי' וכגון בשחיטת בהמה ושהה בה בין סימן לסימן דכבר נעשה בה מעשה דאילו היתה כן מעיקרא פסוקת הגרגרת הרי היא נבלה, אבל במיעוט קמא דלא נעשה בה רק מידי דמטרפי בה לא פסלה שהיי' כלל. ולדידהו הרי גם אם היא נקובה מ"מ הא הועיל לה השחיטה עכ"פ לטהרה מידי נבלה ולא שייך בו חזקת אינו זבוחה דהרי היא זבוחה לפניך. ולא עדיף ספק נקובת הושט מכל ספק טרפה בשארי איברים דפשיטא דלא אמרינן בהו הך חזקה. כן הי' נראה בפשיטות. וכן מבואר להדיא במהרש"א בכורות (דף כ') בתוס' ד"ה חלב שהוכיחו שם התוס' דלהלכה לא קיי"ל כר' מאיר דחושש למיעוטא וראייתם מהא דבחולין (דף י"א) פריך בגמרא לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא וניחוש שמא במקום נקב שחט ומדלא קאמר היכי אכלינן בישרא מוכח דאנן לא קיי"ל כר"מ בהא. ושוב כתבו שם התוס' דמ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט גם לדידן חיישינן ליה. והקשה המהרש"א דא"כ הדר קשה אמאי לא קאמר היכי אכלינן בישרא דהרי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסייע למיעוט דנקובת הושט ותי' המהרש"א דגם אם היא נקובת הושט הא אינו רק טרפה והועיל לה השחיטה לטהרה מידי נבלה ומש"ה לא שייך הך חזקה כלל, הרי להדי' כמו שנתבאר דאם הי' נבלה הי' שייך בזה הך חזקה ואם הוא טרפה לא שייך הך חזקה. ואי דא"כ הרי להפוסקים דהוי' נבלה תשאר קושי' מהרש"א אמאי לא אמר היכי אכלינן גם זה ניחא מכמה טעמים או דיחלקו על עיקר הכלל של התוס' ויאמרו דגם באיכא חזקה המסייע למיעוט לא חיישינן ליה לרבנן דר"מ ועוד יעויין במשמרת הבית להרשב"א (דף ז') שהקשה קושי' זו אמאי לא אמר היכי אכלינן דהא איכא חזקה המסייע למיעוט. וע"ש מה שכתב על זה שני תירוצים ונתן טעמים לחלק ביניהם דבמיעוט כזה דנקובת הושט לא אמרי' בו סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן וכבר הארכנו בדבריו בסי' ז' ואין זה שייך לנ"ד. אמנם גם אם נאמר דהוא רק טרפה עדיין הדבר תלוי בפלוגתא של הראשונים אי מחזקינן מאיסור לאיסור דלדעת רש"י והעומדים בשיטתו דס"ל מחזקינן ומפרש הא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אהמ"ח ואע"ג דהשתא בודאי נפקע מינה איסור זה מ"מ מחזקינן מני' לאיסור אחר ולפי זה הרי ודאי דספק נבלה וספק טרפה שוין וכל שנולד ספק איסור בבהמה בחיי' יש לה חזקת איסור דכמו דמחזקינן מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה כמו כן יש לנו להחזיק לאיסור טרפה, דאע"ג דאיסור טרפה משונה מאיסור אמה"ח מ"מ הרי גם איסור נבלה אינו כאמה"ח דזה מותר לבן נח וזה אסור ועוד הרבה דברים ואפ"ה מחזקינן ופשיטא דגם לאיסור טרפה יש להחזיק. ומ"מ המהרש"א בבכורות יפה תי' דברי התוס' דמשום דנקובת הושט הוא טרפה לא שייך הך חזקה דהתוס' לשיטתם בכמה דוכתי דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וחלקו על פרש"י בזה וכתבו דהחזקת איסור היינו איסור שאינו זבוחה ולדידהו כתב המהרש"א דלא שייך רק בספק נבלה ולא בספק טרפה אבל לפרש"י אין לחלק ביניה' כלל. רק דזה תלוי בהספק שיש לנו בעיקר דעת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אם כוונתו דחשיבא כחזקה גמורה לאוסרה בודאי משום החזקה או כוונתו דהוא רק ספק איסור כספק השקול בלא חזקה ועיי' בספר תורת יקותיאל סי' כ"ד שהאריך בספק זה ואין כאן מקומו לברר זה. ועכ"פ לדעת הסוברים דהוא נבלה לכאורה נראה בפשיטות בנ"ד דהוא איסור ודאי משום החזקה וכמו שאנחנו רואין להדי' בדברי הרשב"א במה"ב הנ"ל שכתב דשייך לומר סמוך חזקה למיעוט דנקובת הושט:

[ג]

אמנם ראיתי להנו"ב מה"ק חלק אה"ע סימן מ"ג שהמציא סברא אחרת מנגד לזה. שהביא שם דברי הריב"ש שכתב דאע"ג דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שני חזקות המסייעין למיעוטא לא עדיף רובא מהם וחיישינן ליה מה"ת, הובאו דבריו בב"י אה"ע סי' י"ז. והקשה על זה הנו"ב מהא דבחולין (דף י"א) בתוס' ד"ה מנא הא מילתא כתבו בשם ר' חיים דהא דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ילפינן ליה מפרה אדומה דלא חיישינן דלמא טרפה היא ואע"ג דלהטמא שמזין עליו מאפרה איכא חזקת טומאה ואפ"ה לא חיישינן דלמא טרפה היא. והקשה הנו"ב דהרי בפרה אדומה יש לחוש ג"כ דלמא היא נקובת הושט דהוי' נבלה ואיכא חזקת אינה זבוחה וא"כ איכא שני חזקות נגד הרוב חזקת אינה זבוחה וחזקת טומאה של הטמא ואפ"ה רובא עדיף מהם וע"ש בנו"ב שהוסיף להקשות גם על התוס' דחולין שחתרו למצוא בפרה חזקה נגד הרוב והוכרחו להביא חזקת טומאה של הטמא ומדוע שבקו לחזקת אינו זבוחה רק זה ניחא די"ל דאזלי' בשיטת ר"ת והרא"ש דנקובת הושט הוא טרפה אבל על הריב"ש קשה שפיר מהפוסקים דס"ל דהוא נבלה] ותי' הנו"ב דבכל ספק בשחיטה איכא שני חזקות המנגדות א' חזקת אינו זבוחה שנית דאדרבה נימא העמידה על חזקת טהרתה דבחיי' הרי בודאי לא הי' בה טומאת נבלה גם אם נימא דהיא נקובת הושט ויש לה חזקה דגם עתה אחר שחיטתה אין בה טומאת נבלה וכיון דאיכא חזקה המסייע לרובא מש"ה עדיף גם משני החזקות המסייע למיעוטא, ולמדנו מדבריו דכל ספק בשחיטה דאסורה אינו רק ספק איסורא דנגד חזקת אינו זבוחה איכא חזקת טהרה דבהמה בחיי' והוא ספק השקול. הן אמת דעיקר דבריו נפלאו ממני דהא לא הועיל כלום בתירוצו לישב דברי הריב"ש דגם אם נאמר כדבריו בעיקר הסברא של חזקת טהרה מ"מ הרי זה שייך רק בבהמת חולין דאם אינו נקובת הושט אין לה שום טומאה אבל בפרה אדומה דהוי' ג"כ אב הטומא' ומטמאה אדם וכלים וא"כ הרי בע"כ ירד לבהמה זו שאנו דנים עליה דין טומאה דאם אינה נקובת הושט אינו נבלה ומטמאה משום פרה ואם היא נקובה ופסולה לפרה מטמאה משום נבלה וא"כ האיך שייך לומר דחזקת טהרה שהיה לה בחיי' מסייע להצד שאינו נקובת הושט. ואע"ג דאיכא הרבה חומרות בטומאות נבלה מה שאינו בפרה מ"מ הרי מצינו ג"כ בכמה דברים שחמורה טומאת פרה מטומאת נבלה דמטמאה כל העוסקים בה גם בלא שום מגע ומשא כלל משא"כ בנבלה. וגם אחר שנעשית אפר הרי מטמאה במשא ולהעוסקין בה ובנבלה מיד שאינה ראוי' לגר או לכלב פרחה לה טומאה מינה ומאי ראית לחדש בה טומאת פרה יותר מטומאת נבלה. ואדרבה אם נבא לומר הך סברא גבי פרה דנעמידה על חזקת טהרה שהיה לה בחיי' יש לנו להכריע ע"י חזקה זו דאינה נקובת הושט רק יש בה אחת מי"ח טריפות דאינם נבלה דאז לא נחדש בה שום טומאה לא משום נבלה ולא משום פרה וא"כ אדרבה בהך חדושא של חזקת טהרה שחידש הנו"ב עוד נתחזקה הרבה הקושי' על הריב"ש דבלא סברא זו לא קשה על הריב"ש רק מספיקא דלמא היא נקובת הושט לחודא דרק בספק זה איכא חזקת אינו זבוחה ולא בשארי טריפות ועל זה הרי יש מקום לדחוק דספק דנקובת הושט לחודא הוא רק מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' גם במקום שני חזקות המסייעים לו וכן כתב בשו"ת הגאון רבינו עקיבא זצ"ל זיע"א ולסברתו של הנו"ב הרי גם על ספק של כל הטריפות איכא שני חזקות חזקת טומאה דטמא וחזקת טהרה של הפרה בחיי' ונימא דהוא טרפה דהרי בפרה יש לחוש גם לטריפת הריאה דא"א לבודקה וטרפות הריאה הוא מיעוט המצוי טובא, ובמקום אחר כתבנו ישוב נכון על הריב"ש דלא קשה עליו כלל מהך דפרה יעו"ש. אבל עכ"פ עיקר סברתו של הנו"ב לכאורה נראה נכונה ולכל הפחות בבהמת חולין איכא חזקת טהרה נגד חזקת אינו זבוחה וכל היכא דנבא להסתפק דלמא הוא נקובת הושט אין בה איסורא רק מספק:

[ד]

ובסברא זו יתיישב לנו היטב דברי רבינו יונה דבחולין (דף י') איתא נמצא הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול ומסקינן שם דהך כל ספק בשחיטה לאתויי ספק שהה ספק דרס. וכתב שם הר"ן דמכאן הוכיח רבינו יונה לאסור בנמצא הגף שמוטה ואינו ידוע אם נשמטה קודם שחיטה או אח"כ דאסורה מספק וכבר נתקשו רבים בדבריו דמאי מביא ראי' מהא דאסרינן ספק בשחיטה דאיכא חזקת איסור דאינו זבוחה לשמוטת הגף דהוא רק טרפה וליכא חזקת איסור. ולפ"ז הא ניחא דספק בשחיטה וספק טרפה שווים הם ממש דבשניהם הוא רק ספק השקול דבספק בטרפה הרי הוא ספק השקול ואין בו שום חזקה לא לאיסורא ולא להיתר ובספק בשחיטה דאיכא חזקה דאינו זבוחה לאיסור הא איכא חזקת טהרה להיתרא ועכ"פ בשניהם הוא ספק השקול. ושפיר מדייק הר"י. ובמק"א כתבנו ישובים אחרים בדרכים נכונים לדברי הר' יונה ועי"ש:

[ה]

והנה לפי זה יצא לנו עוד חידוש אחד וגדולה היא דלדעת רש"י דמפרש בכל דוכתי הא דאמרי' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מן החי ועיי' בשבועות (דף כ"ד) בתוס' ד"ה האוכל נבלה שכ' דברי הריצב"א שס"ל ג"כ כפרש"י וחלק על מה שכתב התוס' דהחזקה הוא חזקת איסור אינו זבוחה וכתב דהך וזבחת ואכלת לא בא רק להורות לנו במה יופקע איסור אמה"ח ולא להוסיף איסור עשה שאינו זבוחה ועי"ש. ולדידהו הא דבספק נבלה אמרי' הך חזקה הוא משום דמוחזק מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה ולדידהו הרי ספק טרפה וספק נבלה שוים הם וגם בספק טרפה כל שנולד הספק מחיים איכא הך חזקת איסור וא"כ יתחדש לנו דבספק טרפה יש מקום להחמיר יותר מבספק נבלה דבספק נבלה הרי איכא חזקת טהרה דבבחיי' נגד החזקת איסור דידה ובספק טרפה ליכא רק חזקת איסור לחודא וחזקת טהרה לא שייך דגם אם היא טרפה לא תטמא. ואם נאמר דלשיטת רש"י הא דמחזקינן מאיסור לאיסור כחזקה גמורה חשיבא א"כ בספק טרפה איכא חזקה להחמיר ובספק נבלה הוא חזקה נגד חזקה ואם נפרש כמו שהראנו פנים במק"א דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור רק כספק השקול חשוב א"כ בספק טרפה הוא ספק השקול ובספק נבלה איכא חזקת טהרה להקל. ועכ"פ זה מוכרח דלשיטת, רש"י יש להחמיר בטרפה יותר. וא"כ הרי קשה טובא הא דבדף מ"ג קאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופריך מאי שנא מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומ"ש משתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן דאסירא התם איתחזיק איסורא הכא לא איתחזיק איסורא, ומאי מדמה ספק דרוסה דהוא טרפה ויש לה חזקת איסור להך דישב לה קוץ בושט דהוא נבלה לשיטת רש"י בדף ל"ב שכתב להדי' דנקובת הושט הוא נבלה ושפיר מקיל בה עולא משום חזקת טהרה משא"כ בדרוסה ולמה הוצרך לדחוק דעולא סבר אין חוששין לספק דרוסה, וההכרח לדחוק דהכי פריך ומ"ש מספק דרוסה דחוששין לו להצריך בדיקה גם בסימנים וכמו דמבואר בדף מ"ג ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נ"מ לספק דרוסה הרי דחוששין בו גם לסימנים דהוא נבלה. אמנם זה דחוק קצת דמשני קסבר עולא אין חוששין לספק דמשמע דס"ל לגמרי כרב דאמר בדף נ"ג דאין חוששין לו כלל וכיון דכל הקושי' הוא רק מסימנים הרי מצי למסבר כשמואל דחוששין ורק דחולק על רבא דס"ל בדף מ"ג דגם לסימנים חוששין. וגם בעיקר הדבר דדרוסה בסימנים יהיה נבלה לא ברירא לי הדבר ויש מקום לומר דאפילו להסוברים דנקובת הושט הויא נבלה מ"מ אם נדרס הושט דאין איסורו רק משום דסופו לעשות נקב דאינו רק טרפה וז"ל הרמב"ם בפרק ה' מה' שחיטה הלכה י' ואם דרס בסימנים משיאדימו טרפה ודרוסתן במשהו כיון שהאדים בהו כל שהוא מחמת הדריסה טרפה והרי הרמב"ם מדקדק בכל מקום בין נבלה ובין טרפה ובודאי משמעות דבריו דאינו רק טרפה אע"ג דאיהו כתב להדיא בפרק ג' מה' שחיטה דנקובת הושט הוא נבלה. ועיי' ביו"ד סי' ק"י בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ט שהביא דברי הרמ"א שהביא ראיה להתי' ס"ס גם במקו' חזקת איסו' מהא דמתיר הטו' ספק דרוסה שנתערבה משו' ס"ס, והשיג עליו המ"ב דמאי מדמה ספק דרוסה דהוא רק טרפה לספק בשחיטה דהוא נבלה ואיכא חזקת איסור והש"ך הסכים להמ"ב בזה וכתב דודאי דגם הרמ"א לא נתכוין רק על ספק נשמט הגף ולא על ספק בשחיטה. ועיי' בכו"פ שחלק עליהם בזה ויישב דברי הרמ"א דהרי בדרוסה יש לחוש שמא גם נדרסה בסימנים דהויא נבלה וספק בשחיטה ואפ"ה מתיר הטור בנתערב משום ס"ס הרי דתופס בפשיטות דדרוסה בסי' הוא נבלה ולא ידעתי, מנ"ל הא ואם נאמר דהוא רק טרפה יפה נחלק המ"ב על ראי' הרמ"א ובמק"א מבואר ישוב אחר על קושי' הכו"פ:

[ו]

אמנם עיקר הסברא של הנו"ב לא נהירא ומצינו לה הרבה סתירות חדא דלדבריו הרי צריך לומר דהא (דבדף ח') אמרי' לא בדק בסי' טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבלה ומטמאה במשא ופליגא בהא דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמ"ס בחזקת איסור עומדת והשתא מתה היא ומש"ה מטמאה ומ"ס בחזקת איסור אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' ולהנו"ב צריך לומר דגם מ"ד דהוא נבלה אינו רק ספק נבלה דהרי איכא חזקת טהרה נגד החזקת איסור והרי ברמב"ם פ"א מה' שחיטה הי"ב כתב לא בדק בסי' ה"ז נבלה ושם בהלכה כ"ד בנמצא הסכין פגום כתב ה"ז ספק נבלה שמא בעור נפגם ומוכח להדי' דלא: בדק בסי' הוא ודאי נבלה, וגם להחולקים עליו וס"ל דהוא רק ספק נבלה הוא מטעם אחר משום דרוב פעמים שוחט שפיר וכמש"כ התוס' שם ועיי' בתב"ש סי' כ"ה. רק עדיין יש לחלק דהיכא דהוא ספק במעשה השחיטה אם נעשה בפסול כגון ספק שהה או דרס או ספק נקובת הושט י"ל דחזקת טהרה עומד נגד חזקת איסור כיון דשני החזקות הם חזקת הדין אבל בלא בדק בסי' דהספק אם חתך רוב הסימנים או לא י"ל דנוקים להסימנים על חזקתן ולא נחתוך רובו וזהו חזקת הגוף ומש"ה אע"ג דחזקת טהרה מנגדו מ"מ הרי בכל דוכתא חזקת הגוף עדיף מחזקת הדין וכמש"כ התוס' במסכת כתובות (דף ע"ה) דחזקת הגוף שלא היה בו מומין עדיף מחזקת פנוי' ועי"ש ומש"ה בלא בדק בסי' הוא ודאי נבלה. וגם הרשב"א במשמרת הבית (דף ז') הקשה על הא (דדף י"א) דפריך לר"מ דחייש למיעוט היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט והקשה אמאי לא פריך היכי אכלינן בישרא דהא איכא חזקת איסור המסייע למיעוט דנקובת הושט, והרי הרשב"א בחידושיו ריש פרק אלו טריפות כתב להדיא דנקובת הושט היא נבלה ואפ"ה כתב דחזקת איסור מסייע למיעוט ומוכח ג"כ דלא ס"ל הך חזקת טהרה, גם בתוס' בכורות (דף כ') הביא דעת ר"ת דבחזקה המסייע למיעוט גם לרבנן דר"מ חיישינן ליה מדרבנן והקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך חזקת איסור למיעוט דאינו מומחה ודחקו בזה דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא וכן כתב הרא"ש בבכורות שם וכ"כ הרא"ש בחולין פ"א ועיי' בבדק הבית ובמשמרת הבית (דף ז') דשניהם כאחד פלפלו הרבה על קושי' התוס' הלז אמאי סמכינן על הא דרוב מומחין הם ועיי' עוד בב"מ (דף כ') דקאמרי' מאי קמדמית איסורא לממונא וכ' התוס' בד"ה איסורא וז"ל וא"ת טפי אנחנו מחמירין בממון מבאיסורא דהרי אין הולכין בממון אחר הרוב ואיסורא הרי אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסור ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט עכ"ל והרי מדברי כל הני ראשונים מוכח דלא ס"ל הך חזקת טהרה של הנו"ב דלדידי' הא גם להרוב איכא הך חזקה המסייע ואין מקום לכל קושייתם כלל:

[ז]

וגם מן הגמרא מוכרח דלא כסברא הנ"ל דבחולין דף פ"ו תנן חרש שוטה וקטן ששחטו בלא אחרים רואין אותן דר"מ פוטר מכיסוי וכן לענין אותו ואת בנו מתיר ר"מ לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ואמרי' שם טעמא דר"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ופריך מאי איריא רוב מעשיהם מקולקלים אפילו מיעוט מקולקל נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ומביא ראי' דבכה"ג מקיל ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דחכמים מטמאין משום דרוב תינוקות מטפחין ור"מ מטהר משום סמוך חזקת טהרה דעיסה למיעוט דאינם מטפחין ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסורא להחמיר ומוכרח בהדיא מהך סוגי' דרק להצד דמקולקל איכא חזקה המסייעו אבל להצד דמתוקן ליכא חזקה דמסייעו ולהנו"ב הרי גם הצד דמתוקן יש לו חזקת טהרה וא"כ אם הי' רק מיעוט מעשיהם מקולקל ודאי דגם לר"מ הי' צריך לאסור לשחוט אחריהם כיון דאיכא חזקה נגד חזקה ונשאר רק רוב ומיעוט גרידא ומאי פריך ומוכרח דלא אמרי' כלל הך חזקת טהרה דאין לומר דלהצד מקולקל איכא שני חזקות א' חזקת איסור של אותה בהמה ששחטו החשו"ק וגם דנעמיד בנה בחזקת היתר לשחטה היום וכמו שהי' קודם ששחטו החשו"ק ומש"ה אע"ג דאיכא חזקת טהרה המסייע לרובא מוקמינן אותה נגד חזקה א' ונשאר עדיין אחת המסייע למיעוט ומש"ה מדמה ליה שפיר להך דתינוק, זה אינו מספיק רק לענין איסור אותו ואת בנו אבל הרי ר"מ פוטר ג"כ מכיסוי והרי בכיסוי לא מצינו שום חזקה שיסייע לצד דמקולקל חוץ מהך דחזקת אינו זבוחה דחזקת היתר שחיטת בנו באותו יום לא שייך לענין כיסוי דאינו נוהג רק בחי' ועוף ואין אותו ואת בנו נוהג בהם כלל ואם לא הי' רק מיעוט מעשיהם מקולקל הי' צריך לכסות גם לר"מ ומש"ה הוצרך לומר רוב מעשיהם מקולקלים כי היכי דיהי' ניחא גם הא דפוטר מכיסוי ומאי מקשה הגמרא ומוכרח דלא ס"ל להגמרא לחזקת טהרה כלל:

[ח]

ועוד מוכרח כן מעיקר דברי ר"מ דפוטר מכיסוי ואותו ואת בנו משום דרוב מעשיהם מקולקלים והקשו שם התוס' והרי ר"מ חייש למיעוטא ותירצו משום דאיכא חזקת איסור המסייע לרובא ובכה"ג לא חייש ליה ר"מ וכמבואר ביבמות דף קי"ט דבאיכא חזקה המסייע לרוב גם ר"מ אינו חושש למיעוט דחשיב כמיעוטא דמיעוטא ולהנו"ב הרי גם למיעוט דמתוקן איכא חזקת טהרה ונוקים חזקה נגד חזקה ונשאר רק רוב ומיעוט גרידא וליחוש לר"מ. והנה אילולא דברי התוס' שכתבו להדיא דהכא איכא חזקה המסייע למיעוט הי' מקום לישב באופן אחר לכאורה דמש"ה לא חייש ר"מ למיעוט דמתוקן דהא בכל בהמה הא איכא גם מיעוטא דנקובת הושט מעצמו דלא מהני ביה שחיטה ומיעוט זה הא מסייע לרובא דמקולקל ונמצא דאיכא שני צדדים לפטור א' מה דרוב מעשיהם מקולקל שנית גם אם שחטו כהוגן הא איכא מיעוטא דנקובת הושט ונאמר דכמו דמבואר ביבמות דהיכא דאיכא חזקה המסייע לרובא שוב אינו חושש ר"מ למיעוטא כמו כן היכא דאיכא עוד מיעוט אחר המסייע לרובא אינו חושש למיעוט הראשון, והנראה עוד סמוכין לסברא זו דהרשב"א במה"ב דף ז' כתב לתרץ על הא דסמכינן על הא דרוב מצוין אצל מומחים הם ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקת איסור משום דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא דהרי הרוב מומחין הם וגם בהמיעוט שאינם מומחין יש שלא קלקל בשחיטתו דהרי גם מי שאינו מומחה אינו מוכרח לקלקל ויכול לשחוט שפיר ומש"ה המקלקלים הם מיעוטא דמיעוטא וגם ר"מ אינו חושש לו עכ"ד, והרי כתב הט"ז ביו"ד סי' י"ז ס"ק י"ג דאינו מומחה רוב מעשיו מקולקלים כמו חשו"ק יעו"ש הרי דבאינו מומחה ליכא רק מיעוט דשוחט יפה ואפ"ה כתב הרשב"א דכיון דהוא מסייע לרוב המומחין שוב לא חייש גם ר"מ למיעוטא וזהו כמש"כ ואפילו לפי מה שהבאנו לעיל דברי הרשב"א בחידושיו שכתב להדיא דלא כהט"ז דאינו מומחה לא הוי' רוב מעשיו מקולקל וא"כ הא נסתרה ראי' זו מ"מ הרי גם בלא ראי' נוכל לומר כן דגם במיעוט המסייע לרובא לא חייש ר"מ אבל מדברי התוס' שכתבו להדיא דחזקה מסייע לרובא מבואר דלא כהנו"ב וגם דלהפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה הא בודאי ליכא למימר דמש"ה מתיר ר"מ משום דנקובת הושט מסייע לרובא דמקולקל דר"מ הא ס"ל בדף פ"א דשוחט ונמצאת טרפה חייב בכיסוי ובאותו ואת בנו דשחיטה שאינו ראוי' שמה שחיטה. וזה ודאי לא ניתן להאמר משום דאיכא מיעוט דפסוקת הגרגרת מתיר ר"מ דפסוקת הגרגרת לכ"ע היא נבלה דזה אינו דהרי פסוקת הגרגרת יכולין לבודקו גם מחיים והרי סתמא נקטה המשנה דר"מ מתיר לשחוט אחריהם ואיירי אפילו אם בודאי אינה פסוקה ובע"כ מוכרחין לומר להני פוסקים כמש"כ התוס' דאיכא כאן חזקה המסייע לרובא דמקולקל:

[ט]

ועוד דלכאורה נראה קצת ראי' דהיכא דמיעוט מסייע לרובא חושש ר"מ למיעוט קמא דביבמות דף קי"א תנן יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה וקאמר לימא מתניתין דלא כר"מ דתני' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ פי' דבקטן חושש שמא הוא סריס ובקטנה חושש שמא היא איילונית ומשני כי אמר ר"מ כגון גדולה לקטן או קטנה לגדול דחד מנייהו ביאה דאיסורא אבל קטן הבא על הקטנה דתרווייהו כי הדדי נינהו לא אמר ופרש"י כיון דשניהם אינם בני עונשים וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישם והנה קושי' של הגמרא בע"כ הוא רק משום דהיבם הוא קטן ולר"מ יש לחוש בו שמא הוא סריס דמהא דהיבמה היא קטנה ויש לחוש שמא היא איילונית הא ודאי דלא מקשה כלל לפי מה שכתבו התוס' ביבמות (דף ב') ד"ה או שנמצאו איילונית בשם רבינו תם דהא דאוסר ר"מ לקטנה להתייבם הוא רק באם קיבל עליו הבעל בשעה שקידשה שיחולו הקידושין גם אם תמצא איילונית דבקידש סתם הרי שרי' ממ"נ דאם היא איילונית הוא מקח טעות ואינה אשת אחיו כלל, וא"כ מינה לא מצי להקשות דנימא דהמשנה איירי בקידשה סתם דליכא הך חששא דאיילונית ובע"כ הקושי' משום דהוא קטן וניחוש שמא הוא סריס והיא אינה איילונית וקידושי' קידושין והויא אשת אחיו שלא במקום מצוה. וא"כ הדר קשה מאי פריך נימא דשאני הכא דאיכא רובא דאינו סריס וגם הא איכא מיעוטא דהיא איילונית המסייע לרובא דהתירא ומש"ה שרי גם לר"מ ומוכח דס"ל להגמרא דגם באיכא מיעוט מסייע לרובא חושש ר"מ למיעוט קמא, וגם אם נפקפק בכל זה עכ"פ הרי הראי' הראשונה שהבאנו מן הך סוגי' מדפריך מאי איריא רוב מעשיהם מקולקל אפילו מיעוט נמי הרי ברורה היא ואין לפקפק בה וגם מדברי התוס' והראשונים הנ"ל הא בע"כ מוכרח דלא אמרי' להך חזקת טהרה של בהמה בחיי' שכתב הנו"ב:

[י]

ולכאורה נראה לומר הטעם בזה דהרי כל ספק בשחיטה נולד הספק בעת השחיטה אם נעשית בהכשר או לא והרי אז תיכף אחר שנשחטה לא שייך לומר דחזקת טהרה דידה מסייע להצד דנשחטה בהכשר דהרי גם אם נפסלה בשחיטה גם כן אז לא תטמא טומאת נבלה כל זמן שמפרכסת וכמו דמבואר בחולין (דף קי"ז) במשנה דמפרכסת אין בה טומאת נבלה עד שתמות או עד שיתיז ראשה ומשו"ה בעת השחיטה ליכא רק חזקת אינו זבוחה לחודה וחזקת טהרה אינו מנגדה אז ומש"ה מחזקינן לה בחזקת איסור ומה דאח"כ כשתפסוק מלפרכס תתחדש בה טומאת נבלה אינו מועיל כלל כיון דבעת השחיטה הוחזקה באיסור והרי אח"כ כשפסקה מלפרכס הרי אז ודאי דלא נתוסף בה שום הכשר במעשה השחיטה מה שלא הי' מקודם ומה יועיל אז החזקת טהרה חזקה אינו מועיל רק לברר המעשה שנסתפקנו בה בעת שהי' החזקה אבל לא תועיל החזקה של עתה לברר המעשה למפרע ואין לדון חזקה רק על אותו שעה שנולד הספק ולא אח"כ. ועיין בעירובין (דף ל"ה) בטמא שירד לטבול ספק טבל בארבעים סאה דס"ל לר' יוסי דגם בטומאה דרבנן אמרינן העמד טמא על חזקתו והקשו שם התוס' דנוקים הטהרות שנגע בהם אח"כ על חזקת טהרתן ותירצו דר' יוסי מודה דהטהרות טהורים. ובחידושי ריטב"א שם תי' דאין לדון חזקה רק בדבר שנולד הספק בו ולא בהמסתעף ממנו יעו"ש והנה גם מדברי התוס' הללו אין סתירה לזה דאע"ג דבשעה שנפל הספק לא היה רק חזקת טומאה לחודא ובעת שנגע הטהרות הרי בודאי לא נתוסף בהאדם שום טהרה יותר מבקודם ואפ"ה ס"ל להתוס' דחשיבה חזקה, דשאני שם דהם שני דברים האדם והטהרות ובהם הא לא נולד הספק רק בעת הנגיעה ומשו"ה ס"ל להתוס' דא"א לטמאן כיון דבעת שנתחדש בהם הספק יש להם חזקת טהרה ועיין ג"כ בקידושין (דף ע"ט) בתינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן רוב תינוקות מטפחין ומיעוטא אינם מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה סמוך מיעוטא לחזקה כו' ופרש"י רוב תינוקות מטפחין בשרצים הרי דהספק נולד בהתינוק גם קודם שנגע בעיסה ואיכא רוב לטומאה ואפ"ה מצרפינן החזקת טהרה של העיסה הבאה אחרי כן. וזה ג"כ ניחא בהסברא הנ"ל דלגבי העיסה מיהא נולד הספק והחזקה ביחד, אבל בגוף ודבר אחד וכמו בנ"ד י"ל דגם התוס' מודים דאין מועיל החזקה שיתחדש בו אחר שכבר נולד הספק מעיקרא. שוב ראיתי בתורת יקותיאל סי' י"ח שכתב מסברא דחזקת טהרה לא חשיבא חזקה וע"ש מה שהסביר בזה:

[יא]

היוצא מדברינו דבכל ספק בשחיטה ובאופן דעצם הספק מצד עצמו הוא ספק השקול ולא הוי' שכיח יותר לצד אחד מלצד השני דשוב אמרינן בו דאסורה משום חזקת איסור שיש לבהמה בחיי' המכריע לצד המקולקל והרי היא אסורה מן התורה בודאי משום החזקה ולא מקרי ספק איסורא ונפקא מינה לענין ספק ספיקא ועוד נ"מ טובא, ועתה נחקור לענין דינא באם נתחדש איזו ריעותא בצואר בהמה עד שעשה הך ריעותא מקום לחוש לניקב הושט אי איכא חזקת איסור:

והנה בדרכי משה סימן נ"ז כתב בשם או"ה שאין להתיר ע"י ספק ספיקא היכא דאיכא חזקה לאיסור והד"מ חלק על זה וכתב להקל וראייתו מדברי הטור שכתב דספק דרוסה שנתערבה באחרים דיש סברא להתירו ע"י ס"ס וע"פ דבריו אלו כתב הרמ"א בסי' ק"י וז"ל אבל אם היו שני הספיקות אם הי' כאן איסור ונודעו שני הספיקות יחד מתירים ס"ס בכל מקום ואפי' היה לו חזקת איסור וכגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או אחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא נקבה הריאה וכתב שם הש"ך בס"ק ס"ד דגם הרמ"א אינו מתיר אלא בספק נשמט הגף דליכא חזקת איסור אינו זבוחה ממש דהוא רק ספק טרפה דאין בה חזקה גמורה לאיסור אלא שנולד הספק בעודה בחיים כשיש עליו איסור אבל בספק בשחיטה ממש דאיכא חזקה גמורה להחמיר מודה גם הרמ"א דלא מהני בו ס"ס וכ"כ הש"ך שם בשם שו"ת מ"ב והכו"פ בקונטרס בית הספק השיג על הש"ך והמ"ב וכתב דהרי עיקר ראייתו של הרמ"א מדהתיר הטור ספק דרוסה שנתערבה והרי יש להסתפק דלמא היא דרוסה בסימנים דהוי' אחר שחיטה נבלה והוא ספק בשחיטה ואפ"ה אמרי' בו ס"ס. ובודאי דדברי הרמ"א משמע להדיא כהש"ך מדהאריך בדבריו וכתב ואפילו הי' לו חזקת איסור וכגון עוף שנשבר או נשמט גפו דלמה הוצרך לכתוב המשל הזה דהוא רק הטרפה והרי כבר כתב כלל בזה דגם בחזקת איסור מהני ומוכרח דבספק בשחיטה ממש לא אמרינן בו ס"ס להקל ובודאי דהיכא דנולד ספק בשחיטה ממש דאין להקל בו נגד דעת הרמ"א אמנם היכא דנולד ספק נקב בושט יש לעיין בו אי אמרינן בו להקל משום ס"ס להפוסקים דס"ל דנקובת הושט הוא נבלה וכמו שנבאר:

[יב]

והנה מקודם ניישב קושי' הכו"פ דהרי בספק דרוסה איכא גם חשש נדרסה בסימנים דהוא נבלה והוא ספק בשחיטה דיש לה חזקת איסור ואפ"ה מהני בו ס"ס ובודאי דלפום רהיטא דבריו ברורים דכיון דהוא נבלה הוא ספק בשחיטה. אמנם מצינו להדיא בגמרא להיפוך מזה דבחולין דף מ"ג אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופריך ומאי שנא מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וכתבו התוס' ביבמות דף למ"ד בד"ה אשה דהא דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה דהתוס' ס"ל דספק טרפה להקל גם בנולד הספק מחיים משום דשכיח מילתא לאיסורא יותר מלהיתר, וכן בההיא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה עכ"ל התוס', הרי דהוקשה להם למאן דחייש לשמא הבריא אמאי לא אמרינן בה נשחטה בחזקת היתר עומדת ובודאי קשה כיון דהוא נבלה הרי יש לה חזקת איסור וכמש"כ הכו"פ ומאי הקשו התוס' ולכאורה הי' נראה בכוונתם דעל ישב קוץ בושט לא הוקשה להם כלל ומש"ה בקושייתם לא הזכירו רק מהא דחוששין לדרוסה וכוונתם להקשות רק על הא דבדרוסה הא חוששין לכל בני המעיים ואפי' בהני דהדריסה בהו אינו עושה רק טרפה וצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא והבדיקה מעכב בה והוצרכו לחדש דבדרוסה שכיח יותר לאיסור מלהיתר וזהו שהכריח להתוס' להוסיף עוד דגם בישב לה קוץ נאמר דשכיח האיסור יותר דאל"כ מאי פריך הגמרא לעולא מ"ש מספק דרוסה נימא דשאני דרוסה דשכיח יותר ומוכרח דגם בישב לה קוץ שכיח יותר, ועיי' ג"כ בחולין בתוס' שם שכתבו ג"כ ככל מש"כ ביבמות ולא הזכירו בדבריהם רק דרוסה לחודא והוא משום דעל הא דקוץ לא קשה כלל. אמנם מלבד דלשון התוס' דחוק קצת עוד זאת ראיתי ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק שלישי שכתב וז"ל וכתב הרי"ף כיון דקיי"ל חוששין לס"ד חוששין לשמא הבריא וכתבו התוס' הא דלא אמרינן כאן נשחטה בחזקת היתר עומדת משום דה"ל ספק קרוב לודאי כיון שמותחת צוארה נדחק הקוץ ונכנס לתוך הושט הרי דהבין כוונת התוס' דגם על הך דישב לה קוץ הקשו דנימא נשחטה הותרה, ולכאורה הי' נראה ההכרח לומר דהתוס' חולקים על עיקר הכלל וס"ל דנקובת הושט הוא רק טרפה ולא נבלה, אמנם זה אינו מספיק דהא גם מסוגית הגמרא עצמה מוכרח דלגבי ספק נקב בושט ליכא חזקה לאיסור דהרי הגמרא פריך על עולא ומ"ש משני חתיכות א' של חלב וא' של שומן דאסורים ומשני התם איתחזיק איסורא הכא לא איתחזיק איסורא הרי דלגבי ספק נקב מקרי לא איתחזיק איסורא וא"כ הא תקשה הגמרא לדעת רוב הפוסקים שכתבו להדיא דנקובת הושט הוא נבלה ואפי' אם נאמר דהך איתחזיק איסורא דשתי חתיכות חמור יותר מחזקת איסורא דספק בשחיטה דכאן ליכא רק ספק איסור ולא ודאי ורק דמעיקרא היה ודאי איסורא ומקרי חזקת איסורא ולא איתחזיק איסורא כמו שתי חתיכות דאיכא ודאי איסורא בהתערובת, מ"מ אכתי קשה דהתוס' שם בד"ה שאני הקשו לעולא מ"ש מחתיכה א' ספק חלב ספק שומן דאסורה ותי' דשם לא איתחזיק לא איסורא ולא התירא אבל הכא מעיקרא בחזקת כשירה היתה הרי דספק נקב בושט עוד קיל יותר מחתיכת ספק ואע"ג דבחתיכה ליכא שום חזקה להחמיר והוא רק ספק השקול ובודאי דקשה להסוברים דהוא נבלה דלדידהו הא איכא חזקת איסורא, וראיתי להחוות דעת בסי' ק"י בקונטרס בית הספק שהביא להך סוגי' דחולין והקשה קושי' זו דכיון דהוא נבלה הא איכא חזקת איסור וע"כ העלה דלא אמרינן לחזקת איסור אינו זבוחה רק אם הספק הוא בעצם השחיטה אם נעשית כהלכה כגון ספק דרס אבל היכא דמעשה השחיטה נעשה כהלכתה רק הספק הוא בהבהמה אם מועיל בה שחיטה דהיינו אם אינה נקובה לא שייך חזקה זו כלל דהרי לעולם לא עמדה בחזקה שלא יועיל בה שחיטה עכ"ד, והנה מלבד דעיקר הסברא אינו מוכרח וי"ל דשוחט בושט נקוב הרי הוא דומה לשוחט בסכין פגום דבשניהם לא נעשית השחיטה בהכשר כזה כן זה ושייך בו הך חזקה עוד מצינו סתירה לסברא זי, דבמסכת ב"מ (דף כ') בתוס' ד"ה איסורא מממונא כתבו וז"ל וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסורא ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט וכן הרשב"א במשמרת הבית (דף ז') שהקשה על הא דאמרי' בחולין (דף י"א) לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ניחוש שמא במקום נקב שחט והקשה אמאי לא אמרינן היכי אכלינן בישרא דבמקום דאיכא חזקה המסייע למיעוט הא גם לרבנן דר"מ חיישינן ליה מיהא מדרבנן, הרי למדנו מדבריהם דגם לענין ספק נקב בושט שייך חזקת אינו זבוחה:

[יג]

אמנם אחר העיון גם לדידהו אתי שפיר הך סוגי' דישב לה קוץ בושט והחילוק ביניהם נראה פשוט וברור דודאי דגם בספק נקב מקרי חזקת איסור ורק זהו על עיקר הכלל דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן דלמא היא מעצמה נקובה בושט בתולדה או ע"י חולי ושפיר הוכיחו התוס' דאזלינן בתר רובא גם במקום חזקת איסור וכן הרשב"א הקשה שפיר דנימא היכי אכלינן בישרא, אבל לפי האמת דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן כלל בכל בהמה דלמא היא נקובה ורק דנבוא לחוש לבהמה זו ע"י הריעותא דישב לה קוץ דלמא חידש בה הקוץ נקב והרי לגבי הך ספק הא איכא חזקה דקודם שנתחב בה הקוץ הא ודאי לא ניקבה ע"י הקוץ וכמו כן עתה לא ניקב אותה זה הקוץ ויש לה חזקת הגוף דזה הקוץ לא ניקב הושט שלה והחזקה אינו רק מסלק הריעותא שלא ניחוש לה כלל ושוב ה"ה ככל בהמה דעלמא שלא נולד בה ריעותא כלל, והרי דברי התוס' דדף בע"כ מתפרשים כן שכתבו דלא דמי לחתיכה ספק חלב דמעיקרא בחזקת כשירה היתה והרי דאפילו אם נאמר כהח"ד דספק נקב לא מקרי ספק בשחיטה וה"ה ככל ספק טריפה וליכא חזקת איסור מ"מ מאין לה עוד חזקת היתר והרי בדף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מהא דלא חיישינן גבי פרה אדומה ועולה דלמא היא טרפה הרי דגם ספק טרפה ליכא בה חזקה להיתר אי לאו משום דאזלינן בתר רובא ובע"כ כוונת התוס' כמש"כ דלגבי החשש שנתחדש בה ע"י הריעותא דלמא נתחדש בה נקב הי' לה חזקת כשרות והרי היא חזקה שנתבררה בשעתה דהרי כשנולדה ודאי לא הי' בה קוץ שינקבה ומסולק הריעותא וה"ה ככל בהמה שבעולם שלא נולד בה ריעותא, ולא מבעי' לדעת הרא"ש פ"א דחולין דמתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טרפה משום דאית לה חזקה מכח רובא דודאי לדידי' דכמו כן בישב לה קוץ יש לה חזקה מכח הרוב אלא אפילו לדעת החולקים האוסרים הגבינות זה רק משום דס"ל דחזקה הבאה מכח הרוב לא חשיבא חזקה כיון דלא הי' לה בירור גמור בשעתה אבל בספק דקוץ הרי יש לה חזקה גמורה בשעתה דנולדה בלא קוץ וכן גבי ספק דרוסה הרי קודם שעל הארי לתוך הדיר הרי ודאי לא דרסה הארי ומש"ה גם אח"כ כשנכנס הארי לתוך הדיר יש לה חזקה דלא נדרסה ממנו והוא חזקת כשרות שנתבררה בשעתה, ואין להקשות דאכתי נהי דלגבי חשש זה דלמא חידש בה הקוץ יש לה חזקה כמו שהיתה קודם שנתחב בה הקוץ מ"מ הרי יש לה ג"כ חזקת איסור שאינו זבוחה שהי' לה קודם שנשחטה ונעמוד חזקה נגד חזקה ושוב יהי' כמו ספק השקול בלא שום חזקה כלל ושוב דומה ממש לחתיכה א' ספק חלב דאסורה לכ"ע והדרא קושי' התוס' לדוכתא על עולא מ"ש מחתיכה אחת ספק חלב, זה אינו דהרי הך חזקה דאמרינן דלא חידש בה הקוץ נקב הרי מקרי חזקת הגוף דאמרי' דלא נשתנה גופה ע"י הקוץ אבל חזקת אינו זבוחה הרי אינו חזקת הגוף דהרי ודאי נעשה בה מעשה שחיטה רק הספק אם נעשה בהכשר וא"כ אינו רק חזקת הדין דנאמר דכמו דמקודם הי' אסורה כמו כן היא עתה והרי ידוע דחזקת הגוף אלים ועדיף יותר מחזקת הדין ואזלינן בתרי' גם במקום דחזקת הדין מנגד לה וכמו שכתבו התוס' במסכת כתובות (דף ע"ה) בד"ה אבל דחזקת הגוף שלא היו בה מומין אלים מחזקת פנוי' יעו"ש, וכלל זה מבואר היטב בספרי הכללים בכללי חזקות יעו"ש בדבריהם ושפיר כתבו התוס' בהך דישב לה קוץ בושט דמעיקרא בחזקת כשירה היתה ומש"ה לא חשש ליה עולא וגם על החולקים עליו וס"ל דחוששין הקשו התוס' שפיר דנימא נשחטה בחזקת היתר עומדת והוצרכו לתרץ דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר, וא"כ מיושב היטב דעת הרמ"א דבמקום חזקת איסור ממש וכמו ספק בשחיטה לא אמרינן ס"ס דלא דמי לספק דרוסה שנתערב באחרים שכתב הטור דמקיל משום ס"ס דשם אפילו לענין חשש שמא נדרסה בסימנים ג"כ יש לה חזקת היתר דהרי קודם שנכנס הארי הא ודאי לא נדרסה ממנו ודומה ממש להך דישב לה קוץ:

[יד]

והנה מכל המבואר למעלה יצא לנו חילוקי דברים בזה דהנה התוס' ביבמות ובחולין שהקשו על הא דספק דרוסה ועל ישב לה קוץ בושט למאן דחייש לה אמאי לא אמרי' בה נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ולכאורה יש להבין אמאי הקשו התוס' רק כאן ולא הקשו כן על כמה דוכתי דמצינו בגמ' דחוששין לספק טריפה ע"י שנתרחש איזה ריעותא בבהמה והרי במשנה (דף נ"ו) תנן הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה ומבואר שם בברייתא דצריכה בדיקה אם לא ניקב קרום של מוח ושם הא הבדיקה מעכבת בה דאם לא נבדקה אסורה דהרי במשנה תני לה בכללא דאלו טריפות בעוף ומוכח דבלא בדיקה אסורה ותיקשה ג"כ דנימא נשחטה הותרה ונתלי דבודאי לא הגיע השן עד תוך הקרום ולכאורה הוא דומה ממש להא דישב לה קוץ בושט דהספק הוא אם הגיע הקוץ עד תוך הקרום השני ועוד דבזה לא שייך תירוצם של התוס' דבשלמא בישב לה קוץ שייך לומר דההיתר לא שכיח כמו האיסור וכמו שהסביר לה רבינו ירוחם שהבאנו למעלה דכיון דמותחת צוארה נכנס הקוץ ונדחק לתוך הושט יותר ויותר אבל בהכתה חולדה על ראשה פעם אחת ומיד הסירה השן מהעוף והספק עד כמה בעומק הגיע תחיבת השן אם עד תוך הקרום או לא מאי שייך לומר בזה שכיח יותר ופשיטא דאינו רק ספק השקול ואפ"ה אסרינן ליה מספק ונימא דבחזקת היתר עומדת דקודם שהכתה החולדה היתה בחזקת כשירה, וכן בהכה בהמה במקל על רוחב השדרה דחיישינן לפסיקת החוט כמבואר (בדף נ"א). ויותר מזה דהרי נפולה אחת מי"ח טריפות שנאמרו מסיני וכל עיקר איסורה אינו רק ספק שמא נתרסקו אברי' ובשהתה מעל"ע יצאת מכלל ספק זה ואפ"ה אסורה וגם בשהתה מעל"ע צריכה בדיקה אם לא נקבו אברים שנטרפה בהם ואמאי לא הקשו התוס' בכל הני. וצ"ל דבכל הני שבא הספק ע"י ריעותא שנעשה בגופה לא שייך לומר אוקמה אחזקה דמעיקרא כמו שהי' קודם הריעותא וכמו בכל הני דע"י נשיכת השן והכאה במקל והנפילה הרי נעשה בגופה מעשה המביאה לידי ספק אם נטרפה ע"י סיבה זו או לא לא שייך לומר אוקמה אחזקה. והרי יותר מזה כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה תרווייהו דהיכא דזרק לה קידושין וא' אומר שהי' קרוב לה וא' אומר קרוב לו דלא אמרינן אוקים חד לגבי חד ואוקמא אחזקת פנויה דכיון דודאי זרק לה קידושין לא אמרינן אוקמה אחזקתה. וכן פסק בשו"ע אה"ע סי' מ"ז דבע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה כלל מוקמינן לה אחזקה אבל אם זרק לה בודאי קידושין וע"א אומר קרוב לה אסורה מספק ועיין בשו"ת מהר"י טראני חלק א' בסופו בחידושיו למסכת קידושין על הרי"ף שהביא שם דברי התוס' וכתב דבזרק לה קידושין אבדה חזקתה מדאורייתא וכן כתב הפני יהושע בחידושי גיטין (דף כח) ומה שיש לעיין בדבריהם דמסוגי' דיבמות (דף ל"א) הא מוכח להיפוך אין כאן מקומו להאריך בו. ואפי' אם נאמר דלא כדבריהם וכונת התוס' בכתובות דרק מדרבנן אבדה חזקתה מ"מ שאני שם דלא אתעביד מעשה בה בגופה אבל היכא דאיתעביד בגופה ממש שנשכה בשן או נפלה ולא ידעינן עד היכן הגיע השן ודאי דמן התורה אבדה חזקתה בזה וכמו בנפל גל על האדם דמבואר במסכת פסחים דהוא בגדר ספק חי ולא אמר בו אוקמיה אחזקת חיים ועיין בנב"י מה"ק חלק אה"ע שכתב הטעם דע"י נפילת הגל אבד חזקתו ומש"ה לא הוקשה להו להתוס' בכל הני דשפיר חיישינן לה ואסורה מספק ככל ספק דאורייתא דהוא לחומרא. ורק בהך דישב לה קוץ בושט דאיירי דהשתא בעת המציאה רואין שאין הקוץ תחוב רק בקרום הפנימי לחודא ואינו מגיע כלל לחיצון רק החולקים על עולא ס"ל דחוששין שמא מקודם היה תחוב גם בחיצון ואח"כ חזר הקוץ לאחוריו וס"ל להתוס' דעל חשש זה הא ליכא שום ריעותא דכיון דכל הריעותא הוא מציאת הקוץ ורואין עתה בו שלא נתחב כלל בחיצון ומש"ה לא אבדה חזקת הגוף דידה שהיה לה מקודם שלא הי' נקב בחיצון דהרי לא ידעינן אם נעשה כלל שום מעשה בהחיצון וכן בספק דרוסה הרי לא ראינו רק שהארי נכנס לדיר אבל בבהמה גופה הרי לא ראינו שום מעשה כלל ולא ידעינן אם הכה אותו כלל שתאבד עי"ז חזקתה. והרי בע"כ זהו טעמו של עולא דס"ל בהני שני דברים דאין חוששין להו משום דיש לה עדיין חזקה דמעיקרא ומש"ה הוקשה להם להתוס' על החולקים על עולא אמאי חוששין להו והוכרח לומר דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ויצא לנו מזה דגם עולא לא אמר דאין חוששין שמא הבריא רק ברואים שהקוץ אינו תחוב רק בפנימי לחודא אבל אם תחב אדם מחט או קוץ בצואר בהמה ותיכף הוציאו לחוץ ולא ידעינן עד כמה הגיע תחיבתו גם עולא מודה דאסור דהרי התוס' חילקו בין הך דעולא לחתיכה א' ספק חלב דאסורה לכו"ע משום דהכא יש לה חזקת כשרות וזה לא שייך בכה"ג וגם לעולא אסורה וכן הוא מבואר להדי' ברא"ש שם דעולא אינו מתיר רק בראינו שלא נתחב בשני והדברים מוכרחין, ולא מיבעיא בספק נקב בושט דאיכא גם חזקת איסור אינו זבוחה אלא אפי' בספק טריפה כה"ג אסורה בודאי לכ"ע וכמו בהכתה חולדה על ראשה דחוששין שמא הגיע השן עד הקרום. וכן (בדף נ"ז) בקוץ עד שתנקב לחלל הא מבואר דאם תחב קוץ והגיע עד לחלל שוב חוששין שמא נגע באיברים הפנימים ונקב אותן ובודאי דלא שייך שם לומר דשכיח לאיסור יותר מלהיתר דבתחב פעם א' והוציאו מיד לא שייך לומר שכיח כלל רק האיסור מספק וכמש"כ. וא"כ יצא לנו מכל הנאמרים למעלה בתוחב מחט בצואר בהמה והוציאו לחוץ ואינו ידוע אם הגיע לושט הרי אבדה בזה חזקת הגוף דידה ושוב יש לה חזקת איסור אינו זבוחה להפוסקים דנקובת הושט הוא נבלה וכמו דמבואר בתוס' דב"מ ובמה"ב דלספק נקובה בושט איכא חזקת איסור ומקרי ספק בשחיטה ובכה"ג לא מהני ס"ס לדעת הרמ"א בסימן ק"י אמנם גם זה אינו מוסכם והוא מחלוקת הפוסקים וכמו שיבואר אי"ה בסימן שאחר זה:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה