אור ברסלב
בית הלוי חלק ב תשובות › סימן יב

בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

תשובות · סימן יב

סימן יא

יחקור בדין נמצא גמי או עשב ארוך מונח בקנה או בושט ונחתך בעת השחיטה מה דינו בבהמה או בעוף. וגם יבאר דין שהה במיעוט סימנים ומקודם אמרתי לבאר מה דינו ע"פ דינא דגמרא ואח"כ נחקור מה דינו ע"פ המנהג שנהגו להחמיר בדינים אלו וכמש"כ הרמ"א בסי' כ"ג:

[א]

הנה דין זה דנמצא גמי חתוך בושט מבואר להדיא ביו"ד סי' כ"ג סעיף ב' בהג"ה וז"ל ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך הדבר לשהות מעט בחתיכות הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי' שהיי' במשהו וטריפה ומקור דין זה הוא משו"ת תרומת הדשן סי' קפ"ה ושם נזכר בעובדא שהיה שנמצא גמי עגול באווז ואסרה וע"ש דמבואר בדבריו דלא משום חומרא בעלמא לפי מה שנהגו לאסור כל שהיית משהו קאתי עלה רק אסרה ע"פ דין משום ספק איסורא דאורייתא והוא לפי מה שכתבו הראשונים לחוש לדעת רש"י דפוסק הלכתא כרב דאמר בחולין (דף ל"ב) דשיעור שהייה הוא רק בכדי שחיטה לחודא של בהמה לבהמה וכדי שחיטת עוף לעוף ומפרש לה התה"ד דלרב אין שום שיעור לשהיי' דעוף כלל ונאסר במשהו דהרי לפעמים נמצא שיהי' שחיטת העוף במשהו וכגון שהי' חצי הקנה פגום והוסיף כל שהו דסגי. והנה לדעתו של תה"ד בודאי נראה פשוט דבשהיי' דבהמה דהוא ע"פ דין כשחיטת בהמה ג"כ אין צריך לשער כדי שיעור שחיטת שני הסימנים רק כשיעור שחיטה של רוב הושט ומשהו מן הקנה דהרי גם בבהמה ג"כ משכחת לה חצי קנה פגום. וכן הוא מבואר בכרתי ופלתי. והנה בהך דינא דנמצא גמי הרי אין מקום לאסור גם להתה"ד רק בעוף אבל בבהמה הרי אין שום מקום לאוסרו כלל ע"פ הדין דהרי לכה"פ מוכרח להיות הושט שלם וא"כ לכה"פ יש שיעור לשהייתו כמשהו מן הקנה ורוב הושט וכיון דבחתיכת הגמי ודאי לא שהה בו כשיעור זה פשיטא דכשרה והרמ"א שסתם הדברים וכתב סתמא דאם נמצא גמי אסורה ומוכח דקאי גם על בהמה הוא משום דהרמ"א כתב שם מקודם דנהגו במדינות אלו להטריף שהיי' במשהו גם בבהמה וכתב שם הש"ך בס"ק זיין דדעת הרמ"א לאסור גם בהפ"מ שהיית משהו אפי' בבהמה ומש"ה סתם אח"כ הדברים דלדידן עוף ובהמה שוים הם לאיסור רק דבעוף אסור ע"פ דין להתה"ד לדידן דחוששין להחמיר כשיטת רש"י ובבהמה האיסור ע"פ המנהג וכן כתב הב"ח יעו"ש. וראיתי להכנה"ג בהגהותיו על הב"י אות ל"ב שבא כמה פעמים מעשה לידו שנמצא עשב בושט והי' ספק אם נחתך הגמי והתיר דדינו של התה"ד אינו אלא חומרא לפי המנהג שנהגו לאסור שהיות משהו ומסתייען לאסור בודאי נחתך ולא בספק. והגם דהכנה"ג סתם דבריו מ"מ הרי לכאורה זה אינו רק בבהמה דבה הוא רק משום מנהג אבל בעוף הרי ע"פ דין קאסר לה התה"ד. אמנם יש לצדד להקל בספק נחתך גם בעוף משום ספק ספיקא. דלמא לא נחתך כלל ולא הי' בו שום שהיי' וגם אם הי' בו שהיי' במשהו דילמא הלכה כהני פוסקים שחולקים על רש"י וגם בעוף שיעור שהייתו כדי שחיטת בהמה דכן הוא דעת רוב הפוסקים וא"כ לענין הדין הא איכא ס"ס להתיר דמהני גם בדאורייתא ומצד שנהגו לאסור בודאי גם שהיי' משהו הרי לזה מהני גם ספק אחד דלמא לא נחתך כלל. והרי דכוותי' מתירין ס"ס וכמו דמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ט"ז יעו"ש. ומה שיש לדבר בדין ס"ס במקום דאיכא חזקת איסור של אינה זבוחה אין כאן מקומו לדבר בזה:

[ב]

ואמרנו לכתוב תחילה מה שיש לחקור בעיקר דינו של התה"ד דודאי נראה סברתו שכתב דלרב אין לו שיעור כלל אע"ג דהאחרונים שתקו לו בזה וגם התה"ד בעצמו סתם דבריו בזה בקוצר ולא הביא שום חולק ע"ז מ"מ הרי בדברי הראשונים מצינו שכתבו להדיא להיפוך מדבריו דהרי המרדכי כתב הובאו דבריו בב"י סי' כ"ג וז"ל דשהיות העוף מועט הוא מאוד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף נעשה מהרה וכלשון הזה ממש כתב בהגהות אשר"י פרק השוחט וכן כתב בסמ"ק מצוה קצ"ז וז"ל ואפילו לא הגביה סכינו כי אם מעט יש לחוש לפי דשהיות העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף הוא ונעשית מהרה ויש להאריך בשיעור הגבהה אם העור מן החשבון. הרי להדיא דאע"ג דהם אזלי בשיטת רש"י דמחמיר דבשחיטת עוף משערינן מ"מ ס"ל דיש איזה שיעור לשהייתו והוא כדי רוב סימן אחד ובע"כ דהם ס"ל דמשערינן בכדי סתם שחיטה דעוף דהסימנים הם שלמים ולא משערינן במה דלפעמים משכחת לה שחיטה דעוף במשהו וכגון שהי' חצי קנה שלה פגום. ועוד יותר מזה הא נסתפק הסמ"ק אם צריך לשער גם בחתיכת העור אם לא גם בתשובת הרשב"א ח"א סימן קי"ז חקר לרש"י דפסק כרב דעוף לעוף אי צריך גם מריטת הנוצות מן הצואר דעוף והעלה דלא משערינן רק בשחיטה לחודא, ועכ"פ הרי מדברי כולם מוכח להדיא דלא ס"ל סברתו של תה"ד וגם בש"ע סי' כ"ג סעיף א' כשהביא דעת רש"י דמשערינן בשל עוף לעוף ומ"מ כתב דהוא כדי שחיטת רוב סימן אחד ולא הביא כלל סברת התה"ד וגם הרמ"א שם לא הגיה שם כלום לומר דלרש"י אין לו שיעור כלל ונאסר, במשהו, ובודאי נראה ברור דהא דאח"כ הביא הרמ"א דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי בושט ודאי דלא משום דפוסק כוותי' להחמיר ע"פ דין רק הביאו מצד המנהג לפי מה שכתב הרמ"א מקודם שנהגו לאסור גם במשהו ועפ"ז הביא דבריו לאסור בנמצא גמי. וראי' לזה מדלא כתב הרמ"א לחלק בהך דגמי דבבהמה הוא מצד המנהג ובעוף הוא מצד הדין דנ"מ טובא בזה לענין ספיקו ומוכח דגם בעוף אין דעתו להחמיר רק מצד המנהג אבל בהא דס"ל להתה"ד לאסור בעוף מצד הדין לא פסק הרמ"א כוותי' וטעמו משום דהני. ראשונים הנ"ל הא חולקים עליו בהדיא. שוב מצאתי להתב"ש שכתב ג"כ דהראשונים לא ס"ל כהתה"ד בזה והביא לדברי המרדכי והסמ"ק הנ"ל אמנם שוב הביא לדברי האגודה שכתב להדיא כהתה"ד דע"פ דין הוא במשהו. הרי נתברר לנו המחלוקת שיש בין הפוסקים בזה:

[ג]

והנה עיין במסכת זבחים (דף ס"ה) דקאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש שם רבא דשהיי' בסימן שני בעולת העוף איכא בינייהו דת"ק סבר דשהיי' לא מעכבא בסימן שני בעולה דהא דצריך למלוק גם סימן שני בעולה אינו משום עצם מצות מליקה רק הוא משום מצות הבדלה ומש"ה כשירה גם אם שהה קודם שמלק הסימן השני ומש"ה נמי אם הבדיל בחטאת העוף ומלק בה שני סימנים פסולה דהרי עשה בה מעשה עולה ור"א בר"ש ס"ל דשהיי' פוסל בעולה ומוכרח למלוק בעולה שני הסימנים רצופים בלא שהיי' ומש"ה בחטאת דאיכא שהיי' בנתיים דאחר שמלק סימן ראשון חתך רוב בשר ואח"כ סימן השני ליכא מעשה עולה וכתב שם רש"י דחתיכת בשר יש בו שיעור שהיי' וכן שונה שם רש"י בלשונו וכתב שיעור שהיי' והרי רש"י בעצמו פוסק כרב ומ"מ נראה להדיא מדבריו דיש איזה שיעור לשהיי' דעוף ומוכח דלא כהתה"ד. אמנם אין זה הוכחה גמורה די"ל דרש"י נקט שיעור שהיי' כי היכי דיהי' ניחא אוקימתא דרבא אליבא דכ"ע וגם להני אמוראי דס"ל בחולין (דף ל"ב) דכדי שחיטת בהמה הוי שיעור שהיי' דעוף ומש"ה כתב רש"י דגם שיעור זה יש במליקת רוב בשר. גם עוד י"ל דאפילו לרב דאמר דעוף לעוף מ"מ בעולת העוף איכא שיעור בשהייתו אליבא דמאן דפוסל בו שהיי' דכמו דשיעור שהיי' בשחיטה הוא כשיעור שחיטה כמו כן שיעור שהיי' במליקה אם נאמר דפוסל בה שהיי' הוא כשיעור הכשר מליקה וא"כ אע"ג דגם בקדשים כשר עוף שחצי קנה שלה פגום וכדאיתא להדיא בסוגי' דרבוצה יעו"ש והטעם משום דעוף אין מומין פוסלין בו מ"מ הרי אנן קיימינן אליבא דת"ק דס"ל דשהיי' פסלה בעולת העוף גם בסימן שני דס"ל להך מ"ד דבעולה גם סימן שני הוא בכלל מליקה א"כ שהיי' דמליקה יש לה שיעור לכל הפחות כדי מליקת רוב הושט ומשהו מן הקנה דהושט הא מוכרח להיות שלם מקודם דהא נטרף בנקב משהו ומש"ה כתב רש"י דמ"מ בחתיכת רוב בשר יש בו שיעור שהיי'. ועדיין צ"ע בסברא זו ואין להאריך בזה כיון דבלא"ה ניחא וכמש"כ דרש"י כתב כן כדי שיהי' ניחא אליבא דכ"ע:

[ד]

והנה כך היא הצעת הסוגי' (בדף ל"ב) דרב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אף בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אף בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט ופריך יביא ואפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורין אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו. ופירש רש"י דר' יוחנן משער בשחיטה לחוד ור' חנינא בעי הטלה ושחיטה ולפירש"י הא מבואר דרב ושמואל ור' יוחנן חולקים על ר"ח וס"ל דלא בעינן הטלה כלל ובשחיטה לחודא משערינן. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. וכתב שם רש"י דאע"ג דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י כיון דקם ליה ר' יוסי בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' שכתבו דרבינו חננאל פסק כשמואל ור"י דבהמה לעוף. והנה אע"ג דרש"י כתב להדיא להחמיר כרב דבעוף לעוף משערינן ודלא כשמואל ור"י מ"מ בפלוגתא השני' שיש בזה אי בעינן הגבהה והרבצה כר"י בר"ח או משערינן בשחיטה לחודא לא מצינן לרש"י להדיא כמאן פסק ועיי' באשר"י שנסתפק בזה בדעת רש"י איך ס"ל לדינא אי בעי גם הגבהה והרבצה או לא. אמנם שארי הראשונים תפסו בפשיטות בדעת רש"י דכיון דרב ושמואל ור' יוחנן חולקין על ר"ח ור"י בר"ח וס"ל דבשחיטה לחודא משערינן מסתמא קיי"ל כן לחומרא. ועיי' באשר"י שכתב דלא נראה לו גירסת רש"י דגורס אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו דהרי ר"פ לא בא רק ליישב קושי' הגמ' שהקשה נתת דבריך לשיעורין ולא בא לפרש הפלוגתא במאי פליגא וע"כ הסכים כגי' הספרים דגרסי אמר ר"פ בעומדת להטיל ותו לא ולא גרסי איכא בינייהו דר"פ בא לתרץ מה שהקשה הגמ' נתת דבריך לשיעורים ומשני ר"פ דר"ח איירי בעומדת להטיל ולפי גירסא זו כתב הרא"ש דרב ושמואל ור"י אינם חולקין כלל עם ר"ח ומילתא באנפי נפשה קאמר ר"ח דמשערינן בכדי שיביאנה ויגביהנה וירביצנה ורב ושמואל ור"י לא דברו בזה כלל רק הם פליגי באיזה שחיטה משערינן בעוף אם בשל עוף או בשל בהמה אבל הא דמצריך ר"ח גם הטלה לא דברו כלל בזה וי"ל דכ"ע ס"ל כן דבעי גם הטלה או הגבהה והרבצה. וכן הסכים הרשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) ומ"מ סיים הרשב"א דראוי להחמיר כדעת רש"י דבשחיטה לחודא משערינן. והנה דינו של האגודה והתה"ד אינו רק לדעת רש"י דפוסק כרב דבעוף לעוף וגם גורס איכא בינייהו דרב ושמואל ור"י ס"ל דבשחיטה לחודא משערינן ולפי"ז הוא דכתבו דשהיות העוף הוא במשהו:

[ה]

ולכאורה קשה לי על התה"ד דהרי אדרבה א לכאורה מגירסת רש"י בעצמו מוכרח להיפוך דהרי ודאי נראה להני אמוראי דמצרכי גם הטלה או הגבהה והרבצה בודאי נראה דגם התה"ד מודה דהשחיטה דמשערינן בהו הויא בשחיטה של סימנים שלמים כיון דאינהו ס"ל דמה דבאה הלכה מסיני דשיעור שהייה הוא כדי שיעור שחיטה גם ההכנה של הבהמה להשחיטה הוא בכלל זה ואפילו ההטלה דאינו כלל בעצם השחיטה רק הכנה גרידא מ"מ הוא בכלל, ואע"ג דאם כבר היתה הבהמה מוטלת הא אין צריך להרביצה כלל מ"מ משערינן בכל ההכנות הנצרכות לשחיטה, א"כ הרי כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים ולא משערינן בקנה פגום דשחיטת חצי הראשון של הקנה הא לא גריעי מהטלה, ובע"כ דהתה"ד לא כתב סברתו רק להני אמוראי דס"ל דבשיעור שחיטה לחודא משערינן ולדידהו הוא דכתב התה"ד דלא משערינן רק בשחיטה הקטנה שיכולה להתרחש דהיינו בחצי קנה פגום. וא"כ לר' חנינא הרי שיעור שהיי' הוא כדי הטלה ובשחיטת רוב שני סימנים שלמים בבהמה ורוב סימן אחד שלם בעוף וא"כ האיך קאמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו ומשמע בודאי דרק שיעורו של הטלה לחוד איכא בינייהו וכן מבואר בלשון רש"י שכתב וז"ל דלמר צריך הטלה ולמר רק בשחיטה לחודא ומשמע להדי' דטפי משיעור זה של הטלה ליכא ביניהם כלל והרי איכא בינייהו עוד יותר והוא דלמר משערינן בסימנים שלמים ולמר בסימנים פגומין וא"כ הרי אדרבה לפי גירסת רש"י דגרס איכא בינייהו מוכרח דלא כהתה"ד דגם למ"ד דמשערינן בשחיטה לחודא מ"מ השיעור הוא כסתם שחיטה דהסימנים שלמים ולא משגחינן מה דלפעמים משכחת לה חצי קנה פגום. וממ"נ קשה לתה"ד דלמאן דגורס איכא בינייהו הא מוכח דלא כדבריו ולמאן דלא גרס איכא בינייהו הא כו"ע מודים דצריך גם הטלה:

[ו]

רק גם זה ניחא די"ל דגם התה"ד לא כתב סברתו רק אליבא דרב לחודא אבל לשמואל ור' יוחנן דס"ל דגם בעוף משערינן כדי שחיטת בהמה הרי דאע"ג דעצם השחיטה של עוף הוא זוטר משל בהמה מ"מ ס"ל דבשחיטה היותר גדולה הנמצאת משערינן לדידהו ומודה התה"ד דמשערינן בקנה שלם דהשתא דמשערינן בשל בהמה גם בעוף כ"ש וק"ו דמשערינן בקנה שלם ולא כתב כן התה"ד רק לרב דס"ל דעוף לעוף ולדידי' הוא דיש מקום לומר דבשחיטה הקטנה שיכול להתרחש לפעמים משערינן וא"כ נפרש דהא דקאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו קאי רק בין ר"ח ובין שמואל ורבי יוחנן דלדידהו ליכא רק הטלה בינייהו אבל בין רב ור' חנינא איכא יותר מכדי שיעור הטלה וכמו שנתבאר והרי ז"ל רש"י איכא בינייהו בין רבי חנינא לר' יוחנן דר"י משער בשחיטה לחודא ולר' חנינא בעינן הטלה ושחיטה הרי דכתב רש"י רק לר' יוחנן לחודא ודלג לרב. ועיין בבדק הבית (דף כ"ד) דהביא דברי רש"י הללו וחלק על זה וכתב דלאו בין ר"ח לר"י קאמר רק בין רב לר"ח דרב הוא מרא קמא דשמעתא ואמר בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל ור"י אתי לאפלוגי עלי' דאף בהמה לעוף ולא איירי בכל פרטי דין שהייה וי"ל דשמואל ור"י ס"ל גם כר"ח יעו"ש ועכ"פ הא אין כאן קושי' להתה"ד דקאי אליבא דרש"י. והנה אין לומר דמדקדוקו של לשון רש"י נביא ראי' להתה"ד דאל"כ למה לא הזכיר רש"י גם לרב, דזה אינו דגם ראי' להתה"ד מלשון רש"י אינו די"ל דרש"י ס"ל הא דקאמר ר' חנינא כו' שיביא בהמה אחרת וישחוט אין הפי' דבבהמה הוא כדי שיביא בהמה ובעוף כדי שיביא עוף אלא קאי גם על עוף וקאי על פלוגתא דלעיל דרב אמר עוף לעוף ושמואל ור"י אמרי בהמה לעוף ור"ח אמר בכדי שיביא בהמה אחרת וישחוט הוא שיעור שהיי' דעוף. ושלש מחלוקות בדבר ור"ח מוסיף הוא על שמואל ור"י ומשו"ה מוכרח רש"י לומר הך איכא בינייהו היינו בין ר"ח לר"י דבין ר"ח ובין רב הא איכא גם שיעור שחיטה דלרב הוא בשל עוף ולר"ח הוא בשל בהמה, ועיין ברא"ש שכתב דר"ח לא קאי רק על בהמה לחודא דלא מסתבר כלל להקל כל כך ולומר דשהיי' דעוף הוא כדי הטלה ושחיטה דבהמה ולדידי' תי' זה אינו אבל הרי רש"י אינו משועבד בזה לסברתו של הרא"ש וי"ל דחולק עליו בזה וס"ל דר"ח קאי גם על עוף והרי כמה מהראשונים חולקים על הרא"ש בזה וכמו דמבואר בטור ושו"ע סימן זה וי"ל דגם רש"י ס"ל כוותייהו ואין להוכיח מדברי רש"י כהתה"ד. גם י"ל משום דר' חנינא הוא מבני מערבא בר פלוגתא דר' יוחנן ומש"ה נקט רש"י רק לר"י ותדע דגם שמואל דילג רש"י דס"ל ג"כ כר' יוחנן ועכ"פ אין מכאן קושי' על התה"ד:

[ז]

אמנם לפי זה תקשה על התה"ד דלמה פסק כן דאפי' אם נאמר כדעתו דלרב משערינן בסימנים פגומין מ"מ כיון דחזינן דכולהו אמוראי לא ס"ל כן דר"ח דמצריך גם הטלה ור"י בר"ח דמצריך גם הגבהה והרבצה הא לדידהו מוכרח דבסימנים שלמים משערינן לשיעור השחיטה ושמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף הא ג"כ מוכרח כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ עומדת להטיל איכא בינייהו א"כ גם אי נאמר דלרב משערינן בקנה פגום מ"מ כיון דכולהו אמוראי חולקים בזה על רב בודאי דאין הלכה כרב ותדע דהרי בעיקר הפלוגתא דרב ור"י אי משערינן כדי שחיטת בהמה אי כדי שחיטת עוף אי לאו דאשכח רש"י לר"י בר"ח דקאי כותי' דרב היה רש"י פוסק כר"י משום דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י ורק דרש"י מדקדק מדברי ר"י בר"ח כרב וא"כ בהך דינא דיש לנו לשער בסימנים שלמים הרי כולהו אמוראי ס"ל דלא כרב ובודאי דאין הלכה כרב בזה. אמנם קושי' זו לא רק על תה"ד לחודא הוא רק הא כמו כן קשה על המרדכי וסמ"ק והגהות אשר"י וש"ע שפסקו כרב וכתבו דשיעור שהיי' דעוף הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף והרי גם לדידהו קשה דבשיעור זה לחודא ולא יותר הא לכולהו אמוראי לבר מרב כשר דשמואל ור"י הא ס"ל בהמה לעוף ור"ח ור"י בר"ח נהי דנאמר כפרש"י דס"ל דעוף לעוף מ"מ הרי הם מצריכים הטלה או הגבהה והרבצה ועכ"פ לדברי כולם עוף לא נאסר בלא הי' בו שיעור רק כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף לא יותר. ונחזי אנן איזהו שיעור הקטן שביניהם אם שיעור שחיטת בהמה פחות מהגבהה, והרבצה ושחיטה דעוף או הגבהה והרבצה ושחיטה דעוף פחות מכדי שחיטת בהמה ונשער בהפחות דהני שני שעורים דבשיעור זה הרי כולהו אמוראי מכשרי לבד מרב והוה ליה רב יחיד לגבייהו. והניחא לדעת הפוסקים שהובא בש"ך חו"מ סי' כ"ה וביו"ד סי' רמ"ב דכל היכא דהרבים שוים משני טעמים לא חשבינן להו כרבים באיסורא דאורייתא דבכל טעם י"ל דאין הלכה בזה כמר וכן בהשני וכמו כן הכא כיון דלכל הני אמוראי טעם מיוחד דשמואל ור"י מכשרי משום דס"ל בהמה לעוף וסברא זו הא נדחה מדרב ור"י בר"ח דהם ס"ל דבעוף משערינן ור"ח ור"י בר"ח מכשרי משום דס"ל דבעי הטלה או גם הגבהה והרבצה וסברא זו דחינן מדרב ושמואל ור"י דלא ס"ל סברא זו ופסקינן דלא כוותי' ואסרינן בבהמה בשהה כדי שחיטה לחודא ומשו"ה אע"ג דכולהו מכשרי אם שהה בעוף רק כדי שחיטת רוב סימן א' ולא יותר מ"מ לא חשיבא כרבים כיון דהוא פלוגתא באיסורא דאורייתא אבל לדעת הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה שכתב דגם אם הרבים מסכימים משני טעמים מקרי רבים וכן הביא הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב דגם דעת מהרי"ק הוא כן הרי קשה דהאיך נאסר בשהה רק כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף:

[ח]

אמנם זה אינו קושי' דס"ל להני פוסקים דהא דאמר ר' חנינא כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט לא קאי רק על בהמה לחודא ולא קאי כלל על עוף וכן כתב הרא"ש והוכיח זה מדקאמר ר"ח שיביא בהמה אחרת וישחוט מכלל דקאי רק על בהמה וכן ר"י בר"ח קאמר כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה והרי לא מסיים כלל ועוף לעוף וס"ל להני פוסקים דבעוף כ"ע מודים דלא משערינן רק בשחיטת עוף לחודא וגם הגבהה והרבצה דעוף לא מצריכי מדלא מסיים ר"י בר"ח ועוף לעוף וכיון דרש"י מדקדק מדס"ל לר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דבעוף ס"ל ג"כ כרב דבעוף משערינן מוכרח דבעוף משערינן רק בשחיטת עוף לחודא בלא שום הגבהה והרבצה, והרי דברי השו"ע אינם מתפרשין רק כן דכתב בסעיף א' דשיעור שהייה דבהמה הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה ושיעור שהיי' דעוף הוא כדי הגבהה והרבצה ושחיטה דבהמה דקה וי"א דשהיי' דעוף הוא רק כדי שחיטת עוף עכ"ד, והרי מדכתב השו"ע הני י"א רק על עוף לחודא ולא כתב ג"כ דלדידהו גם בבהמה הוא רק כדי שחיטת בהמה ומוכרח דגם הני י"א מודים בבהמה דבעי גם הגבהה והרבצה ורק בעוף לחודא פליגי וס"ל דלא בעינן גם הגבהה והרבצה דעוף ומוכרח דהני י"א שהביא הש"ע אינו דעת רש"י דגורס איכא בינייהו דלדידי' הא גם בבהמה אינו צריך דרב ושמואל ור"י חולקים ע"ז רק הני י"א ס"ל ג"כ דהלכה כר"י בר"ח וכהני דלא גרסי הך איכא בינייהו רק ס"ל דגם ר"י בר"ח לא אמר כן אלא בבהמה ולא בעוף וגם הגבהה והרבצה דעוף לא צריך וכן מבואר בביאורי הגר"א שם שכתב לפרש כן דברי השו"ע שכתב דכן כתב הרא"ש דמדסיים ר"י בר"ח דקה לדקה וגסה לגסה ולא סיים ועוף לעוף מכלל דבעוף מודה דא"צ. וא"כ ניחא להני פוסקים שפסקו כרש"י דכתב דרק בשחיטת עוף לחודא נאסרה. הן אמת דמש"כ הגר"א בשם הרא"ש אינו מבואר כן להדיא בדברי הרא"ש יעו"ש ורק לפי מה שהגיה הב"ח בדברי הרא"ש הנדפס עתה בדפוס ווילנא בהגהות הב"ח שאצל הרא"ש מבואר כן, והנה על ראי' זו שהעתיקו בשם הרא"ש, דמדלא קאמר ר"י בר"ח ועוף לעוף מכלל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה כלל ראי' זו אינה מוכרעת לכאורה דהרי י"ל דבמסכת נזיר (דף כ"ח) בסוגי' דהאיש מדיר את בנו בנזיר קאמר ר"י בר"ח משום ר"ל דהוא לחנכו במצות ופריך הא קאכיל כהן מליקה ומשני קא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה וי"ל דמש"ה לשיטתו לא קאמר ועוף לעוף דהא אין שהיי' פוסלת בעוף מה"ת כלל וגם אם נאמר דמ"מ מדרבנן פסלה שהיי' גם בעוף וכמו דאיתא (בדף כ') לענין עיקור סימנים דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור מדרבנן מ"מ הרי הוא רק גזירה אטו בהמה ובודאי לדידי' לא נחמיר בעוף יותר מבבהמה ובודאי נראה דלר' יוסי בר"ח משערינן בבהמה לעוף:

[ט]

ועל הא דהוכיח רש"י דקיי"ל כרב מהא דאמר ר"י בר"ח דקה לדקה מכלל דה"ה עוף לעוף לא קשה לי כלל דרש"י הוכיח שפיר מדאמר דקה לדקה הא מוכח דס"ל דלא באה ההלכה למשה מסיני גבי שהיי' דנשער בשחיטה היותר גדולה רק באה ההלכה דבכל מין נשער בהשחיטה של אותו המין. א"כ ה"ה דיש לשער בעוף לעוף לדידן דקיי"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ואע"ג דר"י בר"ח בע"כ לא ס"ל כן מ"מ לדידן מוכרח מדבריו דקיי"ל כרב אבל על ראיות הרא"ש הא יש לפקפק. אמנם זה אינו רק לפי גירסא דידן דגרסינן בנזיר ר"י בר"ח אמר ר"ל והוא ר"י בר"ח האמור' אבל הרי במסכת בכורות (דף ל"ב) מבואר שם בתוס' וברא"ש דבנזיר הוא ר"י בר"ח התנא והם גורסים ר"ל אמר ר"י בר"ח אבל ר"י בר"ח האמורא לא שמענו שיאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה, ולפי זה קמה ראיות הרא"ש שפיר דבעוף גם הוא מודה דבשחיטה לחודא משערינן וא"כ הא מיושב ג"כ מדברי התה"ד ואין אנו צריכין לכל מה שכתבנו וי"ל דהתה"ד כתב סברתו אליבא דכ"ע דכל מאן דס"ל דעוף לעוף משערינן ביה רק בקנה פגום וליכא מאן דפליג על רב רק שמואל ור"י משום דס"ל בהמה לעוף ובזה הא פסק רש"י כרב ולפ"ז יצא לנו דגם דהת"ד לא כתב סברתו רק בעוף דמשערינן ביה בקנה פגום אבל גבי בהמה גם אם נפסוק כדעת רש"י דגורס איכא בינייהו ובשחיטה לחודא משערינן בלא הגבהה והרבצה מ"מ משערינן ביה בסימנים שלמים ולא אמרינן דנשער רק בחתיכת רוב וושט ומשהו מן הקנה וכמש"כ למעלה באות א' בשם הכו"פ דעל בהמה הרי נשארה קושייתנו הנ"ל דגם אם נאמר דרב ס"ל כן מ"מ הרי לר"ח ור"י בר"ח דמצרכי גם הגבהה והרבצה הרי מוכרח דבסימנים שלמים משערינן כיון דגם ההכנה בכלל. וגם שמואל ור"י ס"ל כן וכמו שהוכחנו מהא דאמר ר"פ בעומדת להטיל איכא בינייהו ובודאי קיי"ל כן גם אם נאמר דבדברי רב הפי' דבקנה פגום משערינן, ורק בעוף דלא איירי ביה ר"ח ור"י בר"ח כלל וכמש"כ. שוב י"ל דלמאן דס"ל דעוף לעוף דמשערינן בקנה פגום וכמו שנתבאר:

[י]

ועוד יותר נראה לומר בישוב דעת האגודה והתה"ד דעיקר היסוד שכתבנו בהתחלת הקושי' באות ה' דלהני אמוראי דמצרכי גם הגבהה והרבצה אם כן כ"ש דמשערינן בסימנים שלמים כיון דלדידהו גם בהכנה של השחיטה בכלל וחצי קנה הראשון לא גריעי מהרבצה וגם התה"ד מודה לזה. אחרי העיון אינו מוכרח כלל דזה אינו רק אם נאמר דההלכ' באה בסתם דשיעור שהיי' הוא כשיעור שחיטה והני אמוראי פליגי בסברא דס"ל דגם ההכנה להשחיטה הוא בכלל זה ושפיר הוא ק"ו דחצי של הקנה לא גרע מהרבצה אבל הרי עיקר הדבר לא ניתן להאמר כלל דמהיכי תיתי יאמרו הני אמוראי להקל בדאורייתא ולומר דגם ההכנה הוא בכלל ובודאי בע"כ מוכרח דהני אמוראי ס"ל דכן באה ההלכה מפורש דשיעור שהיי' הוא כדי הגבהה והרבצה וכדי שיעור שחיטה וא"כ אין לנו מקום לדין מזה דין ק"ו כלל כיון דכן בא מפורש דצריך הגבהה והרבצה ועדיין נוכל לומר דכדי שחיטה שאמרה ההלכה פירושו בשחיטה הקטנה שיכול להתרחש וכגון בקנה פגום וראי' ברורה לזה למדתי מדברי הר"ן שכתב להכריע ההלכה דמשערינן גם בכדי הגבהה והרבצה ושוב כתב מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אם משערינן בסימנים לבד או גם בחתיכת העור ושוב הכריע דגם העור בכלל דשיעור שחיטה כדרכה גמירי דחותך העור תחילה. הרי להדי' דאע"ג דפוסק דצריך גם הרבצה מ"מ נסתפק בחתיכת העור דשמא כדי שחיטה הוא בלא עור רק הסימנים לחודא וכן ס"ל להתה"ד וס"ל דגם בחצי קנה הראשון לא משערינן כיון דמשכחת להו שחיטה בלא"ה. ולפי זה הדרינן למה שכתב הכו"פ דלהתה"ד גם בבהמה אין הקנה בכלל. ולפי זה הרי גם מדברי הר"ן מבואר להדיא דלא ס"ל כסברת התה"ד דע"כ לא נסתפק הר"ן רק בעור וגם בעור הכריע להקל אבל בחצי של הקנה לא נסתפק הר"ן כלל ופשיטא ליה דהוא בכלל שיעור שחיטה. ונהדר לדידן דאין קושי' על התה"ד:

[יא]

והנה עיי' (בדף למ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה החליד במיעוט סימנין שהביאו דברי התוספתא דקתני בה שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ושוב הביאו סיפא דהך תוספתא דקתני בה שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה והרי הך תוספתא איירי בעוף וכדקתני להדיא ברישא ואפ"ה הא נקט בסיפא ושהה כדי שחיטה הרי דגם בעוף יש איזה שיעור לשהיי' דידיה ולא מפסלי בשהיות משהו ואם נאמר כהתה"ד דלרב אין לו שום שיעור כלל הרי תקשה מהך תוספתא לרב. וצריך לדחוק להתה"ד דאליבא דרב קאי הך סיפא של התוספתא בבהמה דוקא ולא בעוף וצ"ע:

[יב]

ועוד קשה מהא (דבדף ק"ח) קאמר רב מחצה על מחצה כרוב ופריך מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת ופר' רש"י דזהו שיעור שהייה וגמרה שחיטתו כשירה ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב איטרפא לה ומשני מי סברת בבהמה לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עביד כלום הרי דאליבא דרב עצמו מוקמינן הך ברייתא על עוף ולהתה"ד הרי תקשה הא דנקטה הברייתא בשהה כדי שחיטה אחרת דלרב לשיטתי' הרי אין שום שיעור לשהיי' דעוף ולרב הרי מוכרח לפרש הך ברייתא בבהמה דוקא. ועיי' במאור שהשיג על מה שפירש"י (בדף ל"ב) הא דאיבעיא לן שם שהה במיעוט סימנים מהו ונשאר בתיקו דקאי על מיעוט בתרא והקשה המאור מהא דמשני כאן בעוף וכשר ממ"נ אם מחצה על מחצה כרוב עביד ליה רובא הרי דאחר הכשר שחיטה שוב לא פסלה ביה שהיי' כלל, וכתב המאור דאין סברא כלל לומר דהגמרא דחה כאן בדיחויא בעלמא דלא כהלכה, והרי כמו כן קשה מהך תירוצא להתה"ד והאגודה דהא מוכח מהך תירוצא דגם לרב איכא שיעור לשהייה דעוף וצ"ע. ובדוחק גדול י"ל דהאגודה והתה"ד ס"ל דגם לרב לא אמר דעוף לעוף רק משום דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה גם רב מודה דאין מקום להחמיר בעוף יותר מבבהמה כיון דכל עיקר מה דפסלה שהיי' בעוף הוא רק גזירה משום בהמה ולדידי' מודה רב דגם שהיות העוף הוא כדי שחיטת בהמה ונאמר דהך ברייתא אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה:

[יג]

והנה לענין הלכה ודאי דגם בלי שום ראי' מהגמרא יש לנו לפסוק דע"פ דין לא פסלה שהייות משהו בעוף. חדא דהרי כמה פוסקים ס"ל דצריך גם הגבהה והרבצה בעוף הובא דבריהם בטור ושו"ע וגם להני פוסקים דס"ל דבעוף לא נאמר הגבהה והרבצה מ"מ הרי רבו הסוברים דהלכה כשמואל ור"י דאמרי בהמה לעוף. ודברי התה"ד אינם רק לשיטת רש"י דפוסק דעוף לעוף ובלי הגבהה והרבצה והרי הבאנו בראשית דברינו דברי המרדכי והג"א וסמ"ק ותשובת הרשב"א שכתבו להדיא דגם לדעת רש"י יש לו שיעור לשהייתו כדי שחיטת רוב סימן א' רק כתבו דשיעורו מועט מאוד דרוב אחד בעוף נעשה מהר וכן מבואר בטור ושו"ע להדיא דלדעת רש"י הוא כרוב סימן אחד בוודאי דקיי"ל כן. וכל שידוע שלא שהה בחתיכת הגמי אפי' כדי שחיטת רוב סימן אחד דעוף בודאי דאין שום מקום לפוסלו ע"פ דין כלל. אמנם כל זה הוא עפ"י דין אבל מצד המנהג שכתב הרמ"א לאסור כל שהייה במשהו ואפי' בבהמה ואפי' במקום הפסד א"כ הרי לענין מעשה אין שום מקום להקל בו כלל. אמנם הרי אין לנו לאסרו רק היכא דודאי הי' בו שהיי' במשהו אבל אם הוא רק ספק אם הי' בו שהיי' משהו וכגון שהוא ספק אם נחתך כלל הגמי בודאי דיש להקל בפשיטות גם בעוף וכמו שכתבנו בראשית דברינו בשם הכנה"ג דכיון דנתבאר דגם בעוף אינו רק חומרא בעלמא מצד המנהג די לנו לאוסרו בודאי ולא בספיקו. ועיי' בפמ"ג שהביא דברי הלבוש שכתב דבנמצא גמי אסור דלמא שהה בחתיכת הגמי הרי דס"ל דגם ספק שהיי' במשהו אסורה לדידן ותמה עליו הפמ"ג על מה שהחמיר בספק שהיי' במשהו ומסיק הפמ"ג דבעוף דהוא ספק בדינא אזלינן בספיקו לחומרא ובבהמה לקולא ולפי מה שנתבאר גם בעוף יש להקל בספיקא. ובפרט לפי מש"כ בראשית דברינו דגם להתה"ד בעצמו יש להקל בנסתפק אם הי' בו שהיי' במשהו משום ספק ספיקא ספק דלמא הלכה כמ"ד בהמה לעוף וספק דלמא לא שהה בו כלל. וכל זה הוא רק בידוע שבודאי לא שהה בחתיכת הגמי שיעור שהייה גמורה דהיינו בחתיכת רוב סי' א' דעוף אבל אם יש להסתפק בו ג"כ דלמא שהה כדי רוב סימן אחד יבואר אי"ה לקמן:

[יד]

ודע דאין להקשות על האגודה ותה"ד מהא (דבדף כ"ו) דריש ר' אליעזר זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזה תורה שוותה בהמה לעוף מה עוף הכשירו מן הצואר כו' ופריך בגמרא ור"א האי זאת מאי עביד ליה ומשני דס"ד מה עוף הכשירו בסימן א' אף בהמה בסימן אחד ת"ל זאת. ולהתה"ד דס"ל דכל היכא דנכשר בסימן א' אין שיעור לשהייתו אליבא דרב כיון דחצי קנה פגום כשר א"כ הא תיקשה לרב דלדידי' למה צריך לר"א קרא דזאת והרי ממילא ידעינן דבבהמה צריך שני סימנים דאל"כ הך הלכה מסיני שנתקבל דשהיי' אינו פוסל רק כדי שיעור שחיטה ולא בפחות מיני' לאיזה ענין נתקבלה דהרי אין שום שיעור לשחיטה דחצי קנה פגום ניתר בשחיטה כל שהו ומוכרח דצריכה שני סימנים אלא ודאי דגם אם נתרת בסימן אחד מכל מקום יהיה ניחא הך הלכה דהא דבאה הלכה דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה אין הכונה בשחיטה הקטנה שיוכל להתרחש לפעמים רק בסתם שחיטה דהסימנים שלמים משערינן. זה אינו קושי' דהרי בלא"ה פליגי תנאי (בדף ל"ב) בשיעור שהייה ור"ש קאמר שם כדי ביקור דס"ל דכן נתקבל ההלכה ונוכל לומר דגם ר"א ס"ל כן ולדידיה הא גם בעוף יש שיעור גדול לשהייתו ועוד דהשתא לפי האמת שפיר יש לנו לומר דכיון דנתקבלה ההלכה סתם דשיעור שהייה הוא כשיעור שחיטה בעל כרחינו יש לנו לפרשו לחומרא דהכונה הוא בשחיטה הקטנה שיכול להיות וזה רק לפי האמת דידעינן דבהמה צריך שני סימנין ונוכל לפרשו לחומרא אבל אי לאו קרא דזאת. והוה ס"ד למילף מהקישא דבהמה לעוף דסגי בסימן א' היינו מוכרחים לפרש ההלכה לקולא דבסימנים שלמים באה השיעור אבל לפי האמת דאין לנו הוכחה לפרשו להקל צריך לפרשו להחמיר כיון דהוא באיסור דאורייתא אזלינן בי' להחמיר:

[טו]

והנה כל זה שכתבנו לעיל הוא בדין שהיי' במשהו בעוף קודם ששחט רוב סימן אחד וגם בכה"ג דודאי דלהלכה קיי"ל דיש שיעור גם לעוף ורק האגודה והתה"ד הם המחמירים בזה ורבו החולקים עליהם ומשו"ה אין מקום להחמיר בזה ע"פ דין רק מ"מ אסור על פי המנהג שנהגו לאסור גם שהיות משהו בכ"מ ואפי' בהפסד מרובה וכל זה דוקא בהיה ודאי שהייה אבל בספק שהיות משהו אין להחמיר. אמנם אם היה ודאי שהיות משהו במיעוט בתרא לאחר ששחט רוב הסימן לא מיבעיא דאין שום מקום לאוסרו ע"פ דין [ועיי' מה שכתבנו בסי' דלקמן דיש עוד מקום לומר דגם האגודה והתה"ד מודים בכה"ג דכשר ע"פ דין] אלא אפי' מצד מנהג לא מצאתי מבואר בשו"ע לאוסרו. דהנה על הא דכתב הרמ"א דאם נמצא גמי מונח בושט דאסור כתב הש"ך בשם הב"ח להתיר אם נמצא רק עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלי שום ראיה ובודאי דלפום רהיטא דברי הב"ח נראים נכונים בטעמן כיון דכל עיקר פסול שהייה במשהו אינו רק מצד המנהג וא"כ הא י"ל דלא כתב הרמ"א דנהגו להחמיר רק באותו מקום דשהייה גמורה כשיעור היה אסור ע"פ דין וכגון בבהמה בין סימן לסימן או בעוף שהתחיל לשחוט הושט ושהה קודם ששחט הרוב אבל שהייה במיעוט בתרא דרוב הפוסקים פסקו להקל בו וכן פסק בשו"ע להקל בדיעבד ורק לכתחילה כתב הב"י דיש ליזהר ולחוש לדעת רש"י ונהי דהרמ"א כתב ע"ז דהמנהג להחמיר גם בדיעבד מ"מ אכתי מאן נימא לן לתפוס חומר שני המנהגים ביחד לאסור במשהו וגם במיעוט בתרא ומשו"ה בעשב דק וארוך דבע"כ לא היה השהייה רק בסוף הסימן שפיר כתב הב"ח להתיר. והרי מדברי התה"ד עצמו שממנו נודע עיקר האי דינא דגמי שנמצא בושט משמע כן שכתב מעשה שנמצא גמי עגול בושט ומסיק לאסור וכבר כתבו הפוסקים דהשאלות שבתה"ד עשה הוא בעצמו ולא שייך עליו לומר מעשה שהיה כך היה ומוכח להדיא דאלו היה גמי דק גם הוא לא היה אוסרו אע"ג דהתה"ד סבר דשהייה במשהו בעוף אוסר ע"פ דין וגם דתיכף אחר זה (בסימן קפ"ו) הביא בעצמו מה דנהגו לאסור שהייה במשהו גם בבהמה ומ"מ חזינן דבגמי דק לא היה אוסרו ורק בעגול דאז היה השהייה קודם ששחט הרוב אסר. שוב מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חלק יו"ד שכתב כמש"כ דאין להחמיר כחומר שני המנהגים והביא ראיה מדברי התה"ד הנ"ל וכמש"כ, גם מהמשך דברי הרמ"א נראה קצת כן דבסעיף ב' דאיירי בשיעור שהייה כתב הא דנהגו לאסור שהייה במשהו וכתב שם דין דגמי דאסור ואח"כ בסעיף ה' כתב מה דנהגו לאסור שהייה גם במיעוט בתרא ולכאורה שם בסעיף ה' היה לו להביא הך דינא דגמי ואז היה מוכרח דדעתו לאסור במשהו גם במיעוט בתרא ומשמע דגם דעתו דאין להחמיר כשני המנהגים יחד. אמנם ראיתי בתב"ש שכתב להדיא דנהגו במדינות אלו לאסור שהיית משהו בין בבהמה בין בעוף בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא הביאו הפמ"ג וכן הביא הפמ"ג דברי הש"ך יו"ד סי' י"ח דגם מדבריו משמע כן וכן משמע מדברי הש"ך חושן משפט סימן ש"ו ס"ק י' יעו"ש, ולא ידעתי אם כונת הש"ך על המנהג שכתב הרמ"א ודעתם בביאור כונת הרמ"א דלא כמו שכתבתי או דהש"ך והתב"ש העידו על מה שנהגו בזמניהם ואפשר דזה נתחדש אחר הרמ"א וגדול כוחו של מנהג שאין להקל נגדו אבל אם יש עוד איזה צד להקל או בהפסד מרובה בודאי נראה דאם הורה המורה להקל בגמי דק ואפילו בעוף דאין להזניחו והכל לפי ראות עיני המורה:

[טז]

מסקנת הדברים בדיני דגמי דאם נמצא גמי עגול ועב דודאי היה השהייה קודם ששחט הרוב פשיטא דע"פ מנהג אסורה וכמו שכתב הש"ך דגם בהפ"מ אסרינן גם שהיית משהו ולדעת האגודה והתה"ד בעוף יש מקום לאוסרו גם ע"פ דין לדעת רש"י ומ"מ בספק שהיות משהו יש להקל לענין מעשה. ואם נמצא גמי דק א' אם נמצא בקנה אזי בבהמה חמורה מבעוף דבבהמה טריפה גם בהפ"מ מצד המנהג כיון דבודאי מוכרח לשהות בו בשעת חתיכת הגמי ובבהמה הרי היה קודם גמר השחיטה דצריכה שני סימנים והרי מבואר בדברי רש"י (בדף ל"ג ע"ב) דלעולם דרך הקנה להיות נשחט קודם לושט אבל בגמי דק ובעוף דאז הוא פשיטא דלא היה השהייה רק במיעוט בתרא אז אם פשיטא ליה דבודאי לא היה בו כשיעור שהייה גמורה גם לדעת המחמירים דהיינו כחתיכת רוב סימן אחד בעוף אז יש מקום להקל בהפ"מ. רק זה צריך דיוק רב דהרי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא מועט בתכלית המיעוט. ומ"מ כמה פעמים ידוע הוא שלא היה בו כשיעור זה דהעשב דק והשוחט לא הרגיש בו שום שהייה יותר מבכל השחיטות ובנמצא גמי דק בושט גם בבהמה דינו כמו בעוף דהא בודאי היה במיעוט בתרא כיון דדרך הקנה להיות נשחט תחילה. ואם נמצא בעוף ובושט עיי' לקמן מה שכתבנו עוד צדדים להקל בו על פי דין יעו"ש:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה