בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן יא
יחקור בדין שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש"י ויחדש אופנים דיש מקום להכשיר גם לרש"י:
[א]
חולין (דף ל"ב) בעי רב הונא בר' נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ופרש"י שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון ואח"כ גמר שחיטתו מי אמרינן כיון דעבד לי' רובא איתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא תיקו ולחומרא. וכן כתב רש"י לעיל (בדף ל' ע"ב) בשם בעל הלכות גדולות דכיון דאבעיין לא איפשיטא עבדינן לחומרא. ועיי' בתוס' וברא"ש שחלקו על פרש"י וכתבו דאין שום סברא לפסול במיעוט בתרא כיון דכבר עשה שיעור שחיטה בהכשר ומש"ה פירשו הך איבעיא באופן אחר יעו"ש וכן פסק בשו"ע (סימן כ"ג) להלכה דבדיעבד לא פסלה רק לכתחילה יש לחוש גם לדעת רש"י אבל הרמ"א כתב דהמנהג להטריף גם בדיעבד שהייה במיעוט בתרא ואמרנו לברר קצת דין שהיי' במיעוט בתרא מה דינו ע"פ דינא דגמרא לדעת רש"י. והנה עיי' ברשב"א בתוה"ב (דף כ"ד) שהביאו לפרש"י וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו תיקו פרש"י ז"ל בין בעוף ובבהמה ובששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט ועלתה בתיקו ולחומרא דכל שהוא עושה אפי' המיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים ע"כ דבריו. ומבואר בדבריו דגם לדעת רש"י אין הספק אלא אי גזרינן. בכה"ג מדרבנן אבל מדאורייתא גם רש"י מודה דאין שום סברא לומר דהוא אסור וכן כתב להדי' המהרש"ל ביש"ש פרק השוחט (סימן ט') יעויין שם דבזה מתרץ מה שהקשה התוס' על רש"י מהתוספתא דתני בה להדי' שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשירה ותירץ היש"ש דהתוספתא איירי מדאורייתא והך איבעיא הוא רק אי פסלה מדרבנן. והגם דתירוצו דחוק טובא עכ"ז כתב להדי' דהאבעיא הוא רק מדרבנן וכמש"כ הרשב"א. והנה לדבריהם הרי צריך להבין מדוע פסק רש"י הך איבעיא לחומרא כיון דהוא רק ספק בדרבנן וההכרח לומר דס"ל לרש"י דהא דקיי"ל דבדרבנן הלך אחר המיקל הוא רק במקום פלוגתא דאמוראי אבל היכא דהגמרא נשאר בתיקו גם בדרבנן אזלינן לחומרא. וכדעת הר"א ממיץ ועוד גאונים שהובאו בהגהות מיימוני פרק שני מה' חמץ ומצה דתיקו דאיסורא גם בדרבנן הוא להחמיר. ועיי' בהשגות הראב"ד פרק ג' מה' שחיטה דגם הוא מפרש הך איבעיא כפרש"י וז"ל אבל הפירוש השוה לשניהם ששחט הרוב ושהה וגמר מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה הוא מאן מוכח או דילמא לא חיישינן לה. ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל וכ"ש לרוב. ונ"ל באותן שתי האבעיות תיקו ולקולא עכ"ד. וטעמא הוא משום דסבירא לי' כדעת הפוסקים דגם תיקו דאיסורא כל בדרבנן הוא לקולא:
[ב]
והנה נכתוב פירוש דברי הראב"ד לפי שראיתי מי שנתקשה בדבריו ודחק להביא ממרחק מקום מוצא מאין יצא להראב"ד לחלק בזה בין בהמה לעוף. ובאמת דבריו ברור מללו דהי' קשה להראב"ד מה שהקשה רש"י בעצמו על שיטתו מהא (דבדף כ"ח) איתא שחט חצי גרגרת ושהה בו כדי שחיטה וגמרה דכשר ממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא פי' ונגמרה השחיטה ולא מפסיל בשהיי' ואי אינו כרוב לא עביד ולא כלום הרי דלא פסל שהיי' במיעוט בתרא ונדחק רש"י ליישבו דהא דיחויא בעלמא הוא וכן הקשו התוס' והרא"ש מהתוספתא דאמרה שחט רוב גרגרת ושהה בי' שחיטתו כשירה. והראב"ד מתרץ לה בטוב בלשונו שכתב מי אמרינן כיון דגמר שהיי' בשחיטה היא מאן מוכח או דלמא לא חיישינן. הרי דמפרש דספיקו של ר"ה בר' נתן מי חיישינן דהרואה שגמר השחיטה הי' אחר שהיי' ויטעה בו ויסבור שהי' השהיי' קודם גמר הכשר שחיטה ויבא להכשיר שהיי' גמורה או לא חיישינן. וא"כ הרי בעוף וכששחט רק הקנה לבדו הרי אין שום מקום לחשש זה דגם אם יסבור שהיה השהיי' קודם ששחט הרוב הרי שפיר כשירה היא דחצי קנה פגום כשר ומש"ה אמרינן (בדף כ"ח) ובתוספתא דכשירה והאבעיא הוא רק בבהמה או גם בעוף וכששחט רוב הושט ושהה בו וגמרו ואז שפיר יש לחוש דמאן מוכח דהרואה יסבור שהשהיי' היה קודם הכשר שחיטה ונמצא היא נקובת הושט או פסוקת הגרגרת בבהמה ושפיר נסתפק אי אסורה מדרבנן אבל הגמרא (דף כ"ח) והתוספתא דאיירי להדי' בקנה ומשו"ה מכשרי. ועיי' בתוה"ב (דף כ"ד) שהקשה ג"כ על פירש"י וז"ל דבהדי' תני בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה שחיטתו כשירה ולפי גירסתו שפיר הקשה דהרי התוספתא קתני סתמא רוב אחד ומשמע דגם בשחט הושט כשר ושפיר הקשה על פירש"י אבל בתוס' העתיקו התוספתא שחט רוב גרגרת בעוף כו' שחיטתו כשירה ולפי גירסא זו מיישב לה הראב"ד שפיר:
[ג]
ולפי זה הי' נראה לכאורה לדברי התוס' והרא"ש שדחו פירוש רש"י מהך תוספתא וכן רש"י הקשה על עצמו מהסוגי' (דדף כ"ח) ודחק בה ולא ניחא להו לתרץ כתירוצו של הראב"ד המרווח ונראה בע"כ דהם מפרשים להך איבעיא בדאורייתא דמספקא לי' אי פסלה שהיי' במיעוט בתרא וחולקים על התוה"ב והיש"ש הנ"ל ומשו"ה הקשו שפיר אמנם א"כ צ"ע דברי הרשב"א בתוה"ב דכתב להדי' דלפרש"י הא איבעיא היא בדרבנן ושוב דחה פירושו של רש"י מהסוגי' (דדף כ"ח) והרי נוכל ליישבו כהראב"ד. והפשוט דלא נראה לי' להרשב"א עיקר סברתו של הראב"ד שכתב דהספק הוא אם חיישינן לטעות של הרואה דיסבור דהשהיי' היה קודם ששחט הרוב והרשב"א ס"ל דבע"כ לא חיישינן ליה דא"כ, אף אנו ניחוש להיפוך וגם בשהה קודם ששחט רוב הגרגרת נאסור משום מאן מוכח דהרואה הרי יסבור שכבר היה רוב הקנה שחוט קודם השהיי' וא"כ נאסר בבהמה גם שהיי' במיעוט קמא של הקנה והרי בהדי' איתא בגמרא דבמיעוט הגרגרת לא פסלה שהיי' כלל גם בבהמה ובודאי דגם ר"ה בר' נתן מודה בזה אלא ודאי מוכרח דלא חיישינן לטעות זה רק האיבעיא הוא אי גזרינן שהיי' במיעוט בתרא אטו שהיי' קודם הכשר שחיטה דאם נכשיר אחר גמר שחיטה יבואו להכשיר גם קודם גמר שחיטה ואפי' אם כבר נעשה בה מעשה המטריפה וא"כ גם במיעוט בתרא של קנה בעוף יש לאסור אטו בהמה או אטו שהייה בעוף כשישחוט הושט תחילה וישהה קודם ששחט רובא ומש"ה הקשה הרשב"א שפיר ועכ"פ הרי שוב י"ל דגם התוס' והרא"ש הבינו בפרש"י כהרשב"א דרק בדרבנן קמיבעיא ליה ומ"מ הקשו עליו שפיר וכמו דחזינן דגם הרשב"א נתקשה בזה לפרש"י. אמנם ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק ג' בדיני שהייה אחר שהביא פי' רש"י כתב וז"ל ולפ"ז הפירוש אדם ששחט כו' וחזר ושחט המיעוט הרי זה ספק נבילה כו' הובאו דבריו בתבואת שור והוכיח התב"ש מלשונו דס"ל בדעת רש"י דהך איבעיא הוא אם מדאורייתא פסלה שהיי' במיעוט בתרא ועיי' עוד בתב"ש שכתב דמלשון רש"י שכתב וז"ל או דלמא כיון דהדר וגמרה כולהו חדא שחיטה היא משמע גם כן דמפרש לה בדאורייתא ולא משום גזירה בעלמא:
[ד]
והנה לדעת הרשב"א והיש"ש יצא לנו קולא גדולה בדעת רש"י דכיון דלדידהו הספק הוא בדרבנן והא דפסק רש"י הך איבעיא לחומרא הוא רק משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוי לחומרא גם בדרבנן וזה הא לא שייך רק בעיקר הדין אי פסלה שהיי' כלל במיעוט בתרא אבל לענין שיעור השהיי' כמה היא הרי הוא פלוגתא דאמוראי (בדף ל"ב) דשמואל ור' יוחנן אמרי כדי שחיטת בהמה אף לעוף ורב ס"ל כדי שחיטת עוף לעוף ובפלוגתא דאמוראי הרי הוא כלל גדול בכ"מ דבדרבנן הלך אחר המיקל א"כ גם אי נאסר שהיי' במיעוט בתרא מ"מ אין מקום לאוסרו רק בשהה בכדי שיעור שחיטת בהמה לעוף ואע"ג דבההיא פלוגתא גופה פסק רש"י כרב מ"מ הרי לא פסק כן רק משום דהוא להחמיר דז"ל רש"י שם ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דקם ליה ר"י בר"ח בשיטתי' דרב דקאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא עכ"ד, הרי להדי' דלא פסק רש"י כרב בודאי רק מספק משום דיש לילך לחומרא וזהו רק בדאורייתא וכגון בשהה קודם גמר הכשר שחיטה אבל במיעוט בתרא דעיקר הפסול הוא רק מדרבנן גם רש"י יודה דיש לפסוק לקולא כשמואל ור"י כן נראה ברור. אבל לפי מה שהבין הרבינו ירוחם בדעת רש"י דהאיבעיא הוא בדאורייתא א"כ גם במיעוט בתרא יש לאסור גם בשהה רק כדי שחיטת. עוף לעוף לשיטת רש"י דפוסק האיבעיא לחומרא וגם פוסק כרב:
[ה]
והנה לדעת רבינו ירוחם בודאי דלכאורה אינו מובן סברת רש"י בזה דהאיך יהי' שום סברא לאוסרו מדאורייתא אחר שכבר נגמר כל שיעור הכשר של השחיטה והנראה דרש"י אזל בזה לשיטתו דלעיל (בדף כ"א) כתב רש"י הא דבחטאת העוף מולק סימן אחד לחודא דכיון דכתיב ולא יבדיל כל מה דעביד בה טפי מהכשירה הבדלה היא ועוף הכשירו בסימן אחד והא דמולק כל הסימן הוא משום דבשחיטה צריך כל הסימן לכתחילה הלכך במליקה לא הוי' הבדלה אבל סימן שני ליכא אפי' מצוה לכתחילה כדתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והתוס' שם בד"ה ואינו מבדיל הקשו עליו דהרי (בדף כ"ח) איתא דלכתחילה צריך לשחוט שני הסימנים גם בעוף. וההכרח לומר בדעת רש"י דס"ל דמיעוט של סימן ראשון צריך בעוף לכתחילה מדאוריית' ומשו"ה אין בו משום הבדלה אבל סימן שני דאין צריך רק מדרבנן וכמו שכתב רש"י (בדף כ"ח) הטעם משום גזירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד ומשום הא דאצרכוהו רבנן לכתחילה הרי בזה לא יהי' נפקע איסור הבדלה דאסור מדאורייתא גבי חטאת העוף, שוב מצאתי במפרשים שכתבו כן לישב קושית התוס'. ועכ"פ הרי זהו מוכרח להדי' בדעת רש"י דמיעוט הסימן צריך לשוחטו מדאורייתא מדחזינן דאין. בו איסור הבדלה דהוא איסור מדאורייתא. וכן מוכח מהא דסיים רש"י אבל סימן שני אין צריך כדתני' לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים והרי מהך ברייתא אין ראי' רק דמדאורייתא אין צריך סימן שני ואי נאמר דגם מיעוט סימן ראשון א"צ רק מדרבנן מאי מוכיח רש"י מהך ברייתא דסימן שני א"צ א"ו מוכרח בבירור דס"ל לרש"י דמדאורייתא צריך לכתחילה לשחוט כל הסימן ורק בדיעבד סגי לי' ברובא. ומש"ה שפיר נסתפק בעל האיבעיא אי פסלה בו שהיי' מדאורייתא דהרי כשגומרה אח"כ כולה חדא שחיטה דאורייתא היא. ורש"י אזל לשיטתו אבל אי לאו הך סברא דצריך לשחוט גם המיעוט מדאורייתא בודאי נוכל לומר בפשיטות דגם רש"י היה מודה דאין שום מקום וסברא להסתפק בו ולומר דיפסול בו מדאורייתא שהייה במיעוט בתרא כיון דכבר נגמרה כל שיעור השחיטה דמדאורייתא. כן נראה נכון לדעת רבינו ירוחם:
[ו]
ובזה נוכל ליישב היטב הא דבדף למ"ד ע"ב כתב רש"י כיון דלא איפשטא האבעיא דחלדה ושהיי' במיעוט בתרא עבדינן לחומרא ושוב הביא להסוגיא (דף כ"ח) דס"ל לרב מחצה על מחצה כרוב ופריך מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשירה ואי ס"ד מחצה על מחצה כרוב הא איטרפא לה ומשני מי סברת אבהמה לא אעוף וממ"נ אי מחצה על מחצה כרוב הא איתעביד ליה רובא ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא עביד בה כלום, הרי דאחר ששחט הכשר שחיטה שוב לא פסלה בו שהייה במיעוט בתרא וכתב דלא סמכינן על ההיא שינויא דדחויי קמדחי לה ולפי האמת קאי גם על הבהמה משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובודאי דלכאורה דחוק קצת. והתוס' שם סייעו מכח קושיא זו פירושו של ר"ת דמפרש האבעיא על מיעוט קמא גם המאור הקשה מהך סוגיא על פרש"י וכן בתוה"ב דחה בשביל קושיא זו פרש"י אבל לפי מה שנתבאר דעיקר מקום הספק לרש"י הוא רק משום דאורייתא צריך לשחוט גם המיעוט ניחא שפיר הך קושיא. דהנה עיקר סברת רש"י יש להבין במה דס"ל דלכתחילה צריך מדאורייתא כולו דמה שייך כאן לכתחילה ודיעבד דבשלמא לענין מצוה שפיר י"ל דלכתחילה צריך לעשותו ובדיעבד אינו מעכב וכמו תנופה בקרבנות ובילה במנחה דצריך לעשותו ואינו מעכב הקרבן בדיעבד והרבה מצות יש דומה לזה אבל בשחיטה הרי עיקר מעשה של השחיטה אינו מצוה רק הכשר לסלק מהבשר איסור אבר, מן החי ואיסור אינה זבוחה וכיון דלסלק האיסור ממנה סגי ברוב אמאי יהיה צריך לשחוט כולו לכתחילה כיון דכבר נפקע ממנה האיסור ואם לכתחילה צריך כולו אמאי אינו מעכב בדיעבד. והניחא לדעת התוס' דא"צ לשחוט המיעוט רק מדרבנן שפיר ניחא דרבנן לא אצרכו רק לכתחילה גזרה דילמא לא אתי למיעבד רובא ובדיעבד לא גזרו אבל לרש"י קשה. רק גם זה ניחא דהא דסגי בשוחט רק הרוב אין הטעם דהמיעוט אינו בתורת שחיטה כלל רק באמת צריך לשחוט כל הסימן אלא דאם שחט רק הרוב וסילק ידו ממנו חשבינן גם המיעוט כאלו הוא נשחט ג"כ וכמו בכל דוכתא דרובו ככולו והמיעוט נגרר בתר רובו ומשו"ה אינו מעכב בדיעבד דחשבינן ליה כאלו נשחט כולו אבל לכתחילה צריך לשוחטו דהרי הא דכשר אינו רק משום דחשבינן ליה כאלו הוא שחוט ומש"ה כששוחט גם המיעוט שפיר יש מקום לומר דהכל חדא שחיטה היא ופסלה בו שהיי' מדאורייתא דהרי גם המיעוט צריך להיות נשחט. וכ"ז ניחא לפי האמת דמחצה על מחצה אינו כרוב ולא מתכשרי הבהמה רק כששוחט הרוב אבל לפי מה דהוה ס"ל מעיקרא בדף כ"ח אליבא דרב דמחצה על מחצה כרוב וגם בשוחט רק חצי הסימן סגי להתירה ולפ"ז הרי אין מקום לומר דהטעם דניתרת באכילה הוא משום דחשבינן גם לחציו השני של הסימן כאלו הוא שחוט דהרי מאי אולמא חצי סימן הנשחט מחציו הנשאר דנאמר דזה יהיה נגרר אחר זה ולא נאמר להיפוך ובע"כ הוה מוכרח לומר דכך ההלכה דכל שחציו של הסימן שחוט ניתרת באכילה כיון דאין רוב הסימן קיים והיה מוכרח לומר דחצי השני אין צריך לשחוט כלל מדאורייתא גם לכתחילה דאם נאמר דלכתחילה צריך ודאי דהיה מעכב גם בדיעבד דהרי גם כששחט חצי הסימן הרי ג"כ חצי השני הנשאר אינו כשחוט כלל ואפ"ה היא כשרה וא"כ לפי מאי דהוה ס"ל לפי ס"ד לא היה מקום וסברא כלל לפסול שהייה בחצי סימן השני ושפיר משני שם דכשר ממ"נ אבל לפי המסקנא דצריך רוב שוב יש מקום לומר דפסול. גם במיעוט בתרא. ויש לכוין זה בכונת רש"י שכתב דלא קשה מהא דמוכח שם דאחר גמר הכשר שחיטה לא פסלה שהייה דלא סמכינן על ההוא שינויא דדחויא בעלמא קמדחי ליה שם ליישב. הא דמחצה על מחצה כרוב, פי' ומש"ה הי' ס"ל כן אבל לפי האמת דאינו כרוב ואינו ניתר רק ברוב שוב י"ל דפסלה. והוא תי' נכון:
[ז]
ומדברינו אלה יצא לנו קולא אחת דהנה בשו"ע סי' כ"ג סעי' ב' איתא וי"א דשיעור שהיית העוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף והוא דעת רש"י והעומדים בשיטתו דפסק לחומרא כרב דאמר ועוף לעוף. ותפסו הפוסקים דהוא רק כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף ולא בעינן סי' שלם וטעמם נראה דהרי העוף ניתר ברוב של הסימן. והנראה דהא דתפסו דהשיעור הוא רק כדי רוב סימן הוא משום דהני י"א ס"ל להלכה לעיקר כדעת התו' דמדאורייתא א"צ לשחוט כלל המיעוט אבל לדעת רש"י דגם המיעוט צריך לשחוט מדאורייתא גם שיעור השהייה הוא בכל הסימן דכיון דההלכה באה בסתם דשיעור שהייה הוא כדי שיעור שחיטה ודאי דהוא כשיעור הצריך מדאורייתא אע"ג דאינו מעכב בדיעבד. ואפי' אם נדחוק בזה ונאמר דגם לרש"י מ"מ אין השיעור רק כמו רוב סימן מ"מ זה שייך בתוך שיעור הכשר שחיטה דאז יש מקום קצת לומר דכדי שיעור שחיטה דאמרה ההלכה הכוונה רק כדי שיעור המעכב בו והוא רובו של סימן ולא כל הסימן. אבל בשהייה במיעוט בתרא כיון דעיקר הסברא מה דיש מקום לומר דפסלה הוא רק משום הך סברא דלכתחילה צריך לשחוט גם המיעוט וא"כ היאך נתפוס החבל בשני ראשים דנאמר דפסלה בו שהייה ושיעור של השהייה נאמר דאינו רק רוב הסימן משום דאין צריך לשחוט המיעוט והרי הוא ודאי דהוא דבר הסותר את עצמו ובודאי נראה מוכרח דאם נאמר דפוסל גם במיעוט בתרא בע"כ כוונת שיעור שחיטה שאמרה ההלכה היינו סימן שלם. רק כל זה הוא לשיטתו של רבינו ירוחם אבל לדעת הרשב"א והיש"ש דכל האבעיא הוא רק אי פסלה מדרבנן גזירה אטו קודם הכשר שחיטה הרי שוב. יש לומר דגם במיעוט בתרא יפסול גם בכדי שיעור שחיטת רובו של סימן. אמנם הרי כבר נתבאר לעיל [באות ד'] דלהרשב"א דהוא רק ספק בדרבנן בלא"ה יש לנו לפסוק כשמואל ור' יוחנן דאמרי דשיעור שהייה דעוף הוא כדי שחיטת בהמה ואין לנו מקום להחמיר ולומר גם במיעוט בתרא יהיה נפסל בכדי שחיטת עוף לעוף רק לדעת רבינו ירוחם וא"כ הרי צריך לכל הפחות כדי שחיטת סימן שלם ובלא שהה רק כדי רוב סימן הלא כשר ממ"נ:
[ח]
והנה נ"מ טובא בזה שכתבנו דעיי' בתרומת סי' קפ"ה מובא שם מעשה שנמצא גמי עגול בושט של אווז והורה לאסור משום דבעת חתיכת הגמי היה שהייה קצת ואע"ג דלא היה בו שיעור שהייה מ"מ לרב דאמר ועוף לעוף דפסק רש"י כוותיה אין שום שיעור לשהייה דעוף דהרי משכחת לה שחיטה דעוף שהוא במשהו וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דכשר הלכך שהייתו נמי כל שהוא, ולפי מה שכתבנו בדיוק נקט התה"ד שהיה גמי עגול דאז נמצא שחתך בגמי גם קודם ששחט רובו של וושט ומשו"ה שפיר חשש ליה דלמא שיעור שהייה דעוף הוא רק משהו כשחיטת חצי קנה פגום אבל בגמי דק דאז לא היה השהייה רק במיעוט בתרא של הושט גם הוא מודה דאין לנו לאסור בשהיות משהו וכמו שכתבנו לעיל כיון דכל עיקר הסברא דפוסל במיעוט בתרא הוא משום דנאמר דמדאורייתא צריך לשחוט כולו וא"כ הרי שוב יש שיעור לשחיטת העוף דאין לך שחיטה פחותה מחצי הסימן דהרי גם בקנה פגום מ"מ צריך לשחוט חציו. ועיין ביו"ד סי' כ"ג סעי' ב' הובא שם דינו של התה"ד לאסור בנמצא גמי וכתב שם הש"ך בשם הב"ח להתיר בנמצא עשב דק וארוך מונח באורך הושט והש"ך דחה דבריו וכתב מנ"ל להתיר בלא שום ראיה ולפי מה שנתבאר דברי הב"ח מוכרחים:
[ט]
והנה לפי מה שהסברנו שיטתו של רבינו ירוחם יצא לנו עוד קולא אחת וגדולה היא, דעד כאן לא מבעיא לן שהה במיעוט סימנים אלא בבהמה או גם בעוף ובמיעוט סימן הראשון אבל במיעוט של סימן השני בעוף דגם רש"י מודה דמדאורייתא אין צריך לשחוט סימן שני כלל בעוף וכמ"ש רש"י להדיא בדף כ' מהא דתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים ובשהה בו הרי אין שום סברא כלל לומר דיהיה אסור מדאורייתא וא"כ לרבינו ירוחם הרי בכה"ג לא מיבעיא לן כלל ואין לנו שום מקום לאסור בו אחרי דלא מצינו בגמ' שחששו בו. ורק לדעת הרשב"א והיש"ש דלרש"י האבעיא אי אסור מדרבנן ומשום גזירה יש לנו מקום ספק אי קאי האיבעיא גם על סימן שני בעוף דמ"מ שייך הך גזירה או נאמר דבכה"ג לא נסתפקה הגמ' כלל דרק בבהמה או בעוף בסימן ראשון הא הסביר רש"י דאע"ג דניתר בשחיטת הרוב מ"מ כי גמרה יש לומר דכולה חדא שחיטה היא אבל מסימן אחד לחבירו יש לומר דלא נסתפק הגמ' כלל ופשיטא ליה דלא שייך למגזר ביה ולומר כולה חדא שחיטה רק בסימן א' מרובו על מיעוטו ולא מסימן לחבירו וצ"ע בזה. ועיי' בלשון תורת הבית שהבאנו לעיל שכתב וז"ל שהה במיעוט סימנים מהו פרש"י בין בעוף בין בבהמה ובשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ולזמן מרובה חזר ושחט המיעוט. ומאריכת לשונו משמע קצת דבסימן שני של עוף לא מיבעיא כלל ופשיטא ליה דכשירה. ולכאורה היה נראה להביא קצת סמוכין לזה דבמסכת זבחים (דף ס"ה) קאמר ר"א בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש רבא דס"ל שהייה פסלה בסימן שני בעולת העוף ומש"ה כשמבדיל סימן שני בחטאת העוף אחר שחתך רוב בשר בין סימן ראשון לשני איכא שהייה דכה"ג היה פסול בעולת העוף ונמצא דלא עשה בה מעשה עולה. ולכאורה קשה אם נאמר דבשחיטה פסלה שהייה בעוף גם אחר שעשה בה הכשר שחיטה ואוסרה באכילה א"כ כמו כן צריך להיות במליקה דגם אחר שמלק שיעור מליקה אם שהה בו ומלק הסימן השני צריך להיות אסורה באכילה דהרי בחטאת העוף המליקה במקום שחיטה דחולין הוא וא"כ האיך רשאי למלוק הסימן השני אחר שיעור השהייה והרי פוסל הקרבן ואוסרו באכילה ויהיה כשהייה במיעוט בתרא דאסור לרש"י. ולא מיבעיא אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא אי פסלה שהייה במיעוט בתרא מדאורייתא הרי בודאי צריך להיות אסור למלוק סימן שני אחר שיעור שהייה, אלא אפי' אם נאמר כהרשב"א דהא רק מדרבנן וגם אם נאמר עוד דאם עשה בקדשים דבר האוסר באכילה מדרבנן מ"מ שרי לאוכלו דלא גזרו בו רבנן משום עשה דאכילת קדשים מ"מ זה ניחא בדיעבד אבל לכתחילה הרי צריך להיות אסור למלוק הסימן השני דלמה לו לעבור על דרבנן לכתחילה בלי שום צורך ומוכח דלא מיבעיא לי' רק במיעוט סימן ראשון אבל בסימן שני דעוף לא מבעיא ליה כלל ובודאי לא פסלה. דהגם דיש לדחות ראי' זו בדוחק עכ"ז יען לא ידעתי לדחותה בתי' מרווח לא כתבתיו. אמנם בסמ"ק סי' קצ"ו איתא וז"ל והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה כו' רש"י אוסר ואין מודים לו כי רבינו תם מתיר אך נהגו כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף וזרק העוף מידו ועודנו מפרכס כו' לא יחתוך סימן שני עם ראשו בסכין או בקורדם לפי ששהה בין סימן ראשון לשני ואפי' כששחט ב' סימנים יש ליזהר בזה שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים משייר במיעוט סימנים ולאו אדעתי'. הרי משמע מדבריו להדיא דגם אם שחט. סימן ראשון כולו מ"מ פוסל עדיין שהיי' בסימן שני ודלא כמש"כ, אמנם יש לומר דגם הוא לא כתב כן רק לחומרא בעלמא לכתחילה דלמה יעשה כן בלי צורך כיון דחזינן דהגמ' נסתפקה דלמא פוסל גם אחר הכשר שחיטה משו"ה אין לעשות כן לכתחילה ואפי' בסימן שני אבל לא דכונת הסמ"ק דגם זה יהיה בכלל האבעיא ויהיה אסור גם בדיעבד לדעת רש"י דפוסק האבעיא לחומרא. ותדע דכוונת הסמ"ק הוא רק לכתחילה דהרי עיקר הספק הא אסביר לן רש"י מי אמרינן דכשגמר השחיטה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דכולהו חדא שחיטה היא וא"כ בודאי נראה דע"כ לא נסתפקו הגמ' רק בשלא סילק ידיו עדיין מן העוף רק שהה בו ועדיין העוף בידו אבל כשכבר זרק העוף מידו וסלק ידיו ממנו בודאי דלפי הסברא נראה דאין שום מקום לומר דמה שחותך אח"כ יהי' כולה חדא מילתא היא. וכן משמע לי לשון רש"י שכתב (בדף ל"ב) וז"ל תיקו ולחומרא כו' ונראה דהשוחט רוב הסימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין והרי בתחילה כתב דהוא איבעיא דלא איפשיטא ולחומרא ולמה כתב אח"כ דנראה לו. וכן כתב מוטב שיכה והרי ע"פ דינא דהגמ' מוכרח כן אלא ודאי דכיון דכבר השליך העוף מידו גם לרש"י אינו בכלל האיבעיא לאוסרו בדיעבד ורק לכתחילה החמיר רש"י שלא לעשות כן. וכן מצאתי להדי' בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ד שכתב כן בפשיטות והביא סמוכין לזה מדברי רש"י יעו"ש וא"כ הסמ"ק דאיירי כשזרק העוף מידו בע"כ אין כוונתו רק לכתחילה וכמו שכתבנו. אמנם מלשון הש"ע משמע דלא כמש"כ דז"ל הש"ע בסעיף ה' אחר ששחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהיי' פוסלת ולפי"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת שני הסימנים פוסלת שהיי'. הרי משמע להדיא דגם בעוף פוסל גם במיעוט של סימן שני וצ"ע מנ"ל זה. שוב ראיתי בפתחי תשובה שכתב בשו"ת מאיר נתיבים שרב א' האריך להקל בשהיי' בסימן שני בעוף והוא השיג עליו ואין בידי ספר זה לעיין בו. וממה שנתבאר למעלה מובן הדבר דגם אם נרצה להחמיר גם בשהיי' במיעוט סימן שני דעוף מ"מ אין להחמיר בו רק בששהה כדי שחיטת בהמה דהרי אין מקום לחומרא זו רק לשיטת הרשב"א והיש"ש ולדידהו הא בלא"ה גם לרש"י אין לאסור רק בשיעור שחיטת בהמה וכמו שכתבנו באות ד':
[י]
עוד זאת יש לחקור היכא דאיכא ספק שהייה במיעוט בתרא מה דינו עפ"י דין לפי מה שפסק בש"ע להלכה דלא כרש"י רק נהגו לאסור א"כ הא י"ל דלא נהגו כן רק בודאי שהייה ולא בספק דהרי הוא ספק במנהג ולקולא. ולא עוד אלא אפי' לרש"י בעצמו יש לומר להקל בספיקו דלא מיבעיא אם נאמר כהרשב"א דהאיבעיא הוא רק בדרבנן וא"כ הא דפסק רש"י לחומרא הוא משום דס"ל דתיקו דאיסורא הוא גם בדרבנן לחומרא הרי זה לא שייך רק בודאי שהה אבל אם נסתפק אם שהה הרי הוא ספק במעשה וספק דרבנן הוא לקולא. אלא אפי' אם נאמר כרבינו ירוחם דהאיבעיא הוא בדאורייתא מ"מ הרי יש מקום להקל בספיקו כיון דאפילו אם בודאי שהה אינו רק ספק אם אוסר במיעוט בתרא דהוא איבעיא דלא איפשטא א"כ בספק שהה ה"ל ספק ספיקא ושרי גם בדאורייתא. רק דלרבינו ירוחם עדיין תלוי זה בפלוגתא דרבוותא דלהפוסקים בתיקו דאיסורא בדרבנן לקולא א"כ הרי חשבינן ליה כספק גמור וא"כ אם נצטרף לי' עוד ספק אחר במעשה שפיר מקרי ס"ס ושרי גם בדאורייתא אבל לדעת הר"א, ממיץ והעומדים בשיטתו שהביא הגהות מיימוני בה' חמץ דפוסקים דתיקו דאיסורא גם בדרבנן להחמיר ובע"כ דס"ל כיון דהגמ' נשארה בתיקו לא מקרי ספק כלל וגם בדרבנן הוא לחומרא א"כ הא פשיטא דאין לצרפו לס"ס בדאורייתא וא"כ אסור לדעת רש"י. מ"מ זה אינו רק לרש"י בעצמו אבל לענין הלכה לדידן שפיר מקרי ס"ס ספק אם שהה כלל וספק דלמא ההלכה כדעת רוב הראשונים דלא פסלה שהיי' במיעוט בתרא כלל וספק פלוגתא דרבוותא הרי מצרפינן לספק במעשה לשווי' ס"ס בדאורייתא ועוד יש לצדד ולומר דגם לרש"י יהי' כשר בספק אם שהה גם אי נאמר כרבינו ירוחם דהרי הא דמחמרינן בכל דוכתא בספק בשחיטה הוא רק משום דבהמה בחי' בחזקת אינה זבוחה עומדת ומש"ה בכל ספק מוקמינן אותה על חזקתה וא"כ י"ל דזהו רק בספק בשחיטת הרוב כל הסימנין אבל בספק שהיי' במיעוט בתרא הרי מיד ששחט הרוב הרי הבהמה הותרה באכילה ורק במה שחזר לשוחטה אחר ששהה בה נאמר דנתקלקלה השחיטה למפרע ובזה הרי אין כאן חזקה לאיסור ואדרבה אם באנו לדון כאן חזקה הא י"ל דיש לה חזקת היתר דמיד ששחט הרוב הא הותרה. וסברא זו צריך עיון אם זה מיקרי חזקת היתר או לא כיון דאמרינן דנתקלקלה למפרע. והנראה גם ראי' לזה מהא דבדף י"ב אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך היכי דמי אי דידע דגמיר למה לי ראה ואי דידע דלא גמיר פשיטא. ומשני דשחט חד סימן שפיר מ"ד מדהך שפיר אידך נמי שפיר קמ"ל הך אתרמי לי' אידך שמא שהה שמא דרס, ומאי פריך פשיטא נימא דקמ"ל דבעינן ראוהו מתחילה ועד סוף ולא סגי במה שיראה אותו שוחט רק הרוב ולהניחו שוחט דכל זמן שלא סלק ידיו מהשחיטה חיישינן שמא ישהה שמא ידרוס במיעוט בתרא וא"כ הא טובא קמ"ל דהרי לר"ה בר נתן מבעיא לי' אי פסלה כלל שהייה במיעוט בתרא וקמ"ל רב דפסלה ומצריך ראוהו מתחילה ועד סוף. ואין לדחות דא"כ ה"ל למימר בהדיא האי דינא דשהיי' פסלה גם במיעוט בתרא כיון דזהו עיקר החידוש ומדנקט ראה א' ששחט מכלל דרוצה להשמיענו סברא מחודשת בדין מומחין. ז"א דהא קמ"ל עוד חידוש בזה דגם במיעוט בתרא חיישינן לשמא שהה דגם לספיקא חיישינן בי' ומשמע דזה פשיטא להגמרא דלכל הפחות בספק שהיי' בודאי לא חיישינן למיעוט בתרא:
[יא]
עוד זאת אמרתי לחקור לדעת הפוסקים דס"ל (בסימן כ"א) דרוב הנאמר בשחיטה צריך שיהא רוב הנראה לעינים ואינו ניתר ברוב מצומצם ע"י מדידה וע"ש בפ"ח שכתב דגם האוסרים לא אסרו רק מדרבנן דמדאורייתא בכל שהוא יותר מחציו כשר. ולהני פוסקים הרי ודאי נראה דשהיי' פוסלת גם אחר ששחט רוב המדוד כל שלא שחט בו עדיין רוב הנראה לעינים כיון דמדרבנן עדיין אסורה גם בדיעבד הא ודאי דפסלה בו כל הלכות שחיטה. ומסתפקנא בשהייתו כמה שיעורו אז ע"פ דין אם נפסל בשיעור שחיטת רוב מדוד דזהו שיעור שהיי' דאורייתא או דבהאי שיעורא לא מיקרי עדיין שהיי' וכשר ממ"נ דאחרי דנאסר עתה שהיי' משום דצריך רוב הנראה ממילא שיעור שהיי' הוא בכדי שיעור שישחוט רוב הנראה. ולכאורה הרי להנך פוסקים נוכל לפרש דזהו דקא מיבעיא להגמרא שהה במיעוט סימנים מהו פי' דשהה קודם שגמר רוב הנראה לאחר ששחט רוב המדוד ושהה בו רק כשיעור שחיטת רוב המדוד דזהו שיעור שהיי' מה"ת אי פסלו אי לא. ולכאורה נראה מדדחקו הראשונים לפרש הך איבעיא באופנים אחרים ולא מצינו לאחד שיפרש כן דמילתא דפשיטא היא דגם להני פוסקים לא פסלה שהיי' רק בכדי שחיטת רוב הנראה ומשום ממ"נ הנ"ל שכתבנו ועל שיעור זה הרי ליכא למיבעיא דפשיטא דפסלה כיון דמדרבנן עדיין הבהמה אסורה וזהו ברור:
היוצא מדברינו דשהייה במיעוט בתרא לדעת הרשב"א והיש"ש גם לדעת רש"י אינו פוסל בדיעבד רק כדי שיעור שחיטת בהמה ואפי' בעוף אינו פוסל רק כדי שיעור זה וגם לשיטת רבינו ירוחם מ"מ אין לפוסלו רק כשיעור שחיטת סימן שלם דעוף אבל שהיית משהו כשר ממ"נ גם לרש"י וכמו שנתבאר באות ז'. ובשהה במיעוט סימן שני של עוף לרבינו ירוחם כשר גם לרש"י ולהרשב"א והיש"ש יש מקום להחמיר בו וא"כ ממילא אין מקום להחמיר בו רק בשהיי' כדי שחיטת בהמה דבפחות מזה בלא"ה כשר להרשב"א והיש"ש וכמו דמבואר באות ט'. ובספק שהיי' במיעוט בתרא יש לצדד להקל כמבואר באות י':