אור ברסלב
בית הלוי חלק ב תשובות › סימן ג

בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

תשובות · סימן ג

סימן ב

בו יבאר דין מי שידוע שאינו יודע ה' שחיטה אי יכולין ליתן לו לכתחילה לשחוט כשיהי' אחר היודע ה' שחיטה עומד ע' ורואה מעשיו או דגם בכה"ג אסור לכתחילה:

[א]

בטור יו"ד סימן א' פסק דגם מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט אי איכא אחר עומד ע"ג היודע ה' שחיטה והב"י שם הביא דעת רבינו ברוך שהובא בהגהות אשר"י ובמרדכי פרק א' דחולין שכתב דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט ושני הסברות הובאו בש"ע יו"ד סי' א' סעיף ג' והש"ך בס"ק ט"ו הסכים לאיסור וכתב דכן משמע בגמרא יעו"ש. וראיתי בחידושי הרשב"א בחולין (דף ד') שכתב וז"ל ונראה דבעומד ע"ג מותר למסור לו לכתחילה דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאסורים לכתחילה גם באיכא עומד ע"ג דאינהו אינם יודעים לאמן ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה' שחיטה מ"מ רוב מעשיו מתוקנים הם הלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתי'. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דף ו') להדי' כהטור יעו"ש. ועיי' ביו"ד (סימן ט"ז) דמבואר שם דחשו"ק ששחטו בינם לבין עצמן דרשאי לשחוט הבן אחריהם והטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלים וכתב הט"ז בס"ק י"ג דה"ה בגדול שאינו יודע ה' שחיטה והא דנקטה המשנה הך דינא גבי חשו"ק הוא משום דאיירי אפי' בחשו"ק היודעים ה' שחיטה דדבר ברור הוא דאפילו גדול כל שאינו יודע ה' שחיטה רוב מעשיו מקולקלים הם. הרי דמה דתפס הט"ז לדבר ברור ובדברי הרשב"א מבואר להדי' להיפוך דרוב מעשיו מתוקנים הם ולכאורה גם הטור ס"ל כן מדס"ל לחלק בין אינו מומחה לחשו"ק לענין לכתחילה. וצריך לדחוק דהט"ז איירי בשוחט בינו לבין עצמו ורוב מעשיו מקולקלים והרשב"א הא איירי במומחה עומד ע"ג ואז בבן דעת רוב מעשיו מתוקנים כיון דהמומאה מלמדו האיך לשחוט ובחשו"ק גם בכה"ג רובם מקלקלים. אמנם זהו קצת דוחק דא"כ נצטרך לומר דהרשב"א והטור לא התירו לכתחילה רק כשהעומד ע"ג מלמדו האיך לשחוט ואינו ככל עומד על גביו הנזכר בכל סוגי' זו דפירושו רק עומד ורואה מעשיו אם יקלקל או לא ומדסתמו הרשב"א והטור דבריהם הרי משמע דגם בכה"ג ס"ל דשרי דמצד עצמו רוב מעשיו מתוקנים הם. וגם דז"ל הרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה א' ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מה' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו לא הוא ולא אחרים והרי זה קרוב לספק נבלה והאוכל ממנו מכין אותו מכות מרדות. הרי דלא כתב רק קרוב לספק נבלה ואינו ממש ספק נבלה דס"ל ג"כ דרוב מעשיו מתוקנים הם רק דאינו רוב גמור ומש"ה הוא קרוב לספק נבלה וגבי חשו"ק הא מבואר (בדף פ"ה) דמש"ה אין איסור על שחיטתן משום אותו ואת בנו ושרי לשחוט גם לכתחילה משום דחייבין על שחיטתן משום נבלה דרוב מעשיו מקולקלים וזהו להדי' דלא כהט"ז) ועכ"פ הא נתבאר לנו דעת הרשב"א והטור דמהא דמבואר בגמר' בחשו"ק דאסור לכתחילה אין ללמוד מני' לאסור בבן דעת רק שאינו מומחה דהם מועדים לקלקל משא"כ בבן דעת:

[ב]

והנה בהגהות אשרי מבואר ראיות רבינו ברוך והוא מהא דבדף ג') מפרש רבינא להמשנה הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינם מוחזקין בד"א שיודעין בו שיודע לומר ה' שחיטה אבל אין יודעים בו אם יודע ה' שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו אם יודע ה' שחיטה שחיטתו כשירה ופריך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אהי אילימא אחשו"ק עלה קאי ואם שחטו מבעי לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן למבדקי' ואמאי לא פריך אלא אשאינן מומחין הר' גם לכתחילה שרי באחרים רואין אותו ואמאי תני וכולם ששחטו רק בדיעבד ועוד דגם לפי מה דמשני דקאי גם על אינו מומחה ובדליתא קמן למבדקי' הרי מוכח מלשון המשנה דתני וכולם ששחטו דרק בדיעבד כשר ולא לכתחילה ומדחזינן דלרבינא במי שאין יודעין בו אם יודע ה' שחיטה אסור לכתחילה הרי כמו כן לדידן במי שידוע שאינו יודע דאסור לכתחילה וראי' זו רמזה גם בש"ך בס"ק י"א. ועיי' בכרתי ופלתי שכתב לתרץ להטור דנאמר דלפי אוקימתא דרבינא נקטה המשנה ששחטו רק דיעבד משום חשו"ק לחודא דהרי גם לפי מה דמשני דקאי על אינו מומחה מ"מ הרי קאי גם על חשו"ק וכמש"כ התוס' (בדף ב') ד"ה שמא. אמנם תי' זה דחוק טובא דאע"ג דמצינו בגמר' דכוותי' ממש בזבחים (דף ל"א) כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ומסיק בגמר' דכל הפסולים שוחטים גם לכתחילה ולא נקט לשון דיעבד מן משום טמאים לחודא ועיי' עוד בחולין (דף ט"ו) בתוס' ד"ה אלא ודכוותי' מצינו עוד בכמה דוכתי מ"מ כל שאין לנו ראי' ומורה מהגמר' דההכרח לומר כן ודאי דאין לנו לומר כן ופשיטא דכיון דסתמה המשנה נראה דגם באינו מומחה אסור לרבינא לכתחילה ומנ"ל להוציא המשנה מפשטי' ולומר דלא קאי רק על חרש שוטה וקטן לחודא והוא הדין לדידן בידוע שאינו מומחה:

[ג]

והנראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו דגם הם מודים לעיקר הוכחתו של רבינו ברוך דלרבינא אסור לכתחילה אמנם יש לחקור בטעמו של האיסור דהנה באופנים שמצינו שאסרו חכמים למסור לו לשחוט לכתחילה מצינו שני סברות (דבדף י"ב) אמרינן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י דקאי על שוחט לאכילה והרבותא הוא אע"ג דאיכא אחרים רואין אותם. וכתב הרשב"א בתורת הבית (דף ח') דהטעם דלכתחילה חיישינן דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאותן אחרים וכן מבואר טעם זה בחידושי הרשב"א (דף ד' ע"ב יעו"ש). ועיי' עוד בחידושי הרשב"א ריש חולין במשנה הביא פירושו של ר"ת שחולק על פרש"י ומפרש דהא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה הרבותא הוא אפילו שוחט עבור כלבים או להתלמד ולא לאכילה ואסור בחשו"ק משום חשש הרואים שיחשבו דכשרים הם אצל שחיטה וימסרו להם לשחוט גם לאכילה ובלא אחרים רואין אותו דהוא איסורא דאורייתא. וכן כתב סברא זו בחידושי הר"ן ריש חולין על המשנה יעו"ש ועיי' בתוס' (דף ג') בד"ה בודק דמבואר שם בדבריהם דהא דאסור בחשו"ק גם עבור כלבים הוא משום דלמא משתלי ואכל מהך שחיטה עצמה וכן הוא דעת רבינו ירוחם הובא בש"ך ס"ק כ"ו וזהו דלא כחידושי הרשב"א והר"ן הנ"ל. והנה בהא דמוכח מאוקימתא דרבינא דבאינו מומחה אסור גם בעומדים ע"ג הרי י"ל דהוא משום אחד מהני סברות או משום דחיישינן דלמא יקלקל והעומד ע"ג לא ישגיח היטב ולא יבין בקלקולו והגם דבדיעבד כשירה מ"מ לכתחילה חוששין לו. או דהוא משום חשש הרואים שמוסרים לו שיבאו להתיר שחיטתן גם בלא עומד ע"ג. וא"כ הרי נוכל לומר דס"ל להטור והעומדים בשיטתו כפי טעם השני דהאיסור הוא משום חשש הרואין וחשש הראשון דלמא לא ישגיח עליו היטב ס"ל דלא חיישינן לי' כלל ואפילו אם נאמר דבחשו"ק השוחטים לאכילה חיישינן גם להך חששא וכמש"כ הרשב"א והתוה"ב מ"מ בבן דעת רק אינו מומחה לא חיישינן לי' דשאני חשו"ק דמועדים לקלקל משא"כ אינו מומחה רוב מעשיו מתוקנים וכמו שמחלק כן הרשב"א שהבאנו באות א'. והא דמוכרח דלרבינא אסור גם באינו מומחה הוא רק משום שמא יבאו להתיר שחיטתו בפעם אחר דחששא זו יש לחוש באינו מומחה יותר מבחשו"ק דהרי יותר יוכל לטעות הרואה באינו מומחה לומר דכשר הוא לשחוט מלטעות להכשיר בחשו"ק דחסרונם ניכר לכל וא"כ הרי י"ל דלא אמרי' ליה גבי בן דעת רק לרבינא לשיטתו דלא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מי שאינו מומחה מקבל לשחוט דלדידי' חיישינן דהרואין יטעו בו שהוא מומחה ויתנו לו גם בלא עומד ע"ג וגם הוא הרי יקבל מהם. אבל להמסקנא דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דירדו חכמים לסוף דעת בני אדם דמי שאינו מומחה אינו שוחט ס"ל להטור דליכא הך חששא כלל דהא גם אם הרואים יטעו בו מ"מ הרי הוא בעצמו יודע דלא גמיר ובודאי דלא יקבל לשחוט בלא עומד ע"ג. והרי הדברים ק"ו דהרי בנמצא גדי שחוט קיי"ל דכשירה ומתירין ספקא דאורייתא משום הך הוכחה דמי שאינו מומחה בודאי לא ישחוט ק"ו דנוכל לסמוך על הך סברא לענין הך גזרה וחששא בעלמא דאין לחוש שמא ישחוט פעם אחרת בלא עומד ע"ג. והוא תירוץ נכון בסברא עד שצריך עיון לי דברי רבינו ברוך דמה הביא ראי' מרבינא לדידן והרי החילוק פשוט ומבורר כמש"כ וצ"ל דס"ל לרבינו ברוך כמש"כ התוס' בגיטין (דף ב') בד"ה ע"א וז"ל ומעשים בכל יום דמהימן ע"א על השחיטה אפילו היכא דלא שייך רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר עכ"ל דס"ל דלא אמרי' רוב מומחין הם רק בניכר בית השחיטה ורואין שנשחטה כראוי כשיעורו ובמקום הראוי לשחיטה דזה הוכחה דהוא מומחה אבל באינו ניכר לא שייך הך רובא. דס"ל להתוס' דהא דקיי"ל להמסקנא רוב מצוין מומחין הם אינו משום חזקת כשרות של השוחט דחושש בעצמו מלשחוט כל שאינו יודע בעצמו דבקי ומומחה הוא דאם כן הרי אין מקום לחלק בין ניכר בית השחיטה לאינו ניכר רק ס"ל להתוס' דרק המעשה של השחיטה הוא הוכחה דהוא מומחה דאם לא הי' מומחה הי' ניכר קלקולו במקומו ובשיעורו ומשום הכי אם לא ניכר בית השחיטה גם לדידן חיישינן דלמא שחטן אינו מומחה וא"כ גם להמסקנא יש לחוש דלמא יתנו לו לשחוט בינו לבין עצמו ולא ידקדקו אחריו לבדוק אח"כ את בית השחיטה ויניחו אותו גם לחתכה איברים איברים וכמו בכל שוחט דבכה"ג לא שייך הך רובא וגם לדידן הוא כמו לרבינא אבל לפי מה שנתבאר (בסימן) דהרבה מהראשונים ס"ל דגם בנמצא בשר חתוך שייך הך רובא מתורץ היטב קושי' ר"ב וע"ש שהבאנו דגם דעת הרשב"א בטור הוא כהתוס' דגיטין הנ"ל וא"כ לדידהו אין תירוץ זה מספיק:

[ד]

גם עוד מטעם אחר לא נראה לומר תי' זה על הטור ויותר נראה לומר דהטור בעצמו לא ס"ל הך סברא שכתבנו לחלק בין אליבא דרבינא ולדידן וכמו שנבאר. דהנה הטור כתב חרש השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט לכתחילה אם אחר מברך והקשה הש"ך דלמה כתב אם הוא מומחה והרי איכא כאן אחר המברך שעומד ע"ג והטור הרי ס"ל דבאיכא עומד ע"ג גם מי שאינו מומחה שרי לכתחילה ותי' הש"ך דאיירי דאותו המברך אינו מומחה או דמברך והולך לו ומש"ה מצריך הטור שיהי' השוחט בעצמו מומחה ותי' זה דחוק טובא דא"כ דברי הטור מיותרים הם לגמרי דלא הי' צריך לכתוב תנאי אם הוא מומחה כאן דהרי בכל שחיטה צריך להיות מומחה או השוחט או העומד ע"ג וכי ס"ד דאינו מדבר יהי' עדיף משארי אנשים ובודאי כוונת הטור להשמיענו סברא מחודשת באינו מדבר מה שאינו בשארי אנשים הפקחים והניחא לדעת הב"ח שהובא בש"ך ס"ק ל"א דבאינו מדבר לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אתי שפיר שכתב אם הי' מומחה פי' דשאני משארי אנשים דסמכינן על רוב מומחין הם ומוסרין לו לכתחילה על סמך שנבדקנו אח"כ וגם בדיעבד כשר בליתא קמן למבדקי' משא"כ באינו מדבר לא אמרינן הך רובא ובעינן שנדע בודאי שהוא מומחה ובלא"ה אסור גם בדיעבד בליתא קמן וגם אין מוסרין לו לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבלא בדקו אסור גם בדיעבד. אבל הש"ך הא חלק על הב"ח וכתב דשומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו ובפרט לפי מה דמבואר (בסי' ה') דדעת הטור בהא דאמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאינו משום חזקת כשרות דהשוחט רק דמעשה השחיטה מוכיח עליו דהוא מומחה דבלא"ה הי' מקלקל אותה והורגה שלא כדרך השוחטין א"כ הרי ודאי דאין מקום לומר דבאינו מדבר גרע יותר משארי אנשים דאדרבה אם נאמר דדעתו גרוע משארי אנשים א"כ הוא הוכחה יותר דהוא מומחה ובע"כ הא דכתב הטור אם הוא מומחה בא למעט אם ידוע בודאי דלא גמיר לא הוא ולא המברך וא"כ הרי היא משנה שאינה צריכה כלל:

[ה]

והנראה ליישב סתירת הטור, דגם הוא מודה לעיקר החששא דגם באינו מומחה יש לאסור משום חששא זו דיטעו בו הרואים ויתנו לו לשחוט ואפי' לדידן דקיי"ל רוב מצוין מומחין הם מ"מ יש לנו לחוש דגם הוא יטעה בעצמו מדנותנים לי לשחוט מכלל דכשר אני וגם אחרים יטעו בו ויתנו לו, או כמו שהבאנו למעלה דהך רובא לא אמרינן ליה רק בניכר בית השחיטה ורואין שהיה כהוגן ולא בלא"ה וא"כ אינו מומחה דומה לחשו"ק דאסור, והא דמתיר הטור באינו מומחה גם לכתחילה ע"י עומד ע"ג הוא מטעם אחר דס"ל דעיקר כלל חשש דטעות הרואין לא אמרינן ליה רק בשוחט בינו לבין עצמו וכגון בחשו"ק השוחטים עבור כלבים בינן לבין עצמן שאסור משום טעות הרואים דהרואה אינו יודע דשחיטתו עתה הוא עבור כלבים ויתן לו גם לאכילה ובלא עומד ע"ג אבל היכא דהשתא שוחט בעומד ע"ג ס"ל להטור דלא שייך כלל חששא דיתנו לו בלא עומד ע"ג דאין לנו לחוש דבפעם אחרת יתנו לו באופן אחר מכפי שהוא שוחט עתה והרי אדרבה איכא הוכחה להרואה מדשחיטתו השתא הוא בצירוף עומד ע"ג מכלל דבלא זה אסור לו לשחוט ומש"ה מתיר הטור והא דבחשו"ק אסורים לכתחילה בשוחטין לאכילה אפי' בעומד ע"ג ס"ל דג"כ אין הטעם דלמא בפעם אחר יתנו להם בלא עומד ע"ג רק חיישינן דלמא לא יסתכל היטב במעשיהם ויקלקלו וס"ל דהך חששא לא אמרינן לה רק בחשו"ק דמועדים הם לקלקל משא"כ באינו מומחה דרוב מעשיו מתוקנים הם וכמש"כ בחידושי הרשב"א שהבאנו באות א', וראי' ברורה דזה הוא סברתו של הטור דהרי בחשו"ק השוחטים לאכילה מבואר להדיא בגמרא דאסור גם בעומד ע"ג והא דאסרינן לחשו"ק לשחוט גם עבור כלבים מבואר להדי' בטור דאינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג שרי ובע"כ מוכרחין לומר בטעמו דס"ל דכששוחטין לאכילה דאיכא חששא דלמא לא יסתכל היטב במעשיו ויקלקל ומש"ה אסור בכל גווני אבל בחשו"ק ועבור כלבים דאין האיסור רק משום דהרואה יטעה בו ויתן לו לשחוט גם לאכילה ומש"ה שרי אי איכא עומד ע"ג דליכא טעות עוד דאדרבה איכא הוכחה דבלא זה אסור, וכן מוכח מדברי הרשב"א שבחידושיו ריש חולין כתב הטעם דאסור אפי' לכלבים הוא משום טעות הרואין ולקמן (בדף ד') כתב הטעם דאסור לחשו"ק לשחוט לאכילה גם בעומד ע"ג משום דלמא לא ישגיח עליו היטב ולא יבחין בקלקולו הרי דכתב שני טעמים להני שני דינים, וגם ז"ל הרשב"א בתוה"ב (דף ח') וחשו"ק אע"פ שיודעין ה' שחיטה אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' עומדים ע"ג לפי שרוב מעשיהם מקולקלים כו' שמא ישהו ושמא ידרסו ולאו אדעתייהו דאותם אחרים כו', ור"י ז"ל פי' אין מוסרין להם לכתחילה ואפי' להתלמד ובאין אחרים רואין אותן גזירה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר ויאכלו על ידו והם לא ידעו שלא מסרנו לו אלא להתלמד עכ"ד הרשב"א הרי דהוצרך לומר שני טעמים דלהתלמד לא אסר אלא בלא עומד ע"ג והחשש הוא משום טעות הרואין ובשוחט לאכילה דאסר גם בעומד ע"ג הוסיף בו טעם דלמא לא ישגיח עליו היטב ומוכרח הסברא כמש"כ דכל דאיכא עומד ע"ג אין לחוש דיתנו לו בלא עומד ע"ג ומש"ה הוצרך לומר בו טעם אחר דלא יתבונן בו היטב וטעם זה לא שייך רק בחשו"ק דמועדים לקלקל, וכן מוכרח לומר דהב"י הביא דברי הרשב"א שכתוב דהא דקטן לא ישחוט לכתחילה זהו דוקא באינו יודע לאמן ידיו אבל אם יודע לאמן ידיו שוחט גם לכתחילה וסיים הב"י דמשמע מדברי הרשב"א דבשחט בינו לבין עצמו גם בדיעבד אסור גם ביודע לאמן ידיו, ולפי"ז הרי תיקשה דאמאי שוחט לכתחילה ביש עומד ע"ג ניחוש דלמא בפעם אחר ישחוט בינו לבין עצמו דבקטן הא לא שייך הסברא שכתבנו דהוא בעצמו לא יקבל לשחוט ומוכרח כמש"כ דבכה"ג לא חיישינן כלל, אמנם עיין בהגהות הטור שתמה על הב"י בזה וכתב דלא מצא שום משמעות ברשב"א כהב"י ואדרבה דמדבריו במשמרת הבית משמע דביודע לאמן ידיו גם בינו לבין עצמו כשר בדיעבד ואין מכאן ראיה לזה אבל מדבריו בחידושיו מוכרח הסברא וכמש"נ. ועוד דהרי (בדף ג') קאמר אביי דכותי שוחט לכתחילה בישראל עומד על גביו ולרבא בישראל יוצא ונכנס אבל אם בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וכו' וכתבו התוס' דהא דאסור לכתחילה בלא עומד ע"ג על סמך שיבדקנו אח"כ בכזית בשר דלמא ישכח ויאכל בלא בדיקה והרשב"א בחידושיו כתב הטעם דאסור משום טעות הרואין דיתן לו בלא בדיקה שלא ידעו שבדקו אותו אח"כ, והרי מ"מ חזינן דבעומד ע"ג שרי לכתחילה בלא שום בדיקה ולא חיישינן דלמא יתנו לו בלא ישראל עע"ג ומוכרח דלא אמרינן הך חששא רק בשוחט עבור כלבים או להתלמד ובלא עומד ע"ג דחיישינן דיתנו לו גם לאכילה ובאותו אופן עצמו שהוא שוחט עתה, אבל היכא דשוחט באופן המותר כגון בעומד ע"ג בכותי ובבדיקת סכין במומר לא חיישינן לשמא יתנו לו בפעם אחר באופן אחר ממה שהוא עתה וכמש"כ דאדרבה איכא הוכחה להרואה דבאופן אחר אסור, וזה ברור. וס"ל עוד להטור דהך סברא שייך באדם שלם דאז יבין הרואה מדהוצרך עתה להיות עומד ע"ג מכלל דבלא זה אינו כשר לאכילה אבל בחרש השומע ואינו מדבר דאפי' אם החרש מומחה וכשר גם לשחוט בינו לבין עצמו מצד עצם השחיטה מ"מ הרי מוכרח להיות כאן אחר שיברך לו ושוב איכא הך חששא דטעות הרואים דיסבור בו שהוא מומחה וכשר לשחיטה ויסבור דמה דהשתא איכא עוד אחד הוא רק משום הברכה ויתנו לו גם בלא מומחה עומד ע"ג רק שיברך וילך לו או שיברך לו גם מי שאינו מומחה ומש"ה מחמיר הטור דבאינו מדבר אסור לכתחילה אלא א"כ הוא בעצמו מומחה דמומחה עומד ע"ג לא מהני דבכה"ג ליכא הוכחה כלל להרואה, וזהו שכתב הטור דאינו מדבר שוחט אם הוא מומחה פי' לאפוקי בידוע שאינו מומחה אסור גם בעומד ע"ג והוא תי' נכון בסברא בסתירת דברי הטור:

[ו]

וא"כ הדרא קושי' רבינו ברוך דהרי חזינן מאוקימתא דרבינא דמוקי הך וכולם ששחטו באינו מומחה ומוכח דבאינו ידוע אם הוא מומחה גם בעומד ע"ג אסור לכתחילה וכמו כן צריך להיות לדידן בידוע דאינו מומחה דהרי חזינן דגם באינו מומחה איכא למיחש בע"כ שמא לא ישגיח עליו היטב ויקלקל:

[ז]

וע"כ נראה לישב דעת הטור והעומדים בשיטתו באופן אחר דמהא דחזינן דלרבינא אסור אין ללמוד מניה לדידן, דהנה הגמר' פריך דלרבינא הך וכולם ששחטו ואחרים רואין אותו כשירה אהי אילימא אחשו"ק ואם שחטו מבעי' לי' אלא אשאינו מומחה בבודקין אותו סגי ומשני בדליתא קמן דלבדקי', וכתבו התוס' דמשמע מזה הא איתא קמן ובדקוהו ונמצא שאינו יודע גם בדיעבד אסורה ולא מהני מה דאיכא עומד ע"ג מדלא משני שנמצא אינו יודע והקשו התוס' מהא (דבדף י"ב) קאמר רב ראה א' ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ועכ"פ חזינן דגם בידוע דלא גמיר כשירה בעומד ע"ג מדפריך פשיטא ונשארו התוס' בקושי', והרי מוכרחין אנו לומר דהני שני סוגיות חולקין בהאי דינא, ועיי' ברא"ש (סי' ו') שהביא מה שכתב האלפס וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכתב ע"ז הרא"ש דהך ראה אחד ששחט דנקט האלפסי פירושו דראוהו מרחוק ולא ראה אם שחט יפה או לא דאין לפרשו באחרים רואין אותו ממש דא"כ אפי' לרבינא דלא ס"ל הך סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ג"כ שחיטתו כשירה בדליתא קמן למבדקי' עכ"ד, הרי מוכרח דגם הרא"ש ס"ל כהתוס' דלפי סוגי' זו בנמצא שאינו יודע אסור גם דיעבד אע"ג דהיה עומד על גביו דאל"כ למה כתב הרא"ש בליתא קמן למבדקי, דמשמע דאי איתא קמן צריך בדיקה ואי בכל גווני כשירה היא בדיקה זו מאי טיבה ומאי נ"מ בבדיקה זו ומוכרח דס"ל כהתוס' וס"ל דהך סוגי' חולקת על הסוגי' (דדף י"ב), ועיי' בשו"ת הרשב"א חלק ראשון סימן תק"ל שכתב שם השואל בשם רבינו דן דמי שבודאי אינו יודע אסור גם בדיעבד ואע"ג דאיכא עומדים על גביו וראייתו מהך סוגי' דמשני בדליתא קמן ולא משני בנמצא שאינו יודע והרשב"א שם חולק על זה וכתב דגם בודאי לא ידוע כשר בדיעבד והביא ראי' מהא דמכשרי המשנה בחשו"ק באיכא עומדים ע"ג וחשו"ק הרי ודאי דאינם יודעים הלכות שחיטה ושוב הביא עוד ראי' מסוגי' (דדף י"ב) הנ"ל וצ"ע דלא כתב הרשב"א כלל לתרץ קושייתו של רבינו דן דאמאי לא משני בנמצא שאינו יודע, [וגם דהרי מקושי' הגמ' מוכח כן דפריך וכולן ששחטו אהי קאי כו' אלא אשאין מומחה בבודקין אותו סגי נימא דקמ"ל דכשירה בלא בדיקה וא"צ לבודקו אלא מוכרח כרבינו דן דאי באמת אינו יודע פסול גם דיעבד ומש"ה אי איכא קמן צריך לבודקו דלמא אינו יודע ותאסר וכשבדקו ונמצא יודע א"צ להעומדים ע"ג, וצ"ע] והגם דלא ידעינן האיך מישב הרשב"א להך סוגי' עכ"פ חזינן דהרשב"א חולק על התוס' וס"ל דגם הסוגי' (דדף ג') ס"ל דכשירה גם בודאי לא גמיר יעוי' בדברי הרשב"א, וא"כ הרי י"ל דהאי דינא של הטור תלוי במחלוקת הסוגיות דהא דחזינן דמוכרח (בדף ג') דלרבינא אסור לכתחילה ליתן למי שאין יודעין בו אי גמיר או לא זהו רק לפי מה דס"ל לההיא סוגי' דגם בשחט עם עומד ע"ג מ"מ צריך בדיקה אח"כ באיתא קמן ואם נמצא שאינו יודע אסורה ומש"ה אע"ג דבדיעבד סמכינן על הא דהי' עומד ע"ג ומכשרינן אם אין יודעין בו אי גמיר או לא בדליתא קמן למבדקי' מ"מ לכתחילה אסור ליתן לו אם לא על סמך שיבדקנו אח"כ דלמה לנו ליכנס לספק זה המרובה דלמא באמת אינו יודע ואוכלין איסורא ומהיכי תיתי נעשה כן לכתחילה, אבל לפי מה דס"ל להגמר' (בדף י"ב) דאפי' בודאי לא גמיר כשירה בעומד ע"ג ולא חיישינן דלמא קלקל והעומד ע"ג לא התבונן היטב בו שוב נוכל לומר דגם לכתחילה לא חיישינן להך חששא כלל, והוא תי' נכון בישוב דעת הטור, ולתירוץ זה נתכוין הגר"א בביאורו (ס"ק י"ז) רק שקיצר בדבריו כדרכו בקודש שוב מצאתי בים של שלמה (סי' ה) שתי' כן דעת הטור:

[ח]

ולפי דברינו לא די שאין מסוגי' זו שום סתירה להטור ואדרבה עוד נסתייעו דבריו טובא דהרי ודאי קשה דהא חזינן (בדף י"ב) דס"ל לרב להדי' דגם בודאי לא גמיר מ"מ שחיטתו כשירה בעומד ע"ג, וגם הסתמא דגמרא ס"ל כן בפשיטות עד דפריך על רב אי דידע דלא גמיר פשיטא, וא"כ הרי ודאי קשה על הסוגי' (דדף ג') דבא לתרץ דברי רבינא ומוקים בליתא קמן למבדקי' ולא מוקי לה בנמצא שאינו יודע דמנ"ל להגמ' דרבינא חולק על רב בזה דודאי דאין מקום לומר דהך סוגי' ס"ל למילתא דפשיטא דאסורה ואין שום סברא להתירו דהרי חזינן דרב וסתמא דגמ' (דדף י"ב) ס"ל להתיר ודלמא גם רבינא ס"ל כן, וגם מאי מקשה הגמרא על רבינא אלא אשאין מומחה בבודקין סגי נימא דס"ל כרב ותני דכשירה בלא שום בדיקה וקמ"ל דא"צ לבודקו, ומוכרח מזה כהטור דלרב דמכשיר גם בודאי לא גמיר ה"ה דשרי לכתחילה וזהו גופא דדחקה להגמר' דרבינא ע"כ חולק על רב בזה דאל"כ שוב לא מצי קאי הך וכולן ששחטו על אינו מומח' דמדנקט ששחטו הא מוכח דלכתחיל אסור ליתן לו וכהוכחתו של רבינו ברוך ומוכח דרבינא סבר דאי באמת אינו יודע גם בדיעבד אסור ומש"ה אסו' לכתחיל' לרבינא ורק בליתא קמן סמכינן דלמא גמיר אבל באיתא קמן צריך בדיקה ומש"ה פריך דבודקין אותו לחודא סגי וא"צ להעומד ע"ג ומוכרח לאוקמא בליתא קמן וא"כ אנן דפסקינן כרב דלכל הפחות בדיעבד שרי גם בודאי לא גמיר מוכרח לפי"ז דגם לכתחילה שרי וכהטור, ובזה נעמוד ג"כ על מה דפסקו כל הפוסקים דבדיעבד שרי גם בודאי לא גמיר דלכאורה קשה כיון דלדעת התוס' והרא"ש הוא מחלוקת הסוגיות (ובדף ג') ס"ל דאסורה א"כ מנ"ל לפסוק להקל כסוגי' (דדף י"ב). ובודאי דזהו טעמו של רבינו דן שבתשובת הרשב"א שפסק לאסור גם דיעבד מכח הך סוגי' והרשב"א דחה דבריו וא' מן הראיות הוא מהך (דדף י"ב) ובודאי דגם ממנו לא נעלם ההיא סוגי' רק ס"ל כיון דהוא פלוגתא בגמר' ומש"ה פסקה לחומרא. אבל הרי יש להבין טעמן של הפוסקים שפסקו להקל וגם בשו"ע לא הביא שום דעה להחמיר בזה והרי להתוס' והרא"ש הי' צריך לפסוק לחומרא. ולפי הנ"ל ניחא היטב דכיון דחזינן דרב ס"ל להדי' דכשר וגם סתמא דגמ' פריך בפשיטות עלי' פשיטא א"כ ודאי דהלכה כן. והא (דבדף ג') מוכרח מגמר' להיפוך אינו משום דסתמא דגמר' ס"ל כן רק הא קיימינן אליבא דאוקימתא דרבינא ולדידי' הא מוכרח דחולק על זה כי היכי דלהוי ניחא הך וכולן ששחטו רק דיעבד דיהי' קאי גם על אינו מומחה ולא דסתמא דגמר' בעצמה ס"ל כן וכיון דאנן לא קיי"ל כלל כאוקימתא דרבינא בעיקר אוקימתא דידי' דהא קיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא איירי המשנה כלל באינו מומחה שוב אין לנו הכרח לומר דלא כרב ובודאי דיש לפסוק כרב וכסתמא דגמר' וכל זה נכון:

[ט]

אמנם זה מספיק רק לישב דברי הטור אבל הרי הרשב"א כתב ג"כ כן דגם לכתחילה שרי באינו מומחה ועליו עדיין קשה קושי' רבינו ברוך דמדתני וכולם ששחטו בדיעבד מוכח דלכתחילה אסור דאיהו הא ס"ל בתשובה דהשני סוגיות אינם מחולקים כלל דהרי הוכיח מהמשנה דגם בודאי לא גמיר כשר מהא דגם חשו"ק כשר והם בודאי לא גמירי הבאנו דבריו לעיל] ולדידי' הרי אין תי' זה מספיק ולכאורה צ"ל להרשב"א דלא ס"ל עיקר הוכחתו של רבינו ברוך רק סבר דאע"ג דלרבינא קאי הך וכולם ששחטו גם על אינו מומחה מ"מ לשון דיעבד דנקטה המשנה אינו רק משום חשו"ק וכמו שתי' הכרתי ופלתי שהבאנו באות ב' אמנם גם זה ניחא דהרי ודאי דדעת הרשב"א בתשובה יש להבין מדוע לא חשש כלל לדיוקו של רבינו דן דודאי דמסוגי' (דדף ג') מוכרח מקושי' המקשה ומהתי' דבנמצא דלא גמיר אסורה וכמו שכתבנו והגם דהרשב"א הוכיח דכשר מהמשנה דמכשרי בחשו"ק מ"מ אכתי זהו גופא תקשה על הך סוגי' (דדף ג') והנראה דצ"ל דהרשב"א מחלק בין הנושאים דרק (בדף נ') דאיירינן אליבא דרבינא באדם שאינו ידוע לן אי גמיר או לא גמיר ונמצא דאין ידוע פסולו של השוחט להעומד ע"ג ומש"ה אם אח"כ נמצא דלא גמיר אסור גם בדיעבד דחיישינן דלמא העומד לא שם על לבו להשגיח היטב עליו וסמך קצת על השוחט וחיישינן דלמא קלקל ולאו אדעתי' ומש"ה הוכרח הגמר' לאוקמא רק בליתא קמן ולא בנמצא שאינו גמיר אבל בחשו"ק או בהך (דדף י"ב) דאיירי בידוע לנו בתחילה דלא גמיר דפסולו ידוע לנו מקודם בודאי דלא סמך עליו כלל ונתן לבו להשגיח היטב ומש"ה אמרינן התם דשרי. ונאמר דגם הרשב"א בתשובה לא פסק להתיר רק בכה"ג דידוע דלא גמיר אבל באינו ידוע ונמצא דלא גמיר מודה הרשב"א דאסור, ועכ"פ גם להרשב"א הא מיושב היטב קושי' התוס' (בדף ג') בסתירת הסוגי' ועיי' בכנה"ג בהגהותיו על הב"י שכתב לתרץ כן קושי' התוס' וס"ל להרשב"א והעומדים בשיטתו דגם לענין לכתחילה יש לחלק כן דרק באוקימתא דרבינא דאיירי באינו ידוע אי גמיר או לא אסור לכתחילה דלמא באמת אינו יודע ותהי' אסורה גם דיעבד ומש"ה נקטה המשנה רק ששחטו דיעבד אבל היכא דידעינן דלא גמיר דודאי שרי בדיעבד ה"ה דלכתחילה שרי מהאי טעמא. שוב מצאתי תי' זה בהגהות הגאון ר"ע אייגר זצלה"ה זי"ע הנדפס מחדש בגליון היו"ד. ועוד יותר יש לומר דגם הך סברא דבכה"ג דידוע פסולו גם לכתחילה שרי יצא להו להרשב"א והטור מהך סוגי' גופה (דדף ג') דלכאורה ודאי דקשה טובא על התוס' שנשארו בקושי' בסתירת הני סוגיות ואמאי לא תירצו כמש"כ לחלק בין ידוע פסולו לאין ידוע פסולו והרי הוא סברא ברורה לחלק ביניהם ומצאתי בכו"פ סי' א' ס"ק י' שהקשה כן על התוס' ומה שכתב שם לישב דברי התוס' לא הבנתי כוונתו יעו"ש ואולי יש שם איזה חיסרון בדבריו וטעות הדפוס: והפשוט דהתוס' מיאנו בתי' זה דא"כ הדר קשה על הגמר' אמאי דחקה לאוקמא בליתא קמן למבדקי' ה"ל לאוקמא בידוע דלא גמיר ומזה הוכיחו התוס' דס"ל להך סוגי' דגם בידוע דלא גמיר חיישינן דלמא לא השגיח עליו היטב ואסור גם בדיעבד ולדידהו צ"ל דלא גמיר גרע עוד דודאי דבדיעבד כשר דשאני חשו"ק דודאי לא סמיך עליהם כלל אבל בבן דעת גם בודאי לא גמיר חיישינן גם בדיעבד דלמא סמיך עליו קצת וז"ל הרשב"א בסי' תק"ל בדברי השואל בהביאו דעת רבינו דן דאסור אמאי דחיק כו' לוקי למתניתין וכולן ששחטו אמאן דידעינן דלא גמיר אלא דחיק לאוקמא בליתא קמן ש"מ בכה"ג אסור. הרי להדיא דלא הקשה כפשוטו נוקמא בבדקוהו ונמצא דלא גמיר דעל זה נוכל לחלק כמש"כ רק הקשה כמש"כ דאכתי נוקים בידוע מקודם דאינו יודע ומכח קושיא זו יצא לו להטור דבידוע פסולו כמו דכשר בדיעבד גם לכתחילה שרי ומש"ה לא מצי לאוקמא בכה"ג דתיקשה הא דאמר וכולם ששחטו דמשמעו רק דיעבד ומש"ה מוקים לה רק בידוע דלא גמיר ובליתא קמן למבדקיה דבכה"ג לכתחילה אסור לרבינא ועכ"פ יהי' התי' אם כתי' זה או כהקדום דאדרבה דברי הטור נסתייעו עוד מסוגי' זו. ולפי"ז יצא לנו דהא דהתיר הטור גם לכתחילה אינו רק כשאותו מומחה העומד ע"ג יודע בו בהשוחט דלא גמיר ואז משגיח עליו היטב אבל אם לא הודיעו לו דהשוחט לא גמיר רק אנן ידעינן בי' דלא גמיר לא מבעי דלכתחילה אסור אלא גם בדיעבד יש מקום לאסור לפי תי' זה השני וכמו דחזינן דלרבינא אסור גם בדיעבד אם נמצא דלא גמיר. וזהו דדחיקא מילתא בהאי תי' בתרא דהרי כל הפוסקים וכן הטור בעצמו סתמו דבריהם וכתבו להתיר אם ראו אותו מומחה ומשמע דאפילו לא הי' ידוע זאת להעומד ע"ג ג"כ כשר מיהא בדיעבד. וע"כ יותר נראה כתי' הראשון דהטור ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש אביו דהוא פלוגתא בין הסוגי' ולדידן שרי גם לכתחילה ולהרשב"א נאמר כתי' זה השני ונאמר דלקושטא דמילתא לא הכשיר הרשב"א רק בידוע פסולו וכמו שנתבאר:

[י]

והנה הפר"ח הביא ראי' להטור מהא (דבדף י"ב) מדקדק הגמר' על הא דתנן חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו את שחיטתן ואמרי' שם שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ופרש"י אלא שמא יקלקלו דמשמע דמועדים הם לקלקל זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה ואע"ג דאיכא אחרים עומדים על גביו ומזה הא מוכח דגדול שאינו מומחה דאינו מועד לקלקל כחשו"ק שרי גם לכתחילה באיכא עומד ע"ג ובודאי דאין מסוגי' זו קושי' על רבינו ברוך די"ל דלא ס"ל כלל כפרש"י דמפרש לה בשוחטין לאכילה רק כפירושו של ר"ת שהביאו התוס' בריש המסכת בד"ה שמא דמפרש הא דאמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה היינו גם אם ירצה להאכילה לכלבים יעו"ש וא"כ הא י"ל דרק זה הוא דאינו אסור אלא בחשו"ק ולא בגדול שאינו מומחה ושוחט לאכילה י"ל דאסור גם באינו מומחה. וכן כתב הכו"פ לישב קושי' הפר"ח לדעת ר"ב וא"כ מוכח דדעת רש"י להלכה הוא ג"כ כהטור. ולכאורה היה נראה דגם רבינו ברוך מצי ס"ל בעיקר פירוש של הגמר' כפרש"י דרבא איירי בשוחטין לאכילה והרבותא היא אע"ג דאיכא עומד ע"ג. ומ"מ מצינן לומר דגם אינו מומחה דומה בהאי דינא לחשו"ק ואסור ודקדוקו של רבא נפרש דאינו משום דלשון שמא יקלקלו משמע ליה לרבא דמשום דמועדין לקלקל וכפרש"י ומני' הוא דמדקדק רבא דלכתחילה אסור גם בעומד ע"ג דאי לא אסור רק בלא עומד ע"ג א"כ לא צריך לטעמא דמועד לקלקל דגם בספק קלקל ג"כ אסור גם בדיעבד ורבינו ברוך חולק בזה על פרש"י ומפרש דרבא מדקדק מדנקטה המשנה שמא יקלקלו בלשון עתיד וה"ל למנקט שמא קלקלו דיעבד כיון דגם בדיעבד אסור בחשו"ק בינן לבין עצמן. ומזה הוכיח רבא דהמשנה קמ"ל עוד חידושא לענין לכתחילה ואפילו במקום דשרי בדיעבד וכגון שיש עומד ע"ג מ"מ כל שיש לחושבו שמא יקלקל אסור ליתן לו וה"ה באינו מומחה ורק מלשון רש"י שכתב דדיוקו הוא דשמא יקלקל משמע דמועדין לקלקל מוכח דס"ל כהטור אבל מהגמר' אין קושי' על רבינו ברוך גם אם נפרש בעיקר הפירוש כרש"י דקאי על אכילה (ועיי' בב"י שכתב על דברי הטור דכן נראה מדקדוק לשון רש"י ונתכוין לדברי רש"י הללו (דדף י"ב) ובהגהות הרלנ"ח נדחק בשם הדמש"א בביאור כונת הב"י לאיזה דיבור מפרש"י נתכוין הב"י וכונתו פשוטה כמש"כ). אמנם זה אינו דלכאורה אי אפשר לומר כלל דר"ב יסבור כפרש"י דהרי עיקר יסודו של ר"ב הוא מאוקימתא דרבינא דמוקי הך וכולן ששחטו דמשמעו דיעבד גם על אינו מומחה ומוכיח מניה דלכתחילה אסור כמבואר כל זה במרדכי פ"א דחולין ובהגהות אשרי שם. ולפרש"י הרי אדרבה לפי אוקימתא של רבינא מוכח דשרי דהרי רבינא מפרש לה הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע ה' שחיטה אבל אין יודעין בו אם יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע חוץ מחשו"ק דגרע מאינו מומחה דאפי' דיעבד אסור שמא יקלקלו ומדקדק רבא מדנקטה שמא יקלקלו דלכתחילה אסור ולפרש"י קאי רבא בשוחטין לאכילה ובעומד ע"ג. נמצא דבהך בבא דחוץ מחשו"ק שמא יקלקלו נכללו בו שני דברים מחודשים חדא דחשו"ק אסור גם בדיעבד בלא עומד ע"ג ואידך דגם בעומד ע"ג אסור לכתחילה וא"כ הרי מהמשך לשון המשנה מוכרח דבאינו מומחה שרי לכתחילה דהרישא הא איירי באינו מומחה ותני עלה חוץ מחשו"ק ואשמעינן האי דינא דאסור לכתחילה א"כ הך חוץ מחשו"ק קאי גם על זה ומוכח דלא כרבינו ברוך ובע"כ צ"ל דאיהו ס"ל כפר"ת דשמא יקלקלו אשמעינן דגם לכלבים אסור ויהי' מוכרח מזה דבאינו מומחה שרי לכלבים אבל בשוחט לאכילה ובעומד ע"ג דבחשו"ק ידעינן איסורא דידי' מסיפא דקתני וכולם ששחטו דיעבד לפר"ת שפיר ס"ל לר"ב דגם אינו מומחה הוא בכלל איסורא כיון דלרבינא קאי הך וכולם גם לאינו מומחה. וא"כ צ"ע לי טובא דברי המרדכי שהביא דעת ר"ב וראייתו וכתב על זה וז"ל ואין להקשות ע"ז מדאמרינן גבי חשו"ק ש"מ דאין מוסרין להם לכתחילה משמע הא פקח כה"ג שרי דיש לומר דקאי על חשו"ק מומחין עכ"ד. ביאור דבריו דמקשה דהא סתם חשו"ק אינם מומחין ומדנקט רבא בחשו"ק מוכח דבפיקח שרי דהמרדכי ס"ל בפירוש הסוגי' כפרש"י דרבא קאי על שוחט לאכילה ותי' המרדכי דרבא איירי בחשו"ק מומחין. הרי דרוצה לישב הוכחת רבינו ברוך ודעתו גם לפרש"י ולכאורה הוא דבר הבלתי אפשר וכמש"כ דמהמשך לשון המשנה עצמה מוכח דבאינו מומחה שרי וצ"ע. ולא ידעתי מקום לתרץ דברי המרדכי שרוצה לישב דיוקו של ר"ב גם לפי פרש"י אם לא שנאמר דלרבינא דמוקי המשנה על אינו מומחה לא ס"ל כלל הך דיוקא דרבא דשמא קלקלו לא קתני דהרי לפרש"י בלא"ה מוכרח דלאו כ"ע ס"ל הך דיוקא דהרי התוס' הקשו על פרש"י דהרי זאת נדע מסיפא לאסור בחשו"ק דתני וכולם ששחטו ותירצו דרש"י גורס רבה ואיהו ס"ל כאוקימתא דרבה בר עולא או רבינא דקאי הך וכולם לא על חשו"ק לחודא רק גם על טמא במוקדשין או אינו מומחה והי' ס"ד דהך ששחטו דיעבד נקט משום אינך אבל חשו"ק שרי גם לכתחילה ומש"ה צריך למתני שמא יקלקלו לאשמעינן גבי חשו"ק דאסור אבל לאוקימתא דאביי ורבא ורב אשי דלדידהו לא קאי הך וכולם רק על חשו"ק לא מדייקינן הך דיוקא של רבא דקלקלו לא קתני ולהמרדכי נאמר דגם רבינא לא ס"ל הך דיוקא ורבה ס"ל כאוקימתא דרבה בר עולא בטמא במוקדשין וא"כ לא יכלל בבבא דחוץ מחשו"ק הך דינא דאסור לכתחילה וידעינן לי' לאסור בחשו"ק מסיפא וכולן ששחטו וקאי על חשו"ק ועל אינו מומחה דבשניהם אינו רק דיעבד רק המרדכי הקשה אליבא דדינא דמ"מ הא חזינן מהך (דדף י"ב) להלכה דרק בחשו"ק אסור ועל זה תי' דאיירי בחשו"ק מומחים:

[יא]

ועיי' בריש המסכת בתוס' ד"ה שמא שכתבו לישב פרש"י דרבה דמדקדק שמא יקלקלו סבירא לי' או כרבה בר עולא או כרבינא ומוקמינן וכולן ששחטו משום אינן מומחין ואצטריך שמא יקלקלו לאשמעינן דחשו"ק אסור ולפי הנ"ל הרי לפי אוקימתא דרבינא אם נדקדק הך שמא יקלקלו מוכח מניה דבאינו מומחה שרי גם לכתחיל' ואיך קאי הך וכולן ששחטו על מומחין, וצ"ל ביאור דברי התוס' דהכי פירושו דמבבא דכולן ששחטו לא היינו יודעין על חשו"ק דאסור דהי' ס"ד דנקט דיעבד רק משום אינו מומחה ומש"ה תני שמא יקלקלו לאשמעינן דבחשו"ק אסור וא"כ שוב מוכרח למתני בסיפא וכולם ששחטו לשון דיעבד כיון דקאי על חשו"ק ג"כ ואינו מומחה שרי גם לכתחילה כדמוכח מרישא, ועכ"פ הא מוכרח דהתוס' ס"ל ג"כ כהטור וגם מוכרח דלא ס"ל דקדוקו של רבינו ברוך רק נקט ששחטו משום חשו"ק וגם לרבינא שרי באינו מומחה וכמו שכתב הכו"פ וכיון דבדעת התוס' מוכרחין אנו לומר כן א"כ הא ודאי דגם. על הרשב"א והטור נוכל בפשיטות לישב כן ואין אנו צריכין לכל התירוצים הנאמרים לעיל:

[יב]

והנה בדברינו הנאמרים למעלה יש לחקור קצת בהא דקיי"ל דבחשו"ק אסור לכתחילה אפי' עבור כלבים או להתלמד וכמו שכתבו התוס' בשם ר"ת והסכימו עמו כל הפוסקים, והטעם בזה כתבו התוס' (בדף ג') בד"ה בודק דחיישינן דלמא משתלי ואכיל מהך שחיטה גופה, וכן כתב רבינו ירוחם זה הטעם הובא בש"ך ס"ק כ"ו, והרשב"א בתוה"ב (דף ח') וכן כתב בחידושי הרשב"א ריש חולין וכ"כ בחידושי הר"ן שם דהטעם דלמא יטעה בו הרואה דכשרים לשחוט ויתן להם גם לאכילה ולדבריהם אינו אסור רק בלא עומד ע"ג אבל בעומד ע"ג כבר נתבאר לעיל דלא שייך למיחש דלמא בפעם אחר יתנו לו בלא עומד ע"ג לא כמו שעושה עתה ועיי' ברשב"א ובר"ן ובטור דבאמת דקדקו וכתבו דלכלבים ולהתלמד אסור בלא עומד ע"ג ומוכח דבעומד ע"ג שרי לטעמא דידהו, אבל לטעמם של התוס' ורבינו ירוחם יש מקום קצת לומר דגם בעומד ע"ג אסור ויש לדחות, אמנם בגדול שאינו יודע יש להסתפק אי מותר עבור כלבים בלא עומד ע"ג ולהתוס' דהחשש שמא יאכל משחיטה זו הרי ודאי דבגדול יש לאסור יותר מבחשו"ק דטפי יש מקום לטעות ולשכוח ולאכול משחיטת בן דעת רק שאינו מומחה משחיטת חשו"ק דקלקולם ניכר לעין כל רואה אמנם לטעם של הרשב"א והר"ן יש להסתפק די"ל דרק בחשו"ק חיישינן דהרואה יטעו בהם שכשרים לשחוט ויתן להם והם הא יקבלו אבל בגדול שאינו מומחה יש מקום להתיר וכפי הסברא הראשונה שכתבנו לעיל דכיון דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם הוא בעצמו לא יקבל לשחוט לאכילה בלא עומד ע"ג, אבל לפי מה שכתבנו אח"כ דברי הטור דמצריך באינו מדבר שיהי' בעצמו מומחה דוקא ומוכרח דגם לדידן חיישינן גם בבן דעת משום טעות הרואים כל ששוחט עתה בלא עומד ע"ג א"כ הא גם עבור כלבים צריך להיות אסור בלא עומד ע"ג, ולכאורה מהמשך לשון המשנה מוכח דבאינו מומחה שרי לכלבים דהא לפר"ת הך חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו בא לאשמעינן חידושא דחשו"ק אסור גם לכלבים והרי לרבינא קאי הרישא על אינו מומחה ועלי' תני חוץ מחשו"ק דגריע מאינו מומחה ושחיטתן אסור גם בדיעבד וגם לכלבים אסורים ומוכרח דבאינו מומחה שרי לרבינא עבור כלבים וכמו כן לדידן שרי גם בידוע דלא גמיר. אמנם אין זה הוכחה גמורה דסתם בני אדם לרבינא אע"ג דלא ס"ל דרוב מומחין הם מ"מ הרי מידי ספק לא יצא שמא הוא מומחה וא"כ מהא דחזינן מוכרח מהמשנה דלרבינא שרי לכלבים בספק מומחה מ"מ אין מזה ראי' להתיר לדידן בידוע דלא גמיר דאיסורו אם ישחוט ברור ואפשר דגזרינן שמא ישחוט לאכילה, ובפרט דהרי י"ל דגם רבינא ס"ל הך דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והא דאוסר באינו מומחה גם בדיעבד י"ל דהתוס' בבכורות (דף כ') הקשו דאמאי סמכינן מיהא בדיעבד על הך רובא דמומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור שאינה זבוחה שהי' להבהמה בחי' ותאסר גם דיעבד ותירצו דמיעוטא דאינו מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חשבינן ליה כלל וכ"כ הרא"ש בריש חולין, וא"כ הא י"ל דגם לרבינא הוא רוב רק ס"ל דהמיעוט הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה משום סמוך מיעוטא לחזקה ואסורה מדרבנן גם דיעבד ואין זה דוחק דהרי יותר מזה דעת הראב"ן הובא בש"ך ס"ק ה' דגם לרבינא כשר היכא דליתא קמן ואי אפשר בשום אופן למבדקי' ולא אסר רבינא רק היכא דמצי להשיגו ולבודקו ע"י טירחה מרובה ולדידי' הא ודאי דגם לרבינא אינו אסור רק מדרבנן, וא"כ אפילו להחולקים על הראב"ן וס"ל דרבינא אסר לה בכל גווני אין בזה שום דוחק אם נאמר שאינו אוסר רק מדרבנן מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שאין האיסור רק מדרבנן מש"ה לא גזרינן בו כששוחט לכלבים ואין מזה ראי' לדידן בידוע דלא גמיר דשחיטתו איסור גמור הא י"ל דגם לכלבים חששו חכמים דלמא יתנו לו לאכילה וכמו דחששו בחשו"ק. אמנם מאוקימתא דאביי ורבא דמוקמא להמשנה בכותי ובלא ישראל עומד ע"ג אסור ובדיעבד שרי ע"י בדיקת כזית בשר חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו ולהתוס' הא כ"ע מודים להך דיוקא דשמא קלקלו לא קתני דזהו עיקר הקושי' שדחקו לר"ת לפרש דלא כרש"י משום דגורס (בדף י"ב) אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם כו' ומוכרח דבכותי שרי לכלבים גם בלא ישראל יוצא ונכנס וא"כ הא כמו כן לדידן בלא גמיר דמה בין לא גמיר לכותי אידי ואידי ספיקא הוא ומוכרח דלא אסרו חכמים לכלבים רק בחשו"ק לחודא דרוב מעשיהם מקולקלים מש"ה החמירו בהם לאסור גם לכלבים אבל בכותי או לא גמיר דאינו רק ספק איסור אם ישחוט לאכילה לא גזרו בו לכלבים או להתלמד:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה