בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
דרושים · דרוש י
במסכת ברכות דף ל"ב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אר"ל אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה כו' התשכח אשה עולה כו' אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפניך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר לה גם אלה תשכחנה א"ל רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאר"א דאר"א מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה עגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, ויש להבין מה תלוי זה בזה וכשהבטיח לה ששוכח מעשה עגל פחדה שישכח לה מעשה סיני והוצרך להבטיחה שלא ישכחהו ומאי שייך זה לזה:
ונבאר המשך הפסוקים בפרשה כי תשא וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי כו' ועתה לך נחה את העם כו' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל, ואמרנו לבאר המשך הכתובים, ובמדרש רבה על פסוק זה אנא חטא העם הזה, ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושיבר הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו שעשו העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם אתה מוחל להם גם לי מחול שנאמר ועתה אם תשא חטאתם, כן חטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני נא מספרך אשר כתבת א"ר אחא לא זז משם עד שפנה חטא שלהם שנא' ויפן וירד. כיון שפנה חטא שלהם אמר משה הרי הי' מי שיבקש רחמים עליהם מי יבקש עלי התחיל מצטער על ששיבר הלוחות אמר לו הקב"ה אל תצטער, ויש להבין אומרו אם אתה מוחל להם גם לי מחול דמשמע דדבר פשוט הוא דשלו יהי' מחול ולכאורה מה תלוי זה בזה, וגם דאח"כ כשפנה חטא שלהם למה חזר והתחיל מצטער על ששיברם הרי דלא הי' פשוט לו שימחול לו, וגם יש להבין הלשון של המדרש שאמר לאחר שפנה חטא שלהם מהו הלשון של פנה ולא אמר שנמחל או נתכפר ומהו הכוונה בלשון הזה:
והענין דהנה בהא דשיבר הלוחות נאמרו הרבה טעמים, ובמדרש רבה איתא על זה משל למלך ששלח שליח לקדש לו אשה הלך וקידשה לאחר שקידשה מצאה שזינתה אמר אם אני נותן לה כתובתה מעכשיו נמצא אני מחייבה מיתה כך הי' משה דן כו' וכן הוא להדי' באבות דר' נתן פרק ב' ע"ש, הרי דכוונת משה רבינו בזה הי' לטובת ישראל דראה שחלילה יתחייבו כלי' ולא יהי' להם תקנה לעולם ועמד ושיברם כדי שיהי' דינם כפנוי' ולא כאשת איש פי' דעי"ז ששיברם יתבטל כל הקבלה מה שהי' עד עתה ונשארו ישראל כמו קודם מתן תורה וא"כ הרי יוכלו לחזור בתשובה וישובו למוטב ויקבלו שנית התורה כמקודם, ובאופן זה מצא להם תקנה על להבא:
ובזה יתבאר לנו המשך הפסוקים דבתחילה אמר ה' למשה לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהי' ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, הרי דחשב לו ארבעה עבירות אחד עשו להם עגל מסכה וזהו בלאו דלא תעשה לך פסל ואפי' אם אינו עובדו רק מיד שמכין איזה דבר שיהי' לו לעבדו עובר על לאו זה, שנית וישתחוו לו, שלישית ויזבחו לו, רביעית ויאמרו אלה אלהיך דגם זה נקרא עבודה לכו"ם וכמו דאיתא במסכת סנהדרין (דף ס"א) דהאומר אלי אתה לע"ז חייב מיתה שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה שלשה האחרונים הם במיתת ב"ד דהמשתחוה לכו"ם או זובח או אומר אלי אתה חייב מיתת ב"ד, והראשונה דהוא העשי' הוא רק במלקות דל"ת דלא תעשה לך פסל, ויש עוד מקום לומר דמש"ה חשב אלו ארבעה עבירות משום דאיתא במסכת יומא (דף פ"ו) דבציבור אם עבר עבירה פעם ראשונה ושני' ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ומש"ה אמר לו שעברו ארבעה עבירות וע"כ הניחה לי ויחר אפי בהם כו' ויחל משה כו', ואח"כ כשחזר משה שנית להתפלל עליהם אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ועתה אם תשא כו' ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל כו', הרי דתפס לי' בתפלתו רק חטא אחד והוא העשי' והוא הקל שבהם ומדוע הניח השלשה חטאים החמורים ולא ביקש עליהם כלל. ועיי' במסכת יומא (דף פ"ו) דפליגי תנאי דר' יהודא בן בבא ס"ל דכל המתוודה צריך לפרט החטא בתפלתו שנאמר אנא חטא העם הזה ויעשו להם אלהי זהב, ור' עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ועשו להם אלהי זהב כדר' ינאי דאמר ר' ינאי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב, וא"כ לר"ע ניחא שפיר דלא הוצרך לפרש בהתפלה השתחוי' וזביחה אבל לר' יהודה בן בבא קשה, רק הענין דהנה עיקר גודל החטא הוא ההתחלה דאח"כ עבירה גוררת עבירה ומן הקל יבא האדם אל החמור וכמאמר הכתוב לפתח חטאת רובץ וכשהיצה"ר מכשיל את האדם גם בחטא קל מתגבר על האדם ביותר ויותר גם בהחמור ובמדרש תנחומא פרשת ויקרא איתא וז"ל שנו רבותינו עבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שבאת לידו שעשאה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ובפרט במעשה העגל שהי' החטא הראשון אחר מעמד הר סיני שנעקר היצה"ר מלבם כמו דאי' במדרש שה"ש בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע ת"ת בלבם וכששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, בודאי דהראשון אף אם הוא בעצמו הי' קל עכ"ז הוא יותר חמור מהבאים אחריו אחרי שכבר חזר היצה"ר בלבם ונמסרו בידו להכשילם, והנה משה רבינו ע"ה שיבר הלוחות כדי לסלק מהם העונש שיהיו נדונים כפנוי' ויהיו כמו קודם מתן תורה, רק דעצה זו לא מהני רק במצות שלא נאמרו רק לישראל ובני נח אינם מצווים עליהם כלל שייך לומר דיהיו נדונים כקודם מתן תורה אבל בעגל דהוא חטא ע"ז דגם בני נח מוזהרים עליו ובעון ע"ז אין חילוק בין ישראל לבני נח רק דישראל נענש עליו בסקילה ובן נח בסייף א"כ הא לא מרויח כלל בשבירת הלוחות, רק גם זה ניחא דהא מבואר בסנהדרין דבע"ז כל מה שאין ישראל נהרג עליו אין בן נח מוזהר עליו כלל ומבואר שם דגיפף ונשק לכ"ע אין בן נח מוזהר עליו וגם בעשי' של ע"ז איכא ג"כ מ"ד דב"נ אינו מוזהר עליו כיון דלישראל אינו רק בלאו, ומש"ה תיכף כשראה משה את העגל שיבר הלוחות כדי שיסולק מהם העון הראשון והוא העשי' דהם כבן נח, אבל העבירות שחייבין עליהם מיתה לא יתוקן בזה כלל כיון דגם בן נח מוזהר בהם וע"כ עמד בשער המחנה ואמר לבני לוי כה אמר ה' כו' שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו כו' דאותם החייבים מיתת ב"ד דנם ע"י בני לוי דהיינו המשתחוה והזובח והאומר אלי אתה, ומש"ה לא מצינו שדן משה להחייבים מלקות כמו המגפף והמנשק וכדומה להלקותם דזה הי' סבור שיתכפר להם ע"י שבירת הלוחות, ובזה ניחא ג"כ מה דציוה לבני לוי שידונו אותם בסייף והרי עובד ע"ז דינם בסקילה ועיי' במסכת יומא (דף ס"ו) שהקשה שם רש"י כן למה דנם בסייף ולפי המדרש ניחא שפיר דלדעתו שוב דינם כבני נח דכל דינו הוא רק בסייף, ומש"ה אח"כ לא הי' צריך לבקש רחמים על החייבים מיתה דאותם כבר נידונו ע"י סנהדרין ונהרגו, ורק על החייבי מלקות שלא דנם כלל דהרי אם יתקבל זאת דעתה הם כפנוים יהיו פטורים חזר משה אל ה' להתפלל וטען טענה זו ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה אמר רק חטא אחד גדולה דהוא הראשון שבחטאים ויעשו להם אלהי זהב, התודה רק על העשי', ואמר שוב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, והוסיף המדרש לבאר טענתו שאמר הם חטאו וגם אני חטאתי ששיברתי הלוחות אם תמחול חטאם ע"י טענתי שהם כפנוים א"כ הרי יפה עשיתי ששיברתי הלוחות א"כ גם חטאי בודאי יהי' מחול, ואם לא תמחול חטאם שלא יתקבל לפניך עצתי וטענתי זאת א"כ הרי לחנם וללא תועלת שיברתי הלוחות גם חטאי לא תמחול וע"כ מחני נא מספרך אשר כתבת, והקב"ה לא הסכים לו בטענתו זאת שהוא ביקש שימחול להם לגמרי שלא יהי' נחשב להם כחטא כלל וכמו בבן נח שאינו מוזהר עליהם כלל והקב"ה השיב לו מי אשר חטא אמחנו מספרי ועתה לך נחה כו' וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל הרי דלא מחל להם לגמרי והענישם במגפה על החייבי מלקות, רק משה רבינו פעל בתפלתו שלא יענישם תיכף בעונש חמור ונתרצה להם באופן אחר שיחלק אותו החטא על כל הדורות לגבותו מעט מעט והחלק המגיע לאותו הדור ענשם במגפה כפי שהגיע לחלקם, אבל עיקר החטא הזה לא מחל להם, והא דלא מחל להם הקב"ה לגמרי הי' ג"כ לטובתן של ישראל דהרי בעצה זו של שבירת הלוחות יש בה ג"כ חיסרון גדול דעי"ז הא יפסידו ישראל ג"כ זכות מעמד הר סיני רק משה רבינו לא מצא עצה אחרת להצילם בלעדי זה ותפס הרע במיעוטו וזהו שאמר במדרש ראה שאין עמידה לישראל וחיבר נפשו עמהם ושיבר הלוחות, והקב"ה לא הסכים בזה כדי שלא יפסידו זכות מעמד הר סיני ולא רצה להפקיע מהם קדושת ישראל שנזדככו במעמד הר סיני ויצאו מכלל בני נח, ומש"ה דנם גם על העשי' ואה"כ ויגוף ה' על אשר עשו את העגל, וזהו שדקדק במדרש לא זז משם עד שפנה חטא שלהם, אמר הגם שלא נמחל להם לגמרי עכ"ז לא זז משם עד שפנה החטא מלפני אותו הדור שפעל בתפלתו לפנות החטא מלפניהם ויהי' מונח מוצנע מחולק לחלקים לכל הדורות הבאים וזהו לשון פנה כמו המפנה חפציו מלפניו שיהי' מונח מוצנע בזויות מיוחד, וזהו שמסיים המדרש לאחר שפנה חטא שלהם התחיל מצטער על ששיבר הלוחות ואמר מי יבקש רחמים עלי דאחרי שלא בטענתי זו מחל להם התחיל להצטער א"ל הקב"ה אל תצטער כו' דמ"מ הסכימה דעתו לדעת המקום דגם רצון הבורא יתברך הי' כן שישברם ואדרבה עוד תצמח לישראל עוד טובה ומעלה גדולה בלוחות השניות וכמו שיבואר בסמוך במדרש שאחר זה יע"ש, ודברי המדרש מבוארים נכון היטב:
וזהו ביאור דברי הגמרא בברכות דאחר שהבטיח להם גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל דהבטיח דלעתיד יסולק ממנה זה העון לגמרי ויהי' נשכח הי' כלא הי' דימחול להם, נתפחדה דלמא יהי' ע"י הטענה הראשונה של שבירת הלוחות משום שהי' אז כפנוים וא"כ הא יבטל מהם זכות מעמד הר סיני ויהי' התחלת קדושת ישראל בהם רק מהלוחות השניות וזהו שאמרה כנס"י הואיל ויש שכחה שמא תשכח לי מעשה סיני, והשיב להם ואנכי לא אשכחך וכנ"ל:
ובזה יבואר לנו המדרש רבה פרשת ויקרא ד' מביא שם הפסוק בקהלת מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע ודורש שם להפסוק בכמה אופנים ואיתא שם ר"י אומר מקום המשפט שמה הרשע מקום שנעשה מדת הדין בעגל שנאמר עברו ושובו משער לשער והרגו איש את אחיו שמה הרשע שמה נאמר ויגוף ה' את העם ורוח הקודש צווחת ואומרת מקום הצדק מקום שהצדקתי וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם שמה הרשיעו ועשו את העגל והשתחוו לו, הרי דהמדרש מפרש להפסוק בדרך שאלה ותשובה דשהמע"ה התפלא מקודם מקום המשפט שמה הרשע ובאה לו התשובה מקו' הצדק שמה הרשע ויש להבין השאלה והתשובה גם להבין אריכות לשונו של המדרש מה שאמר מקום שהצדקתי מהו כוונתו בזה, ולפי הנ"ל מובן היטב דבתחילה התפלא למה הגיע להם שני עונשים דאחרי שכבר נעשה בהם משפט על ידי בני לוי ונפלו מהם בסייף כשלשת אלפי איש מדוע נאמר אח"כ ויגוף ה' והרי בכל מקום שיש דין למטה אין דין למעלה וכמו דמצינו בשיטים שאמר הקב"ה למשה קח את ראשי העם והוקע אותם נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל ואיתא בגמ' שא"ל הושיב להם ראשי סנהדרין ועי"ז ישוב החרון מהם ומדוע לא הי' כן בעגל, והתשובה דהם לא דנו רק החייבים מיתת ב"ד ולא החייבי מלקות וזהו שאמר המדרש מקום הצדק מקום שהצדקתים וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם שמה הרשיעו ועשו את העגל והשתחוו לו פי' דאחרי שכבר הצדקתים בהר סיני ונתקדשו בקדושת ישראל ויצאו מכלל בני נח ונקראו בני עליון שמה הרשיעו דעשו וגם השתחוו פי' דאצלם נחשב גם העשי' לחטא דכבר מוזהרים הם גם על זה ובני לוי לא דנו אותם על זה ומש"ה הגיעם גם העונש השני, ונמצא דעונש השני הי' לטובתם של ישראל וצדקה גדולה הי' להם וכמו שנתבאר שלא יפסידו זכות מתן תורה, ומעמד הר סיני תעמוד להם לדורות הבאים, וכמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
בפרשה כי תשא, ועתה הורד עדיך מעליך כו' ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ובמסכת שבת (דף פ"ח) איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל א' שני כתרים וכיון שחטאו ירדו כו' ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים, הרי מפרש דעדים היינו הכתרים שזכו להם במעמד הר סיני, והנה אונקלוס תרגם וכען אעדי תיקון זינך מינך כו' ואעדיאו בני ישראל ית תיקון זינהון מטורא דחורב, הרי דמפרש עדים דהיינו כלי זיין, ועיי' בזוה"ק פי' נח דמפרש ג"כ כהתרגום דהוא כלי זיין, והענין דבמדרש תנחומא פרשת תצוה על פסוק וזה הדבר אשר תעשה איתא א"ר אבא בר' כהנא כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד חבבן הקב"ה ושלח לכל אחד מהן שני מלאכים והי' אחד חוגר לו זיינו ואחד נותן לו עטרה בראשו, והנראה לבאר הני שני עניינים דהנה כל אחד אמר כל אשר דבר ה' נעשה ולכאורה הי' לכל אחד לומר כל אשר דבר ה' אעשה רק אמרו בלשון רבים נעשה משום דכל אחד קיבל שני קבלות א' שהוא בעצמו יקיים התורה וגם קיבל עליו להשגיח בחבירו שגם חבירו יקיימנה ולא יניחו לעבור עלי', וז"ל התנחומא פרשת יתרו רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני הושוו כולם לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה שנאמר ויענו כל העם קול אחד ויאמרו כו' ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה, וזהו כמש"כ דמשאמרו בלשון רבים קיבלו כל א' להשגיח גם על חבירו, ומש"ה זכו לשני מתנות דהעטרה הי' עבור מה שקיבל על עצמו ומה שקיבלו להשגיח על חבירו זכו להכלי זיין דלזה צריך כח וגבורה:
והנה במדרש רבה פרשת כי תשא על פסוק ויתן אל משה ככלותו איתא א"ר שמואל בר' נחמן נאה הי' לאבותינו לקבל את התורה ולומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שמא נאה הי' להם לאמר אלה אלהיך ישראל אתמהה, ולכאורה אינו מובן כלל מה שייך לחבר הני שני עניינים ולומר דקבלת התורה הי' נאה והעגל לא הי' נאה כי הוא דבר ההיפוך ממש, רק הענין דהם אמרו אלה אלהיך ישראל ולכאורה הי' להם לומר אלהינו והי' גם האומר בכלל אבל הם אמרו אלהיך. כמדבר לאחרים ולא על עצמו, והענין דעיקר חטא של ע"ז אינו תלוי במעשה לחודא רק עיקרו תלוי בהצטרף להמעשה גם הכונה בלב, דגם המשתחוה לע"ז ואינו מקבלו באלוה אינו חייב עליו וכדאיתא במסכת סנהדרין (דף ס"ב) ואי דלא קבלי' עלי' לאו כלום הוא, ומש"ה אמרו אלה אלהיך דכל אחד אפי' מאותם שחטאו והשתחוו לו מ"מ הי' לבו נוקפו והיה ירא מהעונש ולא רצה לעשות מעשה בעצמו לקבלו עליו באלוה רק אמר לחבירו אלה אלהיך, ונמצא שלא הי' שם שום עבודה לע"ז בפנימיות הלב כלל רק עברו על מה שאמרו נעשה דכל א' קיבל גם על חבירו והם אמרו אחד לחבירו אלה אלהיך, ובפרט לפי המבואר בזוה"ק פרשת כי תשא דישראל לא עשו כלל להעגל רק הערב רב לחודם וז"ל הילקוט ישעי' מ"א מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל הי' להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הע"ר שעלו עמהם ממצרים עשו אותו, ונמצא דישראל לא חטאו כלל רק במה שלא עמדו נגדם להורגם ולבל להניחם לעשות מחשבתם, וזהו כוונת המדרש נאה הי' לאבותינו לומר כל אשר דיבר ה' נעשה דמה שהוסיפו בקבלתם לקבל כל א' על חבירו הי' דבר נאה ורק ממילא לא הי' נאה אח"כ המאמר אלה אלהיך ישראל מה שהניחוהו להערב רב לומר כן, וכיון שעברו על הקבלה זו אמר להם הורד עדיך מעליך שאבדו הכלי זיין שזכו עבור קבלה זו בהר סיני: