בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
דרושים
דרוש א
דרוש לצדקה
מלאכי ג' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ויש להבין המשך הכתובים הללו:
במסכת סוכה (דף מ"ט) ואמר ר"א אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ופרש"י הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או שטורח שתעלה לו הברכה להרבה שנותן לו פת אפוי או בגד ללבוש כו' שנותן דעתו לטובת העני, ולכאורה אינו מובן אמרו דאינה משתלמת אלא לפי החסד ומשמע לכאורה דעל עיקר הנתינה של הממון מלבד הטירחה שבה לא יקבל שום שכר עלי' ובודאי דלכאורה אינו מובן הטעם לזה:
משלי כ"א רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ויש להבין למה אמר רודף דוקא ובמסכת ב"ב (דף י"א) ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת כו' אמר להם אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר העושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. ועיין שם במהרש"א שהקשה על הא דאמר דהוא גנז דבר שעושה פירות והרי במסכת פיאה פ"א דחשבה המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ואמאי לא חשבה גם צדקה דמבואר כאן דיש לו פירות ותי' המהרש"א דצדקה הוא בכלל גמילות חסדים שחשבה המשנה בפיאה, ותירוצו דחוק קצת דהרי במסכת סוכה (דף מ"ט) אר"א גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל אבל קוצר ודאי אוכל וא"כ בשלמא אם הי' תנן במשנה צדקה היה אפשר לומר דגם גמ"ח הוא בכלל ועוד עדיף מניה אבל מהא דתני המשנה גמ"ח הרי לא נוכל לידע מניה גם צדקה כיון דגמילות חסדים עדיף יותר מן הצדקה:
והנה קושי' מהרש"א מהך ברייתא דמונבז יש לישבו בפשיטות דבמסכת קידושין (דף מ') מביא הגמרא הך משנה דאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז ומפרש שם טעמא מקראי דלמה נשתנו הני מצות דיש להם פירות יותר משארי מצות ושוב מביא שם ברייתא דתני בה הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנא' אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו עבירה שעושה פירות יש לה פירות עבירה שאין עושה פירות אין לה פירות, וא"כ הרי ודאי נראה דגם שארי מצות שאינם בכלל הני דחשבה המשנה מ"מ אם הוא מצוה שעושה פירות ודאי דיש להם פירות דהא לא גריעי מצוה מעבירה דאם עושה פירות דיש לה פירות ובכל מקום מדה טובה מרובה ובע"כ מוכר' לומר דהא דחשבה המשנה רק הני מצות משום דאיירי גם באין עושין פירות ומ"מ לאלו יש להם פירות משא"כ בשארי מצות דאם אינו עושה פירות אין להם פירות והא דמחלק בברייתא בין זכות לעבירות הא איירי באינו עושה פירות ובע"כ הא דתני הזכות יש לה פירות קאי רק על הני דחשב' המשנה בפיאה ובעבירות גם באותן עבירות דהם דומיא דהני מצות שחשבה המשנה דפיאה וכמו שיבואר בסמוך מ"מ אין לה פירות אם אינו עושה פירות, ועכ"פ מצוה שעושה פירות כל המצות יש להם פירות וא"כ הא בהך עובדא דמונבז לא היה מצות צדקה לחודא רק גם פיקוח נפשות דאם לא היה מפרנסן היו הרבה מתים ברעב וכמו דהשיב להם אח"כ אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות ומה לנו מצוה שעושה פירות יותר מפיקוח נפש שהחי' אותם וכל התורה והמצות שעושים אח"כ הוא הכל על ידו ובודאי דבכה"ג כל המצות יש להם פירות אבל היכא דאינן רק מצות צדקה לחודא דאינו נוגע כלל לחיותו של העני וכגון סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו דגם אם לא יתן להעני לא יזוק העני הא אין ראיה כלל מהך ברייתא דמונבז דיש להם פירות ויש לומר דאין לה פירות דלא חשיבי כגמילות חסדים ומשום הכי לא חשבה המשנה דפיאה למצות צדקה:
אמנם בלא הך ברייתא דמונבז קשה קושי' מהרש"א דאמאי לא חשבה המשנה גם צדקה דודאי דלפי הסברא נראה דבכל צדקה יש לה פירות ואפילו באינה עושה פירות דהנה במסכת קידושין (דף מ') מפרש הגמרא טעמו של המשנה דפיאה דתני דרק הני מצות יש לה פירות ולא שארי מצות משום דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק וטוב צדיק ואינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות יש לה פירות טוב לשמים ולא לבריות אין לה פירות הרי דהכלל הוא דכל מצוה שיש בקיומה טוב לשמים וגם היא טובה לבריות יש לה פירות ומצוה דאינה טובה רק לשמים אין לה פירות וזהו ג"כ, ביאור הברייתא דקידושין שהבאנו לעיל דתני' הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם וכו' וקאי הברייתא על הני מצות שהם גם טובה לבריות וכדמוכח מהראי' שהביאה מפסוק זה דקאי על טוב לבריות ג"כ אבל עבירה אין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ומדכתיב לרשע רע ג"כ הפי' דהוא רע לשמים ורע לבריות דעבירה שלו הוא רע לבריות ג"כ וכגזל וכדומה וא"כ הוא דומה בחינתו להני מצות ואפ"ה אין לו פירות כל שאינו עושה פירות, ועכ"פ הרי לפי זה הכלל מוכרח דצדקה דהוא גם טוב לבריות דיש לה פירות וקשה מדוע לא חשבה המשנה גם צדקה:
ובגמר' זו יש לפרש היטב דברי המדרש רבה פרשת פנחס דהפסוק אמר פנחס בן אלעזר כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום כו' תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל ואמר על זה במדרש בדין הוא שיטול את שכרו וכבר חקרו רבים בהבנת דברי המדרש הלז, ולדברינו הנאמרים לעיל יתפרש היטב דהנה עיקר מעשה המצוה שעשה פנחס שקינא קנאת ה' והרג לזמרי דכל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו וכשבא הפסוק לספר מעשה הטוב שעשה לא תפש ליה עיקר המצוה והמעשה שעשה, רק תפס לו התועלת הנמשך ויצא ממעשיו וכמש"כ השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי ולכאורה היה צריך לומר פנחס בן אלעזר קינא את קנאתי רק הענין פשוט דהכל ראו המצוה שעשה פנחס לעיני כל העדה והרג לזימרי וזה לא היה צריך ד' להודיע למשה דהכל עשה פנחס לעיני משה ורק דלכאורה אינו רק מצוה לשמים ולא טוב לבריות דאדרבה הא הרגו ואין מגיע לו פירות בעוה"ז ומהקרן הא ודאי דלא יתנו לו שכר בעוה"ז דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכדאיתא בקידושין סוף פ"א וזהו שהודיע ה' למשה מה שגרם פנחס בעשייתו, פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל ב"י בקנאו את קנאתי כלומר דעשה טובה גדולה לישראל על ידי המצוה שעשה ולא כליתי את ב"י לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל וא"כ עשה מצוה לשמים וטובה לבריות וא"כ בדין הוא שיטול את שכרו בעוה"ז מהפירות וכשנ"ת, ועל כל פנים לפי הכלל המונח דטוב לשמים וטוב לבריות יש לו פירות וא"כ וודאי נראה דצדקה יש לה פירות ואמאי לא חשבי' לי' במשנה דפיאה:
והנה במסכת ב"ב (דף י"א) איתא טורנוסרופוס הרשע שאל את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א"ל אדרבה זו מחייבכם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוים עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה"ד למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון הוא משגר לו ואנו קרוין בנים שנא' בנים אתם לה' א"ל אתם קרוים בנים וקרוים עבדים כשאתם עושין רצונו של מקום קרוין בנים וכשאין אתם עושין רצונו של מקום קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום א"ל הרי הוא אומר הלא פרס לרעב לחמך, היוצא מכל זה דטעם מצות צדקה הוא משום דאנו קרוין בנים
ובזה נוכל לפרש דברי המדרש רבה פרשת כי תשא לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים אפילו בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטים מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים ויש להבין מאי שייך המעשים אשר לא טובים למצות צדקה רק יובן דבמסכת סנהדרין (דף ק"ה) איתא שמואל אומר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להם חזרו בתשובה א"ל עבד ששחררו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום הרי דלפי דעתם היו סוברים דיש להם תירוץ על המעשים שלהם דהם עתה בבחינת עבד ששחררו רבו, רק זה שייך אם נניח דישראל הם בחי' עבד אבל אם הם בבחינת בן הא לא שייך זה כלל דגם אם האב מגרש את בנו עכ"ז אביו הוא והבן חייב בכבודו וזהו שאמר אפילו בשעה שאנו עושין צדק' דזכות הצדקה הוא הזכו' הגדול שיש לו להאדם כדאיתא במדרש רבה שם אין לך שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו עושין צדקה וכשאנחנו באין להפיק רצון מאתו יתברך ע"י מצות הצדקה אנו מביטים מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים מהם דא"כ דצדקה הוא מצוה הרי שוב אין לנו תירוץ על המעשים
והנה לכאורה קשה טובא דהרי במסכת קידושין (דף ל"ז) פליגי ר"מ ור"י דר"י אמר שם כשאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים וכשאין אתם נוהגין מנהג בנים אין אתם קרוים בנים ולדידי' הא תיקשה ממצות צדקה בזמן הזה דהא בב"ב תי' ר"ע דמש"ה איכא מצות צדקה משום דקרוים בנים, רק גם זה ניחא דאם נתבונן בתשובתו של ר"ע מצינו שאמר לו ב' סברות דבתחילה שאל טורנוסרופוס אם הוא אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן והשיב לו ר"ע כדי שניצל אנו בהם מדינה של גיהנם הרי דהשיב לו ר"ע דהוא אוהב עניים ואם לא היינו מפרנסים אותם היה מפרנסם בעצמו רק רוצה לזכות אותנו בזו המצו' כדי שניצל אנו על ידה ושוב השיב לו טורנוסרופוס אדרבה זו מחייב אתכם משל למלך שכעס על עבדו כו' והרי תשובה גנובה היא זו דהרי ר"ע השיב לו מקודם דאינו בכעס כלל על העני ואדרבה עוד אוהבו והאיך מדמה לו למלך שכעס על עבדו וגזר עליו שלא להאכילו ובע"כ מוכרח לומר דאותו רשע לא קיבל תשובת ר"ע הראשונה והשיב לר"ע לפי דעת עצמו הנפסדה בראשונה דהוא בכעס עלי' דלפי"ז זו מחייבתכם והשיב לו ר"ע שנית דגם לפי זה ניחא דמשל למלך שכעס על בנו ואנו קרוים בנים ולבסוף הביא לו ר"ע ראי' מפסוק דהלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית דאיירי בזמן הזה דגם בזמן הגלות מחויבים בצדקה יהיה מאיזה טעם שיהיה אם מטעם השני דאנחנו קרוים בנים או משום טעם הראשון דאינו בכעס עליו כלל ועכ"פ הא ניחא גם לר"י דאע"ג דס"ל דבאינו נוהגים מנהג בנים אינם קרוים בנים מ"מ שייך מצות צדקה משום דאוהב עניים והא דאינו מפרנסם הוא כדי לזכות אותנו במצוה זו, ובזה יתבאר לנו סברא מחודשת במה דכתבו רבותינו האחרונים דמצות צדקה מהני גם שלא לשמה יותר מבכל שארי מצות דמה איכפת לי' לעני המקבל במחשבתו של הנותן כיון דבין כך וכך מגיע לו עכ"פ הטובה ממנו ולפי הנ"ל אין זה מוכרח דזה תלוי בהני שני הסברות דאם נאמר דהוא בכעס עליו ואם העשיר לא היה נותן להעני לא היה הוא יתברך מפרנס להעני כלל א"כ הרי עושין טובה להעני בהנתינה ושייך שפיר הך סברא דמה איכפת להעני במחשבתו כיון דעכ"פ מגיע לו הטובה אבל אם נאמר הטעם הראשון דאוהב להעני ואם לא יתן לו העשיר הי' מפרנסו בעצמו נמצא דאין עושין שום טובה להעני בהנתינה ושוב הוי מצות צדקה ככל מצות מעשיות שבתורה כהנחת תפילין וציצית וכדומה דרק מעשה הנתינה בעצמה הוא המצוה ולא הטובה להעני כיון דאין עושין לו שום טובה ושוב צריכה להיות לשמה כמו בכל המצות שבתורה:
ובזה נוכל לפרש ג"כ הפסוק של ולך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ולפי מה דדרש לה במדרש שהבאנו לעיל דבפסוק זה נאמר על מצות נתינת צדקה ונאמר דביאור הפסוק כך הוא דבמסכת ב"ב (דף י') איתא אר"י מה דכתיב מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה כו' דמפרש להפסוק דהחונן את הדל זה הנתינה שהוא נותן לעני הוא הלואה לו יתברך ולא להעני וכן אמר במדרש פרשת כי תשא מלוה ה' חונן דל אמר הקב"ה עלי היה לפרנסו ובא זה ופירנסו כו' וזהו שאה"כ לך ה' הצדקה דהצדקה שאנו נותנין אין עושין בו שום טובה להעני ולא להעני נותנים רק לו כביכול א"כ הרי צריך לצרף לזה מחשבה טובה וכמו בכל המצות וא"כ לנו בושת הפנים אם אין עושין אותו במחשבה טובה וכהוגן:
אמנם עוד סברא אחרת יש לומר דצדקה מהני גם שלא לשמה יותר מבכל המצות דכל המצות המה חיוב בעצם על האדם לעשותן מצד עצמם וכשעושה אותם שלא לשמה נמצא חסר לו אז באותו שעה קיום של המצוה בדרך משל אם לומד שלא לשמה אם נאמר דלא מהני א"כ הרי הוא באותו שעה כיושב בטל ונמצא חסר לו באותו שעה קיומו של המצוה ולא השלים חוקו באותו שעה שהיה חייב בו אבל בצדקה הרי אם אין העני לפנינו אין עליו חיוב של צדקה ורק מחמת שיש עני המבקש פרנסה יש עליו חיוב של צדקה וכמאמר הכתוב כי תראה ערום וכסיתו וא"כ הרי גם אם נותן לו שלא לשמה מ"מ הרי יש להעני כסות ואינו ערום כלל וכן כשמאכילו הא שוב אינו רעב ונמצא אין כאן ערום ורעב ואין עליו חיוב של מצות צדקה כלל ואפילו אם הנתינה הוא שלא לשמה:
אמנם מ"מ איכא נ"מ בין שני הנתינות דבנותן לשמה מקרי מקיים המצוה דקיים מצות צדקה אבל אם נותן שלא לשמה נהי דאין עליו שום עונש של מעלים עין מן הצדקה שהפליגו חז"ל בעונשו דהרי הוא כעובד עכו"ם כיון דאין עני לפניו מ"מ הרי ג"כ לא קיים את המצוה רק שנפטר מחיובה והרי זה דומה ממש למי שאינו לובש בגד בת ארבע כנפות שאין עליו חיוב של ציצית כלל מה שאין כן הנותן לשמה שקיים מצות צדקה והוא דומה ללובש בגד בת ד' כנפות ומטיל בו ציצית. והלא מבואר במסכת מנחות (דף מ"א) גבי מלאכי דאשכח לרב קטינא דקאמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עלה א"ל ענשיתו אעשה פי' כיון דאינו לובש כלל בגד בת ד' כנפות הרי אין עליו חיוב כלל וא"ל בעידן ריתחא ענשינן הרי דהיכא דאינו מקיים המצוה רק פוטר עצמו מן המצוה מגיע לו עונש בעידן ריתחא:
ובזה נוכל לפרש הפסוק תהלים מ"א אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואיתא במדרש רבה פרשת כי תשא אשרי נותן אל דל לא כתוב כאן אלא משכיל אל דל ועי"ש, ויש לפרש להפסוק דמשכיל היינו שנותן אל הדל בהשכל ומצרף לזה הנתינה מחשבה טובה שיהיה לשמה ואז גם ביום רעה גם בעידן ריתחא ימלטהו ה' וישמרהו בזכות הצדק' ומש"ה לא כתיב נותן אל דל דבנותן בלא מחשבה טובה נענש בכה"ג וזהו ביאור הכתוב מתן בסתר יכפה אף דכשנותן בסתר הוא לשמה ולא לשם יוהרא וכבוד ומש"ה כופה האף:
וזהו ג"כ ביאור הכתוב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם ואיתא במסכת ב"ב (דף ט') אמר ירמיה רבש"ע אפי' בשעה שכובשים את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים דהרי ודאי דשוב לא יגיע לו עונש של מעלים עין מן הצדקה דמה היה לו לעשות בזה ואדם יראה לעינים ורק שלא קיים המצוה ומ"מ הרי הוא פטור מחיובה ורק בעת האף אין לו מצוה שתגן עליו וזהו שאמר בעת אפך עשה בהם אבל המשכיל אל דל ימלטהו ה' בכל עת, ועכ"פ הרי נתבאר לנו דיש שני טעמים בנתינת הצדקה:
והנה הנ"מ בין שני טעמים הוא לענין הפירות דאם נאמר דהוא בכעס על העני ולא הי' מפרנסו בעצמו אם העשיר לא היה נותן לו נמצא דעושים טובה להעני בהנתינה ובודאי דצריך שיהיה לו פירות בעוה"ז דהוא מצוה שטוב לשמים וטובה לבריות אבל לפי מה שנתבאר לעיל דאוהבו והיה מפרנסו בעצמו ונמצא דאינו עושה שום טובה להעני כלל בהנתינה והוא רק טוב לשמים ולא לבריות ואין לו פירות והרי הוא כמו מצות תפילין וכדומה:
והנה כל זה הוא רק בעיקר הנתינה אבל החסד שבהנתינה דהיינו הטורח שבגופו שהי' להנותן בעת הנתינה שנותן לו אפוי ומבושל ומסלק הטירחה מהעני זהו ודאי בכלל טוב דאם לא היה נותן לו גם אם הי' מזמין לו פרנסתו מ"מ הרי הי' צריך זה העני לטרוח בה כי כן הי' הגזרה בעת הבריאה בזיעת אפך תאכל לחם ואי לא לא אכיל וכשזה טורח עבור העני ונותן לו אפוי ומבושל וכן אם נותן לו מעות ומוליך לו לביתו שלא יצטרך העני לטרוח בהשגתו זה הוא וודאי טוב לבריות ועבור זה יש פירו':
ובזה יתבאר דברי הגמרא דסוכה שהתחלנו דקאמר ר"א אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה דבעולם הבא בודאי יקבל שכר גם על עיקר הנתינה ורק דבעוה"ז אינה משתלמת מיד אלא לפי החסד שבה דרק החסד יש לה פירות ולא עיקר הנתינה ומביא ראיה על זה מהפסוק שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד מדמה הפסוק עיקר הצדקה לזריעה שאדם זורע היום והריוח לאחר זמן כמה אבל החסד מדמה לקצירה שתיכף יש לו הריוח ממעשיו דהיינו בעוה"ז ג"כ יש לו פירות, וניחא בזה ג"כ הא דלא חשבה המשנה דפיאה לצדקה בכלל דברים שאד' אוכל פירותיהן בעוה"ז וחשבה רק לגמ"ח דכיון דבעיקר הנתינה של הצדקה אין לו פירות רק מהחסד שבה א"כ הא הוי' בכלל גמ"ח שחשבה המשנה והברייתא דעובדא דמונבז דקאמר אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות נאמר או דשם הוי מצוה שעושה פירות וכמו שכתבנו למעלה דאז כל המצות יש להם פירות או דמונבז עשה בהנתינה גם חסד הרבה ויש לו פירות:
וזהו ביאור הפסוק במלאכי שהבאנו בראשית דברינו הביאו המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי שלא ימתינו עד שיבאו הלוים אצלם לבקש מהם המעשר רק אתם בעצמכם הביאו ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די דעי"ז שתשתדלו אותם בהבאתם ותסירו הטירחה מהמקבלים אתן לכם טובה מהפירות בעוה"ז וזהו ביאור הכתוב משלי רודף צדקה וחסד דעי"ז שרודף הצדקה וגם יש בה חסד ג"כ עבור זה ימצא חיים צדקה וכבוד:
דרוש ב
הנה בכריתות ברית בין הבתרים אמר הכתוב ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וישראל לא היו במצרים אלא מאתים ועשר שנים כמנין רדו וקושי השיעבוד לא הי' אלא פ"ו שנים משנולדה מרים, ותירוצים הרבה נאמרו על זה במדרשים, א' שהתחיל החשבון מלידת יצחק דכיון שנולד לו יצחק והי' לאברהם אבינו זרע התחיל להתקיים בו כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם דהרי לא נגזר עליהם שיהיו כל הת' שנה גרים רק במקום אח' וכן לא נגזר עליהם שיהיו במצרים דוקא ובכל מקום שיצחק ובניו היו גרים נתקיים בהם המקרא הזה ומלידת יצחק עד שיצאו ממצרים מכוון החשבון ת' שנה, שנית אמרו דקושי השיעבוד השלים החשבון, עוד איתא בפרקי דר' אליעזר דמה שנשתעבדו בהם בלילות ג"כ השלים החשבון, עוד יש דיעה במדרש דבאמת הית' היציאה תוך הזמן ובילקוט פרשת לך לך על פסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי מסיק שדילג הקב"ה על הקץ בזכות האבות שנקראו הרי עולם ובזכות האמהות ובני יעקב שנקראו גבעות עולם שנאמר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, גם איתא בילקוט פרשת בא על פסוק החודש הזה לכם וז"ל קול דודי הנה זה בא זה משה רבינו בשעה שבא ואמר להם לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו רבינו משה האיך אנו נגאלים לא כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה והלא אין בידינו אלא ר"י שנה אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם אלא מדלג על ההרים מדלג על הקיצים והחשבונות והעיבורים, ועכ"פ חזינן מדברי הני מדרשים הנ"ל דגאלם תוך הזמן ודלג על החשבון וכבר ביארו הרבה מהדרשנים בחיבוריהם דיעה זו דהגאולה הי' תוך הזמן ונתנו טעם לדבריהם על פי הקבלה וההסבר לזה משום דהמצרים בשיעבודם לישראל החטיאו אותם באונס עד שגם הם היו משוקעים בעבירות ובטומאתן של מצרים עד שאם היו עוד זמן מה במצרים היו נשתקעים כל כך בטומאתן עד שלא הי' נשאר בלבם שום רושם קדושה שירשו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב והיו מושרשים בטומאתם ככל הגוים אשר על פני האדמה ושוב לא היו מתייחסים כלל אחרי אבותינו וממילא לא הי' מקום לההבטחה שאמר לאברהם אבינו כי גר יהי' זרעך כו' ואחרי כן יצאו דעיקר כוונת ההבטחה הוא לגאול זרעו של אברהם אבינו ולא מי שאינו נקרא זרע אברהם וכמו דבני עשו וישמעאל אינם נקראים זרע אברהם כן הי' חלילה בישראל ולכך מיהר לגואלם כשהי' עדיין קצת רושם קדושה מורשה להם מאבותיהם בפנימיות הלב והיו מיוחסים עדיין זרע אברהם אוהבו והי' מקום לההבטחה לחול, והגם כי לא ראיתי הדברים כתובים כן על ספר הנני מסביר לי כן מה שראיתי במחברים הביאו דברי קדוש ה' האר"י ז"ל שכתב שאם היו עוד במצרים היו נכנסים בשער החמשים של הטומאה ולא היו נגאלים לעולם, ואין אתנו יודע בנסתרות, והסברתי לי בנגלות כנ"ל וכיון דהי' באמצע בע"כ יצטרכו להשלים זה הזמן שנחסר אז אח"כ בגלות אחר ועיקר הבטחת של ברית בין הבתרים שאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דקאי על לבסוף כשישלימו כל הזמן של הגלות לגמרי יקויים אז בזמן ביאת משיח במהרה בימינו ועיקר הגאולה של מצרים הי' כדי שלא ישתקעו בטומאת מצרים כדי שיוכלו להגאל אח"כ כשישלימו כל זמן הגלות זהו תוכן דברי המפרשים:
ובזה יתפרש לנו היטב הפסוק פרשה ויגש דא"ל הקב"ה ליעקב אבינו אל תירא מרדה מצרים אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויש להבין כוונת הפסוק וגם יש להבין מה שאמר כפל לשון אעלך גם עלה, רק הענין דיעקב אבינו ידע דירידתו עתה למצרים הוא התחלת הגלות של ברית ביה"ב ויהיו זרעו נצרכים להיות שם משך ת' שנה בשיעבוד ומש"ה נתיירא לירד למצרים דאע"ג דעיקר הענין של הגלות מוכרח להיות מ"מ רצה יותר דהגלות יהי' במדינה אחרת ולא במצרים כידוע טומאתה של מצרים ותועבותי' עד שנקראה ערות הארץ ונתיירא דמשך זמן ארוך כזה לא יוכלו להיות במצרים וישארו בקדושתן וחלילה ישתקעו בטומאתן עד שלא יהיו ראוים להגאל עוד ומש"ה נתיירא בירידתו למצרים ובאה לו ההבטחה אל תירא מרדה מצרים אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה דלשון יראה נופל רק על דבר שהוא מסופק כמו כי ירא אנכי אותו פן יבא כו' ויכול להיות שינצל ממנו אבל דבר הכרחי בודאי לא שייך בו לשון יראה רק לשון דאגה שדואג על אותו דבר ומש"ה על עיקר השיעבוד לא שייך לשון יראה כיון דהוא מוכרח רק שנתיירא מלירד למצרים שלא ישאר בשיעבוד אצלם כי רצונו הי' שיהי' במקום אחר וזה"ש לו אל תירא מרדה מצרים ואנכי אעלך גם עלה כו' הבטיחו דאם יצטרכו ישראל יעלה אותם גם תוך הזמן כדי שיעלה אותם אח"כ כשישלימו כל הגלות ויגאלם גאולה שלמה ומש"ה אמר אעלך גם עלה:
ובזה יבואר הפסוק בתהלים קפיטיל ק"ג יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, ויש להבין מה דמחלק לשני אופנים דרכיו למשה ולבני ישראל עלילותיו, ובמדרש רבה פרשה שמות איתא וז"ל יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה ואינו מובן כוונת המדרש הלז מהו דרך הקץ, רק הענין דהנה בפרשת שמות איתא ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלהים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם וידוע הדרש על פסוק זה אהי' עמהם בגלות זה אשר אהי' עמהם בגלות אחר ושאל לו משה למה יאמר כן לישראל הלא די' לצרה בשעתה והשיב לו לך אני אומר כן אבל לבני ישראל תאמר אהי' שלחני אליכם, ויש להבין מדוע אמר לו הקב"ה זה השם דוקא, רק הענין דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא וכשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ובחנינה נקרא חנון וכן בכל מדה ומדה שמנהיג העולם כן הוא נקרא אז וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם פי' דישאלוני באיזו בחינה הוא גואלם עתה אם מגיע להם זאת הגאולה ע"פ דין שכבר נשלם הזמן או הוא מצד הרחמים והחנינה וכדומה לזה, וכן שאלו לו באיזה אופן וסדר יהי' יציאתם ממצרים דלפי האופן של הגאולה כן הוא שמו עתה, וזה לשון הרמב"ן על פסוק זה כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם וכוונתו כנ"ל, וכיון דהגאולה הי' באמצע הזמן על תנאי שישלימו אותו בגלות אחר רק גואלם עתה כדי שיוכלו להגאל אח"כ כשישלימו מש"ה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהי' עמהם בגלות זה אשר אהי' עמהם בגלות אחר לגואלם אז רק לישראל צוה שלא יאמר להם מגלות האחר רק יאמר אהי' שלחני אליכם דהיינו שיגאלם עתה וזהו שאמר הפסוק יודיע דרכיו למשה שהודיע לו דרך הקץ דבאיזה אופן ודרך גואלם עתה שישלימו אח"כ ולבני ישראל עלילותיו דלהם הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שגואלם אבל הדרך של הגאולה לא הודיעם:
ובזה נפרש הפסוקים פרשה כי תשא ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, דלשון זה משמע כשואל ומתמיה למה יחרה אפו עליהם בחנם ועל לא דבר ובודאי יש להבין הא בתחילה אמר לו הקב"ה למה כועס עליהם יען סרו מהר מן הדרך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה כו', וגם יש להבין אומרו אשר הוצאתי מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והרי אין בזה שום התנצלות והרי אדרבה עוד מגדיל חטאם בזה דאחרי שעשה להם כל הטובות והניסים והם חטאו לו, גם יש להבין מה שאמר בפסוק השני למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים, ולכאורה נראה פשטות הפסוקים שאמר כאן שני טענות חדא למה יחרה אפך דלא עשו עון גדול כל כך שתכעוס עליהם ושוב אמר למה יאמרו מצרים דגם אם החטא גורם כן עכ"ז הלא מצרים יאמרו דברעה הוציאם להרוג אותם פירושו דלא הוציאם ממצרים משום שרצה להטיב להם ומאהבתו אותם רק משום דכעס עליהם הוציאם להרגם וכן הוא מפורש בפרשה עקב פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם כו' ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר, ובודאי דיש להבין האיך יוכלו מצרים לומר כן והרי ראו כל הניסים והטובות שעשה להם ולא הגיע להם עונש רק עד שעשו העגל וא"כ הרי יבינו על מה הגיע להם כן, ולישב כל זה נקדים הנה במדרש רבה פרשת כי תשא על פסוק זה איתא מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים למה הדבר דומה לאחד שבא ליקח עבד אמר לאדונו העבד הזה שאתה מוכר קאקגריסין הוא [פי' רע הוא] או קאליחסין [פי' טוב הוא] א"ל קאקגריסין הוא על זה אני מוכרו לקחו והוליכו לביתו פעם אחת סרח העבד התחיל אדונו מכהו כו' התחיל העבד צווח מעביר עלי כו' [פי' שהעבד צווח על אדונו שעושה לו עולה ושלא כדין] א"ל אדונו סרחת כל הסירחון הזה ואתה צווח בייא העברת לי כו' אמר לו בעבד רע לקחתני ותבקשני עבד טוב כך אמר משה רבש"ע לא כך אמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה ואמרתי לך באיזו זכות אתה גואלם הם עובדים ע"ז ואמרת לי עכשיו אתה רואה אותם עובדי ע"ז ואני עומד ורואה אותם שאוציאם ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים אלהותי וכופרים בי בסוף ארבעים יום ועושים את העגל זהו שאמר ראה ראיתי את עני עמי זה קולו של עגל ועד שלא גאלת אותם אמרת לי שהם עושים את העגל ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להורגן ולכך הזכיר יציאת מצרים עכ"ד המדרש, והנה לכאורה עדיין אינו מתורץ כל צרכו למה הזכיר כאן יציאת מצרים דעיקר הטענה של משה רבינו היה דהרי גם מקודם אמרת לי שיעשו העגל ואם הי' אומר כן למשה גם שלא בזמן יציאת מצרים הי' מקום לטענה זו דאתה הרי ידעת מקודם שהם יחטאו לפניך ונמצא דיציאת מצרים שהזכיר משה אינו שייך לעיקר טענתו רק דבאותו זמן אמר לו הקב"ה כן, גם יש להבין בדברי המדרש מה דדקדק בהמשל כששאל הלוקח אם רע או טוב הוא והשיב לו המוכר שרע הוא ולכך אני מוכרו פי' דאלו הי' טוב לא הייתי מוכרו לך דדברים אלו לא שייך להענין ואינם ענין כלל להנמשל בטענת משה רבינו ע"ה:
והנה מקודם נבין עיקר דברי המדרש מה דאיתא שטען משה במצרים עם הקב"ה ואז נבין טענתו אח"כ בעת התפלה, דמשה אמר באיזו זכות אתה גואלם והרי הם עובדין ע"ז והקב"ה השיב לו אתה רואה אותם עתה שעובדים ע"ז ואני רואה אותם שיעשו העגל אחר מתן תורה ולכאורה הוא תמוה דמה תשובה הוא על שאלות משה דאדרבה הרי בזה יוגדל עוד הקושי' דא"כ מפני מה אתה גואלם, רק הענין דהנה אם הי' כבר נשלם השיעבוד לא הי' מקום לשאלתו של משה דאין צריכין לשום זכות כיון דכבר הגיע הזמן מה שהבטיח לאברהם אבינו וכרת עמו ברית על זה בודאי דגאלם גם בלא זכות רק למען שמו ורק אם עדיין לא השלימו הזמן ונמצא דהואולה עתה הוא רק בתורת מתנת לחם וחסד שייך לשאול באיזו זכות זכו לזה, והנה במכילתא פרשה בא פיסקא י"ד איתא רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה כיצד יתקיימו שני המקראות הללו אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני גואלם לדורות ואם לאו אני גואלם לשנים הרי דהי' להם שני קיצים קץ של דור רביעי אם יעשו תשובה וקץ של ת' שנה גם אם לא יעשו תשובה, והנה קץ של דור רביעי הרי כבר נשלם וכמו שכתב רש"י בחומש החשבון דיהודה הי' מבאי מצרים ופרץ וחצרון וכלב שהי' מיוצאי מצרים ורק הקץ של ת' שנה עדיין לא נשלם ואם היו אז זכאין היה החשבון של דור רביעי והי' נשלם אז כל הגלות ולא היו צריכין להיות עוד בגלות אחר אבל מאחר דלא עשו תשובה והי' הקץ של ת' שנה ולא נשלם ומוכרחין להיות עוד בגלות אחר להשלים הזמן החסר להם אז, ובזה יבואר דברי הילקוט על פסוק החודש הזה לכם ראש חדשים אמר להם הקב"ה לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו תאמר שאנו נגאלים ואנו משתעבדין פעם אחרת אמר להם חדשו מעשיכם עד עכשיו יש לכם ראש זה מלכות בבל דכתיב בי' אנת הוא רישא דדהבא ראש זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני, ולפי הנ"ל מבואר היטב כוונת המדרש דהם שאלו אם ישתעבדו עוד שנית והשיב להם דזה תלוי בידם דאם יחדשו מעשיהם ויהי' הקץ של דור רביעי ונשלם כבר אין עליכם שום שיעבוד ואם לא יחדשו מעשיהם ויהי' הקץ של ת' שנה יש עליהם עוד שיעבוד וזהו שאמר להם חדשו מעכשיו מעשיכם עד עכשיו שלא עשיתם תשובה יש לכם ראש זה בבל ואדום וכמו שנתבאר, והנה במסכת שבת דף פ"ח איתא אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות על הלוחות חירות משיעבוד מלכיות דלוחות הראשונות ניתנו שיהי' חירות משיעבוד מלכיות לעולם ולא יהיו עוד בגלות, וזהו ששאל משה באיזו זכות אתה גואלם והרי הם עובדים ע"ז פי' בשלמא אם היו עושים תשובה כבר נשלם הזמן וצריך אתה לגואלם אבל כיון דלא עשו תשובה א"כ צריכין להיות ת' שנה והאיך אתה גואלם תוך הזמן והשיב לו הקב"ה אתה רואה אותם רק עכשיו עובדין ע"ז ואין אתה יודע מה שיעשו אחר זמן ומש"ה קשי' לך האיך יגאלו תוך הזמן דאתה סבור דאח"כ כשאתן להם התורה לא יהי' עליהם עוד שיעבוד לעולם דחירות משיעבוד מלכיות וע"כ קשה לך דעתה הוא תוך הזמן ואני רואה אותן דאחר ארבעים יום יעשו העגל ונמצא יהי' עוד גלות אחר וא"כ הרי יכולים להגאל עתה דמה שחסר להם עתה ישלימו בעת היותם בגלות אחר וכמו שנתבאר ונתבארו היטב דברי המדרש:
ובזה מובן לנו היטב שארית דברי המדרש מה שטען משה בתפלתו אח"כ כשעשו העגל והמשל דומה ממש לנמשל דהמשל שאל על העבד אם הוא טוב או לא והשיב המוכר דהוא רע ועבור זה מוכרו לו ומש"ה אח"כ צווח העבד דהאדון עושה עמו שלא כדין שהרי לא נמכר לו רק משום שהוא רע וא"כ האיך יבקש ממנו שיהי' טוב דהרי העיקר מה שקנה אותו הוא רק משום שהוא רע וכן טען משה דהרי אלולי שעתידין לעשות העגל לא הי' אפשר להוציאם תוך הזמן כיון דלא עשו אז תשובה וא"כ למה תכעוס עליהם עתה כשעשו את העגל, וזהו שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה דמה דנאמר בכח גדול וביד חזקה גבי יציאת מצרים יותר מבכל הניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו מעת בריאת שמים וארץ משום דכל הניסים שעשה להצדיקים היה על ידי זכותם וע"י מעשיהם זכו להנס נמצא דהי' מגיע להם זה הנס אבל יציאת מצרים דהי' תוך הזמן וגם עבור מעשיהם הי' הדין שלא יגאלו רק הקב"ה פעל עמהם שלא כפי המגיע להם מש"ה נאמר בו בכח גדול וביד חזקה וזהו ששאל משה למה תכעוס עליהם שהוצאתם ממצרים באמצע הזמן בכח גדול ונמצא דעיקר יציאתם הי' רק משום שידעת שיחטאו עוד ויהיו בגלות אחר וישלימו אז הזמן החסר וא"כ כל עיקר מה שהוצאתם הוא רק ע"י חטאם וא"כ למה תכעוס עליהם עתה והמשל דומה ממש לנמשל:
וזהו שהוסיף משה בטענותו ואמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים דהנה בתחילה טען דאין לו לכעוס על חטאם עתה כיון דבמצרים היו חוטאים ועבדו ע"ז א"כ עיקר הוצאתם הי' רק משום דבודאי יחטאו עוד ויהי' עוד גלות א"כ אין לך לכעוס עליהם, ולכאורה הוא מתרץ קושי' אחת בקושי' אחרת דמשום דחטאו במצרים מש"ה אין לו לכעוס על חטאם עתה והרי טענה זו אינו תירוץ על הקושי' דהרי גם על חטאם במצרים אין להם תי' למה, חטאו אז והאיך יתורץ בזה חטאם עתה, וזהו שאמר משה דאם תענישם עתה בע"כ הוא רק משום חטאם במצרים דאם לא תכעוס על חטאם אז אין לך לכעוס גם על של עתה וא"כ הרי יאמרו מצרים ברעה הוציאם כיון דעיקר העונש צומח רק משום חטאם אז במצרים ויאמרו המצרים דעיקר היציאה הי' רק בשביל זה שכעסת עליהם אז והוצאתם במדבר להענישם ושני הפסוקים הם טענה אחת וכמו שנתבאר:
ובזה מבואר ג"כ מה דאמר הקב"ה למשה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים דעל עיקר החטא לא כעס עליהם כלל רק על זה שמהרו לחטא תיכף ארבעים יום אחר קבלת התורה שצויתים על זה ומש"ה דקדק ואמר סרו מהר מן הדרך דזה הי' עיקר הטענה:
ובזה נעמוד על מליצת חז"ל במדרש רבה על איכה על פסוק השביעני במרורים הרוני לענה ואיתא במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב דליל פסח הוא ליל ת"ב דלעולם חל ליל ת"ב ביום שהי' בשנה זו ליל פסח ולדברינו לא רק על הזמן של היום של שבוע דברו חכמינו דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזו יום בשבוע חלו הני לילות רק כוונתם כמש"כ דע"י שיצאו אז קודם הזמן הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות ונמצא דמליל פסח נמשך ליל תשעה באב וזהו שאמרו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל ת"ב דזה נמשך מזה והשני תלוי בהראשון, והנה אמרנו לפרש דברי המדרש הללו מה דלכאורה לא הבנתי דבשלמא אם נפרש הפסוק כפשטו השביעני במרורים דקאי על יסורי וצרות שבגלות ניחא אבל לפי דרשתם של המדרש דקאי על מצות אכילת מרור של ליל פסח קשה לכאורה האיך אמר הפסוק על אכילה זו השביעני במרורים דאכילה זו של מרור אינה רק בכזית ואינו נופל עליו לשון שביעה בלשון הקודש וכמו דאיתא במסכת ברכות דף מ"ט עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ר"י אומר עד כביצה ומפרש בגמרא דפליגא בהאי קרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה הוא בכזית ומ"ס ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזו כביצה הרי דלשון שביעה על אכילה אינו רק בכביצה ולא על פחות ממנה והאיך מפרש המדרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור של פסח, רק יובן על דרך הדרוש דהנה קיי"ל במצות פסח שיהי' נאכל על השובע ועיי' בפסחים דף קי"ט דהטעם הוא כדי שלא להעביר טעם פסח מפיו דצריך שישאר טעם פסח בפיו, והנראה לומר הכוונה בזה על דרך הדרוש דהנה בלילה זו של פסח עושים זכרון לשני דברים מהופכים שעושין כמה דברים שהם זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת וגם עושין זכר לחירות כמו פסח ומצה דבלילה זו היו ישראל משועבדים ונגאלו בה משיעבודם וע"כ צריך להיות טעם הפסח נשאר בפיו לרמז שמכאן ואילך התחיל להיות החירות וכל זה ניחא בפסח ולרבנן החולקים על הלל דלדידהו הי' פסח נאכל בפני עצמו באחרונה אבל להלל דהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד ולדידי' הא גם המרור נאכל על השובע והרי לכאורה דמאי שייך במרור להיות נאכל על השובע דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו והרי השיעבוד כבר חלף והלך לו ונפסק מעתה ורק לפי המבואר לעיל ניחא דאז הי' באמצע הזמן ונשאר עדיין חוב השיעבוד וישלימו אותו אח"כ ושייך שפיר שישאר טעם מרור בפיו ומה דהוצרך לעשות זכר לזה מבואר בדרשה שאח"כ וזהו שאמר במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דמדנאכל מרור על השובע דהא דצריך לאכול על השובע הרי אין הכוונה שיהי' שבע מקודם דא"כ הרי תהי' מה שיאכל אח"כ אכילה גסה רק הכוונה כמבואר באורח חיים סימן תע"ג דבאכילה זו יהי' נעשה שבע וזהו שאמר מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרווני לענה בליל תשעה באב דזה מורה דיהי' עוד שיעבוד והני מדרשים שהבאנו לעיל דס"ל דנשלם הזמן שהתחיל מלידת יצחק אפשר דחולקים על הלל וס"ל כרבנן דאין צריך לכורכם והפסח לחודא נאכל באחרונה או דהם לא ס"ל הטעם דנאכל על השובע כמו שהבאנו משום שישאר הטעם בפיו רק יאמרו הטעם כמו שכתבו התוס' בפסחים דף ק"כ דהוא כדי שלא יבא לשבירת עצם בפסח יעו"ש בתוס':
דרוש ג
קח לי שני גדיי עזים טובים. ואיתא במדרש רבה על פסוק זה טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכיפורים אחד לה' ואחד לעזאזל, ויש להבין כוונה של הדרשה הלזו דלאיזו ענין רמזה לו כאן מעשה של שני שעירי יום הכיפורים דמאי שייכים הם להמדובר בפרשה זו בענין הברכות שקיבל יעקב מאביו, והנה עוד יש להבין בעיקר הדבר שהשתדלה רבקה אמנו שיגיעו הברכות ליעקב ולא לעשו ועשתה כמה סבובים לזה במאכלים ומטעמים ובעורות הגדיי עזים שהלבישה על ידיו, וגם מן השמים סייעו ליעקב בדבר הזה וכמו דמבואר כל זה הרבה במדרשים שבפרשה זאת וגם בתורה כתיב פרשה שלמה מזה האיך השיג יעקב הברכות ולכאורה בודאי דיש להבין, א' על עיקר הדבר דלמה עשתה רבקה את כל זאת והרי כל הברכות הללו הם מטל השמים ומשמני הארץ ודגן ותירוש ולהיות גביר לאחיו אשר כולם הם טובת עולם הזה ולא מצינו לצדיקי עולם שירבו להשתדל כל כך בטובתו של עוה"ז ואף כי לאבותינו הקדושים, שנית קשה יותר דהרי אנחנו רואין דגם עתה שנתברך יעקב מ"מ הרי כל ברכת של עוה"ז הם אצל עשיו וכל ההצלחות של עוה"ז הוא נוטלם ולמצער הי' ביד בני יעקב שנים מועטים וא"כ הרי לכאורה הי' כל יגיעתה לחנם:
והביאור לזה יש לומר דהנה יעקב אבינו ע"ה מיאן מלקבל הברכות וכמבואר בפסוק שסירב בזה ואמר אולי ימושני אבי כו' ובמדרש איתא על פסוק וילך ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה וכבר מבואר בהרבה מפרשים דטעמו של יעקב הי' בזה כיון דכל הברכות הם של עוה"ז ונתיירא מאד אולי יקלקלו בניו מעשיהם על ידי טובת עוה"ז וכמאמר הכתוב ורם לבבך ושכחת, ובמדרש רבה על פסוק הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק איתא איש שעיר גבר שיידן כדכתוב ושעירים ירקדו שמה ואנכי איש חלק כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולכאורה אינו מובן הכוונה בזה דמאי שייך זה לויכוחו שהתווכח שלא לילך, רק הענין מבואר היטב דהנה גם מקודם דידעו שניהם רבקה וגם יעקב דיצחק לא יברך אותו רק בברכות של עולם הזה כיון שיצחק יהי' סובר שמברך כל זאת לעשו ועניינים של עוה"ז שייך רק לו ולא ליעקב וזהו ג"כ הטעם מה שרצה יצחק לברך את עשיו דוקא ולא ליעקב דלכאורה אינו מובן טעמו בזה דאע"ג שעשו רימה אותו וכמאה"כ כי ציד בפיו שהי' שואלו האיך מעשרין את המוץ ואת התבן מ"מ הרי ודאי דמ"מ יודע הי' שיעקב יותר צדיק מעשו ובהדי' איתא במדרש על הא דאמר יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו דמשום שאמר לו כי הקרה ה' אלהיך לפני הכיר בו שהוא יעקב מדשגור שם שמים בפיו דלעשו לא הי' שגור שם שמים בפיו הרי דגם הוא ידע דיעקב יותר צדיק ממנו רק טעמו של יצחק הי' בזה משום דאיתא במדרש בעודם שניהם בבטן אמם חלקו ביניהם ויעקב נטל לחלקו העוה"ב ועשיו נטל לחלקו העוה"ז ומש"ה רצה יצחק לברך את עשו בברכות של עוה"ז יען הוא חלקו משעה הראשונה והמעיין בפסוקי' יראה בברכה הראשונה כשהי' סובר שמברך לעשו אמר לו מטל השמים ומשמני הארץ רוב דגן ותירוש יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוי גביר לאחיך דכל זה הם הצלחת עוה"ז הצלחות עוברות ולא הזכיר שום ברכה מהצלחות האמיתיות והקיימות ואח"כ כששלחו לפדן ארם ובירך אותו שנית ואז ידע שמברך ליעקב כתיב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם, הרי דאז לא בירך אותו לא ביין ולא בתירוש רק בברכות קיימות ברכות אברהם שהמה הם חלקו של יעקב, ומש"ה מיאן יעקב מלקבלם שרצה לעמוד בשלו בלא טובתו של עוה"ז דעוה"ז עלולים לקלקל את האדם מעבודתו של מקום וזהו שטען יעקב לאמו הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן ואנכי איש חלק חלק ה' עמו וכיון שחלקי הוא עבודת ה' האיך שייך לי הברכות שרצון אבי לברך את עשו והם שני הפכים ועיי' בחגיגה (דף ט') דאיתא יאה עניותא לברתי' דיעקב כברזא סומקא לסוסיא חיורא ודרשו כן מן הפסוק בישעי' קפיטיל מ"ח הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני מלמד שחזר הקב"ה על כל טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות דזאת הוא הצירוף שמצרף לבן של ישראל ומבדילו מכל סיג ופסולת שבלבן ומקרבן לעבודתו של מקום ב"ה:
ובזה יתבאר לנו הפסוק שטען עשו ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי ולכאורה אינו מובן למה הזכיר כאן עניין הבכורה שמכר לו זה זמן כביר מרצונו הטוב ולא היה לו אז שום עצב ממכירתה וכמאה"כ ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה ועתה עמד לערער על המכיר' וגם יש להבין דמה שייך זה לענין שהוא עוסק בו דהיינו מה שלקח את הברכה ממנו, רק הענין יובן היטב דהנה עיקר כוונתו של יעקב אבינו במה שקנה ממנו את הבכורה מבואר במדרש דכוונתו הי' רק למען יוכל לעבוד בה את ה' כי אז הי' מסור עבודתו של מקום והקרבות הקרבנו' להבכורים וז"ל המדרש רבה פרשה זו למה ראה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה אלא עד שלא הוקם המשכן. היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהי' רשע זה עומד ומקריב הדא הוא דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך וכי עשו שונא את הדם ר' לוי אמר זה דם מילה ר' שמואל בר' נחמני זה דם קרבנות הרי להדיא דעיקר כוונתו מה שקנה הבכורה הוא כדי שזה יהיה לו לסיוע לעבודתו של מקום ב"ה כי היא נצרכת לו לחלקו של עוה"ב שבירר לו מכבר, ובזה יתבאר לנו הפסוק פרשת שמות ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואיתא במדרש רבה וז"ל מהו בני בכורי ישראל על יעקב אבינו אמר כן שקנה הבכורה כדי שיוכל לעבוד למקום עכ"ל המדרש ולכאורה יש להבין מדוע הזכיר כאן בהשליחו' אל פרעה מה שקנה יעקב הבכורה, רק הדבר יבואר היטב:
דהנה הכתוב אומר ויזד יעקב נזיד ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, וזה כמה אשר ראיתי ביאור הכתוב בספר זרע ברך מה שאמר מכרה כיום את בכורתך לי. דהנה אותו היום מת אברהם אבינו ובכריתות ברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ואיתא במדרש על פסוק זה דאברהם אבינו שאל לו אם גם הוא יהי' בשיעבוד ואמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום הרי דכל זמן שהי' אברהם אבינו קיים היו בטוחים שלא יתחיל השיעבוד ואותו היום כשמת אברהם הי' הזמן שיוכל להתחיל בו השיעבוד והנה על פי השכל עיקר חוב של השיעבוד חל על עשו יותר מעל יעקב יען כי הוא הבכור והוא יקום על שם אביו להיות נקרא עיקר הזרע על שמו ומש"ה אמר לו יעקב מיכרה כיום את בכורתך לי שאהי' אני במקומך ומש"ה מכר לו אז עשו את הבכורה, ובזה יבואר לנו המדרש רבה על פסוק ויזד יעקב נזיד א"ל עשו מה טיבו של אותו תבשיל אמר לו שמת אותו זקן אמר אף באותו זקן פגע מידת הדין לית דין ולית דיין ולכאורה אינו מובן מדוע פקר עשו עתה וכי הי' בדעתו שאברהם אבינו יחי' לעולם והרי גם בכריתות ברית בין הבתרים אמר לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום רק הכוונה דהכתוב אמר כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וגם ידוע דהגזרה לא הי' על כל בניו של אברהם אבינו רק על מקצתן וכמו שדרשו על פסוק כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק דרק מי שילך בדרכו של אברהם אבינו ובדתו רק הוא הנקרא זרעו של אברהם ולא מי שאינו הולך בדרכיו ורק עליו חל חובת השיעבוד וזהו כששמע עשו שבאותו יום מת אברהם ונתיירא עשו שלא יתחיל כעת השיעבוד התתחכם עשו בעצמו לסלק מעל עצמו כל החוב הלז במה שיעזוב כלל דרך אברהם ומש"ה כשנתיירא מן השיעבוד פקר ואמר לית דין ולית דיין כדי להוציא את עצמו מן הכלל ולהיות בן חורין מן החוב הלז, וזהו כשראה יעקב את עשו נתיירא מן הגלות ומבקש תחבולות להפטר ממנו הגם כי על פי השכל רק עליו חל החוב והוא המקצת זרע שחל עליו זה החוב יען הוא בכור ועיקר לבית אביו וע"כ אמר לו מכרה כיום את בכורתך שאהי' אני במקומך וכוונת יעקב הי' לקנות הבכורה כדי שיוכל לעבוד עבודתו של מקום ב"ה וקיבל על עצמו חוב של השיעבוד באהבה כדי שיוכל לעשות עבודתו, וזהו שאמר לפרעה בני בכורי ישראל ואמר במדרש שאמר כן על יעקב שקנה את הבכורה כדי שיוכל לעבוד למקום ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו אמר לו כן דהנה פרעה הי' לו טענה גדולה על ישראל לבל לשלחם דהרי בברית בין הבתרים נאמר שיהיו גרים ועבדים ארבעם מאות שנה והם לא היו במצרים עדיין רק מאתים ועשר שנים וזהו שאמר לו הטענה בני בכורי ישראל דהרי הא דמגיע כלל זה החוב של השיעבוד לבני יעקב הוא רק בשביל שהוא קנה הבכורה ועי"ז חל עליו זה החוב והוא קיבל על עצמו זה החוב רק כדי שיוכל לעבדני ובלא"ה לא הי' חל עליו השיעבוד כלל וא"כ העבודה שלי היא העיקר ובשבילה הוכרח לקבל גם השיעבוד והאיך ידחה שיעבודך את עבודתי ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו וע"כ הנני הורג את בנך בכורך, ועכ"פ נתברר לנו דמה שקנה את הבכורה כדי שיזכה בה עבודתו של מקום והיא נצרכת לו לחלקו המגיע לו ע"י מה שבירר לעצמו גם בעודו בבטן אמו והוא העולם הבא:
וזהו שטען עשו כשנטל יעקב את הברכות ואמר ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי אמר על יעקב שתפס החבל בשני ראשין בתחילה לקח בכורתי והוא מהדברים השייך לענין עוה"ב ועבודתו של מקום והנה עתה לקח את ברכתי פירוש ברכה השייך לי והוא טובת עוה"ז ונמצא נטל ממני שני החלקים כולם העוה"ז והעוה"ב:
ובזה יבואר לנו ג"כ דברי המדרש רבה על פסוק מי איפא הוא הצד ציד וז"ל בשעה שנכנס עשו נכנס גיהנם כו' אמר יצחק מי אפא מי הוא זה שעתיד להאפות בכאן או אני או יעקב בני א"ל הקב"ה לא אתה ולא יעקב בנך אלא הוא הצד ציד והכוונה בזה דיצחק ידע מהחלוקה שחלקו בבטן לזה העוה"ב ולזה העוה"ז ומש"ה רצה לברך לעשו כי הוא חלקו אבל ליעקב אינו נכון להיות לו עוה"ז דעי"ז חלילה יוכלו בניו לקלקל מעשיהם וכמאה"כ בחרתיך בכור עוני ועכשיו כשראה שיעקב נטל הברכות של עוה"ז סבר דאולי יתבטלה החלוקה הראשונ' ואבד יעקב חלקו לעוה"ב ונמצא דלבסוף ירש את הגיהנם דקשה מאד שיהי' לו העוה"ז וגם שיעבדו בניו באמונתם ולא יקלקלו על ידו מעשיהם וזהו ששאל מי אפא אם אני שגרמתי כל זה או יעקב ואמר לו הקב"ה הוא הצד ציד דגם עתה יגיע הגיהנם רק לעשו לחודא ונמצא נשאר עשו קרח מכאן וקרח מכאן ויעקב זכה בשני החלקים יחד:
ועכ"פ נתבאר לנו טעמו של יצחק מה שרצה בתחילה לברך את עשו ולא יעקב וזה הי' ג"כ טעמו של יעקב שלא רצה לקבל ברכות של עשו שאינם שייכים לו רק רבקה רצתה שיקבל את הברכות ואמרה לו תשובה נצחת ורמזה לו באמרה קח לי שני גדיי עיזים טובים טובים לך וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביוה"כ אחד לה' ואחד לעזזאל רמזה לו בזה דגם היא אין עיקר כוונתה דהעוה"ז יהי' ליעקב ויעקב ובניו יתענגו ממנו ברוב דגן ותירוש באכילה ושתי' כי לא זו הדרך לבא על ידה לעבודת ה' ואדרבה אמרו יאי עניותא לברתי' דיעקב כברזא סומקא לסוסי' חיורא רק עיקר כוונת רבקה היתה דרצתה דהעוה"ז יהי' הכל שלו ולעולם ההנאה מטובותי' יהי' לעשו והוא יאכל וישתה מלחמו של יעקב וכל מה שעשו אוכל בעוה"ז לא יהי' משל עצמו רק יטלם הכל משל יעקב וכמו דאיתא במדרש רבה על פסוק הקול קול יעקב והידים ידי עשו וז"ל קלא דיעקב מסגלין והידים ידי עשו וידי דעשו מרמזין ליה והוא אתי פי' דיעקב פועל כל הטוב והברכה של עוה"ז ע"י קולו בתורה ותפלה ומסגל בקולו כל טוב העולם וידים של עשו נוטלים את זה הטוב ממנו ע"י רמיזה קלה, זה הי' ברצון של רבקה שהוא יקבל הברכות ועשו יטול ממנו, ונמצא דבר זה נתקיים לעד, וכונתה בזה הי' דאם היו הברכות בעצם עיקרם של עשו הרי לא הי' בזה שום נכיון לבני יעקב מעונותיהם מה שאין להם עוה"ז כיון דאינו שלהם ועשו אוכל משל עצמו, משא"כ השתא דכל הטוב הוא של יעקב ועשו נוטלם בזרוע ובחזקה מהם וישראל נשארים רקנים מכל טוב ושורם טבוח לעיניהם ושונאיהם מלאים מכל טובם הרי זה החיסרון שנחסר להם הוא ניכיון גדול להם מכל עונותיהם, וכמו שאמר הכתוב ונוגשיך צדקה ודרשו במסכת ב"ב דגם מה שעובדי כוכבים נוטלים מהם בזרוע מכפר להם כצדקה, משא"כ אלו היה נתברך עשו לא הי' להם כפרה זו, ועוד נ"מ אחרת יש בזה דהנה מי שיש לו נכסים ונדר מהם שאסר על עצמו הנאתם שלא יהנה מהם כלל ולכאורה הי' נראה דמעתה אין לו בהנכסים שלו שום זכות כלל והרי זה דומה כאלו מעולם לא הי' לו כלל אותם הנכסים, אמנם מצינו שני בחינות שיכול לעשות בהם עדיין ולענין זה יש לו בהם יפוי זכות מה שיש לו אותם הנכסים, אחד דיכול לעשות בהם דבר מצוה וכמו דאיתא במסכת ר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצוה לאו ליהנות ניתנו שנית מבואר במסכת נדרים דלוה ובעלי חוב באין ונפרעין מהם דאע"ג דהוא בעצמו אינו רשאי ליהנות מהם מ"מ מקרי עדיין שלו לענין זה דאם הבע"ח נוטלם ממנו נפטר הוא מחובו על ידיהם, ודוגמא לזה ממש הוא טובות של העוה"ז דאע"ג דאין לישראל להיות נהנים מ"מ השתא שיעקב נתברך בהם ובעצם הוא של ישראל יכולים עכ"פ להשתמש בהם הני שני עניינים או להשתמש בו ענין מצוה וכמו צדקה ופדיון שבוים והחזקת ת"ת וכדומה לזה, שנית דמה דאחרים דנוטלים אותו מהם הוא להם נכיון וכפרה על עונותיהם דנפטרים על ידו מחובם, משא"כ אם העוה"ז לא הי' מעיקרו של ישראל כלל לא היה מגיע לישראל ממנו גם הני שני פעולות, זה היה עיקר כוונתה של אמנו רבקה ע"ה במה שסיבבה שיעקב יטול הברכות:
והנה ענין של שעיר המשתלח לעזאזל שהי' מכפר לישראל ביוה"כ הגם כי תכלית סודו אין לנו לחקור בו והוא מהחוקים אשר עכו"ם משיבין עליהם. אעפ"כ קצת טעם נוכל לומר בו דהיו משלחים אותו אל ארץ גזירה המדברה דורון להם וממנו יונקים כל אוה"ע פרנסתם בכל השנה, דבר"ה ויוה"כ ישראל מסגלין במעשיהם כל טוב וכל הפרנסה שצריך להיות בזו השנה נגזר בר"ה וכמו שאמרו ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזה לשובע, וביוה"כ משלחים שעיר לעזאזל כדי שממנו יגיע גם לאחרים פרנסה והוא רומז על הטוב שיגיע להם בזו השנה וכיון דכל השפעתם הם נוטלים משל ישראל וכל מה שיגיע להם נחסר זה הסך של הטובה לישראל דבר זה גופי' שנתמעט לישראל וניתן להם הוא מכפר על ישראל, ומש"ה ביוה"כ ציותה לנו לשלח השעיר והוא שיוגרע טוב של העוה"ז משלנו וינתן להם ובזה נתכפרים עונותינו, וזהו שרמזה לו רבקה דגם היא אין כוונתה שיאכלו בני יעקב מטובתו רק ישתמשו בעוה"ז הני שני תשמישים, או לה' דהוא דברי מצוה וצרכי גבוה או לעזאזל דהיינו מה שיפרעו חובם במה שאחרים יטלוה מהם, וזהו שאמרה לו טובים לבניך שעל ידן מתכפר ביוה"כ וכמו שנתבאר ונמצא דפעולתה לא הי' לריק חלילה רק הוא קיים גם עתה. ובזה נוכל לפרש הפסוק (בישעי' נ"ח), הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית ואיתא במסכת ב"ב (דף י"א) זכה הלא פרס לרעב לחמיך פי' לעניי ישראל לא זכה ועניים מרודים תביא בית פי' דיתן וכו' ולפי הנ"ל מבואר היטב דהפסוק קאמר דלהני שני אופנים יש לו להשתמש בממונו, או ליתן לעובדי כוכבים וכמו השעיר של עזאזל, או שיפרנס בהם עניים בצדקה והוא לה', וזה תלוי לפי זכותו של הבעלים באיזו אופן ישתמש בממונו וכמו שנתבאר:
ובזה מבואר היטב הפסוקים דבתחילה אמר יצחק לעשו בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך ואח"כ כשבכה עשו אמר לו הברכה אחת היא לך אבי אמר לו הן משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל והרי לכאורה זה דומה ממש להני ברכות שאמר ליעקב מטל השמים ומשמני הארץ ומה הבדל ביניהם, ובזה מבואר היטב דבתחילה רצה יצחק לברך את עשו שיהיו כל הטובות של עשו מהתחלתן ועיקרם ואח"כ סיבבה רבקה דמעיקרם יהיו של יעקב ולעולם עשו יהי' נוטלן רק שהנטילה שלו יהי' מיעקב וזהו שבתחילה אמר ליעקב ויתן לך אלקים מטל השמים ומשמני הארץ דהנתינה מה' יהי' לך דוקא, ואח"כ כשראה שהסכימו מן השמים שהברכה שייך ליעקב וידע דמ"מ עשו יהי' נוטלן אמר לו הן משמני הארץ יהי' מושביך ומטל השמים מעל לא שה' יתן לו דהנתינה מה' יהי' ליעקב אבל עכ"פ אתה תהנה מהם ומושבך יהי' משמני הארץ ומטל השמים. וז"ל הזוה"ק א"ר חזקי' והא חמינן דמשמני הארץ ומטל השמים אינון ברכאן נטל עשו לבתר כד"א הנה משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל א"ר שמעון לאו האי כהאי ולא דא כדא כמה איתפרשין דרגין ביעקב כתיב ויתן לך אלקים בדא כתיב יהי':
ונבאר דברי המדרש שהבאנו למעלה, וז"ל מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהי רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה, וכבר חקר בעל העקדה למה הזכירו כאן גם איסור הבמות דאינו שייך כלל לענין זה וגם דאדרבה ענין זה מחליש וממעט הטענה כי אחרי שכשיקום המשכן ניטלה העבודה מהבכורים וניתנה להכהנים ואינה מוחזקת להבכורים על לעולם וא"כ למה סיים המדרש הסיפא דהמשנה דהוא ממעט מעלות הבכורה, והנראה דהנה א"א שאל אחר שהבטיחו לירש את ארץ ישראל במה אדע כי אירשנה וא"ל ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרי באה לו התשובה דיזכו בניו לירש את הארץ בזכות הגלות והעבדות שיסבלו מקודם, ובמסכת ברכות (דף ו') אמרו דארץ ישראל ניתן להם ע"י יסורים ובזה יבואר המשך הפסוקים ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען כו' ואל שדי יברך אותך כו' ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך ארץ מגורך אשר נתן אלקים לאברהם, ובמדרש רבה פרשת וישלח איתא למה חזר וברכו אלא שראה יצחק ברוה"ק שעתידין בניו להגלות א"ל בא ואברככה ברכה של גליות כו' ומה הן הברכות בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה [איוב ה'] בשוט לשון תחבא ולא תירא משוד כי יבא לשוד ולכפן תשחק ומחית הארץ אל תירא, והענין יבואר דאחרי שנתברר ליצחק שהוא קנה הבכורה והוא השתא הבכור ובע"כ הוא ילך בגלות ובזכות זה יזכה לארץ ישראל הוא ולא עשו, ולכך אמר הכתוב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו [זהו ברכה של גלות] כו' ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן לאברהם ברכו עוד דע"י הגלות יזכה לירש את א"י וזה שנתכוין יעקב שקנה הבכורה ויתחייב בגלות ועי"ז יזכה בעבודה שהוא יהי' בכור וגם יזכה בארץ ישראל, וזהו שאמר במדרש עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות וא"כ אין מעלה בארץ על שארי מדינות כיון דגם שם יכולים להקריב אבל העבודה הי' בבכורים ונמצא הי' העבודה לעשו ולא ליעקב ולאח"כ דניטלה העבודה מן הבכורים הרי יהיו הבמות אסורים ולא יהי' עבודה רק בארץ ישראל והרי עשו יזכה בארץ ישראל ונמצא לעולם העבודה בחלקו של עשו ולכך קנה הבכורה וזכה על ידי זה לעולם בעבודה בין מקודם שנעשה הוא בכור ובין אח"כ שהוא יזכה עי"ז בארץ ישראל, והוא ביאור נכון ומבורר בדברי המדרש:
ואגב נבאר ג"כ הכתוב שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח ועתה לקח את ברכתי אמר שיעקב רימה אותו שני פעמים בבכורה ובברכה ולכאורה האיך העיז פניו איש רשע לומר שיעקב רמה אותו בבכורה והלא מכר לו בדעת נכונה ובלב טוב ונבאר ג"כ דברי המדרש רבה שהבאנו לעיל שאמר וז"ל למה ראה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה כו' אמר יהי' רשע זה עומד ומקריב הדא היא דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך וכי עשו שונא את הדם ר' לוי אומר זה דם מילה ר' שמואל בר' נחמני אמר זה דם קרבנות ולכאורה יש להבין האיך אמר עליו שונא את הקרבנות במה שמכר את הבכורה ליעקב דאטו המוכר דבר אחד יאמר עליו שהוא שונא את הדבר ההוא רק שהמחיר שנותנים לו עבורו חביב לו יותר מאותו הדבר ואם בשביל שזלזל במכירתה בלחם ונזיד עדשים דזה רק מבזה את הבכורה ונוכל לומר עליו שהוא בזה את הבכורה והמעלה שיש בה דהיינו הקרבת הקרבנות ולא לשונא לה נחשב בשביל זה, ובפרט לפי המבואר למעלה לא היה המכירה בשביל הלחם והנזיד לבדו רק שיעקב קיבל על עצמו עבורה גם חוב של הגלות והשיעבוד של ת' שנה והגם כי לולי הי' עשו רשע לא הי' לו למכור מעלה גדולה כזו בשביל זה אבל אכתי האיך נקרא אותו שהוא שונא את הקרבנות, רק הענין דעשו אע"ג שמיאן בבכורה ובעבודתו של מקום עכ"ז רצה לעכב גם ליעקב מעבודתו של מקום ב"ה וברצונו הי' שגם יעקב לא יקריב כי עינו היה רעה בעבודתו של מקום ב"ה ולא רצה שיזכה יעקב בהבכורה וזה הי' עיקר ערעורו אח"כ בהבכורה לא שרצה לערער על המכירה שהוא יהי' בכור רק שעירער דמכר זכותו שהוא לא יהי' בכור וגם יעקב אינו בכור ויהיו שניהם פשוטים, וכן איתא במסכת סוטה (דף י"ג) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו וקמעכב כו' איהו קבר ללאה בדידי' והא דפייש דידי הוא אמרו לו והא זבינתי' אמר להו נהי דזבינתי' בכירותא פשיטותא מי זבני אמרו לו אין אמר להו הבו איגרתא כו' ופרש"י וז"ל נהי דזבינתי' לבכירותא שלא אטול פי שנים אלא אהי' כמוהו הרי להדי' דזה הי' עיקר ערעורו שלא מכר רק דהוא לא יהי' בכור אבל גם יעקב לא יהי' בכור ואין כאן בכורה כלל ובפרקי דר"א פרק ל"ח איתא אמר עשו ליעקב נחלק כל מה שהניח אבא לשני חלקים ואני בורר שאני בכור והרי כיון דערער ואמר שהוא בכור א"כ אמאי אמר שיחלקו הכל לשני חלקים שוים הרי צריך שיטול הוא יותר לפי טענתו כדין הבכור שנוטל שני חלקים, רק הענין כמו שכתבנו שהודה שאין לו זכות בבכורה יותר מיעקב וע"כ רצה לחלק לשני חלקים שוים שלא יטול גם יעקב יותר ממנו ורק ממילא יברור ראשון הלא מגיע לו זה הזכות כי אחרי ששניהם כעת שוים ממילא יש לו מעלה בזה במה שנולד בכור וזהו שאמר ואני בורר שאני בכור אין כוונתו בכור ממש רק שאני הגדול שנולדתי ראשון, וזה הי' ג"כ כוונת עשו במה שאמר ליעקב אחר שנתרצה ליעקב וקיבל ממנו המתנה אמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך אמר לו שמעתה יהיו שניהם שוים לא לזה מעלה על זה, ובזה יתבאר לנו היטב הפסוקים ויאמר מכרה כיום את בכורתך לי ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב, הנה יעקב ביקש ממנו דבר ברור ואמר לו שימכור לו את בכורתו שהוא יהי' הבכור דאחר דכוונת יעקב בזה הי' כדי שיזכה הוא בהקרבת הקרבנות דמה בצע לו אם עשו לא יהי' בכור אם הוא ג"כ לא יהי' בכור וע"כ אמר לו דבר ברור מכרה כיום את בכורתך לי שאזכה בה ואהי' אני בכור ועשו הסכים ליעקב רק השיב לו תשובתו ברמאות ואמר לג לשון אשר יעקב לא ידקדק בדבריו ויסבור שמסכים לגמרי לבקשתו ואח"כ יוכל לערער עליו כי כן הי' דרכו ואומנתו וכמו שאמר עליו הכתוב כי ציד בפיו שהי' יכול לרמות את חבירו בפיו וע"כ השיב לו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, אמר תשובתו שיוכל לערער עליו שלא מכר לו רק שהוא לא יהי' בכור ורצה בזה לרמות את יעקב שיעקב יסבור שקנה ממנו והוא יערער אח"כ, וזהו ביאור דברי המדרש על פסוק ויאכל וישת ויקם וילך הכניס עמו כת של פריצים אמרו ניכול מדידי' ונחיך עלוי' ורוה"ק אומרת ערוך השולחן סדר פתורתא צפה הצפית סדר מנרתא קומו שרים זה מיכאל וגבריאל משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב, ולכאורה אינו מובן למה הוצרכו המלאכים לכתוב זה השטר וגם מה היה כוונתו עם הפריצים ובמה ישחק מיעקב, רק ביאור דברי זה המדרש ראיתי זה כמה בספר זרע בירך כי הוא והפריצים בקשו לרמות את יעקב ולכתוב את השטר מכירה בלשון שלא יזכה בהבכורה ושניהם יהיו כפשוטים והביא שם דברי הגמרא דסוטה הנ"ל וזהו שאמר דיאכלו משל יעקב וישחקו ממנו דאחרי שגם יעקב לא יזכה בהבכורה נמצא טרחתו לריק והוציא הוצאות חנם דעיקר רצונו הוא שיזכה הוא בהקרבנות ואם הוא לא יזכה בהם אין לו שום נ"מ אם עשו יהי' בכור או פשוט, רק לא עלתה בידם המרמה שלהם ובשטר נכתב ע"פ גם בלשון ברור שיעקב קנה הבכורה והוא כעת בכור תחתיו וזהו שאמרה רוה"ק קומו שרים זה מיכאל וגבריאל משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב שיהי' בשטר כתוב מבואר שיעקב הוא הבכור ולא יכתבו סתם שעשו אינו בכור עכ"ד הזרע ברך והמה דברים נכונים וברורים בביאור דברי המדרש וזהו שאמרה רוה"ק משחו מגן שימשחו ליעקב בקדושת שמן המשח' שיהי' בכור וכהן לה', וזהו שאמר עליו הכתוב אם לא דם שנאת ודם ירדפך דמה שערער אח"כ וגם בתחילה רצה לרמותו דגם יעקב לא יהי' בכור זה לא היה רק משנאתו הקרבנות ועינו רעה בעבודתו של מקום ב"ה דאם אינו שונא מה איכפ' לך אם יעקב יזכה במעלה ההיא אחרי שידך כבר מסולק ממנה, וזהו שאח"כ טען טענתו השקרנית ואמר ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח אמר כי הבכורה לקח ממני בעקבה כי לא מכרתי לו רק שלא אהי' בכור ועתה אמר אני בכורך עשו וכן הוא בהשטר שהוא יהי' בכור וזכה בעבודתו של מקום והנה עתה לקח גם את ברכתי והוא טוב של עוה"ז השייך רק לי ולא לו וכמו שנתבאר:
דרוש ד
תהלים קפיטל ע"ז אזכרה אלהים ואהמי' אשיחה ותתעטף רוחי סלה אחזת שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי הלעולמים יזנח ה' האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה, ויש להבין המשך הכתובים והתקשרם זה לזה, והנה בתחילה נפרש הפסוקים כפי פשטותם אמר דהע"ה על עצמו אזכרה אלהים ואהמי' דכשנזכר בעצמו והתבונן על גודל העונש ואורך הגלות ויסורין שישראל סובלין הגה מרוב צערו ואמר עוד אשיחה ותתעטף רוחי סלה דכשרוצה לדבר כדי שיפוג על ידי זה קצת מצערו וכמאה"כ דאגה בלב איש ישיחנה והנה נתעטף רוחו בקרבו ונשאר בלא רוח ואשתקל מלולו מרוב צערו כו' נפעמתי ולא אדבר חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, אמר דאח"כ כשחשב ימים שהיו לו מקדם שנות עולמים ונזכר הנגינות שלו בלילה נתחזק מעט והתחיל הרוח להיות נמצא בקרבו שהתחזק והתנחם הלעולמים יזנח ה' בתמי' האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור, ויש להבין במה נתנחם מצערו במה שחשב ימים מקדם ואיזיש של תנחומין אמר הכתוב, ובילקוט על פסוק זה איתא אזכרה נגינתי בלילה מזכרת אני שירה ששרתי לפניך בלילן של מלכות לילו של פרעה כו' לילו של גדעון כו' לילו של סנחרב כו' ולפי"ז מבואר המשך הכתוב דאמר כשנזכר הטובות שעשה הקב"ה לנו מקדם והגאולות שגאלנו עד עתה נתחזק בבטחונו דבודאי יגאלנו גם עתה, רק עדיין יש להבין לאיזה כוונה דקדק הפסוק ואמר אזכרה נגינתי בלילה דאמר שירה בלילה דמאי שייך זה להתנחומין אם הי' בלילה או ביום ולמה קראן כאן לילן של מלכיות:
הנה במגילת איכה אמר המקונן השביעני במרורים הרוני לענה ואיתא שם במדרש על פסוק זה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב דליל תשעה באב חל לעולם באותו יום עצמו שחל בו ליל פסח וכבר נתבאר למעלה בדרוש השני האיך תלוים הני שני הלילות זה בזה וליל פסח גרם לתשעה באב, עכ"ז יש להבין למה רמזה לילה זו על חברתה ולמה יש להזכיר ליל תשעה באב בליל החירות והשמחה ועיין עוד בשו"ע או"ח סי' תע"ג שכתב הרמ"א דנוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה של ליל פסח ביצים זכר לאבילות של ליל ט"ב שנקבע בליל פסח וכבר הקשו רבים על זה דלמה להזכיר ליל ט"ב בליל יו"ט והרי אמרו די לצרה בשעתה ובפרט בלילה זו שעושין זכר לחירות מגלות ומשיעבוד מלכיות, רק הענין דכבר כתבנו בדרוש השני על הא דלא היו במצרים רק מאתים ועשר שנים ובברית בין הבתרים נא' שיהיו בגלות ת' שנה ונחלקו בזה המדרשים יש שאמרו שכבר נשלם הזמן מלידת יצחק ויש שאמרו דבאמת גאלם באמצע הזמן והזמן שחסר אז הניח הקב"ה שישלימו אותו ישראל כשיגיעו לסוף גלות האחרון ויציאת מצרים היה רק פקידה באמצע הזמן והכנה לגאולה העתידה כדי שיוכלו להגאל אח"כ כשישלימו הזמן, ולפי"ז נמצא דעיקר ההבטחה שהי' בברית בין הבתרים שיגאלם בסוף הזמן כמו שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא נתקיימה עדיין ויתקיים לעתיד כשישלימו זה הזמן ויציאת מצרים הי' יסוד לגאולה האחרונה וע"כ עושין בליל פסח זכר לט"ב להורות שלא היה גאולה שלמה אז רק היה באמצע הזמן ומלילה זו של פסח צמחה ליל ט"ב כדי להשלים הזמן החסר אז והוא לנו לחזק לבנו בבטחון על גאולתינו לבל יתייאש האדם בראותו אורך הגלות האחרון וכובדו אחרי שעדיין עיקר ההבטחה עדיין קיימת לעתיד וגם יציאת מצרים היה עיקר הכנה ויסוד לגאולה העתידה וכמו שנתבאר:
והנה אנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר ברכת גאולה אחר קריאת שמע של שחרית ושל ערבית ובשל שחרית תיקנו לומר בה אמת ויציב ובשל ערבית תיקנו לומר אמת ואמונה ובמסכת ברכות (דף י"ב) איתא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, ויש להבין לאיזה ענין נחלקים הני שני ברכות בנוסחתם כיון דשניהם מורים על ענין אחד שהם ברכה על הגאולה, רק הענין דהנה במדרש רבה פרשה בא איתא בעוה"ז עשה להם נסים בלילה על שם שהוא נס עובר אבל לעתיד לבא יעשה להם נסים ביום על שם שהוא נס קיים, והכוונה נראה דלילה רומז לגלות וכמו שאמר הכתוב בישעי' קפיטיל כ"א שומר מה מליל שומר מה מלילה והיום רומז להגאולה וכמאה"כ וכאור בוקר יזרח שמש ואם הגאולה היא בלילה רומז דעדיין הם עומדים באמצע הגלות שלא הגיע עדיין הזמן של הגאולה רק הקב"ה מאיר להם באמצע הלילה ויצטרכו להשלים זה הזמן החסר עתה אבל כשתהי' הגאולה ביום וכמו שיהי' לעתיד הוא סימן שכבר נשלם כל הלילה של הגלות וזמן השיעבוד כבר חלף והלך לו כולו ועיי' במדרש תהלים קפיטיל ל"ו עובדא הוי' בחד בר נש הי' מדליק את הנר בלילה וכבה אדלקה וכבה אמר עד אימתי אהי' מתייגע והולך ממתין אני עד שתזרח השמש כך ישראל כו' וזהו כמו שכתבנו, ובזה ביארנו הכתוב תהלים צ' שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו התפלל שיה' עתה הגאולה ביום ובבקר ולא בלילה וכמו שהי' עד עתה ואז נשמחה בכל ימינו שיהי' השמחה נמשך לעולם בלא הפסק ולא כמו שהי' עד עתה הגאולות בלילה, ולענין זה רומז לנו הכתוב ביעקב אבינו ויאבק איש עמו עד עלות השחר דזה האיש הי' שרו של עשו ונתאבק עמו עד עלות השחר להורות שילחם עמו תדיר ובעלות השחר יהי' ניצל ממנו לגמרי, וז"ל הזוה"ק פרשת וישלח ובגין כך ויאבק איש דאתי' בההוא אבק ורכיב עלי' בגין לקטרגא ליעקב עד עלות השחר דאיתעבור שולטנותי' ואיתחליף וכך הוא לזימנא דאתי' בגין דגלותא השתא כלילה דמיא דאיהו ליליא ושלטא ההוא אבק על ישראל ואינון שכיבין לעפרא עד דיסתלק נהורא ויתנהר יממא וכדין ישלעון ישראל ולהון יתיהב מלכותא הרי להדי' כמו שנתבאר דזה רומז לזמן הגאולה וביאת משיח, וזהו ג"כ שאמרה כנס"י שומר מה מליל שומר מה מלילה התפללו על הגלות שחוזר ומתחדש עליהם פעם שניה אחר שנגאלים מגלות הקודם ובאה התשובה אמר שומר אתא בוקר וגם לילה דיגיע זמן הבוקר ויהי' אור לצדיקים ולילה לרשעים, וזהו ג"כ כוונת הגמר' ביומא (דף כ"ט) למה נמשלה אסתר לשחר מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והקשה שם המהרש"א למה המשיל הגמר' הנסים ללילה והרי בכל מקום ממשיל הצרות והשיעבוד ללילה והישועה ליום וה"ל להמשיל אסתר לערב דהוא סוף היום, רק הענין דבודאי אין אסתר סוף כל הנסים כמשמעו דהרי גם לע"ל יהיו ניסים לישראל וכמו שאמר הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ואדרבה יהיו נסים עוד גדולים יותר מהני שעברו עד דיציאת מצרים יהי' תפל לגבי שיעבוד מלכיות שיהי' עיקר וכדאיתא בברכות (דף י"ג), ורק דהניסים דלעתיד יהיו משונים ובאופן אחר מהני שעברו דהקודמים הי' עיקר הנסים והישועות בלילה ולע"ל יהי' העיקר ביום ומהניסים שהם בלילה תהי' אסתר סוף כל הנסים דנס שיהי' שוה לשל אסתר שיהי' כולל כלל אומה הישראלית וגם יהי' ניתן להכתב שוב לא יהי' עוד אחר נס אסתר והוא אחרונה שבניסים של לילה ומכאן ואילך יתחילו ניסים של יום ומש"ה ממשיל אסתר לסוף הלילה:
היוצא מכל זה דאם הנס הוא בלילה זהו הוראה שהוא נס עובר דעדיין לא נשלם השיעבוד וכבר נתבאר ג"כ דזהו גופה הוא חיזוק לאמונה ובטחון לגאולה העתידה דאחרי שעדיין בגאולות שעד עתה הי' באמצע א"כ עדין קיים הברית בין הבתרים וכולו קיים ועומד על לעתיד, ומש"ה בהני שני ברכות של גאולה שלאחר קריאת שמע תיקנו לומר בשל שחרית אמת ויציב דיציב פירושו קיים לעולם דהגאולה שהיא בבוקר וביום היא קיימת ואין אחרי' שיעבוד כלל אבל גאולה של לילה אינה קיימת אלא עוברת ומביא הלב לאמונה ובטחון דבודאי יהי' עוד גאולה ומש"ה תיקנו בה לומר אמת ואמונה שהוא גורם לאמונה על העתיד, ובזה מבואר היטב הפסוק שהתחלנו אמר אשיחה ותתעטף רוחי סלה דבתחילה כשהתבונן אורך ותוקפו של הגלות נתעטף רוחו בקרבו מרוב צערו ולא יכול לדבר ואמר אח"כ חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה נזכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילה דאחרי שנזכרתי שכל הגאולות שהי' עד עתה הכל הי' בלילה ולא ביום וזה מוכיח דגאלם באמצע הזמן ולא נשלם אז עדיין זמן הגלות ועתה משלימים גם הגלות הראשון ויחפש רוחי שנתחזק בזה ונמצא אצלו הרוח ואמר הלעולמים יזנח ה' כלומר בתמי' הגמר אומר לדור ודור, חלילה דעי"ז נתחזקה לבו בגאולה העתידה וכמו שנתבאר:
ולהבין גם סיום המזמור הלז שאמר ואומר חלותי היא שנות ימין עליון אזכור מעללי יה כי אזכרה כו' וחשיב שם הנפלאות שעשה לנו במצרים וסיים דבריו בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו נחית כצאן צאנך ביד משה ואהרן, ויש להבין אמרו ביד משה ואהרן מהו הכוונה בזה, והנראה לומר דהכל הולך לכוונה אחת וגם זה שייך להתנחומין שלו וגם זה אמר להוכחה דעדיין לא נשלם השיעבוד בעת יציאתן ממצרים:
דהנה בפרשה שמות כתיב ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכתב שם רש"י דמשה רבינו שאל מי אנכי כי אלך אל פרעה מה אנכי חשוב לדבר עם המלכים, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ואף אם אני חשוב מה זכו ישראל להעשות להם נס ואוציאם ממצרים והשיב לו הקב"ה כו' וששאלת מה זכות בידם עתידין הם לקבל התורה, ויש להבין מה שייך הני שני שאלות של משה רבינו זה לזה מה אנכי ומפני מה זכו ישראל לזה וגם יש להבין מה איכפת לי' למשה רבינו אם הקב"ה רוצה לגואלם בלא זכות רק ברחמיו המרובים, רק הענין דהנה ראינו שמשה רבינו סירב הרבה מלילך בשליחותו זאת וכמו דמבואר בפסוק הרבה טענות שסירב בזה ובודאי דיש להבין מפני מה לא רצה לילך בעסק טובתן של כלל ישראל והרי מסר נפשו עבור ישראל, רק הענין מובן היטב לפי מה דמבואר במדרש תהלים קפיטיל ל"ו על פסוק באורך נראה אור וז"ל עובדא הי' בחד בר נש הי' מדליק את הנר בלילה וכבתה אדליקה וכבתה אמר עד אימתי אהי' מתייגע והולך אלא ממתין אני עד שתזרח השמש כך ישראל נשתעבדו במצרים עמדו משה ואהרן וגאלום חזרו ונשתעבדו בבבל ונגאלו ע"י חנני' מישאל ועזרי' חזרו ונשתעבדו ליון ונגאלו ע"י מתתי' ובניו חזרו ונשתעבדו לאדום אמרו ישראל נתייגענו נגאלים וחוזרין ומשתעבדין אין אנו מבקשים שיאיר לנו בו"ד מלמטה אלא הקב"ה שנאמר אל ה' ויאר לנו, הרי דכשהגאולה הוא ע"י בו"ד הוא סימן שאינה גאולה קיימת ויש אחריה עוד שיעבוד ולעתיד יגאלם הקב"ה בעצמו כביכול וכמאה"כ כי הולך לפניכם ה' ומש"ה כיון שאמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את ב"י ממצרים הבין משה מזה כי מוכרח להיות עוד גלות ושיעבוד אח"כ ומש"ה סירב כל כך הרבה בזה כי לא רצה שתהי' הגאולה ע"י שליח רק שהקב"ה בעצמו יגאלם ויהי' הגאולה קיים לעולם ונתכוין לטובתן של ישראל בסירובו רק דזה תלוי בזה דאם הי' משלימים אז כבר הזמן שנגזר עליהם הי' מקום לבקש שיהי' הגאולה ע"י הקב"ה ואז היו בטוחים שלא תתבטל לעולם ובודאי לא יתחדש להם עוד חטאים מעתה שיתחייבו עליו שיעבוד אחרי כן, אבל אם לא השלימו עדיין זמן גלות הראשון שכבר נגזר עליהם מכבר ועליהם להשלימו בגלות אחר הרי צריך להיות ע"י שליח:
וזהו ששאל משה ב' שאלות בגדר ממ"נ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ב"י ממצרים ואיתא במדרש רבה פרשת בא על פסוק החודש הזה לכם שאמר משה וכי אני הוא שכתוב בו דן אנכי שאתה משלחני לגואלם לא כך אמרת ליעקב ואנכי אעלך גם עלה ולי אתה אומר, הרי להדי' כמש"כ דזה הי' עיקר טענתו למה אין אתה גואלם בעצמך והוסיף בטענתו דאם תאמר דעדיין הם באמצע הזמן ומוכרחין להיות עוד בגלות אחר שאל על זה שאלה השני' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים דא"כ הא גופה קשה לי באיזה זכות זכו להגאל באמצע ואם זכו לזה ע"י זכות גואלם בעצמך שאל שני שאלות שהם אחד והכל הולך למבוקש אחד שלא יהי' ע"י שליח ועל זה באה לו התשובה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות זה אני גואלם גם באמצע הזמן, ומה שדקדק משה רבינו בשאלתו ואמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ולא קאמר וכי אוציא סתם דמשמע דמלבד הגאולה של ישראל רק מה שנגאלים מיד מצרים גם זה קשה לו מבואר בדרוש אחר:
ובזה נעמוד על ביאור דברי המדרש רבה פרשת בא על פסוק החודש הזה לכם וז"ל קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כשהלך משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה היום אתם יוצאין בחודש האביב אמרו לו היכן הוא אמר להם הרי הוא עומד קול דודי הנה זה בא אר"י מהו מדלג על ההרים אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהן של ישראל אינם נגאלים לעולם אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים כו', ולכאורה אינו מובן לא שאלות ישראל ששאלו היכן הוא מהו כוונתם בזה וגם התשובה שהשיב להם אם אני מסתכל במעשיהם אינם נגאלים לעולם גם כן אינו מובן מהו תשובה על שאלתם, ולדברינו מובן היטב דישראל שאלו היכן הוא בעצמו דההבטחה הי' שיגאלם בעצמו וכמו שאמר הכתוב ואנכי אעלך גם עלה ולמה הגאולה ע"י שליח, רק דזה תלוי במעשיהם של ישראל אז דהנה במכילתא פרשת בא איתא כתוב אחד אומר ועינו אותם ארבע מאות שנה וכתוב א' אומר ודור רביעי ישובו הנה אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני גואלם לדורות ואם אין עושים תשובה אני גואלם לשנים הרי דאם היו זוכים במעשיהם הי' הקץ של דורות וקץ זה כבר הגיע זמנו וכמו שכתב רש"י בחומש דיהודה הי' מיורדי מצרים פרץ חצרון וכלב שהי' מיוצאי מצרים ורק משום דלא עשו תשובה והי' להם הקץ של ת' שנה וזה לא נשלם והוצרך להיות ע"י שליח, וזהו כששאלו היכן הוא השיב להם אם אני בא להביט במעשיהם אינם נגאלים דלא עשו תשובה ולא הגיע זמן הקץ ומש"ה הוא ע"י שליח, ומה שאמר אינם ננאלים לעולם כוונתו למה שכתבו המקובלים דאלולי נגאלו ישראל אז באותו זמן היו נשארים לעולם במצרים וכמו שנתבאר זה בדרוש השני, ולפי זה המדרש יתבאר המשך הכתוב כן קול דודי הנה זה בא זה משה, אמר הפסוק דבעת הגאולה הי' רק קול דודי על דרך שאמרו חז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ושמענו רק קול דודי ולא ראינו את דודי בעצמו רק קולו ונתן טעם לזה מדלג על ההרים שמדלג על הקיצים והחשבונות בזכות של ההרים והגבעות שהן אבותינו הקדושים: