בית האוצר חלק ב· רבי יוסף ענגיל
מערכת ב-א · כלל ה
ב' פסולים אי גריעי מחד פסול. ע' תוס' מעילה (ד' ב' ע"א) על המשנה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום כו' מועלין בהן ובתוד"ה ששחטן בדרום וא"ת האי ששחטן בדרום היכא דמי אי דקיבל בצפון הא ל"ל תנינא בסמוך בסיפא ואי דקיבל בדרום א"כ ברישא ה"ל למיתני ששחטו בדרום וקיבל בצפון וכן שחטו בצפון וקיבל בדרום דלא הוי רבותא כל כך כמו ששחטו בדרום וקיבל בדרום כו' וי"ל דכולל ברישא שינוי מקום דדרום והדר מפרש כיצד קתני כלומר כיצד הוי שינוי מקום דדרום שאמרו כגון ששחטן בדרום וקיבל בצפון כו' אבל שחטו בדרום וקיבל בדרום בהא לא מיירי מתני' ונראה לפום ריהטא דבכה"ג לית בהו מעילה מדלא מפרש להו במתני' ויש טעם בדבר משום דשינה בהו כל כך מיהו נראה למה"ר פרץ שי' דאין זו סברא דהא בגמרא מפרש טעמא דמתני' דמועלין בהן אע"ג דשינה יעשה בפסול משום דהוא ראוי לקדשים קלים וא"כ מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי לכן נ"ל דהה"ד בשחט וקיבל בדרום דמועלין והא דלא תני במתני' אע"ג דהוא רבותא טפי כך דרך משנה לפי ששונה כל אחד בפ"ע לא חש לשנותם ביחד כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו (דף נ"ג ע"ב) דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד (בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס כו' קנה) ובגמ' תני אפי' שניהם (שוגגים שניהם מזידים שניהם אנוסים) ובמשנה שיירי' אע"ג, דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דשמעת חדא לריעותא ה"ה בתרתי עכ"ל התוס' ומבואר מזה לכאורה דלא גריעי תרי פסולי מחד פסול וכך גם הסברא הפשוטה נותנת לכאורה דאחרי דהדבר בלא"ה פסול מה יוסיף עוד פסול אחר ואיך יתכן לומר דהוא עוד יותר פסול ותמיד בין בפסול אחד בין בשנים הרי אין שם רק הפסול שהדבר פסול ומה החילוק בין אם הוא פסול מכח פסול אחד או מתרי וע"ע תוס' זבחים (דף פ"ד ע"ב) ד"ה הגה"ה יוצא שהרי יוצא כשר בבמה דכתבו שם ג"כ כזה דאין לחלק בין חד פסול לתרי פסולי לעניין אם עלו לא ירדו רק כיון דיש לימוד על חד פסול דלא ירד. ממילא ה"ה בתרי פסולי עש"ה וע"ע זבחים (דף פ"ז ע"א) בעא מיני' ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין א"ל תניתוהו כשם שהמזבח והכבש מקדשין כו' כך הכלים מקדשין א"ל לכתחלה ליקרב קמיבעיא לי הא נמי תנינא שקיבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקיבלו פסולין וזרקו פסולין וברש"י מאי לאו שקיבלו פסולין והדר זרקו פסולין ול"ל זרקו מקבלה איפסלא לה אי לאו לאשמעי' טעמא דזרקו פסולים הוא דהוי איברים בתורת אם עלו לא ירדו ולכתחלה לא יעלו דאיפסל בשר בזריקת פסולין הא זרקו כשרים לכתחלה נמי יעלו האיברים דזריקה מעליא הוא ואע"ג דקיבלו פסולין משום דקדשי כלי שרת ליזרוק לכתחלה עכ"ל ואי איתא מאי הקושי' ל"ל זרקו מקבלה איפסלא לה דילמא הא אשמעי' דאע"ג דהוו ב' פסולים מפאת קבלת פסול ומפאת זריקת פסול מ"מ אם עלו לא ירדו ועל כרחך דהא לא חשיב רבותא כלל ואין אפי' ה"א כלל לחלק בזה בין חד פסול לתרי וכיון דאשמעי' דבקבלה פסולה לא ירדו נדע ממילא דה"ה בפסול בקבלה וגם בזריקה ג"כ לא ירדו דאין לחלק בין חד פסול לתרי פסולי ועמ"ש בזה באתוון דאוריתא כלל א' (ד"ה והנה לולי דברי רש"י ז"ל הנ"ל) ובהוספה לכלל הנ"ל שם שבסוף הספר הבאתי שם כבר ג"כ תוס' מעילה הנ"ל בקצרה ע"ש:
וע' תמורה (דף כ"א ע"ב) במשנה ולד חטאת ותמורת חטאת כו' ימותו ושעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וברש"י אם כיפרו הבעלים אח"כ באחרת תמות ואפי' לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עלי' דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום כו' עכ"ל וכזה בגמ' שם (דף כ"ב ע"א) דעברה שנתה ואבדה גרע מעברה שנתה לחוד דעברה שנתה לחוד אפי' אחרי שכיפרו בעלים באחרת רועה ועברה שנתה ואבדה הואיל ואיכא תרתי לריעותא אם כיפרו בעלים באחרת מתה ע"ש ברש"י ד"ה עברה שנתה ואבדה וצריך עיון בזה שם היטיב בכולה סוגי' וברש"י ותוס' ויש לחלק בין הך דהתם לנושא דעניננו וגם הוא שם מידי דהלמ"מ דחטאות המתות הוא מהלמ"מ ואין לדון ממנו כ"כ לעלמא:
וע"ע סנהדרין (דף כ"ד ע"א), במשנה אמר לו נאמן עלי אבא (להיות דיין) נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ובגמ' א"ר דימי כו' כגון דקבלי' עלי' בחד (דקבלי' עלי' לאביו בחד דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדי' א"ר מאיר יכול לחזור בו. רש"י) ובתוד"ה א"ר דימי כגון דקבלי' עלי' בחד פי' הקונטרס דאפ"ה קאמר ר"מ כו' ולא נהירא דכיון דלרבותא נקטי' הול"ל לא צריכא כו' על כן נ' דאמילתייהו דרבנן קאי דדווקא כגון דקבלי' עלי' בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאין יכול לחזור בו אבל אי קבלי' עלי' כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא עכ"ל ומשמע לכאו' דב' פסולי גריעי מחד פסול ולא אמרי' דכיון דיכול לקבל הפסול מה לי חד פסול וריעותא ומה לי תרתי ריעותא וע"ע תוס' שם (ד' כ"ג ע"ב) ד"ה ואמר. ובאתי רק
להעיר. וע' מנחות (דף כ"א ע"א) א"ר פפא הילכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות וברש"י דם חמור אעפ"י שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפי' חמור דאין קרבן בטמאים אפ"ה חייב עכ"ל ובגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם כ' על דברי רש"י הנ"ל אלא אפי' חמור דאין קרבן בטמאין כו' וז"ל נ' להדיא דלאו דווקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים ובוודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מהיכי תיתי לא ליחייב בקרוש דמאי שנא מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש ר' פפא הא מתני' ערוכה היא ריש פ' דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבין על דמו עכ"ל ז"ל ולכאורה הי' נ' כוונת ר' פפא בפשיטות דאשמעי' דאע"ג דאיכא תרתי ריעותי מפאת דאין טמאין ראויין לקרבן וגם מפאת הקרישה אפ"ה אמרי' הואיל שכנגדו ראוי וחייב דדין זה הרי לא נשנה עדיין דבמשנה ריש דם שחיטה נשנה רק דין הטמאין לחוד ובברייתא במנחות שם הקפה את הדם ואכלו חייב נשנה דין הקרישה לחוד דחייבין גם על דם קפוי וקרוש אבל שיהי' חיוב גם בהיות ב' הדברים יחד דם חמור שקרש זה לא נשנה עדיין והוא הוא חידושו של ר' פפא ואולם באמת צדקה תמיהת הגרע"א ז"ל דהקרישה הא אינה ריעותא כלל בכאן אחרי דטמאים אינהו גופייהו בלא"ה אין ראויים לקרבן ואין דם שלהם ראוי לכפרה וכל החיוב בדם הטמאים רק מפאת דהואיל וכנגדו בטהורים הי' ראוי לקרבן ולכפרה וא"כ כנגדו בטהורים הא גם בקרש נמי הי' ראוי לכפרה בחטאות החיצונות [דכתי' בהו לקיחה ונתינה וגם קרוש ראוי לזה ולחטאות הפנימיות הוא דאינו ראוי דכתי' בהו טבילה והזאה וקרוש לאו בר טבילה והזאה הוא ע"ש בסוגי'] ומאי גריעותי' דקרוש ואי דכנגדו בטהורים לא הי' ראוי לחטאות הפנימיות מה בכך הא בעי' רק ראוי לכפרה וסתם כפרת הדם הרי הוא על מזבח החיצון ומה החסרון אם אין ראוי גם לחטאות הפנימיות ויש עדיין לעיין בזה בסוגי' שם. ובאתי רק להעיר:
וע' ל' שו"ת הר"י מינץ סי' ט"ו וז"ל ולעניין הלב שנתבשל עם העוף כו' ועי"ל דסברא להקל בו משום דבלב העוף אין כזית בדמו כו' וכ"ת והא ח"ש אסור מה"ת כו' וי"ל כשנתבשל או שנמלח אינו אסור אלא מדרבנן כדאי' בהקומץ רבה (ד' כ"ו) אמר זעירי א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו ור' יודא אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו וכ"ת הא אמרי' פ' גיה"נ האי פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעורי' בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האר"י ח"ש אסור מה"ת וי"ל דשאני ח"ש דדם לב העוף שלא בא לעולם לידי חיוב לא למלקות ולא לכרת שלעולם לא תמצא בו כזית אלא איסור תמצא בו לכך נראה לי שאין לדקדק עליו כסלקא דעתך של מר בר ר' אשי כיון דלא אתא לידי חיוב וגם הוא מדרבנן מתרי טעמים שהוא מלוח ומבושל עכ"ל ונ' מלשונו ז"ל דדם שהוא מלוח וגם מבושל יש בו קולא יותר מבהיותו מלוח לחוד או מבושל לחוד ואין לזה טעם לכאורה כיון דדם שמלחו וכן שבישלו דאינו עובר עליו תרוייהו חד טעמא אית להו משום דאינו ראוי לכפרה וא"כ מה לי מחמת מה אינו ראוי אם מפאת מליחה לחודא או מחמת מליחה ובישול גם שניהם והרי תמיד אין שם רק היתר אחד מפאת שאינו ראוי לכפרה ואין כאן שום התחלת הבנה לכאורה זולת אם נאמר דב' פסולים גריעי מחד פסול ונחשב הדבר יותר פסול בהיות בו ב' פסולים מבהיות בו פסול אחד דאז י"ל דכיון דהפסול והעדר הראויות לכפרה מתיר לכן אם הוא מלוח וגם מבושל דיש בו ב' פסולים לכפרה מפאת המליחה ומפאת הבישול לכן הו"ל ביותר אינו ראוי לכפרה ולכן היתרו ג"כ גדול יותר ודו"ק היטיב [ואם כי עדיין צ"ע בהבנת הדברים מ"מ אין התימא כ"כ כמו אילו נאמר דב' פסולים לא גריעי כו' ואין הדבר יותר פסול כלל בב' פסולים מבפסול אחד דאילו נאמר כן הרי אין התחלה לדברים כלל וכלל וכמובן ואולי כוונת הר"י מינץ דאפי' למאן דאוסר בדם שבישלו כו' היינו דווקא בבישלו לחוד או מלחו לחוד דאף דאינו ראוי לכפרה מ"מ אסור מפאת הואיל ושכנגדו דם אחר שאינו מבושל ראוי כי היכי דחייבין אדם חולין הואיל ושכנגדו בקדשים ראוי לכפרה ואדם טמאים הואיל ושכנגדו בטהורים ראוי כו' ומשא"כ אם הוא מלוח וגם מבושל דאית בי' תרתי לריעותא לכן ע"י ב' ריעותות נפק לגמרי ממין דם הראוי לכפרה ואין לדון בו עוד הואיל וכנגדו כו' דכיון דיש בו ב' ריעותות ושינוים נעשה ונחשב על ידם סוג אחר לגמרי ואין לו עוד שייכות לכפרה כלל ולכן לכ"ע מותר מה"ת וא"ל דמליקה ובישול לא חשיבי ב' ריעותות כיון דגם מליח פסולו רק מפאת היותו כרותח וא"כ ק"ל רק כאילו נתבשל תחלה בישול מועט ואח"כ בישול מרובה דאין כאן רק דבר אחד דהוא דם מבושל דז"א דרתיחת המליחה ובישול ב' דברים שונים הן מדנאמר בישול בבב"ח ואין רתיחת המליחה בכללו וגם מליח הוא כרותח דצלי והצלי והבישול מצינו היותם כ"א דבר בפ"ע בפסח דיש בו בישול אחר צלי' וצלי' אחר בישול ע' פסחים (דף מ"א ע"א) וכ"ה לעניין שבת לדעת הרא"מ סי' ק"ב וע' לשונו שם שכ' וכשם שיש בישול אחר צלי כו' כך יש צלי אחר בישול דחדא סברא הוא וכ"ה במרדכי פ' כירה רמז ש"ב בשמו וע' טוש"ע או"ח סי' שי"ח וא"כ ה"ה לעניין המליחה כי היכא דבישול דבר בפ"ע ממליחה ה"ה דהמליחה ג"כ דבר בפ"ע מבישול ודו"ק וגם דם שמלחו נ' פסולו מפאת דמליח כרותח דצלי ופסול מטעם איברים שצלאן דנפק פסולייהו מקרא דלריח ניחוח עש"ה במנחות (דף כ"א ע"א) ואילו דם שבישלו פסולו מטעם אחר מפאת שינוי מבריתו וע' אריכות באתוון דאוריתא כלל ד' וא"כ שפיר עכ"פ דם שמלחו וגם בישלו חשוב שיש בו ב' פסולים שונים לכפרה מפאת המליחה ומפאת הבישול וכמובן. ובאתי רק להעיר]:
וע"ע בכורות (דף יו"ד ע"א) תוד"ה נבלת בהמה טהורה אדמייתי שם מתני' דעוקצין נבלת בהמה טמאה בכל מקום כו' צריכים מחשבה ואין צריכים הכשר כו' נבילת בהמה טהורה כו' אין צריכים לא מחשבה ולא הכשר ובתוס' מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע"ג דתרוייהו לא מזבין אלא לעכו"ם וחפצים הם בחזיר יותר כדאמרי' ובתים מלאים כל טוב כותלי דחזירי כו' מ"מ מה שהיא טהורה משוי אוכל בראויות מועט הואיל וכשאינה נבילה אוכל גמור הוא לישראל ומהאי טעמא מהני לר"ש בגמל וארנבת ושפן וחזיר סימני טהרה לשווי' אוכל כדאמר בסמוך וקונטרס נמי פי' כאן נבלת בהמה טמאה כל מקום שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאוסה עוד יש עלי' שני דחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פי' סתמא לאכילת עכו"ם דלא מאוסה ועוד לגבי ישראל אין בהן אלא דיחוי אחד הילכך אינה צריכה מחשבה עכ"ל ומבואר בזה ג"כ דתרתי ריעותי ואיסורי גריעי מחדא לעניין השם ראויות ואף דגם בחד איסור כמו בנבלת טהורה ג"כ הא אין ראוי' עוד לאכילה לישראל ואילו לעכו"ם גם בתרתי כנבלת בהמה טמאה הא ג"כ ראוי' ולזימנין חביבא לי' טפי מטהורה כגון נבלת חזיר ועכ"ז זו שאין בה אלא איסור אחד נחשבת אוכל עדיין ומשא"כ אם יש בה ב' דחויין לישראל מפאת נבילה ומפאת טמאה יצתה מתורת אוכל והדבר ק' להבין באמת מסברא דמה לי חד דיחוי מה לי תרי דחויי סוף סוף הא אינה ראוי' לישראל באכילה גם כשאין בה אלא איסור אחד ומדוע תיחשב אוכל ואי מפאת הראויות לעכו"ם הא לעכו"ם ראוי' גם בב' איסורים וא"כ גם בב' תיחשב אוכל וצ"ע לענ"ד להבין הדבר זולת על דרך שכתבנו למעלה דבאיסור אחד יש לדון הואיל שכנגדו כו' וחשיב עכ"פ מיני' דאוכל ולכן מפאת זה עדיין שם אוכל עליו מפאת היותו מין אוכל ומשא"כ ע"י ב' איסורים נחשב רחוק יותר הרבה מסוג היתר כיון דחלוק ממנו בב' איסורים ודחויים ונעשה סוג בפ"ע שלא מסוג אוכל ואין לדון בו עוד הואיל שכנגדו כו' כנ"ל [והך דר"ש הנ"ל שם דאמר דגמל וארנבת כו' אין צריכין מחשבה כו' מפאת שיש בהם אחד מסימני טהרה דבר זה עוד יותר ק' ההבנה לפי המבואר במהרי"ט סי' (נ"א) דסימני טומאה דבהמות טמאות אינם עושים את האיסור בעצם והם רק סימנים והוכחה על היות שם איסור ע"ש וא"כ מה לי סימן טומאה אחד או ב' עכ"פ הרי אין יותר איסור בזה מבזה ורק יותר הוכחות הוא דיש כאן אבל בעניין האיסור עצמו המסלק שם אוכל הרי אין כאן יותר איסור ודיחוי בזה מבזה שיסתלק יותר השם אוכל בב' סימני טומאה מבא' וצע"ג]:
וע"ע בכורות (דף ט"ו ע"ב) ליקרבינהו מכח קדושה דחויה קאתו כו' וברש"י קדושה דחוי' דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו כו' עכ"ל וכוונתו לתת טעם דאפי' למ"ד שם דולדות בעלי מומין קדשי ליקרב מ"מ ה"מ בנולדו לפני פדיון אמם אבל בנולדו לאחר פדיון אמם לא קרבי דמכח קדושה דחוי' קאתי ואף דגם בנולדו לפני פדיון כו' נמי מכח קדושה שאינה ראוי' קאתו דהא אמותיהן בעלי מומין מ"מ הואיל ואין שם רק דיחוי המום לבד לא קרינן לי' דחוי' מכח זה ורק בנולדו לאחר פדיון דיש ב' דחויין דבעיבורן היו אמותיהן דחויין מכח המום ובלידה כבר היו אמותיהן חולין לגמרי שכבר נפדו לכן קרינן להו מכח קדושה דחוי' קאתו ולא קרבי ועכ"פ מצינו גם בזה עניין תרתי לריעותא דגרע מחדא דפסול מום לבד לא חשוב קדושה דחיי' ליפסל הילד מהקרבה ורק בצירוף הפדיון הוא דקרוי קדושה דחוי':
וע"ע תוס' זבחים (דף ס"ז ע"א) ד"ה חטאת העוף שכתבו וז"ל ומפרש הר' חיים דכלל זה יהא בידך דלעולם אין הקרבן נמשך ליעשות קרבן אחר אלא מחמת שני טעמים שממשיכין אותו לפי שהיו פסולים בראשון וכשרים בשני הילכך גבי עולה (עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת דאמרי' שם לר' יהושע דנמשכת ונעשית חטאת העוף) צריכין שני טעמים דפסולה למטה וגם הכשירה בשני סימנין (והוא מלק רק סימן אחד כמעשה חטאת העוף) וכן חטאת העוף שעשאה למעלה אם היתה למעלה פסולה היתה נמשכת מכח שני טעמים (א' פסול מעלה ב' פסול ההבדלה) עכ"ל עש"ה בסוגי' ותבין. ומבואר גם בזה דתרי פסולי וריעותי גריעי מחד פסול ולכן בעשיית הקרבן כמעשה קרבן אחר נמשך להיעשות אותו הקרבן רק ע"י שיש שם ב' דברים הנחשבים פסול בראשון ואז הוא שנעקר על ידם משם הראשון ונעשה הקרבן האחר ומשא"כ פסול אחד אין בו כח לעקרו ולהמשיכו. ובאתי רק להעיר:
וע' רמב"ם ה' מעשה הקרבנות פי"ח הי"ז בהשגות הראב"ד מש"ש וז"ל שהשוחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ ביום חייב שהרי כששוחט בחוץ ביום והעלה בחוץ הלא כבר נפסל בשחיטה ואעפ"י שכבר נפסל הזבח בשחיטתו ואעפ"כ חייב על העלאתו מה לי חד פסולא דחוץ מה לי תרי פיסולי חוץ (היינו ב' פסולים שנעשו בחוץ בשוחט בחוץ בלילה א' פסול שחיטת חוץ ב' פסול שחיטת לילה) אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה ביום בחוץ פטור אף בהעלאה מפני שכבר נפסל משום לילה שהוא פסול אחר שלא מפסולי חוץ כו' עכ"ל ומבואר בזה דאמרי' מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי ולא אמרי' דתרתי לריעותא גרע ואף דחייב רחמנא גם בנפסל כבר מפאת שחיטת חוץ מ"מ ה"מ בחדא לריעותא אבל בתרתי לריעותא שחיטת חוץ ולילה לא חייב רחמנא וע' בזה בסוגית הגמ' ורש"י ותוס' בזבחים (דף פ"ד ע"ב ופ"ה ע"א) ושם (דף קי"א ע"ב) עש"ה ובאתי רק להעיר:
וע"ע ס' לקח טוב כלל ו' אית ג' מש"ש לחדש דכי היכא דאאחע"א ה"נ אין פסול חל על פסול והבאתי שם בזה גמרא זבחים (דף ק"י ע"א) איבעיא להו חסרון דחוץ שמי' חסרון או לא מי אמרי' כיון דנפק איפסלו להו ביוצא מה לי חסר מה לי יוצא ושם (דף צ"ט ע"א) בעי ר"ל בע"מ והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי ורחמנא רביי' מה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא כו' עש"ה בלקח טוב ואולם באמת י"ל כוונת סוגיין הנ"ל בפשיטות דתרתי לריעותא לא גרע מחד וככל הנ"ל וכיון דבפסול יוצא גלי רחמנא דליחייב אין חילוק בין חד פסול דיוצא לבין אם נעשה בחוץ עוד פסול חסרון והוא ממש כדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל וכן הך דמה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא יש לפרש כן וכך משמע לכאורה שטחיות ל' הגמ' ואולם מה שהבאתי שם עוד בלקח טוב מגמ' מנחות (דף נ"ז ע"א) בעי ר' פפא חימצה ויצאת וחזר וחימצה, מהו כיון דיצאת איפסלא לה ביוצא וכי הדר מחמיץ לה לא מיחייב עלה כו' או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בה וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמץ אחר מחמץ, עכ"ל הגמ' הנה ל' הגמ' הזה א"ד כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בה מורה יותר על הכוונה דאין פסול יוצא חל על פסול החימוץ משנאמר הכוונה דמה לי חד פסול מה לי תרי פסולי ועש"ה בדברינו בזה בס' לקח טוב:
ודע דסברת הרמב"ם לעניין שלד"ע במעילה דכ' ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר מטי ג"כ לספק שלנו אי תרי ריעותי גריעי מחד וע"כ יש לנו לומר דאף דגלי רחמנא גבי מעילה דיש שליחות מ"מ ה"מ בחדא ריעותא אבל לא בתרתי וע' תוס' ב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי מש"ש דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור כו' ע"ש וע' כתובות (דף נ"א ע"א) במשנה לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי ב"ד ובגמ' שם (ע"ב) אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו רבא אמר כל שאיסור שבוי' גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה כו' והוא ג"כ מעין פלוגתא הנ"ל דאביי ס"ל דאשת כהן כיון דבלא"ה אין ראוי' לו מפאת פסול שבוי' ומש"ה הוא כותב לה רק אהדרינך למדינתך ולא ואותבינך כו' א"כ מה לי אם אין ראוי' לו מפאת זה או אם יש עוד איסור אלמנה לכ"ג ורבא מחלק בדבר ואמר כל שאיסור שבוי' כו' והיינו דרק באיסור שבוי' הוא שמתחייב עצמו והי' התנאי ב"ד בזה [כיון דא"א בעניין אחר דכל שבוי' הרי נאסרת עליו] אבל עכ"ז ה"מ שלא יתערב איסור אחר וכמובן:
וע"ע זבחים (דף פ"ג ע"א) במשנה ר' יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנא' היא העולה על מוקדה כו' ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנא' היא העולה על מוקדה על המזבח כו' אין בין דברי ר"ג לדברי ר"י אלא הדם והנסכים כו' ובגמרא שם (ע"ב) ר"ג אומר כו' ור' יהושע נמי הא כתיב מזבח ההוא מיבעי' לי' מאי טעמא קאמר רחמנא כל הראוי למוקדה מקדש מזבח (הכתוב בא ללמדך הטעם שלא ירד דמשום קדושת מזבח הוא שהמזבח מקדשו) ואידך מזבח אחרינא כתי' ואידך חד להיכא דהיתה לו שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לו שעת הכושר ואידך כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו שעת הכושר לא שנא לא היתה לו שעת הכושר עכ"ל הגמ' ונ' ג"כ דאין הכוונה דלר"ג לא אלים לי' לא הי' לו שעת הכושר מהי' לו דזה לא מיסתבר דבכולי' הש"ס מחלקינן בין לא הי' לו שעת הכושר להי' כו' וגם אי איתא הול"ל בקצרה ואידך לא שאני לי' בן הית' כו' ללא הית' כו' ואילו לישנא כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא כו' משמע דגם ר"ג מודה דדבר שלא הי' לו שעת הכושר אלים טפי מהי' כו' אלא דהכי קאמר דכיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא מה לי כו' והיינו דלעניין פיסול הדבר אין טעם לחלק בין הי' כו' דגם בפסול שהי' לו שעת הכושר סוף סוף הרי הוא פסול לגמרי ואין ראוי אפי' בדיעבד וע"כ לא שייך לומר דהוא עוד יותר אינו ראוי ודו"ק היטיב מאוד ור' יהושע ס"ל דיש לחלק שפיר מפאת גודל איכות הפסול ולומר דאף דרבי רחמנא מ"מ ה"מ בפסול קטן האיכות אבל לא בפסול גדול האיכות וא"כ נ' דגם נידון הספק שלנו אם יש לחלק בכה"ג בין חד פסול לתרי פסולי הוא ממש פלוגתת ר' יהושע ור"ג הנ"ל דריבוי הכמות יש לנו להשוותו בזה לריבוי האיכות וכי היכא דס"ל לר"ג דאין לחלק מפאת ריבוי איכות הפסול דסוף סוף הא אינו ראוי ולא שייך לומר דהוא עוד יותר אינו ראוי הנה כך ג"כ הוא ממש בריבוי הכמות דהא בלא"ה אינו ראוי מכח פסול אחד ומה בכך דהוא עוד אינו ראוי מכח עוד פסול ולר' יהושע דמחלק בזה מפאת גודל איכות הפסול ה"נ יש לחלק מפאת ריבוי הפסולים וכמובן ול' ש"ס זבחים הנ"ל אליבא דר"ג כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו כו' הוא ממש כל' הגמ' זבחים (דף צ"ט ע"א) הנ"ל כיון דלא חזי ורחמנא רביי' מה לי בע"מ ומה לי בע"מ והוא טמא כו' וכן הוא ל' התוס' מעילה וזבחים שהבאנו לעיל בתחלת דברינו וכן ל' הראב"ד בהשגות הנ"ל דכיון דגלי רחמנא בפסול שחיטה בחוץ דנחשב ראוי עדיין לעניין להתחייב על העלאתו מה לי חד פסולא דחוץ מה לי תרי פסולי כו' וכך הוא ג"כ ל' הגמ' זבחים (דף פ"ג ע"ב) כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו שעת הכושר כו' אלא דל' הגמ' הנ"ל הוא בעניין התגדלות איכות הפסול ולישני הנ"ל הם בעניין הכמות היינו התרבות הפסולים וע"כ נ' דד"ז הוא ממש פלוגתא דר"ג ור' יהושע הנ"ל. ובאתי רק להעיר:
ולעניין ב' פסולים בקדשים אי אפי' עלו ירדו הזכירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה דברי התוס' חולין (דף כ' ע"א) אהא דאמר שם אמרו בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק כו' א"ר ינאי יקבלו הרובים את תשובתן דקתני (במתני' שם) נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי מאי לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא (לאו למעוטי חזרת סימנים דכשר בשחיטה ופסול במליקה ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה) אמר רבב"ח לא למעוטי שן וצפורן (ומשום סיפא נקט לה כשר במליקה פסיל בשחיטה למעוטי שן מחוברת וצפורן מחוברת דפסולה בשחיטה כו' ואיידי דתנא סיפא תנא נמי רישא) ובתוס' וז"ל וא"ת כו' היאך שן כשירה במליקה הא בעי ימין דמלק בשמאל פסול כדתנן בפ' חטאת העוף וי"ל דלא נקט שן שיהא שן כשירה למליקה אלא כלומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה עכ"ל ואינו מובן דסוף סוף איך שייך למיקריי' כשר במליקה הרי פסול הוא ומה לי אם פסול מטעם מחובר או מפאת שאינו ימין ועלה על דעת תלמידי הנ"ל דהכוונה לעניין אם עלו לא ירדו דאילו הי' פסול גם מפאת מחובר הו"ל ב' פסולים ואפי' עלו ירדו ומשא"כ אם אין בו רק פסול האחד מפאת שאינו ימין אם עלו לא ירדו ולכן קרינן לי' כשר מפאת היותו מתקבל אם עלה. כך עלה על דעת תלמידי הנ"ל. ואינו נכון דלעניין אם עלו לא ירדו אין חילוק בין ב' פסולים לחד דכל שפסולו בקודש אפי' בכמה פסולים לא ירד וכל שאין פסולו בקודש אפי' בפסול אחד ירד וכמו שהבאתי כבר תוס' וגמ' זבחים וכן עוד בכ"ד ורק כך י"ל דאם הפסול מפאת שאינו ימין אזי אם עלה לא ירד כיון דמלק בשמאל הדין הוא דלא ירד מפאת דאית לי' הכשירה ביוה"כ ע' זבחים (דף ס"ח ע"א וע"ב) וע' ריש מעילה וע"כ תו ילפי' שן משמאל כיון דתרוייהו פסולא חדא נינהו מפאת שאינו ימין ומשא"כ אילו הי' פסול מפאת מחובר הא לא אשכחן לי' הכשירה במקום אחר וע"כ הי' ראוי להיות דינו דאפי' עלה ירד וכן יש נפקותא לעניין טומאת בית הבליעה וכמובן:
ואולם באמת אין נ' כוונת תוס' חולין הנ"ל דכשר לעניין אם עלה לא ירד או לעניין שלא יטמא בבית הבליעה רק הכוונה כשטחיות הדברים דמתורת מחובר הוא כשר ואין בו פסול מפאת זה ועכ"ז יש משטחיות הדברים האלה באמת ראי' ג"כ לענייננו אחרי ההתבוננות וזה דבשלמא אם נאמר דב' פסולים גריעי מחד פסול היינו דכל שיש בו ב' פסולים אזי הוא יותר פסול מבהיות בו רק פסול אחד אזי אז הוא דשייך למיקריי' כשר במליקה מפאת שאין בו פסול מחובר ואף דיש בו בלא"ה פסול דשלא בימין מ"מ כיון דאילו הי' בו עוד פסול מחובר הרי הי' יותר פסול ממה שהוא עתה ע"כ בעניין היתרון ההוא הרי הוא כשר דכיון דשייך יתרון הפסול להיותו יותר פסול ממילא הא שייך ג"כ כשרות בעניין היתרון ההוא דאם אין שם יתרון הפסול ממילא הא יש כשרות בעניין היתרון דבעניין היתרון הוא כשר דאין שם פסול בהיתרון ומשא"כ אם נאמר דב' פסולים לא גריעי מחד פסול והיינו דלגבי פסול לא שייך עוד יותר פסול וכל שיש בו רק פסול אחד כבר יש בו עניין הפסול בתכלית ואין נעשה עוד יותר פסול ע"י היות בו גם פסול ב' א"כ איך שייך למיקריי' כשר לומר דמפאת מחובר הוא כשר ומה כשרות יש בו הרי הוא פסול בלא"ה מפאת שלא בימין וא"כ הא אין בו כשרות כלל ומה שייך לומר דהוא כשר מפאת מחובר הרי פסול הוא ועל כרחך לומר בהכרח דב' פסולים גריעי מחד פסול היינו דכל שיש בו ב' פסולים הוא יותר פסול מבהיות בו פסול אחד דעצם עניין הפסול מתרבה ושייך בו יתרון ע"י התרבות הפסולים ודבר שיש בו פסול עדיין אין שם עניין הפסול בתכליתו כלו רק שייך עוד יתרון הפסול ע"י התרבות הפסולים דאם יהי' בו עוד פסול יהי' יותר פסול וע"כ כיון דשייך עוד יתרון הפסול לכן אם אין שם יתרון הפסול הרי יש ממילא הכשרות בעניין היתרון דידיעת ההפיכיים אחת היא ושייך שפיר למיקריי' כשר מפאת מחובר כיון דאילו הי' בו גם פסול מחובר הי' יותר פסול וכשאין בו הרי הוא כשר איפוא באותו עניין היתרון ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים ונכונים ודברי התוס' אלה ראי' גדולה המה לענייננו. ובאתי בכ"ז רק להעיר: