בית האוצר חלק ב· רבי יוסף ענגיל
מערכת ב-א
כלל א
ב' היכרים אי עדיפי מחד היכר. ע' סוכה (דף נ"ה ע"א) תרי היכירא עבדינן דחזי האי חזי וחזי בהאי חזי וכזה עוד זבחים (דף כ"א ע"ב) בי תרי היכירי הוי עבדי דשמע מהאי אתי ושמע מהאי אתי ומבואר דב' היכרים עדיפי מחד וע' סוטה (דף ל"ב ע"ב) א"ר יוחנן מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש) ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באלי' (מיכסיא הנקבות של נקבה באלי' ואין ניכר) תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשי' דאיבעי לי' לאתויי כבשה וקמייתי שעירה חטאת דע"ז דלא סגיא דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דניכפר לי' ובתוד"ה ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר לי' וז"ל וא"ת יחלוק כמו כן בקביעות מקום שחיטתה כי היכי דליהוי לי' כפרה גמורה י"ל כיון שחלק הכתוב בדבר אחד שיש היכר בדבר מה צריך יותר עכ"ל ואין סתיר' לזה מהך דסוכה וזבחים דשם לא שייך טעמא דחזי האי כו' ודחזי האי כו' שהרי הרואה החטאת נשחטת כי היכא דרואה מקום שחיטתה ה"נ רואה את החטאת עצמה וניכרת לו בנקבותה. וע"ע תוס' יומא (דף ל"א ע"ב) סד"ה כדאמר דכתבו ועוד סד"א כיון דכבר פירסו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר כו' סגי בהכי להכי איצטריך ר' כהנא לפרש דתרי היכירא הוו עבדי עכ"ל וגם משם אין קושיא כיון דשם ג"כ אין ההיכרים בב"א ע"ש. וע"ע ר"ה (דף כ"ז ע"א) אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר וק' ג"כ דהא בלא"ה איכא היכר במה דשופר באמצע משא"כ בתענית ע"ש (דף כ"ו ע"ב) במשנה ובתוד"ה ושתי חצוצרות באמצע [וע"ש בחידושי הר"ן דמה דשופר באמצע וב' חצוצרות מן הצדדין זה מורה היות השופר עיקר דכך דרכו של גדול להיות באמצע כמבואר ביומא (דף ל"ז ע"א) ג' שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו כו'] וצ"ל ג"כ דנהי דיש היכר ממה דשופר באמצע מ"מ עבדינן עוד היכר בהארכת קול השופר עבור העומדים מרחוק ואין רואים את השופר והחצוצרות רק שומעים קול התקיעה לבד דידעו שמצות היום בשופר משמעם השופר מאריך וכמובן [ובזכרוני מס' טורי אבן דכ' שם דגם חילוק דכפוף ופשוט שבין שופר של ר"ה לשל תענית הוא ג"כ מטעם היכר וזה צ"ע דהיכר זה דכפוף ופשוט הא ניכר רק לרואה וא"כ הרואה הא יש בלא"ה היכר לפניו ממה דבר"ה השופר באמצע ובתענית החצוצרות באמצע ותרי היכרי הא לא עדיפי מחד היכר וכתוס' סוטה הנ"ל וזולת היכא דשייך טעמא דחזי האי כו' ודחזי האי כו' וכש"ס סוכה וזבחים הנ"ל משא"כ כאן דב' ההיכרים הם ביחד לאדם אחד א"כ למה ב' היכרים וצ"ע ואין הס' ט"א כעת לפני לעיין בו]:
וע"ע שבת (דף ט"ז ע"א) פשוטיהן (דכלי זכוכית) מיהא ליטמא דהא פשוטי כלי מתכות דאורייתא נינהו עבדו בהו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים ובתוד"ה עבדו רבנן היכירא כו'. במאי דאין חוזרין לטומאה ישינה לא הוי היכירא דהא כלי מתכות נמי אין חוזרין לטומאה ישינה אלא מדרבנן וליכא היכירא דאורייתא עכ"ל. ומשמע ג"כ דתרי היכירי לא עדיפי מחד דאל"כ מאי קושי' דיש כבר היכר ממאי דאין חוזרין לטומאה ישינה דילמא תרי היכירי עבדינן וע"כ דתרי היכירי לא עדיפי כו' ואין לעשות לדבר אחד ב' היכרים ובאתי רק להעיר:
כלל ב
ב' אכילות וכליל הי מינייהו עדיף. דבר זה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה בחגיגה (דף ו' ע"א) ת"ר בש"א הראיי' שתי כסף והחגיגה מעה כסף שהראיי' עולה כולה לגבוה משא"כ בחגיגה כו' ובה"א הראיי' מעה כסף והחגיגה שתי כסף כו' וב"ה מ"ט לא אמרי כב"ש דקא אמרת ראיי' עדיפא דעולה כולה לגבוה אדרבה חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות (מזבח ואדם) ונ' דגם לב"ה אין הכוונה דב' אכילות עדיפי בהחלט מכליל דברוב מקומות מחשבינן כליל למעלה ע' זבחים (דף ה' ע"א) מה לעולה שכן כליל ושם (י"א ע"א) מה עולה שהיא כליל נכנס דמה לפנים כשירה אשם שאינו כליל לכ"ש ושם (דף י"ב ע"ב) ומה חטאת שאינה כליל שחטה שלא לשמה פסולה עילה שהיא כליל לא כ"ש כו' ושם (דף מ"ח ע"ב) מה לעולה שכן כליל וכזה עוד במקומות רבות ורק כוונת ב"ה דגם ב' אכילות יש בו ג"כ ענין שבח ומעלה וע"כ אין לדון היות הראיי' עדיפא מפאת מעלת כליל דיש לעומת זה גם לחגיגה מעלה מפאת ב' אכילות וב"ש ס"ל דכליל עדיף בהחלט מב' אכילות ולכן שפיר דנו מפאת מעלת כליל דראיי' היותה עדיפא מחגיגה וז"פ:
וע"ע פסחים (דף ע"ז ע"א) דמייתי ברייתא דתניא ועשית עולתיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם ר' אליעזר אומר דם אעפ"י שאין בשר שנא' ודם זבחיך ישפך כו' ור"י נמי הא כתיב ודם זבחיך ישפך אמר לך הא כתיב גבי' והבשר תאכל והני תרי קראי (לר' יהושע) ל"ל חד בעולה וחד בשלמים וצריכא דאי כ' רחמנא בעולה ה"א עולה היא דחמירא שכן כליל אבל שלמים דלא חמירי אימא לא ואי כ' רחמנא שלמים ה"א אדרבה דאית בהו שתי אכילות אבל עולה דלית בה שתי אכילות אימא לא קמ"ל ור"א נמי הכתיב והבשר תאכל אמר לך ההוא מיבעי לי' שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרוק הדם ובתוד"ה שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם. תימא אימא דווקא שלמים דאית בי' תרי אכילות אבל עולה מנלן דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כו' לית בה נמי מעילה קודם זריקה כו' וי"ל דר"א לא חשיב הך חומרא עכ"ל. ונ' פשוט דר"א ור"י בזה לטעמייהו אזלי דר"א שמותי מתלמידי ב"ש ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ושיטתו תמיד שיטת ב"ש [וע' תוס' ביצה (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ואומר בשם הירושלמי דפרכינן מדר"א אדב"ש כמו מדב"ש אדב"ש ע"ש] ולכן ס"ל גם בזה כב"ש דלא חשבינן ב' אכילות למעלה כלל על כליל רק כליל עדיף בהחלט מב' אכילות ולכן שפיר לא חשיב לי' הך חומרא דב' אכילות ור' יהושע דהוא מתלמידי ב"ה לכן ס"ל כב"ה דגם ב' אכילות היי מעלה ולכן שפיר מצריך ב' קראי בעולה ושלמים דלא ילפי' חד מחברי' מפאת היות לכ"א מעלה לזה מפאת כליל ולזה מפאת היות ב' אכילות וכמובן [וע' עירוכין (דף כ"ג ע"א) דפלוגתא דר"א ור' יהושע שם ג"כ דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור"י בשיטת ב"ה ע"ש דאמר הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה וכזה עוד בתוס' סוטה (דף ג' ע"א) ד"ה ר' ישמעאל בשם הירושלמי וכזה מצינו עוד במקומות רבות במחלוקות ר"א ור"י דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור"י בשיטת ב"ה וכמ"ש במ"א בארוכה בזה]:
ובכתבי אגדה שלנו כתבנו דמחלוקת דב"ש וב"ה הנ"ל דב"ש ס"ל דכליל עדיף וב"ה ס"ל דיש עדיפות גם לב' אכילות הוא לפי מדותיהם הנודעות בספרי חכמי האמת דב"ש מדתם הדין ולכן הם מחמירין תמיד וב"ה מדתם החסד ולכן הם מקילין תמיד והנה נודע כי הופעה ממטה למעלה אור חוזר מיין נוקבין עניינו דין ולהיפוך הופעה והשפעה ממעלה למטה אור ישר מיין דוכרין עניינו חסד ולכן ב"ש דמדתם הדין עדיף להו כליל דהיא הקטרה והקרבה שהאדם מקריב לגבוה היא העולה ממטה למעלה וכמובן וב"ה כפי מדתם החסד לכן חשיב להו גם ב' אכילות למעלה כי אכילת האדם מן הקרבן דמשלחן גבוה קזכי והוא מה שהגבוה ית' מזכה בו את האדם ומשפיע לו משלחנו הנה היא הופעה והשפעה ממעלה למטה דעניינה חסד וכנ"ל [ועוד יש טעם כי עולה דכולה כליל לגבוה הנה היא ממשכת השפעה ברוחניות לבד ומשא"כ שלמים דבם ב' אכילות אכילת גבוה ואכילת הדיוט הנה היא ממשכת השפעה גם בגשמיות וענייני הגוף וכמובן וע"כ ב"ש דמדתם הדין לא איכפת להו כ"כ בהשפעה גשמיית ועדיף להו כולה כליל השפעה רוחניית והמשכת קדושה עליונה לנפש ישראלי לעבודתו ית' ומשא"כ ב"ה דמדתם החסד מדתם נותנת מבוקש המשכת כל טוב לבית ישראל גם בגשמיות וענייני עוה"ז וחביב להו מש"ה ב' אכילות דשלמים גם על כליל דעולה ודו"ק. ומעין זה ג"כ ענין מחלקותם בכתובות (דף י"ז ע"א) כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא ובה"א כלה נאה וחסודה דנודע דההנהגה העליונה מדת מלכותו ית' נקראת כלה וע' שבת (דף קי"ט ע"א) בואו ונצא לקראת שבת המלכה כו' בואי כלה כו' דשבת יום הז' בחי' מלכות ישמחו במלכותך שומרי שבת וזהו שנקראת מלכה וכן כלה כי כלה כינוי ספי' המלכות והיא מדת הנהגתו ית' כנודע בחכמת האמת וע"כ ב"ש כפי מדתם הדין הנה הם אומרים כל מאי דעבד קוב"ה לטב עביד ואם גם חלילה מדת הדין נטוי גם זה. לטובה וזהו כלה כמות שהיא ר"ל כמו שהיא ההנהגה טובה היא בכל האופנים שהיא ודו"ק וב"ה כפי מדתם החסד הנה מבוקשם חסד בפועל דייקא ולכן בה"א כלה נאה וחסודה מל' חסד כפי מדתם וזהו נאה כי הטוב הגנוז בהעונש אינו ניכר לבריות ולא שייך בי' ל' נאה ורק בחסד וטוב גלוי יפול ל' נאה וזהו שבה"ת כלה נאה וחסודה היינו חסד וטוב גלוי ונאה לעיני כל ודו"ק היטיב]:
והטעמנו בזה טעם לשבח בס"ד ל' המשנה מנחות (דף כ"ו ע"א) נטמאו שירי' (של מנחה) נשרפו שירי' אבדו שירי' כמדת ר' אליעזר (דס"ל דם אעפ"י שאין בשר וה"ה במנחה קומץ אעפ"י שאין שירים) כשירה כמדת ר' יהושע (דאם אין בשר אין דם וה"ה אם אין שירים אין קומץ) פסולה והנה צריך טעם ל' "כמדת" הנאמר במשנה והול"ל בפשיטות ר"א אומר כשירה ר"י אומר פסולה [וע' פסחים (דף ע"ז ע"ב) שם דר"א ור' יהושע פליגי בהדיא בזה בברייתא גם במנחות דרא"א קומץ אעפ"י שאין שירים ורי"א אם אין שירים אין קומץ ע"ש וא"כ ה"ל למשנה דמנחות הנ"ל נמי למימר הכי רא"א כשירה רי"א פסולה ומה זה ל' כמדת]:
ואולם לדרכנו בזה הנה מובן הדבר לנכון בס"ד וזה דכבר כתבנו דמה דב"ש לית להו ב' אכילות למעלה וב"ה אית להו דבר זה הוא כפי מדותיהם דב"ש מדתם הדין וב"ה מדתם החסד וכנ"ל והנה ממאי דר"א אזיל תמיד בשיטת ב"ש ור"י בשיטת ב"ה [וכמו שהבאנו כבר בזה ג' דוכתי הך דפסחים (דף ע"ז) ודערכין (דף כ"ג) ודתוס' סוטה (ד' ג') ותלתא זימני הוי חזקה ובמ"א הרבינו בזה עוד מכמה דוכתי בארוכה] יש לנו להבין מזה ג"כ דגם ר"א ור"י עניינם כן דר"א מדתו הדין ור"י מדתו החסד ולכן ר"א ג"כ לית לי' ב' אכילות למעלה בהך דפסחים ור"י פליג עלי' וכנ"ל והוא כנ"ל דר"א דמדתו הדין עדיף לי' אור חוזר כליל דעולה הקטרה על המזבח הופעה ממטה למעלה ור"י פליג עלי' בזה וזה ג"כ ענין מחלקותם בתענית (דף ט' ע"ב) דר"א ס"ל דעננים מלמטן והוא אור חוזר ממטה למעלה ור' יהושע ס"ל דעננים מלמעלן והוא אור ישר ממעלה למטה וכמו שכבר הזכרנו מזה בחלק אות האל"ף ערך אונס כלל כ"ז עש"ה וכתבנו שם ג"כ דב"ש דמדתם הדין לכן אלים להו ענין המחשבה וכחה טפי מב"ה וזהו ששנינו בב"מ (דף מ"ג ע"ב) החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד כו' והענין עפ"י דברי הב"ר בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין שנא' בראשית ברא אלקים וגו' ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדה"ד חזר ושיתף מדת הרחמים שנא' ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים והיינו דבעשי' שיתף שם הוי' שם החסד והרחמים משא"כ בראשית ברא אלקים קאי על המחשבה ולכן הוזכר אלקים שם הדין לבד וע"כ ב"ש דמדתם הדין והדין הנה שורשו במחשבת הבריאה וכדברי המדרש הנ"ל דבמחשבה עלה לברוא את העולם במדה"ד ולכן אלים להו לב"ש כח המחשבה ומחייבים בשליחות יד גם על המחשבה וב"ה דמדתם החסד שעניינו רק במעשה הבריאה דבמעשה הבריאה הוא שהי' השתתפות מדת החסד כנ"ל לכן לא אלים להו מחשבה כמו ב"ש ובעי מעשה דווקא ולכן אין מחייבין עד שישלח בו יד במעשה ממש עש"ה בחלק אות האל"ף מה שהארכנו שם עוד בזה והנה לענייננו כי ר"א ור"י ג"כ אלה מדותיהם ר"א הדין ור' יהושע החסד וכנ"ל הנה תראה כי כמחלוקת ב"ש וב"ה הנ"ל בהך דהחושב לשלוח יד בפקדון דב"ש מחייבין ובה"א עד שישלח בו יד הנה מצינו דוגמת זה ממש פליגתא לר"א ור' יהושע במשניות פרה פרק ט' משנה ד' החושב על מי חטאת לשתות ר' אליעזר אומר פסול (ע"י המחשבה לבד) ר' יהושע אומר כשיטה (כשיטה הכלי לשתות ויעשה מעשה אז הוא שפוסל) ודו"ק כי זה חידוש בס"ד וע"ע ראש השנה (דף יו"ד ע"ב) דס"ל לר' אליעזר שם דבתשרי נברא העולם ור' יהושע ס"ל שם (דף י"א ע"א) דבניסן נברא העולם והנה התוס' בר"ה שם (דף כ"ז ע"א) ד"ה כמאן כתבו וז"ל ומה שייסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע אור"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן דכוותה אשכחן בפרק עושין פסין גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד עכ"ל התוס' והנה נמצא מכוון מאוד לפי"ז הא דר"א ס"ל דבתשרי נברא העולם ור' יהושע ס"ל דבניסן נברא העולם וזה דר"א כפי מדתו הדין משורש המחשבה וכנ"ל לכן ס"ל דבתשרי נברא העולם שאז הית' הבריאה במחשבה ור' יהושע כפי מדתו החסד משורש המעשה לכן ס"ל דבניסן נברא כו' שאז הית' הבריאה במעשה והדברים מכוונים מאוד בס"ד ובכתבי אגדה שלנו הארכנו עוד ממקומות רבות בזה ואכ"מ]:
והנה מסוגית הש"ס פסחים ותוס' שם הנ"ל הנה מובן מאליו דמאי דס"ל לר"א דם אעפ"י שאין בשר ור"י ס"ל אם אין בשר אין דם היינו לפי מחלקותם בהך סברא אם יש עדיפות לב' אכילות או לא דר"א דס"ל דאין עדיפות לב' אכילות כו' לכן קמפרש שפיר קרא דודם זבחיך ישפך והבשר תאכל לומר דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם דלא קשיא ע"ז דא"כ ה"ל לקרא להשמיענו זה גם בעולה דאין הבשר יוצא מידי מעילה עד שיזרק כו' דהא עולה משלמים לא ילפא דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן ב' אכילות דז"א דהא ר"א לא חשיב לי' חומרא דב' אכילות וכתוס' פסחים הנ"ל וכנ"ל ור' יהושע דס"ל דיש עדיפות גם לב' אכילות לכן לא הי' אפשר לו לדרוש קרא דודם זבחיך ישפך והבשר תאכל דכתיב בשלמים לומר שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק כו' דא"כ הו"ל לקרא למיכתב זה גם בעולה כי היכא דכתבי' בשלמים דהא עולה משלמים לא ילפא דמה לשלמים שכן ב' אכילות וע"כ ההכרח למידרשי' לומר דאם אין בשר אין דם ואי דאיכא קרא ע"ז גם בעולה ועשית עולותיך הבשר והדם הא תרוייהו מיצרך צריכי כיון דיש בכל אחד עדיפות ומעלה שאין בחבירו דמה לעולה שכן כליל ומה לשלמים שכן ב' אכילות, והנה הא דלית לי' לר"א עדיפות דב' אכילות ור' יהושע אית לי' זהו כפי מדותיהם דר"א מדתו הדין ור"י מדתו החסד וכנ"ל נמצא דר"א דמדתו הדין היא המחייבתו לסבור דדם אעפ"י שאין בשר וממילא כנגדו במנחות דיש קומץ אעפ"י שאין שירים ור"י דמדתו החסד היא המחייבתו לסבור דאם אין בשר אין דם וה"ה במנחות ממילא דאם אין שירים אין קומץ וזהו כוונת מתק ל' המשנה מנחות הנ"ל נטמאו שירי' כו' כמדת ר"א כשירה כו' כמדת דייקא דמדותיהם הם המחייבות אותן כך לסבור לר"א כשירה ולר"י פסולה וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד:
וע"ע מכות (דף י"ז ע"ב) למאי חומרא דעולה מחטאת ואשם שכן כליל אדרבה חטאת ואשם חמירי שכן מכפרי וכלהו חמירי מעולה דאית בהו שתי אכילות כו' וע"ע מנחות (דף ס' ע"א) דמייתי ברייתא אילו נאמר והבאת אשר יעשה מאלה לד' והקריבה אל הכהן והגישה הייתי אומר אין לי שטעון הגשה אלא קומץ בלבד מנחה מניין ת"ל מנחה מנחת חוטא מניין ת"ל את המנחה כו' ובתוס' שם ד"ה מנחת חוטא מניין וז"ל אשאר מנחות לא מהדר דהא כתי' במנחת מרחשת אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת סולת מנחת מחבת חלות ורקיקין מנחת העומר ומנחת סוטה כו' אבל מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא מפרש כו' מנא לי' ואי בבניין אב איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן נקמצות ויש מהן למזבח ולכהנים תאמר במנחת כהנים ומנחת כהן משיח דכולה כליל ואין בה לכהנים ושמא לא חשיב לה פירכא כו' עכ"ל וזהו ג"כ כסברת ר"א דפסחים הנ"ל דכתבו התוס' שם דר"א לא חשיב לי' הך חומרא דב' אכילות וכזה כתבו גם כאן בסברת תנא דברייתא הנ"ל דלא חשיב לה פירכא דיש מהן למזבח ולכהנים עדיף מכולה כליל דמנחת כהנים כו' וע"ש במנחות (דף ס"א ע"א) ובאתי רק להעיר. וע' אבות דר' נתן פרק ד' דיש שם לימוד מקרא דעולות עדיפי מזבחים וז"ל שם הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאישים שנא' והקטיר הכהן את הכל המזבחה ובמקום אחר הוא אומר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לד' ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום כו' והכוונה דמשמע לי' ענין המקרא דהכי קאמר חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים דהוא ת"ת לא לבד דעדיפא מזבח רק גם מעולות דהן חביבות מזבחים ג"כ עדיפא וע"ז נתן טעם דמדוע עולות חביבות מזבחים דהוא מפאת דעולה כולה כליל כו' ואולי ב"ה ור' יהושע כו' הנ"ל דס"ל דיש גם לב' אכילות דזבחים עדיפות על כליל דעולה לית להו פירושא דאדר"נ הנ"ל וקמפרשי לי' לקרא בענין אחר וע"ע ילקוט צו רמז ת"פ דבר אחר למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקרבנות היא העולה תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה וכן המנחה וכן אשם וזבח שלמים לבעליהן אבל העולה אין ברי' טועם ממנה אלא כולה להקב"ה לכך נקרא עולה שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון ובאתי רק להעיר:
כלל ג
ב' כוונות ועניינים במעשה אחת ראיתי לקצת אחרונים שדיברו בזה אי שייך שתעלה מעשה אחת לב' עניינים וכן אם יתכנו ב' כוונות במעשה אחת ומתוך דברינו בזה יתבאר לך ענין הנושא ביותר והנה מה שראיתי מביאים בזה הוא מש"ס סוכה (דף מ"ד ע"א) א"ל אביי לרבא מאי שנא לולב דעבדינן לי' שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לי' שבעה זכר למקדש א"ל הואיל ואדם יוצא י"ח בערבה שבלולב א"ל ההוא משום לולב הוא דקעביד לי' וכי תימא דקא מגבה לי' והדר מגבה לי' והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי כו' ומבואר דא"א להגבהה אחת שתעלה לשם ערבה שבלולב וגם לשם ערבה עצמה וע"ש בסוכה עוד בעמוד ב' בגמ' פלוגתא בזה אי אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב עש"ה:
ולענ"ד יש להעיר בזה עוד מכמה דוכתי ע' חולין (ד' ק"מ ע"א) רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחי' (טהורות דכתי' בצפורי מצורע אתי למעוטי שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר את זה לא יאמר הכהן הביא אחרת וזווגה לחי' של מצורע ראשון דהכי משמע טהורות מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת דמצורע) למאי (בעית לה למצורע האחר) אי לשחיטה הא בעי שילוח (משום מצורע קמא ופשיטא דאסור) אלא לשילוח (וה"א דתיפוק לי' לשילוח דתרוייהו קמ"ל דאסור) ומבואר דלולי קרא הייתי אומר דיכיל לשלח שילוח אחד ועולה לו עבור ב' מצוות שילוח דב' מצורעים:
וע"ע נזיר (דף ס' ע"ב) שאלו תלמידיו את רשב"י נזיר טהור ומצורע מהי שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן אינו מגלח אמרו לי למה אמר להם אילי זה לגדל וזה לגדל וזה להעביר וזה להעביר יפה אתם אימרים עכשיו נזיר להעביר ומצורע לגדל (כלומר דתגלחת נזיר עניינה להעביר שער מכל וכל שא"צ עוד לשער שיגדלנו לשום מצוה ומשא"כ תגלחת ראשונה של מצורע דהוא כדי לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות וע"כ הואיל ועניינם שינה זו מזו שזו לגדל וזו להעביר א"א שתעלה תגלחת אחת לשניהם) ולא תעלה לו לימי חלוטו ותעלה לי לימי ספרו (כלומר תגלחת שני' של מצורע דהיא ג"כ להעביר א"כ תעלה לו גם לתגלחת דנזירות טהרה) אמר להן אילו זה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים יפה אתם אומרים אלא מצורע לפני זריקת דמים ונזיר לאחר זריקת דמים כו' ומבואר ג"כ דמועלת מעשה אחת לב' עניינים זולת בהיותם עניינים חלוקים ושונים כהך דזה לגדל וזה להעביר:
וע"ע בפסיקתא דר' כהנא פיסקא א' דמייתי קרא והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתי יבוא כל בשר להשתחוות וגו' ואמר שם וז"ל דבר אחר והי' מדי חודש והרי שאירע ר"ח להיות בשבת ואמר הכתוב מדי חודש ומדי שבת היאך א"ר פנחס הכהן בן חמא בשם ר' ראובן באים שני פעמים אחד של שבת ואחד של ר"ח כו' עכ"ל ומבואר דס"ל למ"ד הנ"ל דא"א שתעלה ביאה אחת לב' חיובי ביאה של שבת ושל ר"ח ובאתי רק להעיר:
וע"ע גיטין (דף כ' ע"ב) בעא מיני' רבא מר' נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך מהו א"ל נתקבלה גטה ונתקבלה כתובתה כו' ומבואר לכאורה דמועלת מעשה אחת לב' עניינים ואפי' רבא דמספקא לי' נ' מרש"י ותוס' שם דענין הספק רק משום דכתי' ונתן בגט ולכן בעי' שיתן לה הגט במתנה ומשא"כ זה שנותנו בעד פרעון הכתובה ומקבל בעדו פטור חיוב הכתובה ה"ז שמוכר לה הגט בפרעון הכתובה וה"ל מכירה ולא נתינה ולכן מסתפקא לי' לומר דלא מהני וע' ב"מ (דף י"א ע"ב) מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו חליפין דרך מקח וממכר היא כו' והיינו דמכירה לא חשיבא נתינה] אבל שנאמר שלא יועיל מפאת שא"א שתהי' נתינה אחת לב' דברים לגט ולכתובה זה גם לרבא לא מיסתפקא לי' כלל ואולם פרעון כתובה אף דפריעת בע"ח מצוה מ"מ כיון דלאו מצוה עצמותית היא כלולב ותפילין והמבוקש רק שיהי' להבע"ח תשלום חובו ולא שייך ענין כוונה לשם מצוה בזה וע"כ שפיר יתכן שתהי' המעשה לשם גירושין ותעלה גם לפרעון הכתובה דסוף סוף הא נפרעת וכמובן ולא דמי למילי דמצוות וקדושה דהם דברים עצמיים וצריכים כוונה וע"כ לא שייך שתעלה מעשה אחת לב' עניינים עצמיים ויכוון בה ב' כוונות וכמובן:
וע"ע ירושלמי מגילה (פ"ב ה"ב) ר' יוסה בעי הי' זה צריך לפשוטה ראשונה וזה צריך לפשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה ידי שניהן (יכולים שניהם לצאת בתקיעה זו א"ד כיון דבעי' גם כוונת המשמיע והוא לא כיוון אלא לתקיעה אחת משניהם אין מוציאין ואפי' היתה כוונתו על שניהם כיון דכוונתו סותרת זו את זו אין כוונתו כוונה ושניהם אין. יוצאין בו. קרבן עדה) ולכאורה הך דירושלמי דומה להך דנזיר (דף ס' ע"ב) דאמרי' דכיון דזה לגדל וזה להעביר א"א שתעלה תגלחת אחת לשתיהן כיון דעניינם חלוק זה לסילוק שער וזה לגדל וא"כ גם כאן דעניינם חלוק זה להתחלת התקיעה וזה לפשוטה אחרינה דהוא סילוק התקיעה וגמרה ג"כ אין ראוי שתעלה תקיעה אחת לשתיהן ואולם זה רק לסברא דהתקיעה היא המצוה בתקיעת שופר משא"כ אם השמיעה היא כל המצוה א"כ כיון דכל אחד שומע בפ"ע הוי לי' ב' מעשים וכמובן:
והנה מאי דדייקנא מגמ' נזיר הנ"ל דהיכא דאין העניינים חלוקים מועלת מעשה אחת לב' עניינים נזכרתי דיש פלוגתא באמת בזה בירושלמי נזיר פרק ב' ה"י הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר מאה יום כי' ובירושלמי שם השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן (כלומר שלא הביא עדיין קרבנותיו עד שנולד הבן) מגלח תגלחת אחת לשניהן (מגלח תגלחת אחת ומביא קרבנותיו ועולה לי לשתיהן) הפריש קרבנותיו ולא, הספיק לגלח עד שנולד הבן (הפריש קרבנותיו לנזירות עצמו ולא הספיק לגלח ולהביאן עד שנולד הבן) תמן אמרין מגלח תגלחת אחת על שתיהן ר' יוחנן אמר מגלח וחוזר ומגלח (דס"ל לר' יוחנן דכיון דהפריש כבר קרבנותיו לנזירות עצמו הו"ל נזירות עצמו נזירות אחריתא ואין לה חיבור עם נזירות הב וצריך לגלח ולהביא קרבנותיו לנזירות עצמו וחוזר ומגלח ומביא קרבנות כשישלים נזירות בנו) מתניתא פליגא על ר' יוחנן שאלו את רשב"י הרי שהי' נזיר ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותי ולצרעתי אמר להן אילו זה מגלח להעברת שער כו' (כמובא בבבלי נזיר הנ"ל) הרי שהי' נזיר ומצורע (כלומר טעמא דנזיר ומצורע הוא דאין תגלחת אחת עולה לשתיהן) אבל אם הי' נזיר ונזיר מגלח תגלחת אחת על שתיהן מה עבד לה ר' יוחנן פתר לה חלוקים הן על ר' שמעין בן יוחי (אמר לך ר' יוחנן דחלוקים עליו חבריו על רשב"י וסבירא להו דאפי' נזיר ונזיר אין תגלחת אחת עולה לשתיהן אלא מגלח וחוזר ומגלח) עכ"ל הירושלמי ויש לדון בזה טובא בירושלמי הנ"ל ובאתי רק להעיר
וע"ע ש"ס סוכה (דף כ"ז ע"א) במשנה ועוד א"ר אליעזר מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון ישלים לילי יו"ט האחרון של חג וחכ"א אין לדבר תשלומין כו' ובגמ' שם ועוד א"ר אליעזר כו' והא א"ר אליעזר (במשנה שם) י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה (וכיון דביום אחרון לא יתיב בסוכה מאי השלמה דסוכה איכא הכא) אמר בירא א"ר אמי חזר בו ר"א (אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה חוץ מלילי יו"ט הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף ביו"ט האחרון. רש"י) משלים במאי אילימא בריפתא (כלומר תאמר שסעודת יו"ט האחרון שהוא סועד בלחם ולפתן וצורכי הסעודה תהא תשלומין לראשון. רש"י) סעודה דיומי' קא אכיל (ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום. רש"י) אלא מאי ישלים ישלים במיני תרגימא (לאחר שסילק יביאו פרפראות ומעדנים לפניו כגון פירות וכסנין כו'. רש"י) והנה צריך להבין גם בזה לכאורה דמאי פריך סעודה דיומי' קא אכיל ומדוע לא תעלה לו סעודה אחת ויכוון בה לחובת היום ולהשלמת יו"ט ראשון וע"כ דלא שייך שתעלה מעשה אחת כו' ואולם י"ל דכמו דתפלת חובה קודמת לתפלת השלמה כמבואר בראשונים פ' תפלת השחר ה"נ סעודת חובת היום יש לה קדימה לסעודת ההשלמה וכיון דיש כאן קדימה לחיוב אחד לכן ממילא א"א שתעלה לו הסעודה לב' החיובים גם יחד כיון דאין ב' החיובים שוים לשתעלה המעשה לשתיהן כאחת רק כיון דיש לחיוב אחד קדימה לכן ממילא המעשה קודמת להחשב עבור החיוב אשר לו הקדימה וכיון דקודמת להחשב עבור חיוב זה תו אינה נמשכת עוד להחשב גם לחיוב האחר רק צריך מעשה בפ"ע עבור החיוב האחר ולא דמי לב' חיובים שוים שאין לאחד מהם קדימה על הב' דאז המעשה עולה ונחשב מיד עבור שתיהן גם יחד ודו"ק היטיב מאוד ועוד דכיון דחובת היום הוא חיוב עצמיי ואילו ההשלמה איננו חיוב עצמיי והוא רק השלמת חיוב אבל לא עצמיות של חיוב לכן המעשה נחשבת בעצם וראשונה אל הדבר אשר הוא עצמיי ואין נמשך להחשב גם למה שאיננו עצמיי רק השלמה ודו"ק היטב מאוד [וע' סוכה (דף נ"ו ע"א) תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ (מצה של לחם הפנים וחמץ של שתי הלחם) והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל כו' וברש"י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהיא של שבת שעברה כו' וא"כ גם כאן חיוב היום הוא עיקר ואילו החיוב אשר מפאת השלמת יו"ט העבר הוא טפל ולכן המעשה נחשבת בעצם עבור העיקר ואינה נמשכת עוד להחשב גם עבור הטפל ואפי' לתוס' שם (דף נ"ו ע"א) ד"ה והילכתא דלמסקנא חשיב גם לחם הפנים חובת היום אעפ"י שהם משבת שעברה מ"מ היינו דווקא בלחה"פ דרק הסידור הי' בשבת שעברה אבל הקטרת הבזיכין ואכילת היום בעצם מצוותן היום ולכן שפיר חשיבא האכילה חובת היום ומשא"כ כאן דהאכילה גופה באמת רק השלמה לחיוב האכילה דיו"ט דעבר חשוב שפיר גם לפי האמת טפל וכמובן]:
הנה כי כן הי' אפשר לכאורה לומר בהך דסוכה (דף כ"ז ע"א) מסברא ואולם מל' רש"י שהעתקתי דכ' אהך דסעודה דיומי' קא אכיל ומאי היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום ונ' דלחצו לרש"י לפרש כן דהקושי' מפאת חסרון היכר ולא דהקושי' בעצם דאיך אפשר שתעלה מעשה אחת לב' חיובים משום דאילו הי' כוונת הקושי' כן א"כ מניין לנו לומר דכיון דאין למעשה אחת לעלות לב' חיובים היא עולה לחיוב היום ואינו עולה לחיוב ההשלמה אימא איפכא דעולה לחיוב ההשלמה ואינו עולה לחיוב היום וא"כ מדוע אמר בגמ' סעודה דיומי' קא אכיל ומשמע דנחשבת בהחלט סעודת היום ולא סעודת ההשלמה [ואולם לפי דברינו הנ"ל בזה שפיר י"ל דהקושי' מפאת דא"א שתעלה מעשה אחת לב' חיובים ורק כיון דחיוב היום הוא קודם ועצמיי ועיקר לכן כשא"א לו לעלות לשתיהן יחד ממילא הוא עולה לאותו שהוא קודם ועצמיי כו' וכנ"ל] וע"כ פירש"י דהקושי' רק מפאת חסרון ההיכר דאינו ניכר דסועד להשלמה כיון דבלא"ה הי' סועד היום סעודה דיומא ואיך שיהי' בכוונת רש"י עכ"פ לפי פי' רש"י אין הקושי' מפאת עצם הדבר דא"א בעצם שתעלה מעשה אחת לב' חיובים רק דבעצם אפשר זה שפיר והקושי' רק מפאת חסרון ההיכר דאין שם היכר במעשה וזה צריך ביחור באמת דמנ"ל דבעי' היכר המעשה שתהי' ניכרת שהיא לשם כך ולא סגי בגוף המעשה בעצמותה אף שאין בה היכר:
ואולי כוונת רש"י דכיון דר"א דן ענין ההשלמה רק מקרבנות דיו"ט דכי היכא דהקרבנות יש להם השלמה ה"נ הסעודה וכמו שהעתקתי דברי רש"י בזה ג"כ וע"כ כל שלא היתה ההשלמה מועלת בקרבנות אין לה להועיל גם לסעודה וע"כ כיון דקרבנות מידי דכפרה נינהו ובעי' בהו היכר וכמו שהיא סברת רש"י עצמו בב"ק (דף ס"ה ע"ב) דכפרה לא הוי אלא בדבר הניכר ע"ש בתוד"ה כפילא דהבינו כן בדברי רש"י שם עש"ה וע"כ גם בהשלמה דסעודה בעי' ג"כ היכר כמו שהי' צריך בקרבן הבא להשלמה. כן י"ל בכוונת רש"י:
ונתיישבתי עוד די"ל דמאי דהוכרח לרש"י לפרש דקושית הגמ' הוא מפאת ההיכר הוא בפשיטות לפמ"ש רש"י עצמו דאם רצה להתענות יתענה בחוה"מ וכמו שהעתקתי דבריו ובחוה"מ הרי יש ג"כ חיוב שמחה כמו ביו"ט וא"כ הא גם ביו"ט מותר להתענות וכ"ש דאנן לר"א קיימינן ואיהו ס"ל בפסחים (דף ס"ח ע"ב) דאי בעי עביד כולו לד' ביו"ט ולא בעי' חציו לכם ע' פסחים (דף ס"ח ע"ב) וא"כ הרי אין חיוב כלל לאכול מפאת היום ושפיר יתכן שתהי' הסעודה לחיוב ההשלמה דסעודת ליל א' דסכות דהא אין כאן כלל עליית מעשה אחת לב' חיובים רק לחיוב אחד וע"כ הוכרח רש"י לפרש דנהי דאין חיוב לאכול מפאת היום מ"מ הרי הדרך לאכול ב' סעודות במעל"ע אחת ביום ואחת בלילה ואפי' בחול וא"כ הרי אין הסעודה ניכרת היותה עבור ההשלמה כיון דבלא"ה הדרך לאכול סעודה בלילה ואפי' למאי דקיי"ל דאסור להתענות ביו"ט מ"מ הרי יכול לאכול ביום שמיני עצרת לבד ואין חיוב לאכול בלילה דווקא ושפיר אפשר שתעלה סעודת הלילה להשלמה ואולם בפוסקים מבואר דיש חיוב לאכול ב' סעודות ביו"ט אחת בלילה ואחת ביום כמו בשבת ואפי' סעודה ג' יש דיעות דצריך לאכול אלא דלא נהגו כן ע' טוש"ע או"ח סי' תקכ"ט וע' בתוס' סוכה שם מה שפירשו שם פי' אחר מפירש"י עש"ה ובאתי רק להעיר]:
עוד נ' די"ל כוונת הגמ' סוכה הנ"ל דאין הקושי' כלל על גוף הדבר דלא הי' לו לצאת של השלמה רק ידי סעודת היום רק הקישי' אלישנא דר"א דאמר ישלים לילי יו"ט האחרון ומשמע דיש לו לעשות מעשה ביחוד ולהשלים וע"ז פריך הש"ס דמה מעשה יש לו לעשות עבור ההשלמה הרי סעודת היום הרי בלא"ה יאכל הסעודה הזאת כדרכו לאכול אחת בלילה או מפאת חיוב היו"ט ומה זה איפוא אומר ר"א לעשות עבור השלמה ואם כוונת ר"א דיכוון בסעודה זאת עבור השלמה או גם עבור השלמה א"כ כך הי' לו לר"א לומר מי שלא אכל בלילי יו"ט הראשון יכוון בסעודת לילי יו"ט האחרון להשלמה ואילו לישנא דישלים לילי יו"ט האחרון משמע דיש לו לעשות מעשה של השלמה ביחוד ואילו הסעודה אינה מעשה של השלמה דבלא"ה יאכל איתה וע"ז משני דהכוונה דישלים במיני תרגימא שזה לא הי' עושה לולי ההשלמה ושפיר יפול בו לישנא דישלים ויש לכוון פי' זה גם בדברי רש"י דכ' מאי היכר כו' והיינו דאילו הי' כוונת האדם שהוא מכוון להשלמה ניכרת במעשהו שפיר הי' שייך לקרוא אל הכוונה עצמה ישלים ושפיר הי' מתיישב ל' ישלים והכוונה שיכוון בסעודתו להשלמה ומשא"כ אחרי שאין הכוונה ניכרת במעשהו ה"ל כוונתו מחשבה גרידא ולא יפול עלי' ל' ישלים דהוא ל' של עשיית מעשה ובאתי רק להעיר:
והנה ש"ס סוכה (דף מ"ד ע"א) שהובא בתחלת דברינו א"ל רבא ההוא משום לולב הוא דקעביד לי' כו' נתיישבתי עוד די"ל ג"כ דרבא ואביי דשם במילתא אחריתא הוא דפליגי לא בענין אם אפשר למעשה אחת להועיל לב' עניינים ורק דלכ"ע אפשר כו' ופלוגתתם רק מפאת דד' מינים באים לרצות על המים ופשוט דה"ה ערבה דמקדש באה ע"ז. וע"כ נראה לפי המבואר בריטב"א ריש לולב הגזול דד' מינים כיון דבאין לרצות חשיבי כקרבן דמרצה הוא כמו מכפר ולכן ילפי' פסול מהב"ע בלולב מקרבנות דכתוב בהי והבאתם את הגזול אף דבמצוה דעלמא לא פסיל מהב"ע ע"ש [ובמ"א הארכתי להביא ראיות רבות לזה דד' מינים עניינם כקרבן ויבואר במקומו אי"ה בל"נ בארוכה] וע"כ נ' דרבא ואביי בסברת התוס' ב"ק (דף ס"ה ע"ב) הנ"ל אליבא דרש"י הוא דפליגי דכתבו דכפרה לא הוי אלא בדבר הניכר עש"ה בב"ק דאמר שם אברייתא בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם וחומשו עילה לו בכפילו כו' ה"ד אילימא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא ד' חומשו עולה לו בכפילו כפילא ד' וחומשא זוזא (וברש"י כיון דאינן שוין לא חומש מיקרי ולא סליק לי'). ובתוד"ה כפילא ד' וחומשא זוזא. לפי מה שפי' הקונטרס דחומשא עולה לו בכפילא שמשלם את הכפל ונפטר בכך מן החומש קשה קצת מה בכך אי כפילא ד' וחומשא זוזא ומיהו בקונטרס פי' דלית לי' כפרה בחומש כיון שאין ניכר ומובלע בתוך הכפל עכ"ל והכוונה דרק כאשר הן שוין החומש והכפל אז שפיר החומש ניכר דאמרי' שהוא חומש ואף שהוא גם כפל עכ"ז מדוע תאמר דהוא כפל ואין החומש ניכר אמור להיפוך דהוא חומש ואין הכפל ניכר וע"כ חשיבי שפיר גם שניהם ניכרים והוא ניכר שפיר לכפל וגם לחומש ומשא"כ כשהכפל הוא ד' זוז והחומש זוז והוא נותן ד' א"כ אז הרי א"א לך לומר שהוא חומש ולא כפל שהרי החומש רק זוז ואילו הוא נותן יותר וא"כ הרי ההכרח לך לומר שהוא כפל אלא שרצונך לומר שהוא גם חומש ולכן שוב שפיר אין החומש ניכר ודו"ק היטיב מאוד וע"כ כזה גם כאן בערבה דמקדש דבאה לרצות ומרצה כמכפר לכן בעי' ג"כ ניכר וע"כ כשלוקחה בתוך הד' מינים הרי א"א לך לומר דהיא ערבה דתורת ערבה ולא דתורת ערבה דלולב שהרי נוטל עוד ג' מינים ואילו הי' בא בשביל ערבה לבד א"כ למה עוד ג' מינים ועל כרחך ההכרח לך לומר דהיא ערבה דלולב אלא שרצונך לומר דהיא גם ערבה דתורת ערבה וא"כ זה שוב הרי אינו ניכר וא"א שיכפר ולכן אינו עולה כלל לערבה דתורת ערבה כיון דבאה לרצות ומרצה כמכפר ואין כפרה אלא בדבר הניכר וכיון דבמקדש לא יצאו בכה"ג לכן גם עתה אינו זכר למקדש כלל וע"כ אביי ורבא בסברת התוס' ב"ק אליבא דרש"י הנ"ל הוא דפליגי אי בעי' בכפרה דבר הניכר דאביי ס"ל כסברא הנ"ל דבעי' דבר הניכר ולכן שפיר אין יוצאין בערבה שבלולב ורבא ס"ל דלא בעי' היכר גם בכפרה ולכן שפיר יוצאין כו':
[וגוף סברא הנ"ל דאין כפרה אלא בדבר הניכר נ' די"ל דהוא איבעי' דגמ' זבחים (דף ו' ע"א) אי עולה מכפרה אעשה דאחר הפרשה וכוונת האיבעי' אם ההפרשה ג"כ מצטרפת בכפרה וע"כ עשה דלאחר הפרשה שא"א להפרשה שתכפר עלי' כיון דאחרי ההפרשה הוא שעבר לכן לא מכפרה עלי' או אין הפרשת הקרבן מצטרף בכפרתו ולא הוי בהפרשה ענין כפרה כלל ורק השחיטה והזריקה הוא שמכפרין ולכן שפיר מכפרין על כל הנעשה עד השחיטה או עד הזריקה ואפי' אעשה דאחר הפרשה ע' ציונים לתורה כלל (ל"א) שהארכתי שם בזה בכוונת הגמ' זבחים הנ"ל עד"ז עש"ה כי שם הדברים מבוארים יותר ונ' כעת דזהו ענין האיבעי' דהפרשה הא משכחת גם בלב דהקדש הא חל בלב ואז הרי אינה ניכרת וע"כ זהו ענין האיבעי' אי בעי' היכר במידי דכפרה או לא דאי בעי' אז על כרחך דאין ההפרשה מצטרפת בכפרה כיון דמשכחת הפרשה גם בלב ואז הרי אינו ניכר וא"כ הרי יחסר לקרבן אז הצטרפות כפר ההפרשה ואיך יכפר וא"כ ע"כ דאין ההפרשה מצטרפת בכפרה כלל באמת א"ד לא בעי' היכר בכפרה ושפיר יכול לכפר גם אם אינו ניכר וע"כ תו שפיר גם ההפרשה אפשר שתצטרף בכפרה ושפיר י"ל דההפרשה מצטרפת תמיד בכפרה וע"כ כל שעבר אחרי ההפרשה וחסר לו צירוף כפרת ההפרשה שפיר אין הקרבן מכפר עליו וגם י"ל עד"ז ענין האיבעי' דהא פשיטא דאין כפרה רק בדבר הניכר רק האיבעי' בהפרשה כיון דלא מכפרא בפ"ע רק מצטרפת בכפרת השחיטה והזריקה ע"כ לצירוף י"ל דמצטרף לכפר גם דבר שאין בו היכר אף דבעצמו אין בכח לכפר רק דבר הניכר וע' סוכה (דף י"ט ע"א) מי איכא מידי דאיצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר כו' טיט הנרוק יוכיח כו' ויבואר במקומו בארוכה בל"נ אי"ה ואולם התוס' ב"ק הנ"ל הא כתבו גם בחומש דאין מכפר אם אין ניכר והחומש ג"כ הא אין מכפר בפ"ע רק עם הקרן והאשם ובאתי רק להעיר. וע' זבחים שם (דף ז' ע"א) דבעי גם על השחיטה באת"ל דאעשה דאחר הפרשה מכפרא אי מכפרא גם אעשה דאחר שחיטה עד הזריקה או לא וענין האיבעי' ג"כ אם השחיטה מצטרפת בכפרת הקרבן ולכן לא מכפר אעשה דאחר שחיטה או הזריקה לבדה היא הפועלת כל כפרת הקרבן ולכן מכפר על כל הנעשה עד הזריקה עש"ה בציונים לתורה כלל הנ"ל בארוכה בזה ולדרכנו כאן הנה גם איבעי' דשחיטה הנ"ל י"ל דהוא מפאת דאין השחיטה ניכרת היותה בתורת קדשים דהא גם בחולין נהגא שחיטה ולכן איבעי' לי' אם יתכן שתצטרף בכפרה הואיל ואינה ניכרת ואין כפרה אלא בדבר הניכר א"ד יש לה להצטרף בכפרה שפיר אף דאינה ניכרת ואולם י"ל דהשחיטה חשיבא שפיר ניכרת מפאת המקום כיין דהשחיטה בעזרה ואסור לשחוט שם חילין ומיהו זה תלוי אי שחיטת חב"ע דאורייתא דאי לאו דאורייתא א"כ ע"כ דהתורה לא כיוונה שתצטרף השחיטה לכפרה כיון דלפי דין הדאורייתא אין השחיטה ניכרת ואין כפרה אלא בדבר הניכר וכבר הערותי מזה בסיגנון אחר בקונטרס ע' פנים לתורה אית (ס"ט) עש"ה:
ומדי דברי עלה בדעתי דיש ליישב גם עפיד"ז קושית תוס' ביצה (דף י"ב ע"א) ד"ה השוחט אהא דאמר שם דאמר לך מני ב"ש היא ולא אמר דר"ע היא דג"כ לית לי' מתוך שהארכתי ביישוב קושי' זו בציונים לתורה שם כלל הנ"ל ולדרכנו כאן י"ל עפ"י התחלת הסגנון דשם דהא תקשי מדוע השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה נימא עדל"ת ואי דיו"ט עשה ול"ת עכ"פ הלאו נדחה לריב"א בתוס' חילין (דף קמ"א ע"א) וליכא מלקות אלא דק' אריב"א הנ"ל דכיון דהעשה אינה נדחית תו ה"ל מהב"ע וצ"ל דמהב"ע לאו דאורייתא ואולם בקדשים דבאים לכפרה וכפרה ודאי א"א שיהי' בדבר שהוא עבירה ע' תמורה (דף כ' ע"ב) דאין אדם מתכפר אפי' בדבר הבא בעבירה ולכן שפיר העביר' מסלקת המצוה לגמרי בקדשים ואולם ענין הכפרה הרי הוא רק בזריקה ומשא"כ השחיטה אי מצטרפת בכפרה זה תלוי אי שחיטת חב"ע דאורייתא דאי לאו דאורייתא ע"כ דאין בשחיטה ענין כפרה כלל ולא באה כלל לכפרה ויש לה רק תורת מצוה כיון דכפרה לא הוי רק בדבר הניכר ואילו השחיטה הרי אין ניכרת כלל היותה בתורת קדשים למ"ד דשחיטת חב"ע לאו דאורייתא וכנ"ל וע"כ שפיר לא מצי הש"ס לומר הא מני ר"ע היא דנהי דר"ע לית לי' מתוך מ"מ כיון דס"ל דשחיטת חב"ע לאו דאורייתא ע' רש"י חילין (דף י"ז ע"א) ד"ה בשר נחיר' לא אישתרי כלל, עש"ה ותבין וכבד העירו בזה האחרונים מדברי רש"י הנ"ל וא"כ תו שפיר הא איה לן למימר בשחיטה עדל"ת ונשאר רק העשה שאינה נדחית וא"כ שפיר לא הי' ראוי שיולקה וא"כ מדתני דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה שפיר הוצרך לומר דהא מני ב"ש היא דלית להו מתוך וב"ש הא יכולים לסבור גם כן דשחיטת חב"ע דאורייתא דלא שמעינן להו בעלמא דיסברו דהיא לאו דאורייתא ולכן שפיר לוקה וכמובן ודו"ק כי נכון דרך פלפול בס"ד ועש"ה בציונים לתורה כי לא יובנו לך דברינו אלה היטב זולת אחרי העיון שם:
וגוף הספק הנ"ל אשר הארכתי בו בציונים לתורה שם אם ההפרשה בקרבנות מצטרפת בכפרה הנה אישתמיטו מיני אז דברי הירושלמי נזיר (פ"ב ה"י) הנ"ל דקא מחלק ר' יוחנן בין לא הפריש קרבנותיו להפריש דאם לא הפריש מגלח תגלחת אחת על שתיהן ואם כבר הפריש קרבנותיו קודם שנולד הבן מגלח תגלחת בפ"ע על נזירות הבן ובני מחלקותו ס"ל דאפי' בהפרי' כו' מביאן גם על נזירות בני ונ' לכאורה דבזה היא דפליגי אם אפשר לקרבנות אלו שיפעלו בנזירות הבן כיון דקודם לידתו ולא לנזירות שלו הוא שהופרשו והספק אם הפרשת הקרבן יש לה להצטרף בפעולה אשר לו או לא וה"ז כאיבעי' דזבחים הנ"ל אי מכפרה אעשה דאחר הפרשה לפי הבנתנו הנ"ל וכמובן:
ואולם באמת אין נ' כוונת הירושלמי כן דא"כ לא תובן הקושי' אר' יוחנן מהך דרשב"י דוק ותשכח ועל כרחך עניין הפלוגתא אם ע"י ההפרשה שהפריש כבר קרבנות לנזירות עצמו נעשית עי"ז נזירות עצמו נזירות אחריתא וכפי' הפני משה שם והוא הפי' שכתבתיו לעיל בשני חצאי לבנה דמעתה שפיר פריך הירושלמי אר' יוחנן מהך דרשב"י ועניין הקושי' דנהי דנעשית נזירות עצמו נזירות אחריתא ע"י ההפרשה מ"מ מה בכך דהם ב' נזירות ואינם מאוחדות הא גם על ב' נזיריות ג"כ ראוי שתעלה תגלחת אחת לשתיהן דרק אנזירות וצרעת הוא דאמר רשב"י דאין עולה להן תגלחת אחת וכדמפרש טעמא ומשא"כ בנזירות ונזירות דלא שייך בי' טעמא דרשב"י שפיר ראוי שתעלה להן תגלחת אחת ואולם גם לפי פי' זה דפליגי אם נעשית נזירות עצמו נזירות אחריתא ע"י ההפרשה נ' ג"כ דעניין הפלוגתא אם הפרשת הקרבן מצטרפת בפעולתו ומקחלת כבר במה לפעול הפעולה ההיא דאי נימא דההפרשה פועלת כבר במה פעולת הקרבן א"כ קרבנות נזיר דבאים לסילוק הנזירות א"כ הפרשתם נמי כבר התחילה לפעול במה סילוק הנזירות וע"כ כיון שכבר הפריש קרבנות לנזירות עצמו וכבר הופעל עי"ז סילוק נזירות עצמו במה לכן א"א לה עוד להתחבר עם נזירות הבן כיון דכבר הותחלה להסתלק ודו"ק היטיב מאוד ואפי' הית' ההפרשה תוך ימי מניין הנזירות מ"מ שפיר היא פועלת עניין הסילוק והיינו דפועלת שיסתלק הנזירות אחרי הגמר מניינו וע"כ כיון דנולד הבן אחרי הגמר מניין נזירות עצמו ואז אחרי הגמרו כבר הותחל עניין סילוק נזירות עצמו ע"י הקרבנות שהפריש כבר לכן כיון שכבר הותחלה הנזירות ההיא להסתלק א"א לה שתתחבר עוד עם נזירות דבן שנתחדשה אח"כ כיון שהנזירות הזאת כבר עומדת בעניין הסילוק וההתאפסות ודו"ק היטיב מאוד]:
עי"ל בהבנת פלוגתת רבא ואביי דש"ס סוכה הנ"ל דלטעמייהו אזלי לפמ"ש במ"א בארוכה והזכרתי ממנו גם בס' ציונים לתורה כלל ג' דפלוגתא דאביי ורבא בעניין כ"מ דא"ר ל"ת כו' דאביי ס"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא ס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכתבתי דעניין הפלוגתא דאביי ס"ל דעיקר העביר' הוא רק עצם המעשה ועל עצם המעשה הוא שבא המלקות וע"כ ההכרח למעשה שתועיל דאי לא תועיל לא חשיבא מעשה כלל דעיקר המעשה הוא אך תועלתו ופעולתו וכל דלא אהני מעשיו אין במעשהו כלום ואין ראוי שיולקה:
ובחידושינו שם הארכנו בזה וכעת נראה עוד סמוכים מהך דאהלות פי"ג מ"א העושה מאור בתחלה שיעורו (להביא את הטומאה מבית לבית) מלא מקדח כו' חררוהו מים או שרצים כו' שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח כו' ושם מ"ג החור שבדלת שיעורו מלא אגרוף דברי ר"ע ר' טרפון אומר בפותח טפח ובפי' הרא"ש החור שבדלת כו' ר"ע יהיב לי' שיעור חלון שלא נעשה בידי אדם כיון שלא נעשה למאור ולא לתשמיש ור"ט סבר כיון דנעשית בידי אדם שיעורו כנעשה לתשמיש עכ"ל והיינו דסברת ר"ע כנ"ל דכיון דאין תועלת וצורך בחור ה"ל כאילו לא עשאו כלל רק נעשה מאליו שלא בידי אדם ולכן שיעורו מלא אגרוף כשיעור חור הנעשה מאליו וע"ש בר"ש במשנה ד' שהביא מן התוספתא גרדי שחפר מלא קנה כו' שיעורו כל שהוא דברי ב"ש ובה"א בפותח טפח אמרו להן ב"ה לב"ש חור הדלת מהו אמרו להן ב"ש בפותח טפח אמרו מאי שנא אמרו להן שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך כו' פי' שזה של גרדי עשוי לצורך וזה חור שבדלת אינו עשוי לצורך עכ"ל הר"ש וזהו טעמא דר"ע דעיקר המעשה הוא אך צורכה ותועלתה ולכן חור שבדלת שאין לו צורך חשוב כאילו לא עשאו האדם כלל רק נעשה מאליו ולכן שיעורו כחור הנעשה מאליו ור' טרפון אזיל בתר גוף העשי' וכיון דסוף סוף עשאו אדם אף שאין בו צורך דינו כחור שעשאו אדם לצורך סתמא דהיינו לתשמיש ושיעורו בפותח טפח וה"ל סברת ר"ע לפי"ז כדברינו בסברת אביי הנ"ל ל דכל דלא אהני מעשיו לא חשוב מעשה וכיון דהעבירות והמלקות הם אך בעצם המעשה לא בענין המחשבה והזדון לעבור לכן בעי' המהני של המעשה ואל"ה אין ראוי שיולקה ויש לפלפל הרבה לפי"ז בהך דר"ע ור' טרפון ואכ"מ] ורבא ס"ל דעיקר העבירה והמלקות הוא בהמחשבה והזדון הרע אלא דאם אינו עושה מעשה כלל ה"ל לשאב"מ ולא לקי ומשא"כ כאשר יש שם מעשה עם המחשבה וא"א לו להחשב לשאב"מ עכ"פ אזי שפיר לוקה על המחשבה והזדון הרע לעבור אמימרא דרחמנא דהמחשבה הוא כל העבירות ועלי' הוא שבא המלקות וצריך רק שיהי' שם גם מעשה לשלא יהי' לשאב"מ ולזה שפיר די כל שעושה מעשה אף שלא הועילה מעשהו ואין במעשהו כלום דהא סוף סוף עשה מעשה וכמובן:
וי"ל דזה ענין פלוגתת רבא ור' אשי בשבת (דף קל"ב ע"ב) דרבא לא מצריך בעידנא בדחיית עשה לל"ת ור' אשי מצריך בעידנא וכמו שהאריכו בזה כבר הברוך טעם והאבן עוזר ועוד אחרונים מש"ס שבת הנ"ל. ולהנ"ל י"ל דר' אשי ס"ל כאביי דהמעשה בעצם היא העבירה וע"כ רק בבעידנא דאז הרי המעשה מצוה ג"כ וע"כ ענין המצוה שבמעשה דוחה לענין האיסור שבו ומשא"כ כשעובר לפני המצוה כדי לקיים מצוה אח"כ הרי אין כאן המדחה עדיין ואי מה שהוא חושב שעושה המעשה וקוצץ הנגע כדי שיוכל לעבוד אח"כ עש"ה בשבת זה הרי איננו בעצם המעשה ואין בכח מחשבתו שהוא חושב על המעשה שהוא עושה אותה עבור הכשר דמצוה שאח"כ להתיר את האיסור אשר במעשה דהמעשה עצמה הרי היא איסור לבד ואין בה מצוה ואין המעשה נגררת אחרי מחשבתו להתיר האיסור שבה במה שהוא חושב עלי' שעושאה עבור הכשר מצוה ומשא"כ רבא לטעמי' דכל העביר' הוא רק המחשבה והזדון לעבור אלא דבעי' שיהי' שם מעשה עם המחשבה לשלא יוחשב לשאב"מ אבל עיקר העביר' הוא אך המחשבה והזדון הרע לכן כאן שחושב כדי לקיים המצוה שאח"כ שוב שפיר הרי יש המדחה במחשבה שבה היא העביר' ושפיר דוחה ודו"ק היטב מאוד] ולפי"ז נ' גם בהך דסוכה דכעניין פלוגתת רבא ואביי באיסורין כך פליגי להיפוך ג"כ במצוות דרבא לטעמי' דהמחשבה היא עיקר העביר' באיסורין אלא דבעי' שיהי' שם מעשה עמה לכן גם במצוות ס"ל כן דהכוונה הוא עיקר המצוה אלא דצריך שיהי' שם מעשה עמה וע"כ כיון דבכוונה יש כאן ב' כוונות שמתכוון לצאת ידי ערבה וגם ידי ערבה שבלולב לכן יוצא שפיר ידי שתיהם ועולה המעשה לכוונה זו וגם לכוונה זו ודו"ק היטב מאוד. ומשא"כ אביי לטעמי' דעצם המעשה היא העביר' ה"ה לדידי' במצוות עצם המעשה היא המצוה וע"כ שפיר א"א למעשה אחת שתעלה במקום ב' מעשים ותיחשב ב' מצוות וחיובי עשי' ודו"ק היטיב מאוד ואולם זה סותר לכאורה להא דס"ל לרבא בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצוות אצ"כ ואולם לפמ"ש המפרשים דגם לרבא בעצם מצוות צריכות כוונה ורק מפאת דסתמא לשמן קאי חשיב ככיוון ניחא וכמובן ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך:
עי"ל להיפוך דזה דרבא ואביי דסוכה הנ"ל פליגי באמת לטעמייהו לפי פלוגתתם בר"ה שם דס"ל לרבא שם דמצוות אצ"כ ואביי פליג עלי' וס"ל דצריכות כוונה ע"ש ולכן לרבא לטעמי' דמצוות אצ"כ והמעשה עצמה היא המצוה לכן גם כאן המעשה בעצמותה שפיר היא נטילת ערבה וגם נטילת ערבה שבלולב שהרי באמת היא שתיהם ומשא"כ אביי לטעמי' דס"ל דמצצ"כ לכן בכוונה שפיר א"א לו לכוון במעשה אחת ב' כוונות ואיך יכוון שהוא עושה המעשה עבור נטילת ערבה וגם עבור נטילת ערבה שבלולב והרי אם הוא עושה עבור נטילת ערבה הרי תו הוא עושה המעשה בלא"ה וא"כ איך וכוון בה עוד שהוא עושה גם עבור נטילת ערבה שבלולב ומה כח יש לו במעשה עוד לכוון בה שהוא עושה עבור דבר פלוני הרי בלא"ה הוא עושה וכבר הארכתי בזה במ"א דכוונה על מעשה מוכרחת לא חשיבא כוונה והבאתי בזה ממקומות רבות מאוד וד"ז מבואר בסוגית ר"ה הנ"ל עצמה לענין מצצ"כ ע"ש דמדמי כפאוהו פרסיים לתוקע לשיר ואף דבכפאוהו פרסיים ואכל מצה הרי הי' יכול לכוון שפיר בשעת אכלו שהוא רוצה לקיים בזה מצות אכילת מצה וע"כ דכוונה כזאת לאו כלום היא כיון שהוא כפוי בלא"ה על המעשה והוא עושה בלא"ה ולכן אין לו כח וענין בה כלל לכוון עלי' שהיא מצוה אחרי שהוא עושה בלא"ה ולכן חשיב כאילו לא הי' שם כוונת מצוה ודמי לתוקע לשיר וא"כ ה"נ בעושה מעשה ומתכוון לקיים ב' מצוות חיוביות כהך דערבה ודערבה שבלולב א"כ לגבי כל מצוה הרי הוא כפוי ומוכרח בלא"ה על המעשה מפאת המצוה האחרת וא"כ כוונת מצוה זו שהוא מכוון בה תו לאו כלום היא אחרי היותו כפוי בלא"ה על המעשה מכח המצוה האחרת ודו"ק היטיב ועוד דהא דמצצ"כ צריך שתהי' אל הכוונה חיבור עם המעשה והיינו רק בעושה בבחיר' מפני שהוא רוצה ומתכוון לקיים מצוה ועבור זה הוא בא לעשות אז המעשה והכוונה מחוברים יחד אחרי שהוא עושה המעשה מכת הכוונה דמפאת שרצה ונתכוון לקיים המצוה לכן עשה את המעשה ומשא"כ אם הוא כפוי על המעשה ועושה המעשה בלא"ה א"כ אם הוא מחשב על המעשה הזאת שהיא מעשה מצוה הרי אין חיבור למחשבה זו כלל עם המעשה שהוא עושה שהרי אין עושה מכח המחשבה ומחמתה רק עושה בלא"ה וא"כ ה"ז רק כוונה גרידא אבל אין לה חיבור עם המעשה ואילו הא דמצצ"כ פשוט וודאי דצריך שתהי' לכוונה חיבור עם המעשה לא שיהיו דברים נפרדים הכוונה דבר בפ"ע והמעשה דבר בפ"ע וכמובן למבין ועוד דכיון דמצצ"כ א"כ אם הוא עושה מעשה אחת ומכוון בה לב' מצוות כהך דערבה וערבה שבלולב א"כ לגבי כל מצוה ה"ל כוונה לשמה ושלא לשמה כיון שמחשב גם לשם מצוה אחרת ולא מהני כוונה כזאת לצאת דומי' דקדשים דהיכא דשלא לשמה פוסל ה"נ לשמה ושלא לשמה ג"כ פוסל ואם חישב בפסח לשם פסח ולשם שלמים ג"כ פסול כמו בחישב לשם שלמים לחוד וא"כ ה"נ במצוות דצ"כ אם מכוון לשמה ושלא לשמה ה"ל ככיוון לגמרי שלא לשמה רק לשם מצוה אחרת לבד דאז לא הי' יוצא כלל מפאת חסרון הכוונה וכך גם עתה אין יוצא [והך דלשמה ושלא לשמה דפוסל ג"כ לאו דווקא בקדשים הוא כן רק גם במילי דמצוות דבעי' בהו לשמה ע' תוס' מנחות (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מה טעם עש"ה וא"כ ה"ה בכוונת מצוות למ"ד מצצ"כ וכמובן ולפי"ז יומצא דהתוקע למצוה וגם לשיר לא יצא למ"ד דמצצ"כ ואולם י"ל דכוונת רשות בטילה לגבי מצוה וחשיב לשמה לבד דוגמת לשם חולין דלא מחריב בקדשים ורק בתוקע לשיר לבד אין הפסול מפאת כוונת השיר רק מפאת שחסר כוונת המצוה שהכי לא נתכוון למצוה ומשא"כ במתכוון למצוה וגם לשיר דיש כוונת המצוה אלא דאתה רוצה לפסול מפאת שהי' גם כוונת שיר ולכן כוונת השיר מצד עצמותה אין מפסדת כלל דלאו מינא לא מחריב בה ומשא"כ כשמכוון גם למצוה אחרת זה פוסל שפיר כמו בלשם פסח ולשם שלמים וכמובן וע' ר"ן ר"ה פרק בתר ובאתי רק להעיר]:
עוי"ל עפ"י הנ"ל דבאמת לא הי' ראוי לצאת כלל כיון דמצצ"כ וכוונתו שמכוון לא חשיבא כוונה כיון דהוא מוכרח על המעשה מפאת המצוה הב' וכוונה על מעשה מוכרחת לא חשיבא כוונה ואפי' לרבא דמצוות אצ"כ מ"מ לפימ"ש המפרשים הטעם משום דסתמא לשמן קאי והוי ככיוון א"כ זה שייך רק היכא דאילו כיוון הי' מועיל משא"כ היכא דאפי' מכוון לא חשיבא כוונה א"כ גם לרבא אין לו לצאת [והך דכפאוהו פרסיים דר"ה אין הכפי' עצמה מוכרחת והי' אפשר שלא יכפוהו וחשיב שפיר ראוי לכוונה מפאת שראוי' לכוונה אילו לא כפאוהו ומשא"כ כאן דהכפי' מפאת המצוה וזה הכרח מוחלט דהא מחויב לקיים ב' המצוות וע"כ מיגרע גרע וכמובן ועוד גרע כאן כיון דבא בכיוון לצאת ידי ב' מצוות בעשי' אחת דבאופן זה אין ראוי לכוונה וע"כ חשוב ככיוון להדיא שלא לצאת דהא אפשר לי לקחת הערבה ב' פעמים שיהי' כ"א ראוי לכוונה וע"כ מה שבא לצאת ידי שתיהן בלקיחה אחת ה"ז שעושה להדיא בבחיר' בלי ראויות לכוונה ולכן חשוב כמתכוון להדיא שלא לצאת דלכ"ע אין יוצא ודו"ק] ואולם גוף ד"ז אי כוונה על מעשה מוכרחת חשיבא כוונה י"ל בפשיטות דהוא פלוגתא דאביי ורבא פסחים (דף כ"ה ע"ב) בלא אפשר וקמכוון דאביי שרי ורבא אסר והיינו דלאביי לא חשוב כוונה ולרבא חשיב כוונה וא"כ גם כאן ממילא לאביי לטעמי' שפיר לא נפיק ולרבא לטעמי' שפיר נפיק ודו"ק כי הוא פשוט ונכון בס"ד [ואף דפלוגתא דאביי ורבא פסחים שם בהתחלת הסוגיא הוא אליבא דר' יהודה דדשא"מ אסור ואנן קיי"ל כר"ש מ"מ בגוף הסוגי' שם משמע דגם לדידן ולהלכה פליגי וכן משמע שם ברי"ף דהביא פלוגתא דאביי ורבא בקצרה בלא אפשר וקמכוון אי שרי או אסור וכ' דקיי"ל כרבא דאסור ואי איתא מאי קיי"ל כרבא הא לדידן דקיי"ל כר"ש לכ"ע אסור ואין פלוגתא כלל ונראה דהרי"ף הי' לו גירסא אחרת בגמ' וע' ברי"ף ע"ז פ' אין מעמידין ובהה"מ פי"ד ממאכלות אסורות הי"ב]:
עוי"ל דהנה נ' דרק כאשר אם נדון לומר דא"א דתעלה מעשה אחת לב' מצוות וראוי לה רק לעלות לאחת אז כי היכא דנוכל לומר דהיא זו ולא האחרת ה"נ נוכל לומר דהיא האחרת ולא זו אזי מפאת זה עצמו ממילא היא עולה גם לשתיהן והויא לה ב' המצוות באמת ומשא"כ אם כאשר נדון ונאמר דא"א למעשה אחת להיות ב' מצוות אז תהי' נחלטת המעשה לאחת ידועה ותהי' זו ולא האחרת או שפיר אין לה לעלות באמת רק לזו ולא לאחרת וכמובן מסברא ודו"ק היטיב וע"כ נ' דאילו נאמר כאן דאין למעשה אחת לעלות לב' מצוות הנה ראוי לומר דתוחלט היותה מעשה נטילת ערבה ולא מעשה נטילת ערבה שבלולב והטעם דכיון שאנו אומרים דאין למעשה אחת לעלות לב' מצוות והם באות איפוא לבטל זו את זו במעשה הזאת לכן מצות ערבה היא שיש לה לבטל מצות ערבה שבלולב ולא להיפוך והטעם דכיון דמצות ערבה יש מצוה שלימה בנטילת הערבה ואילו בערבה שבלולב ה"ל הערבה רק חלק מצוה דהמצוה רק הד' מינים יחד והערבה חלק מהם ומשא"כ הערבה מצד עצמה אינה מצוה ולכן ה"ל ערבה שבלולב לגבי מצות ערבה עצמה כרשות לגבי מצוה דוודאי דיש לה למצוה לבטל את הרשות ולא להיפוך וע"כ כיון שאם נדון לומר דאין למעשה זאת להיות ב' מצוות אז תהי' רק של ערבה לבד שוב יש לנו באמת לומר כן ואין לו לצאת גם ידי ערבה שבלולב ודו"ק היטב ולפי"ז נ' לפי המבואר בשבת (דף י"ד ע"א) והבא ראשו ורובו במים שאובים מ"ט גזרו בי' רבנן טימאה א"ר ביבי כו' שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והי' נותנים עליהם מים שאובים (אחרי הטבילה להעביר הסרחון) התחילו ועשאום (לשאובים) קבע גזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין (שניהם יחד המקוה והשאובין שאחריהם הם שמטהרין) א"ל רבא מאי נפקא מינה הא קא טבלו בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלי מטהרין אלא אלו מטהרין עכ"ל הגמ' והנה כבר כתבתי בכמה דוכתי דעניין מחלוקת רבא ואביי כאן דאביי ס"ל דכיון דיש טבילות הצריכות כוונה ואם חושבים שאלו ואלו יחד מטהרין הרי מתכוונים בהמקוה רק לחלק של טהרה לא לשלימות הטהרה וחלק לא חשוב כלום ולכן ה"ל כאילו לא הי' שם כוונת טהרה כלל ולא מהני ולכן גזרו עליהם טומאה [וע' פיה"מ להרמב"ם זבים פרק ה' משנה י"ב דכ' שם כן דהקפידא על שלא היו מתכווני' בהמקו' טבילה לשמה רק בהשאובי' עש"ה וא"כ לאביי נמי דאמר שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלי מטהרין כוונת הקפידא ג"כ על שאינם מתכוונים כוונת הטבילה בהמקוה לבד רק בשניהם יחד והקפידא על חסרון כוונת טהרה והיינו משים דכוונת חלק לא חשוב לי' כוונה וכנ"ל] ורבא פליג עלי' וס"ל דחלק טהרה נמי חשיב והוי שפיר כוונת חלק טהרה נמי כוונת טהרה ולכן פריך שפיר מאי נ"מ כו' וכמובן ולפי"ז מובן ממילא דאביי ורבא דש"ס סוכה הנ"ל ג"כ לטעמייהו אזלי דאביי דס"ל דחלק טהרה לא חשיב טהרה ה"נ חלק מצוה אין שם מצוה עליו מצד עצמו וה"ל כרשות לגבי מצוה ולכן שפיר אין לו לבטל מצות ערבה דאין לרשות לבטל מצוה ורק להיפוך מצות ערבה שבלולב היא שמתבטלת וע"כ כיון דאם ירצה לצאת ידי שתיהן אז אדרבה יצא רק ידי ערבה לבד ולא ידי ערבה שבלולב דברוצה לצאת ידי שתיהן וא"א למעשה אחת להיות שתיהן ובאות לבטל זו את זו ואז מצות ערבה שבלולב מתבטלת ונשאר רק מצות ערבה לבד וכיון דהוא רוצה לצאת ידי ערבה שבלולב שהרי נוטל כל הד' מינים לכן ההכרח לו לכוון רק לערבה שבלולב לבד וזהו דאמר אביי האי משום לולב הוא דקעבדינן לי' דאילו היו מתכוונים לשניהם יחד לא היו יוצאין את של לולב רק של ערבה וכיון דרוצים לצאת ידי של לולב לכן מתכוונים רק לתורת לולב לבד ולא לתורת ערבה ומשא"כ רבא לטעמי' דחלק טהרה נמי שם טהרה עליו וה"ה חלק מצוה נמי שם מצוה עליו ולכן שפיר גם מצות ערבה שבלולב אין לה להתבטל ושוב שפיר יוצאין גם ידי שניהם וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד:
וע"ע היפרא מצורע פרק ג' ברייתא י"ג וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו ע"ש בהגהות מהרי"ד שהביא פי' הקרבן אהרן שאם הי' זב אין קרבן זה עולה לזיבתו ע"ש הרי דלולי קרא ה"א דקרבן אחד עולה לו לזיבו ולצרעתו וצ"ע:
וע"ע גיטין (דף נ"ג ע"א) דפריך אמ"ד דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק מתיב ר"א העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שא"נ שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש וכו'. וברש"י כדי שתינק את אמה ותדוש בתבואה עם השאר דתשלומים ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתי' שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוון אף שתדוש וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן לי' דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר עובד דומי' דעבד דניחא לי' עכ"ל ומבואר בזה דכיון דהמעשה נצרכת עבור ההנקה שוב מה שמכוון גם על הדישה הוי מחשבה גרידא ולא מעשה ונחשב רק גרם אבל לא מעשה וכל' רש"י וגרמא בניזקין פטור כו' וא"כ לכאורה בעושה מעשה אחת ומכוון לב' מצוות כיון דהמעשה נצרכת עבור המצוה האחת שוב מה שמתכוון גם למצוה האחרת הוי רק מחשבה גרידא וגרם אבל לא מעשה ונמצא שלא נעשית כלל מעשה המצוה השני' והתורה הרי חייבה לעשות מעשה ודו"ק היטיב מאוד ואולם גם מזה אין ראי' וזה דרק בגיטין שם דעל מחשבת ההנקה הרי אין אנו באים לדון כלל דאין לנו מה לדון כלל ע"ז כיון דזה הוא לטובה ואין בו חיוב ואך על מחשבת הדישה לבד הוא שאנו באין לדון אם יש לחייבו עלי' או לא וע"כ שפיר אנו אומרים דאין לחייבו מפאת הכנסה לדישה דההכנסה עצמה היא להנקה ואך שכיוון גם לדישה וזהו רק מחשבה וגרם ואין חייב עלי' ואין לך לומר אמור להיפוך דההכנסה היא לדישה ואך שכיוון גם להנקה דמניין לך לומר להיפוך ולחייב הרי אין אתה דן על ההנקה רק על הדישה ומכחה אין חיוב כיון דהמעשה נצרך בלא הדישה עבור ההנקה ונמצא שאין על הדישה רק מחשבה כו' והא למה זה דומה למה ששנינו בתרומות (פי"א מ"י) מדליקין (בשמן שריפה) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים. ועל גבי החולים ברשות כהן ובפי' הרא"ש פי' כשיש שם כהן דנר לאחד נר למאה עכ"ל והכוונה דכיון דרק הנאה של כילוי דתרומה היא אסורה לזר אבל לא הנאה גרידא לכן כאן דצריך הכילוי בלא"ה עבור הכהן אשר שם ורואה בו שוב מה שגם הזרים רואים ונהנים מראיי' ה"ל רק הנאה גרידא לא הנאה של כילוי דהכילוי הא נצרך בלא"ה עבור הכהן דנר לאחד כו' והנה גם שם הא יש לשאול כזה דמנא לך לומר דהכילוי הוא עבור הכהן והזר רק גם הוא רואה אמור להיפוך דהכילוי הוא עבור הזר והכהן רק גם הוא רואה ואז הרי ראוי שיאסר דהנאה של כילוי הא אסור לזר ועל כרחך דכיון דלגבי הכהן אין אנו דנין כלל בזה דלו הא הכל מותר הן הכילוי והן הראי' וא"כ אין לדון כלל מה יש עבורו אם הראי' או גם הכילוי דהא הכל מותר לו וע"כ כיון שאין אנו דנין כלל לגבי הכהן וכל דיננו רק לגבי הזר וע"כ שפיר אומרים דאין לאסור על הזר שהרי הוא רק רואה והראי' הרי מותרת לו ואי דיש גם כילוי השמן הרי הכילוי נצרך בלא"ה עבור הכהן לבד והזר רק גם הוא רואה וזה הא אין בו איסור וכך גם בהך דפרה דכיון דאין דנין על ההנקה רק על הדישה לבד וע"כ שפיר אין לחייב על הדישה כיון דהמעשה נצרך בלא"ה עבור ההנקה אלא דהי' גם מחשבת דישה וזה הרי אין בו חיוב ומשא"כ במצוות דיש לנו לדון על ב' המצוות גם יחד בשוה ואם באתי לומר דהמעשה עבור האחת ונשאר עבור השני' רק מחשבה ולא יצא ידי השני' הלא ככה יש לך לדון על הראשונה ולומר דהמעשה עבור השני' ונשאר עבור הראשונה רק מחשבה ולא יצא ידי ראשונה וכיון דיש לנו לדון כן גם על שתיהן יחד לכן המעשה שוב שפיר עולה לשתיהן גם יחד כיון דיש כאן מעשה ויש לה להתייחס לשתיהן יחד בשוה כיון שאנו דנין על שתיהן יחד בשוה והי מינייהו מפקית ודו"ק היטיב מאוד וע"ע בזה בב"מ (ד' ל' ע"א) בהך דלצורכו ולצורכה וע"ש בתוס']:
וע"ע קידושין (דף נ"ב ע"א) אמר רב ש"מ ממתני' ארבע כו' וש"מ אשה נעשית שליח לחברתה ואפי' במקום שנעשה לה צרה וע"ש בתוס' וראשונים שעמדו שם אהך ואפי' כו' דמה הגריעות בזה ומה טעם הה"א דלא תעשה לה שליח ובחידושינו לשם כתבנו דהנה המעשה במשנה שם היתה שקיבלה אשה אחת כלכלה של תאנים לקידושין עבור עצמה ועוד נשים ע"ש וא"כ י"ל לפי המתבאר מהך דגיטין (דף נ"ג ע"א) דמכניס ע"מ שתינק ותדוש כיון דצריך המעשה עבור ההנקה חשוב מה שעושה אותו גם עבור הדישה רק מחשבה ולא מעשה וכנ"ל והנה מצינו כזה עוד במעשה עצמה היכא דיש בה ריבוי בשיעור דאין הריבוי נחשב מעשה לדיעות דריבוי בשיעורי מלאכת שבת ויו"ט לאו דאורייתא והיינו דבקוצר עוקץ אחד שיש בו ג' גרוגרות לא חשוב ג' קצירות אף דגרוגרת שיעור קציר' והיינו משום דהוא עושה רק מעשה אחת והמעשה הוצרכה עבור הגרוגרת האחת אילו הי' בו רק אחת כמו עתה שיש בו ג' ולכן ב' השאר אין בם מעשה ומלאכה ולפי"ז נ' גם כאן דאחרי דהיא מתקדשת במעשה אחת של קבלת הכלכלה שיש בה ב' פרוטות ובאה להתקדש בו היא וחברתה א"כ כיון דגוף מעשה הקבלה צריך לה עבור עצמה לכן תו מה שהיא מתכוונת בהמעשה שהיא עושאתה גם עבור חברתה להתקדש בה גם חברתה ה"ל זה רק כוונה ולא מעשה עוד ונמצא שאינה עושה מעשה בשליחות חברתה רק מתכוונת כוונה בשליחות חברתה וא"כ לדעת המהרי"ט דהך דמילי לא מימסרן לשליח הוי אפי' בחד שליח ולא מהני שליחות להקדיש ולהפקיר כיון שאין שם מעשה מן השליח רק מילי ועל מילי לא שייך שליחות [וע' מה שהארכתי במהרי"ט הנ"ל בלקח טוב כלל א'] וא"כ ה"נ כיון דאין ממנה רק כוונה בשליחות חברתה ה"ל מילי ולא מהני השליחות ושפיר הי' ה"א דלא יועיל השליחות וא"ל דעבור עצמה הא הי' די שתהי' בכלכלה רק שיווי פרוטה אחת ונמצא שמה שיש בה יותר דהוא שיווי פרוטה השני' מעשה קבלתו הוא עבור השני' דז"א דסו' סוף כיון דגוף מעשה הקבלה רק אחת שמקבלת דבר אלא שעושה במעשה אחת קבלת דבר גדול יותר לכן אין היתרון מעשה לעצמו ושפיר אין כאן מעשה רק עבור עצמה ועוד כוונה עבור חברתה וכהך דריבוי בשיעורין דאין נחשב מעשה הקציר' לכל גרוגרות בפ"ע וכך כאן אין נחשב מעשה הקבלה לכל שיווי פרוטה שבכלכלה בפ"ע וכמובן ואין לומר דמדוע תאמר דהמעשה עבור עצמה ועוד בה כוונה עבור חברתה אמור להיפוך דהמעשה עבור חברתה ועוד בה כוונה עבור עצמה דז"א דאה"נ דיש לדון הדבר לב' הצדדים בשוה אלא דהיא עצמה הרי ממ"נ מקודשת דעבור עצמה הא גם כוונה מהני ומשא"כ חברתה הרי היתה מתקדשת רק קידושי ספק ולא קידושי וודאי דשמא המעשה עבור עצמה והכוונה עבור חברתה ועבור חברתה הא לא מהני כוונה דעבור חברתה הא באה רק בשליחות ולגבי שליחות הא לא מהני כוונה דאין שליחות על מילי וכנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' רבותא דגם חברתה מתקדשת קידושי ודאי ועוי"ל דלפי הה"א הנ"ל לא היתה חברתה מתקדשת כלל אפי' קידושי ספק דהרי אין כאן ספק במציאות רק יש באמת ב' הדברים דיכולה המעשה להיות עבור עצמה כעבור חברתה וע"כ כיון דאין זה שליחות על מעשה מבוררת למעשה כיון דיכולה המעשה להיות נידונית עבור עצמה ורק הכוונה עבור חברתה וע"כ כי היכא דאין שליחות על מילי דלא חשיבי מילי לקבלם בשליחות ה"נ אין שליחות על דבר שיש לדונו רק מילי ויש בו זה האפשריות ולא חשוב להתקבל בשליחות רק מעשה מבוררת לא דבר שאפשר לו להיותו נדון מילי לבד ודו"ק היטב ועוי"ל דעצמה וודאי הא קודמת לשליחות חברתה וע"כ כיון דיש לדון שנעשית המעשה עבור עצמה ושנעשית עבור חברתה יותר יש לנו לומר דנעשית עבור עצמה ושהי' רק תוספת הכוונה עבור חברתה משנאמר להיפוך דנעשית עבור חברתה ושהי' רק תוספת הכוונה עבור עצמה דרק אילו הי' אפשר למעשה להחשב עבור שתיהן יחד שפיר היא עושה ממילא עבור שתיהן יחד אבל אחרי דא"א למעשה להחשב עבור שתיהן יחד כיון דהיא רק מעשה אחת אלא שבה ב' כוונות עבור עצמה ועבור חברתה וע"כ מעשה אחת בב' כוונות איננה יותר רק לכוונה אחת והכוונה הב' הוא רק כוונה לבד ממילא וכהך דגיטין בהכניס ע"מ שתינק ותדוש וע"כ כיון דבהכרח המעשה רק לכוונה אחת אזי ממילא היא קודמת לחברתה כיון שהיא עושה המעשה והמעשה בטבע קודם עבור עצמה בעלת המעשה מעבור חברתה וע"כ שפיר נשאר עבור חברתה בתורת וודאי רק הכוונה ומילי לבד וכנ"ל ולפי הפי' הנ"ל ה"ק וש"מ אשה נעשית שליח לחברתה לקבל לה קידושי' ואפי' במקום שנעשה לה צרה היינו אפי' במקום שבמעשה השליחות הזה עצמו נעשית היא צרה לחברתה היינו שמקבלת הקידושין במעשה קבלה זאת עצמה גם עבור עצמה ואז הי' ה"א דהמעשה נחשבת עבור עצמה לבד ונשאר עבור חברתה רק הכוונה לבד וה"ל מילי ולא מהני קמ"ל וה"ה דהוי מצי למינקט רבותא זאת במקבל כסף כה"ג עבור קרקע של עצמו ועבור קרקע של חבירו בשליחותו במעשה אחת דיש שם ג"כ רבותא זאת עצמה וכמובן אלא דכיון דבמשנה הוזכר הדין הזה במעשה דחמש נשים כו' לכן נקט לי' באשה ונדע ממילא דה"ה במכירת קרקע כה"ג וכל כיוצא וכמובן ע"כ דברינו בזה בחידושינו לקידושין שם והנה לפי דברינו כאן בזה לא הי' לנו לומר בהך דקידושין דהוא ספק אם המעשה עבור עצמה והכוונה עבור חברתה כו' רק בפשיטות ובתורת וודאי יש לנו לומר דאין עבור חברתה רק הכוונה דרק אילו הי' לנו לדון גם על שתיהן אז ממילא הי' נחשב המעשה לשתיהן כיון דיש שם מעשה עכ"פ ואין לייחסה לזו יותר מלזו וכיון שאתה דן על שתיהן בשוה הי מינייהו מפקית ועולה משום זה גם לשתיהן יחד ומשא"כ אחרי שאנו דנין בהך דקידושין רק על חברתה לבד דהיא הרי ממ"נ מקודשת וכנ"ל א"כ כיון דדנין על חברתה לבד תו שפיר בתורת וודאי אין לפנינו רק כוונה עבור חברתה דהמעשה נצרך בלא"ה עבור עצמה ואין עבור חברתה רק הכוונה וכהך דגיטין דכיון דדנין רק על הדישה לבד לכן אמרי' דאין כאן רק כוונה לבד לדישה דהמעשה הא נצרך בלא"ה עבור היניקה ואמרי' זה בתורת וודאי דכך משמע סתם ל' פטור דהיא פטור וודאי לא מפאת דהממע"ה וספק ממון להקל וכן הך דהנאה של כילוי דכיון דדנין רק על הזר לבד אמרי' דמותר בראיי' דוודאי אין כאן רק ראיי' דהכילוי הא נצרך בלא"ה עבור הכהן ורק כאשר יש לדון על שתיהן אז הא שייך מאי חזית כו' וע"כ מפאת זה מתייחסת המעשה גם לשתיהן וכנ"ל. ובאתי רק להעיר:
[ויש עוד לדון בדברינו בקידושין הנ"ל דהא אין כוונת השמע מיני' כו' רק אהך דכלכלה לחוד ודכוותי' היינו שמקבלת דבר השוה ב' פרוטות רק אומרו ואפי' במקום שנעשית לה צרה הכוונה דמקבלת קידושין כאחד עבור עצמה ועבור חברתה וא"כ הרי בכלל זה גם כשמקבלת ב' פרוטות או ב' דברים השוין כ"א פרוטה ואף דגם אז מעשה הקבלה אחת מ"מ כיון שמקבלת גופים מחולקים לא גוף אחד שבו ריבוי בשיעור חשיב שפיר ב' מעשים דהא לענין שבת דכוותי' נמי מתחייב תרתי במוציא בהוצאה אחת ב' דברים שיש בכל אחד שיעור הוצאה כמבואר בשבת (ד' צ"ג ע"ב) במוציא אוכלין בכלי וע"ש (ד' צ' ע"א) המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וע"ש בתוס' ואינו ענין לכאן ואולם הא רק בהוי אמינא איירינן כאן ובה"א שפיר הי' אפשר לטעות בזה ועוד דשליחות הוא עניין בפ"ע ושפיר כיון דמצינו דמילי לא מימסרן לשליח הי' אפשריות טעות ג"כ דכי היכי דמילי לא חשיבן לקבלם בשליחות ה"ה גם במעשה כל שאינה מעשה גמורה לא חשיבא לקבלה בשליחות וכיון דאין כאן רק מעשה אחת של קבלה אלא דקיבלה במעשה זאת ב' גופין שפיר ה"א דמ"מ כיון דאין מעשה בפ"ע עבור חברתה לא חשוב למיחל בי' שליחות דלא חשוב בזה רק מעשה גמורה לעצמה ושפיר יש להשמיענו זה דמהני שליחות גם בכה"ג וז"פ]:
ובקונטרס בענייני חנוכה אשר לי מימי חרפי בסוגי' דשבת (דף כ"א ע"א) אהא דהקשה בפנ"י שם אהך דאר"ה פתילות ושמנים כו' אין מדליקין בהן בחנוכה כו' קסבר כבתה זקוק כו' והקשה הפנ"י שם דהתינח בכל השמנים דהם גרועים ואין נמשכין אחר הפתילה ואיכא חשש כבי' אבל שמן שריפה דדולק יפה מדוע אסור בחנוכה ומה שייך הך דכבתה זקוק כו' לגבי שמן שריפה דר"ה דס"ל דכבתה זקוק אוסר מפאת זה גם בשמן שריפה ור' חסדא ורב דס"ל דכבתה אין זקוק מותר מפאת זה גם בשמן שריפה ובקונטרסנו הנ"ל שם הרבינו שם בזה בפנים רבים מאוד וחד מינייהו דנתי לפי הצעת סברא הנ"ל דלא שייך ב' כוונות במעשה אחת ושמש"ה למ"ד מצצ"כ א"א לצאת ב' מצוות במעשה אחת ולפי"ז הרי אסור בפשיטות להדליק שמן שריפה בחנוכה כיון דמקיים מצות ביעור שמן שריפה ולא אהני כוונתו שמכוון שמדליק גם לקיום נ"ח ואולם לפי מה שדנו ז"ל דאפי' למ"ד מצצ"כ מ"מ מצוה דרבנן אצ"כ א"כ הא נסתלק הטעם הנ"ל ואולם נ' דהא דמצוות דרבנן אצ"כ זה שייך רק במעשה ממש אם האדם עושה מעשה המצוה אבל בנ"ח אי נימא דכבתה זקוק הרי רצו החכמים שכל המשך החצי שעה של מצות נ"ח תהי' הדליקה מה שהנר דולק והולך מצוה שהרי אם כבה הזקיקוהו להדליק שנית וא"כ הרי המבוקש שתהי' הדליקה הזאת מצוה וכמובן וא"כ בזאת המצוה הרי אין האדם עושה מעשה כלל ואיך תחשב מצוה ובשלמא אם בתחלת ההדלקה הוא מתכוון לקיים מצות נ"ח א"כ הרי היתה מחשבתו על כל המשך הדליקה שתהי' למצות נ"ח ולכן מחשבתו זאת עושה ממנה מצוה ומשא"כ אם אין שם מחשבת מצוה כלל ע"כ נהי דההדלקה הראשונה אשר היתה במעשהו שפיר הית' מעשה מצוה בלי כוונה אבל עכ"ז הדליקה דאח"כ שדולק מאיליו אין בו עניין מצוה כלום ומאין יחשב מצוה מאיליו ודבר הנעשה מאיליו לא יפול בו עניין מצוה כלל ורק ע"י מחשבת האדם הוא דיתכן שיעשה מצוה דכיון דבא מכח מעשה אדם הראשונה לכן כיון שבא מכחו יש כח במחשבתו לחשב עלי' שהיא מצוה ולעשותה מצוה אבל אם אין שם כוונת האדם כלל ומעשהו ג"כ אין כאן במה שדולק אח"כ מאיליו א"כ במה תחשב מצוה וע"כ הדלקת נ"ח למ"ד כבתה זקוק צריך, שפיר כוונה עבור הדליקה דאחר מעשהו שדולק והולך מאיליו ולכן למ"ד כבתה זקוק שפיר אסור להדליק בשמן שריפה כיון דצריך כוונה ואם מדליק בשמן שריפה אזי כוונתו שמתכוון לנ"ח לאו כלום היא ואין בכחו לכוון כיון שעושה המעשה בלא"ה עבור ביעור תרומה טמאה ומשא"כ למ"ד כבתה אין זקוק וא"צ כוונה שפיר שרי דהמעשה בעצמה היא שפיר נ"ח וביעור התרומה טמאה גם שתיהן ולכן שפיר תלוי גם שמן שריפה בפלוגתא דכבתה זקוק כו' ע"כ התחלת דברינו שם בזה ועוד הרבינו שם בזה בכמה גווני ועכ"פ מגוף הדין דהוא מבואר גם בירושלמי שלהי תרומות דאסור להדליק בשמן שריפה בחנוכה אם יש לו שמן אחר והביאוהו האחרונים א"כ אי נימא הטעם דכיון דמוכרח בלא"ה לעשות המעשה עבור ביעור תרומה טמאה א"א שתעלה לו עוד למצות נ"ח א"כ הרי מתבאר ג"כ דאין למעשה אחת לעלות לב' דברים ואולם גם משם אין ראי' דאין מוכרח הטעם שם כנ"ל די"ל שם עוד טעמים אחרים כמו שהארכנו כבר בזה בקונטרס הנ"ל וגם טעם הנ"ל דא"א שתעלה מעשה אחת כו' לכאורה שייך גם באין לו שמן אחר דלא יהי' חייב להדליק כיון דאפי' ידליק לא יעלה לו ועוד דלפי דרכנו כאן בזה א"כ שם נמי כיון דאין לנו לדון לעניין ביעור תרומה טמאה דזה וודאי הא עלה לו כיון דאין שם מעשה מבוקשת בעצם רק ביעור וסילוק התרומה טמאה וסוף סוף הרי נתבערה ונסתלקה ואיך תאמר דלא יצא ידי ביעור הואיל וצריך המעשה לנ"ח ומה בכך הרי סוף סוף הי' שם ביעור וסילוק התרומה ונעשה המבוקש וכמובן וא"כ כיון שאין לנו לדון רק על הנ"ח לבד לכן תו שפיר יש לנו לומר דהמעשה היא משום ביעור התרומה טמאה ואין עולה עוד לנ"ח כיון דאין דנין גם על שתיהן רק על נ"ח לבד וככל הנ"ל [ובעניין צ"ח עצמו י"ל ג"כ דכיון דסוף סוף יש פרסומי ניסא נעשה המבוקש ואולם שם יש לדון, בזה והארכנו כבר בקונטרס הנ"ל ואכ"מ]:
וע"ע ש"ע או"ח סי' ת"ע סעי' א' בהג"ה (בעניין תענית בכורים ערב פסח) ונוהגין כשהאב בכור האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן ואם אין האב בכור הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל ובמ"א שם סק"ב כ' בשם המט"מ ומהרי"ל בשם מהר"ש דאין האם צריכה להתענות ול' המהרי"ל בזה מהר"ש אמר האי תענית דבכורים כו' ואמר דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור ואם האב גם הוא עצמו בכור מאחר דהוא מתענה לעצמו אינה צריכה האם להתענות בעד הקטן דתענית האב עולה גם לבנו הקטן עכ"ל ולפי דרכנו פה הנה צדק בזה מנהג המובא ברמ"א דכיון דלגבי האם אנו דנין בפרט רק על תענית הבן אם תענית האב עולה עבור בנו ואין היא צריכה להתענות עבורו דבעניין ההיפוך אם הוא עולה עבור הבן ואין עולה עבור עצמו בזה הרי אין לה מה לדון דאפי' אין עולה עבור עצמו הרי אין היא צריכה להתענות עבורו ורק עבור הבן הוא דיש עלי' חיוב להתענות וא"כ הרי כל מה שיש לה לדון הוא רק בעניין תענית הבן לבד אם יש כאן תענית האב עבור הבן ואין היא צריכה להתענות עבורו או תענית האב הוא עבור עצמו ואין שם תענית עבור הבן וצריכה היא להתענות עבור הבן וע"כ ג"כ כיון דאין שם הדין על שניהם אם התענית עבור הבן וחסר עבור עצמו או הוא עבור עצמו וחסר עבור הבן כי היכא דנימא הי מינייהו מפקית ועולה גם לשניהם רק הדין אצל האם בעניין הבן לחוד אם יש תענית עבור הבן או לא לכן ג"כ יש לנו לומר דאין שם תענית עבור הבן וצריכה היא להתענות עבורו דמה שהאב מתענה הוא עבור עצמו ואין שם תענית עבור הבן ודו"ק היטב מאוד [ובגוף חיוב האם להתענות עבור הבן יש לדון לכאורה דכיון דחיוב התענית על הבכורים ואם הבן קטן וא"א לו להתענות שב החיוב על האב מחמתו וא"כ מדוע יהי' חיוב על האם הא כללא כייל תנא בקידושין (דף כ"ט ע"א) כל מצוות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות ואם דבגמ' הוזכר שם בזה רק למולו ולפדותו כו' ולא הוזכר תענית בכורים היינו משום דתענית בכורים בע"פ הוא רק מנהג ולא הוזכר כלל בגמ' בשום מקום אבל סוף סוף לפי המנהג שמתענין עבור הבן אם הוא קטן וה"ז מצות הבן על האב להתענות עבורו א"כ הא כללא כייל תנא בכל מצוות הבן על האב דאין החיוב על האם ואולם אין דקדוק בזה כ"כ כיון דכל הדבר רק מנהג וכך נהגו ג"כ להתענות האם ואין לדון בזה מעיקר ההלכה וכמובן וגם אף דמבואר שם בקידושין דהאם פטורה גם מלימוד תורה דבן מ"מ מצינו דהני נשי קזכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא כמבואר בברכות (דף י"ז ע"א) וע"כ שפיר נכון ג"כ המנהג להתענות האם עבור הבן וז"פ]: