אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-פ › כלל ר

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-פ · כלל ר

כלל קצט

אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. צריך לדעת כ"מ שנאמר כן מדוע לא הוי ראיה וע' פסחים (דף ז' ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל לילי י"ד בודקים את החמץ לאור הנר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' שבעת ימים שאור לא ימצא ואומר ויחפש וגו' ואומר בעת ההוא אחפש את ירושלים בנרות כו' וברש"י וז"ל וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא דד"ת מדברי קבלה נינהו עכ"ל וע' ברכות (דף ב' ע"ב) סימן לדבר צאת הכוכבים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ואנחנו עושים במלאכה וגו' ובתוס' ד"ה אעפ"י וז"ל ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש עכ"ל ולא כתבו הטעם משום דד"ת מד"ק נינהו:

וע"ע בדבריהם מגילה (דף כ' ע"ב) ד"ה והי' וע"ע ש"ס שבת (דף קל"ד ע"ב) ראב"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו' מאי אעפ"י שאין ראיה לדבר כו' משום דגדול לא סליק בישרא הייא קטן סליק ביה בישרא הייא וצע"ק מדוע בהך דברכות ופסחים לא דייק הש"ס מאי אעפ"י שאין ראיה לדבר כו' וי"ל דשם לא הוצרך לדקדק כיון דהוי ד"ת מד"ק ומובן מאיליו דלח הוי ראיה כיון דד"ת מד"ק לא ילפי' משא"כ בהך דשבת דמייתי קרא דתורה שפיר דייק ועוד דהך דשבת הרי הוא ענין טבעיי ואפי' הי' קרא דד"ק ג"כ שפיר הי' לו לדקדק דהרי סוף סוף אנו רואין דהטבע כן הוא שהמילה כואבת עד יום הג' וה"ל רק גילוי מילתא בעלמא דילפי' ד"ת מד"ק כמבואר בב"ק (דף כ' ע"ב) וע"ע סנהדרין (דף ע' ע"א) במשנה אין נעשה בן סורר עד שיאכל בשר וישתה יין שנא' זולל וסובא ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו וגם שם לא דייק הש"ס מאי אעפ"י כו' וי"ל גם שם הטעם משום דהוי ד"ת מד"ק [וע"ע יבמות (דף ס"ד ע"א) תוד"ה אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ועמ"ש בזה בכלל א' אות ד' וע"ע תוס' ב"ב (דף ט' ע"א) ד"ה ואעפ"י שאין ראיה כו']:

וע"ע שבת (דף פ"ו ע"א) במשנה מנין לסיכה שהיא כשתי' ביוה"כ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וגם שם לא דייק הש"ס כו' וי"ל ג"כ הטעם משום דד"ת מד"ק נינהו מיהו התוס' שם ד"ה אעפ"י כתבו טעם אחר מדוע לא חשוב ראיה ע"ש וע"ע ספרא שמיני פרשה ג' ברייתא ה' ר' יהודה אומר אף שני קשקשים (בעי' בסימני דגים) ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ושריון קשקשים הוא לבוש ובפי' הראב"ד וז"ל פי' ונלמוד קשקשת מקשקשים לומר שהם שתים ואעפ"י שהם דברי תורה מדברי קבלה ועוד שאינו מדבר בקשקשת דגים עכ"ל הנה שגם הראב"ד ז"ל נתן פה הטעם דלא הוי ראיה מפאת דהוא ד"ת מד"ק אלא שהוסיף עוד טעם אחר וע"ע ספרא אמור פרק י"א ברייתא א' ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים פו' משש שעות ולמעלה אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב ובפי' הראב"ד ואעפ"י שאין ראיה לדבר כי ד"ת מד"ק לא ילפי' אפ"ה זכר לדבר כו' עכ"ל:

וע"ע ספרי נשוא עה"כ ופרע את ראש האשה וז"ל לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהם ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ותקח תמר אפר על ראשה עכ"ל ושם א"ל דראיה לא הוי משום דהוא דברי קבלה דשם הרי הוא רק גילוי מילתא בעלמא דבנות ישראל מכסות ראשיהן וצ"ל דלא הוי ראיה משום דמשם אין ללמוד רק שעושות כן ושהמנהג לעשות כן אבל לא שיש איסור בדבר וכנלמד מקרא דופרע וכדאמר לימד על בנות ישראל וכו' ובכתובות (דף ע"ב ע"א) ופרע וגו' אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וי"ל עוד דלא הוי ראיה משום דפשטא דקרא משמע אפר ממש ומשום צער עשתה כן ורק דרך דרש הוא שדורש הספרי דהכוונה אסודר וכדמצינו לסודר שקרוי' אפר במלכים כ' פסוק ל"ח ויתחפש באפר וברש"י תרגמו יונתן במעפרא הוא סודר עכ"ל ובל' הגמ' שבת (דף ט' ע"ב) משיערה מעפרתו הימנו וזבחים (דף צ"ד ע"ב) לא שנו אלא שלא שייר בה כדי מעפורת וכהנה רבות וה"נ פי' הספרי הך ותקח אפר על ראשה שכיסתה ראשה בסודר ועי"ל דליכא ראיה משום דגם עטיפת הסודר י"ל שעשתה משום צער וניוול על שקרה לה כזאת ואין להאריך:

וע"ע ספרי עקב עה"כ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וז"ל ד"א ואכלת ושבעת מן הולדות ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ד' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר עכ"ל וגם שם י"ל דלא הוי ראי' משום דד"ת מד"ק לא ילפי' [וע"ש בשאר דברי הספרי] וע"ע בש"ס שבת (דף פ"ב ע"א) במשנה חרס כו' ר' מאיר אומר (שיעור הוצאתו) כדי לחתות בו את האור כו' א"ר מאיר אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד וגם שם י"ל דלא הוי ראי' משום דהוא ד"ת מד"ק ואולם שם אינו ממש דברי תורה מד"ק רק דין תורה מד"ק שהרי אין מפורש בתורה לשון חרס חשוב ונדון שיעור חשיבותו מד"ק ואולי ראוי להחשב שם דברי הלמ"מ מד"ק כיון דשיעורי שבת וכל השיעורין הלמ"מ ובאתי רק להעיר ואיך שיהי' הנה נראה דהאי אעפ"י שאין ראי' לדבר כו' ברוב המקומות נאמר רק היכא דמייתי ד"ת מד"ק ולא חשיב ליה ראיה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי':

שוב ראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ב' שהביא הך דברכות (דף ב' ע"ב) ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ואנחנו עושים במלאכה וגו' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה וז"ל וקרא דלילה משמר ויום מלאכה הוי לדידהו זכר לדבר משום דד"ת מד"ק לא ילפי' וכך אני מפרש אין ראי' לדבר בכל מקום עכ"ל ואולם האי בכל מקום דכ' ז"ל לאו דווקא ולשון חכמים קנקט דקרו לרוב כל ע' יבמות (דף כ"ז ע"א) כיון דרובה גבי' קרו לי' כולן דע"צ המיעוט הרי מצינו אעפ"י שאין ראיה כו' גם היכא דמייתי קראי דתורה וכהך דשבת (דף קל"ד ע"ב) ויבמות (דף ס"ד ע"א) ומכילתא משפטים (שהבאתי בכלל א' אות ז') עה"כ ואם אסון יהיה אין אסון אלא מיתה ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר וקראהו אסון בדרך ועוד שם כזה עה"כ כי תקנה עבד עברי ועה"כ ונמצא בידו (והבאתים בכלל א' שם אות י"ב):

וע"ע יומא (דף פ"ג ע"ב) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה ומאי אעפ"י שאין ראי' לדבר דהתם לאו בולמוס אחזי' עכ"ל הגמ' הנה דגם פה מייתי קרא דד"ק ועכ"ז שואל ומאי אעפ"י כו' ולא משני דהוא משום דהוי ד"ק וצ"ל דשאני הכא דהוא דבר של מציאות דדבש מאיר העינים וה"ל רק גילוי מילתא בעלמא דכל כה"ג ילפי' גם מד"ק וכמ"ש כבר למעלה ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך וע"ע במכילתא משפטים עה"כ מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו למדים שסנהדרין בצד המזבח ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח [וכ"ה עוד במכילתא סוף יתרו ע"ש] והנה לפי דרכנו אין לפרש שם דלא הוי ראי' מפאת דהוא ד"ק דהא גם שם הוא רק גילוי מילתא בעלמא דבר של מציאות דסנהדרין בצד המזבח וצ"ל דמאיזה טעם אחר הוא דלא הוי ראי' [וי"ל בפשיטות דמשם מוכח רק דהי' כן ושישבו בסמיכות למזבח אבל לא שמצוה להיות כן וי"ל עוד בא"א ואין להאריך]:

וע"ע תמורה (דף כ"ט ע"ב) ושנתנה לו באתננו מותר אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך ותהי להפך והנה גם שם הוא ד"ת מד"ק אלא דגם שם לכאורה הוא רק דבר של מציאות דאין הדרך שתתן לו אתנן וברש"י שם ואעפ"י שאין ראי' לדבר דלישתרי להקרבה זכר לדבר דלא הוי אתנן מה שהיא נותנת לו מדכתיב ותהי להפך עכ"ל:

ונראה הכוונה דמש"ה לא הוי ראי' לדבר משום דאין מפורש בפסוק דמותר להקרבה וק' דמה בכך סוף סוף הרי נלמד מן הכתוב בהדיא שאין הדרך שתתן לו אתנן מדכתיב ותהי להפך וא"כ כיון שאין הדרך בכך א"כ ממילא הרי אין שם אתנן עליו ואינו בכלל אתנן זונה דאמרה תורה לא תביא אתנן זונה וגו' וכמ"ש כבר בכלל ע"ב והארכתי במ"א בזה מאוד דבכל עשיות שהזכירה תורה בעי' שתהיה העשי' כדרך שבנ"א עושין כן ואם לאו אין לה שם עשי' ההוא והיינו טעמא דשלכד"א לא מיקריא אכילה וכל כיוצא בזה וא"כ ה"נ דכתיב אתנן דמורה על מעשה נתינה צריך ג"כ ממילא שתהי' כפי מה שהדרך לתת ואי לאו לא מיקרי אתנן מיהו הא בורכא דענין שלא כדרכה הי' שייך רק אם הי' הוא נותן לה באיזה אופן שאין הדרך לתת כך רק באופן אחר משא"כ היכא דהיא נותנת לו דהוי שפיר גוף הנתינה כדרכה אלא דכולה היא שלא כדרך שאין הדרך כלל שתתן היא לו משום זה אין לבטל ממנו שם אתנן דמעשה שאדם עושה שאין דרך בנ"א לעשות מעשה ההוא שפיר עשי' מיקריא ורק אם עושה המעשה באיזה אופן המגרע את המעשה ואין הדרך לעשות המעשה באופן כזה כגון אכל חלב חם ונכוה גרונו או שעירב בו דבר מר שאין הדרך לעשות מעשה האכילה בחלב באופן כזה אז הוא דלא מיקרי אכילה ותדע דאל"כ ל"ל קרא להתיר נבילה שאין ראוי' לגר תיפוק לי' דאין דרך בנ"א לאוכלה וע"כ דשם כיון דגוף האכילה אכל שפיר כדרכו רק דכל האכילה הזאת אין דרך בנ"א לעשותה אז לא שייך זה בהך דשלכד"א כלל ועמ"ש בזה בשו"ת הרי"ם חיו"ד סי' ז' ודנתי בזה במ"א ואכ"מ:

ועוד נראה דאין ענין שלא כדרכו לכאן דמפאת שלא כדרכו הי' ראוי שיהי' תלוי לפי המקום והזמן ואם תהיה הנתינה במקום ובזמן שדרך הזונות שם לתת אתנן לזונים שפיר יוחשב אתנן ויופסל להקרבה מה שאין כן מקרא דכתיב ותהי להפך הא ילפי' דבעצם אין שם אתנן עליו והוא היפכיות לעניינו של אתנן ותמיד כשר למזבח וא"כ לענין זה שוב שפיר הוא רק זכר כיון דקרא לאו בהיתר מזבח איירי ואיך שיהי' הנה עכ"פ מוכח מדברי רש"י דאין הטעם דלא הוי ראי' מפאת דהוא ד"ק רק הטעם מפאת דקרא לאו בהיתר למזבח מישתעי וא"כ קשה קצת מדוע לא דייק הגמ' ומאי אעפ"י כו' כי היכי דדייק בהך דשבת (דף קל"ד ע"ב) ויומא (דף פ"ג ע"ב) הנ"ל ובאתי רק להעיר]:

וע"ע פסחים (דף נ"ג ע"א) סימן לשפלה שקמה ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמה אשר בשפלה לרוב [ע"ש דאמר דהך דסי' לשפלה שקמה נ"מ למקח וממכר] וברש"י ד"ה כשקמים אשר בשפילה כ' ש"מ דרך שפילה לשקמים ומיהו לאו ראי' גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרוי' שפילה עכ"ל הנה דגם פה לא כ' רש"י הטעם דלא הוי ראי' מפאת שהוא ד"ק ומסברא נמי לא שייך כאן הך דד"ת מד"ק לא ילפי' כיון דאין הלימוד כאן על דברי תורה ולשון הכתוב רק לימוד דין בעלמא דמוכר שפלה לחבירו צריך שיהא בה שקמים וגם הוא רק דבר של מציאות דדרך שפלה להיות בה שקמים וזה וודאי יש ללמדו מן הכתוב וע"כ הוצרך רש"י לפרש דלא הוי ראי' משום די"ל דנהי דדרך שפלה להיות בה שקמים מ"מ אין ראי' מזה היות כל שם שפלה תלוי בשקמים ושבלי שקמים מתבטל ממנו השם שפלה וצ"ל דהא דלא דייק הש"ס הכא ומאי אעפ"י שאין ראי' כו' היינו משום דהי' פשוט להגמ' כאן הטעם מדוע לא הוי ראי' ולא הוצרך לפרשו ורק בהך דשבת ויומא הי' נראה למסדרי הש"ס לבלתי פשוט והיותו נצרך להתפרש וז"פ וע"ע פסחים (דף ק"ז ע"ב) השמש מטביל בבני מעיים ונותנן לפני האורחים (סמוך למנחה בערב פסח) ואעפ"י שאין ראי' לדבר (דאכילה מושכת אכילה) זכר לדבר שנא' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל. קוצים והנה שם ג"כ אין הפי' מפאת דהוא ד"ק דהא לאו ללימוד אדברי תורה מייתי לה והוא ג"כ רק מידי דמציאות רק הפי' שם פשוט כיון דקרא דנירו וגו' לאו באכילה משתעי והוא רק דוגמא להך דאכילה עש"ה ברש"י ורשב"ם ותוס' וע"כ שם ג"כ לא הוצרך הש"ס לדקדק ומאי אעפ"י כו':

וע"ע מכילתא פ' בא עה"כ החודש הזה לכם וז"ל החודש הזה ניסן כו' ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בחודש הראשון הוא חודש ניסן (אסתר ג') ונראה ג"כ דלא חשוב ליה ראיה משום דהוי ד"ת מד"ק אולם בש"ס ר"ה (דף ז' ע"א) מייתי האי קרא לראי' גמורה דניסן ר"ה לחדשים וע"ש בתוד"ה מדברי ובאתי רק להעיר:

וע"ע ספרא קדושים פרק י"א ברייתא ז' ערירים ימותו אם יש להם בנים קוברין את בניהם אם אין להם בנים מתים בלא בנים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר כה אמר ד' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו וגו' והנה גם כאן הוא ד"ת מד"ק אלא דנראה דכאן בלא"ה לא הוי ראי' שהרי אין מפורש בקרא דכתבו את האיש הזה ערירי דהכוונה אהעדר בנים וכמובן:

וע"ע תוספתא שבת פ"ח השואל במקלו ואומר אם אלך אם לא אלך ה"ז מדרכי האמורי אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' עמי בעצו ישאל ומחלו יגיד לו וצ"ע ג"כ מדוע לא חשוב ראי' דנהי דהוא ד"ק עכ"ז הרי הוא רק לימוד של מציאות דכן דרך האמורי לשאול במקלו ועצו ויש ליישב ובאתי רק להעיר וע"ע תוספתא שם דאמר ג"כ אעפ"י שאין ראי' כו' אמילתא אחרינא ושם הפי' פשוט מפאת שאין מפורש במקרא עש"ה:

וע"ע ש"ס שבת (דף כ' ע"א) כתנאי ר' חייא אמר כדי שתשחת העץ ממלאכת האומן (אם אחז בו האור כ"כ מערב שבת עד כדי שתשחת כו' אינה כבה עוד ולא חיישי' לשמא יחתה) ריב"ב אומר כדי שתאחז האש מב' צדדים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכה והנה גם כאן הוא רק לימוד של מציאות דבהתאחז האש מב' צדדים דולק תו ואינו כבה וא"כ שפיר ילפי' לי' מד"ק וצ"ל ג"כ דלא הוי ראי' משום דאין מפורש במקרא ע"ש ברש"י דפי' שני קצותי' אכלה אש בידוע שתוכו ניחר נתייבש הליחה שלו וע"כ ממילא תו לא כבה ע"ש והך בידוע שתוכו ניחר אין מפורש במקרא והוא רק דרש דיש לפרש דה"ק אם שני קצותיו אכלה אש וגם נראה שתוכו ניחר היצלח וגו' וגם הרי אין מפורש דאם תוכו ניחר תו לא כבה וזה אומר ג"כ רק מסברא וע"כ שפיר לא חשוב ליה ראיה וע"ש בתוד"ה עד שישחת ממלאכת האומן וז"ל אבל למ"ד משתאחוז האור מב' צדדים אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע"ג דכתיב את שני קצותיו אכלה אש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ"כ במהרה ממלאכת האומן עכ"ל ז"ל:

ולולי פירש"י ותוס' הנ"ל הי' אפשר לענ"ד לומר דגם ריב"ב מודה בגוף שיעורא דכדי שתשחת כו' היינו דכשנשחת כו' שוב דולק יפה ואינו כבה והא דפליג אר' חייא היינו רק בנתינת השיעור דר' חייא יהיב שיעורא בהכי כדי שתשחת כו' וריב"ב ס"ל דלית לן למיתב שיעורא בהכי דהדיוט אינו יודע לשער זה וגם אומן אולי אומן אחר בקי וטוב ממנו יוכל עדיין לעשות מלאכה אע"ג דהוא חשיב לי' מושחת למלאכה וע"כ ס"ל דנתינת השיעור הוא אם אחזה האש מב' צדדין דזה כל אדם רואה ומכי אחזה האש בב' צדדין אז וודאי נשחת ממלאכה והוי זה השיעור שיעורא דכדי שתשחת כו' ודתני' ריבב"א כדי שתאחז האש כו' הכוונה דאז ידעי' דנשחת כו' ובהכי אית לן למיתב שיעורא ולא בכדי שתשחת כו' דכדי שתשחת גופי' איננו שיעור מסוים וע"ז שפיר אמר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר כו' וכוונתו באמת אהא דאמר קרא את שני קצותיו אכלה אש היצלח למלאכה הרי דמכי אחזה בו האש מב' צדדין אינו ראוי למלאכה והשתא ניחא שפיר הא דלא חשיב ליה ראי' כיון דבאמת יש לחלק כחילוק התוס' דעץ הגפן שאני ואין ראי' אשאר עצים ומש"ה חשוב רק זכר לא ראי' ובאתי רק להעיר:

וע"ע נדרים (דף מ"ט ע"א) במשנה הנודר מן. המבושל מותר בצלי כו' ובגמ' שם תני' ר' יאשי' אוסר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויבשלו הפסח באש כמשפט ובר"ן שם כתב דלאו ראי' היא וכדאמר התם במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש הנה דגם כאן אין הטעם מפאת דד"ת מד"ק לא ילפינן רק מטעמא אחרינא אולם מצאתי בס' זה ינחמנו על המכילתא פ' בא עה"כ אל תאכלו ממנו נא ובשל וגו' שהקשה על פי' הר"ן הנ"ל וכ' וז"ל ואחרי המחילה כו' אפשר לפרש דה"ק אעפ"י שאין ראי' כו' דד"ת מד"ק לא ילפי' ואפשר שלזה כיוון הרא"ש ז"ל (בפירושו לנדרים שם) שכ' ויבשלו את הפסח בדברי הימים כתיב רצה לתרץ ג"כ מה שאמר שאין ראי' לדבר הרי ראי' גמורה היא לכך אמר שזה בדה"י כתיב ואין מביאין ראי' לד"ת דבתורה משמעו בישול ממש עכ"ל ובאתי רק להעיר:

וע"ע מועד קטן (דף ט"ז ע"א) ת"ר אין נידוי פחות מל' יום ואין נזיפה פחות מז' ימים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואבי' ירק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים עכ"ל הגמ' הנה דגם שם אין הטעם מפאת דד"ת מד"ק כו' דהא מייתי קרא דתורה וע"כ דמטעמא אחרינא הוא דלא חשיב לי' ראי' [וי"ל הטעם משום דמנזיפת אב אין ללמוד לנזיפת ת"ח דכיבוד אב חמור טפי ויוכל להיות דבנזיפת שאר ת"ח בעלמא סגי בפחות מז' ימים ובאתי רק להעיר]:

וע"ע ברכות (דף י' ע"ב) לא יעמוד אדם לא ע"ג כסא כו' ויתפלל כו' לפי שאין גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים קראתיך ד' וברי"ף שם הגירסא מניין למתפלל שלא יעמוד לא ע"ג כסא לפי שאין גבהות לפני המקום ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ממעמקים קראתיך ד' עכ"ל הרי"ף ושם ג"כ בהכרח אין הכוונה משום דד"ת מד"ק לא ילפי' דהא כל עיקר תפלה רק דרבנן וגם הרי לא בא ללמוד פירוש מקרא שבתורה כי היכי דנימא דד"ת מד"ק לא ילפי' רק בא ללמוד ענין מוסר בעלמא שאין גבהות לפני המקום ושאין לקרוא ולהתפלל לו ית' מגובה רק מעומק וזה שפיר יש ללמדו גם מד"ק וכמובן וע"כ הכוונה דגוף הראי' אינה מבוררת ולא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' וכ"כ תר"י שם וז"ל מפני שפשט הפסוק ר"ל מתוך הדחקים והצרות קראתיך אמר שאינו ראי' עכ"ל:

וע"ע ערכין (דף י"ט ע"ב) ת"ר (האומר) משקל ידי כו' עלי ר' יהודה אומר מביא חביות וממלא מים ומכניס ביד עד האציל כו' ושוקל בשר חמור כו' עד שתתמלא ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' אשר בשר חמורים בשרם עכ"ל הגמ' ושם ג"כ אין הכוונה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' שהרי בא ללמוד רק דבר של מציאות רק הכוונה דגוף הלימוד איננו מבורר דכוונת המקרא לפי הפשט רק בענין גריעות ופחיתות מנהגם שדומים במעשיהם לחמור אבל לא שמשקל בשרם כמשקל בשר החמור וגם הא קאי קרא רק אעכו"ם לא אישראל:

והנה נזכרתי עוד ש"ס נדה (דף ח' ע"ב) וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ ג' חדשים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי כמשלש חדשים וגו' זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה ודיה שעתה ואע"ג שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (אלמא דהריון רוח שמי' הריון) מאי זכר לדבר הרי ראי' גדולה היא כי כתיב האי קרא בזכרים כתיב עכ"ל הגמ' והנה מבואר גם בזה מאמר ואעפ"י שאין ראי' כו' לא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' רק מטעמא אחריני [והאי קרא דהרינו חלנו כו' אע"ג דהוא קרא דד"ק מ"מ לא הוי מצי הש"ס למימר דמהאי טעמא הוא דקרי ליה זכר כיון דאין הלימוד כאן לביאור דברי תורה רק לענין דבר של מציאות דאמרי' דמעוברת דמי' מסולקין ודי' שעתה וזה שפיר יש ללמוד גם מד"ק דגם עיבור רוח חשוב עיבור והריון מדקרי ליה קרא הרינו] וצ"ל ג"כ דהא דדייק הש"ס כאן מאי זכר לדבר כו' יותר מבעלמא היינו משום דבעלמא פשיט לי' טפי מדוע אינו ראי' משא"כ כאן לא הי' הדבר פשוט לגמ' והוצרך להתפרש ובאתי רק להעיר:

וע"ע סוטה (דף כ' ע"ב) אם יש לה זכות תולה לה ג' חדשים כו' ר' ישמעאל אומר י"ב חודש ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתי' להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק כו' הן תיהוי ארכא לשלותיך וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר מלכא וכתיב לקצת ירחי' תרי עשר כו' ומאי אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דילמא שאני עכו"ם דלא מפקיד דינא עלייהו עכ"ל הגמ' הנה דגם פה אמר אעפ"י שאין ראי' כו' לא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' רק מטעמא אחרינא וע"ע סוטה (דף ד' ע"א) וכמה שיעור סתירה כו' פלימו אומר כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם עכ"ל הגמ' וגם פה ע"כ אין הכוונה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' דהרי הוא רק דבר של מציאות וגילוי מלתא בעלמא ונראה פשוט דהכוונה מפאת דפשטא דקרא לא אתי להכי לומר דשיעור ביאה כדי ליטול ככר והוא רק דרך אסמכתא וע"כ קראו רק זכר וז"פ:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה