בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-פ
כלל קצב
אף. היכא דהוזכרו תחלה ב' דברים ואיתמר בתרייהו תיבת אף יש ספק אי קאי תיבת אף אקמייתא או אבתרייתא ע' ב"ק (דף י"א ע"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ואני אומר אף לשואל כו' איבעי' להו ה"ק אף לשואל שמין (ואף אנזקין קאי) כו' א"ד ה"ק ואני אומר אין שמין כו' (ואף אגנב וגזלן קאי) וע"ע בקידושין (דף ל"ז ע"א) במשנה רא"א אף החדש ושם בגמ' איבעי' אי קאי תיבת אף אקמייתא או אבתרייתא ע"ש וע"ע קידושין (דף כ"ה ע"א) ופסחים (דף נ"ז ע"א) ומאי אף אקמייתא [וע"ע גיטין (דף פ"ג ע"א) איבעי' באומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה אף לשמעון מהו אף אראובן קאי או אף אעלמא קאי וע"ע דוגמת ספק זה בתיבת אף בנזיר (דף י"א ע"ב) איבעי' באומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מהו ואני אכולי' דיבורא משמע א"ד אפלגא דדיבוריה משמע ואת"ל אפלגא דדיבורא משמע ארישא או אסיפא כו']:
וע"ע תמורה (דף ג' ע"א) א"ר אידי בר אבין כו' משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה כו' לא עשה מעשה פטור חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאעפ"י שלא עשה מעשה חייב משום ר' יוסי בר חנינא אמרו אף המקדים תרומה לביכורים ע"ש (ד' ד' ע"א וע"ב) דסד"א דאף המקדים כו' דריב"ח אסיפא קאי דאמר חוץ מנשבע ומימר כו' דחייב וע"ז אמר ריב"ח אף המקדים כו' חייב ומסיק דריב"ח ארישא קאי דאמר כל ל"ת כו' פטור וע"ז אמר ריב"ח אף המקדים כו' פטור וע"ע חולין (דף נ"ה ע"ב) ת"ר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה ביד"ש כשירה בידי אדם טרפה רשב"א אומר אף בידי כל הבריות איבעי' להו רשב"א ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא:
כלל קצג
אף. כל היכא דבעל מאמר אחרון אומר אף דבר פלוני מוכרח דמודה לדברי בעל מאמר ראשון ועוד מוסיף עליו ע' קידושין (דף ל"ט ע"א) ראב"י אומר כו' משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בח"ל ולא והאנן תנן ר' אליעזר אומר אף החדש (אלמא בערלה כת"ק ס"ל דקא מוסיף חדש) תני חדש (ולא תתני אף) וכ"ה בכמה דוכתי וע' ירושלמי גיטין פ"ט ה"ו לית בר נש אמר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא ואולם מצינו ג"כ תיבת אף בכה"ג דאיננה הודאה לדברי הת"ק רק הוא הוספת תנאי על דברי בעל המאמר הראשון ע' זבים פ"ה מ"ג כל הנושא ונישא על גבי הנבילה טהור חוץ מן המסיט ר' אליעזר אומר אף הנושא ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל ואמר ר"א אף הנושא כבר ביאר לנו הש"ס חולין (דף קכ"ד) ותיקנו ואמרו כי ר"ל והוא שנושא ר"ל כי המסיט לא יטמא אלא אם הי' נושא לא שתהא (הנבילה) מתחתיו כו' עכ"ל הנה דלפ"ז מתפרש הך אף הנושא דר"א אמר דמסיט דאמר ת"ק צריך להיותו אף נושא ולא סגי במסיט לחוד ודו"ק ואולם גוף דברי הרמב"ם הנ"ל צע"ק מש"ס חולין (דף קכ"ד ע"ב) שם דלא מוכחי לכאורה ככוונתו וע"ש בתוד"ה אימא וע' בר"ש ורא"ש בזבים שם ובאתי רק להעיר:
כלל קצד
אף על פי. מצינו תיבות אעפ"י שפירושם הואיל והוא בכלים פי"ז מ"ב החמת שיעורה בפקיעת של שתי אם אינה מקבלת של שתי אעפ"י שמקבלת של ערב טמאה כ"ה שם בשאר המשנה והאי אעפ"י פירושו הואיל וכמובן וכן מבואר שם במפרשים ובראשם בפיה"מ להרמב"ם וז"ל והנה באלו הפרקים לשון אעפ"י שעניינו ויהיו אלו הכלים יקבלו השיעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו כו' ויהי' סדר המשנה כן החמת שיעורה פקעיות של ערב אעפ"י שאינה מקבל של שתי הואיל ומקבל של ערב טמאה וכן שיעור הנשאר מן הפרק עכ"ל וכ"ה בפי' הרא"ש שם וז"ל פי' של שתי דק משל ערב כדמוכח בפרק המפולת ואם אינה מקבלת שתי הואיל ומקבלת של ערב אכתי טמאה עכ"ל ושוב ראיתי שכבר הובא כלל זה בספרי הכללים מהך משנה דכלים דיתכן תיבת אעפ"י במקום הואיל ויש להקשות בזה מעירובין (דף ע' ע"ב) ת"ש ישראל וגר שרויין במגירה אחת ומת גר מבעוד יום אעפ"י שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר כו' הא גופא קשיא אמרת אעפ"י שהחזיק ולא מיבעי' כי לא החזיק אדרבה כי לא החזיק לא אסר כו' וקשה דמדוע לא משני דהאי אעפ"י פירושו הואיל וכהך משנה דכלים ואולי בהך דעירובין לא שייך כ"כ לפירושו ומת גר מבע"י הואיל שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר דהוי ליה למימר אם החזיק ישראל אחר בנכסי' אוסר ואולם יוקשה בזה ביותר מש"ס מגילה (דף ד' ע"ב) תניא כו' אעפ"י שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום אעפ"י שאמרו אדרבה משום דאמרו הוא אלא הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום כו' וכאן שפיר תיקשי דל"ל להגיה ולומר אלא הואיל ואמרו ומדוע לא משני דהאי אעפ"י פירושו הואיל וכהך משנה דכלים ואולי כן הוא כוונת תי' הגמ' דאעפ"י דברייתא מתפרש הואיל [וגם הרי אין בידינו גמ' על טהרות ואולי גם שם דקדקו חכמי התלמוד על תיבת אעפ"י והשיבו אלא הואיל כו' כמו שדקדקו אהך ברייתא דמגילה ובאתי רק להעיר]:
וע"ע בספרא אמור פרק י"ח ברייתא ט' ואחר שבת הי' נכנס וסודר שלשה (קנים) תחת כל אחת ואחת (מחלות לחה"פ) ושנים תחת העליונה לפי שאין עלי' משאוי עכ"ל הספרא וכ"ה גם במנחות (דף צ"ז ע"א) ואולם בפי' הר"ש משאנ"ץ שם נראה שהי' הגירסא לפניו בספרא תיבת אעפ"י תחת לפי וגרס אעפ"י שאין עלי' משאוי וז"ל הר"ש שם אעפ"י שאין עלי' משאוי. הי' ראוי לומר משום שאין עלי' משאוי ולכך די בשני קנים תחתיים ולגירסת הספרים (דגרסי אעפ"י צ"ל הפי' דה"ק) הי' מניחה על שני קנים ולא הי' מניחה בלא קנים על חברתה אעפ"י שאין עלי' משאוי ולא הי' לחוש שמא תשבר חבירתה שתחתי' (ואעפ"כ הי' נותן תחתי' שני קנים מיהת) עכ"ל הר"ש משאנץ הנה דנתקשה ז"ל על תיבת אעפ"י אשר הי' בגירסתו ואולם לפי הך משנה דכלים יש לקיים גירסא זאת בפשיטות ולומר שהכוונה כמו לדידן דגרסי' לפי אלא שנאמר אעפ"י תחת לפי ותיבת אעפ"י פירושה לפי וכהך משנה דכלים דנאמר אעפ"י ופירושו הואיל ובאתי רק להעיר:
ודע דלכאורה מצינו גם להיפוך תיבה שמשמעותה הואיל במקום אע"פ והוא ביומא (דף י"א ע"א) דמייתי ברייתא בית התבן ובית הבקר כו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהן וקמפרש התם מאי ניאותות מתקשטות והכי קאמר אעפ"י שהנשים מתקשטות בהן פטורין עכ"ל הגמ' הרי דבא בברייתא תיבת מפני דעניינה הואיל במקום תיבת אעפ"י דאינו נראה מן הגמ' דרצונה להגיה הברייתא ולגרוס באמת אע"פ ע"ש וכ"כ התו' שם ד"ה אע"פ דלא בא להגיה הברייתא רק שהתוס' הסבירו שם ל' מפני דברייתא עש"ה ועכ"פ לפי שטחיות הדברים בא בברייתא תיבת מפני תחת אעפ"י ואין זה חידוש כל כך כיון דמצינו כן גם להיפוך תיבת אע"פ במקום הואיל ולפי וכנ"ל וע"ע סוטה (דף ל"ו ע"ב) תנא חציו של מול הר גריזים מרובה מחצי' של הר עיבל מפני שלוי למטה אדרבה מפני שלוי למטה בצרי להו הכי קאמר אעפ"י שלוי למטה בני יוסף עמהם כו' ומוכח ג"כ דהש"ס מפרש תיבת מפני כמו אעפ"י דאל"כ הל"ל אלא אימא אעפ"י שלוי למטה ול' הכי קאמר מוכח דהכוונה לפרש תיבת מפני דעניינה כמו אעפ"י ובאתי רק להעיר:
כלל קצה
אפילו. מצאתי תיבת אפילו שפירושה אם והוא במס' ידים פ"א מ"ג עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו (במים) פסולין (לנט"י) שמעון התימני אומר אפי' נתכוון לשרות בזה ונפל לשני כשירים ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל ואמרו אפי' נתכוון ר"ל כמו אם עכ"ל והוא חידוש גדול ועמ"ש בכלל קצ"ג וע"ש בפיה"מ להרמב"ם שפי' שם עוד פירוש אחר וע"ש בר"ש דכ' ג"כ וז"ל לשון אפי' לא יתכן אא"כ גרסי' פסולין ואי גרסי' כשירין גרסי' אם נתכוון כו' עכ"ל ועכ"פ פי' הראשון דפיה"מ להרמב"ם הנ"ל קמפרש לי' להדיא לתיבת אפילו דפירושה אם והוא חידוש גדול ודע דכזה מצינו ג"כ להיפוך תיבת אם במקום שהכוונה אפילו ע' מעשרות פ"ה מ"ה הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות (לקחה מן העכו"ם) חייב (כיון דביד הישראל הוא שבאו לעונת המעשרות ונטבלו) ומשבא לעונת המעשרות פטור (שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל העכו"ם) כו' אמר רשב"ג בד"א בזמן שקנה קרקע אבל בזמן שלא קנה קרקע אם עד שלא בא לעונת המעשרות פטור עכ"ל המשנה והאי אם דרשב"ג על כרחך כוונתו אפי' דאפי' לקח עד שלא בא לעונת המעשרות פטור וכ"ש בלקח משבא כו' דפטור וכ"כ הר"ש שם וז"ל בד"א דאזלי' בתר עונת מעשרות בזמן שקנה קרקע עם הפירות אבל קנה פירות בלא קרקע אעפ"י שלא בא לעונת מעשרות פטור עכ"ל ובאתי רק להעיר:
כלל קצו
אפשר לצמצם. כבר העירו התוס' מכמה דוכתי ויש להעיר עוד. א) מש"ס ברכות (דף ס' ע"א) הב"ע כגון שהזריעו שניהם בב"א וכ"ה בנדה (דף כ"ה ע"ב ודף כ"ח ע"א). ב) בעדיות פ"ג מ"ט ד' דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין כסוי טני של מתכות כו' וטבלא שנחלקה לשתים כו' ובפי' הראב"ד פי' לשנים והם שוים במראה בהא פליגי ר"ג סבר א"א לצמצם הילכך שניהם טמאים דאמרי' בכל חד וחד זה הגדול כו' עש"ה בארוכה. ג) בב"ק (דף נ"א ע"א) א"ר יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בב"א:
ד) עיין ב"ק (דף ע"ד ע"א) מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו (ולא ליתוב לי' דמי) כו' ומוכח דאפשר לצמצם דאל"כ רק בהכרח היו המעשים בזאח"ז א"כ אין זה סברא כלל דהרי הוא בן חורין מכבר והוי כמכה ישראל ומדוע לא ליתוב לי' דמי הפחות שבהן עכ"פ [ולדיעה הסוברת דהא דא"א לצמצם היינו דיש ג' צדדים צד הצמצום ושמא זה קדום ושמא האחר קדום א"כ ניחא למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב דה"נ שפיר א"א להוציא ממון מפאת רוב דב' הצדדים דזאח"ז דשמא הי' כצד הצימצום היינו שניהם בב"א ונמצא שא"צ לתת לו דמים כלל ויהי' מכאן ראי' דהא דאהב"מ אחה"ר הוא מה"ת מדמצריך בב"ק התם קרא דלא נימא הכי עש"ה ודלא כאומרים דהוא רק מדרבנן כי היכי דאמרי' באיסורין סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מדרבנן ואולם לסברא דהאי דא"א לצמצם היינו דא"א שיהי' צד הצמצום כלל שפיר קשה]:
ואולם י"ל דלא חשוב כאן כמכה ישראל כיון דעדיין לא עמד בדין ודילמא מודה ומיפטר וגם י"ל דכוונת הגמ' אהיכא דהכהו הכאה אחת ומכח ההכאה ההיא נפלה שינו ונסמית עינו דאז אפי' הי' הנפילה והסמיון בזאח"ז מ"מ כיון דאמעשה הכאתו הוא דמחייבינן לי' ומעשה ההכאה אחת היתה ובה הוא שיוצא לחירות ע"כ שפיר ה"א דליפטר וכמובן ובאתי רק להעיר:
ה) בזבחים (דף ל"ח ע"א) לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה כו' ופריך מהא דתנן הזה על טהרו של מזבח ז' פעמים מאי לאו אפלגי' דמזבח וברש"י וא"א לצמצם שלא יהא מקצתם למעלה ומקצתם למטה עכ"ל:
ו) שם (דף ע"ג ע"ב) רש"י ד"ה אמר רבא גזירה שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקרבו קס"ד השתא דחייש לשמא אחר שיקחם אחד אחד עד ששחטו י' והם רוב יבואו י' כהנים ויזרקו דמיהן כאחת ויקטירו אימוריהם כאחת ואפשר לצמצם עכ"ל וע"ש עוד ד"ה ובב"א מי משכחת לה דכ' בשלמא זריקה והקטרה איכא למימר בב"א (פי' דזריקה והקטרה אפשר לצמצם בב"א) אבל לקיחה כיון דנכבשינהו וניידי כלום אפשר לצמצם לקיחתן דלא צריך לרדוף ולהשיג כל אחד עכ"ל. ז) ביבמות (דף ל"ד ע"א) א"ר עמרם אמרי בי רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו וברש"י ולהכי נקט שופעות משום דא"א לצמצם פריסת נדה ותפיסת קידושין בשעה אחת כו' עכ"ל:
ז) בפירוש הראב"ד על הספרא שמיני פרשה י' ברייתא ו' בנבלתה ולא בכשני חצאי זיתים שע"ג העור כ' וז"ל ולא בב' חצאי זיתים שע"ג העור (שהנוגע בהם אינו נטמא) פי' מפני שאין נוגע וחוזר ונוגע וא"א ליגע בשניהם בבת אחת עכ"ל ונראה כוונתו משום דא"א לצמצם:
ואולם דבריו צע"ג דמה שייך כאן הך דא"א לצמצם הרי לו יהא דנגע בידו הב' בח"ש הב' אחרי התחלת נגיעת ידו הא' בח"ש הא' עכ"ז הא משכחת אם ידו הא' עדיין לא פירשה מח"ש הא' וא"כ שפיר הרי נוגע בשניהם כאחד ואהך דחולין (דף קכ"ד ע"ב) יש נוגע וחוזר ונוגע כ' רש"י באמת כלומר ב' נגיעות מצטרפות עכ"ל והכוונה דאיירי בנוגע בשתיהן יחד והאי וחוזר הוא לאו דווקא רק הכוונה דב' נגיעות מצטרפות והוא הפי' הפשוט דזהו ענין הפלוגתא שם אי יש נוגע וחוזר ונוגע או לא ואולם מדברי הראב"ד נראה דמפרש להאי נוגע וחוזר ונוגע דהכוונה ממש אנגיעות בזאח"ז ובזה פליגי אי מצטרפות או לא ולא זכיתי להבין התחלת הדברים כלל וכלל דמהיכי תיתי לומר צירוף כזה בזאח"ז אם לא שנמסר בהלכה כן וצע"ג:
ח) בירושלמי למי שבת פי"ט ה"ה יעקב איש כפר נבורייא שאל לר' חגיי מעתה נולד בין השמשות נימול בין השמשות (דממ"נ אם ביה"ש שנולד בו יום שפיר נימול בשבת ואם ביה"ש לילה אף זה שנימול בו לילה הוא וה"ל חול ושרי, קרבן עדה) א"ל אילו הוינן אנא ואת עלין בחד תרע דילמא הוינן יכלין מכוונה (אילו היינו נכנסים בפתח אחד אני ואתה וכי אפשר לצמצם שנלך יחד שלא יקדים אחד מהן לחבירו ה"ה ה"נ דתחלת שקיעה יממא הוא וסופו לילה וא"א לצמצם דבאותו רגע שנולד בה יהי' נימול, ק"ע):
ט) עיין יבמות (דף כ"ז ע"ב) אחיות איני יודע מי שנאן ושם (דף כ"ח ע"א) ונימא להו דנפיל בב"א וריה"ג הוא דאמר אפשר לצמצם ומשני לא סתים לן תנא כריה"ג ואולם בירושלמי יבמות שם פ"ג ה"א אמר שם ר' יוחנן ג"כ איני יודע טעם אחיות מה הן ואי' שם א"ר ירמי' תפתר שנפל הבית על שניהן כאחת:
י) בערכין (דף כ"ג ע"ב) רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פודה (הקדיש נכסיו והי' עליו חוב כשיעור הנכסים שהקדיש צריך הבע"ח לפדות ולתת דבר מועט בפדיונו ע"ש) ואם לאו דחובו יותר מהקדישו) אינו פודה (א"צ לפדות אלא בלא פדיון יקח. פי' השני שברש"י שם. ויש להביא ראי' לפי' זה ודלא כפי' הא' דפי' אינו פודה דאינו יכול לפדות בדבר מועט משום דלאו אהני נכסים אוזפי' וזה דכלשון ר' שמעון בן גמליאל כאן מצינו לו ג"כ בש"ס כתובות (דף נ"ב ע"ב) רשבג"א אם הי' פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ושם הפי' דא"צ לפדות ע"ש וא"כ נראה דה"נ דכוותה) עכ"ל הגמ' וצריך להבין הטעם מדוע בחובו כנגד הקדישו פודה דהא כיון דלרשב"ג כל שעליו חוב אין ההקדש חל דמה"ט בחובו יותר מהקדישו א"צ לפדות ובתוס' שם בשם התוספתא דאם הי' חובו יותר מהקדישו אין בהקדשו כלום וא"כ ה"נ בחובו כנגד הקדישו מדוע ההקדש חל וצריך פדיון ולא הי' לו לחול רק בחובו פחות מהקדישו וכמובן וי"ל דטעמא דרשב"ג מפאת א"א לצמצם דא"א לצמצם ולכוון בשומא אם שוה כך בצימצום ושמא שוה משהו יותר מן החוב ע"כ צריך להוסיף דבר מועט לפדיון משא"כ בחובו יותר מהקדישו הרי יש כאן גם המשהו היתר אולם יוקשה בכל הקדש דעלמא איך נפדה עפ"י שומא נימא נמי דא"א לצמצם ושמא שוה משהו יותר ונמצא הקדש יוצא בלא פדיון אולם י"ל דשם גזה"כ הוא לענין פדיון דגזרה תורה לסמוך אשומא משא"כ לענין חלות ההקדש בשעה שהקדיש אז אם בעצם שוה משהו יותר שפיר חל ההקדש ושוב אין השומא האומרת ששוה כנגד החוב מועיל לבטל ההקדש דכיון דחל הרי צריך פדיון ואין יוצא בלא פדיון דרק בפדיון הרי יש גזה"כ לסמוך אשומא וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך:
יא) בתוס' מנחות (דף ע"ו ע"ב) ד"ה שריבה וז"ל ודבר תימא היאך יכול לכוון בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות אמרי' דמחלקה ביד עכ"ל וצ"ע דכיון דמה"ת מוכרח לחלק ביד ע' מנחות (דף פ"ז ע"ב) א"כ מאי קושי' דאיך יכול לכוון הא בכל כה"ג אמרו בבכורות (דף י"ז ע"ב) ת"ש (דאפשר לצמצם) ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי' כו' וצ"ע:
יב) ברש"י ר"ה דף כ"ז ע"א) ד"ה י' קורין וז"ל וי' קולות יש כאן שא"א להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים עכ"ל:
יג) בב"ר פ"י ארשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה עכ"ל והכוונה דטעם תוספת שבת מפאת דבו"ד אינו יכול לכוון ולצמצם השעה ויש לחוש שיבוא לעשות מלאכה בשבת ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ח' אות ה' וע"ע תוס' עירובין (דף מ"א ע"א) ד"ה אי דאע"ג דט' באב בין השמשות שלו מותר מ"מ מתחיל מבעוד יום לפי שא"א לכוון תחלת הלילה עכ"ל:
יד) בב"מ (דף נ"ב ע"ב) אמר חזקי' מע"ש שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שא"א לו לאדם לצמצם מעותיו וע"ש ברש"י ובתוד"ה נתנה ושם (דף נ"ג ע"א) בתוד"ה דילמא:
טו) במהרש"א פסחים (דף צ"ח ע"ב) על רש"י ד"ה ושלהן יוצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון כ' וז"ל בשנשחטו כאחד נמי איכא למימר האי טעמא דא"א לצמצם ושמא שלו נשחט ראשון כו' ע"ש:
טז) במנחות (דף צ"ח ע"ב) רש"י ד"ה אלא למ"ד כ' ועשרה שלחנות של עשרים אמה בעשרים אמה היכי יתבי הא א"א לצמצם שלא יהא ריוח מועט בין שלחן לשלחן עכ"ל:
יז) במעילה (דף ז' ע"א) רש"י ד"ה אלא ששחט שניהן בבת אחת כ' כגון ששחטום שני כהנים כאחת כו' עכ"ל וק' הא א"א לצמצם וע"ש בתוס' וע' זבחים (דף ע"ג ע"ב) והובא הסוגי' דשם לעיל אות ו':
יח) בכלים פ"ה מ"ז בר"ש וז"ל תניא בתוספתא תנור שחלקו לשנים כו' טמא לפי שא"א לכוון ואם אפשר לכוון טהור פי' כו' טמא ב' החלקים דלא ידעינן בהי מינייהו איכא רוב וכדאמרי' בריש פ"ב דחולין חלקו לשנים והן שוין שניהן טמאין לפי שא"א לצמצם ואם אפשר לכוון טהור ובפ"ב דבכורות (ד' י"ז) שאמרו דכלי חרס א"א לצמצם משום דיש בו גומות הני מילי היכא דסלקו לאחר שהוסק אבל הכא בשלא הוסק כדקתני מבית האומן דאפשר לכוון בעוד שהוא רך ולח עכ"ל ועכ"פ מבואר דס"ל לתוספתא זאת דאפשר לצמצם דאל"כ גם בעודו רך נמי לא הי' אפשר לכוון וכמובן:
יט) ברשב"ם ב"ב (דף פ"ט ע"א) ד"ה לא יאמר לו שקול לי אחת אחת וז"ל כל רביע בפני עצמו שאי אפשר לו שלא ישקול בריוח ומפסיד שאי אפשר לצמצם עכ"ל:
כ) במעילה (דף ב' ע"א) תוד"ה שחט ביום וז"ל ונקט זריקה משום דא"א לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו עכ"ל וי"ל דאין כוונתם דא"א לצמצם כלל רק דכיון דקשה לצמצם מיהת ורחוק שיומצא ע"כ לא נקטי' תנא:
כא) בתוס' קידושין (דף ס"ג ע"א) ד"ה יפר שמא תעדיף (עליו יתר מן הראוי לו) וז"ל תימה הלא אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ועינוי נפש וי"ל דהא נמי דברים שבינו לבינה שלפי שא"א לצמצם ליהנות משלה מה שהיא חייבת לו וא"א שלא יהנה יותר מן הראוי לו ויאסר אף בשאר מעשה ידי' ולכך צריך להפר עכ"ל וגם שם א"צ להיות הכוונה ממש דא"א לצמצם רק אפי' אפשר מ"מ כיון דהצמצום קשה חשוב דברים שבינו לבינה:
כב) במנחות (דף ס' ע"א) ת"ר לא ישים עלי' שמן ולא יתן (עלי' לבונה) יכול בשני כהנים כו' ובתוד"ה יכול וז"ל ונראה לפרש דמיירי בשתי מנחות הנעשות בשני כהנים דהכי אורחא דמילתא משום ברב עם הדרת מלך כו' והכי קאמר יכול בשתי מנחות דווקא כתיבי שני לאוין שבזאת נתן שמן ובזאת נתן לבונה דאילו במנחה אחת כיון דכבר נתן עלי' שמן הרי היא פסולה ולא מיחייב תו אלבונה כו' וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן והלבונה בבת אחת ושמא א"א לצמצם עכ"ל:
כלל קצז
אפשר. דהוזכר לענין אפשר לקיים שניהם דאין עדל"ת ולענין אפשר לאהדורי אטהרה דמהדרינן למ"ד טומאה דחוי' בציבור וכדומה. יש לספק היכא דא"א לקיים ע"י טבע רק ע"י נס אי שרי לשנות הטבע ולעשות נס מי שבכח צדקתו לעשות כן די"ל דכיון דבדרך הטבע אי אפשר אזי כח נסיי לא חשוב אפשר ושפיר דוחה ושוב ממילא אסור לעשות נס וכנודע דאין לשנות הטבע שלא לצורך וע' פרקי רבי אליעזר פרק נ"ב וז"ל מופת ו' מיום שנבראו שמים וארץ הירח וכוכבים ומזלות עולין להאיר על הארץ ואינן מערערין זה עם זה עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל וערב שבת היתה וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת ועוד שראה חרטומי עכו"ם כובשין במזלות באים על ישראל מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הכוכבים והזכיר עליהם את השם ועמדו כל אחד ואחד ל"ו שעות עד מוצאי שבת שנאמר וידום השמש וירח עמד וגו' עכ"ל ומוכח דשרי לעשות נס בכה"ג מדעשה יהושע נס עבור שלא יחללו ישראל שבת וכמובן. [ואולי העמדת המאורות בכח השם הנזכר עליהם איננו בסוג נס רק בסוג טבע ובאתי רק להעיר ודע דכמה הילכתא גבירתא איכא למישמע מיני' מדברי הפר"א הנ"ל. א' יש ללמוד דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה מדאמר וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו ע' לקח טוב כלל ו' מה שהארכתי שם בזה ותבין דברינו פה אולם מדרבנן וודאי נראה דיש חיוב בכה"ג גם לפני הזמן וכמש"ש וא"כ י"ל דעשה הנס עבור החיוב דרבנן. ב' יש ללמוד דהא דמלחמת מצוה שרי בשבת וכנלמד מעד רדתה אפי' בשבת וכמבואר בספרי ובש"ס ספ"ק דשבת אין זה הותרה רק דחוי' דאילו הי' הותרה מה זה שאמר וראה יהושע בצרתן של ישראל כו' ואם הוא היתר מדוע קרוי צרה וע"כ דהוא רק דחוי' דאכתי איסור הוא אלא שנדחה ע' רש"י פסחים (דף פ"ד ע"ב) ד"ה האי דאי טומאה דחוי' בציבור אכתי פסח פסול מיקרי אלא שנדחה הפסול ע"ש וע"כ שפיר הי' מצטערין ע"ז על מה שצריכים להדחות איסור ולעשות איסור אפילו על ידי דחי' מאי שאין כן אם הוא היתר אם כן מדוע נצטערו וכמובן. ועוד דאם היא הותרה אכתי לא הי' לו לעשות נס עבור זה דלמאן דאמר טומאה הותרה גם באפשר לאהדורי אטהרה לא מהדרינן. ג' משמע מכאן לכאורה דשביתת שבת תלוי לפי הילוך המאורות באותו הזמן דהרי כשעמדו המאורות כאן ל"ו שעות ע"י נס ולולי העמידה הרי הי' שבת עכ"ז הי' נחשב חול לדינא והיו מותרין במלאכה דאל"כ מה הועיל יהושע בנס וא"כ יש לדון מכאן לכאורה לענין המקומות שהיום גדול מאוד והלילה קטנה ביותר דמתחיל ליל שבת רק אחרי שקיעת החמה וכן להיפוך ואולם יש לחלק בין המקום המשתנה משאר המקומות לבין זמן המשתנה מן הזמנים דבהך דיהושע הרי הי' אז בכל העולם כן משא"כ במקומות מיוחדים ובאתי רק להעיר]:
והנה מה שהקשה הפנ"י רפ"ב דשבת דלמה הוצרך נס בחנוכה הרי הדלקת המנורה דוחה טומאה ע"ש ולהנ"ל י"ל דכיון דטומאה רק דחוי' בציבור ובאפשר צריך לאהדורי אטהרה ע"כ גם הנס חשוב אפשר וכנ"ל אולם הא בורכא דזה שייך רק אם האדם שעליו לעשות המצוה בדחי' אפשר לו לעשות הנס משא"כ בחנוכה משמים נעשה הנס ויש ליישב והארכתי בדרושי חנוכה ואכ"מ:
כלל קצח
אפי' ובישול בשבת. נראה דיש מ"ד דאפי' ובישול בשבת יש בהו עשה יתירה על שאר מלאכות שבת ע' ירושלמי ביצה פ"ב ה"א וז"ל כתיב את אשר תאפו אפו את אשר תבשלו בשלו ר' ליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל [וכ"ה גם בבבלי ביצה (דף ט"ו ע"ב)] כו' א"ר ליעזר אתי' כמ"ד במרה ניתנה השבת ברם כמ"ד באלוש ניתנה השבת עומדין באלוש ומזהירין באלוש עכ"ל הירושלמי ובקרבן עדה אתי' הא דר"א כמ"ד במרה ניתנה שבת לכך אייתר לי' הך קרא דאשר תאפו וגו' הנאמר באלוש (למידרשי' על עירובי תבשילין) אלא למ"ד באלוש ניתנה שבת והך קרא נמי נאמר באלוש איכא למימר דזהו אזהרה ראשונה שהזהיר על איסור אפי' ובישול בשבת והא דהזהיר על אפי' ובישול ולא אשאר מלאכות י"ל לפי שאילו מלאכות הנצרכות ביותר לבני אדם לכך הוצרך לפרטם עכ"ל ומתבאר מזה דלמ"ד באלוש ניתנה שבת פירושא דקרא ואת אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו הוא לאסור אפי' ובישול בשבת וה"ק קרא מה שאתם רוצים לאפות בשבת אפו בחול כי בשבת אסור לכם לאפות וכן את אשר תבשלו בשלו וה"ז לאו הבא מכלל עשה אפו ובשלו בחול ולא בשבת דהוי עשה וא"כ בשאר מלאכות דלא מצינו עשה כזאת א"כ נמצינו למידין דאפי' ובישול יש להם עשה יתירה על כל שאר מלאכות [וגם למ"ד דבמרה ניתנה שבת ודריש לאת אשר תאפו אפו וגו' לעירובי תבשילין מ"מ הוא רק אסמכתא דע"ת דרבנן וכמבואר בבבלי ביצה (דף ט"ו ע"ב) בהאי דרשא דאת אשר תאפו וגו' ע"ש דאמר מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מה"ת הרי דהוא רק אסמכתא וקרא כי אתא ע"כ לאסור האפי' והבישול בשבת הוא דאתא ואפי' אם הי' הך דאין אופין אלא על האפוי דרש גמור מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטא דקרא וודאי דה"ק את אשר תאפו אפו עכשיו בחול ולא בשבת וכמבואר בפירש"י עה"ת שם וכנ"ל וא"כ לכ"ע יש עשה יתירה זאת באפי' ובישול על שאר מלאכות שבת ובאתי רק להעיר]:
ודע דלפמ"ש הפמ"ג בכמה דוכתי דעשה דשאינה זבוחה הוי אפי' בכ"ש לדעת הרא"ם דסתם אכילה גם בכ"ש והלמ"מ הוא דגילתה דשיעורי איסורים ומצוות בכזית וע"כ וזבחת ואכלת דהיא אכילת רשות ולא נאמרה הלכה עלי' א"כ היא גם בכ"ש וע"כ ממילא גם האיסור הנלמד בכללו הוא בכ"ש עכת"ד והם נודעים ולפי"ז אף אנו נאמר דנהי דהלמ"מ נתנה שיעורין למלאכות שבת היינו רק לאיסורי מלאכות משא"כ הך דאת אשר תאפו אפו וגו' דהכוונה את אשר תרצו לאפות בשבת אפו בחול ולא בשבת והאפי' של שבת הרי היא רשות ולא דיברה ההלכה ממנה והוא לפי רצון האדם וכל כמה שהיו רוצים לאפות במשמע וא"כ קאי גם אכ"ש וע' רש"י שבת (דף ל"ד ע"א) ד"ה עשרתם ושם (דף קי"ח ע"ב) אפי' דבר מועט כו'] וא"כ ממילא גם האיסור הנלמד מכללו אפו בחול ולא בשבת קאי ג"כ גם אכ"ש וא"כ נמצינו למידין עוד דבר מחודש דאפי' ובישול יש בכ"ש שלהם איסור עשה משא"כ בשאר מלאכות דלא כתיב בהו עשה זאת:
ואם כנים דברינו הנה יש להבין בזה ש"ס שבת (דף ע"ד ע"א) ת"ר היו לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר כו' א"ר חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת מתקיף לה ר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וברש"י נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפ' בתרא דיומא והיכא קתני בורר לכתחלה עכ"ל:
והנה הקושיא מבוארת דהא אנן במלאכת בורר עסקי' ומה זה שהביא ר' יוסף אפי' לכאן והקשה מאפי' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור והל"ל וכי מותר לברור פחות מכשיעור ואם הי' כוונתו בכלליות דאסור לעשות מלאכה בפחות מכשיעור מפאת דח"ש אסור מה"ת א"כ הל"ל וכי מותר לעשות מלאכה בפחות מכשיעור ומה זה דהזכיר אפי' דוקא והוא דבר מתמיה מאוד:
ואולם לפי דרכנו י"ל דבאמת מהא דח"ש אסור מה"ת אין קושי' דההיא מכל חלב ילפי' לי' ויש לחלק בין אכילה לשאר איסורים וכמו שכבר האריכו האחרונים בזה. [ומלבד דבריהם י"ל עוד עפ"י ש"ס כריתות (דף ט"ו ע"ב) דאין ללמוד שוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם אחת לחייב על כאו"א מאוכל מזבח אחד בה' תמחויין מטעמא דמה לאוכל שכן נהנה וא"כ ה"נ איכא למיפרך פירכא זאת מה לאוכל שכן נהנה וע"כ החמירה בו תורה לאסור גם ח"ש משא"כ שאר איסורין ועל גוף איסור הח"ש יש לפרוך כן ולומר מה לח"ש דאכילה שכן נהנה באכילת הח"ש וכדאמר בירושלמי תרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה והיינו משום דח"ש נהי דאכילה לא הוי הנאה מיהא הוי וע"כ אסרתו תורה משא"כ שאר ח"ש לא אסרה תורה וגם למ"ד דדרשי' טעמא דקרא וא"כ י"ל טעם איסור הח"ש מפאת סייג אטו שיעור וכמ"ש הפמ"ג טעם זה בפתיחה כוללת שלו וא"כ י"ל דכי היכי דבדרבנן מצינו דעשו סייג בעלמא יותר מבשבת מטעמא דמשום חומרא דשבת מיבדל בדילי אינשי מיני' כמבואר בפסחים (דף י"א ע"א) א"כ גם בדאורייתא י"ל כן ואין לאסור ח"ש בשבת מפאת הלימוד מח"ש דחלב וכ"ש לר"ל דח"ש גם בחלב רק דרבנן והוא ע"כ משום סייג אטו שיעור די"ל דבשבת לא אסרו חכמים מטעמא דמשום חומרא דשבת מיבדל בדילי אינשי מיני'] וע"כ י"ל דכוונת קושית ר' יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור הוא רק מפאת דבשבת גופי' האפי' אסורה מה"ת בעשה גם בח"ש [וה"ה דה"מ למינקט בישול אלא דמשום דאפי' קודמת במקרא וכמש"נ את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מש"ה נקט אפי'] וע"כ ס"ל לר' יוסף מסברא דראוי לאסור ח"ש גם בשאר מלאכות מפאת גזירה אטו ח"ש דאפי' [ואפי' לפמ"ש דאין ללמוד ח"ש דשבת מחלב די"ל דח"ש משום סייג ובשבת דמשום חומרא דשבת בדילי מיני' א"צ לסייג מ"מ כאן לא שייך זה די"ל דהא דבדילי משום חומרא דשבת היינו רק הואיל ויש בו חיוב סקילה וזהו חומרתו וע"כ רק פחות מכשיעור אטו שיעור אין לגזור כיון דבשיעור יש חיוב סקילה ובדילי מיני' משא"כ ח"ש דאפי' דהוא רק בעשה שפיר לא בדילי מיני' ושפיר יש לגזור ח"ש דשאר מלאכות עבורו] או כוונת ר' יוסף דיש ללמוד שאר מלאכות במ"מ מאפי' לאסור גם הח"ש שלהם וע"כ עכ"פ שפיר בדקדוק נקט אפי' דייקא ודו"ק ונכון בס"ד:
כלל קצט
אפקעינהו. בכתובות (דף ג' ע"א) א"ל רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל א"ל שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וק' דמה זה דפריך רק מקידש בביאה הא אי לא מיסתבר ליה למימר דחכמים יעשו הביאה ביאת זנות א"כ קידש בכסף נמי תיקשי דכל הביאות שבעל עד הנה הרי יעשו למפרע ביאות זנות כיון שהקידושין נפקעים למפרע וכבר דיברו בזה:
ונלענ"ד לדעת הרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' אסורה מה"ת בלאו דלא תהיה קדישה ונראה פשוט דדין הלאו הזה ככל חייבי לאוין דחייבין על העראה כגמר ביאה דמדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דשאר חייבי לאוין בגמר ביאה וכמבואר ביבמות (דף נ"ה ע"א) וא"כ תיקשי לכאורה הך דקידושין (דף י' ע"א) איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה כו' ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ תיקשי שהרי עובר בהעראה אלאו דל"ת קדישה כיון שאין מקדשה בהעראה והיא פנוי' עדיין בשעת העראה וצ"ל דכיון דקצת בביאה היינו הגמר היא ביאת אישות ע"כ גם קצתה האחר שוב לא חשוב זנות וקדישות דאין לחלק ביאה אחת להחשב קצתה אישות וקצתה קדישות וזנות ואחרי שמקצתה אישות שוב גם מקצתה האחר קדישות מיהא לא הוי ודו"ק [וקצת דוגמא בתוס' יבמות (דף נ"ט ע"א) ד"ה אלא וז"ל וא"ת אי אין קנס בהעראה היאך איש מתחייב קנס למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דבהכנסת עטרה הוא משיר בתולי' ואז היא כבר בעולה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה כו' ע"ש הרי דאע"ג דהחיוב על הגמר ואז כבר היא בעולה משעת העראה עכ"ז כיון דבשעת ההעראה היא בתולה נגררת כל הביאה אחרי ההעראה ונחשב שבועל בתולה וא"כ ה"נ להיפוך מגמר להעראה כיון דהגמר היא אישות שפיר נחשבת כל הביאה ביאת אישות לא קדישות וזנות וכמובן]:
והנה הא דאמרי' אפקעינהו כו' אע"ג דיעשו כל הביאות למפרע שבעל עד עכשיו ביאות פנוי' מ"מ נראה דלא עבר למפרע אלאו דלא תהיה קדישה דענין קדישות הרי הוא הפקירות וזנות וזה שייך רק בפנוי' ממש ומתכוון לזנות משא"כ כאן דכסבור להיותה אשתו בשעת ביאה ומחשבת בעילתו הרי היתה בתורת אישות ע"כ פשוט דלא חשוב הפקירות וזנות ולא מיקרי קדישות ולפי"ז התינח רק בקדיש בכספא משא"כ בקדיש בביאה וכל הבועל הרי דעתו רק על גמר ביאה וא"כ הרי הי' ראוי שיהי' בהעראה משום לאו דל"ת קדישה אלא דאמרי' דא"א לחלק הביאה וכיון דעצם הביאה מקצתה אישות ע"כ גם מקצתה האחר לא חשוב קדישות וכנ"ל וא"כ שוב אם נאמר כאן אפקעינהו א"כ ממ"נ אי בתר עצם הביאה אזלת הרי כל הביאה למפרע ביאת זנות כיון שהקידושין נעקרים למפרע ואי בתר מחשבתו אזלת א"כ דעתו הרי הי' רק על הגמר וא"כ הרי נשארת ההעראה קדישות מכל צד הן מפאת עצמותה והן מפאת מחשבתו שלא נתכוון בה לאישות ושפיר פריך קדיש בביאה מא"ל היינו שהרי תיעשה ההעראה למפרע ביאת זנות ומשני שויוה רבנן כו' והיינו דיש לחכמים גם לזה כח ע' תוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב) ד"ה תינח ודו"ק ונכון בס"ד:
כלל ר
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. צריך לדעת כ"מ שנאמר כן מדוע לא הוי ראיה וע' פסחים (דף ז' ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל לילי י"ד בודקים את החמץ לאור הנר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' שבעת ימים שאור לא ימצא ואומר ויחפש וגו' ואומר בעת ההוא אחפש את ירושלים בנרות כו' וברש"י וז"ל וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא דד"ת מדברי קבלה נינהו עכ"ל וע' ברכות (דף ב' ע"ב) סימן לדבר צאת הכוכבים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ואנחנו עושים במלאכה וגו' ובתוס' ד"ה אעפ"י וז"ל ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש עכ"ל ולא כתבו הטעם משום דד"ת מד"ק נינהו:
וע"ע בדבריהם מגילה (דף כ' ע"ב) ד"ה והי' וע"ע ש"ס שבת (דף קל"ד ע"ב) ראב"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כו' מאי אעפ"י שאין ראיה לדבר כו' משום דגדול לא סליק בישרא הייא קטן סליק ביה בישרא הייא וצע"ק מדוע בהך דברכות ופסחים לא דייק הש"ס מאי אעפ"י שאין ראיה לדבר כו' וי"ל דשם לא הוצרך לדקדק כיון דהוי ד"ת מד"ק ומובן מאיליו דלח הוי ראיה כיון דד"ת מד"ק לא ילפי' משא"כ בהך דשבת דמייתי קרא דתורה שפיר דייק ועוד דהך דשבת הרי הוא ענין טבעיי ואפי' הי' קרא דד"ק ג"כ שפיר הי' לו לדקדק דהרי סוף סוף אנו רואין דהטבע כן הוא שהמילה כואבת עד יום הג' וה"ל רק גילוי מילתא בעלמא דילפי' ד"ת מד"ק כמבואר בב"ק (דף כ' ע"ב) וע"ע סנהדרין (דף ע' ע"א) במשנה אין נעשה בן סורר עד שיאכל בשר וישתה יין שנא' זולל וסובא ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו וגם שם לא דייק הש"ס מאי אעפ"י כו' וי"ל גם שם הטעם משום דהוי ד"ת מד"ק [וע"ע יבמות (דף ס"ד ע"א) תוד"ה אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ועמ"ש בזה בכלל א' אות ד' וע"ע תוס' ב"ב (דף ט' ע"א) ד"ה ואעפ"י שאין ראיה כו']:
וע"ע שבת (דף פ"ו ע"א) במשנה מנין לסיכה שהיא כשתי' ביוה"כ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וגם שם לא דייק הש"ס כו' וי"ל ג"כ הטעם משום דד"ת מד"ק נינהו מיהו התוס' שם ד"ה אעפ"י כתבו טעם אחר מדוע לא חשוב ראיה ע"ש וע"ע ספרא שמיני פרשה ג' ברייתא ה' ר' יהודה אומר אף שני קשקשים (בעי' בסימני דגים) ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ושריון קשקשים הוא לבוש ובפי' הראב"ד וז"ל פי' ונלמוד קשקשת מקשקשים לומר שהם שתים ואעפ"י שהם דברי תורה מדברי קבלה ועוד שאינו מדבר בקשקשת דגים עכ"ל הנה שגם הראב"ד ז"ל נתן פה הטעם דלא הוי ראיה מפאת דהוא ד"ת מד"ק אלא שהוסיף עוד טעם אחר וע"ע ספרא אמור פרק י"א ברייתא א' ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים פו' משש שעות ולמעלה אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב ובפי' הראב"ד ואעפ"י שאין ראיה לדבר כי ד"ת מד"ק לא ילפי' אפ"ה זכר לדבר כו' עכ"ל:
וע"ע ספרי נשוא עה"כ ופרע את ראש האשה וז"ל לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהם ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ותקח תמר אפר על ראשה עכ"ל ושם א"ל דראיה לא הוי משום דהוא דברי קבלה דשם הרי הוא רק גילוי מילתא בעלמא דבנות ישראל מכסות ראשיהן וצ"ל דלא הוי ראיה משום דמשם אין ללמוד רק שעושות כן ושהמנהג לעשות כן אבל לא שיש איסור בדבר וכנלמד מקרא דופרע וכדאמר לימד על בנות ישראל וכו' ובכתובות (דף ע"ב ע"א) ופרע וגו' אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וי"ל עוד דלא הוי ראיה משום דפשטא דקרא משמע אפר ממש ומשום צער עשתה כן ורק דרך דרש הוא שדורש הספרי דהכוונה אסודר וכדמצינו לסודר שקרוי' אפר במלכים כ' פסוק ל"ח ויתחפש באפר וברש"י תרגמו יונתן במעפרא הוא סודר עכ"ל ובל' הגמ' שבת (דף ט' ע"ב) משיערה מעפרתו הימנו וזבחים (דף צ"ד ע"ב) לא שנו אלא שלא שייר בה כדי מעפורת וכהנה רבות וה"נ פי' הספרי הך ותקח אפר על ראשה שכיסתה ראשה בסודר ועי"ל דליכא ראיה משום דגם עטיפת הסודר י"ל שעשתה משום צער וניוול על שקרה לה כזאת ואין להאריך:
וע"ע ספרי עקב עה"כ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וז"ל ד"א ואכלת ושבעת מן הולדות ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ד' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר עכ"ל וגם שם י"ל דלא הוי ראי' משום דד"ת מד"ק לא ילפי' [וע"ש בשאר דברי הספרי] וע"ע בש"ס שבת (דף פ"ב ע"א) במשנה חרס כו' ר' מאיר אומר (שיעור הוצאתו) כדי לחתות בו את האור כו' א"ר מאיר אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד וגם שם י"ל דלא הוי ראי' משום דהוא ד"ת מד"ק ואולם שם אינו ממש דברי תורה מד"ק רק דין תורה מד"ק שהרי אין מפורש בתורה לשון חרס חשוב ונדון שיעור חשיבותו מד"ק ואולי ראוי להחשב שם דברי הלמ"מ מד"ק כיון דשיעורי שבת וכל השיעורין הלמ"מ ובאתי רק להעיר ואיך שיהי' הנה נראה דהאי אעפ"י שאין ראי' לדבר כו' ברוב המקומות נאמר רק היכא דמייתי ד"ת מד"ק ולא חשיב ליה ראיה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי':
שוב ראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ב' שהביא הך דברכות (דף ב' ע"ב) ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ואנחנו עושים במלאכה וגו' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה וז"ל וקרא דלילה משמר ויום מלאכה הוי לדידהו זכר לדבר משום דד"ת מד"ק לא ילפי' וכך אני מפרש אין ראי' לדבר בכל מקום עכ"ל ואולם האי בכל מקום דכ' ז"ל לאו דווקא ולשון חכמים קנקט דקרו לרוב כל ע' יבמות (דף כ"ז ע"א) כיון דרובה גבי' קרו לי' כולן דע"צ המיעוט הרי מצינו אעפ"י שאין ראיה כו' גם היכא דמייתי קראי דתורה וכהך דשבת (דף קל"ד ע"ב) ויבמות (דף ס"ד ע"א) ומכילתא משפטים (שהבאתי בכלל א' אות ז') עה"כ ואם אסון יהיה אין אסון אלא מיתה ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר וקראהו אסון בדרך ועוד שם כזה עה"כ כי תקנה עבד עברי ועה"כ ונמצא בידו (והבאתים בכלל א' שם אות י"ב):
וע"ע יומא (דף פ"ג ע"ב) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה ומאי אעפ"י שאין ראי' לדבר דהתם לאו בולמוס אחזי' עכ"ל הגמ' הנה דגם פה מייתי קרא דד"ק ועכ"ז שואל ומאי אעפ"י כו' ולא משני דהוא משום דהוי ד"ק וצ"ל דשאני הכא דהוא דבר של מציאות דדבש מאיר העינים וה"ל רק גילוי מילתא בעלמא דכל כה"ג ילפי' גם מד"ק וכמ"ש כבר למעלה ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך וע"ע במכילתא משפטים עה"כ מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו למדים שסנהדרין בצד המזבח ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח [וכ"ה עוד במכילתא סוף יתרו ע"ש] והנה לפי דרכנו אין לפרש שם דלא הוי ראי' מפאת דהוא ד"ק דהא גם שם הוא רק גילוי מילתא בעלמא דבר של מציאות דסנהדרין בצד המזבח וצ"ל דמאיזה טעם אחר הוא דלא הוי ראי' [וי"ל בפשיטות דמשם מוכח רק דהי' כן ושישבו בסמיכות למזבח אבל לא שמצוה להיות כן וי"ל עוד בא"א ואין להאריך]:
וע"ע תמורה (דף כ"ט ע"ב) ושנתנה לו באתננו מותר אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך ותהי להפך והנה גם שם הוא ד"ת מד"ק אלא דגם שם לכאורה הוא רק דבר של מציאות דאין הדרך שתתן לו אתנן וברש"י שם ואעפ"י שאין ראי' לדבר דלישתרי להקרבה זכר לדבר דלא הוי אתנן מה שהיא נותנת לו מדכתיב ותהי להפך עכ"ל:
ונראה הכוונה דמש"ה לא הוי ראי' לדבר משום דאין מפורש בפסוק דמותר להקרבה וק' דמה בכך סוף סוף הרי נלמד מן הכתוב בהדיא שאין הדרך שתתן לו אתנן מדכתיב ותהי להפך וא"כ כיון שאין הדרך בכך א"כ ממילא הרי אין שם אתנן עליו ואינו בכלל אתנן זונה דאמרה תורה לא תביא אתנן זונה וגו' וכמ"ש כבר בכלל ע"ב והארכתי במ"א בזה מאוד דבכל עשיות שהזכירה תורה בעי' שתהיה העשי' כדרך שבנ"א עושין כן ואם לאו אין לה שם עשי' ההוא והיינו טעמא דשלכד"א לא מיקריא אכילה וכל כיוצא בזה וא"כ ה"נ דכתיב אתנן דמורה על מעשה נתינה צריך ג"כ ממילא שתהי' כפי מה שהדרך לתת ואי לאו לא מיקרי אתנן מיהו הא בורכא דענין שלא כדרכה הי' שייך רק אם הי' הוא נותן לה באיזה אופן שאין הדרך לתת כך רק באופן אחר משא"כ היכא דהיא נותנת לו דהוי שפיר גוף הנתינה כדרכה אלא דכולה היא שלא כדרך שאין הדרך כלל שתתן היא לו משום זה אין לבטל ממנו שם אתנן דמעשה שאדם עושה שאין דרך בנ"א לעשות מעשה ההוא שפיר עשי' מיקריא ורק אם עושה המעשה באיזה אופן המגרע את המעשה ואין הדרך לעשות המעשה באופן כזה כגון אכל חלב חם ונכוה גרונו או שעירב בו דבר מר שאין הדרך לעשות מעשה האכילה בחלב באופן כזה אז הוא דלא מיקרי אכילה ותדע דאל"כ ל"ל קרא להתיר נבילה שאין ראוי' לגר תיפוק לי' דאין דרך בנ"א לאוכלה וע"כ דשם כיון דגוף האכילה אכל שפיר כדרכו רק דכל האכילה הזאת אין דרך בנ"א לעשותה אז לא שייך זה בהך דשלכד"א כלל ועמ"ש בזה בשו"ת הרי"ם חיו"ד סי' ז' ודנתי בזה במ"א ואכ"מ:
ועוד נראה דאין ענין שלא כדרכו לכאן דמפאת שלא כדרכו הי' ראוי שיהי' תלוי לפי המקום והזמן ואם תהיה הנתינה במקום ובזמן שדרך הזונות שם לתת אתנן לזונים שפיר יוחשב אתנן ויופסל להקרבה מה שאין כן מקרא דכתיב ותהי להפך הא ילפי' דבעצם אין שם אתנן עליו והוא היפכיות לעניינו של אתנן ותמיד כשר למזבח וא"כ לענין זה שוב שפיר הוא רק זכר כיון דקרא לאו בהיתר מזבח איירי ואיך שיהי' הנה עכ"פ מוכח מדברי רש"י דאין הטעם דלא הוי ראי' מפאת דהוא ד"ק רק הטעם מפאת דקרא לאו בהיתר למזבח מישתעי וא"כ קשה קצת מדוע לא דייק הגמ' ומאי אעפ"י כו' כי היכי דדייק בהך דשבת (דף קל"ד ע"ב) ויומא (דף פ"ג ע"ב) הנ"ל ובאתי רק להעיר]:
וע"ע פסחים (דף נ"ג ע"א) סימן לשפלה שקמה ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמה אשר בשפלה לרוב [ע"ש דאמר דהך דסי' לשפלה שקמה נ"מ למקח וממכר] וברש"י ד"ה כשקמים אשר בשפילה כ' ש"מ דרך שפילה לשקמים ומיהו לאו ראי' גמורה היא לידע דאם אין בה שקמים לא תהא קרוי' שפילה עכ"ל הנה דגם פה לא כ' רש"י הטעם דלא הוי ראי' מפאת שהוא ד"ק ומסברא נמי לא שייך כאן הך דד"ת מד"ק לא ילפי' כיון דאין הלימוד כאן על דברי תורה ולשון הכתוב רק לימוד דין בעלמא דמוכר שפלה לחבירו צריך שיהא בה שקמים וגם הוא רק דבר של מציאות דדרך שפלה להיות בה שקמים וזה וודאי יש ללמדו מן הכתוב וע"כ הוצרך רש"י לפרש דלא הוי ראי' משום די"ל דנהי דדרך שפלה להיות בה שקמים מ"מ אין ראי' מזה היות כל שם שפלה תלוי בשקמים ושבלי שקמים מתבטל ממנו השם שפלה וצ"ל דהא דלא דייק הש"ס הכא ומאי אעפ"י שאין ראי' כו' היינו משום דהי' פשוט להגמ' כאן הטעם מדוע לא הוי ראי' ולא הוצרך לפרשו ורק בהך דשבת ויומא הי' נראה למסדרי הש"ס לבלתי פשוט והיותו נצרך להתפרש וז"פ וע"ע פסחים (דף ק"ז ע"ב) השמש מטביל בבני מעיים ונותנן לפני האורחים (סמוך למנחה בערב פסח) ואעפ"י שאין ראי' לדבר (דאכילה מושכת אכילה) זכר לדבר שנא' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל. קוצים והנה שם ג"כ אין הפי' מפאת דהוא ד"ק דהא לאו ללימוד אדברי תורה מייתי לה והוא ג"כ רק מידי דמציאות רק הפי' שם פשוט כיון דקרא דנירו וגו' לאו באכילה משתעי והוא רק דוגמא להך דאכילה עש"ה ברש"י ורשב"ם ותוס' וע"כ שם ג"כ לא הוצרך הש"ס לדקדק ומאי אעפ"י כו':
וע"ע מכילתא פ' בא עה"כ החודש הזה לכם וז"ל החודש הזה ניסן כו' ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר בחודש הראשון הוא חודש ניסן (אסתר ג') ונראה ג"כ דלא חשוב ליה ראיה משום דהוי ד"ת מד"ק אולם בש"ס ר"ה (דף ז' ע"א) מייתי האי קרא לראי' גמורה דניסן ר"ה לחדשים וע"ש בתוד"ה מדברי ובאתי רק להעיר:
וע"ע ספרא קדושים פרק י"א ברייתא ז' ערירים ימותו אם יש להם בנים קוברין את בניהם אם אין להם בנים מתים בלא בנים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר כה אמר ד' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו וגו' והנה גם כאן הוא ד"ת מד"ק אלא דנראה דכאן בלא"ה לא הוי ראי' שהרי אין מפורש בקרא דכתבו את האיש הזה ערירי דהכוונה אהעדר בנים וכמובן:
וע"ע תוספתא שבת פ"ח השואל במקלו ואומר אם אלך אם לא אלך ה"ז מדרכי האמורי אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' עמי בעצו ישאל ומחלו יגיד לו וצ"ע ג"כ מדוע לא חשוב ראי' דנהי דהוא ד"ק עכ"ז הרי הוא רק לימוד של מציאות דכן דרך האמורי לשאול במקלו ועצו ויש ליישב ובאתי רק להעיר וע"ע תוספתא שם דאמר ג"כ אעפ"י שאין ראי' כו' אמילתא אחרינא ושם הפי' פשוט מפאת שאין מפורש במקרא עש"ה:
וע"ע ש"ס שבת (דף כ' ע"א) כתנאי ר' חייא אמר כדי שתשחת העץ ממלאכת האומן (אם אחז בו האור כ"כ מערב שבת עד כדי שתשחת כו' אינה כבה עוד ולא חיישי' לשמא יחתה) ריב"ב אומר כדי שתאחז האש מב' צדדים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכה והנה גם כאן הוא רק לימוד של מציאות דבהתאחז האש מב' צדדים דולק תו ואינו כבה וא"כ שפיר ילפי' לי' מד"ק וצ"ל ג"כ דלא הוי ראי' משום דאין מפורש במקרא ע"ש ברש"י דפי' שני קצותי' אכלה אש בידוע שתוכו ניחר נתייבש הליחה שלו וע"כ ממילא תו לא כבה ע"ש והך בידוע שתוכו ניחר אין מפורש במקרא והוא רק דרש דיש לפרש דה"ק אם שני קצותיו אכלה אש וגם נראה שתוכו ניחר היצלח וגו' וגם הרי אין מפורש דאם תוכו ניחר תו לא כבה וזה אומר ג"כ רק מסברא וע"כ שפיר לא חשוב ליה ראיה וע"ש בתוד"ה עד שישחת ממלאכת האומן וז"ל אבל למ"ד משתאחוז האור מב' צדדים אינו נשחת בהכי ממלאכת האומן ואע"ג דכתיב את שני קצותיו אכלה אש היצלח למלאכה היינו גבי עץ הגפן אבל שאר עצים אין נשחתין כ"כ במהרה ממלאכת האומן עכ"ל ז"ל:
ולולי פירש"י ותוס' הנ"ל הי' אפשר לענ"ד לומר דגם ריב"ב מודה בגוף שיעורא דכדי שתשחת כו' היינו דכשנשחת כו' שוב דולק יפה ואינו כבה והא דפליג אר' חייא היינו רק בנתינת השיעור דר' חייא יהיב שיעורא בהכי כדי שתשחת כו' וריב"ב ס"ל דלית לן למיתב שיעורא בהכי דהדיוט אינו יודע לשער זה וגם אומן אולי אומן אחר בקי וטוב ממנו יוכל עדיין לעשות מלאכה אע"ג דהוא חשיב לי' מושחת למלאכה וע"כ ס"ל דנתינת השיעור הוא אם אחזה האש מב' צדדין דזה כל אדם רואה ומכי אחזה האש בב' צדדין אז וודאי נשחת ממלאכה והוי זה השיעור שיעורא דכדי שתשחת כו' ודתני' ריבב"א כדי שתאחז האש כו' הכוונה דאז ידעי' דנשחת כו' ובהכי אית לן למיתב שיעורא ולא בכדי שתשחת כו' דכדי שתשחת גופי' איננו שיעור מסוים וע"ז שפיר אמר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר כו' וכוונתו באמת אהא דאמר קרא את שני קצותיו אכלה אש היצלח למלאכה הרי דמכי אחזה בו האש מב' צדדין אינו ראוי למלאכה והשתא ניחא שפיר הא דלא חשיב ליה ראי' כיון דבאמת יש לחלק כחילוק התוס' דעץ הגפן שאני ואין ראי' אשאר עצים ומש"ה חשוב רק זכר לא ראי' ובאתי רק להעיר:
וע"ע נדרים (דף מ"ט ע"א) במשנה הנודר מן. המבושל מותר בצלי כו' ובגמ' שם תני' ר' יאשי' אוסר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויבשלו הפסח באש כמשפט ובר"ן שם כתב דלאו ראי' היא וכדאמר התם במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש הנה דגם כאן אין הטעם מפאת דד"ת מד"ק לא ילפינן רק מטעמא אחרינא אולם מצאתי בס' זה ינחמנו על המכילתא פ' בא עה"כ אל תאכלו ממנו נא ובשל וגו' שהקשה על פי' הר"ן הנ"ל וכ' וז"ל ואחרי המחילה כו' אפשר לפרש דה"ק אעפ"י שאין ראי' כו' דד"ת מד"ק לא ילפי' ואפשר שלזה כיוון הרא"ש ז"ל (בפירושו לנדרים שם) שכ' ויבשלו את הפסח בדברי הימים כתיב רצה לתרץ ג"כ מה שאמר שאין ראי' לדבר הרי ראי' גמורה היא לכך אמר שזה בדה"י כתיב ואין מביאין ראי' לד"ת דבתורה משמעו בישול ממש עכ"ל ובאתי רק להעיר:
וע"ע מועד קטן (דף ט"ז ע"א) ת"ר אין נידוי פחות מל' יום ואין נזיפה פחות מז' ימים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואבי' ירק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים עכ"ל הגמ' הנה דגם שם אין הטעם מפאת דד"ת מד"ק כו' דהא מייתי קרא דתורה וע"כ דמטעמא אחרינא הוא דלא חשיב לי' ראי' [וי"ל הטעם משום דמנזיפת אב אין ללמוד לנזיפת ת"ח דכיבוד אב חמור טפי ויוכל להיות דבנזיפת שאר ת"ח בעלמא סגי בפחות מז' ימים ובאתי רק להעיר]:
וע"ע ברכות (דף י' ע"ב) לא יעמוד אדם לא ע"ג כסא כו' ויתפלל כו' לפי שאין גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים קראתיך ד' וברי"ף שם הגירסא מניין למתפלל שלא יעמוד לא ע"ג כסא לפי שאין גבהות לפני המקום ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ממעמקים קראתיך ד' עכ"ל הרי"ף ושם ג"כ בהכרח אין הכוונה משום דד"ת מד"ק לא ילפי' דהא כל עיקר תפלה רק דרבנן וגם הרי לא בא ללמוד פירוש מקרא שבתורה כי היכי דנימא דד"ת מד"ק לא ילפי' רק בא ללמוד ענין מוסר בעלמא שאין גבהות לפני המקום ושאין לקרוא ולהתפלל לו ית' מגובה רק מעומק וזה שפיר יש ללמדו גם מד"ק וכמובן וע"כ הכוונה דגוף הראי' אינה מבוררת ולא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' וכ"כ תר"י שם וז"ל מפני שפשט הפסוק ר"ל מתוך הדחקים והצרות קראתיך אמר שאינו ראי' עכ"ל:
וע"ע ערכין (דף י"ט ע"ב) ת"ר (האומר) משקל ידי כו' עלי ר' יהודה אומר מביא חביות וממלא מים ומכניס ביד עד האציל כו' ושוקל בשר חמור כו' עד שתתמלא ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' אשר בשר חמורים בשרם עכ"ל הגמ' ושם ג"כ אין הכוונה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' שהרי בא ללמוד רק דבר של מציאות רק הכוונה דגוף הלימוד איננו מבורר דכוונת המקרא לפי הפשט רק בענין גריעות ופחיתות מנהגם שדומים במעשיהם לחמור אבל לא שמשקל בשרם כמשקל בשר החמור וגם הא קאי קרא רק אעכו"ם לא אישראל:
והנה נזכרתי עוד ש"ס נדה (דף ח' ע"ב) וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ ג' חדשים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ויהי כמשלש חדשים וגו' זכר לדבר קרא כתיב וראי' גדולה היא משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה ודיה שעתה ואע"ג שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (אלמא דהריון רוח שמי' הריון) מאי זכר לדבר הרי ראי' גדולה היא כי כתיב האי קרא בזכרים כתיב עכ"ל הגמ' והנה מבואר גם בזה מאמר ואעפ"י שאין ראי' כו' לא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' רק מטעמא אחריני [והאי קרא דהרינו חלנו כו' אע"ג דהוא קרא דד"ק מ"מ לא הוי מצי הש"ס למימר דמהאי טעמא הוא דקרי ליה זכר כיון דאין הלימוד כאן לביאור דברי תורה רק לענין דבר של מציאות דאמרי' דמעוברת דמי' מסולקין ודי' שעתה וזה שפיר יש ללמוד גם מד"ק דגם עיבור רוח חשוב עיבור והריון מדקרי ליה קרא הרינו] וצ"ל ג"כ דהא דדייק הש"ס כאן מאי זכר לדבר כו' יותר מבעלמא היינו משום דבעלמא פשיט לי' טפי מדוע אינו ראי' משא"כ כאן לא הי' הדבר פשוט לגמ' והוצרך להתפרש ובאתי רק להעיר:
וע"ע סוטה (דף כ' ע"ב) אם יש לה זכות תולה לה ג' חדשים כו' ר' ישמעאל אומר י"ב חודש ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתי' להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק כו' הן תיהוי ארכא לשלותיך וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר מלכא וכתיב לקצת ירחי' תרי עשר כו' ומאי אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר דילמא שאני עכו"ם דלא מפקיד דינא עלייהו עכ"ל הגמ' הנה דגם פה אמר אעפ"י שאין ראי' כו' לא מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' רק מטעמא אחרינא וע"ע סוטה (דף ד' ע"א) וכמה שיעור סתירה כו' פלימו אומר כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם עכ"ל הגמ' וגם פה ע"כ אין הכוונה מפאת דד"ת מד"ק לא ילפי' דהרי הוא רק דבר של מציאות וגילוי מלתא בעלמא ונראה פשוט דהכוונה מפאת דפשטא דקרא לא אתי להכי לומר דשיעור ביאה כדי ליטול ככר והוא רק דרך אסמכתא וע"כ קראו רק זכר וז"פ:
כלל רא
אפר. בחולין (דף פ"ח ע"ב) בה"א מצינו לאפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת כו' ובמ"ר פ' בלק עה"כ מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כרמך כלאים ואסף איש טהור את אפר הפרה כו' עכ"ל הנה דהכתוב אמר מי מנה עפר יעקב והמדרש חושב גם הך דואסף איש טהור את אפר וגו' והיינו ג"כ כנ"ל דאפר קרוי עפר וע"ע רעיא מהימנא פנחס (רכ"ה א') וז"ל ואוף הכי איהו מקרב מיכאל דאיהו מים שכליים עם גבריאל דאיהו אש שכליי ואיהו מקרב אוריאל דאיהו אויר דהיינו רוח שכליי עם רפאל דאיהו אפר דהיינו עפר שכלית כו' עכ"ל נראה דגם הרע"מ כיוון לזה דאפר קרוי עפר וכנ"ל [ודע דגם להיפוך מצינו לעפר היותו קרוי אפר ע' שבת (דף י"ח ע"א) דתני' אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב כו' ודילמא מאי אפר עפר כו' וברש"י שם ד"ה מידי דברייתא תניא לעפר בלשון אפר ע"ש:
ונזכרתי עוד דברי הב"ר פ' וירא עה"כ ואנכי עפר ואפר ע"ש בסוף המאמר דאמר מילתי' דר' יהודה בן פזי אמר הוא עפר והוא אפר ע"ש וע"ע רש"י תענית (דף ט"ו ע"א) ד"ה אפר מקלה דכ' אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתי' מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם כו' עכ"ל]:
כלל רב
אפר אשירה דאסור. **(הענין הזה הי' מצוי בימי העמים הקדמונים שהיו עובדים לאילנות ולאשרות. אבל לא עתה. והיא רח לפלפולא בעלמא.)** ע' הטעם בתוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין דהוא משום דכתי' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכ"ה גם ברש"י ביצה (דף ל"ט ע"א) ד"ה גחלת של ע"א ע"ש וי"ל, עוד טעם עפ"י ש"ס ע"ז (דף מ"ב ע"א) דאין ישראל מבטל ע"א של עכו"ם אפי' למ"ד נשתברה מאילי' מותרת משום דשיברה ישראל גרע גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש וע' ש"ך יו"ד סי' קמ"ב שכ' ביישוב קושית התוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) דמדוע אפר אשירה אסור הא ראוי להיותו מותר מטעם ביטול למ"ד נשתברה מאילי' מותרת דשרפה ישראל לא גרע מנשתברה מאילי' ע"ש ותי' הש"ך דגזרי' דילמא מגבה והדר שריף ע"ש ולפי"ז נראה ג"כ לפי המבואר בע"ז (דף נ"ב ע"א) דע"א של ישראל טעונה גניזה ע"ש וא"כ ע"א של ישראל איננה מן הנשרפין רק מן הנקברין ומדינא אפרה אסור וא"כ שפיר גם אפר אשירה דעכו"ם אסור מטעמא דדילמא מגבה והדר שריף וה"ל ע"א של ישראל ואפרו אסור ולפי"ז הא דאפר אשירה אסור היינו רק אם שרפה ישראל אבל לא בנשרפה מאילי' ואין בזה דוחק דלמ"ד דנשתברה מאילי' מותרת הא בלא"ה צריך לומר כן לדברי הש"ך הנ"ל וכמובן:
ואולם בש"ס תמורה (דף ל"ד ע"א) ופסחים (דף כ"ז ע"ב) מוקי חד מ"ד הך דאפר הקדש לעולם אסור דתני התם בברייתא בנפלה דליקה מאילי' דלא הוי איניש דלימעול ע"ש וא"כ כיון דביחד איתנו שם בברייתא אפר אשירה ואפר הקדש ע"ש א"כ נראה קצת דגם הך דאפר אשירה בנשרפה מאילי' איירי וע"כ דהאי מ"ד ס"ל כר' יוחנן דע"ז (דף מ"ב ע"א) שם דנשתברה מאילי' אסורה משא"כ לר"ל דס"ל התם דמותרת ולדידי' ע"כ הברייתא בשרפה ישראל איירי וכנ"ל א"כ שפיר י"ל טעם איסור האפר מפאת דילמא מגבה והדר שריף וה"ל מן הנקברין דאפרן אסור וכנ"ל אמנם בע"א של ישראל גופי' לכאורה יש לדון דליהוי אפרו מותר דהא דנקברין אפרן אסור כתבו התוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) שם הטעם דהוא משום דלא נעשה מצוותן משא"כ נשרפין דציותה תורה לשורפן ונעשה מצותן בכך ע"כ פקע האיסור דומי' דנעשה מצותו בהקדש דמפקיע המעילה ע"ש ולפי"ז ע"א של ישראל נמי דמצותה בגניזה וכדילפי' בע"ז שם מושם בסתר וא"כ נראה לכאורה דגם אם שורפה מקיים מצוה זו דאין לך גניזה יותר טובה משריפה דכל עיקר ענין גניזה הוא שיהי' במקום גנוז ומסותר שלא יוכל אדם למוצאו וא"כ כ"ש דאם שורפו ואינו עוד בעולם כלל דקיים המצוה וא"כ ג"כ ראוי להיות אפרו מותר כיון דנעשית מצוותו [ואולם למ"ד בסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) דבעי' קרא כדכתי' י"ל דכיון דכתי' ושם בסתר בעי' גניזה דווקא ואם שורפו לא חשוב קיום מצות ושם בסתר]:
וכזה מבואר גם במקור חיים ובאבני מלואים בתשובותיו דאפר חמץ ראוי להיות מותר אפי' למ"ד מפרר וזורה כו' דלא דמי לנקברין דקבורה לאו מצוה היא כלל רק דממילא צריך לקבור משום חשש תקלה משא"כ בחמץ דכתיב תשביתו וא"כ הביעור ע"י פירר כו' מצוה וא"כ הא נעשה מצותן ושפיר ראוי שיהי' האפר מותר ע"ש שתפסו בזה על הראשונים ז"ל דכתבו בפשיטות דחמץ אי אפרו אסור או לא תלוי בפלוגתא אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או מפרר וזורה כו' דאי אב"ח א"ש ה"ל מן הנשרפין ואפרו מותר ואי מפרר כו' דמי לנקברין ואפרו אסור ותמהו ז"ל דהא גם למ"ד מפרר כו' לא דמי כלל לנקברין וראוי להיות אפרו מותר וכנ"ל:
[ואולם כשאני לעצמי נלענ"ד דצדקו דברי הראשונים ז"ל והקושי' בפשיטות לק"מ וזה דקבורה גם בהיותה מצוה מפורשת עכ"ז לא שייך שתתיר ההנאה מפאת נעשה מצוותן דהא קבורה איננה מצות ביעור ורק ענין המצוה שיהי' האיסור קבור וגנוז וא"כ ענין זאת המצוה הרי א"א שיעשה בשום פעם שהרי אם קבר האיסור ונתגלה הרי צריך לקוברו שנית וכמובן וא"כ לא שייך בזה כלל הך דנעשה מצוותן דרק בשריפה דהמצוה על מעשה השריפה ומכי שריף לי' חדא זימנא קיים כל מצותו שפיר שייך נעשה מצוותן ושפיר מיפקע האיסור משא"כ קבורה הרי אין המצוה מעשה הקבורה כי היכא דנימא דבעשותו מעשה זאת פעם אחת נעשה מצוותו רק ענין המצוה שיהי' האיסור קבור וגנוז לעולם ולא יהי' מצוי ביד האדם ובכל עת שיטלנו ממקום שהוא קבור שם ויניחנו במקום שבני אדם מצויין הרי ביטל עשה זאת וא"כ הרי תמיד מצותו עליו שיהי' קבור וגנוז ולא שייך בזה ענין נעשה מצותו כלל וא"ל דא"כ עכ"פ אם שרף איסור דנקברין דמעתה א"א שימצא עוד א"כ הא נעשה מצותו ולישתרי אפרו דז"א דכיון דעצם המצוה איננה על מעשה האדם פעם אחת כשריפה ורק היא מצוה נמשכת ותמידית שיהי' הדבר קבור לעולם וא"ר אף אם הוא שת עצה בנפשו לעשות, מעשה אשר על ידה יוכרח הדבר להיות בלתי מצוי לעולם ולא יצטרך עוד להשגיח ע"ז והיינו מעשה השריפה עכ"ז הרי בשביל זה לא נשתנה ענין המצוה ואכתי שפיר גם מצוותו עליו שיהי' קבור אלא דהוא שת עצה בנפשו שתהי' המצוה מקוימת בהכרח ולא תתבטל אבל ענין המצוה הרי הוא עדיין עליו ולא שייך נעשה מצותן ודו"ק היטב מאוד ועוד דכיון דעצם המצוה היא תמידית וכנ"ל א"כ מניין לך לומר דאם שת עצה בנפשו ושורף ניתר האפר אדרבה אמור שלא ניתר האפר ועדיין גם האפר מצותו עליו שיהי' קבור וגנוז וא"כ הרי עדיין לא נעשה מצותו כלל ודו"ק היטב] ולפי"ז גם חמץ נהי דהפירור כו' או ההטלה לים מצוה עכ"ז הרי ענין המצוה שלא יהי' החמץ מצוי בידו וזאת המצוה הרי נמשכת כל ימי הפסח ותמיד מצותו עליו לבלתי ילקט הפרורין אח"כ או לבלתי יעלהו מן הים וכמובן וא"כ הרי לא שייך בזה נעשה מצותו כלל וכמובן וז"פ בעיני מאוד ותימה רבתי על המק"ח והאבני מלואים ז"ל דלא נחתו לזה ודברי הראשונים ז"ל חזקים כראי מוצק:
ולפי"ז ע"א נמי נהי דכתיב בה ושם בסתר והגניזה מצוה עכ"ז אין האפר מותר דהיא מצוה נמשכת ותמידית שיהי' גנוז ולא שייך בי' נעשה מצותן וכנ"ל: