בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ס
כלל קפט
אסור. אי שייך ל' אסור אדבר שאינו אלא מדת חסידות ע' ס' קהלת יעקב למהר"י אלגאזי ז"ל בחלק לשון חכמים אות נ"א ערך אסור הביא בזה מן הר"ן ספ"ק דע"ז דהא דאז"ל אסור לעשות שותפות עם העכו"ם רק מדת חסידות הוא ואפי' איסורא דרבנן ליכא מדאמרי' במגילה (דף כ"ח ע"א) תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עכו"ם ע"ש וכזה נלענ"ד ג"כ ראיה מברכות (דף ל"א ע"א) א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו' אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מילא שחוק פיו מכי שמעה מר' יוחנן רבי' וע"כ דהאי אסור היינו רק מדת חסידות דאם הוא איסור ממש מאי רבותי' דר"ל שלא עשה איסור ע' כזה בחולין (דף ל"ז ע"ב):
וע"ע תענית (דף י"א ע"א) אר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ובתוד"ה אסור וז"ל וא"ת הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב הי' ועל כרחך שימשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו, בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו עכ"ל ומבואר ג"כ דשייך אסור על מדת חסידות ואולם י"ל דעתה הוא איסור ממש אלא דכיון דאין זה מאיסורי ב"נ רק מאיסורי ישראל ואך דיוסף קיים את התורה עד שלא ניתנה וזה הרי הי' רק ממדת חסידות וע"כ שפיר שאר בני אדם שימשו ואולם מהא דיליף הש"ס גוף הדין מיוסף מוכח דעשה יוסף כן מעצמו לא שהוא בלא"ה דין אצלנו ויוסף עשאו מפאת קיום תורה עד שלא ניתנה וי"ל דבאמת יוסף עשה רק ממדת חסידות רק דבעת שניתנה תורה ונכתב מקרא זה וליוסף יולד וגו' בטרם תבוא וגו' להורות נתן המקרא הזה שראוי לנהוג בזה כיוסף שלא לשמש מטתו בשני רעבון דאל"כ לאיזה דבר הזכירה תורה דהי' הלידה בטרם תבוא וגו' וע"כ מעתה הוא איסור שפיר מכח הכתוב הנ"ל ורק בימי יוסף אז עשאו יוסף שפיר רק ממדת חסידות ושאר בנ"א לא עשאו כן:
וראיתי עוד בריטב"א מגילה (דף כ"ח ע"א) שם אהך דתיתי לי דלא עבדי שותפות עם עכו"ם וז"ל וכ"ת מאי רבותי' דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא בסנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההוא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את העכו"ם בריבית וכענין שאמרו אסור דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפירש"י בסדר נזיקין עכ"ל הנה שהריטב"א חשב עוד איסורים ואמר דהם רק מדת חסידות ומ"ש דאיסור משחרר עבדו הוא ג"כ רק מדת חסידות הוא חידוש גדול ואכ"מ:
וע"ע רמב"ן גיטין (דף ל"ו ע"א) ד"ה ומי איכא מידי שכ' וז"ל וכי אתו לקמי' דרב וא"ל מידי פרוסבול הי' לך למה להו פרוסבול ואם תאמר שלא ישמוט במדת חסידות א"כ פשיטא דמהימנא דאי בעי לא מישמטא והיכי אמרת לא שביק היתירא ואכיל איסורא הא לאו איסורא הוא כלל כו' עכ"ל ומוכח דעתו ז"ל דלא שייך למיקריי' למדת חסידות בל' איסור ובאתי רק להעיר:
כלל קצ
אסמכתא מצינו דדרבנן שיש עליו אסמכתא מן הכתוב דינו כד"ת לענין ספק ולשאר דברים ע' בפתיחה כוללת לפמ"ג ח"א אות כ' ויש להסביר הדבר עפמ"ש בליקוטי מהרי"ל וז"ל כל היכא דאיתמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הכי פירושו דוודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים עכ"ל הנה שענין האסמכתא הוא כדי שיחשבו העולם שהוא דאורייתא ויחמירו בו כמו בדאורייתא וא"כ ממילא ההכרח גם לחכמים לנהוג בו דין דאורייתא בכל דבריו כגון להחמיר בספיקו וכדומה דאל"כ הרי יהי' נודע מדיניו שהוא רק דרבנן:
ואולם גוף דברי ליקוטי מהרי"ל הנ"ל לענ"ד לא מיסתברי כלל ולא אאמין כלל שיצאו מפה קדוש המהרי"ל ז"ל כי הליקוטים הנ"ל הם דברים שלא כתבם המהרי"ל ז"ל עצמו רק מה ששמע אחר ממנו ולא אאמין שאמר המהרי"ל ז"ל דברים כאלה] כי לענ"ד ברור ומוכח מכמה דוכתי דכל אסמכתא הוא דרשה גמורה שכיוון אלי' הכתוב והחילוק שבין דברים הנלמדים במדות שהתורה נדרשת לאסמכתא הוא רק דדבר הנלמד במדות הדרש כריבוי ומיעוט וכדומה עד"מ הנה כשנכתב מלת הריבוי במקרא היתה הכוונה שיהיה הדבר הנלמד ממנו דינו דין דאורייתא כיון דנמסר בע"פ להדרש מדת הריבוי משא"כ באסמכתא כיוון הכתוב רק שיהי' הדבר דרבנן והענין כי הכתיב הכתוב את המקרא באופן זה שכאשר יבואו החכמים ויתקנו או יגזרו ימצאו סמך לתקנתם או לגזירתם מן המקרא ועם כל זה יהיה אל הדבר רק תורת דרבנן [ואל תתמה היות המקרא נכתב בכוונה לענין דרבנן שיתקנו חכמים אח"כ כי כזה מצינו בכתובות (דף י' ע"ב) מאי אלמנה (מדוע נקראת אלמנה) א"ר חנא בגדתאה על שם מנה (דכתובתה מנה) כו' אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר (דכתובת אלמנה הוא רק מד"ס) דעתידין רבנן דמתקני לה מנה עכ"ל הגמ'] הנה שהכתוב קרא לאלמנה בשם אלמנה מפאת מה שיתקנו לה חכמים בעתיד כתובה מנה וא"כ אין לתמוה ג"כ אם הכתיב הכתוב את המקרא בכוונה באופן שיוכלו חכמים למצוא בו בעתיד רמז לתקנה או גזירה אשר יתקנו ויגזרו:
וע"ע יבמות (דף ס"ב ע"א) ג"ד עשה משה מדעתו כו' הוסיף יום אחד מאי דרש וקדשתם היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו כו' ובגליון הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ק"ל אי מידרש דרש לאו מדעתו הוי ולא הסכים על ידו הוי והרבה כיוצא בזו עשה משה ושאר נביאים וי"ל וודאי אם רצה הקב"ה לאחר ג' הי' אומר לו והיו נכונים ליום הרביעי אלא וודאי לשלישי אמר אלא גלוי הי' לפניו דעתו של משה ולפיכך אחר ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהי' ברצונו (ר"ל בכחו) של משה לתלות במדרשו כו' עכ"ל הנה שהשי"ת אמר בכיוון מלות כאלה שיהי' בכחו של משה לדרוש בהם הוספת יום אחד ועכ"ז מתייחס הדבר אחר דעתו של משה ונחשב שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וע"כ כמו כן גם בענייני אסמכתות שפיר ניתן להאמר דהמקרא נכתב מיד בכוונה ובאופן שיוכלו חכמים למצוא בו רמז למה שיחדשו מדעתם ועכ"ז מתייחס הדבר רק אחר דעת חכמים ונחשב שפיר רק דרבנן אלא דהקב"ה מסכים על דברי חכמים וכמבואר בכמה מדרשים וע' אתוון דאורייתא כלל י':
ושוב ראיתי בריטב"א ר"ה (דף ט"ז ע"א) שכ' וז"ל והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מה"ת אלא מדרבנן כדפרישנא מ"מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בספרא מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלקיכ"ם אני ד' אלקיכ"ם שאין ת"ל אני ד' אלקיכ"ם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ"ה קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות כו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כך אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמ"ש ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראי' או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תושבע"פ רמוזה בתושב"כ שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום עכ"ל הקדוש של הריטב"א ז"ל ונראה דעת הריטב"א ז"ל דכל אסמכתא היתה כוונת הכתוב להעיר שראוי לעשות כך אלא שלא קבעתו התורה לא חובה ולא מצוה ורק העיר שראוי לעשות כך ונראה דהוא כענין מדת חסידות מדאורייתא [ואל תתמה על היות ענין מדת חסידות בדאורייתא כי כן מצינו גם ענין מצוה מן המובחר בדאורייתא וכמ"ש בלקח טוב כלל ה' אות (י"א) ויבואר עוד בארוכה במ"א בראיות אי"ה] וחכמים חידשו הדבר ההוא לחיוב ואחרי שחידשוהו החכמים לחיוב אז ממילא הוא חיוב גם מה"ת מפאת קרא דועשית עפ"י הדבר וגו' לא תסור וגו' ונמצא שכל דרבנן שיש לו אסמכתא אז פי שתים בדבר ההוא מה"ת היינו שבעצמותו הוא מדת חסידות מה"ת ומפאת מה שחידשוהו חכמים לחיוב יש בו חיוב מה"ת לשמוע לדברי חכמים [ודע דלדברי הריטב"א הנ"ל נראה דגם קודם שחידשו חכמים את הדבר כבר היו חכמי לב עושים את הדבר ההוא בעמדם על הערת התורה והרמז אשר במקרא על הדבר שראוי הוא לעשות כך אלא שהיו עושים אותו על צד מדת חסידות ובאו חכמים וחידשוהו לחיוב אבל קיום הדבר כבר קיימוהו חסידים וחכמים כבר מאז שניתנה תורה כנלענ"ד]:
והנה עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל יובן ג"כ הא דדרבנן שיש לו אסמכתא דין ספיקו להחמיר כמו בסד"א וכמו שבירר הפמ"ג שם בראיות עש"ה ונראה טעם הדבר עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בהצעת דברי הלח"מ ה' ק"ש פ"ב הי"ג עמ"ש הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וז"ל הלח"מ וא"ת התינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר ויקרא אבל השאר שהוא מדרבנן למה יחזור ויקרא כו' ובעל קרית ספר תי' דבקריאת ג' פרשיות קיים, מצוה דאורייתא ואע"ג דבפסוק ראשון נפטר מידי דהוי אקריאת התורה דנפטר בקביעות איזו שעה ביום ובלילה כו' ומ"מ אם לומד כל היום וכל הלילה מקיים מצות ת"ת דאורייתא עכ"ל ונראה כוונתו דאע"ג דיותר מפסוק אחד אין חיוב לקרות מה"ת עכ"ז כיון דבקורא ג' פרשיות ה"ל כל הג' פרשיות מצוה מה"ת אלא דאיננה מצוה של חובה רק מצוה של רשות כיון דאין החיוב לכתחלה מה"ת לקרות ג' פרשיות ורק אם קורא מקיים מצוה וע"כ כיון דמדרבנן הוא חיוב ע"כ אהני עכ"פ ענין המצוה דאורייתא אשר בו שיהיה דין הספק דרבנן להחמיר דלא אמור רבנן דסד"ר לקולא רק בדבר שאין בו דררא דאורייתא כלל משא"כ כאן דמדאורייתא הוא מצוה של רשות ואם יחזור ויקראנו יקיים מיהת מצוה מה"ת אעפ"י שאין מחויב מה"ת לעשות כן ומדרבנן הוא חיוב ע"כ בכה"ג אלים משאר דרבנן ושפיר דין ספיקו להחמיר ולפי"ז י"ל ג"כ דהיינו טעמא דדרבנן שיש לו אסמכתא ספיקו לחומרא וזה דרק סד"ר דלית בי' דררא דאורייתא כלל הוא דאמרו בו דסד"ר לקולא משא"כ דבר שיש לו אסמכתא דמדאורייתא הוא מדת חסידות מיהת ואם עושהו הוא עושה דבר שהתורה חושבתו לראוי לעשות וכדברי הריטב"א הנ"ל ומדרבנן הוא חיוב וע"כ בכה"ג גם חיוב הדרבנן ספיקו להחמיר דכמ"ש הלח"מ בשם הקרית ספר הנ"ל דמצוה של רשות דאורייתא שיש בדבר מהני להיות הדרבנן שלו ספיקו להחמיר ה"ה דהמדת חסידות דאורייתא שיש בדבר י"ל דמהני כן וכמובן:
וע"ע ש"ס מנחות (דף צ"ב ע"ב) ור' יהודה ל"ל למעטינהו מקרא והאמר רבינא גמירי שתי סמיכות בציבור גירסא בעלמא ובתוס' שם ד"ה גירסא כתבו בשם רש"י וז"ל עוד פי' לשון אחר גירסא בעלמא קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא עכ"ל ונראה דלשון אסמכתא דנקטו התוס' לאו דוקא דכיון דהוא רק לסימן לאוקמי גירסא אין זה אסמכתא דאסמכתא איננה לסימן רק מדרש חכמים וכדברי הריטב"א הנ"ל ואדרבה מהך דמנחות לפי' הנ"ל ראי' מפורשת לדברי הריטב"א אלה דמדאמר הש"ס גירסא בעלמא ולא אמר אסמכתא בעלמא כדרך הש"ס בשאר מקומות ובאותו עמוד עצמו במנחות שם בתר הכי איתא ת"ר קרבנו ולא הבכור שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה בכור שקדושתו מרחם אינו דין כו' ת"ל קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם כו' איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופות חזה ושוק קראי אסמכתא בעלמא כו' הרי דבאותו עמוד עצמו פריך הש"ס פירכא כזאת דל"ל קרא ומשני דקראי אסמכתא בעלמא ואילו באיזה שורות לפני זה פריך ג"כ ככה דל"ל למעטינהו מקרא ומשני דקרא גירסא בעלמא ולא אמר ל' אסמכתא רק ל' גירסא וא"כ מוכח בעליל דכוונת אומרם אסמכתא בכ"מ הוא לדרש גמור וע"כ בהך דלעיל דאין כוונתם לדרש רק לגירסא וסימן ע"כ נקטו לשון גירסא בעלמא ולא ל' אסמכתא וכמובן:
כלל קצא
אסמכתא. מצינו אסמכתא על דרבנן לא מן הכתוב רק ממדת ק"ו שהביאו ק"ו לאסמכתא על דבריהם. ע' מזרחי פ' משפטים עה"כ שארה כסותה ועונתה לא יגרע שהביא ברייתא דמכילתא המובאה בכתובות (דף מ"ח ע"א) ובתוס' שם ד"ה ראב"י דס"ל לראב"י דכולי' קרא דשארה כסותה ועונתה וגו' אכסות לבד הוא דקאי וקמסיים בה מזונות מניין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך דברים שיש בהן קיום נפש עאכ"ו (שחייב לה ויש להעיר למ"ד בבבא בתרא (דף ט' ע"א) דבודקין למזונות ואין בודקין לכסות מטעמא דהאי קמיבזי והאי לא קא מיבזי ע"ש דא"כ מאי ק"ו הא איכא למימר דכסות עדיף מטעמא דקא מיבזי וכמו דבודקין למזונות ואין בודקין לכסות מהאי טעמא וצ"ע) דרך ארץ מניין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נישאת עליהם כו' וכתב ע"ז המזרחי וז"ל ושמא מפני זה כתב הסמ"ג דלראב"י מזונות ועונה הן מדרבנן שסובר דברייתא דמכילתא דקתני לראב"י מזונות מניין וק"ו דכסותה אינו אלא דרך אסמכתא דומיא ק"ו דמגילה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים עאכ"ו לזה אמרו מגילה היא דרבנן עכ"ל וע' בס' שאילת שלום על השאילתות פ' משפטים מה שתמה על דברי הרא"ם הנ"ל וכוונת דברי הרא"ם צ"ל דחכמים ידעו בהנך קלין וחמורין דיש עליהם פירכא ועכ"ז חשיבי להו מיהת לאסמכתא ונקטינהו לאסמכתא דאל"כ ודאי דגם הרא"ם ז"ל מודה דק"ו הוא דאורייתא וז"פ ובאתי רק להעיר: