אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-מ

מערכת א-ל

כלל קפ

אם אומנת ומגדלת נקראת אם בל' חכמים, עיין קידושין (דף ל"א ע"ב) והאמר אביי אמרה לי אם ההיא מרבינתי' הוי ונראה דגם בל' תורה הוא כן ע' חולין (דף ק"מ ע"ב) רש"י ד"ה דלמא וז"ל ומודו בקורא נקיבה אפי' אין הביצים שלה (דחייב בשילוח הקן) כדלקמן דהואיל ודרכה היא לגדלן והאם רובצת קרינא בי' עכ"ל וע"ע ב"ב (דף ט' ע"א) אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא משגש ארחתי' דאימי' (לר' ששת קרי לי' הכי עולל המשגש דרכי אמו שגורם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן, רש"י) כו' אמאי קרי לי' עולא משגש ארחתי' דאימי' דבעי מיני' ר' אחדבוי בר אמי מר' ששת מניין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם א"ל הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחיבורים שאני כו' אהדר לי' (ר' אחדבוי לר' ששת) בבדיחותא חלש דעתי' דר"ש אישתיק ר' אחדבוי כו' אתי' אימי וקא בכיא קמי' צווחא צווחא ולא אשגח בה אמרה לי' חזי להני חדיי דמצית מינייהו בעי רחמי עלי' ואיתסי ובתוד"ה אתי' אימי' פר"ח דהיינו אימי' דר' אחדבוי ולדידי' קרי עולא משגש ארחתא דאימי' שגרם לאמו להתבזות לפני ר' ששת והיא היתה מניקתו של ר' ששת לכך אמרה לי' חזי להני חדי דמצית מינייהו עכ"ל:

ולענ"ד י"ל עוד דלר' ששת הוא דקרי עולא משגש ארחתא דאימי' כפירש"י ורק האי אתי' אימי' כו' פירושו כפיר"ח דאימי' דר' אחדבוי היתה והיא היתה מניקתו של ר' ששת וקרי לר' ששת משגש ארחתי' דאימי' היינו אראתא דמניקתי' וקרא למינקת בל' אם כמו שקרא אביי אל האומנת ומגדלת בשם אם דה"נ מינקת הוא מגדלת שכל עיקר גידול הילד הוא מן החלב שהוא יונק ע' תמורה (דף ל"א ע"א) כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית כו' וברש"י הילכך כל גדילתה ממנה כו' ובסנהדרין (דף נ"ב ע"א) מת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כו' אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו ובח"א למהרש"א וז"ל ארור שזו ילד כו' ג' לשונות על אמה ועל מניקתה ועל אבי' עכ"ל [ודע דמח"א למהרש"א הנ"ל יש ללמוד דבר מחודש דאדם גדול מזכה למניקתו כעין דאמרי' ברא מזכה אבא דמדאמרי' בבת כהן שזינתה ארור שזו גידל על המינקת וא"כ הרי מדה טובה מרובה וק"ל]:

כלל קפא

אם כן נתת דבריך לשיעורין. שבת (דף ל"ה ע"ב) וע"ש במסורת הש"ס דציין כל שאר המקומות שמצינו לשון זה וכולם הם במידי דרבנן מלבד הך דחולין (דף ל"ב ע"א) המצויין שם נפלה סכין והגביה כו' אם שהה כדי שחיטה פסולה ר"ש אומר אם שהה כדי ביקור ובגמ' מאי כדי ביקור א"ר יוחנן כדי ביקרו של חכם (בדיקת סכין) אם כן נתת דבריך לשיעורין (פעמים שהחכם רחוק ופעמים שקרוב) כו' דשם הוא מידי דהלמ"מ דשהי' הוא אחת מה' הלכות שחיטה דהילכתא גמירי להו כמבואר בחולין (דף כ"ז ע"א) וצע"ק דאיך אפשר שתהיה ההלכה כדי ביקור חכם דהיינו בדיקת סכין והרי כל עיקר בדיקת סכין דחכם הוא דרבנן כמבואר בחולין (דף י"ז ע"ב) וצ"ל דנהי דחיוב הראות הסכין לחכם הוא דרבנן עכ"ז שפיר נמסרה הלכה דאם ישהה כשיעור שאילו הי' רוצה להראות סכינו לחכם והי' צריך שישהה ההילוך והביקור אזי אם תהי' שהי' בשחיטה כשיעור זה תופסל השחיטה ויותר מזה מצינו בלולב דשיעורו כדי לנענע בו והוא הלמ"מ וככל השיעורין ואע"ג דגוף הניענוע הוא רק דרבנן ומה"ת אפי' בלא ניענוע יצא כמבואר בסוכה (דף מ"ב ע"א) מדאגבהי' נפק בי' הרי דשייך שתבוא ההלכה לשער דבר במידי דרבנן וה"נ דכוותה שפיר הי' יכול להמסר השיעור כדי ביקור חכם אע"ג דביקור חכם הוא רק דרבנן:

והנה מצאתי עוד סברא דאם כן נתת דבריך לשיעורין גם בדאורייתא והיינו שגם התורה אין נותנת דברי' לשיעורין והוא במ"ק (דף ג' ע"ב) עד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הליחה וכל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ומדלעות ר' שמעון אומר א"כ נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו כו' וברש"י כלומר נתת דבריך לשיעורין שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות עכ"ל [וע' שביעית פ"א דשם נשנה הך דר"ש בשינוי לשון קצת ממה שהובא כאן במ"ק ודע די"ל דלבני פלוגתי' דר"ש לא שייך באמת בדאורייתא שאלת א"כ נתת דבריך לשיעורין כי התורה שפיר יכולה ליתן דברי' לשיעורין ובהדי כבשי דרחמנא למה לך דאפשר שהתורה ידעה שכך פנימיות הדבר מחייב שיהי' שיעורו בכל אחד לפי הזמן שיחרוש ליטע במקשאות כו' וכל כיוצא בזה ובמידי דרבנן הוא דשייך אם כן נתת דבריך לשיעורין דבמידי דרבנן אזלי' בתר טעמא ואין להם לחכמים לחדש דבר הנראה תימה בעיני העולם כי היכי דלא ליחזי מילי דרבנן כחוכא והך דחולין (דף ל"ב ע"א) דפריך א"כ נתת כו' י"ל גם כן דרק מפאת דאדר"ש הוא דקאי דאמר כדי ביקור וע"כ שפיר פריך א"כ נתת כו' דר"ש גופי' הא ס"ל סברא זאת גם בדאורייתא בהך דמ"ק וכנ"ל ובאתי רק להעיר]:

כלל קפב

אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה. דדרשי' כן היכא דיש ב' כתובים על דבר אחד יש לספק אם רק המקרא המאוחר בא לדרשא דקמייתא מיבעי לגופי' והמאוחר בא לדרשא דאא"ע א"ד כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה יש לספק ג"כ היות המקרא המאוחר נאמר תחלה לגופו והמקרא הקדום הוא שבא לדרשת האא"ע וראיתי לתוס' זבחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ואיפוך אנא וז"ל תימא הא כתיב קרא שלישי (היינו פיגול דחוץ לזמנו) והא דמוקמינן לי' בחוץ למקומו באא"ע לחוץ לזמנו מוקמינן לי' בחוץ למקומו א"כ קרא קמא אית לן לאוקומי בחוץ לזמנו ודוחק לומר דסבר המקשה אין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ל ובאתי רק להעיר:

כלל קפג

אם למקרא או למסורת. מקור הפלוגתא בקידושין (דף י"ח ע"ב) וסנהדרין (דף ד' ע"א) ועוד כמה מקומות המדברים מזה בביאור והמה מצוינים במסורת הש"ס לקידושין שם ואמנם ראיתי לקבץ עוד מקומות הנודעים לי המדברים גם המה מענין זה ולא הוזכר שם בביאור לשון אם למקרא או למסורת רק שזה כוונת ומובן המאמר ואלה המה:

א) ב"ב (דף ט' ע"א) דריש ר' הונא קרא הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב פרוש כו' ור' יהודה דריש לי' פרוס וכדקרינן ע"ש הרי דלר' הונא יש אם למסורת ולר' יהודה יש אם למקרא:

ב) בקידושין (דף כ"ט ע"א) ואיהי מנלן דלא מיפקדא דכתיב תיפדה תפדה כו' וברש"י כלומר קרי בי' תיפדה ושם (עמוד ב') איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולימדתם ולמדתם וברש"י קרי בי' ולימדתם כו' ושם (דף ל"ד ע"ב) אמר אביי אשה בעלה משמחה וברש"י קרי בי' ושמחת (ושמחתה היינו שישמח אותה) ונראה דכל הני דרשות בסברא דיש אם למסורת אזלי דלפי המסורת הבלתי נקוד יש לקרות כן משא"כ המקרא הרי איננו כך ואולם הנך דרשות דקידושין (דף כ"ט ע"א וע"ב) הנ"ל אינם שנוים במחלוקת ולפי דברינו הי' ראוי שיהי' תלוים בפלוגתא דאם למסורת כו' ואולם לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי דהיכא דהמקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי לכ"ע דרשי' תרוייהו א"כ הך דקידושין (דף כ"ט) נמי הא לא מכחשי אהדדי ושפיר דריש לתרווייהו ולפי"ז הך דאביי דאשה בעלה משמחה דמכחשי אהדדי דכוונת אביי שם לחייב את בעלה לשמחה והיא פטורה משא"כ לפי המקרא החיוב עליה והבעל פטור ואם כן שפיר תלוי לכאורה בפלוגתא דאם למסורת כו' ובאתי רק להעיר:

ג) בהוריות (ד' ד' ע"א) א"ק ועשו אחת מכל מצות ולא כל מצות (מצוות ופריך אדרבה) מצות תרתי משמע א"ר נחמן בר יצחק מצות כתי' וכזה בע"ז (דף ח' ע"א) מקרין תרתי משמע א"ר נחמן בר יצחק מקרן כתי' ועוד שם (דף כ"ד ע"ב) ויעלהו זכר משמע א"ר נחמן בר יצחק ויעלה כתי' [וע"ש בגליון דיש שם קרי וכתי' ויעלה כתי' ויעלהו קרי] ובכתובות (דף ס"ט ע"ב) ינחם אחרים משמע ארנב"י ינחם כתי' [וע' כתובות (דף ה' ע"ב) השיב בבלי אחד ור' חייא שמו ויבשת ידיו יצרו ומשני ידו כתי' ונראה דר' נחמן בר יצחק מסכים שם לתי' זה דאמר בתר הכי והכתי' יצרו א"ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כו'] ובמגילה (דף ט"ו ע"ב) ורוב בגימט' מאתן וארביסר הוו ארנב"י ורב כתי' וכזה ביומא (דף ע"ה ע"ב) מחוספס א"ר יוחנן שנבלע ברמ"ח איברים (גימט' דמחספס) מחוספס טובא הוי ארנב"י מחספס כתי' ובסוכה (דף ט' ע"ב) בסכות תרתי משמע ארנב"י בסכת כתי' וביומא (דף ל"ח ע"ב) חסידיו טובא משמע ארנב"י חסידו כתי' ובשבת (דף נ"ה ע"ב) והכתי' אל בני כי לא טובה השמועה ארנב"י בני כתי' וביבמות (דף ס"ה ע"ב) וכבשוה תרתי משמע ארנב"י וכבשה כתי':

ד) בזבחים (דף ק"ז ע"א) מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מניין א"ר כהנא א"ק ואליהם תאמר על הסמוכין תאמר מתקיף לה רבא מי כתי' ועליהם ואליהם כתי' וברש"י ד"ה ואליהם תאמר כ' ועליהם קרינן עכ"ל ומבואר דלר' כהנא יש אם למקרא ולרבא יש אם למסורת ולפי"ז יסבור רבא ג"כ דבאשם תלוי חייב בחתיכה אחת ע' כריתות (דף י"ז ע"ב) דרבא עצמו מפרש טעמא דרב דבעי ב' חתיכות משום דיש אם למקרא וא"כ רבא לטעמי' דס"ל דיש אם למסורת א"כ הוא עצמו יסבור בהכרח דחייב בחתיכה אחת ויובן לפי"ז מאי דמוכח בחולין (דף ט' ע"ב) דלרבא סד"א מה"ת לחומרא וכ"כ בס' שב שמעתתא שמעתתא א' פרק ד' ולהנ"ל ניחא דלטעמי' אזיל וכמובן:

ה) בעירובין (דף נ"ב ע"ב) א"ר חנינא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס דכתי' אם תשיב משבת רגלך רגלך כתי' כו' איכא דאמרי א"ר חנינא רגלו אחת כו' יכנס דכתי' אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן עכ"ל הגמ' הנה דפליגי תרי לישני אליבא דר' חנינא אי אזלי' בתר מקרא או מסורת וע"ש דמייתי ברייתא אחרים אומרים למקום שרובו הוא נזקר והוא כלישנא בתרא דר' חנינא עש"ה ואחרים היינו ר"מ וא"כ מוכח דס"ל לר"מ יש אם למקרא וצע"ק מכריתות (דף י"ח ע"א) דלא בעי ר"מ ב' חתיכות באשם תלוי והיינו משום דיש אם למסורת ומצות כתי' עש"ה (דף י"ז ע"ב) וע' אות הקדום ואולם מצינו אחרים דאינם ר"מ וכמבואר בתוס' ברכות (דף ט' ע"ב) ד"ה אחרים ועוד בכמה דוכתי ובאתי רק להעיר:

ו) בסוטה (דף ה' ע"א) א"ר יוחנן אדם אפר דם מרה בשר בושה סרוחה רימא איכא דאמרי שאול דכתי' בשין וי"ל דר"י אזיל בתר מקרא דהברת תיבת בשר כאילו הי' סמ"ך והא"ד אזיל בתר מסורת דכתי' בשין וע"ע שם (דף ג' ע"א) אר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתי' הנה דר"ל אזיל בזה בתר כתי' דהוא בשין [וע"ע שם (דף ה' ע"ב) אריב"ל כל השם אורחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנא' ושם דרך אראנו בישע אלקים אל תיקרי ושם (בשין שמאלית) אלא ושם דרך (בשין ימנית) הנה דריב"ל אמר לה בלשון אל תיקרי ולא אמר ושם כתי' וכהך דר"ל תשטה כתי' ונראה מזה דריב"ל ס"ל כר' יוחנן דבתר קרי אזלי' ולא מיתפרשא שין שמאלית כימנית כיון דהקרי שמאלית וע"כ ההכרח לדרוש לשנות הקריאה ולומר אל תיקרי כו' ודו"ק]:

ז) בב"מ (דף כ"ב ע"ב) ר' פפא רמי כתי' כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד בעי' כי יותן דומי' דכי יתן כו' ועוד מאמר כזה לר' פפא שם (דף ל' ע"א) כתי' עבד וקרינן עובד בעי' עובד דומי' דעבד כו' הנה דר' פפא דורש לתרוייהו למקרא ולמסורת יחד באופן דלא ליכחשו אהדדי וע' אות ב':

ח) בקידושין (דף ס"ב ע"א) בשלמא לרחב"ג היינו דכתי' אם לא שכב איש אותך וגו' הנקי אלא לר"מ חנקי מבע"ל א"ר תנחום הנקי כתי' ע"ש ברש"י דלר"מ דרשי' לקרא כפי המקרא והמסורת גם יחד ולרחב"ג א"צ לדורשו רק כפי המקרא לחוד:

ט) בפסחים (דף נ' ע"א) רבא סבר למידרשי' בפירקא א"ל ההוא סבא לעלם כתי' והיינו כמ"ד יש אם למסורת ואולם שם ג"כ אין המסורת דלעלם סותר את המקרא דלעולם:

י) במנחות (דף ע"ו ע"ב) א"ר הונא מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא מ"ט מצת כתי' הנה דס"ל לר' הונא אם למסורת וה"נ ס"ל לר' הונא בב"ב (דף ט' ע"א) פרוש בשין כתי' וכמובא באות א':

יא) ביבמות (דף ס"ג ע"א) ר' אלעזר רמי כתי' כנגדו וקרינן כניגדו זכה כנגדו לא זכה מנגדתו הנה דר"א דריש המקרא והמסורת גם יחד ועוד מאמר כזה לר' אלעזר במנחות (דף פ"ט ע"ב) א"ר אלעזר כתי' ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין כו' וע"ע יומא (דף ע"ב ע"ב) ר' יוחנן רמי כתי' זר וקרינן זיר זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו ועוד שם (דף ע"ו ע"ב) ר' כהנא רמי כתי' תירש וקרינן תירוש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש רבא רמי כתי' ישמח (בשין ימנית ל' שממה) וקרינן ישמח (בשין שמאלית ל' שמחה) זכה משמחו לא זכה משממו:

יב) ע' ענין מחודש ברש"י פרשת לך עה"כ ויט אהלה בית אל מים וברש"י אהלו. אהלה כתי' בתחלה נטע את אהל אשתו ואח"כ את שלו. ב"ר [וברש"י על הב"ר שם הגירסא א"ר חנינא בתחלה נטע כו' כנ"ל] וברא"ם עה"ת שם כ' וז"ל בתחלה נטע אהל אשתו ואח"כ את שלו ב"ר דדרשי יש אם למקרא ולמסורת ואע"ג דלא אשכחן בשום דוכתא למידרש קדימה ואיחור בין המקרא והמסורת שאני הכא דאמרי' צריך לכבד את אשתו יותר מגופו כדאיתא בפ' כיסוי הדם (כוונתו אהא דאמרי' בכיסוי הדם (דף פ"ד ע"ב) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והי' העולם וק"ק דטפי ה"ל לאתויי גמ' יבמות (דף ס"ב ע"ב) דנאמר שם להדיא האי לישנא דצריך לכבד את אשתו יותר מגופו וכדאיתא שם ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו כו' עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך] ואסמכתא בעלמא היא זו ולא ילפותא גמורה עכ"ל:

ואולם בגור ארי' שם כ' וז"ל וא"ל דילמא איפכא דבתחלה נטע אהלו וי"ל שהכתיב קודם לקרי וכיון דכתי' אהלה וקרינן אהלו א"כ אהלה נטע תחלה עכ"ל הנה דס"ל להג"א ז"ל באמת דהיכא דדרשי' לתרוייהו למקרא ולמסורת אז יש אל המסורת קדימה אל המקרא ונראה דזה ג"כ תלוי בפלוגתא אי יש אם למקרא או למסורת דנהי דהיכא דמצינן למידרש תרוייהו ולא סתרי אהדדי דרשי' לתרוייהו עכ"ז למ"ד בעלמא אם למקרא היכא דסתרי אהדדי א"כ המקרא עיקר אצלו מן המסורת כיון שדוחה את המסורת עבור המקרא ע"כ גם היכא דדרשי' לתרוייהו עכ"ז יש אל המקרא משפט הקדימה כיון דהוא העיקר יותר ועוד דלענין הקדימה הרי גם עתה סתרי אהדדי שהרי א"א לתת הקדימה לשניהם רק לאחד מהם וא"כ לענין זה הרי סתרי אהדדי וכל היכא דסתרי אהדדי הרי שוב ס"ל דאם למקרא ודו"ק ולמ"ד דאם למסורת אזי הוא להיפוך דיש משפט הקדימה אל המסורת ולפי"ז צ"ל דמימרא דר' חנינא דב"ר הנ"ל הוא להך לישנא דס"ל בעירובין (דף נ"ב ע"ב) אליבא דר' חנינא דיש אם למסורת ובאתי רק להעיר:

יג) דע דפלוגתא דחזקי' ור' אבוה בפסחים (דף כ"א ע"ב) דחזקי' יליף איסור הנאת חמץ מלא יאכל בצירי ור' אבוה פליג ע"ש (דף כ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה איכא בינייהו דכ' דר' אבוה לא ס"ל לדחזקיה דלא יאכל בצירי משמע יותר הנאה מלא יאכל ורק כל הלימוד לדידי' בין היכא דכתיב יאכל ובין היכא דכתיב יאכל בצירי הוא רק מנבילה או מאותו ע"ש הנה נלענ"ד דפלוגתתם הוא ג"כ פלוגתא דיש אם למסורת או למקרא והוא עפ"י ש"ס פסחים (דף פ"ו ע"א) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת"ל בבית אחד יאכל כו' דברי ר' יהודה רש"א על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בב' חבורות ת"ל בבית אחד יאכל במאי קמיפלגי ר' יהודה סבר יש אם למסורת ור"ש סבר יש אם למקרא וברש"י ר"י סבר יש אם למסורת יאכל כתיב [לא כדקרינן בבית אחד יאכל רק כאילו הי' כתוב חולם אחר הי'] משמע אדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בב' בתים אבל גבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה ורש"א מלמד שהאוכל אוכל בב' מקומות ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בב' חבורות ת"ל בבית אחד יאכל וקסבר יש אם למקרא יאכל אפסח קאי ולא אגברי כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת לא יתחלק לב' חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה מדקרינן יאכל אפסח ולא יאכל [בחולם אחר הי'] אגברא עכ"ל וע"ש ברש"י דהביא עוד פי' אחר וסתר אותו וכ' לבסוף וז"ל ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי דגבי חבורות נקט פסח נאכל ולא נקט ב' חבורות אוכלין אותו וגבי מקומות נקט האוכל אוכל ולא נקט פסח נאכל הלכך כי דרשי' בבית אחד יאכל כמקרא אפסח משמע למעוטי חבורות וכי דרשי' יאכל אגברי משמע למעוטי מקומות עכ"ל הנה מתבאר מזה דהיכא דילפי' דין ממקרא דקרינן יאכל אז הדין ההוא תלוי אי יש אם למקרא או למסורת דלמ"ד דאם למסורת אזי גם כאן אין לנו ללמוד דין ההוא רק ראוי להיות הדין כפי המסורת דהוא יאכל וא"כ אף אנו נאמר דדרשא דדריש חזקי' מיאכל בצירי תתכן רק אי יש אם למקרא [וע"ש ברש"י פסחים (דף כ"א ע"ב) ד"ה לא יאכל דכ' מדקרינא לא יאכל] משא"כ למ"ד דיש אם למסורת וכמובן:

ולפי"ז גם מ"ש הרמב"ם בה' חו"מ דח"ש דחמץ אסור מה"ת מלא יאכל בצירי גם הוא תלוי בפלוגתא דאם למסורת או למקרא [ונודע דעת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא משום דלטעמי' אזיל דפסק בה' שגגות כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות לאשם תלוי משא"כ למ"ד דדי בחתיכה אחת אזי סד"א מה"ת לחומרא מדחייב א"ת והנה מבואר בכריתות דמ"ד דבעי' ב' חתיכות היינו משום דיש אם למקרא ומצוות קרינן ומ"ד דדי בחתיכה אחת היינו משום דאם למסורת ומצות כתיב ולפי"ז ספק ח"ש דחמץ לכ"ע שרי מה"ת דממ"נ אי יש אם למקרא הרי כל ספק מותר מה"ת ואי אם למסורת וספק אסור מה"ת שוב הא לא דרשי' יאכל ואין בהח"ש איסור מה"ת ע"ש בנושאי כלי הרמב"ם מה שהסבירו דעתו מדוע לא ילפי' גם חמץ מכל חלב כמו שאר איסורין ויש לחדש בזה עוד הרבה מאוד. וע"ע בת"כ צו פרשה ב' ברייתא י"א מצות תאכל אפי' כל שהוא ונראה דדריש ג"כ מדכתיב תאכל בצירי דהמצוה גם בכ"ש ובמ"א הארכתי בזה ולפי דרכנו איפוא גם דין זה אי אכילת קדשים מצוותה בכ"ש או לא יהי' תלוי בפלוגתא דאם למסורת וכמובן וע"ע בירושלמי פסחים פכ"ש לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל ולפי דברינו הנה גם דרש זה תלוי בפלוגתא דאם למסורת כו' וכ"ז מחודש גדול אעפ"י שהוא מוכרח לענ"ד לכאורה מש"ס פסחים (דף פ"ו) הנ"ל ובאתי רק להעיר]:

יד) בשבת (דף נ"ה ע"ב) והכתיב מעבירים א"ר הונא ברי' דר' יהושע מעבירם כתיב וע"ש ברש"י דלא גרס לה:

טו) בסוכה (דף ל"ב ע"א) א"ל רבא תוספאה לרבינא ואימא תרתי כפי דתמרי כפת כתיב ועוד שם (דף מ"ה ע"ב) א"ר הונא מ"ט דר' יוחנן בן ברוקה דכתיב כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח ורבנן אמרי כפת כתיב:

טז) בגליון ס' אור תורה לר' מנחם די לונזאנו ז"ל פ' ראה ראיתי הסברת הא דאיתא בסנהדרין (דף פ"ט ע"א) אין ממיתין אותו (לזקן ממרא) לא בב"ד שבעירו כו' אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנא' וכל העם ישמעו וייראו דברי ר"ע אמר לו ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו למה מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל מקום איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד ומבואר שם בס' הנ"ל דבהא פליגי דר"ע ס"ל דיש אם למקרא ולמסורת וע"כ כיון דקרינן ויראו וכתיב ויראו ע"כ דרשי' תרוייהו וכאילו נאמר ישמעו ויראו וייראו וע"כ בעי' שמיעה וראי' שמהם תבוא היראה וע"כ ממיתין אותו ברגל דכל העם העולין יראו מיתתו ואותם הפטורים מעלי' לרגל ולא עלו ישמעו וייראו ור' יהודה אזיל בתר מקרא לחוד וע"כ כיון דקרינן ויראו ולא ויראו א"כ אין כאן לשון ראי' אלא שמיעה ומורא לחוד ולכן די שימיתוהו מיד ויכתבו וישלחו בכל מקום כו' כדי שייראו מחמת השמיעה וזהו שאמר ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו כמו שאתה דורש שניהם בתיבת ויראו והלא לא נאמר כו' ודו"ק עכת"ד בתוספת נופך ומ"ש דר"ע דריש מקרא ומסורת מתאים עם הך דר"ע בפסחים (דף ל"ו ע"א) דדריש שם ג"כ תרוייהו גבי לחם עני ע' תוס' סנהדרין (דף ד' ע"א) ד"ה כלהו ומ"ש דר' יהודה אזיל בתר מקרא ע' פסחים (דף פ"ו ע"א וב') ע"ש ב' פירושים ברש"י ולחד פי' ס"ל לר"י להיפוך דאם למסורת וע' לעיל אות י"ג ובאתי רק להעיר:

יז) בחולין (דף כ"ט ע"א) דתני ר' יוסף תזבח שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד כו' וא"ר כהנא תזבחהו כתיב וברש"י תזבחהו כתיב ויש אם למסורת כו' וצ"ע דהא ר' כהנא ס"ל בזבחים (דף ק"ז ע"א) דיש אם למקרא וכמובא לעיל אות ד' וצ"ל דר' כהנא דחולין הנ"ל טעמא דברייתא קאמר ולי' לא ס"ל וע"ש (עמוד ב') דמסיק דברייתא כראב"ש סתימתאה אתי' אבל חכמים אומרים שנים שוחטים זבח אחד ע"ש וא"כ י"ל דהיינו טעמא דרבנן משום דס"ל דיש אם למקרא ותזבחוהו קרינן ור' כהנא גופי' כרבנן ס"ל וז"פ:

כלל קפד

אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה ע' חידוש בתוס' יומא (ד' נ"ט ע"ב) ד"ה והרי וז"ל או משום דעיקר פשטי' דקרא בדשן מזבח החיצון אלא דמחמת ייתור לא צריך למיכתבי' ומוקמינן לי' בפנימי ומנורה וחשוב לי' כמין היקיש דאיתקש כלהו לחיצון עכ"ל הנה יוצא מדברי התוס' כלל מחודש דכל היכא דפשטי' דקרא מיירי בראובן עד"מ ורק מפאת היותו מיותר לראובן דכבר נאמר מקרא אחר לענין ראובן אמרי' אם אינו ענין לראובן תנהו ענין לשמעון אז כל כיוצא בזה הוא היקיש ואיתקש שמעון לראובן:

ושוב נזכרתי דמיון לזה בש"ס בכורות (דף ט"ו ע"א) רק את דמו לא תאכל (דכתי' בפסולי המוקדשין) מאי דמו אילימא דמו ממש לא יהא אלא דמן דצבי ואיל (דפסהמ"ק איתקשו לצבי ואיל וכדכתי' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו) אטו דמן דצבי ואיל מי שרי אלא דמו חלבו וליכתוב רחמנא חלבו אי כתב רחמנא חלב ה"א אהני היקישא (דאיתקשו לצבי ואיל דחלבו מותר) ואהני קרא אהני היקישא למעוטי מכרת כו' ואהני קרא למיקם עלי' בלאו בעלמא להכי אפקי' רחמנא בלשון דמו לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת עכ"ל הגמ' הרי דדרשי' כאן תיבת דמו באא"ע לחלבו ואמרי' דאפקי' רחמנא בלשון דמו לדמות חלבו לדמו מה דמו בכרת כו' וא"כ ה"ה בכל אא"ע לראובן תנהו ענין לשמעון יש לנו לומר כן דהא דכתי' בראובן היינו להקיש שמעון לראובן כו' [וע"ע זבחים (דף ד' ע"א) והקריבו זו קבלת הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ויהי' דין ההולכה כדין הקבלה עש"ה]:

וע"ע חולין (דף קי"ג ע"ב) דס"ל לחד מ"ד דמבשל חלב בחלב פטור גם אבישול דלהכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול לומר דכיון דאאכילה לא לקי דאאחע"א אבישול נמי לא לקי ע"ש והיינו ג"כ כעין היקיש הנ"ל דהא דמוקמי' לא תבשל תניינא אאכילה היינו ג"כ באא"ע לבישול דכתי' כבר חדא זימנא תנהו ענין לאכילה ואמרי' דמאי דאפקי' רחמנא בלשון בישול היינו לומר שיודמה דין הבישול לאכילה דכל דאאכילה לא לקי ה"ה אבישול וע"ש בחולין בלישנא תניינא דס"ל להיפוך דאאכילה נמי לקי דלהכי אפקי' כו' לומר דכיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי ע"ש ולפי דרכנו הנ"ל הנה יהי' המחלוקת בזה בכל דרש אא"ע לראובן תנהו ענין לשמעון אי איתקש בזה שמעון לראובן או להיפוך היתה כוונת הכתוב לדמות ראובן לשמעון וע"ש בחולין (דף קי"ד ע"א) תוד"ה כיון מה שהניחו בתימא ולפי הנ"ל יש ליישב קצת ולפי"ז הנה מאן דס"ל שם דאאכילה לא לקי ואבישול לקי והאי כי דיני' והאי כי דיני' הנה מ"ד הנ"ל לא יסבור כלל ענין היקיש דאא"ע וס"ל דאא"ע לא הוי היקיש כלל וא"כ נמצאת סברת התוס' יומא הנ"ל במחלוקת שנוי' ובאתי רק להעיר [וע"ע יבמות (דף ע"ה ע"א) דבכל קודש לא תגע איירי באכילה ואפקי' רחמנא בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה וע"ע סוכה (דף ז' ע"ב) וסכות על הארון את הפרוכת פרוכת מחיצה וקא קריי' רחמנא סככה אלמא מחיצה כסכך בעי' ובמנחות (דף י"ז ע"ב) דאפקי' רחמנא להקטרה בלשון אכילה לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית וכזה בנדה (דף מ"ב ע"ב) א"כ מת"ל והאוכל ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל מה אוכל בכזית כו']:

והנה נזכרתי עוד ש"ס יומא (דף ל"ב ע"ב) ומניין לכל טבילה וטבילה (דכ"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה) שצריכה ב' קידושין ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש האי בטבילה כתי' אם אינו ענין לטבילה דנפקא לי' (בסוגי' שם) מבגדי קודש הם תנהו ענין לקידוש וליכתבי' רחמנא בלשון קידוש הא קמ"ל דטבילה כקידוש מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש עכ"ל הגמ' הרי דדרשי' לתיבת ורחץ באא"ע אקידוש ואמרי' דקראתו תורה ורחץ להקיש רחיצה לקידוש ולומר לך מה קידוש במקום קדוש כו' וא"כ גם בכל אא"ע לראובן תנהו ענין לשמעון יש להקיש ראובן לשמעון מדקראתו תורה ראובן או מדנכתב אצל ראובן וכדומה וע' בערכים אין היקיש למחצה אי אמרי' כן ג"כ לענין דכי היכי דאיתקש ראובן לשמעון ה"ה שמעון לראובן או לא עש"ה ובאתי רק להעיר [והנה נזכרתי עוד גמ' ערוכה סנהדרין (דף ט"ו ע"א) רובע זכר מנ"ל דכתי' כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקי' רחמנא בלשון שוכב לאקושי נשכב לשוכב כו' הרי מפורש כאן כסברת התוס' יומא הנ"ל ובאתי רק להעיר]:

כלל קפה

אמרה תורה. מצינו לשון אמרה תורה אדבר שאין כתוב בתורה רק בדברי קבלה ע' סוכה (דף מ"ט ע"ב) ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת ע"ש דקאי אקרא דמיכה ו' הגיד לך אדם מה טוב וגו' כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת וגו' וע"ע שם (דף נ"א ע"ב) התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה כו' קרא אשכחו ודרוש וספדה הארץ משפחות משפחות לבד (זכרי' י"ב) משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד אמרו והלא דברים ק"ו ומה לעת"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד כו' וכזה עוד בעירובין (דף נ"ח ע"א) אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה (זכרי' ב') וע"ע מנחות (דף פ"א ע"א) התורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה') [וע' תוס' מנחות (דף ס"ה ע"ב) ד"ה מה אי שייך לשון אמרה תורה אדבר שאין הצדוקין מודין בו וע' השגות הרמב"ן לס' המצות שורש א' ויבואר במ"א אי"ה]:

כלל קפו

אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. בחרמי כהנים לא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואם אמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים אם ירצה יחזור בו. תוס' תמורה (ד' ל"ב ע"א) ד"ה והאמר בדבריהם שם (ע"ב) ע"ש וע' תוס' יבמות (דף צ"ג ע"א) ד"ה ור"נ דמוכח שם מדבריהם דאמרי' אמירה לגבוה כמסיר' להדיוט גם בתרומה ע"ש והחילוק פשוט דתרומה גם כשהיא ביד כהן קדושתה עלה וע"כ חשוב גבוה משא"כ חרמי כהנים דבהיותם ביד כהן הם חולין וע"כ חשוב אמירה להדיוט וכמ"ש התוס' בתמורה שם ע"ש:

כלל קפז

אמירה. סתם אמירה בל' חכמים נראה דהוא רק בקול רם ולא בחשאי ודיבור בחשאי לא מיקרי אמירה ע' פסחים (דף נ"ו ע"א) ת"ר כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל וגו' ולא היו מפסיקין ר' יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שכמל"ו וברש"י אית דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו פי' שהיו אומרים אותו בקול רם עכ"ל הרי דאע"ג דנקט ר' יהודה אמירה סתם מ"מ כוונתו אקול רם וזה עיקר כוונתו לומר שחטאו במה שאמרו אותו בקול רם ועכ"ז אמר רק תיבת אומרים סתם וע"כ דאמירה סתמא היינו בקול רם ואולם י"ל דבעלמא גם אמירה בחשאי אמירה מיקריא ושאני הכא דסמך ר' יהודה על הוכחת הענין דהכוונה אקול רם דבחשאי הרי גם אנו אומרים וע"ע רא"ש ברכות פ"ג סי' י"ד שכ' וז"ל ואפי' לר"מ דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי לי' כוונת הלב וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן עכ"ל הרי דדיבור בחשאי בלי השמעת האוזן נקרא רק כוונת הלב ולא מיקרי דיבור וע"ע פי' הרא"ש נדרים (דף ע"ז ע"ב) דפי' הא דא"ר יוחנן שם וצריך שיבטל בלבו דהכוונה שיוציא בשפתיו בחשאי דכה"ג מיקרי לב ולא דיבור ומייתי שם ג"כ ההיא דברכות (דף ט"ו) לא יברך אדם בהמ"ז בלבו כו' ע"ש (ויש להביא ראיה לפי' הרא"ש נדרים הנ"ל מתוספתא טהרות פ"ו הובאה בר"ש טהרות פ"ה מ"ט אמרו לו אשתך נדרה והוא אומר בלבי הי' להפר שומעין לו כו' והכוונה על כרחך דהיפר בחשאי ולא שמעו העדים דאילו בלב ממש הא מבואר בנדרים (דף ע"ט ע"א) דהיפר בלבו אינו מופר]:

וע"ע ש"ס זבחים (דף ב' ע"ב) וזבחים בסתמא כשירין מנלן כו' אלא מהא (דתנן) לשם ו' דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח כו' א"ר יוסי אף מי שלא הי' בלבו לשם אחת מכל אלו כשר שתנאי ב"ד הוא אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו ואי ס"ד סתמא פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל ביה ובתוד"ה קיימי ב"ד ומתני כו' יש תימא למה לו להאריך כ"ז הא בהדיא אמר סתמא כשר ונראה לפרש דמי שלא הי' בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחת מכל אלו אבל חישב בלבו למה שדינו להיות כו' עכ"ל הנה דקרא ר' יוסי לדיבור לב דהא כוונתו אדיבור וקרי ליה מי שלא הי' בלבו וי"ל ג"כ דכוונתו אדיבור בחשאי דמיקרי לב וכנ"ל וקמ"ל דאפי' אם לא הי' דיבור כלל ואפי' בחשאי נמי מהני ואילו הי' אומר אף מי שלא אמר לשם אחת מכל אלו הי' אפשר לטעות דכוונתו אדיבור בקול רם כמשמעות אמירה סתם וכנ"ל וה"א דרק אם הי' שם דיבור בלי השמעה לאוזן הוא דמהני אבל אם לא הי' שם דיבור כלל לא מהני קמ"ל ודו"ק ודע דמ"ש התוס' ב"מ (דף מ"ג ע"ב) ד"ה החושב לשלוח יד הך מחשבה הוי דיבור כו' וכן מחשבת פיגול כו' וכ"כ התוס' בכמה דוכתי י"ל ג"כ דמש"ה קרי להו תנא בשם מחשבה לומר דגם דיבור בחשאי דמיקרי מחשבה מהני ודו"ק וע"ע סוטה (דף ל"ב ע"ב) דמוכח דבל' מקרא אמירה סתם הוא בקול נמוך וכל היכא דכתיב עני' ואמירה הוא בקול רם עש"ה ויש לחלק בדברים ואין להאריך:

כלל קפח

אמירה לעכו"ם שבות. דעת הרא"ם שמות פרשה י"ב פסוק ט"ז דהוא פלוגתא דר' יונתן ור' יאשי' דלר' יונתן הוא רק שבות דרבנן וקיי"ל כוותי' אבל לר' יאשי' אסור מה"ת מלימוד דכל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים ע"ש מדברי המכילתא וע' לעיל ערך אם למקרא אות י"ג דהבאתי הך דפסחים (דף פ"ו ע"א) דדרש דיאכל בצירי תלוי בפלוגתא דאם למקרא או למסורת עש"ה מש"ש בזה וא"כ י"ל דה"ה האי דרשא דיעשה דילפי' מדכתיב יעשה בצירי ולא כתיב תעשה דאגוף המלאכה הקפידה תורה שלא תעשה אפי' ע"י עכו"ם ה"ה דתלוי נמי בהאי פלוגתא וכמובן ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה