אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ל

מערכת א-כ

כלל קעד

אל. ע' עירובין (דף י"ז ע"ב) תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין כו' מתקיף לה ר' יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף ראב"י אלא מעתה דכתי' אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי ר' יונתן הכי קא קשיא לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא כו' וע' ירושלמי עירובין פ"ג ה"ד דמוכח שם דר' חייא ס"ל באמת דאין לוקין אלאו שבאל עש"ה:

כלל קעה

אלמלי נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' הוי פלחו לצלמא. כתובות (דף ל"ג ע"ב) וע"ש בתוס' שעמדו ע"ז דעכו"ם ביהרג ואל יעבור וכל שביהרג ואל יעבור החיוב לסבול כל יסורים שבעולם ולא לעבור וע"ע כזה ברש"י עה"ת פ' תשא (פרשה ל"ב פסוק כ"א ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה) וברש"י כמה יסורים סבלת עד שלא תביא עליהם חטא זה עכ"ל ומוכח דאילו היו מייסרין אותו ביסורים לא הי' לו לסבול וכבר עמד גם שם הרמב"ן על דבריו וכ' ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור עכ"ל [וע"ש ברא"ם דהי' לו גירסא אחרת ברמב"ן ולא זכיתי להבין גירסתו ודבריו ז"ל שם כלל עש"ה] וביישוב דברי רש"י נלענ"ד בפשיטות דס"ל כדעת הר"ן פ' בן סורר דההכשלה לעבוד עכו"ם לאו מאביזריהו דעכו"ם הוא ואיננה ביהרג ואל יעבור דלאו דלפני עור לאו כללי הוא לכה"ת שלא להכשיל נגד מצותיו ית' יהי' איזה מצוה שתהי' ולאו מאביזריהו דעכו"ם הוא ע"ש וא"כ כאן דהי' קפידת משה על שהכשילם בחטא ע"ז וכמ"ש כי הבאת עליו חטאה גדולה א"כ שפיר אין זה ביהרג ואל יעבור ולפי"ז נראה דהרמב"ן חולק אסברת הר"ן הנ"ל וס"ל דגם ההכשלה לעבוד עכו"ם הוא ביהרג כו' ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל א' ולעיל כלל נ"ב וכלל קל"א [ושוב עיינתי באוה"ח עה"ת שם וראיתי שכ' וז"ל מה עשה לך וגו' פי' לצד שאיסור מעשה ע"ו לאחרים אינו אלא בלאו מלקות לבד הוא שחייב ואין זה מדברים שנאמר בהם יהרג ואל יעבור כו' עכ"ל וצ"ע שלא הביא דברי הרמב"ן ז"ל דכ' דהוי ביהרג ואל יעבור וגם נראה מדבריו דהקפידא בכאן הי' על חטא עשיית ע"ז דהוא בלאו דואלק"י מסכה לא תעשו לכם והוא במלקות דאילו חטא לפני עור הא ליתי' במלקות ולולי דבריו ז"ל נלענ"ד כמ"ש דהקפידא בכאן היתה על חטא ההכשלה בעון ע"ז וכדמוכח לישנא דקרא כי הבאת עליו חטאה גדולה וזה הרי כבר מבואר בר"ן פ בן סורר והובא ברמ"א יו"ד סי' קנ"ז סעיף א' דאינו ביהרג כו' משא"כ לאו דואלק"י מסכה לא תעשו לכם יש בו צ"ע לענ"ד אם לא הוי מאביזריהו דעכו"ם ואיתי' ביהרג כו' וע' ר"ן ריש פ' כל שעה ד"ה בכל מתרפאין דכ' אלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם וז"ל ואע"ג דליתי' אלא לאו עכו"ם הוא ממש כעכו"ם וכלהו לאוי דילה אמרי' יהרג ואל יעבור עכ"ל ואיפסק להלכה כן ברמ"א יו"ד שם וצ"ע בזה על האוה"ח ז"ל דכ' דרך פשיטות להיפוך ועכ"פ במה שנוגע לפירש"י הנ"ל נלענ"ד שפיר כמ"ש דכיון דקפידא דמקרא זה הוא רק על ההכשלה בחטא וזה הרי איננו ביהרג כו' לדעת הר"ן הנ"ל וע"כ גם רש"י הכי ס"ל וע"כ שפיר פירש"י כמה יסורים סבלת כו' ובאתי רק להעיר:

כלל קעו

אלא. מצינו תיבת אלא שפירושו חוץ כמבואר בגיטין (דף פ"ב ע"א) וע"ש בגמ' דמייתי ראיה לזה ממשנה נגעים פי"ב כל הבתים מטמאין בנגעים אלא של עכו"ם וצ"ע דלא מייתי מלפני זה מתרומות פ"י מ"י כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית ועוד שם משנה י"א רי"א כל המתבשלים זה עם זה מותרים אלא עם הבשר ובכלים פכ"ו מ"ז כל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא העוצבה [וע' ב"ק (דף ס"ו ע"ב) דמייתי משנה דכלים הנ"ל ושם הגירסא חוץ מן העיצבא ואולי כך היתה גירסת הש"ס במשנה ולא היו גורסים אלא] ובאהלות פ"ט מ"ב טומאה תחתי' כו' הכל טמא אלא תוכה (הכל טמא חוץ ממה שבתוכה דטהור. ר"ש) ועוד שם מ"ח הכל טמא אלא גבה ועוד מי"ב הכל טמא אלא תוכה:

כלל קעז

אלא בלבד. ע' ס' קהלת יעקב חלק תוספת דרבנן ערך אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שכ' וז"ל ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב כ' דהא דאמרי' למלכי בית דוד בלבד לאו דווקא דגם שאול המלך, בכלל עכ"ל וצע"ק מש"ס כתובות (דף ל"ט ע"א) והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים וכ"ת בציר הוא דליכא הא טפי איכא והא אלא קאמר כו' ובתוס' הגירסא והא בלבד קאמר ע"ש ועכ"פ מבואר דלשון אלא בלבד מורה דדווקא קאמר ואין להוסיף [ועיינתי בגוף הרמ"ע שם ולא מצאתי שם מ"ש הקהלת יעקב בשמו ורק ממשיחה דיבר שם דאע"ג דמלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין מ"מ שאול נמשח בשמן המשחה וע"ש שכ' הטעם כיון דעדיין לא נבחר דוד ואולי מכללא דהך טעמא יליף הקהלת יעקב ז"ל דה"ה לענין ישיבה וע"כ הביאו בשמו כיון דחד טעמא נינהו ואולם לענ"ד יש לחלק ביניהם ואין להאריך]:

כלל קעח

אלא לא שנא. בחולין (דף מ"ו ע"ב) ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה כולה טריפה א"ל רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן לה דתניא ננרר הדם אעפ"י שלא יצא אי הכי אפי' מקצתה נמי אלא לא שנא ופירש"י דבין כולה ובין מקצתה כשירה ובתוס' ד"ה אלא ל"ש פיר"ח ל"ש וטריפה עכ"ל וע"ע דוגמת הך אלא לא שנא בשבת (דף ע' ע"ב) ושבועות (דף י"ט ע"א ודף כ"ו ע"א) וערכין (דף ו' ע"א) ובכולם פירש"י להקל [ועש"ה במקומות אלה ויש לנו לדון בזה ממקום אחד על השאר ע' תוס' מנחות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה פוק חזי מאי עמא דבר פי' בקונטרס להחמיר ור"ת מפרש להקל כי ההיא דפ"ק דעירובין גבי הילמא ולחיים וכן בפ' שלשה שאכלו (דף מ"ה ע"א) עכ"ל הרי דגם התוס' דנו בכמו זה דכמו דשם הכוונה להקל כן כאן]:

והנה מצאתי דכהך פלוגתא דרש"י ור"ח דחולין הנ"ל אם הכוונה אלא ל"ש להקל או להחמיר יש ג"כ פלוגתא בין האמוראים עצמם בשבת (דף ל"ח ע"א) בעי מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובישלה בשבת מהו אישתיק ולא א"ל ולא מידי למחר נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא מאי ול"ש רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא מבשל הוא דקעביד מעשה במזיד לא יאכל אבל האי דלא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ר' נחמן בר יצחק אמר לאיסורא כו' וע"ע דוגמת זה דמספקא לגמ' אם הכוונה להתיר או לאסור בשבת (דף ק"ח ע"א) במשנה אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא את מי המלח וטובל בהן פתו כו' (מפרש בגמ' דה"ק אין עושין מי מלח מרובין אבל עושה הוא מי מלח מועטין) א"ר יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט (ואם המרובין אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרין אף אלו מותרין, רש"י) ובגמ' איבעי' להו ר' יוסי לאסור או להתיר כו' וכזה עוד בעירובין (דף צ"ד ע"א) במשנה חצר שנפרצה לרה"ר כו' מותרים באותו שבת ואסורים לעתיד לבא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אם מותרים לאותו שבת מותרין לעת"ל ואם אסורין לעת"ל אסורין לאותו שבת ובגמ' שם (דף צ"ה ע"א) איבעיא להו ר' יוסי לאסור או להתיר כו' הנה דגם הך דר' יוסי הוא דוגמת הך דלא שנא ומספקא ליה לגמ' אם כוונתו לאסור או להתיר וע' ירושלמי עירובין שם פרק ט' ה"ד דאמשנה הנ"ל ר' יוסי אומר אם מותרים לאותו שבת כו' קאמר א"ר יוחנן כישות וקירוי' ומבוי וגר ועם הארץ חמרים (סימני הלכות הם דדמיין להך דר' יוסי ממש ואיכא לספוקי בכלהו אם הכוונה להקל או להחמיר וכדמפרש להו התם ואזיל וקמ"ל ר' יוחנן דכולן להחמיר) עש"ה בירושלמי:

וע"ע בעירובין (דף צ"ב ע"א) איתמר ב' חצירות וחורבה אחת ביניהם אחת עירבה ואחת לא עירבה א"ר הונא נותנין אותה לזה שלא עירבה אבל לשעירבה לא כו' וחייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהן אסורות ואם תאמר שתיהן מותרות כו' וברש"י וחייא בר רב אמר אף לשעירבה אני שמעתי מאבא אף לשעירבה נותנין אותה ומדעתי אני מפרש דהא דאמר אבא אף לשעירבה לאסור את שתיהן קאמר כו' ואם תאמר במה ששמעתי אף לשעירבה להתיר קאמר אבא דשתיהן מותרות כו' עכ"ל הנה דאמר רב אף לשעירבה והוא דוגמת הך דלא שנא ונסתפק חייא בר רב בכוונתו ג"כ אם הכוונה לאסור או להתיר:

וע"ע חולין (דף קי"ג ע"א) ר' ששת מלח ליה גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא עכ"ל הגמ' ושם בהכרח הכוונה להקל וכן כתבו התוס' שם אלא ל"ש ומותר בכל ענין כו' עכ"ל וא"כ יש משם סיוע לכאורה לשיטת רש"י בהך דחולין (דף מ"ו ע"ב) דפי' אלא ל"ש וכשירה:

כלל קעט

אלא אימא. בזכרוני שראיתי מובא בשם הרמ"ע מפאנו ז"ל דכל היכא דאמר הש"ס אלא אימא אין הכוונה שחוזר בו ממאמר הראשון רק הכוונה שמאמר השני הוא רק מפרש את המאמר הראשון ומאמר הראשון לעולם במק"ע ופי' בזה הך דעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ופריך הותרה לו ס"ד ומשני אלא אימא נעשית לו כהיתר והכוונה דצד התנגדות הקדושה הוא סתום בפני הנשמה הישראלית ורק ע"י הרגל החטא חלילה נפתח וניתר לו הצד ההוא בבחינה המתייחסת לעבירה ההוא כטעם בא לטמא פותחין לו וזהו הותרה לו שמתחלה היתה העבירה ובחינתה סתומה לפניו ואח"כ הותרה ונפתחה ובהיותה נפתחת ממילא נעשית לו כהיתר ופי' עוד בזה הך דשבת (דף י"ד ע"א) האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד כו' אלא אימא ערום בלא אותה מצוה והיינו דמכל מצוה נעשה לבוש לנשמה וכמ"ש צדק לבשתי וילבישני ואם אוחז ס"ת ערום אזי נקבר ערום בלי לבוש באמת כמשמעות תיבת ערום והיינו שחסר הלבוש מאותה המצוה וכן בזכרוני שפי' עוד בזה הך דברכות (דף מ"ז ע"א) שכר כולם ס"ד אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ואין בזכרוני גוף הפי' וגם אין בזכרוני אנה ראיתי כ"ז בשמו [ושוב ראיתי בשל"ה בחלק תושבע"פ בכלל לשונות סוגיות אות ס' ערך סד"א שהביא כן בשם הרמ"ע בס' עשרה מאמרות מאמר חיקור דין פ"ח ע"ש שהביא ביאור הך דשבת (דף י"ד ע"א) בשינוי ממה שכתבתי וגוף הס' עשרה מאמרות אין בידי לעיין בו]:

וע"ע בס' שנות אליהו ברכות שפי' ג"כ הך דברכות (דף מ"ז ע"א) שם תשעה וארון מצטרפין כו' וארון גברא הוא כו' אלא תשעה נראין כעשרה מצטרפין ע"ש דפי' דהארון הי' תשעה נראין כעשרה במדתו עש"ה ועד"ז ראיתי ג"כ באחד מספרי החיד"א ז"ל שפי' הך דעירובין (דף ס"ה ע"א) יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין כו' שנא' שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין מיתיבי שיכור מקחו מקח כו' כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה ופי' ז"ל דלעולם המאמר הראשון נכון כמשמעו וזה עפ"י ש"ס עירובין (דף מ"א ע"ב) ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו עכו"ם ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נ"מ למיבעי רחמי עלייהו ולפי"ז כיון דכתיב שמעי נא זאת עני' א"כ הרי עניות מעביר את האדם על דעת קונו וא"כ יש לאדם התנצלות על כל חטאיו אלא דהא קאמר בגמ' למאי נ"מ למיבעי רחמי עלייהו וא"כ יש עליו דין עכ"פ על מה שלא התפלל ע"ז אלא דכיון דאמר קרא נמי ושכורת ולא מיין ושכור הרי פטור גם מתפלה וא"כ שוב גם על התפלה אין כאן דין ונמצא דע"י שנפטרים מדין תפלה שוב הן נפטרין מן הדין לגמרי ושפיר קאמר סתמא יכולני לפטור את כל העולם מן הדין ומסיק דמדין תפלה קאמר והיינו דע"י הפטור מדין תפלה נפטרין מה"ד לגמרי עכת"ד דפח"ח:

וכן אמרתי בעניי דמאמר הזוהר דת"ח איהו שבתא דכולא שתא רמוז עד"ז בש"ס דידן בברכות (דף מ"ז ע"ב) שם א"ר אמי שנים ושבת מצטרפין א"ל ר"נ ושבת גברא הוא אלא א"ר אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין והיינו דר' אמי אמר באמת שנים ושבת ודיבר בלשון חכמה וכהך דעירובין (דף נ"ג ע"ב) ר' אבוה כי הוי מישתעי בלשון חכמה כו' וכדברי הגר"א ז"ל אהך דט' וארון עש"ה בשנות אלי' וה"נ הי' כוונת ר' אמי אשנים שהם במדריגת שבת והיינו תלמידי חכמים דהם שבתא דכולה שתא [והך דמחדדין זא"ז מבואר אצלי ג"כ איך רמוז במאמר שנים ושבת והדברים ארוכים אצלי ואכ"מ] וע"ע מגילה (דף כ"ז ע"ב) תני תנא קמי' דר' נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין כו' א"ה קדשתינהו לכלהו שבילי דנהרדעא תני ישהא כו' הרי דתני ישהא תחת מרחיק ואעפ"כ אין מאמר מרחיק בטל לגמרי דבתר הכי אמר שם שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה ובתוס' לא השתנתי כו' ואפי' היכא שיש היתר גמור כגון ששהא כדי הילוך ד' אמות עכ"ל הרי דמדת חסידות הוא מיהת שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה ונמצא מאמר מרחיק קיים לענין המדת חסידות וע"ע בהקדמת ס' שומר אמונים שהביא הך דב"ק (דף ל"ט ע"ב) שור חש"ו שנגח ר' יעקב משלם ח"נ ר' יעקב מאי עבידתי' אלא אימא ר' יעקב אומר משלם ח"נ וכ' יש בלשון ר' יעקב משלם סוד נסתר עכ"ל ומזה תדון ותקיש על כל אלא אימא שבגמ' וכל כיוצא בזה שמאמר הראשון במקומו עומד וכל דברי חכמים אמת וצדק ואין דבר מדבריהם לבטלה חלילה [וע"ע ברכות (דף י"ג ע"ב) א"ר נתן כו' על לבבך בעמידה על לבבך ס"ד אלא אימא עד על לבבך בעמידה וברש"י אפי' לב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין ומהלכין וקורין מודין הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה (כדס"ל לר' אליעזר שם (דף י"ג ע"א מקרא) עכ"ל וי"ל גם כאן דר' נתן אמר באמת על לבבך בעמידה והוי מישתעי בלשון חכמה כי הך דר' אבוה והיתה כוונתו דמה שצריך להאמר על לבבך היינו מה שצריך שיהיה באמירתו כוונת הלב אותה האמירה צריכה להיות בעמידה וממילא נפיק דעד על לבבך בעמידה כיון דעד כאן מצוות כוונה ודו"ק]:

וע"ע בברכות שם (דף כ"ג ע"א) תניא אידך הנכנס לביה"כ קבוע חילץ תפיליו ברחוק ד' אמות כו' דברי ב"ש ובה"א אוחזן בידו ונכנס ר"ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס בבגדו ס"ד זימנין מישתלי להו ונפלו אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס עכ"ל הגמ' ונראה פשוט גם כאן דאין כוונת הגמ' להגיה הברייתא רק דבברייתא הי' כתוב שפיר רע"א אוחזן בבגדו ונכנס וכוונת הברייתא דר"ע להוסיף אדב"ה אתי דבה"א אוחזן בידו כו' ואתי ר"ע להוסיף דמלבד ידו דב"ה צריך לאחוז עוד בבגדו והיינו שיאחז בבגדו וידו וכדמפרש הש"ס או דר"ע אב"ה גופי' קאי דאותה האחיזה שאמרו ב"ה אוחזן בידו כו' צריך שתהי' אחיזה ההוא בבגדו היינו שיאחז בידו בבגדו וכנ"ל ודיברה הברייתא בלשון קצרה וסמכה על המעיין שלא יטעה להבין דהך דר"ע הוא מימרא באפי' נפשי' ודי בבגדו לחוד דאין ה"א כלל לומר כן וכדמתמה הש"ס באמת בבגדו ס"ד זימנין מישתלי כו' וע"כ דיברה הברייתא בלשון קצרה כטעם לעולם ישנה אדם דרך קצרה וסמכה על המעיין שיבין הכוונה דדברי ר"ע דנשנו בתר ב"ה לאוסופי אדב"ה הוא דאתו וכנ"ל ורק שבדורות אחרונים מן הברייתא שנתמעטו הלבבות יותר שבכל דור נתמעטו הלבבות גם בזמן הש"ס וכמו שאמרו ז"ל על עצמם אם הראשונים כמלאכים כו' שבת (דף קי"ב ע"ב) ובעירובין (דף נ"ג ע"א) לבן של ראשונים כפתחו של אולם לבן של אחרונים כפתחו של היכל כו' ע"ש עוד מאמרים בזה וע"כ חשו בזמן ייסוד הש"ס שמא יטעה איזה מעיין לחשוב דמימרא דר"ע מימרא באפי' נפשי' היא וע"כ פירש הש"ס דא"א לומר כן דבבגדו ס"ד כו' אלא אימא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס היינו דבבגדו דאמר דר"ע הכוונה בבגדו ובידו אלא דידו לא הוצרך לפרש כיון דכבר איתאמר זה בדברי ב"ה ור"ע לאוסופי אידו דב"ה הוא דבא להוסיף גם בגדו וכנ"ל כנלענ"ד פשוט:

וכזה נראה עוד שם (דף כ"ה ע"א) א"ר הונא שכח ונכנס בתפילין לביה"כ מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור ס"ד אלא כדאמר ר' נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון ונראה ג"כ דאין הכוונה להגיה רק דר' הונא דיבר בלשון קצרה והיתה גם כוונתו כן שמשנזכר מניח ידו עליהן עד שיגמור לצאת העמוד היוצא ממנו בשעה שנזכר וסמך על השומע שלא יטעה להבין עד שיגמור להוציא כל העמודים לגמרי דאין זה סברא וכדמתמה הש"ס עד שיגמור ס"ד כו' [וע' פסחים (דף ג' ע"ב) דר' הונא הוא דאמר שם הך דלעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה] ורנב"י פירש יותר ואמר להדיא עמוד ראשון:

וע"ע ברכות (דף ס"ב ע"א) ת"ר איזהו צנוע זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום איני והא"ר יהודה א"ר לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית כדי שלא יהא צריך להתרחק כו' לא תימא במקום אלא אימא כדרך שנפנה ביום ונראה ג"כ דאין הכוונה להגיה הברייתא רק הכוונה דמקום דברייתא כוונתו דרך ואיכות שנפנה בלילה באותו דרך ואיכות שנפנה ביום וכזה מצינו תיבת מקום דפירושו איכות ואופן והוא ביבמות (דף פ"ו ע"ב) דמייתי קרא ואכלתם אותו בכל מקום דכתיב במעשר ראשון וקמפרש בכל מקום כל היכא דבעי דלא בעי חומה ואי אכל לי' בטומאת הגוף לא לקי עכ"ל הגמ' וקשה דהאי אי אכל לי' בטומאת הגוף מה עניינו למקום ואיך יתפרש זה אמאמר בכל מקום וע"כ כוונת הגמ' דהאי בכל מקום פירושו בכל דרך ואיכות ואופן היינו שתוכלו לאוכלו בכל אופן בין בטהרה ובין בטומאה וכמובן [והא דאמר בברכות שם ר' אשי אמר אפי' תימא במקום לא נצרכא אלא לקרן זוית צ"ל לפי"ז דה"ק אפי' תימא דהאי במקום פירושו מקום ממש לא נצרכא כו']:

וע"ע ש"ס שבת (דף ט"ו ע"א) מ' שנה עד שלא חרב, הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחניות למאי הילכתא א"ר יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות ס"ד אלא אימא שלא דנו דיני נפשות כו' וי"ל ג"כ דלעולם ר' יצחק בר אבדימי אמר באמת דיני קנסות וקאי אדיני נפשות דדיני נפשות נמי דיני קנסות נינהו וכסברת רש"י מכות (דף ה' ע"א) וזבחים (דף ע"א ע"א) דכל חיוב מיתה הוא קנס ומש"ה אין אדם נהרג עפ"י עצמו משום דמודה בקנס פטור ע"ש וכוונת ר' יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו אותם דיני קנסות התלוים בלשכת הגזית דהיינו דיני נפשות וכדכתי' בד"נ ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם כמבואר בע"ז (דף ח' ע"ב) [והא דלא קאמר להדיא דיני נפשות י"ל דמילתא אגב אורחא קמ"ל דד"נ נמי דיני קנסות נינהו וכסברת רש"י הנ"ל וכדמצינו כזה בכמה דוכתי וע"ש במכות וזבחים בתוס' שנחלקו על רש"י וס"ל דאין ד"נ קנס עש"ה וי"ל דגם הש"ס הוא שמחולק בזה עם ר' יצחק בר אבדימי וס"ל דאין ד"נ קנס ולכן הוצרך הש"ס להגיה להדיא דיני נפשות אבל ר' יצחק בר אבדימי גופי' שפיר אמר דיני קנסות וכנ"ל]:

וע"ע שבת (דף ל"ג ע"ב) מכה זו (אסכרה) מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה כו' נענה ר"א ברבי יוסי ואמר מפני שאוכלין בה דברים טמאים דברים טמאים ס"ד אלא שאוכלין בה דברים שאינם מתוקנים (מעושרים שהטבל במיתה ביד"ש) וי"ל ג"כ דראב"י אמר באמת דברים טמאים והי' כוונתו אטבל אלא דקרי לטבל דבר טמא וזה עפ"י דברי התנחומא ראה עה"כ עשר תעשר וז"ל האוכל פירותיו טבלים כאילו אוכל נבילות מה טעם לא תאכלו כל נביל' וכתי' בתרי' עשר תעשר עכ"ל ונבילה הרי הוא אב הטומאה ומטמא במגע ובמשא ומש"ה מיקרי שפיר גם טבל דבר טמא והיתה כוונת ראב"י דוודאי נבין כוונתו אטבלים דדברים טמאים ממש הרי אין עונשן מיתה ביד"ש וכקושית הש"ס דברים טמאין ס"ד וכפירש"י שם ע"ש ועל כרחך כוונתו אאוכל שהוא במיתה ביד"ש ויש בו דמיון וענין טומאה מדקרי לי' דברים טמאים וזה איננו רק טבל דהוא במיתה ביד"ש ואיתקש לנבילה דהוא אב הטומאה (והא דלא נקט בהדי' טבלים י"ל דמילתא אגב אורחא קמ"ל דיש בטבל ענין טומאה מה וכמו שהשמיענו זה התנחומא הנ"ל וגם גוף ההיקיש של הסמוכין דאיתקש טבל לנבילה דוודאי הכוונה לומר דיש בטבל גם ענין טומאה מה (אעפ"י שאינו מטמא בפועל) כנבילה דאי הכוונה לענין איסור לומר דאיסורו חמור כנבילה אדרבה הרי טבל חמור מנבילה דנבילה רק בלאו וטבל במיתה ביד"ש ואולם בר"ש מע"ש פ"ה מ"ח בשם הירושלמי דטבל קרוי קודש ובאתי רק להעיר:

וע"ע כלל קכ"ט שהבאתי ראיות רבות דאיסור מיקרי טומאה וא"כ י"ל כוונת ראב"י בפשיטות באמרו מפני שאוכלין בה דברים טמאים וכוונתו דברים אסורים ומובן ממילא הכוונה אטבל דאין לך אוכל איסור במיתה ביד"ש רק ג' אוכל טבל וטמא וזר שאכלו תרומה כמבואר בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) ותרומה לא מיקרי דבר טמא דאדרבה קודש היא וא"כ ממילא כוונתו אטבל אלא דהש"ס פירש יותר ואמר דברים טמאין ס"ד כו' וכזה יש לפרש ג"כ הך דע"ז (דף ל"ו ע"א) שמואל אמר זליפתן של כלים טמאין אוסרתן אטו כ"ע אוכלי טהרות נינהו אלא זליפתן של כלים אסורין וי"ל דשמואל אמר באמת טמאין וכוונתו אסורין וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור מיקרי טומאה וכמו שהבאתי בכלל הנ"ל וע"כ לא חש שמואל לדקדק בזה והש"ס פירש יותר דאין הכוונה טמאין ממש דאטו כ"ע אוכלי טהרות נינהו אלא הכוונה אסורין וכן הך דכתובות (דף כ"ח ע"ב) ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו טהורה משפחה זו טמאה טהורה וטמאה ס"ד אלא משפחה זו כשירה ומשפחה זו פסולה וי"ל ג"כ דהברייתא שנאה באמת טהורה וטמאה וקראה לפסלות והכשר טהרה וטומאה וכדמצינו כן ג"כ בכמה דוכתי וכמו שהארכתי בכלל הנ"ל שם והש"ס פירש יותר ואמר טהורה וטמאה ס"ד כו']:

וע"ע שבת (דף ו' ע"ב) אמר מר אם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל (הכי תני' בברייתא המובאה שם לעיל מיני') בשוגג חייב חטאת פשיטא במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא לי' הא נמי פשיטא הא קמ"ל כדרב דא"ר מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב אלא אחת איני והתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת והוינן בה מניינא ל"ל וא"ר יוחנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב עכאו"א אלא אימא אינו חייב על אחת מהן (אחת יש בהן שאין חייב עלי' מיתה ולא פירש איזו היא) והא קמ"ל הא (הוצאה) מהנך דלא מספקן עכ"ל הגמ' וי"ל ג"כ דבאמת הי' כתוב במגילת סתרים ואינו חייב אלא אחת והכוונה דאיסי בן יהודה הוא עצמו ג"כ קיבל כך מרבותיו דיש אחת שאין חייבין עלי' מיתה ולא ידעו איזהו וא"כ מעתה מספק א"א לחייב מיתה על שום אחת מהן דשמא זו הפטורה ורק על אחת מהן אפשר לחייב והיינו הוצאה דהיא מהנך דלא מספקן משא"כ השאר כלהו דמספקן א"א לחייב מיתה על שום אחת מהן ולכן שפיר אמר איסי דאין חייב אלא אחת והכוונה דרק אחת יש שחייב עלי' מיתה אבל השאר פטור אכולם מספיקא [ונ"מ לענין קלב"מ לפטור ממון דספק נפשות להקל הוא וודאי פטור מפאת והצילו העדה ואין פוטר ממון וכמ"ש האחרונים ז"ל וכנודע]:

ואולם עדיין אין מדוקדק קצת דהל"ל ואין חייב אלא על אחת וי"ל דקאי אעושה כל המלאכות במזיד דבכל חדא ה"ל התראת ספק ולאו שמה התראה ע' רש"י זבחים (דף ע"ח ע"א) ד"ה א"א ואין כאן התראה רק על הוצאה דהוא מהנך דלא מספקן וא"כ נמצא דאע"ג דעשה כולם מ"מ אינו חייב רק מיתה אחת לא דמתחייב ל"ט מיתות רק דא"א לעשותם בפועל מפאת דאטו בתרי קטלי קטלית לי' רק דאין מתחייב כלל רק מיתה אחת ויותר מזה אין מחויב כלל משום דאין כאן התראה וכנ"ל וא"כ מובן שפיר הלשון ואין חייב אלא אחת ודו"ק]:

וע"ע קידושין (דף כ"ד ע"ב) ת"ר בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שיחרור דברי ר"ש כו' ר' טרפון אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הוא (הא) קראי קא דרשי (ע"ש דדריש שאר איברים מריבויא) אלא הואיל ומדרש חכמים הוא וי"ל ג"כ דבאמת שנה בברייתא הואיל וקנס חכמים הוא והכוונה לפמ"ש התוס' שם ד"ה הואיל ומדרש חכמים הוא וז"ל פי' משום הכי אמר דבשאר דברים צריך גט שיחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאין באין אלא מכח דרשא לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישי' שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תיקנו גט שיחרור עכ"ל ולפי"ז י"ל דבאמת שנאה הברייתא הואיל וקנס חכמים הוא והכוונה כדברי הגמ' הואיל ומדרש חכמים הוא אלא דאילו הי' שונה כן להדיא הי' קשה עדיין דמה בכך דהוא מדרש כו' הלא כמה גופי תורה כו' והי' צריך להוסיף ולפרש דמפאת היותו מדרש אין ידוע לעולם ויש לחוש שימצאנו ויאמר לו עבדי אתה וע"כ אמר לשון קצרה הואיל וקנס חכמים הוא דבזה רימז ממילא דאין המדרש ידוע דאילו הי' ידוע שוב ממילא הרי א"א שיוחשב קנס כיון דידע שישתחרר ע"י הפילו אבר ממנו וא"כ הרי על דעת כך נכנס ונוח לו להפסיד העבד ולצערו בהפלת אבר ממנו וא"כ ממילא איננו קנס לו כלל כיון דבעצמו חפץ בכך וע"כ דאין המדרש ידוע ואמרי' בסתמא דלא ידע מן המדרש דאילו ידע לא הי' רוצה להפסיד כל העבד בכעסו וע"כ שפיר הוא קנס כיון דלא נכנס על דעת כך וא"כ במאמר הואיל וקנס חכמים הוא נרמז מאיליו דאין המדרש ידוע כדי שנבין ממילא הטעם מדוע צריך ג"ש דכיון דאין המדרש ידוע יש לחוש שמא ימצאנו כו'. [ולשון קנס חכמים דאמר אע"ג דהוא קנס דאורייתא שהתורה קנסתו בכך וכדילפי' מדרשא מ"מ הואיל ואין מפורש בכתוב רק נלמד מדרשא שפיר מתייחס לחכמים וכנודע דעת הרמב"ם ז"ל דכל דאתי מדרשא נקרא לפעמים בשם דברי סופרים וגם אין להקשות ע"ז דא"כ שן ועין דמפורשים בתורה והכל יודעין הדין יומצא דלא הוו קנס והרי מבואר בכ"ד דגם שן ועין חשיבי קנס לענין מודה בקנס דאין זה קושי' דלענין מודה בקנס גם אם אין הטעם ממש מטעם קנס עכ"ז כיון דאין הממון בתורת תשלומין וכערך מה שבידו מממון חבירו או הפסידו רק יותר מזה וכגון בעבד שמפסיד כל העבד דדמיו יותר מדמי העין שהפסידו אזי כל כה"ג קנס מיקרי לענין זה וכמובן:

ועיין ברכות (דף ה' ע"א) ק"ו משן ועין ומה שן ועין שהן אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו (דהם טובה לאדם וצריך לקבלם באהבה ע"ש) וא"כ מוכח נמי מהאי דרשא דאין הטעם בשן ועין ממש משום קנס דא"כ מה דן ק"ו מזה איסורין הבאין על האדם חלילה ממקום ית' דלא שייך זה וע"כ הכוונה דגם שן ועין איננו משום קנס האדון רק דענין מיעוט הגופניות הוא גורם החירות וק"ו ליסורין בכל הגוף דהם מיעוט הגופניות ביותר דגורמין הגברת הצורה וחירות הנפש וכמובן:

ועיין ס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב היסורין פרק א' שהאריך בהבנת מאמר זה עד"ז עש"ה כי גם שס מבואר דאין טעם שן ועין מטעם קנס רק דחומריות העבד כטעם עם הדומה לחמור גורם לו ענין העבדות וכאשר בא מיעוט החומריות ע"י האדון דמיעוט החומריות הוא היפוך ענין העבדות אזי ממילא הוא יוצא לחירות ומסתלק מן השיעבוד אשר הוא משועבד אליו מפאת הענין החומריי עש"ה ואין להאריך ודע דדעת רש"י מכות (דף ה' ע"א) וזבחים (דף ע"א ע"א) דהבאנו למעלה דכל חיוב מיתה הוא קנס יל"ע ג"כ לפי דברינו בזה דכיון דאין אדם מתחייב מיתה אא"כ התרו בו והתיר עצמו למיתה ואמר יודע אני וע"מ כן אני עושה א"כ הרי נכנס ע"ד כן וחפץ בעבירה יותר מחייו וא"כ ממילא הרי אינו קנס לו כלל ובאתי רק להעיר]:

וע"ע יבמות (דף צ"ו ע"ב) אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתתא (המובאה שם משום ר' יוחנן) בי מדרשא ולא אמרה משמי' דר' יוחנן שמע ר' יוחנן איקפד עול לגבי' ר' אמי ור' אסי אמרו לי' לא כך הי' מעשה בבית הכנסת של טברי' בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי עד שקרעו ס"ת בחמתן קרעו ס"ד אלא אימא שנקרע ס"ת בחמתן כו' ובתוד"ה קרעו ס"ד. קרעו משמע בכוונה עכ"ל וי"ל ג"כ דבאמת אמרו ר' אמי ור' אסי לשון קרעו והכוונה דאנשים גדולים כאלו ר"א ור' יוסי גם העשי' בלי כוונה נחשב להם לגודל מעלתם כאילו עשאותו בכוונה וכענין שגגת תלמוד עולה זדון כי כל שהאדם גדול יותר ודעתו רחבה יותר אזי יותר בכחו להיות מתון ונזהר במעשיו וגם חטא בלי כוונה הנעשה ממנו יחשב לו לגודל מעלתו כאילו בכוונה עשאו וזה מעין הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ובכיון אמרו ר' אמי ור' אסי כן לר' יוחנן לגודל ערכו וכאילו רצו להוכיחו על הקפדתו ולומר כי פן ואולי יצא דבר תקלה שלא במכוון ע"י ההקפדה ולגודל ערכו כאילו עשאו במכוון יחשב לו ועונש יתר יענש חלילה וע"כ שפיר אמרו לשון קרעו והש"ס חש שמא יבוא איזה מעיין ושומע לטעות ולחשוב באמת חלילה שבכוונה עשאו ולכן אמר קרעו ס"ד אלא אימא שנקרע כו' ורק דלגודל מעלתם קרי לי' קרעו ומעלה עליהם כאילו עשאוהו בכוונה אבל באמת הי' נקרע שלא בכוונה ודו"ק:

ועיין ס' מדרש תלפיות אות א' ענף אביגיל שהביא גמ' מגילה (דף י"ד ע"ב) בענין אביגיל דאמר מלמד שגילתה שוקה כו' וז"ל א"ה נלאו הרעיונות כו' איך אביגיל עשתה כאחת הנבלות לגלות שוקה כו' ובתחלת העיון ראיתי לומר תיקון על אביגיל שלא גילתה שוקה בקו"ע חלילה רק ברדתה מן החמור נתגלה שוקה וראתה דוד ומצאתי כן בכלי יקר משם הר"י אברבנאל ז"ל אך שיש לדקדק דאם היה כך הל"ל נתגלה שוקה ולתקן זה נראה דכיון שמיהרה לרדת מן החמור כמו שמעיד הכתוב והמהירות גרמה הגילוי נחשב לה כאילו היא גילתה את שוקה מדעתה ומרצונה כו' עכ"ל וא"כ גם כאן י"ל דכיון דחמתן גרמה שיקרע הס"ת ע"כ נחשב להם כאילו קרע חלילה בכוונה ומה גם באדם גדול וכאמור ושפיר אמר לישנא דקרעו רק שהש"ס חש שלא יטעה המעיין לחשוב דקרעו בידים ממש חלילה לכן אמר קרעו ס"ד אלא אימא שנקרע ס"ת בחמתן ורק מפאת דחמתן הוא שגרמה קרי לקריעה שנקרע מאיליו "קרעו" ודו"ק [והא דלא אמר גם במגילה שם גילתה ס"ד אלא אימא שנתגלה כו' ע' בס' מדרש תלפיות שם דכ' בתר הכי שם באמת פי' אחר בהך דמגילה עש"ה וכוונתי רק דלפי רעיון המדרש תלפיות הנ"ל שהי' סבור מתחלתו לפרש הך דמגילה כן יש לפרש לפי האמת כן ש"ס דיבמות הנ"ל וכמובן]:

וע"ע חולין (דף י"ג ע"ב) וניחוש שמא מין הוא א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אין מינין בעכו"ם והא קא חזינן דאיכא אימא אין רוב עכו"ם מינין וברש"י הילכך ה"ל מינין מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן עכ"ל וי"ל ג"כ דר"נ אמר באמת לשון אין מינין בעכו"ם דכיון דהרוב אינם מינין ע"כ נקט לשון מוחלט אין מינין בעכו"ם והוא כדוגמת הך דיבמות (דף כ"ז ע"א) כיון דרובה גבי' קרי לי' כולן וגם י"ל דכוונת ר"נ רק לענין הקושי' וניחוש שמא מין הוא וע"ז אמר דאין מינין בעכו"ם לענין זה שיהיה לחוש להן דכיון דליכא רק מיעוטא הרי למיעוטא לא חיישינן [ודוגמתו חולין (דף נ"ז ע"א) חזקי' אמר אין ריאה לעוף כו' מאי אין ריאה לעוף אילימא דלית לי' כלל והא קא חזינן דאית לי' כו' אלא אין לו לא לינפל ולא ליחמר כו' וה"נ אמרו אין מינין בעכו"ם הכוונה דאין מינין לענין זה שיהי' לחוש להן וכנ"ל] והש"ס חש דשמא ישמע השומע ויבין הדברים כפשוטן דאין מינין כלל בעכו"ם ויכחישנו מן המציאות דקא חזינן דאיכא ע"כ ליתר ביאור פריך הש"ס והא קא חזינן כו' ומשני אימא אין רוב כו':

ועיין עוד בחולין (דף נ"ו ע"א) הא גופא קשיא אמרת בודקין לחולדה ביד כו' אלמא אית לי' בדיקותא והדר תני נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח אלמא לית לי' בדיקות סיפא אתאן לעוף של מים הואיל ואין לו קרום אין לו קרום סלקא דעתך אלא הואיל וקרומו רך ע"ש דאמר שם כזה עוד אלישנא דר' ענן ור' מתנא ונראה ג"כ דהיה המאמר באמת אין לו קרום והכוונה דהוא כאילו אינו כיון שהיא רך ומכי נשבר העצם תו לא קאי, קרום וכפירש"י שם עש"ה וע"ע נזיר (דף מ' ע"א) א"ר חסדא ללקות באחת (נזיר שגילח אפי' שערה אחת לוקה) כו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער (ופריך) בתער אין במידי אחרינא לא והקתני מניין לרבות את כל המעבירין אלא אימא כעין תער ונראה ג"כ דהאי אלא אימא אין הכוונה להגיה דר' חסדא אמר כעין תער רק הכוונה דבתער דאמר ר' חסדא כוונתו כעין תער וראי' לזה דשם (דף נ"ט ע"ב) איתא אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי כו' ה"ז לוקה הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער עכ"ל הגמ' הרי דשם לא אמר הש"ס אלא אימא כעין תער רק אמר סתם כעין תער והכוונה פשוטה בהכרח דבתער דקאמר רב כוונתו כעין תער וא"כ גם כאן ג"כ למה לנו להגיה בדברי ר' חסדא ומדוע לא נפרש ג"כ דבתער דקאמר רב חסדא כוונתו כעין תער וע"כ דהאי אלא אימא דכאן ג"כ אין הכוונה להגיה רק לפרש וכנ"ל [ואין לדקדק אהא דאמר כאן אלא אימא (ובדף נ"ט ע"ב) לא אמר אלא אימא דכזה מצינו כמה דוכתי בגמ' דאין הלשון שוה בכל המקומות אף שהכוונה אחת] ומכאן ראי' ברורה ומקור נפתח דאין לשון אלא אימא מכריח היות הכוונה לחזרה רק יוכל להיות הכוונה לפירוש וביאור דהא כאן אמר ג"כ אלא אימא וע"כ אין הכוונה להגיה רק לפרש כיון דכזאת הסוגי' ממש הוא (בדף נ"ט ע"ב) ושם לא אמר אלא אימא רק פרושי קמפרש דבתער דקאמר רב היינו כעין תער:

וע"ע קידושין (דף כ"ט ע"א) ר' יהודה אומר כל שאינו מלמדו אומנות (כל שאין מלמד את בנו אומנות) מלמדו ליסטות ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות והנה כסגנון הך דקידושין איתא ג"כ בסוטה (דף כ"א ע"ב) ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות תפלות ס"ד אלא אימא כאילו למדה תפלות (שמתוכה היא מבינה ערמימות ועושה דברי' בהצנע) עכ"ל הגמ' הנה דהך דקידושין ודסוטה הם מאמרים דומים ואין ספק שאין הכוונה בב' המקומות האלה להגיה ולומר שנחסר תיבת כאלו בטעות דלא עבידי אינשי דטעו בב' מקומות טעות שוה לחסר תיבת כאלו דייקא ובב' מאמרים הדומים זה לזה דייקא ומובן לכל אשר לו עינים לראות שאין הכוונה לא בזה ולא בזה להגיה רק דבשניהם נאמר המאמר באמת בלי תיבת כאלו והכוונה פשוטה בהך דקידושין כל שאין מלמדו אומנות הנה בזה שאין מלמדו אומנות ולא יהיה לו במה להמציא פרנסתו וסופו ללסטם את הבריות הנה בהעדר לימוד האומנות איפוא הנה הוא מלמדו ליסטות וכן בהך דסוטה הכוונה פשוטה דמתוך שמשתמשת בערמה הנקנית לה מן החכמה לרעה ולתפלות הנה בלמדו אותה תורה הרי הוא מלמדה תפלות והש"ס רק פרושי קמפרש כיון דשטחיות המאמר לכאורה דמלמד ליסטות ותפלות בידים וזה הרי אינו ע"כ לתוספת ביאור קמפרש הש"ס דכוונת הלשון מלמדו כו' דהיינו דהוי כאילו מלמדו כו' וז"פ וברור לכל מבין:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה