אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-כ

מערכת א-י

כלל קנג

אכילה. אי בליעה בלי לעיסה מיקרי אכילה כבר האריכו האחרונים ז"ל בזה והנה אמת הדבר דשטחיות הדברים מוכיחין ברוב המקומות דבליעה מיקרי' אכילה וכהך דכתובות (דף ל' ע"ב) כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה וחולין (דף ק"ג ע"ב) בגרומיתא זעירתא וכבר הובאו מקומות אלה באחרונים והך דפסחים (דף קט"ו ע"ב) בלע מצה יצא אם כי הת"ח כ' דמצה שאני דיוצאין בה גם שלכד"א משום דקרוי' לחם עוני מ"מ הרי דעת רש"י פסחים (דף ל"ה ע"א) ד"ה אין דבעי' גם במצה כד"א ע"ש והכי מיסתבר נמי מסברא החיצונה כיון דכתי' תאכלו מצות והרי הצריכה התורה אכילה וכל שאין אוכל כמו שהוא הדרך לאכלו אין ראוי שיקרא אכילה וכמו שהוא בכל המעשים שהצריכה תורה לעשות שאם אין עושה את העשי' ההוא כמו שהדרך לעשותה אין לה שם של עשי' ההוא וכמו שהארכתי להזכיר איזה ראיות לזה בכלל (ע"ב) ע"ש ועוד יותר מהמה יבואר במקומו אי"ה ומדוע תוגרע עשי' שהצריכה תורה במצה משאר עשיות כין שאין דין זה דבעי' כדרך כו' מיוחד באכילה לבד רק גם בכל עשיות כן הוא:

וע"ע תוס' יבמות (דף ע"ג ע"ב) ד"ה טומאת וז"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה לטומאת עצמן ל"ל אזהרה לאוכל בטומאת הגוף דנ"מ היכא שתחב לו חבירו בבית הבליעה עכ"ל וכן הוא בתוס' זבחים (דף ק"ו ע"א) ד"ה כיון שנגע בו טמאהו וז"ל אע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפי' בנותן לתוך פיו עכ"ל וע"ע תוס' חולין (דף ק"א ע"א) ד"ה שפיר ותוס' סנהדרין (דף פ"ג ע"ב) ד"ה פרט עש"ה דפשיטא להו להתוס' בכל הני דוכתי דבליעה מיקרי אכילה:

וע"ע תוס' כתובות (דף י"ב ע"ב) אמתני' דאכל אוכלין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב ובתוס' אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי וא"ת תיפוק לי' מכי נגע בהו טמא וי"ל דתחב לו חבירו בבית הבליעה עכ"ל וע"ע בפי' הר"ש משאנ"ץ על הספרא ויקרא דיבורא דחובה פרשתא י"א ברייתא ה' דאהא דאמר שם דאכילתו ואכילת חבירו (אם אכל בכחצי פרוטה והאכיל לחברו חצי פרוטה מן ההקדש) מצטרפין למעילה כ' וז"ל תימא בלא אכילת חבירו נמי מיחייב שהרי הוציאה מרשות הקדש כשנתנה לחבירו וי"ל דמיירי שתחב לחבירו בבית הבליעה כו' עכ"ל הנה דפשיטא לי' ג"כ ז"ל דבתחב לחבירו בבית הבליעה ובלעו חשוב הבולע אוכל וע' מעילה (דף י"ח ע"ב) וע"ע בס' גור ארי' עה"ת דברים י"ב פסוק ט"ו שכ' וז"ל וא"ת דלא לכתוב רק שהטמא יאכל דהשתא הוי טומאת הגוף וטומאת בשר שהרי בשר טמא האוכל ממנו נטמא ואם כן כבר נטמא ואם כן נאכל הבשר בטומאת עצמו וי"ל דהוי מוקמי' קרא כגון שתחב לו אחר בבית הבליעה כו' עכ"ל:

והנה גם נבלת עוף טהור מטמא ע"י אכילה וגם אינו מטמא שלכד"א וכמו שביררתי באתוון דאורייתא כלל א' מכמה דוכתי בארוכה ועכ"ז מוכח להדיא מרש"י חולין (דף כ' ע"ב) ד"ה מלק דמטמא ע"י תחיבה בבית הבליעה אף בלי לעיסה עש"ה בכל הדיבור דמוכח דרק בנבלת בהמה אינו מטמא בכה"ג אבל דומי' דהכי בנבלת ע"ט מטמא [וקצ"ע דל"ל לרש"י שם למינקט האי גוונא לאשכוחי טומאת בית הבליעה בנבלת בהמה מבלתי שיהי' שם טומאת מגע נבילה בלא"ה מעיקרא ומדוע לא נקט בפשיטות כגון דאכל ב' חצאי זיתי נבלת בהמה בזאח"ז בכא"פ דמשום מגע לא נטמא דאין נגיעות מצטרפות בכא"פ ואפי' בב"א יש פלוגתא בחולין (דף קכ"ד ע"ב) אי יש נוגע וחוזר ונוגע וצירוף דכא"פ וודאי דלא שייך בנגיעה או משא וא"כ מפאת נבלת בהמה הרי אין מטמא ואילו מפאת הלימוד מנבלת ע"ט הי' ראוי שיטמא בכא"פ וכמבואר בזבחים (דף ע' ע"א) דנבלת ע"ט מטמא בכא"פ וצע"ק ואכ"מ להאריך בזה] וכדברי רש"י חולין הנ"ל מבואר ג"כ בתוס' נדה (דף מ"ב ע"ב) ד"ה יצתה ובר"ש ורא"ש זבים פ"ה מ"ג דברייתא המובאה בנדה שם דנבלת ע"ט מטמא בבית הבליעה ונבלת בהמה לא איירי [לרבא דמקום נבלת ע"ט בית הסתרים הוי] בתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא הסיט את הנבילה ע"ש וא"כ מבואר דנע"ט מטמא בכה"ג (וכן מוכח עוד מלשון הספרא ויקרא פרק י"ב ברייתא ח' וז"ל אשר יטמא לרבות בועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף הטהור עכ"ל וכזה עוד בספרא אמור פרק ד' ברייתא ד' אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף הטהור ומדלא אמר לרבות אוכל נע"ט מוכח דאפי' הי' שם בליעה לבד בלי לעיסה נטמא ואע"ג דכתי' בי' אכילה ואין מטמא שלכד"א וכל טומאתו הוא רק בתורת אכילה דאכילת נבלת הע"ט הוא שמטמא וכמו שהארכתי לברר באתוון דאורייתא שם וא"כ מבואר דגם בליעה בלי לעיסה מיקריא אכילה:

ואולם יש לי להביא קצת ראי' דבליעה לא מיקריא אכילה מרש"י שבת (דף ע"ג ע"א) דאמר התם ואביי (דס"ל דמתעסק היינו בנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר דהי' סבור שהוא חפץ אחר וגם נתכוון למעשה אחרת הגבהה ועלתה בידו חתיכה) שגג בלא מתכוון דשאר מצוות היכי דמי דסבור רוק הוא ובלעו כו' וברש"י שהי' חלב נימוח וקסבר רוק הוא ובלעו דלא איכוון לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתי' עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה כו' עכ"ל ומוכח קצת דבליעה לא חשיבא אכילה ודו"ק:

והנה גם מסברא יש לדון לכאורה בזה דכיון דאין הדרך לאכול בבליעה בלי לעיסה וע' ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלקינהו ונבלעינהו וברש"י לשלקינהו בקדירה הרבה עד שלא יצטרך לכוססן בשיניו עכ"ל ומוכח דרק ע"י שליקה שנעשה הדבר רך הדרך לבולעו אבל בלתי זה אין הדרך לאכול בלי לעיסה והיא אכילה קשה דאל"כ מה זה ששואל מאי תקנתי' הרי יכול לבלעו בלי לעיסה ועל כרחך דאין הדרך לעשות כן והיא אכילה קשה וכנ"ל וא"כ הרי הוא שלכד"א וראוי מסברא שלא יוחשב אכילה ואמנם אחרי דמצינו בכמה דוכתי דבליעה חשובה אכילה ע"כ צ"ל דאם דהוא אכילה קשה עכ"ז לא חשוב שלכד"א ואין דברים כאלה מסורים לנו ודוגמת זה מצינו ביין חי דכתבו כל הראשונים דיינות שלהם היו חזקים ולא היו שותים אותם חי רק מזוג ועכ"ז חשיב יין חי שתי' ומברכין עליו ברכה ראשונה למר שהכל ולמר בפה"ג ע' ברכות (דף נ' ע"ב) ולא עוד אלא שיוצאין בו ידי שמחת יו"ט כמבואר ברשב"ם ותוס' פסחים (דף ק"ח ע"ב) והבאתי במ"א ראי' לזה מירושלמי סוכה פ"ד ה"י דיין גלוי פסול לנסכים משום דכתי' המשמח אלקי"ם ואנשים וע"כ אין ראוי לניסוך כ"א כאשר הוא משמח אנשים ולא כשהוא גלוי ומסוכן לשתות מפאת הגילוי ע"ש והנה מבואר בש"ס בבא בתרא (דף צ"ז ע"ב) דיין מזוג פסול לנסכים וע"ש ברשב"ם בשם הספרי והוא בספרי פנחס עה"כ ונסכו רביעית ההין וז"ל חי אתה מנסך אי אתה מנסך מזוג עכ"ל וא"כ אי איתא דיין חי אינו משמח א"כ איך כשר לניסוך הא אינו משמח אנשים וכירושלמי הנ"ל וע"כ דגם יין חי משמח וא"כ מבואר דאין השערת ענין כד"א ושלכד"א מסור לנו שהרי יין חי לא הי' הדרך לשתותו מפני חזקו ועכ"ז לא לבד דמיחשיב שתי' רק נחשב גם משמח ובאתי רק להעיר:

וע"ע בס' המצוות להרמב"ם מצוה קפ"ז ממצות ל"ת שכ' וז"ל וכבר זכרנו הסבה שבעבורה לא כ' אכילת בב"ח שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח כו' עכ"ל ונראה מלשון הרמב"ם ז"ל דרק בבלעו והוא חם הוא דהוי שלכד"א משא"כ בליעה לחודא הוי שפיר כד"א וחשוב אכילה:

ואולם ראה זה מצאתי ברא"ם עה"ת סוף תשא עה"כ לא תבשל גדי בחלב אמו שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל בשינוי וז"ל וא"ת מ"ש בב"ח מכל איסורין שבתורה שבכולן כתב לשון אכילה וכלל בו האכילה וההנאה ואילו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואזהרה אחת להנאה כבר תי' הרמב"ם בס' המצות ואמר שמפני שלא הי' אפשר לכתוב באיסור בב"ח לשון אכילה מפני שכל איסור שנזכר בו לשון אכילה אינו חייב בו עד שיהנה ממנו באכילתו אבל אם פתח פיו ובלע האיסור או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו ומה שדומה לזה הוא פטור חוץ מבב"ח שהוא חייב בו על אכילתו ואפי' לא יהנה בו כמו שהתבאר בשני מפסחים ולפיכך לא כתב בו לשון אכילה כו' עכ"ל:

הנה דהביא ז"ל דברי הרמב"ם בשינוי ובהכרח שהי' לו גירסא אחרת ברמב"ם ממה שהוא לפנינו ולפי גירסתו דכ' אבל אם פתח פיו ובלע כו' או אם אכלו חם מבואר להדיא היפוך ממה שכתבנו רק דגם בליעה לחודא חשוב שלכד"א וע"ע בגור ארי' תשא שם דכ' וז"ל וא"ת ולמה לא כתב רחמנא הך איסור אכילה בל' אכילה כמו שאר איסורים כו' ותי' הרמב"ם בסה"מ דלכך לא נכתב בל' אכילה דכל איסורים שנכתבו בל' אכילה אינו לוקה אא"כ נהנה ממנו באכילתו לאפוקי אם שרף את גרונו באכילתו פטור אבל בב"ח לכך לא כתב אצלו לשון אכילה לחייב אותו אפי' לא נהנה כלל באכילתו ואין זה התי' נכון אצלי כלל דלמה כתב לא תבשל הוי למיכתב לא תבלע בב"ח וכיוצא בזה ולמה כתב בתורה ל' לא תבשל דמאי ענין לא תבשל לכאן כו' עכ"ל.

ונראה גם מדבריו ז"ל דבליעה לא חשיבא אכילה כד"א דאל"כ גם לשון בליעה הי' ראוי שימעט שלכד"א כמו לשון אכילה כיון דגם בליעה היא אכילה וכמובן וכבר הבאתי דברי עצמו ז"ל דכ' להיפוך דבליעה חשיבא אכילה וצ"ל דנהי דגם בליעה היא אכילה מ"מ לא תבלע לא ממעט שלכד"א כיון דלא כתיב לשון אכילה בהדיא רק ל' בליעה ואעפ"י שגם היא אכילה ובאתי רק להעיר:

והנני שב עוד לענין מה שהבאתי למעלה מש"ס ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלוקינהו ונבלעינהו והנה כאן הגירסא כרישין ואולם מאמר זה איתי' גם בשבת (דף ק"י ע"א) ושם הגירסא כרשינים ע"ש דאהא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה (בשבת) קאמר כל לאתויי מאי ומשני לאתויי טחול לשינים וכרשינים לבני מעיים וברש"י כרשינין לבני מעיים ואעפ"י שקשה לשינים כדאמרי' בברכות (דף מ"ד ע"ב) ס"ד כיון שקשים לאדם לאו אורחי' למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ"ל עכ"ל:

והנה לכאורה מוכח מש"ס שבת הנ"ל דע"צ המיעוט והדחק דרך בני אדם לאכול כרשינין דאילו לא הי' מאכל אדם בשום פעם א"כ מדוע שרי באמת הא ה"ל כשאר רפואה וכמובן וקשה מר"ש מע"ש פ"ב מ"ד דכרשינין של מע"ש אסור לפדותן מטעמא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכרשינין הם מאכל בהמה ע"ש וקשה דהא מש"ס שבת הנ"ל מוכח דחזו לאכילה לאדם [ואולי מיחשבא אכילה זאת רק ע"י הדחק ולאו שמה אכילה ובפדיון קדשים בעי' אכילה דהא דאין פודין להאכיל לכלבים הוא מדרשא דואכלת ולא לכלביך וא"כ הא בעינן אכילה וכדכתיב ואכלת והא דשרי לענין שבת שאני דסוף סוף כיון דלפעמים בני אדם אוכלין אותו כך שלא לרפואה אע"ג דלענין שם אכילה אין לו שם אכילה עכ"ז כיון שאוכלים אותו ממילא הא אין ניכר באוכלו לרפואה דכוונתו לרפואה ולא מוכחא מילתא ושפיר שרי ולפי"ז יהיה ראיה מכאן דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ועמ"ש בערך אכילה ע"י הדחק] והנה אם נאמר דבליעה בלי לעיסה לא מיקריא אכילה אם כן י"ל דה"נ האוכלים אותם אוכלים רק ע"י שליקה ובליעה ולא ע"י לעיסה וכתקנת ש"ס ברכות הנ"ל [דלפי הך סוגיא דשבת ההכרח לגרוס גם בהך דברכות כרשינין וכמובן] ולא חשוב אכילה ועכ"ז לענין שבת שפיר שרי דכיון דאוכלים אותו כך ממילא מיהת עכ"פ לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ושפיר שרי וכנ"ל [ולפי"ז צ"ל דהא דמתיר בש"ס שבת הנ"ל לאוכלם בשבת הוא ג"כ רק אם הם שלוקים ואוכלם ע"י בליעה וכמובן וג"כ יומצא עוד חידוש דהא דבליעה לא מיקריא אכילה היינו אפי' בדבר שלוק שהוא רך מפאת שליקתו ועכ"ז לא חשיבא הבליעה בלי לעיסה אכילה ואולם י"ל דח"ס שבת הנ"ל איירי באמת בלא שליקה רק שבולעו חי כמו שהוא וככה יש ג"כ בני אדם שבולעים אותו חי שלא לרפואה והך דברכות דאמר מאי תקנתי' כו' היינו רק תקנה ועצה דש"ס לעשות כך אבל שפיר הי' בנ"א אוכלין אותו לפעמים גם חי ע"י בליעה ובהא איירי ג"כ בש"ס שבת והכי מיסתבר טפי מדלא פירש דשלא ע"י שליקה אסור וע"כ דגם שלא על ידי שליקה היו בנ"א אוכלין אותו וא"כ אין ראי' מכאן לומר דגם בליעת דבר שלוק לא יקרא אכילה וא"ל דא"כ אכתי מיהת מדוע אין פודין הא חזו לשלוקינהו ולבלעינהו די"ל דע"י השליקה הזאת נמחו ולא חשיב תו אכילה רק שתי' וכדמוכח בחולין (דף ק"כ ע"א) ע"ש בתוד"ה לרבות דבאוכל שנמחה לא אמרי' שתיה בכלל אכילה זולת בהנך דמייתי התם דגלי בהו קרא ע"ש וא"כ כאן דליכא קרא שפיר לא מיקיים ואכלת בהכי ושפיר אסור לפדות ודו"ק]:

ואולם י"ל עוד דנהי דיש בני אדם שאוכלין אותו מ"מ סתם בנ"א לא היו אוכלין אותו ואיירי בהך דמע"ש בסתם בן אדם שאין אוכלו ואם יפדנו יצטרך להאכילו לכלבים וע"כ אסור לפדות ואה"נ דמי שאוכל אותם שרי לפדותם ג"כ לאכילתו וכן מי שאין אוכלם ופודה אותם להאכילם למי שדרכו לאוכלם ג"כ שפיר שרי ורק דהמשנה דמע"ש שם לא איירי בהכי רק במי שאין אוכלם ואין רוצה להאכילם למי שאוכלם או שאין שם מי שיהי' דרכו לאוכלם וא"כ כוונת פדיונו להאכילם לבהמה וזה שפיר אסור דאין פודין להאכיל לכלבים [ואמנם הא דאמר במשנה שם דמותר להאכילן לבהמה בטומאה מפאת דלא חשיבי אוכל ע"ש בר"ש מוכח דאינם אוכל כלל בעצם וא"כ עדיין מוכח דגם האכילה ע"י, שליקה ובליעה דהיא אכילה מועלת עכ"ז לא חשיבא אכילה מפאת היותה בלי לעיסה וע"כ לא חשיבי אוכל:

וע"ע תוס' יבמות (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כרשיני דכרשינין הם מאכל בהמה ועכ"ז חזו לאדם מדחייבין בתרומה ומעשר ע"ש שהביאו ש"ס שבת (דף ס"א ע"א) והיינו דאמרי' שם דכל שאינו אוכל אדם פטור מתרומה ומעשר וא"כ אי נימא דלא היה דרך בנ"א לאוכלם לעוס כלל רק ע"י בליעה או ע"י שליקה ובליעה וכתקנת הש"ס ברכות הנ"ל א"כ זה לכאורה ראי' להיפוך דבליעת דבר שלוק מיהת מיקרי אכילה דאל"כ לא הי' ראוי שיוחשבו אוכל אדם וכמובן ואולם י"ל עוד דרק כרשינין דאין הדרך לאוכלן לעוס כיון דקשין לשינים מש"ה הוי בליעתן אכילה משא"כ אוכל אחר דאפשר לאוכלו לעוס ודרכו בכך לכן אם אוכלו בבליעה בלי לעיסה הוי שפיר שכד"א ולא מיקרי אכילה:

והנה נזכרתי עוד משנה חלה פ"ד מ"ט כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרים ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן (ואפי' לכהן ע"ה) לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להן וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב כו' עכ"ל ויש לדבר עוד בזה ובאתי רק להעיר]:

וע"ע ל' הירושלמי נזיר פ"ו ה"א תיפתר שבלען ומוכח קצת דבליעה חשיבא אכילה ובאתי רק להעיר:

וע"ע פרה פי"א משנה ג' דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאין (דהדבילה טימאתם ואפי' היא טהורה דטהרת תרומה טומאה היא אצל החטאת) והאוכלה חייב מיתה כו' (דנטמא באכילתה בנגיעת מי חטאת ואכילת תרומה בטומאת הגוף במיתה, רמב"ם ור"ש) וק' דאיך כייל תנא דהאוכלה חייב מיתה הא משכחת אוכלה שלא יהי' במיתה והיינו אם תחבה לו חבירו לבית הבליעה דלא נגע בה וע"כ דבליעה לא חשיבא אכילה ואולם אכילת זר בתרומה הא מפורש בכתובות (דף ל' ע"ב) דמתחייב מיתה בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואין סברא לחלק בין אכילת זר לאכילת טמא ולרבא דס"ל בנדה (דף מ"ב ע"ב) דבית הבליעה בית הסתרים הוי ומטמא במשא ניחא דאפי' תחב לו חבירו את הדבילה לבית הבליעה מ"מ נטמא במשא מי חטאת דמי חטאת שיש בהם כדי הזיי' מטמאין במשא כמבואר בכלים פ"א ואיירי מתני' במי חטאת שיש בהם כדי הזיי' ואפי' לפמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ב ע"ב) שם ד"ה יצתה דאפי' לרבא משכחת אכילת נבילה שלא תטמא בתחב לו חבירו לבית הבליעה והי' בית הבליעה רחב כל כך שלא הסיט את הנבילה עש"ה מ"מ י"ל דמי חטאת דהוו משקה לא משכחת שלא ינענעם ויסיטם קצת בגרונו ושפיר מטמאין במשא וכנ"ל ואולם לאביי דס"ל בנדה שם דבית הבליעה בלוע הוי ואין מטמא אפי' במשא קשה שפיר וכנ"ל וי"ל בפשיטות דאה"נ דבתחב לו חבירו כו' פטור ולא חייש התנא לזה משום דסתם אכילה היינו ע"י לעיסה ואעפ"י שגם הבליעה חשובא אכילה לענין דינא ושפיר שנה והאוכלה חייב מיתה והכוונה סתם אוכל כדרך שבנ"א אוכלין דהיינו ע"י לעיסה ובאתי רק להעיר:

כלל קנד

אכילה ע"י הדחק אי שמה אכילה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבת (דף ע"ו ע"א) דלר"י לא שמה אכילה ולר"ל שמה אכילה ובתוס' שם ד"ה אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה וז"ל והא דאמר בפרק כיצד הרגל (ד' י"ט ע"ב) אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ה"מ לענין ניזקין דלא חשבינן לי' משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה עכ"ל ואין להכריע מדבריהם אם כוונתם דבכל התורה אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ואעפ"כ בשבת פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת וע"כ צריך שיוציאהו לאכילה חשובה טפי [וכזה ברש"י שבת שם (ד' ע"ו ע"ב) ד"ה בלוסה וז"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הילכך לחם הארץ קרינן בי' ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו עכ"ל וע' רשב"ם ב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה במס' שבת תנן] א"ד כוונתם דבכה"ת אכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ואעפ"כ לגבי ניזקין דבעי' משונה דומיא דקרן ע"כ נהי דלא הוי אכילה עכ"ז משונה נמי לא הוי ודו"ק וע"ע ב"ק (ד' ק"י ע"א) דמוכח דס"ל לר' פפא דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה בכה"ת דהא מדמה לה לאכילה גסה ואכילה גסה בכה"ת לאו שמה אכילה וכל' הגמ' שם ואכילה גסה לאו כלום הוא וע"ש בתוס':

כלל קנה

אכילה גסה דלאו שמה אכילה. כמבואר ביבמות (דף מ' ע"א) וב"ק (דף ק"י ע"א) ע' ב"מ (דף פ"ז ע"ב) ואכלת ולא מוצץ כו' שבעך ולא אכילה גסה כו' ובתוד"ה שבעך וז"ל אי לאו דכתיב שבעך הוי ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לאו שמה אכילה ולא הוי דרשי' ואכלת ולא מוצץ דשתי' בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למידרש מיני' ולא מוצץ עכ"ל וצע"ק מספרא בהר פרק ד' ברייתא ד' וז"ל ונתנה הארץ פרי' ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע דברי ר' יהודה רשב"ג אומר אף אינה סימן ברכה (אם צריך לאכול הרבה עד שישבע) א"כ למה נאמר ואכלתם לשובע אוכל ולא גוסי ובפי' הראב"ד וז"ל ולא אכילה גסה פי' אכילה גסה אינה לשובע עכ"ל ונראה דגריס אוכל ולא אכילה גסה [ולגירסא דידן נמי הך ולא גוסי הכוונה שלא תהי' אכילה גסה וכמובן] וא"כ מדממעט לי' מתיבת לשובע מוכח דואכלתם גופי' לא ממעט אכילה גסה והוא דוגמת הך דב"מ ממש דמשבעך הוא דממעט אכילה גסה ובהך דת"כ לא דריש מידי מתיבת ואכלתם ולא שייך שם תי' התוס' ב"מ הנ"ל [ודוחק אצלי לומר דזהו פלוגתא דר' יהודה ודרשב"ג דספרא הנ"ל באמת והא דס"ל לר"ל ביבמות וב"ק שם דאכילה גסה לאו שמה אכילה היינו משום דפסק הילכתא כר' יהודה אבל לרשב"ג אה"נ דאכילה גסה שמה אכילה ומימעיט רק מתיבת לשובע וע' ב"מ (דף צ"ב ע"א) במשנה ר"א חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין ופסקו הפוסקים שם כחכמים וכמוכרח מכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והך דר"א חסמא וחכמים מובא בספרי תצא עה"כ ואכלת ענבים כנפשך שבעך ע"ש וז"ל ר"א בן חסמא אומר מנין שלא יאכל פועל יותר משכרו ת"ל כנפשך וחכ"א שבעך מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו עכ"ל הספרי ודרשא דשבעך ולא אכילה גסה ליתא התם בספרי ולא דריש שם דרשא אחרת משבעך רק הך דשאוכל פועל כו' וי"ל דזהו ג"כ ענין הפלוגתא דרבנן ס"ל דאכילה גסה לאו שמה אכילה ומימעיט אכילה גסה מתיבת ואכלת לחוד ואייתר שבעך למידרש שאוכל פועל כו' ור"א חסמא ס"ל דאכילה גסה שמה אכילה כרשב"ג ואיצטריך לי' שבעך למעט אכילה גסה וע"כ לא דריש כרבנן [והך ברייתא דב"מ (דף פ"ז ע"ב) דממעט משבעך אכילה גסה י"ל דאתי' לרשב"ג ולר"א חסמא משא"כ לרבנן אה"נ דממעטי' לי' מואכלת והא דדרשי' גם לרבנן ואכלת ולא מוצץ וכדמוכח שם בספרי י"ל דתרתי ש"מ וכדמצינו בכמה דוכתי וקושית התוס' דמהיכי תיתי למעט מוצץ אי לאו משום ייתור הרי שתי' בכלל אכילה יש ליישב עפ"י תוס' חולין (דף ק"כ ע"א) ד"ה לרבות וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך] וע"כ כיון דר"א חסמא ורבנן דמתני' הלכה כרבנן מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים לכן מזה הוא דדייק ר"ל למיפסק דאכילה גסה לאו שמה אכילה ודו"ק ובאתי רק להעיר:

כלל קנו

אכילה ועינוי. יש חילוק ביניהם בשיעור דאכילה בכזית ועינוי בככותבת מ' יומא (דף פ"א ע"א) אר"ל מ"מ לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכא נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית כו' ויש עוד חילוק ביניהם לענין ציר שע"ג ירק ע' חולין (דף ק"כ ע"א) דאמר דחלב דאקריש הוא דהוי אוכל לאצטרופי לטומאת אוכלין הא לא אקריש לא ופריך מהא דאר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוה"כ ומשני התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהו מ יתבא דעתי' כו' ע"ש ברש"י:

כלל קנז

אכילת אורח. אם משלו הוא אוכל או משל בעה"ב הוא אוכל מי אמרי' דכיון דנותן לו לאכול ממילא קונה אותו והוא שלו א"ד לא קני לי' והוא אוכל את של בעה"ב באמת שמרשהו לאכול את שלו. ע' ר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה א"ל לאפוקי דאי אזמני' עלי' שכ' דההיא שעתא (שעת אכילת האורח) נמי ככרו (של בעה"ב) הוא עכ"ל וע"ש בפירש"י דכ' להיפוך וז"ל דהתם כיון דאזמני' עלי' קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו כו' עכ"ל וע"ש בפי' הרא"ש וע"ע ב"ק (דף קי"א ע"ב) תוד"ה הגוזל שכתבו אהך דהגוזל ומאכיל את בניו כו' פטורין מלשלם וז"ל א"נ דווקא נקט מאכיל אפי' לר' חסדא דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם כו' עכ"ל ומוכח קצת דלא קני אורח מה שמאכילו בעה"ב רק משל בעה"ב הוא אוכל ויש לדחות עש"ה בתוס' ובאתי רק להעיר:

וע"ע סנהדרין (דף ע"א ע"א) במשנה דס"ל לר', יוסי בר יהודה דאינו נעשה בן סורר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ובגמ' אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר יוסי בר חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו כו' ומוכח דמזונות שהבעל נותן לאשתו מכי יהבינהו ניהלי' הם שלה ואינה נחשבת אוכלת משל בעלה מיהו י"ל דשאני התם דבעלה חייב במזונותי' ואין ראי' מכאן למארח אחר על שלחנו והכי דייק לשון רש"י בסנהדרין שם שכ' וז"ל דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותי' עכ"ל [וע"ע נזיר (דף כ"ד ע"ב) דמה שאשה קומצת מעיסתה היא שלה ומוכח ג"כ דמזונות האשה הן שלה ממש ולאו משל בענה היא אוכלת וע"ש בתוס' מה שחילקו בין הך דנזיר להך דסוף אעפ"י דאמרי' דמותר מזונות לבעל עש"ה דלתירוצם הראשון לכאורה מוכח איפכא דמזונות שהבעל נותן לאשתו היכא דלא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך הוי המזונות של בעל ומשלו הוא אוכלת ומש"ה מותרין לבעל ויש לדחות דלעולם המזונות קנויין לה וכי אקני לה מזונות הצריכים לה משא"כ מזונות שהותירה ולא צריכי לה אגמ"ל דלא אקנינהו לה ולכן הם שלו ודוגמת זה בנזיר שם (דף כ"ד ע"א) כי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא ועוד דוגמת זה במנחות (דף ס"ו ע"ב) דר"ע מחייב מותר עומר בחלה ומעשרות מטעמא דלא ניתנו מעות אלא לצורך להן היינו לעשרון אבל המותר לא קידש ואגמ"ל דלאו מירוח הקדש הוא ולא נפטר מחלה ומעשרות ע"ש]:

וע"ע ר"ן נדרים (דף פ"ח ע"א) אהך דהמדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ובר"ן דאי אמר אין לבעלך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה כו' וכ"ת א"כ כי אמר לה נמי אלא מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון שאין אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהן עכ"ל ומוכח לכאורה דשל האשה הן שפיר בשעה שנותנתן לפי' דאל"כ עדיפא ה"ל למימר דאפי' דידה ליתנהו ואיך יקנה אותם הבעל וע"כ דשלה שפיר נינהו אע"ג דהאב נתן לה רק מה שתתן לתוך פי' ואולם י"ל דשאני התם שנתן לה מעות והיא קונה את המאכל ועדיף מנותן המאכל בעצמו [וגם אין ראי' משם כיון דשם הא אמר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ומוכיח הלשון שהקנה אותם לה להיותם שלה בשעת נתינתן לפי' מיהת ולא שתוחשב אוכלת משלו וז"פ]:

וע"ע ב"מ (דף צ"ב ע"א) איבעי' להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא. אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובניי אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי אמרת משל שמים כו' לדידי' זכי לי' רחמנא לאשתו ובניו לא זכו להו רחמנא וברש"י משלו הוא אוכל תוספת שכר הוא כו' או משל שמים במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים ובד"ה לדידי' זכי לי' רחמנא כ' בצדקה וכ"ז דלא מטא לידי' לא זכי לי' דליתבה לאשתו ובניו עכ"ל ומוכח לכאורה דעני האוכל בצדקה אצל בעה"ב אזי מכי מטא לידי' הוא שלו שפיר ובשעת אכילתו של עצמו הוא אוכל ואמנם ממ"ש רש"י תחלה או מש"ש במתנת גמילות חסדיר כשאר מתנות עניים נראה דלאו לצדקה ממש מדמי לי' רק למתנות עניים דהם לקט שכחה פאה ומעשר עני דאינהו וודאי שפיר שלהם נינהו מכי מטו לידייהו:

ואולם לולי פירש"י הי' אפשר לומר דזה עצמו ספיקו של הגמ' אי זכה לי' רחמנא לפועל להיות המאכל שלו והקנתה לו התורה את המאכל ואז מקרי משלו הוא אוכל א"ד המאכל של בעה"ב הוא באמת ואת של בעה"ב הוא אוכל באמת גם בשעת אכילתו אלא שהתורה מרשת אותו בזה ומתירתו לאכול את של בעה"ב וזה מקרי משל שמים הוא אוכל כיון דאינו אוכל את שלו רק את של בעה"ב בהיתר התורה משא"כ לפי הצד דמשלו הוא אוכל הרי משעת לקחו את המאכל נקנה לו מיד ונמצא שבשעת אכילתו א"צ עוד להיתר התורה שכבר הוא משלו מלפני זה ככל שאר נכסיו ולכן מקרי זה משלו הוא אוכל ודו"ק וע"ש עוד בתוס' ובאתי רק להעיר [ויל"ע עוד בענין זה אם אורח משלו הוא אוכל כו' במהרי"ט ח"א סי' ק"נ ואינו כעת לפני]:

שוב ראיתי בירושלמי עירובין פ"ו ה"ז וז"ל המשנה האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהן וישינין בבתיהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד ובירושלמי עיקר דירה איכן היא ר' יונה אמר איתפלגון רב ושמואל חד אמר במקום פיתן וחד אמר במקום שינה כו' מתניתא פליגא על שמואל האחין שהיו אוכלין כו' (וישינין בבתיהן צריכין עירוב לכאו"א אלמא מקום לינה גרים) ר' חייא בר אשי בשם רב במקבלי פרס מאביהן היא מתניתא [וכ"ז הוא גם בבבלי עירובין (דף ע"ב ע"ב ודף ע"ג ע"א) אלא שבירושלמי מוסיף ומקשה עוד] ומ"מ אינן שותפין במה שהן אוכלין (אע"ג דמקבלין פרס מאביהן סוף סוף הרי הן שותפין במה שהן אוכלין ואי מקום פיתא גרים לא הי' ראוי שיוחשבו חלוקין כיון דהן שותפין באכילתן והי' ראוי שיהי' עירוב אחד לכולן) א"ר בא אסברי ר' שמואל שאין אביהן זכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד (ומה שנשאר אינו שלהן וצריכין להחזירו לאביהן וכל אחד מה שהוא אוכל הרי אין חבירו שותף בו) עכ"ל הירושלמי הצריך לענייננו ואין מתבאר מן הירושלמי אם האכילה עכ"פ היא שלהן דלאכילה שפיר האב מזכה להן שיהי' שלהן לגמרי ורק שמה שישאר ולא יאכלוהו אותו אינו מזכה אבל מה שאוכלין שפיר הוא שלהם ואת שלהם הן אוכלין א"ד גם לאכילה אינו שלהם והאב רק שולח ונותן להם לאכול אבל לא שיהי' שלהם והראשון יותר נראה בכוונת הירושלמי ודע דתוס' ב"ק (דף קי"א ע"ב) שהבאתי דכתבו דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שלחנו כו' כיון דלאכילה נותן להם כו' יש להם מקור ברור בירושלמי עירובין הנ"ל דאמר שאין אביהן זכה להן אלא במה שהן אוכלין בלבד והוא ממש כל' התוס']:

ואולם גם לפי אופן הראשון הנ"ל אולי עדיין יש להסתפק במארח איש זר על שלחנו דאולי רק בבן מפאת דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דמזכהו באכילתו שתהי' אכילתו שלו ולא יוחשב אוכל את של אביו משא"כ במארח זר על שלחנו לא מסיק אדעתי' להקנות לו אף את האכילה והנתינה הסתמית י"ל דאיננה הקנאה ואכתי שפיר משל בעה"ב הוא אוכל לא את שלו ובאתי רק להעיר:

והנה מצאתי עוד בתוספתא תרומות פ"א הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו עכ"ל התוספתא ומוכח דבן ואשה האוכלים מזונות על שלחן האב והבעל חשיבי מזונותיהם שלהם ממש מדמצי למיתרם עלייהו דאין אדם תורם דבר שאינו שלו ואולם הא דקאמר עבד ק"ק דאיך משכחת שיהי' שלו הא מה שקנה עבד קנה רבו ואפי' נתן לו רבו מתנה לא קנאה כמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה ור' אלעזר וע' רש"י גיטין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה לאו משום דמוכח דעבד חשוב איתי' בתרומה דנפשי' וי"ל דכיון דאילו הי' לו תבואה הי' יכול לתרום ע"כ מה שאין לו וא"א שיהי' לו מפאת זה לא מיחשיב ליתי' בתרומה כיון דבעצם בר הפרשה הוא ואילו הי' לו טבל הי' יכול להפריש עליו ורק שאין לו טבל ומפאת זה לא מיחשיב ליתי' בתרומה ודו"ק וע' רש"י ב"מ (דף צ"ו ע"א) ד"ה עבד דלאו בר מצוה דעבד מיחשיב ליתי' בתורת שואל ומשאיל מפאת שאין לו כלום בלא רבו ע"ש ויש לחלק וי"ל עוד דעבד מיקרי איתי' בתרומה מפאת שאסור לו לאכול טבל ודברתי בזה במ"א ואכ"מ] ובאתי רק להעיר:

כלל קנח

אכילת קדשים. נודע הספק אם המצוה שיאכלוהו הבעלים דווקא א"ד המצוה רק שיתאכלו הקדשים יהי' האוכל מי שיהי' וזהו בקדשים הנאכלים לבעלים ואולם בקדשים הנאכלים לכהנים הספק אם המצוה שיאכלם כהן העובד דווקא א"ד המצוה עליו לראות רק שיתאכלו הקדשים וזכות האכילה שלו ואין חילוק בין אם אוכלם הוא או נותנם לכהן אחר לאכול וע' תוס' יבמות (דף מ' ע"א) ד"ה רצה דלתירוצם הראשון שם המצוה דווקא שיאכלם אותו משמר או אותו בית אב ולתירוצם הב' מצוה על כהן המקריב שיאכל ממנה אבל א"צ שיאכל כולה ע"ש וע"ע תוס' סוכה (דף מ"ב ע"א) ד"ה מהו דכתבו וז"ל ואית ספרים דגרסי מהו דתימא ה"מ מצוה דרמי עלי' אבל מצוה דלא רמי עלי' אימא לא כלומר לולב לא סגי לי' דלא שקיל דא"א ע"י אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר עכ"ל וכמדומה שכבר הובאו דברי התוס' הנ"ל באחרונים וע"ע בס' אור החיים עה"ת שמות פרשה כ"ט פסוק ל"ג ואכלו אותם אשר כופר בהם וז"ל פי' לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים והוא אומרו אשר כופר בהם כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה ואפי' למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן עכ"ל הנה דס"ל ז"ל מפשוטו של מקרא שצריך שתהי' האכילה בבעלים דווקא [וע' יבמות (דף מ' ע"א) (ודף צ' ע"א) ועוד בכמה דוכתי דמהאי קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם הוא דילפי' מצות אכילת קדשים בכל מקום]:

וע"ע בספרא צו פרשה ט' ברייתא ז' וז"ל כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנא' ודם זבחיך ישפך על מזבח ד' אלקי"ך והבשר תאכל יכול לא יאכלו אלא בעליו ק"ו לפסח (בפי' הראב"ד ק"ו מפסח שאין נאכל אלא למנויו ולא פי' מהו הק"ו) לכך נאמר כל טהור יאכל בשר עכ"ל הספרא ואין להביא ראי' מזה דמצות אכילת קדשים איננה בבעלים דווקא די"ל דהספרא קאי לענין היתר אכילת אחר דבפסח הוי שלא למנויו איסור ואפי' בא"א לבעלים לאכול אסור להם להאכילם לשלא למנויו רק מוכרחין להותירו משא"כ בקדשים הכל מותרים לאוכלן ואכילת הבעלים הוא רק מצוה ואם א"א להם לאכול מותרין אחרים לאוכלן ומקיימין מצות אכילת קדשים וכמובן והכי דייק ל' הספרא דאמר יכול לא יאכלו אלא בעליו הרי דבא לאסור אכילת אחר וכמוכרח ג"כ מהך דק"ו לפסח דהא בפסח כן הוא דאכילת השלא למנויו הוא איסור וז"פ ובאתי רק להעיר:

והנה נזכרתי עוד ש"ס פסחים (דף נ"ט ע"א) ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך מאי אולמי' דהאי עשה (דאכילת קדשים) מהאי עשה (דהשלמה) ומוכח דאילו היתה עשה דאכילת קדשים עדיפא שפיר הי' לה לדחות עשה דהשלמה וא"כ מוכח להדיא דמצות האכילה הוא על הבעלים דווקא דאל"כ אמאי דחי הרי יכול להאכילן לאחר שהוא טהור ואין צורך לדחות עשה דהשלמה וע"כ דהמצוה בבעלים דווקא וכמובן ובאתי רק להעיר:

כלל קנט

אכילת מע"ש בירושלים. יש להסתפק ג"כ אם המצוה רק שיתאכל המעשר שני בירושלים ואין חילוק בין בעלים לאחר א"ד המצוה שיאכלוהו הבעלים דוקא וע' נזיר (דף ג' ע"ב) מיין ושכר יזיר כו' לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא (יין מצוה) קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני (ע"ש בתוס' דגרסו וכי מושבע ועומד כו' בתמי' הא קידוש על היין הוא רק דרבנן ולא ה"ל יין מצוה כלל מה"ת) אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה והנה בספרי נשא עה"כ מיין ושכר יזיר וגו' איתא וז"ל לעשות יין מצוה כיין רשות שהרי בדין הואיל ואונן אסור בשתיית יין (של מעשר שני) ונזיר אסור בשתיית יין אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות (דביין מצוה אסור וביין רשות מותר) אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות כו' (היינו דנחלק להיפוך דביין מצוה יותר וביין רשות הוא דיאסר) ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות כו' ומבואר דהספרי מוקי להך דלאסור יין מצוה בנזיר איין של מע"ש וע"ש עוד בספרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך וגו' אף הנזירות במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר בשאר יין חוץ מיין מצוה כו' ת"ל מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות]:

וצריך להבין מדוע הש"ס דידן לא מוקי לי' בהכי ובמאי קמיפלגי וי"ל דפליגי בהנ"ל אי המצוה על הבעלים דוקא דש"ס דידן ס"ל דאין המצוה על הבעלים דוקא וע"כ לא צריך קרא לאסור כו' כיון דהמצוה יכולה להתקיים ע"י אחר ופשיטא דאין לנזיר לשתותו וע"כ הוכרח לאוקמי' באומר שבועה שאשתה דאז מוכרח לשתותו בעצמו וע"כ שפיר צריך קרא לאסור והספרי ס"ל דגם אכילת מע"ש בירושלים המצוה על הבעלים דוקא וע"כ שפיר גם למע"ש צריך קרא [מיהו עדיין הוי מצי גם בש"ס דידן לאוקומי' אשתיית יין מע"ש בירושלים ואהיכא דליכא אחר ודוגמתו שבת (דף קל"ג ע"א) ויש ליישב ובאתי רק להעיר]:

והנה שמעתי שבס' מנחת חינוך נסתפק אם אכילת מעשר שני בירושלים מצוה או רשות ואין ספרו בידי כעת לעיין בו ולדידי הנה הספק הזה מפורש בספרי הנ"ל דמפורש בו להדיא דשתיית יין מע"ש בירושלים הוא יין מצוה וכאמור וכן מבואר עוד להדיא בספרא אחרי פרק ז' ברייתא ג' וז"ל ארבה את החולין (לאסור אכילתם ביוה"כ) שאינן בעמוד ואכול (שאין אכילתן מצוה) ולא ארבה את התרומה ומעשר שני שהן בעמוד ואכול ת"ל תענו את נפשותיכם ריבה עכ"ל הספרא ואמנם הנה בש"ס דידן יומא (דף ע"ד ע"ב) הובא ג"כ הך ברייתא דספרא אחרי ונשמטו שם תיבות ומע"ש ונאמר רק אביא החולין שאינן בקום ואכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום ואכול ת"ל תענו כו' וא"כ נראה קצת דש"ס דידן פליג בזה אספרא וס"ל דאין אכילת מע"ש מצוה וע"כ בדיוק השמיט הש"ס הך דומע"ש כיון שאין זה נכון לפי שיטת הש"ס:

ולפי"ז הנה יתיישב בפשיטות הא. דהש"ס נזיר הנ"ל נאיד מאוקימתא דספרי דמוקי הך דלאסור יין מצוה ביין של מע"ש ולהנ"ל ניחא דש"ס דידן לטעמי' דס"ל דאין אכילת מע"ש בירושלים מצוה כלל וכדדייק ש"ס יומא הנ"ל דהשמיט מברייתא דספרא תיבות ומע"ש וע"כ שפיר הוכרח הש"ס לחפש אוקימתא אחרת משא"כ הספרי ס"ל דהוא מצוה וכשיטת הספרא ע"כ שפיר מוקי לי' בפשיטות ביין של מע"ש ודו"ק ונכון בס"ד. [וא"ל איך אכשר שלא תהי' אכילת מע"ש בירושלים מצוה והרי מקרא מלא נאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וגו' דז"א די"ל דקרא אתי רק לאסור האכילה שלא לפני ה' היינו חוץ לירושלים ואע"ג דאיכא בלא"ה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך י"ל דבא לעבור עליו בל"ת ועשה דוגמת לנכרי תשיך לדעת הרמב"ן דלא אתי למצוה רק לאסור ריבית ישראל ולעבור עליו בעשה ול"ת כש"ס ב"מ (דף ע' ע"ב) וכהנה רבות וגם י"ל דאתי לאיסור עשה אהיכא דלא ראה עדיין פני חומה דאז ליכא עדיין לאו דלא תוכל וגו' כמבואר במכות (דף י"ט ע"ב) ויתיישב בזה קושית תוס' שם ד"ה אמר וא"ל הא קרא דואכלת לפני ה' וגו' איירי כשכבר הוא בירושלים וא"כ הרי כבר ראה פני חומה דז"א דכוונת הכתוב דכשאתה רוצה לאכול מע"ש אסור לך לאכלו מחוץ לפני ד' רק מוכרח אתה להביאו לפני ד' ולאכלו שם וז"פ ודע די"ל ג"כ דגם הש"ס יומא הנ"ל ס"ל דאכילת מע"ש מצוה אלא דס"ל דאין המצוה בבעלים דוקא וכמ"ש תחלה בשיטת הש"ס נזיר וע"כ לא נקט מע"ש משום דעבור מצות מע"ש אין ה"א לדחות העינוי דהרי אפשר להאכילו לקטנים משא"כ הספרא ס"ל דמצות אכילתו בבעלים ושפיר נקט מע"ש ולפי"ז יומצא דאכילת תרומה לכ"ע מצותה בבעלים וכמובן ובאתי רק להעיר]:

ושוב נזכרתי דהרמב"ן בהשגותיו לסה"מ מנה במצות ששכח הרמב"ם לפי דעתו מצות אכילת מע"ש בירושלים עש"ה במצוה א' ממצות הנ"ל לרמב"ן וע"ש במגילת אסתר שכ' ומה שהביא הרמב"ן ראי' מפסחים שהוא מצוה נ"ל שאין משם ראיה כלל כי התם מיירי באכילת הקרבנות לבעלים אכן המע"ש אינו בכלל הקרבנות ואף אם הי' בכללם חלק המצוה הוא ולא מצוה בפ"ע ולא יבוא במניין עכ"ל כנראה שנסתפק בזה ז"ל אי אכילת מע"ש בירושלים מצוה וצ"ע מספרא הנ"ל דמפורש דהוא בעמוד ואכול ומספרי הנ"ל דמפורש דהוא יין מצוה וע' בזוהר הרקיע להתשב"ץ ז"ל במצות אכילת תרומה דהביא ראי' דאכילת תרומה מצוה מש"ס יומא הנ"ל דאמר ולא אביא את התרומה שהיא בקום ואכול ע"ש ואם כן הספרא דחשב נמי מע"ש אם כן גם אמע"ש יש ללמוד כן וכמובן בפשיטות וגם על הרמב"ן ז"ל צ"ע שלא הביא דברי הספרא והספרי הנ"ל לראי' לדבריו וצע"ג:

והנה בדבר הספק אי מצות אכילת מע"ש הוא בבעלים דוקא מצאתי עוד בפיה"מ להרמב"ם ז"ל מע"ש פ"א מ"ז דאהא דתנן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מע"ש כ' ז"ל וז"ל קיני זבים כו' הם שתי תורים כו' והם אחד לחטאת ואחד לעולה וכל אלו אין אוכלין אותן בעליהן אבל העולה נשרפת והכהנים אוכלין החטאת וכמו כן האשם אוכלין אותו הכהנים וכבר ביארנו שאין קונין במעות מע"ש אלא דבר הראוי לאכילה ולשתי' ר"ל שיאכלו וישתו אותו הבעלים או שיסוכו בו כו' עכ"ל ומתבאר מדבריו להדיא דמצות אכילת מע"ש הוא בבעלים דוקא ואם כי יש לדחוק ולומר כוונה אחרת בדבריו עכ"ז שטחיות הדברים כמ"ש ובאתי רק להעיר:

כלל קס

אכילת מע"ש באנינות. ע' ירושלמי סוטה פ"ה ה"א דס"ל לר' יוסי דאין הלאו שבו מחוור לא אוכל אין כתיב כאן אלא לא אכלתי (אין ברור דלוקה עליו באכילה דלא כתיב בי' לאו בהדי' כדמפרש ואזיל לא אוכל אין כתיב כאן כלומר דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא וגו', פני משה) והכוונה דלא אוכל הוא לשון אזהרה אבל לא אכלתי הוא דרך סיפור שמספר מה שהיה וע"כ לא אלים כלאו דחסימה דהוא בלשון ציווי וע' כעין זה בתוס' יבמות (דף ק"ג ע"א) ד"ה בין דעמידה אינו מעכב בחליצה משום שנאמר דרך סיפור ועמד ואמר ע"ש וכעין זה בתוס' קידושין (דף כ"ה ע"א) ד"ה כל דבילה אינה מעכבת במנחות הואיל ולא נאמר בלשון ציווי ובללת ע"ש ואולם ברש"י פסחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה היקישא כתב ולא ביערתי ממנו בטמא אע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן בי' איסור לאו ביבמות בהערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכו' עכ"ל ומוכח קצת דאפי' הי' כתוב לא אוכל עכ"ז כיון שאיננו דברי הכתוב רק דברי האדם המתודה לא הוי לאו וצ"ע וע' רמב"ם ורמב"ן סוף שורש ח' לסה"מ דנחלקו בזה דלדעת הרמב"ם הך לא אכלתי וגו' הוי לאו ולדעת הרמב"ן אינו לאו עש"ה וצ"ע שלא הביאו ירושלמי הנ"ל וע' במצוה ד' ממל"ת לדעת הרמב"ן דחשב ל"ת מלייבם אחר חליצה דנלמד מאשר לא יבנה את בית אחיו ודרשי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה ע"ש ואעפ"י דהאי לא יבנה נמי אינו דברי הכתוב רק דברי האשה שהכתוב ציוה לה לומר כן וה"ל כהך דמע"ש שציוה ג"כ הכתוב לומר כך לא אכלתי וגו' ולא ביערתי וגו' וצריך לחלק ג"כ דשאני הך דמע"ש דאומר לא אכלתי בל' עבר משא"כ כאן דאומרת לא יבנה בל' עתיד וע"כ שפיר הוי לאו ואעפ"י שאינו דברי הכתוב וכירושלמי הנ"ל דבמע"ש נמי אילו הי' כתוב לא אוכל בלשון עתיד הי' נחשב לאו ויש לחלק עוד באופן אחר ובאתי רק להעיר:

והנה מצאתי עוד מפורש כדעת הרמב"ם דהאי לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי וגו' הוא לאו גמור ולוקין עליו והוא בספרא ויקרא פרק י"ז ברייתא ד' עה"כ והי' כי יאשם לאחת מאלה ע"ש דדריש לפני זה תיבת מאלה יש מאלה חייב קרבן ויש מאלה פטור וקאמר ע"ז ר' אליעזר בן יעקב אומר מתוך שנא' לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננין או בטומאה יהו מביאין קרבן זה ת"ל (מאלה) וגו' אוציא את המעשר שאינו בעון מיתה ולא אוציא את התרומה שהיא בעון מיתה (אם אכלה בטומאה) שנא' ומתו בו כי יחללוהו (וה"א דליחייב קרבן אאכילת תרומה בטומאה) ת"ל מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור עכ"ל הספרא ומוכח להדיא דהאי לא אכלתי וגו' ולא ביערתי וגו' הוו לאוין גמורין ולוקין עליהן וכדמוכח מדאמר אוציא את המעשר שאינו בעון מיתה כו' ומוכח דמיתה הוא דליכא הא מלקות איכא אלאוין דלא אכלתי ולא ביערתי הנ"ל שהזכיר תחלה ובאתי רק להעיר:

כלל קסא

אכילת קדשים. אמר לי תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה ליישב קושית המל"מ פ"ב משחיטה עמ"ש התוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) ד"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים והקשה מש"ס שבועות (דף ט"ו ע"א) אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי ע"ש ואמר תלמידי הנ"ל לתרץ דא"א לאכול קק"ל בעזרה דממ"נ אם יאכלם שם מיושב הרי יעבור אאיסור ישיבה בעזרה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד ואם יאכלם מעומד נמי הא מבואר בגיטין (דף ע' ע"א) ג"ד מתישין כחו של אדם האוכל מעומד כו' וא"כ כיון דמתיש כחו של אדם אין זה אכילה דרך גדולה ובקדשים הא בעי' למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ורק בקדשי קדשים דאין נאכלין אלא בעזרה שפיר י"ל שאכלום מיושב די"ל דמצות למשחה וגו' המחייבת לאכול מיושב דוחה איסור ישיבה בעזרה ואם אינו דוחה אזי אכלום שפיר מעומד כיון דא"א בענין אחר וקיימו מצות למשחה בענינים אחרים שהיה אפשר להן כגון אכילה בצלי ובחרדל כמבואר בכ"ד משא"כ בקק"ל דנאכלין לכתחלה בכל העיר א"כ שפיר א"א לאוכלן בעזרה מפאת ממ"נ הנ"ל דאו שדוחין איסור ישיבה בעזרה ללא צורך או שמבטלין מצות למשחה וגו' וכנ"ל והתינח בבשר קק"ל משא"כ לחמי תודה לפמ"ש תוס' בכורות (דף כ"ז ע"א) ד"ה ואתי דלא שייך למשחה לגדולה רק בבשר ע"ש א"כ שפיר היו רשאין לאכול לחמי תודה בעזרה מעומד ושפיר קאמר בגמ' אטו לחמי תודה בעזרה לא מי לא מיתאכלי משא"כ התוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) הנ"ל י"ל דקאי אבשר קק"ל ושפיר כתבו דלא שייכא אכילה בעזרה בקק"ל ע"כ דברי התלמיד והם דברים מתקבלים לכאורה וגוף ההערה דאסור לאכול קק"ל בעזרה מיושב מפאת אין ישיבה בעזרה כו' וגם דאסור לאכול קדשים מעומד מפאת למשחה וגו' כן הוא בתוס' יומא (דף כ"ה ע"א) ד"ה אין ישיבה בעזרה וז"ל תימא דאמר בפ"ב דזבחים ומה יושב שאוכל כו' וי"ל שאוכל בקק"ל הנאכלים בכל העיר כו' א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב עכ"ל ובוודאי כוונת התוס' לש"ס גיטין הנ"ל דאכילה מעומד מתשת כח האדם:

ואולם לקושטא דמלתא נלענ"ד דמותר לאכול קק"ל בעזרה ומנא אמינא לה מגמ' ערוכה בזבחים (דף פ"ט ע"ב) בשר קק"ל שיצא לפני זריקת דמים ר' יוחנן אמר כשר ר"ל אמר פסול ר"י אמר כשר הואיל וסופן לצאת (אחרי הזריקה וההקטרה דקק"ל נאכלין בכל העיר) ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת (דעדיין הוא לפני הזריקה ואכתי לא אישתרי באכילה) ושם בזבחים (דף ק"ד ע"ב) איתא בעי ר"א יציאה מהו שתועיל (לפסול) בפרים הנשרפין כו' (אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים) מאי קמיבעי לי' (אמאי לפסול הרי סופן לצאת לשריפה) א"ר ירמי' בר אבא אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת (אליבא דר"ל הנ"ל הוא דקמיבעי לי') מי אמרי' ה"מ בשר קק"ל דאין סופו לצאת חובה (דהא אפשר לאוכלו בעזרה) אבל הני (פרים הנשרפין) דסופן לצאת חובה (כמצותן לשריפה) לא א"ד לא שנא עכ"ל הגמ' ומבואר להדי' דבשר קק"ל אין סופו לצאת חובה ואי בעי אכיל לי' בעזרה וא"ל דש"ס זבחים הנ"ל קאי אזמן שהיו מלכי בית דוד דאז לא הי' סופו לצאת חובה דאפשר שיבוא המלך ויאכלנו בעזרה מיושב דז"א דיוקשה ע"ז מכמה ראיות שהבאתי בכלל קנ"ח דמצות אכילת קדשים הוא בבעלים דווקא [וזה וודאי דוחק גדול לומר דר"ל דזבחים הנ"ל איירי רק בקק"ל של המלך עצמו בזמן שהיו מלכי ב"ד דהא סתמא קאמר וכמובן]:

ואולם בירושלמי יומא פ"ו ה"ו איתא שם נמי איבעי' הנ"ל פרים הנשרפין מהו שיופסלו משום יוצא ופשיט ליה מהך דר"ל בשר שלמים שיצא ואח"כ נכנס ונזרק עליו הדם כבר נפסל ובקרבן עדה שם וז"ל ולא סבירא לי' לחלק דהכא חובה לצאת משא"כ בבשר קק"ל עכ"ל ולהנ"ל י"ל דשפיר סבירא ליה גוף סברת החילוק הנ"ל רק דהירושלמי סבור באמת דגם בשר קק"ל ההכרח לאוכלו חוץ לעזרה מטעם הנ"ל ואין כאן חילוק ואולם בירושלמי שם מוכח דגם בלחמי תודה פסיל ר"ל מטעם סופו לצאת ושם הרי אין סופו לצאת חובה וכדברי תלמידי הנ"ל אמנם באמת דברי תוס' בכורות הנ"ל דלמשחה לא שייך רק בבשר תמוהים מש"ס סוטה (דף ט"ו ע"א) יעוי"ש דמבואר שם להדיא דגם במנחות יש חיוב למשחה וגו' עש"ה:

וע"ע תוס' זבחים (דף ע"ה ע"ב) ד"ה שביעית דכתבו בפשיטות דיש בתרומה חיוב למשחה ע"ש ואעפ"י שאין התרומה בשר וא"כ י"ל דמה"ט ס"ל לירושלמי דגם לחמי תודה ההכרח לאוכלם חוץ לעזרה ופליג אסברת הש"ס שבועות הנ"ל דאמר אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי וגם י"ל דש"ס דידן אדיעבד קאי דאם אכלו בעזרה קיים מצות אכילה דחיוב דלמשחה אינו מעכב ע' קונטרס ע' פנים לתורה אופן י"א וכן באכלם מיושב שפיר קיים מצות אכילה ואע"ג דעובר עבירה בישיבה דל"ש כאן דין מהב"ע דבקדשים בעי' שינה לעכב ולא אמרי' מהב"ע וכנודע ועוד דאפשר למצוה בלי עבירה ע"י שיאכל חוץ לעזרה ועוד דהאכילה היא המצוה' והאכילה הרי איננה עבירה והישיבה מלתא אחריתי הוא ואין לה ענין לפסול האכילה וז"פ]:

והנה מצאתי עוד בפי' הר"ש פרה פ"ג מ"ה שכ' וז"ל תניא בתוספתא ישמעאל בן פיאבי שרף שתים (ב' פרות עשה) אחת בטבולי יום ואחת במעורבי שמש ואותה שנעשית במעורבי שמש היו דנין עלי' אמר להם מעשר נאכל לטבולי יום ותרומה נאכלת למעורבי שמש מעשר שנאכל לטבולי יום כל שכן שהוסיפו לו קדושה קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקק"ל חוץ מן הקלעים קק"ל הנאכלים חוץ לקלעים כ"ש שהוסיפו להם קדושה כו' פי' מעשר שנאכל לטבולי יום כ"ש שהוסיפו לו קדושה אם החמירו לאוכלו במעורבי שמש וכן קק"ל הנאכלים חוץ לקלעים כ"ש שהוסיפו בם קדושה אם החמירו לאכלן לפנים מן הקלעים כו' עכ"ל הר"ש ומבואר להדיא דאם אוכל קק"ל בעזרה אדרבה מוסיף בזה במעלתם ולא כמו שעלה ע"ד תלמידי הנ"ל לומר דההכרח שיגרע במעלתם דאם אוכלם מעומד הא אין אוכלם דרך גדולה ואם אוכלם מיושב וודאי דפוחת ג"כ במעלתם במה שעובר עבירת הישיבה עם קיום המצוה יחד דנהי דלא אמרי' מהב"ע לפסול המצוה וכנ"ל עכ"ז גרעון למצוה מיהת וודאי הא הוי עבירה הנעשית בשעת קיום המצוה וחביבה יותר מצוה הנעשית בלי עבירה עמה מהנעשית ועבירה עמה ואיך תאמר התוספתא דבאוכל קק"ל בעזרה הוסיף בהם קדושה ודוחק לומר דהתוספתא איירי בלחמי תודה ונזירות דסתמא קתני וסתם קק"ל וודאי דהיינו בשר דרוב קק"ל הוא בשר דמלבד בשר אין עוד קק"ל רק לחמי תודה ונזירות ועוד דכבר הבאתי מש"ס סוטה (דף ט"ו) דגם בלחם בעי' למשחה כו' ועוד דהא אמר התם בתוספתא עוד בתר הך דמייתינא ק"ק נאכלין ליום אחד וקק"ל לב' ימים קק"ל הנאכלין לב' ימים כ"ש שהוסיפו להן קדושה (אם אכלם ליום אחד) וזה ע"כ איירי בבשר קק"ל דלחמי תודה ונזירות הא נאכלין רק ליום אחד וא"כ מיסתבר דגם ברישא בבשר איירי דומיא דסיפא וז"פ:

ודע דבתוס' יומא (דף כ"ה ע"א) ד"ה אין הנ"ל מוכח קצת דלא פשיטא להו הך מילתא דאכילת קדשים בעי מיושב מפאת למשחה עש"ה דבתירוצם הג' הוא שכתבו כן משא"כ ב' תירוצים הראשונים שם מוכח דלית להו הך סברא וצ"ל לב' תירוצים הראשונים דס"ל דלמשחה שייך רק בדבר שהוא שבח בגוף המאכל כגון אכילת צלי שלוק ובחרדל ולתת לתוכו תבלין דהני הוא דחשיב בחיוב דלמשחה בחולין (דף קל"ב ע"ב) וזבחים (דף ע"ו ע"א) משא"כ היכא דגוף המאכל מושבח ורק האדם אוכלו מעומד ותש בזה כח האוכל אין בזה חסרון במאכל ושפיר חשוב גוף האכילה למשחה ויש לחלק עוד מטעם אחר ולומר דרק בדבר שחסרונו ניכר בשעת האכילה שאין נהנה מאכילה הוא דלא חשוב למשחה משא"כ עמידה נהי דמתשת כח האדם עכ"ז אין זה ניכר בשעת האכילה ורק אח"כ הוא שמרגיש התשות כח ולכן שפיר חשיבא האכילה למשחה [וע' כזה בנדרים (דף פ' ע"ב) גבי יוה"כ כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידע עינויא השתא רחיצה לא ידע עינויא השתא כו']:

וע"ע זבחים (דף קי"ח ע"ב) דאהא דתנן שם (דף קי"ב ע"ב) דבשילה היו קדשים קלים נאכלין בכל הרואה (בכל מקום שרואין משם את שילה ויליף ליה התם מקרא) אמר התם בעי ר' פפא עומד ורואה יושב ואינו רואה מאי עכ"ל הגמ' וי"ל דזהו ספיקו של ר' פפא אי בעי' באכילת קדשים מיושב מפאת למשחה וממילא ראוי שיהי' תלוי בישיבה או לא בעי' מיושב ושרי לאכול גם מעומד ולכן גם בעומד ורואה סגי להחשב מקום אכילה אמנם י"ל דפשיטא ליה דמעומד לא חשוב למשחה כו' והאיבעי' רק אי בקק"ל דהבעלים אוכלין אותו בעי' למשחה ע' רש"י בכורות (דף כ"ז ע"א) ד"ה אבל דמוכח דחיוב דלמשחה שייך רק בכהן ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ ועי"ל דמספקא ליה אי חיוב למשחה מעכב במצות אכילת קדשים או לא וכבר דנתי בזה בקונטרס ע' פנים לתורה ועי"ל דפשיטא ליה דאינו מעכב והאיבעי' רק דכיון דאינו מעכב וא"כ גם עומד בדיעבד יצא מש"ה מיחשיב שפיר גם מקום שרואין משם מעומד מקום הראוי לאכילה א"ד כיון דלכתחלה אסור לאכול מעומד ע"כ לא מיקרי ראוי ולא תלינן בי' וה"ז ספק אי דיעבד מיקרי ראוי או לא דדנתי בזה בלקח טוב בכלל מיוחד ואין להאריך:

והנה בענין אכילת בשר קק"ל בעזרה מצאתי עוד הדבר מפורש ברש"י ותוס' חולין (דף צ' ע"ב) דאהא דאמר שם גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה כ' רש"י ז"ל וז"ל וק"ל ירך של שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם גרסינן שהן נאכלין בעזרה א"נ משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו ורוב אכילתן ודירתן בעזרה ולשכותיהם ששם היו ישינים נקט נמי שלמים עכ"ל ובתוס' שם ד"ה של הוסיפו עוד וז"ל א"נ בשלמים של כהנים שכל קדשיהם היו רגילים לאכול בעזרה עכ"ל ומבואר להדיא דגם בשר קק"ל נאכל לכתחלה בעזרה ותימה על המל"מ ז"ל פ"ב משחיטה שם שלא הביא כלל רש"י ותוס' חולין הנ"ל ובאתי רק להעיר.

כלל קסב

אכילת קדשים. ע' כלל קנ"ח וע' צל"ח ביצה (דף י"ט) דדן לומר דאכילת קדשים קלים של הבעלים אינו מצוה כלל ורק אכילת הכהנים בקדשי קדשים הוא דהוי מצוה עש"ה וע' פסחים (דף נ"ט ע"א) דמוכח דהוי מצוה וכ"כ הרמב"ן במצוה א' ממ"ע ששכחן הרמב"ם לדעתו ז"ל והביא הך דפסחים עש"ה וע"ע נדרים (דף ד' ע"ב) דאמר דחטאת יולדת יש לה מעלה דשרי' לה (ליולדת) למיכל בקדשים ובפי' הרא"ש שאכילת קדשים מצוה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם ועוד שלא יבואו לידי נותר עכ"ל ומבואר דגם אכילת הבעלים מצוה וכן מוכח בכמה דוכתי ואולם מצאתי ברעיא מהימנא בהר (דף ק"ט ע"א) ד"ה פקודא בתר דא לתת ללוים ערים לשבת דחשוב שם פקודין שהם בקדשים ונאמר שם בזה"ל פקודא ט"ז אכילת קדשים כמשפט לכהנים פקודא י"ז אכילת שירי מנחות עכ"ל ויותר מזה לא חשב במצות אכילת קדשים וא"כ מוכח דאכילת קדשים קלים דבעלים איננה מצוה מדלא חשבה ולישנא דאכילת קדשים כמשפט לכהנים מוכח להדיא דאכילת הבעלים איננה מצוה ואולם מאי דחלק הרע"מ אכילת הכהנים עצמן לב' מצות ומנה אכילת קדשים לחוד [והכוונה אזבחים ועופות] ואכילת שירי מנחות לחוד הוא דבר הצ"ע ולא ידעתי לו טעם לכאורה:

כלל קסג

אכילת קדשים אי מקרי עבודה. ע' פסחים (דף ע"ב ע"ב) דאכילת תרומה מקרי עבודה ויליף לי' מדכתי' עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק וברש"י עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה עכ"ל וא"כ ה"ה אכילת קדשים וכמובן [ואולם מכאן יש ראי' רק אחלק כהן משא"כ אכילת בעלים בקדשים קלים י"ל דאין קרוי עבודה וכמובן] וע"ע תוס' יבמות (דף ל"ב ע"ב) ד"ה איסור דאהא דהקדימו שם דאיסור כולל בעי שם אחד כתבו וז"ל והא דחשיב איסור כולל בע"מ ששימש בטומאה דמעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי לי' מיגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה אכילה ועבודה חשוב נמי שם אחד דשניהם נאסרו בלשון קריבה דבעבודה כתי' כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' ובאכילה בטומאה כתי' איש איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו' עכ"ל ואין מזה ראי' לכל אכילה שתיקרא עבודה דרק שם שאני דהם שם אחד של איסור דאפקינהו רחמנא לאיסורייהו בחדא לישנא:

וע"ע בכורות (דף ל"ב ע"ב) במשנה, בש"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב"ה מתירין ואפי' עכו"ם ובגמ' מתני' מני ר"ע היא (מתני' דשרי עכו"ם בבכור ר"ע היא ואליבא דב"ה הוא דקאמר ר"ע דב"ה מתירין אפי' עכו"ם) דתני' בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש ובה"א אפי' זרים ר"ע מתיר אפי' עכו"ם מ"ט דב"ש דכתי' ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וגו' מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כו' וב"ה ה"מ תם אבל בע"מ כתי' הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקק"ל אוכל בבכור זר שאוכל בקק"ל אינו דין שיאכל בבכור איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת ציבור וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרי' אכילת זר עדיף עכ"ל הגמ' וי"ל דבזה מחולקין ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דגם האכילה קרוי' עבודה והוא מסוג עבודה וע"כ שפיר פרכי' מה לטמא שכן הותר בעבודת ציבור משא"כ ב"ה ס"ל דאכילה סוג בפ"ע ואינה קרוי' עבודה וע"כ שפיר לא פרכי' פירכא זאת דנהי דיש לטמא מעלה על הזר בעבודה עכ"ז אין זה מועיל לענין אכילה דאכילה הוא סוג בפ"ע ובסוג זה הרי זר עדיף ודו"ק וי"ל דש"ס דפסחים (דף ע"ב ע"ב) הנ"ל דר' טרפון הוא בעל המאמר דשם דאכילת תרומה קרוי' עבודה ע"ש וע"כ י"ל דר' טרפון בזה בשיטת ב"ש קאי דס"ל נמי דאכילת קדשים קרוי' עבודה ע' ברכות (דף י' ע"ב) ויבמות (דף ט"ו ע"א) דר' טרפון הי' מתלמידי ב"ש דאילו לב"ה דאכילת קדשים אין קרוי' עבודה ה"ה דאכילת תרומה אין לה להקרא עבודה ק"ו מקדשים [ואולם הש"ס פסחים שם אמר נמי בסברת ר' יהושע דשם כהאי דר' טרפון ור' יהושע הי' מתלמידי ב"ה וי"ל דזהו לפי דעת ר"ע אליבא דב"ה דש"ס בכורות הנ"ל דמתיר גם עכו"ם בבכור וכ"ש זר ע"ש דר"ע יליף לי' מקרא וסתמא דמתני' הא אתי' כוותי' וכנ"ל וע"כ לדידי' אין הכרח לומר דאין האכילה קרוי' עבודה לב"ה משא"כ לתנא דברייתא אליבא דב"ה דפוסל עכו"ם ומתיר רק זר מק"ו מטמא ולא חייש לפירכא דמה לטמא שכן הותר בעבודת ציבור משום דבאכילה אכילת זר עדיף י"ל שפיר דאין אכילה קרוי' עבודה ושזהו סברת פלוגתת ב"ש וב"ה ובאתי רק להעיר]:

וע"ע עירובין (דף ק"ה ע"א) איבעי' להו טמא ובעל מום איזהו נכנס (אם הוצרכו ליכנס להיכל לתקן ולא הי' שם אלא טמא ובע"מ הי עדיף) ר' חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אישתרי בעבודת ציבור ר' אלעזר אומר בע"מ נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל אם האכילה חשובה עבודה דר"א ס"ל דהאכילה חשובה עבודה ג"כ וא"כ ממילא בע"מ עדיף כיון דמותר באכילה דהיא גם עבודה ורב ס"ל דהאכילה אינה עבודה ע"כ עבודה עדיף מאכילה ודו"ק ואולם שם י"ל עוד דפליגי בפלוגתא דטומאה דחוי' כו' דרב ס"ל דהותרה ולכן טמא עדיף מפאת דאישתרי בעבודת ציבור ור"א ס"ל דטומאה רק דחוי' בציבור ולכן בע"מ דהותר באכילה היתר גמור עדיף מטמא דרק דחוי' אבל לא הותרה אצלו ודו"ק וע' רש"י יומא (דף ז' ע"ב) ד"ה הא שכ' קתני מיהא שהותרה בציבור אלמא היתר היא בציבור עכ"ל וא"כ ה"נ לשון דאישתרי בעבודת ציבור דאמר בגמ' מוכח קצת דס"ל דהותרה וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

כלל קסד

אכילת קדשים. אי יש לה דין קדשים ואמרי' בה דיחוי א"ד יש לה רק דין מצוה ולא אמרי' בה דיחוי למ"ד אין דיחוי אצל מצוות דיברתי כבר בזה בקונטרס ע' פנים לתורה ובס' לקח טוב וכעת ראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ה ברהיטת דבריו שם שכ' וז"ל ניחא לן למימר דהרמב"ם מלתא אגב אורחא קמ"ל שאיסור זריקת הדם אינו אוסר את הבשר דנימא בי' דיחוי אצל אכילתו כדאיבעיא לן בפרק האלילים אם יש דיחוי אצל מצוות וטעמא דמילתא כו' עכ"ל ומבואר מרהיטת לשונו דרק מדין דיחוי אצל מצות קאתי עלה ולא מדין דיחוי דקדשים ושהיתה סברתו פשוטה דיש לה רק דין מצוה לענין זה ולא דין קדשים [ולמ"ד דבע"ח אין נדחים רק שחוטין והכי קיי"ל והדבר צריך טעם ואחד מן הטעמים אשר לי בזה הוא דמ"ד הנ"ל ס"ל דלא שייך כלל דיחוי בעצם הקרבן ורק בעבודה הוא דאמרי' דיחוי דהעבודה נדחית וע"כ שחוטין דכבר נעשה בם מעשה עבודה דשחיטה היא אחת מד' עבודות ואירע בה פסול אז נדחית עבודת השחיטה ואין חוזרת ונראית וה"ז פסולה דחשובה מחוסרת עבודת שחיטה ובמקומן יבוארו הדברים בארוכה אי"ה:.

ולפי"ז דין אכילת קדשים אי שייך בי' דיחוי למ"ד הנ"ל יהי' תלוי אי אכילת קדשים חשוב עבודה שדיברתי בזה בכלל הקדום וכמובן ובלא"ה י"ל דגוף הספק אי אכילת קדשים חשוב קדשים לענין דיחוי או רק מצוה תלוי בהנ"ל אם האכילה היא עבודה דאם היא עבודה נראה יותר דחשובה קדשים ויש לה דין קדשים וכמובן מיהו גם אכילת תרומה קרוי' עבודה וכש"ס פסחים (דף ע"ב ע"ב) שהבאתי בכלל הקדום וא"כ גם באכילת תרומה יהי' ראוי לומר דיחוי אפי' אי נימא בעלמא דאין דיחוי אצל מצוות וזה וודאי אינו ולא אישתמיט אדם לומר כך וע' יבמות (דף ס"ח ע"ב) כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק ע"ש דיליף לי' מקרא ויש לדרוש טעמא דקרא משום דחזה ושוק הם קדשים וע"כ אמרי' דיחוי דכיון דנדחית כבר בהיותה אשת הזר אין חוזרת ונראית וזה אי גם אכילת קדשים הוא כקדשים לענין דיחוי ואולם שם הוא רק דיחוי דגברא ואין הדיחוי בגוף הקדשים וע' זבחים (דף י"ב ע"ב) והארכתי בזה במ"א אי שייך דיחוי בגברא:

וע"ע יבמות (דף פ"ז ע"א) דחוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ולכאורה גם שם שייך דיחוי ואולם ז"א ואדרבה יובן ג"כ הטעם מדוע חוזרת בשביל בנה עדיף מחוזרת בשביל עצמה וזה דחוזרת בשביל עצמה הרי באה לאכול בקדושת עצמה וגופה שהיא כהנת והיא הרי כבר נדחית בהיותה אשת הזר וע"כ אין חוזרת ונראית משא"כ בחוזרת בשביל בנה דאין אוכלת מכח עצמה כלל רק שהבן מכהן מאכילה בכחו והבן הרי לא נדחה וע"כ שפיר בכחו להאכילה והרי גם זרה ממש אוכלת בשביל בנה מכהן ולא עדיף הדיחוי מפאת שהיתה אשת זר מאילו היתה זרה ממש שבכח הבן להאכילה וה"ז דומה לעבד כהן דאוכל בחזה ושוק ואם מכרו לישראל וחזר ולקחו הימנו פשוט דאוכל עתה שנית בחזה ושוק ולא שייך למימר בי' דיחוי כיון שאין אוכל מכח עצמו כלל רק הכהן הוא שמאכילו בכחו והרי הכהן לא נדחה ושפיר מאכיל את עבדו ולא גרע פסול הדיחוי מפסול העבדות דעבד הוא עוד פחות מזר ואעפ"כ זיכתה לו תורה להאכיל את עבדו וא"כ מה בכך שהי' זה העבד פעם עבד ישראל ורק אילו הי' העבד אוכל מכח עצמו הי' שייך לומר שכבר נדחית קדושתו מלאכול משא"כ עתה שאין אוכל מכח עצמו כלל רק מכח מאכיל וכשהי' עבד של ישראל ולא הי' לו מאכיל ממילא לא הי' אוכל ועתה שהוא עבד כהן ויש לו מאכיל שפיר רשאי לאכול ואין בזה ענין דיחוי כלל וכמובן וא"כ ה"ה חוזרת בשביל בנה דבנה מאכילה שפיר יש לו להאכיל גם אשה שהיתה פעם אשת ישראל משא"כ אוכלת בשביל עצמה ובקדושת עצמה שפיר יתכן לומר דהיא כבר נדחית קדושתה בהיותה אשת הזר וכמובן וע' יבמות (דף ס"ח ע"ב) שם והיא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסיל לה (עמוני כו' הבא עלי') הא (לוי' וישראלית דאוכלת רק בשביל בנה) דלא קדיש גופה לא פסיל לה כו' וא"כ ה"נ כהנת דקדיש גופה שפיר שייך לדון בה דין דיחוי ולומר דנדחית קדושתה ואינה חוזרת ונראית משא"כ אוכלת בשביל בנה דלאו בקדושה דנפשה אכלה אין אל הדיחוי מה לפעול והבן המאכיל הרי לא נדחה וז"פ אלא דכהנת גופה רק קדושתה לאכילת קדשים הוא דיש לה דין קדשים ושייך בה דיחוי משא"כ קדושתה לאכילת תרומה לא שייך דיחוי ושפיר חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק ודו"ק ובאתי רק להעיר]:

כלל קסה

אכילת מזבח אי שמה אכילה. ע' חולין (דף פ"א ע"ב) [ועמ"ש בלקח טוב כלל ג' סד"ה ודע דהא דטעמא לא חשוב אכילה] וקצ"ע ממנחות (דף פ"ד ע"א) דפריך אהא דשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהי לאכלה ולא לשריפה (והיכי מקרבינן קומץ לשרפו על גבי המזבח, רש"י) וכן הוא בבכורות (דף י"ב ע"ב) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה וכ"ה בת"כ פ' בהר פרק א' ברייתא ו' לאכלה ולא להביא ממנה מנחות לאכלה ולא להביא נסכים ממנה וצ"ע דמדוע לא נימא דאכילת מזבח שמה אכילה והוא בכלל לאכלה וכהך דחולין (דף פ"א ע"ב) הנ"ל [ודוחק לומר דמשום דכתיב לכם יהי' לאכלה ובאכילת מזבח אע"ג דשמה אכילה עכ"ז הרי איננה אכילת אדם וא"כ אין האכילה לכם דשטחיות הלשון מוכיח דהמיעוט מתיבת לאכלה גופי' ומפאת דההקרבה ע"ג המזבח היא שריפה ולא אכילה ולא שהמיעוט מתיבת לכם וי"ל דענין המיעוט הוא כך לכם יהי' לאכלה שתעשו בו אתם (כהוראת לכם) מעשה אכילה ולא שתעשו בו מעשה שריפה ובהקרבה על המזבח הרי האדם עושה בו רק מעשה שריפה אלא דלגבי מזבח הוא דנחשב אכילה וע"כ שפיר נקט לאכלה ולא לשריפה היינו שהאדם עושה בו רק מעשה שריפה ואין עושה בו מעשה אכילה כמו שנתחייב ודו"ק]:

וע"ע ברא"ם עה"ת שמות פרשה כ"ט פסוק ל"ז ד"ה כגון הלן והיוצא כו' דכ' דפסול יוצא כגון בשר העולה והחטאת והאשם ואימוריהן והדם שיצאו חוץ לקלעים דכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו דהיינו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו דהוי טריפה לא תאכלו בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח דאי בטריפה קמיירי לכתוב טריפה לא תאכלו עכ"ל ונראה ג"כ כוונתו מפאת דאכילת מזבח שמה אכילה וע"כ לא תאכלו כולל גם אכילת מזבח דאיהי נמי אכילה סתמא מיקריא:

ואולם דבריו צ"ע מגמ' חולין (דף צ' ע"ב) מי כתיב על כן לא יאכל המזבח וה"נ הא רק לא תאכלו כתיב וא"כ הרי הכתוב מזהיר רק את האדם שלא יאכל אבל לא אסר אכילת מזבח ור' הונא נמי דאסר בחולין שם גיה"נ למזבח הוא רק מפאת ממשקה ישראל וזה איננו כוונת הרא"ם ז"ל וכמובן מדבריו וגם יוקשה לדברי הרא"ם דהא פשטי' דקרא דובשר בשדה טריפה קאי אטרפה ממש ומהאי קרא הוא דידעי' איסור טריפה וא"כ טריפה ממש ליתסר נמי לגבוה מהאי קרא ונימא לא תאכלו בין לאכילת אדם ובין לאכילת מזבח ול"ל במנחות (דף ה' ע"ב) לקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה הא מלאו דכתיב בטריפה גופי' נפיק נמי איסור טריפה למזבח וצ"ע וע' זבחים (דף פ"ב ע"ב):

כלל קסו

אכילת בעלי חיים. אם ג"כ אינה קרוי' אכילה בפחות מכזית כמו באדם יש קצת ראי' מש"ס זבחים (דף ל"א ע"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר פיגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואי נימא דאכילת בע"ח הוי אפי' בפחות מכזית א"כ משכחת לי' פיגול במחשבה על פחות מכזית כגון בחישב שיאכלוהו כלבים למחר וזה לא מצינו ואולם לדעת הרמב"ם ה' מלכים פ"ט ה"י דב"נ מתחייב אאבר ובשר מן החי אפי' בכ"ש מטעמא דלא נאמרו שיעורין לב"נ א"כ ע"כ דאכילת ב"נ גם בכ"ש מיקריא אכילה דאל"כ איך מתחייב הכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו [ומזה הכתוב הוא שמתחייב הב"נ על אמ"ה וכמ"ש הרמב"ם בהתחלת פ"ט שם] וא"כ הרי בעי' אכילה וא"כ בלא"ה משכחת פיגול בפחות מכזית כגון בחישב שיאכלהו עכו"ם למחר דאכילתו שמי' אכילה ק"ו מאכילת בע"ח וגם הא נלמד ממקרא זה דאך בשר בנפשו וגו' ועוד מכמה מקראות דכתיב בהו אכילה גבי ב"נ וא"ל דזהו רק קודם מ"ת משא"כ אחר מ"ת דהובררו ישראל שוב אין אכילתם קרויה אכילה וכהך דתוס' נדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין דכתבו דאפי' לרשב"י דעכו"ם אין קרוים אדם ה"מ אחר מ"ת דהובררו ישראל מהם אבל קודם מ"ת היו קרוים אדם דז"א דגם אחר מ"ת נאמר כל בן נכר לא יאכל בו [לדעות דגם עכו"ם בכלל ולא לבד ישראל שנתנכרו מעשיו] ובפ' בחקותי וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם ובפ' תבוא גוי עז פנים וגו' ואכל פרי בהמתך וגו' הרי דגם אחר מ"ת אכילת עכו"ם קרויה אכילה ועוד דהא גם אחר מ"ת ב"נ מתחייב אאכילת אמ"ה וע"כ דאכילתו אכילה מיהו בזה הי' אפשר לומר דרק לגבי דידן נשתנה ונפחת עניינו ע"י מ"ת וע"כ לגבי דידן אין אכילתו קרוי' אכילה והמחשב בקרבן שיאכלוהו עכו"ם למחר אין הקרבן נפסל משא"כ הב"נ בבחינת עצמו לא נשתנה ע"י נתינת התורה לנו ועדיין שפיר גם אכילתו חשובה אכילה אצלו לחייבו כמו קודם מ"ת ודו"ק:

וראיתי במדרש שמואל פרשה י"ח עה"כ וישסף שמואל את אגג וז"ל א"ר אבא בר כהנא התחיל מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכילן לנעמיות הה"ד יאכל בדי עורו יאכל בדיו בכור מות ביכר לו מיתה מרה עכ"ל המדרש ונראה דנפיק לי' דהאכיל זיתים זיתים משום דכתיב יאכל בדי עורו ואין אכילה פחותה מכזית ולחלקים יותר גדולים מכזית ג"כ אין לומר שחיתך והאכיל דוודאי חתכו לחלקים היותר קטנים שאפשר כדי לבזותו ולצערו ורק דפחות מכזית ג"כ א"א לומר מהכרח הכתוב דכתיב יאכל ואין אכילה פחותה מכזית וע"כ ההכרח דהאכיל זיתים זיתים דייקא ודו"ק ואם כנים הדברים הנה יש ראי' מכאן דגם אכילת בעלי חיים איננה בפחות מכזית וגם יש ראי' מכאן נגד דעת הרא"ם דסתם אכילה בכ"ש ורק דהלמ"מ הוא דגילתה דשיעורי אכילות איסורין ומצוות הם בכזית דא"כ בהאי קרא דיאכל בדי עורו ג"כ הי' ראוי להחשב אכילה גם בכ"ש ואכתי מנ"ל דהאכיל זיתים זיתים [ובזכרוני משו"ת בנין ציון דנסתפק אם אכילה דדברי קבלה הוי ג"כ בשיעור כזית ולפי דברינו אלה הנה יופשט גם זה מכאן דגם אכילה דד"ק שיעורו בכזית ובאתי רק להעיר]:

כלל קסז

אכילת תרומה דהוא מצוה וכנודע יש להסתפק אם הוא רק בכהן משא"כ עבד כהן או זרה אשת כהן האוכלים תרומה אין אכילתם מצוה רק שהותר להם לאכול תרומה מפאת היותם קניינו של כהן א"ד גם אכילה דידהו מצוה ולא שנא והנה מש"ס פסחים (דף ע"ב ע"ב) מוכח לכאורה דגם אכילת עבד ואשת כהן מצוה ועוד יותר דקרוי עבודה ע"ש דאמר דהא דתנן בתרומות (פ"ח מ"א) היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר דהיינו טעמא דר' יהושע משום דאכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר כו' והנה במשנה תרומות שם נשנה ג"כ האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גרשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל כו' או עשאך בן חורין כו' עש"ה דאכלהו קתני שם ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר וא"כ מבואר דגם אכילת תרומה דעבד ואשת כהן קרוים עבודה מדפטר ר"י וכמובן [וק"ו דחשוב מצוה דאילו לא הי' נחשב מעשה מצוה רק מעשה של רשות בעלמא איך אפשר שיוחשב עבודה וז"פ]:

ואולם בס' צל"ח ריש ברכות ראיתי שכ' אמתני' דמאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כו' ע"ש שכ' וז"ל ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפי' בזמן ק"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש כו' ועוד שם כ' וז"ל לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באומרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ע"ש שתי' לפמ"ש דכהנים מותרים באכילת תרומה אף בהגיע זמן ק"ש לפי שהיא מצוה וחשובה כעבודה שבמקדש וע"כ לכך תני כהנים דמשמע זכרים כו' דנשים וודאי אסורים (דאף דפטורים מק"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור לאכול כו' ועוד דעכ"פ חייבים בזכירת יציאת מצרים כו'] ודווקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהונתכם דמיני' ילפי' בפסחים דחשוב כעבודה בכהנים כתיב ולא בנשים עכ"ל ז"ל ודבריו צע"ג ותימא רבתי הם דהא מפורש במשנה דגם באשת ועבד כהן פטר ר' יהושע והרי הש"ס קאמר דטעמא דר"י דפוטר היינו משום דאיקרי עבודה וא"כ ע"כ דגם אכילה דידהו עבודה מיקרי וכאמור ושוב נזכרתי דברי התוס' גיטין (דף י"ב ע"ב) ד"ה השבתוני דאהא דס"ל התם לר"מ במשנה דקבלת גט שיחרור דעבד כהן שלא בפניו מיקרי חוב לו מפאת שפוסלו מן התרומה עש"ה כתבו התוס' וז"ל רבנן דר"מ היו סבורין הא דקאמר ר"מ שאם הי' עבד כהן פיסלו מן התרומה הוי חוב לו לפי שנותן לו הרב מזונות בריוח בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים או משום שיש מצוה באכילת תרומה כו' עכ"ל הצריך לעניינו ומפורש להדיא דגם אכילת תרומה דעבד כהן חשוב מצוה ואולם עיינתי בפיה"מ להרמב"ם בגיטין שם וז"ל המשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו כו' אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו (פי' וא"כ גם הש"ש חוב) אמרו לו מפני שהוא קניינו ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקניינו ר"ל שזה העבד באכילת התרומה כו' לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהוא קנין כספו לפיכך אינה אצלו מעלה שיפסידנה עכ"ל ומבואר דס"ל ז"ל דזהו באמת פלוגתא דר"מ ורבנן דלר"מ חשובה אכילת תרומה דעבד כהן מצוה ולרבנן לית בה משום מצוה כיון דאוכל רק מפאת היותו קנין כהן כבהמתו ויש לדבר עוד הרבה בזה ובאתי רק להעיר:

כלל קסח

אכילת תרומה דזרה אשת כהן. יש להסתפק אם הוא בתורת קנין מפאת היותה קניינו של כהן כעבדו או הוא מטעם אישות ר"ל מפאת היותה אשתו ומחוברת עמו חיבור של אישות לא מפאת היותה קניינו ולכאורה מהא דאמרי' ביבמות (דף ס"ו ע"א) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו כו' מוכח דאשה ועבד דין אחד להם וגם אשה רק בתורת קנינו של כהן אוכלת כעבד וכמובן:

וע"ע יבמות (דף ס"ז ע"ב) שם בכולה סוגי' דאכילת תרומה דאשת כהן הוא רק מפאת קרא דקנין כספו וגו' וכן בכתובות (דף נ"ז ע"ב) אמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו הוא כו' והכי מוכח בכמה דוכתי דהוא בתורת קנין לא בתורת אישות וע' גיטין (דף פ"ה ע"א) חוץ מתרומתיך מהו (גירש את אשתו ואמר לה דלכל דבר יהי' גט חוץ מתרומתיך שאם תנשאי לכהן לא יאכילך בתרומה מהו מי חשוב שיור בגט או לא) בנשואין הא לא שייר א"ד קנין כספו כתיב וע"ש בתוד"ה חוץ דמפרשים דהאיבעי' בכהן שגירש לכל דבר חוץ שלא תיאסר באכילת תרומה אי הוי שיור דקנין כספו א"ר דע"י קידושין אוכלת בתרומה א"כ עדיין קידושין עלי' ואין זה כריתות א"ד בקידושין הא לא שייר שתוכל להתקדש למי שתרצה עכ"ל התוס' והיה נראה לכאורה לפרש דזהו עצמו ענין האיבעי' דמספקא לי' לגמ' אם אכילת תרומה דאשת כהן הוא בתורת אישות. וא"כ ממילא כשמשייר אכילת תרומה הרי יש כאן שיור באישות ולא הוי כריתות א"ד אכילתה רק בתורת קנין כעבד כהן ונמצא שאין האכילה שיור באישות כלל ושפיר חשוב כריתות לגבי גט כיון שהאישות נכרת לגמרי ואינה אשתו עוד כלל כ"א קניינו וכמובן ועש"ה בגמ' דבעי ג"כ חוץ מהפרת נדריך מהו כו' חוץ מירושתך מהו כו' עש"ה ברש"י דמוכח דמפרש ג"כ דהספק הוא כנ"ל אם ההפרה והירושה (מה שהבעל יורש את אשתו) חשיבי אישות ונמצא שיש כאן שיור באישות או לא עש"ה:

ואולם מלשון הגמרא דאמר בנישואין הא לא שייר א"ד קנין כספו כתיב מוכח טפי דזה פשיטא לי' דהאכילה רק בתורת קנין רק דמספקא לי' כיון דאוכלת עדיין א"כ על כרחך לומר דהקנין כסף של הקידושין נשארים עדיין ולא בטלו לגמרי וא"כ כיון שהקידושין ישנם עדיין א"כ ממילא יש כאן בהכרח גם שיור מה באישות שהרי הקידושין מחמתם בא האישות וכיון דישנם לקידושין עדיין א"כ ממילא בהכרח ישנו גם לאישות מה והכי מוכח לשון התוס' שהעתקתי וע' תוס' כתובות (דף נ"ו ע"א) ד"ה ה"ז מקודשת ע"ש באותו הדיבור בעמוד ב' שכתבו דאין קידושין לחצאין וגם י"ל דכיון דהקידושין עדיין נשארים אף דנשארים רק לענין אכילת תרומה דהוא מידי דקנין לא מידי דאישות מ"מ גם זה מספקא לי' לש"ס לומר דלא חשוב כריתות וכמובן ואיך שיהיה אין מכאן ראי' לומר דאכילת תרומה דזרה אשת כהן יהיה בתורת אישות לא בתורת קנין וכמובן:

ואולם מדברי המשנה גיטין (דף י"א ע"ב) שהבאתי בכלל הקדום אמר להם הרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו אמרו לו מפני שהוא קניינו ובפיה"מ להרמב"ם דהשיבו דאכילת העבד איננה מעלה בו דהוא רק מפאת היותו קניינו של כהן וכבהמת כהן דאוכלת תרומה וכמו שהעתקתי בכלל הקדום דברי הפיה"מ להרמב"ם וא"כ מדאמר והרי הוא פוסל את עבדו כו' כשם שפוסל את אשתו מוכח דבאשתו אודויי אודי לי' רבנן דחשוב הפסול חוב ורק אעבד השיבו דלא דמי עבד לאשה דשאני עבד שהוא קניינו וא"כ מוכח דזה כוונת תשובת החכמים דאשה האוכלת אכילתה מפאת אישות ואשתו כגופו ויש בה ענין כהונה מה מכח האישות וע"כ אכילתה מעלה לה והוי מצוה וע"כ שפיר הפסול מתרומה חשוב חוב משא"כ עבד אוכל רק מפאת היותו קניינו והוא רק כבהמת כהן האוכלת תרומה וע"כ אין האכילה מעלה בו ואין הפסול חוב וא"כ מוכח מכאן דאכילת האשה שפיר מפאת אישות לא מפאת קנין כעבד והכי מוכח נמי ממה דאשה שנתחללה ושנפסלה בביאת פסולין או חייבי כריתות אינה אוכלת תרומה גם אם היא אשת כהן ואם איתא דהאכילה רק מפאת היותה קניינו כעבדו ובהמתו לא הי' ראוי שיהיה שייך בה ענין חילול כלל וכמובן ועל כרחך דהאכילה מפאת ענין אישות ושהיא מקבלת ענין כהונה וקדושה מה ע"י האישות אשר מחמתו ראוי' לאכילת תרומה ככהן וע"כ אם נפסלה בביאת פסולין כו' ונתחללה א"א להיות לה קדושת כהונה ושפיר לא אכלה וכמובן:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה