בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י
כלל נג
אין עונשין מן הדין. התוס' ישינים כריתות (דף ג' ע"א) ד"ה לומר כתבו אהא דאמרי' התם דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו דאין ללמדה מבת אביו לחודה או בת אמו לחודה משום דב"א וב"א חמירא טפי ואעמה"ד וז"ל אך קשה דלקמן (ד' י"ג) תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות כו' טמא שאכל חלב והוא נותר כו' ואמאי דילמא לא מיחייב כיון דחמור טפי כו' ויש מתרצים דשאני הכא דליכא אלא איסור אחותו וחמירא טפי ב' צדדים מצד אחד להכי אמרי' אעמה"ד אבל לקמן דאיכא איסורים אחרים חיילי שפיר ע"י כולל ומוסיף ובת אחת עכ"ל כוונתם דרק באחותו ב"א וב"א שהאיסור הוא משום אחוה ואותו השם עצמו הרי נתגדל ונתרבה שאחותו ב"א וב"א הרי יש בה יותר ענין אחוה מאחותו בת אביו לחודה או בת אמו לחודה וע"כ שפיר אעמה"ד אבל חתיכת חלב נותר שהם שמות שונים א"כ הרי אין השם חלב נתגדל ואיננו חלב טפי ע"י מה שהוא ג"כ נותר וכן איננו נותר טפי ע"י מה שהוא ג"כ חלב וע"כ שפיר יש בו עונש על השם חלב כמו בשאר חלבים שאינן נותר כיון שאין השם חלב גדול בו מבשאר חלבים וכן בשם נותר כנלענ"ד כוונת דברי הת"י הנ"ל וכבר הבאתי דבריהם אלה עם פירושינו זה בספרי אתוון דאורייתא כלל ט"ז עש"ה מה שהערותי שם בעזה"י בדבריהם:
והנה יש לי להעיר עוד בזה כי סברת קושיית הת"י הנ"ל דגם כשהאיסורים הם משמות שונים שייך אעמה"ד נלענ"ד כי תמצא קן לה בגמ' כריתות שם (דף ב' ע"ב) וז"ל הגמ' אמר מר שאם עשאן כולם בהעלם אחת (כל עבירות דכריתות עשה בשוגג בהעלם אחת) חייב על כאו"א. בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו (גבי עריות כתיב) אלא אימא עבד חדא ניחייב חדא עבד כולהו אין חייב אלא אחת כו' עכ"ל הגמ' ומבואר דלולי קרא דכל אשר יעשה מכל התועבות הי' ה"א דבעשה כולם פטור לגמרי וזהו על כרחך מטעמא דאעמה"ד וכסברת קושיית הת"י הנ"ל:
ואולם בדברי הגמ' אלה עדיין קשה דסברא דת"י הנ"ל שייכא רק היכא דיש הרבה איסורים במעשה אחת כגון אכילה אחת שיש בה כמה איסורים חלב נותר טומאה כו' דשייך לומר דהאכילה היא מעשה עבירה חמורה טפי ואעמה"ד אבל בעושה עבירות הרבה דכריתות בשוגג בזאח"ז בהעלם אחד וכגון בועל כל העריות בזאח"ז בהעלם אחד דלולי קרא דכל אשר יעשה מכל התועבות הייתי אומר דפטור לגמרי א"כ כיון שבכל ביאה עבר רק עבירה אחת הרי לא שייך כלל הא דאעמה"ד ושפיר נתחייב עכ"פ קרבן אחד ומדוע ה"א דליפטר לגמרי וצע"ג ותו דאפי' נימא דביאה השני' היא עבירה חמורה טפי כיון שכבר עבר פעם אחת בביאה ראשונה וא"כ בביאה השני' הרי הוא שונה בחטא והשינוי בחטא היא עבירה חמורה יותר עכ"ז אביאה ראשונה הרי אין סברא כלל שיופטר:
ועיין סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) דאהא דאיתא התם א"ר אחא ברי' דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנא' מזרעך ולא כל זרעך כתבו שם התוס' בד"ה העביר וז"ל וא"ת מקמא איחייב לי' וי"ל דאיירי כשאין לו אלא בן אחד א"נ שהעבירן בבת אחת עכ"ל וא"כ כאן דלא שייכי תירוצי התוס' הנ"ל קשה שפיר דהא מקמא איחייב לי' ומאי ה"א שיופטר אביאה ראשונה ע"י שהוסיף אח"כ לבעול כולם:
והנה דברי התוס' סנהדרין הנ"ל לכאורה צע"ק דמאי קשיא להו דמקמא איחייב לי' הא רב אחא ברי' דרבא קרא קאמר וגזה"כ הוא וצ"ל דמקרא ליכא ראי' כיון דאיכא לאוקמי קרא אגווני דנקטו התוס' הנ"ל בתירוצם באמת [ואיכא לאוקמי לי' נמי אמעביר כל בניו בזאח"ז והתרו בו רק בהעברה האחרונה וכמובן וצע"ק על התוס' דלא תירצו באמת דרב אחא ברי' דרבא איירי בכה"ג] ונהי דהתוס' בקושיתם לא ידעו עדיין מהנך גווני י"ל דזה ידעו גם בקושיתם דקרא מצי איירי בהכי רק דלישנא דרב אחא ברי' דרבא דאמר העביר כל זרעו פטור הי' נראה להם לדוחק לפרש דכוונתו אבן אחד או אמעבירם בב"א [ולמ"ד א"א לצמצם לכאורה לא משכחת כלל העברה בב"א וי"ל דרב אחא ברי' דרבא בשיטתי' דאבוה קאי דס"ל אפשר לצמצם ע' תוס' יבמות (דף כ"ח ע"א) ד"ה לא ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך] ובתירוצם חידשו דגם רב אחא ברי' דרבא איירי רק בכה"ג:
והנה דוגמת הך דתוס' סנהדרין מצאתי גם בפי' הר"ש משאנ"ץ על הספרא צו פרשתא י' ברייתא י' דאהא דדריש שם בספרא ונכרתה הנפש (דכתי' גבי אכילת חלב) ולא הציבור כ' שם ז"ל וז"ל ולא הציבור אם אכלו במזיד אין נכרתין ותימא דכיצד משכחת לה שבלעו כולם בב"א כל אחד כזית ואי דקא אכלי בזאח"ז א"כ הראשונים הם יחיד ולא ציבור כו' עכ"ל ז"ל והנה שם וודאי די"ל דגזה"כ הוא לפטור גם הראשונים אם הוסיפו כולם לאכול כיון דלא משכחת לי' לקרא בגוונא אחרינא וכמ"ש הר"ש ז"ל בעצמו ואולם לולי דבריו ז"ל י"ל דקרא אתי באמת רק לפטור את האוכל באחרונה דכיון דאם יוכרת גם זה האחרון הרי יהיו שם ציבור נכרתין וזה גזה"כ הוא דאין ציבור נכרתין [וא"ל דהרי זה האוכל אחרונה עבירתו שוה לשאר האוכלין שקדמו לו ומדוע יוכרתו הם ולא הוא דאין זה קושיא כיון דגזה"כ הוא]:
והנה נזכרתי עוד דנמצא בדומה לזה בגמ' סנהדרין (דף קי"ב ע"א) דאהא דתנן שם במשנה דאין עיר הנדחת נעשית עה"נ עד שיודח רובה איתא התם בגמ' היכי עבדינן (היאך נעשים רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד) אר"י דנין וחובשין דנין וחובשין (כשרואין ב' או ג' מהם עובדי' עכו"ם לא יסקלו אותן אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא ואז חוזרין ודנין אותן דין אחר להריגה בסייף ומאבדים את ממונם כדין עה"נ דהם בסייף וממונם אבד) א"ל עולא נמצא אתה מענה את דינם של אלו (שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם) אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין (עד חציים דנין להו וסוקלין דמחזקינן להו כיחידים ומחציים ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוי העובדים מחציים ואילך בסייף וממונה אבד) כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו:
ומבואר בזה דחצי הראשון דעה"נ נהי דבעצמותם הם יחידים ודינם בסקילה וכבר איחייבו להו סקילה ועכ"ז כשמשלימים אח"כ עוד מיעוט לעבוד אזי אמרי' דאגמ"ל דגם חצי הראשון הם חלק עה"נ ונפקי להו למפרע מכלל יחידים ונכנסים לכלל עה"נ ונפטרים משום זה מסקילה ודינם רק בסייף כדין עה"נ דהא עולא נמי דפליג. אר' יהודה וס"ל דדנין וסוקלין היינו רק מטעמא דא"כ נמצאת מענה את דינם כו' אבל בעצם החיוב לולי טעמא דעינוי הדין או אם עברו ב"ד אאיסור עינוי הדין והשהו אותם הרי גם עולא מודה דע"י השלמת המיעוט נהפך גם דין הראשונים לסייף ומיפטרי למפרע מסקילה אע"ג דבשעתם יחידים היו וכבר נתחייבו סקילה וא"כ ה"נ בהך דרשא דספרא דונכרתה הנפש ולא הציבור שפיר יש לנו לומר דאע"ג דאוכלים הראשונים בשעתם יחידים היו וכבר נתחייבו כרת עכ"ז מכי השלימו השאר לאכול אגמ"ל דגם הראשונים לאו יחידים נינהו רק מכלל הציבור ודינם דין ציבור דפטירי מכרת ושפיר נפטרים למפרע מכרת דזה דומה בדומה ממש להך דעה"נ דחציים הראשונים אע"ג דבשעתם יחידים היו ונתחייבו סקילה עכ"ז מכי השלימו השאר נפיק להו גם הראשונים למפרע מדין יחידים ודינם דין עה"נ דהם בסייף וממונם אבד וא"כ ה"נ דכוותה שפיר משתנה דין הראשונים היחידים ע"י השלמת השאר להחשב מכלל הציבור ולהפטר מכרת כדין הציבור [ונזכרתי עוד דמיון יותר קרוב לזה דומה בדומה ממש בירושלמי הוריות פ"א ה"א ר' זעירא בשם שמואל היחיד תלוי אכלו רוב ב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא עכ"ל וקאי התם אב"ד שהורו שחלב מותר ועשו רוב ציבור על פיהם דב"ד מביאים פר והיחידים פטורין וע"ז אמר דיחיד האוכל הוא תלוי ועומד שאם השלימו אח"כ רוב ציבור לאכול אגמ"ל דהוא חלק מרוב הציבור ונפטר למפרע מקרבן כשבה או שעירה דיחיד ומתכפר בפר הב"ד ואם לא השלימו אח"כ רוב לאכול אז כל יחיד ויחיד מביא כשבה או שעירה כדינו וא"כ מבואר שאעפ"י שהיחיד בשעתו כבר נתחייב כשבה או שעירה עכ"ז מכי השלימו אח"כ רוב ציבור לאכול אזי נפיק לי' למפרע מדין יחיד ונכנס בדין ציבור ונפטר למפרע מקרבן כשבה או שעירה שכבר נתחייב בו וא"כ ה"נ שפיר מיפטרי היחידים למפרע ע"י שהשלימו אח"כ הציבור לאכול ודו"ק כי זה דומה בדומה ממש להך דספרא ונתיישבה קושית הר"ש ז"ל בפשיטות ויש לי ליישב עפד"ז גם קושית התוס' סנהדרין הנ"ל אלא שאכ"מ להאריך והמבין יבין מעצמו]:
והנני שב לסוגי' דכריתות (דף ב' ע"ב) הנ"ל ואומר די"ל עוד סברת הה"א דכשעובר רק פעם אחד חשוב שוגג אבל אם עובר פעם ושתים אגמ"ל דהוא פושע וקרוב למזיד ואינו מתכפר בחטאת וע"כ פטור וראי' לסברא זאת מש"ס ביזה (דף ט"ז ע"ב) ההוא סמיא דהוי מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל חזיי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזיי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור ופירש"י שאין דעתי על המזידין והפושעים שאין חרדים לדברי חכמים עכ"ל והנה זה וודאי דההוא מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל לא ביטל גם בפעם השני' הנחת ע"ת בזדון חלילה רק בשכחה ובשגגה ועכ"ז השכחה והשגגה עצמה בהיותה פעם ושתים נחשבת פשיעה וקרוב למזיד וא"כ ה"נ דכוותה שפיר ה"א שיהי' לו דין מזיד להפטר מחטאת ואולם מהך דביצה יש ראי' רק דבפעם שני' חשיב פושע אבל אין ראי' משם דבשוגג ב' פעמים אגמ"ל דגם בפעם הא' עבר בפשיעה ולא בשגגה כי היכי דיופטר מחטאת גם אפעם הא' בנידון דכריתות הנ"ל ודבר זה תלוי לכאורה אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ וע' ש"ך ליו"ד סי' א' ס"ק ח' דאין אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ רק אמרי' השתא הוא דאיתרע עש"ה:
ואולם בתוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) ד"ה אי מוכח להדיא דאדם נעשה חשוד למפרע דאהא דאמרי' התם דהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד וידע דצריך להמתין עד שימות האבר פטור מחטאת על הפרישה כיון דמזיד הוא וחייב חטאת על הכניסה כתבו הם ז"ל וז"ל ואעפ"י שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לי' שב מידיעתו (וחייב חטאת על הכניסה) דאימא יצר אלבשי' (בפרישה) כדאשכחן בכתובות (דף נ"א ע"ב) עכ"ל ומוכח דאי לאו דיצר אלבשי' דהי' נחשב מזיד גמור על הפרישה אזי הי' נעשה חשוד למפרע מן הפרישה על הכניסה והי' נחשב גם על הכניסה אינו שב מידיעתו:
והנה הך דתוס' שבועות דמי לכאורה לגמרי לנידון דידן דכמו דבנידון דידן איירינן בשוגג בפעם הא' ופושע בפעם הב' ה"נ בהך דתוס' שבועות איירינן בשוגג בכניסה ומזיד בפרישה וא"כ כי היכי דהודה בפרישה דהתם פוטרתו למפרע על הכניסה ה"נ פשיעה דפעם הב' דכאן שפיר יש לה לפטרו גם על הפעם הא' ואולם ז"א דשם הפטור רק מפאת דנחשב למפרע אינו שב מידיעתו וזה שייך רק מכח מזיד אבל לא מכח פשיעה דרק קרובה למזיד דוודאי אין נחשד על ידה לעבור בידיעה ובזדון גמור:
ואולם י"ל דכיון דבפשיעה קרובה למזיד פטור מחטאת וחשיבא הפשיעה לענין פטור חטאת איפוא כמזיד וידיעה ממש ע"כ כי היכי דבעינן לענין חיוב חטאת שב מידיעתו ה"נ בעי' שב מפשיעתו וכל שאילו היתה המעשה מזדמנת לפניו לעשותה בפשיעה ג"כ הי' עושה אותה אזי גם בעושה בשוגג פטור ועוד דזיל בתר טעמא דהא הא דבעי' לענין חטאת שב מידיעתו נראה פשוט מסברא דהוא משום דבאינו שב מידיעתו הרי לא עשה המעשה מפאת השגגה דווקא המחייבת חטאת שהרי גם אילו הי' יודע הי' עושה ובידיעה הרי הי' פטור מחטאת ולכן גם בעושה בשוגג פטור כיון דאין השגגה המחייבת החטאת סבת עשייתו דווקא ודו"ק וא"כ ה"נ לענין פשיעה כל שאין עושה המעשה מפאת שגגה דווקא רק גם אילו הי' מזדמן לפניו הזדמנות של פשיעה ג"כ הי' עושה ואז הרי הי' פטור מחטאת לכן גם בעושה בשוגג פטור וכמובן וא"כ כיון דאינו שב מפשיעתו ג"כ פטור מחטאת שוב שפיר כי היכי דבהך דתוס' שבועות נחשב למפרע ע"י זדון דפרישה אינו שב מידיעתו על הכניסה ומיפטר על הכניסה ה"נ שפיר יש לו להחשב ע"י פשיעה דפעם הב' אינו שב מפשיעתו גם על הפעם הא' ושפיר יש לו להפטר גם על הפעם הא' ודו"ק [ואולם דינא דשב מידיעתו נלמד בשבת (דף ס"ט ע"א) מקרא וא"כ דברינו אלה תלויים בפלוגתא אי דרשי' טעמא דקרא וכמובן ודעת הרמב"ם הוא להלכה דדרשי' כו' וכמבואר בלח"מ פ"ג מה' מלוה ה"א ואכ"מ ועכ"פ סברת הה"א דש"ס כריתות הנ"ל שפיר יש לפרש כן וכמובן]:
והנה בענין אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"ע בש"ס חולין (דף ל"ט ע"ב) דמסופק הש"ס בישראל ששחט בהמה ואח"כ חישב עלי' לזרוק דמה לעכו"ם אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו א"ד כיון דישראל הוא הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' וברש"י דכיון דישראל הוא והי' בחזקתו בשעת שחיטה ע"כ הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' דדילמא אחר השחיטה הוא שנכנס בו יצה"ר והמיר דתו עכ"ל וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס התם דספק זה תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעלמא בכותב נכסיו לאחרים ואמר הלה אי אפשי בהן אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתיק מעיקרא והדר צווח עש"ה א"כ כל שאילו הי' הדבר הזה במידי דעלמא לא בדבר של עבירה הייתי אומר הוכיח סופו על תחלתו אזי גם אם אירע הדבר ההוא בדבר של עבירה ג"כ אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו ולא מחלקינן לומר דשאני דבר של עבירה דראוי לומר בו דהשתא הוא דאיתרע דא"כ גם בהך דחולין ה"ל לש"ס לחלק בהכי וכמובן:
ולפ"ז יש לי לומר ג"כ ביישוב קושית התוס' סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) הנ"ל שהקשו דמקמא איחייב לי' וי"ל עפ"י דברי הסמ"ג המובאים במהרש"א בסנהדרין שם דהא דמעביר כל זרעו פטור הוא משום דהעברת כל הזרע היא עבירה חמורה טפי ואינה מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ פטור:
והנה נודעים דברי הירושלמי תרומות דאע"ג דח"ש לר"ל מותר מה"ת מ"מ מודה ר"ל בדעתו להשלים ולפי"ז י"ל גם כאן דכמו דהעברת כל הזרע חמורה מהעברת מקצת כן העברת מקצת בדיעה להשלים חמורה מהעברת מקצת גרידא וג"כ אין מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ גם במעביר כל בניו בזאח"ז ג"כ שפיר פטור אף על הראשונים דכיון דגמר להעביר כולם ע"כ יש לנו לומר דהוכיח סופו על תחלתו דמיד בהעברה הראשונה הי' דעתו להשלים ולהעביר כולם וע"כ שפיר מיפטר למפרע גם על ההעברה הראשונה דמצינו סברא דהוכיח סופו על תחלתו בנידון דומה לזה ממש בש"ס בבא בתרא (דף קמ"ח ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (שכתב מקצתם לראובן ואח"כ מקצת אחר לשמעון ואח"כ מקצת אחר ללוי עד שגמר באופן זה לכתוב כל נכסיו בזאח"ז) רואין אם במחלק (אם כתב הנכסים כמחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום) כו' עמד חוזר בכולן (כדין מתנת שכ"מ בכולה דאם עמד חוזר) אם בנמלך (שלא הי' בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק מקצת שתק ולא רצה לחלק עוד ואח"כ נמלך לחלק כל הנותר) כו' עמד אינו חוזר אלא באחרון (דהנך קמאי כיון דלא הי' בדעתו אז עדיין לחלק כל נכסיו הוו להו מתנת שכ"מ במקצת דאם עמד אינו חוזר) ודילמא עיוני קא מעיין והדר יהיב (דילמא האי דשתיק וחישב בין מתנה למתנה לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין ומחשב מה יתן לכל אחד ומעיקרא שפיר אכתי הי' בדעתו לחלק את הכל) סתמי' דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב עכ"ל הגמ"י:
ומבואר בזה דאע"ג דחלקים הראשונים דחילק היו רק מקצת נכסיו והי' להיות דינם דין מתנת שכ"מ במקצת דקני ואם עמד אינו חוזר ועכ"ז אמרי' דאם גמר לחלק כל הנכסים בזאח"ז אז אגמ"ל והוכיח סופו על תחלתו דגם בחלקים הראשונים מיד הי' דעתו לגמור לחלק גם השאר וע"כ אם עמד חוזר גם בראשונים זולת בשתק בנתיים דאז השתיקה היא הוכחה להיפוך דהוא נמלך ולא הי' בדעתו מיד לחלק כולם דא"א לומר דעיוני מעיין כו' כיון דסתם שכ"מ מידק דייק כו' וע"כ רק אז מחזקינן לי' בנמלך אבל כ"ז שאין לנו הוכחה הפכיית אזי אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דגם במתנות הראשונות הי' דעתו להשלים ולחלק כולם וכ"כ הרא"ש שם אהא דאמרי' התם בתר הכי שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת (ולא משכחת מתנת שכ"מ דעמד חוזר רק באומר סתם כל נכסי דאז כל היכא דאיתנהו נתונין הן עש"ה) והקשו שם התוס' והרא"ש דמעיקרא אמר ודילמא עיוני מעיין והדר יהיב הרי דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת הנותן לומר דאם עמד חוזר ואילו בתר הכי אמר חיישי' שמא יש לו נכסים כו' אלמא דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל מתנה ותי' שם הרא"ש דלעולם מספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל ושאני הך דדילמא עיוני מעיין דאיכא רגלים לדבר שאינו נמלך שהרי חלק כל נכסיו אלא ששתק בנתיים לעיין כמה יתן לזה וכמה יתן לזה עכ"ל כוונתו דכיון דחזינן לבסוף דגמר לחלק כל נכסיו ע"כ הוכיח סופו על תחלתו וה"ל רגלים לדבר דגם בחלקים הראשונים שחילק הי' דעתו להשלים ולחלק כולם ומאי דשתק בנתיים עיוני הוא דקא מעיין כו' [וכן כתבו גם התוס' שם אלא דדברי הרא"ש מבוארים יותר]:
וא"כ גם בהך דמולך שפיר יש לנו לומר ג"כ כן דאם העביר כל זרעו בזאח"ז (בלי הפסק בנתיים המוכיח דהוא נמלך) אזי הוכיח סופו על תחלתו דמיד בהתחלת ההעברות הי' דעתו להעביר כולם דאין שום סברא לחלק בין הך דב"ב להך דמולך זולת אם נאמר דאין אדם נעשה חשוד למפרע דאז יש לנו לומר דכיון דהעברת כלל הזרע היא עבירה חמורה טפי מהעברת מקצת ע"כ אין לנו לומר הוכיח סופו על תחלתו דאדרבה ראוי לומר דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ומועלת חזקת כשרותו לומר דבשעת העברת בן האחרון הוא דאיתרע לעשות עבירה החמורה להעביר כל בניו משא"כ לתוס' שבועות הנ"ל דאדם נעשה חשוד למפרע ולא אמרי' השתא הוא דאיתרע ולש"ס חולין הנ"ל דמפורש יותר דלא מחלקינן בהכי רק כל דאמרי' בי' בעלמא הוכיח סופו על תחלתו אמרי' הכי נמי במידי דאיסורא וכנ"ל א"כ הרי בטלה סברת החילוק הנ"ל ושפיר יש לנו לומר גם בהך דמולך סברא דהוכיח סופו על תחלתו דמכי גמר להעביר כולם אגמ"ל דגם בתחלת ההעברה הי' דעתו להעביר כולם כמו דאמרי' הכי בהך דשכ"מ המחלק נכסיו בזאח"ז דהדברים הם דומים בדומים ממש וכמובן [ואולם לפי"ז ג"כ לא נוכל לאוקמא דברי רב אחא ברי' דרבא דאמר העביר כל זרעו פטור בכל גווני רק במעבירם בזאח"ז, בלי הפסק בנתיים המוכיח דהוא נמלך וכנ"ל ואמנם עכ"פ הוא אופן מרווח טפי משנוקים דבריו אמצמצם להעבירם בב"א וכמובן ובאתי רק להעיר]:
ודע עוד דדוגמת הך דכריתות (ד' ב' ע"ב) שהבאתי דאמר דה"א דבעשה כל עבירות דכריתות בשוגג בהעלם אחד ליפטר לגמרי יש עוד בכריתות שם (דף ג' ע"א) דאמתני' דתנן ל"ו כריתות בתורה וקחשיב חד מינייהו המחלל את. השבת פריך התם בגמ' שבת מ' חסר אחת הויין (פי' ומדוע חשיב לי' רק בחדא) א"ר יוחנן תנא שגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב אלא חדא כו' וניתני זדון שבת ושגגת מלאכות דמיחייב מ' חסר אחת כו' תנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא לי' דמחטאת מיהא לא מיפטר כו' ע"ש ומוכח ג"כ דהי' ה"א שיופטר לגמרי וצריך ג"כ טעם דמדוע ה"א לומר כן ומ"ש ברש"י שם דה"א דהואיל והזיד במלאכות חשיב מזיד ופטור מחטאת עש"ה שכן כוונתו ק' להבין ג"כ דאיזה ה"א יש לומר כן ומדוע יש לו להחשב יותר מזיד כשהזיד במלאכות ושגג בשבת מכשהזיד בשבת ושגג במלאכות:
ולפמ"ש למעלה דבשוגג ב' פעמים יש ה"א דליחשוב פושע וקרוב למזיד ופטור מחטאת א"כ גם כאן י"ל כן ונהי דה"א זאת שייכא ג"כ בהזיד בשבת ושגג במלאכות עכ"ז בהזיד במלאכות ושגג בשבת הרבותא גדולה יותר דכיון דבכל פעם עשה מכח אותה השגגה בעצמה לכן יותר יש לנו לומר דחשיבא מעשה השגגה השני' פשיעה כיון שכבר עשה בשגגה זאת פעם אחד ומשא"כ בהזיד בשבת ושגג במלאכות דבכל מלאכה אשר הוא עושה הרי יש לו שגגה אחרת ונמצא דכל פעם הוא רק שגגה אחת ולא הוחזק בשגגה אחת לעשותה ב' פעמים ולכן אין השנות השגגות מוכחת כל כך על פשיעה כמו בהזיד במלאכות ושגג בשבת ושפיר הוי הזיד במלאכות ושגג בשבת רבותא טפי וכמובן וע"ש ברש"י כריתות (דף ג' ע"א) דפי' עוד פי' אחר לגמרי בדברי הגמ' הנ"ל עש"ה ובאתי רק להעיר:
שוב עיינתי בס' באר שבע בכריתות שם (דף ב' ע"ב) וראיתי שפי' דברי הגמ' דאמר בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' וז"ל בשלמא פטור לגמרי פי' אם לא עשאן כולם בהעלם אחד לא מצית אמרת דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ומדכתי' מכל משמע אפי' לא עשאן כולן אלא אחד בלבד חייב עכ"ל ולענ"ד אין לשון הגמ' סובל פירושו כלל דהא הש"ס אמר למילתי' אהא דמייתי תחלה אמר מר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כאו"א וע"ז אמר בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת כו' וא"כ הא קאי אעשאן כולן בהעלם אחד לא אעושה אחד לבד:
וגם יש עוד תמיה יותר גדולה בדברי הגמ' לפי פירושו זה דהא האי שאם עשאן כולן בהעלם אחת כו' קאי על המשנה שם ל"ו כריתות בתורה דע"ז אמר מניינא ל"ל ומשני שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כאו"א וא"כ לפי פירושו זה דע"ז אמר הש"ס בשלמא פטור לגמרי בלא עשאן כולן בהעלם אחד לא מצית אמרת כו' א"כ הי' הה"א דאין אדם מתחייב כרת על שום עבירה דכריתות רק אם עובר על כל הל"ו כריתות שבתורה כולם וא"כ זה וודאי דלא ניתן להאמר כלל בסברת הה"א דהרי ברוב עבירות דכריתות נכתב הכרת בפירוש בתורה על כל עבירה בפני עצמה:
והגע עצמך דאיך ה"א לומר דאוכל ביוה"כ דהיא אחת מל"ו כריתות שהוזכרו במשנה שם לא יתחייב כרת רק עד השלימו לעבור על כל שאר הכריתות כולם והרי מקרא מלא נאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה והרי זה לא עינה עצמו ומאיזה טעם אתה פוטר אותו מן הכרת נגד המפורש בתורה ואם כוונתו לומר דהה"א לא היתה על מזיד רק על שוגג שאין השוגג מתחייב חטאת על שום כרת רק עד אשר יעבור על כל הל"ו כריתות יחד ונהי דבמזיד מתחייב כרת גם על עבירה אחת עכ"ז בשוגג לא מיחייב רק על כולם יחד ותרצה לומר שיש איזה סברא לחלק בזה בין שוגג למזיד גם זה לא ניתן להאמר כלל חדא דא"כ הרי לא הועיל הש"ס כלום בקרא דכי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו דמייתי דהא האי קרא במזיד כתיב ובכרת ולא בשוגג ובחטאת והרי אתה אומר שיש חילוק בזה בין מזיד לשוגג ושאין ראי' ממזיד אשוגג ותו דבשוגג נמי הרי מקרא מלא נאמר בפרשת חטאת (ויקרא ד') נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה הרי מפורש דגם באחת הוא מתחייב וע"כ לא יכולתי להלום פי' הבאר שבע ז"ל כלל לענ"ד וצע"ג:
ומאי דדייק ז"ל דמהא דכתיב מכל התועבות מוכח דאפי' עשה קצת התועבות חייב דיוק אמת הוא וגם זולת הדיוק הזה הא האי קרא בפרשת עריות הוא דכתיב וא"כ גם אילו הייתי מפרש קרא דאעובר אכל עבירות דעריות קאי עכ"ז הא עבירות דעריות לחוד אכתי ה"ל רק קצת כריתות מן כל הל"ו כריתות שבתורה והרי הש"ס קאי על ה"א דבאין עושה כל הל"ו כריתות יחד לא יתחייב וא"כ הרי אין צורך לדיוק זה כלל דבלא"ה נמי שפיר נלמד דלא בעי' עבירות כל הכריתות יחד כיון דגם בעבירות דעריות לחוד הוא מתחייב:
ואולם דע דנהי דמכל התועבות משמע נמי מקצת תועבות עכ"ז אין פירוש דכל תועבות ממש מתבטל והוא כולל שניהם בין עושה כולן בין עושה מקצתן דתיבת כל בעצמותו משמע כולן ומ' דמכל אתיא לרבויי נמי עושה מקצת מן הכל וכן מפורש להדיא בת"כ אהך קרא דכי כל אשר יעשה מכל התועבות וז"ל מכל התועבות בין מכולן ובין ממקצתן עכ"ל וא"כ גם פירושינו בסוגי' דכריתות הנ"ל דהראי' מן המקרא הנ"ל הוא אעושה כולם דלא מיפטר לגמרי שפיר יתכן כיון דעושה כולם הוא ג"כ במשמע המקרא וכנ"ל:
שוב נזכרתי פירש"י ביבמות (דף ו' ע"ב) ד"ה לחלק בפי' אהא דהבערה לחלק יצאת דלולי קרא ה"א דאינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות כולן לא במקצתן עש"ה וה"ז דוגמת פי' הבאר שבע הנ"ל בהך דכריתות ואולם ברש"י פסחים (דף ה' ע"ב) ד"ה וש"מ פי' דלולי קרא ה"א דהעושה ד' או ה' מלאכות בשוגג לא יתחייב אלא חטאת א' ואתי קרא לחלק דעושה כולן מתחייב עכאו"א בפ"ע עש"ה וע' ברא"ם עה"ת פ' ויקהל עה"כ לא תבערו שהאריך בזה והקשה שם ארש"י יבמות הנ"ל דאיך ה"א דאינו מתחייב עד שיעשה כולם הא המקושש נסקל על מלאכה אחת עש"ה בארוכה ואולם גם לרש"י יבמות הנ"ל נראה דהיינו רק במלאכות שבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה הי' אפשר לטעות ולפרש שלא יעשה כל המלאכות יחד לא שלא יעשה כל אחת מן המלאכות משא"כ בסוגי' דכריתות הנ"ל דקאי על כל הכריתות שבתורה יחד וודאי קשה לפרש דהה"א דבעי' כולם יחד וכדכתיבנא ובאתי בכ"ז רק להעיר:
כלל נד
אין עונשין מן הדין. יש לעיין אי גם בכופר אעמה"ד ולמ"ד בב"ק (דף מ' ע"א) ובמכות (דף ב' ע"ב) דכופרא ממונא פשוט דתלוי אי עמה"ד בממון ע' לקמן כלל נ"ז ואולם למ"ד כופרא כפרה איכא למיבעי אי שייך בכפרה זאת אעמה"ד ולכאורה ראוי שיהי' תלוי בטעמא דאעמה"ד דלטעם המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) דהוא משום דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואינו מתכפר בכפרת המלמד א"כ גם בכפרת הכופר שייך זה דכיון דהלמד חמור יותר אינו מתכפר בכופר וצריך כפרה אחרת אשר לא ידענו ענינה ואין להוציא ממנו הכופר בחנם ואולם למ"ד דטעמא דאעמה"ד הוא מחשש פירכא דכיון דק"ו אדם דן מעצמו ע"כ יש לחוש שמא יש פירכא על הק"ו ואין להעניש מיתה או מלקות מספק א"כ בכופר שפיר עונשין מה"ד דכופר חייבין אפי' מספק וכמבואר ברמב"ם ה' נזקי ממון פ"י ה"ה ע"ש שפסק דשור של ב' שותפין שהרג משלם כל אחד מהם כופר שלם וד"ז הוא איבעי' דלא איפשיטא בב"ק (דף מ' ע"א) וא"כ מוכח דכופר חייבין גם מספק:
ואולם הה"מ שם כ' וז"ל ונראה דעת רבינו דכיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכדאמר בב"ק שם כיצד משלמין כופר וקיי"ל דכופרא כפרה חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע עכ"ל ז"ל כוונתו דבב"ק שם איתא שור של ב' שותפין כיצד משלמין כופר לישלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרין לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם א"ר ולא חצי כופר ומוכח מלשון הגמ' דזה וודאי דחייבין כפרת הכופר והאיבעי' הוא רק באופן התשלומין איך יהי' וכדאמר כיצד משלמין כו' וא"כ כיון דיש עליהם חיוב כפרה וודאי לכן מחויבין שפיר כל אחד כופר שלם מספיקא דדילמא לא מיתכפרי בבציר והרי הם חייבין כפרה וודאי ומוכרחין לראות שיהי' להם כפרה וא"כ לפי דברי הה"מ הנ"ל אכתי לענין אעמה"ד שפיר שייך גם בכופר הא דאעמה"ד דכיון דהספק שם הוא שמא יש פירכא על הק"ו ואינו חייב בכפרת הכופר כלל א"כ בכה"ג שוב הא גם ספק כופר הוא להקל כשאר ספק ממון דעלמא והנה לפמ"ש בספרי לקח טוב כלל ב' בטעמא דאעמה"ד דהוא משום חיוב הצלה הנלמד מוהצילו העדה עש"ה מילתא בטעמא בס"ד א"כ טעם זה לא שייך בכופר דהוא ממון ולית בי' חיוב הצלה דוהצילו העדה ע' סנהדרין (דף ל"ב ע"א) ואולם לדיעות הסוברים דהא דאעמה"ד לית בי' טעם כלל רק מדה מסורה כך א"כ איכא לספוקי אי גם כופר מיקרי עונש והוא בכלל עונשין וקאי עלי' המדה דאין עונשין מה"ד:
ועוד נראה לכאורה דספק זה אי עמה"ד בכופר תלוי בפלוגתא העתיקה אי עמה"ד בדיני שמים דהא שור שהרג את הנפש אית בי' חיוב מיתה ביד"ש והכופר הוא רק כפרת המיתה ביד"ש וכמבואר בכתובות (דף ל"ז ע"ב) לפי שמצינו למומתין ביד"ש שנותנין ממון ומתכפר להם כו' ע"ש וא"כ למ"ד דביד"ש נמי אעמה"ד א"כ כיון שאין מתחייב המיתה ביד"ש מה"ד א"כ ה"ה נמי דמסתלק חיוב הכופר שניתן רק לכפרת המיתה ביד"ש ולטעם המהרש"א הנ"ל נמי דהלמד עונשו חמור ממלמד וא"כ אי ביד"ש ג"כ אעמה"ד הכוונה נמי דמענישין אותו ביד"ש עונש החמור יותר א"כ נמי ליכא חיוב כופר דכיון דכופר ניתן רק לכפרת מיתה ביד"ש א"כ בהתחייבו עונש החמור יותר מאן לימא לן דעונש החמור ההוא ג"כ מתכפר בכופר והרי ניתן הכופר רק לכפרת מיתה ביד"ש ואין לנו לבדות מלבנו דהוא כפרה גם לעונש אחר דבידי שמים ומה גם לעונש החמור טפי וכמובן:
שוב ראיתי בס' גור ארי' עה"ת משפטים כ"א דאהא דכתיב ואם שור נגח הוא וגו' והמית איש או אשה וגו' אם כופר יושת עליו וגו' או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו וברש"י לפי שנא' והמית איש או אשה יכול לא יהיה חייב אלא על הגדולים ת"ל או בן יגח וגו' לחייב על הקטנים כגדולים עכ"ל וכ' ע"ז הג"א שם וז"ל וקשה דא"כ לכתוב או בן יגח או בת יגח ולא לכתוב איש או אשה וי"ל דא"כ עונשתו מה"ד ואין מענישין מה"ד ואע"ג דגבי ממון מענישין מה"ד וכדאמר לקמן אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש התם הוא ממון ובממון וודאי מענישין מה"ד אבל בכופר דהוא כפרה אין מענישין מה"ד עכ"ל ז"ל ומבוארת דעתו ז"ל דאעמה"ד בכופר:
ואולם הנה נזכרתי עוד גמ' ערוכה בב"ק (דף כ"ו ע"א) ויהא אדם חייב בכופר מק"ו ומה שור שאינו חייב בארבע דברים חייב בכופר אדם שחייב בד' דברים אינו דין שיהא חייב בכופר כו' ומבואר להדיא דמענישין כופר מדין ק"ו וע"ש עוד דאמר כופר שלם לר' טרפון בתם (בחצר הניזק) מנ"ל לאו משום דס"ל כריה"ג דאמר תם משלם חצי כופר ברה"ר ומייתי לה מק"ו מרגל כו' עש"ה דכולה סוגי' דהתם ס"ל דלמידין כופר מדין ק"ו] וצע"ג על הג"א ז"ל דכ' מסברא להיפוך דאעמה"ד בכופר ולא העיר מגמ' הנ"ל כלום:
והנה אם נדון את הכופר כשאר הוצאת ממון (ואע"ג דהוא לכפרה) א"כ י"ל דהגמ' לטעמה אזלא דס"ל דגם בממון עמה"ד ע' תוס' ב"ק (דף ב' ע"א) משא"כ לדעת המכילתא דאעמה"ד בממון וכמבואר בתוס' שם א"כ י"ל דגם בכופר אעמה"ד ואולם יש סברא לומר דכופר דהוא לכפרה אין נידון בדין הוצאת ממון בעלמא וגם המכילתא מודה דעונשין בו מה"ד דטעם המכילתא דאעמה"ד בממון י"ל דהוא משום דשמא יש פירכא על הק"ו ואין מוציאין ממון מספק וא"כ בכופר דהוא לכפרה י"ל דגם המכילתא מודה דמחויב גם מספק לראות שיהי' לו כפרה והכי ניחא לן לומר לכאורה כדי למעוטי בפלוגתא בין המכילתא והש"ס דידן [ואולם זה היפוך דברי הג"א הנ"ל שכ' דכופר דהוא לכפרה יותר שייך בי' סברא דאעמה"ד מבממון] ובאתי רק להעיר:
כלל נה
אין עונשין מן הדין יש להסתפק אי גם במיתת שור אעמה"ד והנה בהא דאעמה"ד יש ג' סברות א) דמדה מסורה כך וזה לא שייך בשור דמדה מסורה רק על עונשין ומיתת שור איננו לעונש כיון דלאו בר דעת הוא שיהי' מחויב וראוי לעונש והוא רק משום תקלה וקלון כמבואר בסנהדרין (ד' נ"ד ונ"ה) ואולם שור שהמית את האדם י"ל דמיתת השור עונש לבעליו דכיון שפשע ולא שמר שורו ע"כ עונשו הוא בהפסד ממון שיומת שורו וא"כ י"ל דבשור שהמית כו' אעמה"ד אמנם גם ז"א דגם שם לא הוי משום עונש הבעלים שיענשו בהפסד הממון דא"כ גם כשאין השור כגון שטבחו ואכלו תחלה או מכרו קודם שנגמר דינו עכ"ז ראוי שיופסד ויוקח ממנו ממון אחר שיווי השור וא"כ מדאין הדין כן על כרחך דמיתת השור לאו מטעם עונש הוא והעונש שלו שמתכפר בו הוא רק בנתינת הכופר וז"פ [ועוד דאפי' את"ל דמיתת השור הוא מפאת עונש הבעלים עכ"ז ג"כ ראוי שנעניש בו מה"ד כי היכי דעמה"ד בעונש תשלומי הכופר ע' כלל הקדום]. ב) דכיון דהלמד בק"ו חמור מן המלמד ע"כ צריך כפרה חמורה טפי ואין מתכפר בעונש אשר למלמד ולכן אין להענישו בחנם בעונש המלמד כיון דלא יהי' לו בו כפרה והנה זה הטעם ג"כ לא שייך בשור דמיתתו איננו לכפרה כיון דלאו בר דעת הוא שיצטרך כפרה וגם בשור שהמית את האדם אין מיתת השור לכפרת בעליו וכדכתיבנא ואולם באמת ז"א דשפיר אעמה"ד לב' הטעמים הנ"ל גם בשור. וזה דכיון דב' הטעמים הנ"ל שייכי באדם מטעם וודאי וא"כ כיון שאילו אירע כן באדם הי' פטור ממיתה בוודאי מטעמא דאעמה"ד שוב גם השור פטור דהא קיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור ג) דשמא יש פירכא על הק"ו ואין עונשין מספק וזה הטעם נראה דשפיר לא שייך בשור דכיון דפטורו של אדם איננו מטעם וודאי רק משום דספק נפשות להקל שא"א להרוג אדם מספק ע"כ לא שייך בזה הא דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכמובן בפשיטות ושפיר רק באדם אמרי' דס"נ להקל אבל בשור שפיר יש חיוב להמיתו מכח ספק החיוב עשה דובערת הרע מקרבך:
ואולם לדעת רש"י כתובות (דף ט"ו ע"א) ד"ה ספק ורשב"ם ב"ב (דף נ' ע"ב) ד"ה שניהם דהא דס"נ להקל היא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עש"ה א"כ מוכח דוודאי פטור הוא מפאת חיוב הצלה וא"כ שוב שייך לפטור גם בשור מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור ויש ליישב לפי"ז מה שהקשו התוס' בב"ב שם דל"ל קרא דושפטו וגו' תיפוק ליה דאפי' ממון אין מוציאין מספק ע"ש ולפמ"ש ניחא דנ"מ לספק בחיוב מיתת שור דאי הא דס"נ להקל הוא רק מטעם שא"א להרוג נפש מספק וכמו בממון א"כ אין זה פטור וודאי רק מספק וע"כ בשור שפיר חייב דבשור אמרי' להיפוך דסד"א לחומרא וכנ"ל משא"כ השתא דילפי' מקרא דושפטו וגו' א"כ ה"ל וודאי פטור וע"כ גם בשור יש לפטור וכנ"ל:
שוב נזכרתי דגם לדעת רש"י ורשב"ם הנ"ל אין לפטור בשור דכל שהאדם פטור רק מפאת והצילו העדה ומטעם חיוב הצלה אזי בשור שפיר מחייבין וכמבואר להדיא בסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן (כל הדברים היתירים בד"נ על דיני ממונות) אין נוהגים בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה וברש"י חוץ מעשרים ושלשה שצריך כ"ג כדיני נפשות ומסתברא דהיקש (דמיתת השור למיתת הבעלים) להכי אתא שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כלהו אינך מילי (דד"נ) להצלה אתי (כוונתו אקרא דוהצילו העדה וכמבואר ברש"י שם (דף ל"ב ע"א) במשנה אהא דבד"נ המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דהוא אחד מעשרה דברים הנ"ל וז"ל סברא הוא דבעי' והצילו עכ"ל) ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע עכ"ל ולפי"ז גם טעמא דידן אשר כתבתי בספרי לקח טוב כלל ב' בהא דאעמה"ד דהוא עצמו משום חיוב הצלה דוהצילו העדה עש"ה מילתא בטעמא בס"ד א"כ גם לפי הטעם הזה בשור שפיר עמה"ד כיון דבשור ליכא חיוב הצלה וכנ"ל:
שוב נזכרתי עוד גמ' ערוכה דממיתין שור מחמת ספק והוא בכריתות (דף כ"ד ע"א) דאהא דתנן שם במשנה דשור הנסקל שנודע שלא הרג עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר איתא שם בגמ' היכי דמי אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג מאי חזית דציית לבתראי ציית להו לקמאי עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא דמחייבינן לשור מיתה מספיקא:
והנה מה שכתבנו דלטעמא דמדה מסורה כך או משום דהלמד חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד דהני טעמי נהי דלא שייכי בשור עכ"ז גם בשור אעמה"ד משום דכמיתת בעלים כו' לכאורה ז"א דמגמ' סנהדרין (דף ל"ו ע"ב) הנ"ל מוכח דכל שאין הטעם שייך בשור כגון חיוב הצלה דלא שייך בשור אזי אין פוטרין את השור ואולם בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) מוכח דדבר זה אי היכא דהטעם לא שייך בשור אמרי' נמי דכמיתת בעלים כו' הוא פלוגתא דרבא ורב אשי שם וז"ל הגמ' שם אמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מ"ט א"ק השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינן ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת (וכגון אדם טריפה דאילו הרג את הנפש פטור) לא קרינן ביה והשור יסקל רב אשי אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור מ"ט כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי פטור עכ"ל הגמ':
ובתוס' שם ד"ה שור טריפה שהרג חייב וז"ל אע"ג דבשלהי פרק ד' וה' פטרינן לר"ש שור שנתכוון להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים עכ"ל וא"כ לרב אשי דפוטר גם בשור טריפה על כרחך דס"ל דאפי' אם אין הטעם שייך בשור נמי פטרינן ליה מהיקישא דכמיתת בעלים כו' וע"ע בב"ק (דף מ"ה ע"א) דפליגי התם ר' יעקב ורבנן אי גומרין דינו של שור שלא בפניו דלרבנן אין גומרין מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כו' ולר' יעקב גומרין וקאמר התם בטעמא דר' יעקב בשלמא בעלים בני טענתא נינהו (ולכן בעי' בפניהם כדי שיטענו את זכותם) אלא שור בר טענתא הוא (בתמי') עכ"ל הגמ' ומוכח ג"כ דר' יעקב ורבנן פליגי בספק הנ"ל אי הא דכמיתת בעלים כו' הוא אפי' כשאין הטעם שייך בשור ובאתי רק להעיר:
והנה מה שכתבנו למעלה ג"כ דרך פשיטות דאי הא דאעמה"ד מדה מסורה כך זה לא שייך במיתת השור דאין מיתת השור עונש כי השור איננו בן דעת שיפול בו ענין עונש הנה נזכרתי דאין זה פשיטות כל כך דלא שייך עונש בשור ושאין מיתת השור עונש לשור רק הוא פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל בפי' המקרא בבראשית ח' פסוק ה' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם וברש"י מיד כל חי' לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן כו' לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות עכ"ל הנה דרש"י ז"ל מפרש מיד כל חי' אדרשנו כפשוטו שהשי"ת ידרוש נפש האדם מיד החי' אשר תהרגנו ובראב"ע שם מפורש יותר וז"ל גם אדרשנו מיד כל חי' שאצוה לאחרת שיהרגנה עכ"ל:
הנה פירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש על הריגתה את האדם ומיתתה הוא ע"י חי' אחרת ואולם הספורנו שם פי' וז"ל והדרישה הזאת (שידרוש הוא ית' את נפש האדם) תהי' על אופנים מתחלפים שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם להצילו מידם ואם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אז אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו אבל לא מיד החי' עכ"ל נראה שמיאן בזה היות לחי' עונש ופרעון ואולם הרמב"ן ז"ל שם דיבר בענין זה בביאור יותר מכולם וז"ל מיד כל חי' אדרשנו תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החי' כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחי' דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהי' כן בענין דם האדם לבדו שכל החי' שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפי' שור המדבר חייב מיתה כו' ויהי' טעם שופך דם האדם כל שופך בין חי' ובין אדם הנה דמו נדרש בב"ד ובידי שמים ויתכן שיהי' טעם מיד כל חי' שתהי' הנקמה בשופך הדם מיד כל חי' כו' כי אשלח ברוצח כל חית הארץ כו' ואולי הדרישה מיד החי' היא שלא תטרוף את האדם כי כן שם בטבעם כו' עכ"ל:
הנה שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה אם יתכן שיהי' לבע"ח עונש וצידד בפירוש לומר דמיתת שור הנסקל שציותה תורה הוא עונש אל השור ולפי"ז שפיר גם מיתת שור הוא בכלל עונשין ושפיר שייך בי' בפשיטות הך דאעמה"ד והנה מה שהכריח ז"ל דאין מיתת השור מטעם עונש לבעליו מהא דשור המדבר ג"כ חייב מיתה א"כ לר' יהודה דס"ל באמת בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דשור המדבר שהמית את האדם פטור ממיתה לפי שאין לו בעלים עש"ה א"כ י"ל דלר' יהודה באמת מיתת שור שהמית את האדם הוא מטעם עונש לבעליו וא"כ בשור שהמית את האדם אי שייך בי' אעמה"ד יתכן לומר דתלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן הנ"ל דלרבנן דס"ל דשור המדבר נמי חייב א"כ אין מיתת השור מטעם עונש לבעלים רק מטעם עונש השור וא"כ כיון דהוא עונש מיתה שפיר הוא בכללא דאין עונשין מן הדין משא"כ לר' יהודה דמחייב באמת רק בשור שיש לו בעלים א"כ י"ל דהוא. מטעם עונש הבעלים ומוכח לכאורה כן לר"י דאל"כ רק הוא מטעם עונש השור א"כ לא הי' ראוי להיות חילוק בין שור שיש לו בעלים לשאין לו בעלים וא"כ כיון דהוא רק עונש הבעלים ולגבי הבעלים הרי אין העונש עונש מיתה דמיתת השור לגבי הבעלים הרי הוא רק הפסד ממון וא"כ י"ל דהפסד ממון אינו בכלל עונשין רק עונשי הגוף הם בכלל עונשין וע' כלל נ"ז ושפיר לא שייך במיתת שור שהמית את האדם כללא דאעמה"ד ובאתי רק להעיר:
והנה מה שדנתי למעלה בזה מסברא דנפשאי אם אין מיתת השור מטעם עונש הבעלים והכרחתי דאינו כן מדאין מתחייבין ממון שיווי השור היכא דליתי' לשור וכנ"ל נתיישבתי דאינה ראי' דהא תשלומי תם אינם עונש השור רק תשלומין בעלמא שהבעלים משלמים חצי הנזק ואעפ"כ אינו משתלם אלא מגופו וז"פ [וע"ע בחולין (דף נ"ז ע"ב) נפלו עלי' וקטלוהו (התולעים נפלו על אחד מהם והרגוהו על שאמר שקר והיתל בם עש"ה) ועוד שם (דף ס"ג ע"א) וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק (עוף ששמו שרקרק) אתי משיחא כו' והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק אתא גלל (נפל אבן גלל מן המרום) אפסקי' למוחי' כו' ההוא ביידא הוי (בדאי ושקרן הי' ולפיכך לקה. רש"י) ומוכח לכאורה להדיא דשייך חטא ועונש בבע"ח]:
שוב נזכרתי דברי הגמ' ב"ק (דף מ"ג ע"ב) ת"ר או בן יגח או בת יגח (כמשפט הזה יעשה לו) לחייב על הקטנים כגדולים (שור שהרג את הקטן חייב השור מיתה כהורג את הגדול) והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם (חייב מיתה לאדם ההורג את האדם) וחייב שור באדם (חייב מיתה לשור ההורג את האדם) מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים (דאדם ההורג את הקטן חייב כהורג את הגדול) אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים ועוד ק"ו הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים (ההורגים) כגדולים (ההורגים דקטן שהרג פטור ממיתה) חייב בו על הקטנים כגדולים (דקטן שנהרג חייב ההורגו מיתה כאילו הרג את הגדול) שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים (שור קטן ההורג דינו כשור גדול ההורג דשור בן יומו קרוי שור דכתי' שור או כשב כי יולד וקרינן בי' השור יסקל) א"ד שחייב בו על הקטנים כגדולים כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו ומבואר להדיא דשור שהמית את האדם דנין בו דין ק"ו לחייבו מיתה:
ואולם אם נאמר דטעמא דאעמה"ד משום דאין הלמד החמור מתכפר בעונש אשר למלמד א"כ זה הטעם לא שייך כאן שהרי הק"ו בא רק לומר דשור ההורג את הקטן חייב מיתה כשור ההורג את הגדול וא"כ זה וודאי א"א לומר דהורג את הקטן אינו מתכפר במיתה דהא הריגת קטן איננה חמורה מהריגת גדול ואדרבה קלה ממנה וא"כ כיון דהורג את הגדול די לו בעונש מיתה כ"ש דהורג את הקטן די לו בעונש זה ואין לספק כאן כלל לומר דצריך עונש החמור יותר וכמובן:
והנה עיינתי ומצאתי עוד בס' גור ארי' עה"ת משפטים כ"א פסוק כ"ח כ"ט דכתי' וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' והמית איש או אשה וגו' וברש"י והמית איש וגו' לפי שנא' כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה מנין ת"ל והמית עכ"ל וכ' שם הרא"ם וז"ל לא מצאתי בשום מקום שנתרבו אלו מקרא דוהמית אלא בסתמא אמרו שבכלל הנגיחה נגיפה רביצה בעיטה נשיכה ורש"י פי' בהדיא בגמ' הטעם משום דהוי דומיא דקרן שכוונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי עכ"ל ז"ל וכ' שם הגור ארי' ע"ז וז"ל ומה שהקשה על פירש"י דלמה צריך קרא הא בגמ' יליף לי' מכח סברא לא קשיא דס"ל דדווקא לענין נזיקין דנין מכח סברא דהא ג"כ בק"ו עונשין ממון כמו שנתבאר לקמן אבל כאן איירי לענין עונש השור להמיתו אין ללמוד מכח סברא ולכך יליף לי' מקרא ובתחלת ב"ק דבא למילף במה הצד הנזקין זה מזה הקשו התוס' דהא אעמה"ד ותירצו דזה לא הוי אלא בעונש מלקות או מיתה אבל ממון סבירא לן דעונשין שפיר ולפיכך בוודאי לענין נזיקין אנו לומדין תולדות מן האב אבל לענין עונשין כגון להמית השור אין זה נקרא עונש ממון דהא לאו תשלומין הוא זה אלא הוא מיתה לשור עכ"ל ז"ל הנה מבוארת דעתו ז"ל דגם במיתת שור איתי' להאי כללא דאעמה"ד וגם נראה מדבריו ז"ל דס"ל בפשיטות דמיתת השור הוא מטעם עונש השור ודשייך עונש בבע"ח וכדכתיבנא:
והנה מצאתי עוד דדבר זה אם שייך עונש בבע"ח הוא מחלוקת חכמים בב"ר פרשה כ"ו וז"ל אמר ר"א אין לך אדם שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו (אין מי שיהא תובעין עליו דין שמים אם הזיק את האדם רק אדם המזיק את האדם הוא דיש עליו דין) ר' נתן אומר אפי' זאב וכלב (תובעין עליהם דין שמים אם הזיקו לאדם, רש"י) ר' הונא בר גוריון אמר אפי' מקל אפי' רצועה הה"ד כי את עול סובלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות ביום מדין ביום הדין א"ר אחא אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון רבנן אמרין מהכא כי האדם עץ השדה מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון עכ"ל המדרש:
הנה כאן ג' דעות. א' דרק באדם הוא דשייך עונש. ב' דגם בבע"ח יש עונש אם הזיק לאדם. ג' דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידו וכדאמר אפי' מקל כו'. ודע דדברי המ"ר אלה הם ג"כ במדרש קהלת עה"כ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ושם נאמר אר"א אין לך שהוא מתחייב ע"י אדם זה אלא אדם כיוצא בו [וכן צ"ל וודאי גם בב"ר הנ"ל ותיבת אדם הראשונה דב"ר הנ"ל הוא ט"ס] שנא' עת אשר שלט האדם (באדם לרע לו ומוכח דרק אדם השולט באדם הוא לרע לו של השולט דנענש משא"כ בע"ח ושאר דברים השולטים באדם אין נענשים) ר' יונתן אומר אפי' מקל אפי' רצועה מתחייבין ע"י אדם זה וכו' כדאיתא בב"ר רק דמה שנאמר בב"ר בשם ר' אחא נאמר במדרש קהלת בשם ר' חמא בר גוריון ע"ש:
והנה הדעה הג' הנ"ל דאפי' מקל או רצועה נפלאה מהבין וגם אין מבואר מהו עונש הדומם אם מזיק לאדם ובילקוט קהלת שם יש עוד שינוי גירסא ממה שהוא במדרש דתחת הלימוד הנמצא במדרש אהא דאפי' מקל כו' מקרא דכי את עול סובלו איתא בילקוט וז"ל א"ר אחא אפי' מקל אפילו רצועה מתחייבין ע"י האדם שנא' שופך דם האדם עכ"ל. ומזה ראי' לפי' רש"י וראב"ע ורמב"ן בקרא דשופך דם האדם וגו' מיד כל חי' וגו' דקאי אחי' ממש שתענש אם תהרוג את האדם דלדברי המדרש הנ"ל הרי קאי עוד יותר גם אדומם וכדיליף משופך דם האדם ונראה כוונתו דמפרש לקרא דכל שופך דם האדם יהי' מי שיהי' ואפי' דומם דמו ישפך והוא דלא כפי' הרמב"ן האחר דקאי הכל על אדם ההורג ומיד כל חי' אדרשנו היינו שאדם הרוצח יומת ע"י חי' או שכן שם בטבעה שלא תטרפנו וגם הוא דלא כפי' הספורנו הנ"ל וכמובן:
והנה מאי דמוכח מילקוט הנ"ל דעונש הדומם בהמיתו לאדם הוא ג"כ מיתה וכדמוכח מן הילפותא דיליף לי' משופך דם האדם דכתיב בי' דמו ישפך הוא עוד יותר דבר מפליא [ומכאן ראי' מגולה אל המבואר בצוואת הקדוש ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' הדומם כו' עש"ה בלשונו הטהור] והכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו וכנודע בספרי החכמה שאין לך דבר שאין בו ניצוצי קדושה ובדברים האסורים והטמאים הם בהעלם גדול וע"כ דומם אשר הומת אדם על ידו מסתלק ממנו הקדושה שבו ונשאר בו רק קדושה מועטת מתעלמת דאל"כ לא הי' אפשר להיות לו מציאות וכנודע בספרי החכמה] וזהו מיתתו:
ועיין מנחות (דף נ"ג ע"א) מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כו' בגופה כתי' מצה תהי' החיי' וברש"י כלומר הכשירנה ושמרה עכ"ל ואין מובן דאמא קרי לי' חיות ואולם עפ"י הנ"ל הדבר מובן לנכון כי הקדושה אשר במנחה נקראת ג"כ חיות שלה ואם באה לידי חימוץ ונפסלת והקדושה מסתלקת ממנה הנה זה סילוק החיות ולכן השמירה שמשמרין אותה מידי פסול מיקרי זה חיות שמחיין את המנחה וזהו מצה תהי' החיי' וכן אוכלים המותרים מיקרי נמי מש"ק חיים לעומת אוכלים אסורים כי האסורים בם קדושה מועטת מתעלמת וזה טעם איסורם וכנודע בספרי החכמה משא"כ דברים המותרים מתייחסים יותר אל הקדושה ויש בהם קדושה יתירה יותר נגלית ולכן מיקרי חיים:
וזהו ג"כ הכוונה בש"ס חולין (דף ק"מ ע"א) דאהא דתנן דעוף טמא פטור משילוח הקן וקמפרש טעמא משום דעוף טמא לא מקרי צפור פריך וז"ל הגמ' ת"ש שתי צפרים חיות מאי חיות לאו שחיות בפיך מכלל דאיכא דלאו חיות בפיך כו' וברש"י חיות בפיך ראויות לפיך טהורות ומדכתי' צפרים חיות מכלל דאיכא דשמייהו צפרים ולאו חיות נינהו דהיינו טמאות עכ"ל ולהנ"ל מובן ג"כ ענין הדרש שחיות בפיך והכוונה כפשוטו דמה שהם מותרים וזה מורה על היות בם קדושה לכן קרוים חיות משא"כ הטמאות אינם חיות וכנ"ל ויש לפרש עוד באופן אחר דע"י אכילת האדם הם מתעלים ומקבלים מעלה וזהו שחיות בפיך כי המעלה אשר מקבלים נקרא חיות ונמצא שחיות ע"י פיך ודו"ק:
והנה ראיתי עוד בספרי האזינו וז"ל האזינו השמים כו' הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם או שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח כו' ותשמע הארץ כו' הסתכלו בארץ שמא שינתה מדתה שמא זרעתם ולא צמחה כו' או שמא פרה זו אינה דשה ואינה חורשת כו' או שמא חמור זה אינו טוען כו' והרי דברים ק"ו ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורעניות כו' לא שינו מדתם אתם שאם זכיתם כו' עכ"ל ומוכח מדברי ספרי אלה דשייך חטא בבע"ח אלא דפורעניות ועונש לית בי' על החטא וע"ע ילקוט קהלת רמז תתקס"ח עה"כ ומותר האדם מן הבהמה אין וז"ל שהוא מדבר והיא אינה מדברת כו' ד"א שהאדם נוטל שכר על מעשיו והבהמה אינה נוטלת עכ"ל ומוכח לכאורה ג"כ כנ"ל דשייך מעשה טוב גם בבע"ח אלא דאין בו ענין קבלת שכר ויש לדחות וק"ל ובאתי רק להעיר:
ובגוף הדבר אי שייך במיתת שור אעמה"ד ראיתי עוד בס' לב שמח על סה"מ להרמב"ם בשורש הי"ד שהביא דברי הרמב"ן וז"ל ובחולין (דף ק"מ) אמרו דעוף שהרג את הנפש דבעי לאתויי' לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה אלא שכל המומתין מצותן מן ובערת הרע והיא מ"ע שלהם שממנה הם מומתים ומצות הסקילה או השריפה חלק מן המצוה עכ"ל וע"ז כ' הלב שמח וז"ל ואין זה הכרח כלל דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף שלא נזכרה בו סקילה ושמא לא היו גוזרין בו מיתה כלל מטעם דאין עונשין מה"ד ולכך אמרו שהוא בובערת הרע שהוא פסוק כולל ביעור כל עושי רע והעוף ג"כ נכלל בו עכ"ל ז"ל ומדכ' ושמא כו' מוכח דמסתפקא לי' מילתא אי שייך בבע"ח הא דאעמה"ד:
ואולם גוף דבריו ז"ל שכ' דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף כו' צ"ע דוודאי סקילת העוף הוא מסקול יסקל השור ואע"ג דכתיב שור מ"מ חי' ועוף כיוצא בהן מילפותא דשור שור משבת וכמבואר ברש"י ברכות (דף כ"ז ע"א) ד"ה שנסקל תרנגול וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות פ"ו מ"א וע' ב"ק (דף נ"ד ע"ב) וע' ילקוט משפטים רמז ש"מ עה"כ השור יסקל וז"ל השור יסקל וכן בהמה חי' ועוף כיוצא בו דגמר שור שור משבת וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש עכ"ל ונסמן שם ברכות (דף כ"ז) ומוכח דהיתה כן גירסת הילקוט בגוף הגמ' ועכ"פ דבר ברור הוא שמכאן הוא הלימוד וצ"ע:
ולענין אי שייך חטא ועונש בבע"ח ואי מיתת שור הנסקל הוא מפאת עונש השור על החטא שלו ע"ע במכילתא משפטים דיליף דין איסור הנאה דשור הנסקל מק"ו מעגלה ערופה וז"ל ומה אם עגלה שאינה לא מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה דין הוא שיהא אסור בהנאה עכ"ל ומוכח להדיא דשור שהרג את הנפש חשוב שנעשה חטא ועבירת שפיכות דמים ונחשב אל השור לחטא ועון מדמטמא את הארץ ומסלק את השכינה כמו חטא ש"ד דאדם שמטמא כו' דאל"כ לא הי' לו לטמא כו' רק הי' לו להחשב כמת ע"י חולי או מעשה קוץ בעלמא דאין שם ענין שפיכות דמים ואינו מטמא כו' ומדמטמא כו' בהכרח דנחשב שנעשה חטא ש"ד וכמובן ולסברת המכילתא הנ"ל י"ל וודאי דמה שהשור נסקל הוא מפאת עונש על החטא ש"ד שלו ובאתי רק להעיר:
וע"ע במכילתא שם עה"כ השור יסקל וז"ל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לא יהא בסקילה כו' עכ"ל ומוכח דלמידין מיתת שור מה"ד ויש לדחות דאין זה לימוד מה"ד דמועד נמי בכלל תם הוא וכי בשביל שנגח עוד יותר ממנו מיגרע גרע ואולם לטעמא דמהרש"א בהא דאעמה"ד דמשום דהלמד חמור טפי אין מתכפר בעונש המלמד א"כ י"ל נמי דכיון דעבירת המועד חמורה טפי אי נימא דשייך חטא ועונש בבע"ח וכנ"ל] אין מתכפר בסקילה ואולם י"ל דזה שייך רק באדם וכהך דמעביר כל זרעו למולך די"ל דאין מתכפר בסקילה רק עונשו שמור אחר מיתתו ונענש או עונש גדול יותר משא"כ בשור דלא שייך זה ע"כ י"ל דבעוה"ז עונש הסקילה הוא עונש הגדול ביותר ולא שייך למיחש שצריך עונש חמור טפי:
ועיין כתובות (דף ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוהו כו' ויש לדחות ואי נימא דלא שייך חטא ועונש בבע"ח רק דשור ההורג נפש וכדומה זה מורה על היות שורה עליו כח חיצון רע (והוא היצר שלו המסיתו לזה שלא כפי טבעו הרגילה ע' ברכות (דף ס"א ע"א) דמה ששור מזיק ונושך ובועט הוא מפאת יצר רע וע"ע ב"ק (דף י"ט ע"ב) יצרא קתקיף לי' פו'] וזה טעם מיתת שור הנסקל כדי לבער עי"כ כח הרע ההוא השורה עליו ואכ"מ להאריך בזה א"כ וודאי דלא שייך לומר דהואיל והוא מועד ע"כ זה מורה על היות רוע הכח החיצון שלו גדול יותר מרוע כח החיצון אשר בתם ואין די לו בסקילה דז"א דכח ההוא צריך רק ביעור וזה א"א כ"א ע"י מיתת השור וסקילה היא המיתה היותר חמורה וכמובן ובאתי רק להעיר:
וע"ע במדרש שוחר טוב תהלים מזמור כ"ח וז"ל ומנין דרשו חנני' מישאל ועזרי' להשלים עצמן על קדושת השם מן הצפרדעים מה כתי' בהן ובאו בתנוריך ובמשארותיך ואימתי משארת מצוי' אצל תנור בשעה שהתנור חם מלמד שהיו משלימות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה ומה פרע להם שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה כו' מכאן אמרו מה אם הצפרדעים שאין להם זכות אבות ולא ברית על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו אנו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת השם עאכ"ו עכ"ל ומוכח ג"כ דשייך זכות בבע"ח ושהי' נחשב אל הצפרדעים הבאים בתנורים לזכות מה שמסרו עצמן למיתה עבור קידוש השם וע"כ לא מתו אף ששאר הצפרדעים מתו וע' פסחים (דף נ"ג ע"ב) ובאתי רק להעיר:
וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם הקנה וז"ל עוד הוסיף (בעל ספר הקנה) לשבח עור השליל (לתפילין) יותר מכלם למצוה מן המובחר כי אמר שאין ברי' יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל ומבואר ג"כ דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח ובאתי רק להעיר:
כלל נו
אין עונשין מן הדין. אדבר קצת בטעמא דהך מילתא דאין עונשין מן הדין:
א) ע' רש"י פסחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה אין מזהירין מה"ד שכ' וז"ל אין מזהירין מדין ק"ו אעפ"י שאדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו עכ"ל ומוכח קצת מלשון רש"י דאין הטעם בהא דאעמה"ד מפאת דק"ו אדם דן מעצמו וחיישי' שמא טעה ויש פירכא על הק"ו דא"כ מה זה שכ' רש"י אעפ"י שאדם דן כו' אינה אזהרה כו' ומאי אעפ"י אדרבה הואיל ואדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו הל"ל [דכמו דאעמה"ד מטעמא דחשש פירכא ה"נ מצינן למימר והכי מיסתבר וודאי לומר דהיינו נמי טעמא דאין מזהירין מה"ד דאפי' בעונש מפורש ורק האזהרה אינה מפורשת ונלמדת בק"ו נמי יש לנו לחוש שמא טועה בדין הק"ו ויש עליו פירכא ונמצא שאין כאן אזהרה וא"א להמיתו ולהלקותו דמיתה ומלקות בעי אזהרה וכן מבואר בס' גנת וורדים כלל א' דטעמא דחשש פירכא הוי נמי לענין אין מזהירין מה"ד כמו לענין אעמה"ד ע"ש והוא פשוט]:
ואולם אם נאמר דהא דאין מזהירין ועונשין מה"ד מדה מסורה כך מובן שפיר לשון רש"י ז"ל הנ"ל דה"ק אעפ"י שאדם דן ק"ו מעצמו היינו אעפ"י שהתורה נתנה כח אל האדם לדון דין ק"ו עכ"ז לא נתנה לו כח זה בתוקף גמור שיהי' דינו דין גמור להחשב אזהרה ודו"ק ואולם אם הטעם בהא דאין מזהירין כו' משום דדן מעצמו ואיכא למיחש שמא טעה א"כ הרי הא דדן מעצמו הוא עצמו סבת הא דאין מזהירין וא"כ וודאי דלא ה"ל לרש"י למיכתב אעפ"י כיון דאדרבה זהו הסיבה דאין מזהירין מה"ד ובאתי רק להעיר:
ב) ע' שם (דף כ"ד ע"ב) תוד"ה אמרת דאהא דאמר התם מנין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיו לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין כו' כתבו התוס' שם ד"ה אמרת ק"ו וז"ל תימא היכי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש דנילף מנבילה בג"ש שלא תיאסר בהנאה כמו נבילה שאינה אסורה בהנאה כו' ואור"ת דבההוא קרא דאנשי קודש כתי' בי' נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשי' קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק"ו דגמרי' מקדשים ולא מנבילה וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא כו' עכ"ל.
והנה לפי המבואר בפתיחה כוללת להפמ"ג ז"ל דהא דלקולא ולחומרא לחומרא דרשי' הוא רק מטעם ספק [וע' אתוון דאורייתא כלל י"ח הבאתי כמה ראיות לסברא זאת] א"כ מה זה הקשו דבלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא הא איכא נפקותא לשבועה אם נשבע שלא יהנה מבב"ח ועבר ונהנה והתרו בו אשתיהם אשבועה ואבב"ח דאי מטעמא דלחומרא מקשי' א"כ ממ"נ שפיר לוקה או אבב"ח או אשבועה משא"כ השתא דילפי' האיסור הנאה מק"ו א"כ ה"ל האיסור הנאה איסור וודאי ואין השבועה חלה דה"ל מושבע ועומד ואק"ו נמי ליכא מלקות דאעמה"ד ועל כרחך דהא דאעמה"ד ג"כ הוא רק מטעם ספק דשמא יש פירכא על הק"ו וא"כ שוב שפיר גם לפי הק"ו ממ"נ לוקה וא"כ שפיר הקשו דתיפוק לי' דלחומרא דרשי' ודו"ק ואולם זה תלוי אם יש מלקות אהנאת בב"ח ע' מל"מ פ"ה מיסה"ת ואי לא חשוב התראת ספק בכה"ג דמתרין בו אשתים ואין יודעין על איזה מהם עובר וע' תוס' זבחים (דף ע"ח ע"א) ד"ה הפיגול דלא מיחשיב להו ה"ס בכה"ג וגם יש ספק אי ק"ו חשוב מושבע ועומד כיון דאינו מפורש בתורה והדברים עתיקים וע' לקח טוב כלל ב' ובאתי רק להעיר [א"ה ההערה הזאת כבר הזכרתי בשינוי באתוון דאורייתא כלל י"ח שם ואין מדרש בלא חידוש]:
ג) יש לעיין לדעת האומר דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דמשש פירכא על הק"ו א"כ היכא דיש ב' עדים כשרים דאחד עבר עבירה דמלקות ויש ב' עבדים המכחישים אותם יופטר דהא עבד פסול לעדות רק מק"ו לעולא בב"ק (דף פ"ח ע"א) ומה אשה שהיא ראוי' לבוא בקהל פסולה לעדות כו' וא"כ ניחוש דשמא יש פירכא על הק"ו וא"כ ה"ל תרי ותרי ופטור וא"כ א"א לענוש מספק וי"ל דהעבדים הוי עשאאי"ל דאם יזימום יופטרו הזוממין כיון דלהקל דרשי' ק"ו ואמרי' שהם פסולים גם זולת ההזמה ואין הזוממין חייבין כלום ואולם י"ל דכיון דאילו ידענו פירכא שעל הק"ו אז היה להם הזמה לכן מיחשיב זה יכול להזימה וזה תלוי לכאורה אי הא דעדות שאאי"ל הוא מטעם משקר או הוא גזה"כ בעלמא דאם הוא מטעם משקר דכשאין לו הזמה אינו מתיירא להעיד שקר א"כ כאן נמי כ"ז שלא נודע הפירכא אין מתייראים משא"כ אם הוא גזה"כ בעלמא בעי' רק בעצם יכול להזימה ובעצם שפיר י"ל דמיחשיב יכול להזימה במה שיש אל העדות הזמה אילו הי' נודע הפירכא וזה תלוי בספק אי דבר של ספק מיקרי ראוי ע' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ויבואר במ"א אי"ה בארוכה:
והנה לפמ"ש בלקח טוב כלל ב' דאפי' למ"ד דאעמה"ד הוא מחשש פירכא עכ"ז החשש פירכא הוא רק חשש מיעוט ואעפ"כ שפיר אעמה"ד דאע"ג דבד"נ אזלי' בתר רובא עכ"ז היינו רק היכא דהרוב מורה רק שיש עדים ועיקר הריגתו הוא ע"י העדים וכגון רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דמורה הרוב רק דאין הכחשה בין העדים ושיש כאן העדאת עדים ואז הוא נהרג שפיר ע"י העדים משא"כ היכא דעצם החיוב שלו בא מן הרוב אז לא מהני רוב לחייב בד"נ כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם מפאת דאין הולכין בפ"נ אחרי הרוב עש"ה ולפי"ז ניחא גם כאן דגם כאן הרוב מורה רק שיש עדים כשירים לבד ושאין להם הכחשה והעונש שלו בא שוב שפיר מכח העדים וע"כ בכה"ג שפיר ענשינן וכנ"ל ואולם יש חילוק קצת בין נידון זה לנידון דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דשם הרוב מורה רק שאין הכחשה בין העדים הכשרים עצמן ושיש כאן ב' עדים כשרים משא"כ כאן דעדים הכשרים הא בלא"ה כשרים הן אלא שהרוב מורה שאין להם הכחשה מעדים אחרים ושיש להאמינם משום הכי וא"כ זה שפיר עונש מכח הרוב ודו"ק:
והנה נתיישבתי עוד דד"ז אי יש לדון פסול עבד לעדות מק"ו מפאת דיוכל להסתבב מזה עונש אם יכחישו ב' עדים אחרים כשרים המעידים על עונש הנה הוא תלוי בפשיטות אי הא דאעמה"ד הוא רק אם הדין בא מיד על מידי דעונש א"ד איתי נמי להאי כללא אפי' היכא דהדין איננו על מידי דעונש רק שהוא דבר אשר בהסתבבות יוכל להסתבב ממנו עונש וכבר הארכתי בספק זה בלקח טוב שם כלל ב' ואולם גם בספק זה העליתי שם דתלוי בטעמים דאעמה"ד ושאם הטעם מחשש פירכא אזי גם בהסתבבות אעמה"ד דסוף סוף שמא יש פירכא על עיקר הק"ו ונמצא שאינו מחויב את העונש הבא מהסתבבותו עש"ה וע"ע לקמן כלל ס"א ובאתי רק להעיר:
ד) דע דטעם המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) בהא דאעמה"ד דהוא משום דהלמד בק"ו חמור תמיד מן המלמד וע"כ אינו מתכפר בעונש אשר במלמד וע"כ פטור מלבד מה שהמהרש"א שם הביא דוגמא לזה מדברי הסמ"ג בהא דמעביר כל זרעו למולך והם מובאים לעיל כלל נ"ג הנה יש לזה דוגמא עוד בגמ' מכוח (דף ב' ע"ב) דאמר דעדים זוממין פטורין מגלות מק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הן שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו ופריך והיא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה כו' ודוגמת זה גם כן כתבו התוס' בפסחים (דף ל"ב ע"ב) ד"ה מעילה וז"ל תימא נימא היא הנותנת דשאר מצות שבכרת שהן חמורות אין לזדונן כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה כו' ע"ש שהביאו ראיה לזה מהך דמכות [ושוב ראיתי בגליון הגרע"א ז"ל במכות שם שציין לעיין בתוס' פסחים הנ"ל] וע"ע דוגמא לזה בפיה"מ להרמב"ם תרומות פ"ז מ"א דאהא דתנן שם במשנה האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כ' ז"ל וז"ל לא חייב השם יתברך בחומש אלא למי שאכל בשגגה הוא אומרו ואיש כי יאכל קודש בשגגה וגו' אבל במזיד אינו חייב חומש כי עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין עכ"ל ז"ל וכ"כ ז"ל בפיה"מ מעילה פ"ו וז"ל וכבר ביארנו שהמעילה אין מזיד חייב בה לפי שעונו גדול מלכפר בתשלומים וקרבן אבל חייב בה שוגג כו' עכ"ל ז"ל:
ה) יש להביא ראיה לטעמא דמהרש"א הנ"ל דהא דאעמה"ד הוא משום דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואינו מתכפר בעונש המלמד מש"ס קידושין (דף ל"ז ע"א) דס"ל התם לר' ישמעאל דכל מקום שנא' בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ואיתא התם א"ל ר"ט הרי שבת שנאמר בו מושבות ונוהגת בין בארץ ובין בח"ל א"ל שבר מק"ו אתיא ומה מצות קלות נוהגות בין בארץ ובין בח"ל שבת חמורה לא כ"ש עכ"ל הגמ' וק' דנימא אעמה"ד ובשלמא לטעם המהרש"א הנ"ל ניחא דבהך דקידושין הא לא שייך טעם המהרש"א הנ"ל שהר א"א לך לומר דעונשי שבת נוהגים רק בעובר בא"י אבל בעובר בח"ל אין מתכפר בעונש דהא ודאי אין השבת בח"ל חמור מן השבר אשר בא"י ואדרבה ח"ל קיל מא"י וסברת הה"א הרי הוא דאין השבר נוהג כלל בח"ל כיון דכתיב ביה מושבות וא"כ נהי דילפיני דנוהג גם בח"ל מק"ו משאר מצות דנוהגים בח"ל עכ"פ אין השבת בח"ל חמור מן השבת אשר בא"י [ובמ"א כתבנו דהמצות כולם ואפי' אותם הנוהגות בח"ל עכ"ז עיקר יחוסם לא"י וכן מבואר ברמב"ן עה"ר והארכנו בזה במ"א ואכ"מ] וכ"ז יונח רק לטעם המהרש"א הנ"ל משא"כ לדברי האומר דמדה מסורה כך או לטעמא דשמא יש פירכא על הק"ו שפיר קשיא וכמובן:
ואולם לכאורה גם לטעם המהרש"א הנ"ל עדן לא הונח דהא טעם המהרש"א הנ"ל. שייך רק בהא דאעמה"ד משא"כ הא דאין מזהירין מן הדין הרי לא יתכן בו טעם המהרש"א הנ"ל דלענין האזהרה מה בכך שהלמד חמור ואדרבה כיון שהלמד חמור כ"ש שיש לו להיות מוזהר עליו שלא לעשותו ושפיר יש לדון האזהרה מדין ק"ו ורק לענין העונש הוא די"ל דכיון דהלמד חמור מן המלמד ע"כ אינו מתכפר בעונש אשר למלמד וצריך עונש חמיר טפי להתכפר בו אבל אזהרה שפיר יש לנו ללמוד מק"ו וכמובן ועל כרחך דהא דאין מזהירין מה"ד הוא מטעמא אחרינא לא מטעם המהרש"א הנ"ל וכן מצאתי כתוב בס' חדושי הלכות לאבי הגאון מליסא ז"ל על מס' כריתות בתחילתו דהא דאין מזהירין מה"ד יש לו טעם אחר בהכרח מטעם המהרש"א הנ"ל והוא ז"ל מכריח זה שם מהא דבמכות (דף י"ז ע"ב) אמרי' דאפי' למאן דס"ל עמה"ד מ"מ אין מזהירין מה"ד ומאן דס"ל עונשין על כרחך ל"ל טעם המהרש"א הנ"ל ואפ"ה ס"ל אין מזהירין וא"כ על כרחך הא דאין מזהירין אית לי' טעמא אחרינא עכת"ד ז"ל בזה ולפענ"ד אין צורך לראי' כלל בזה דהרי גוף טעם המהרש"א ז"ל לא יתכן כלל ואין לו התחלה כלל לענין האזהרה וכמו שכתבנו וא"כ לכאורה בהך דקידושין אכתי תקשי גם למהרש"א הנ"ל דהא כיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת א"כ כיון דמושבות משמע רק א"י לר' ישמעאל אם כן הרי גם אזהרה ליכא לח"ל וא"כ אכתי תקשי דמה מהני הק"ו דמה מצות קלות כו' הא אין מזהירין מה"ד וכמובן וי"ל דבאמת הרי גם הבערה היא בכלל המלאכות וא"כ הרי ישנה באזהרה כללית דלא תעשה כל מלאכה ובאזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה הרי לא נאמר מושבותיכם וא"כ זאת האזהרה הכללית הרי ישנה שפיר גם בח"ל אלא דלולי הק"ו הייתי אומר דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אפקי' להבערה מכלל האזהרה הכללית והוא מיעוט בפירוש במושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בח"ל וא"כ כיון דמהני הק"ו לומר דהאי מושבותיכם לאו להכי אתי שוב שפיר קמה לה הבערה בכלל האזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה אשר ישנה בפשיטות גם בח"ל ואין אזהרת הבערה נלמדת עתה בק"ו כלל רק היא מפורשת בקרא דלא תעשה כל מלאכה וכמובן ולענין מה דיצאת הבערה לחידושה זה שפיר נוהג גם בח"ל ממ"נ דלמ"ד דללאו יצאת א"כ הרי יצאת לקולא לומר שאין בהבערה מיתה וכרת וא"כ הקולא ודאי דנוהגת שפיר גם בח"ל ולמ"ד נמי דלחלק יצאת עכ"ז לא קשיא לא מיבעיא אם נאמר דחילוק האזהרות לא מיחשב אזהרה מה"ד כיון דהוא רק חילוק האזהרות של אזהרה הכתובה כבר בפירוש ואיננו לימוד על אזהרה מחודשת א"כ הא בפשיטות ל"ק אלא אפי' נאמר דחילוק האזהרות ג"כ נחשב לימוד אזהרה מה"ד כיון דלולי הלימוד הייתי אומר דאינו רק אזהרה אחת על הכל ועתה ע"י הלימוד מה"ד אנו אומרים דיש אזהרה מיוחדת על כאו"א וא"כ האזהרה המיוחדת בכל אחד ואחד הרי נלמדת איפוא מה"ד עכ"ז ג"כ ל"ק דהא הא דהבערה לחלק יצאת הוא רק לענין חטאות וכמבואר בשבת (דף ע' ע"א) וא"כ הא לא שייך בזה כלל הא דאין מזהירין מה"ד דחטאת הא לא בעי אזהרה וכמבואר במכות (ד' י"ג ע"ב) ואולם עדיין יל"ע דהא דבעי' הבערה לחלק רק לחטאת בשבת שם נראה דזהו רק לדידן דליכא מכות בשבת משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו משא"כ בהך דקידושין דהוא מימרא דר' ישמעאל ואיהו הא ס"ל במכות (דף י"ג ע"א) דחייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים וא"כ הרי צריך החילוק גם לענין מכות ע' רש"י מכות (דף כ"א ע"ב) ד"ה ואין חילוק מלאכות ביו"ט וא"כ מלקות הא שוב שפיר בעי אזהרה וא"כ הרי הדק"ל וכמובן ואולם י"ל בפשיטות טפי דל"ש כאן כלל הא דאין מזהירין מה"ד דזה שייך רק היכא דאנו באין ללמוד את האזהרה עצמה מק"ו משא"כ כאן דאנו אומרים רק ומה שאר מצות שהם קלות נוהגות האזהרות האמורות בהן בין בארץ ובין בח"ל שבת שהיא חמורה א"ד שתנהוג האזהרה האמורה בה בין בארץ ובין בח"ל וא"כ הרי הק"ו מגלה רק דאזהרה האמורה בשבת קאי גם אח"ל ואין כאן כלל איפוא לימוד אזהרה מק"ו וזה עדיף עוד מהך דיבמות (דף ס"ח ע"ב) דאמר וכי מזהירין מה"ד ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא דכאן הוי עוד יותר רק גילוי מלתא בעלמא מהתה ע"ש ותבין ואם כן הדרינן להוכחתנו דמהך דקידושין מוכח כטעם המהרש"א הנ"ל בהא דאעמה"ד דרק טעם המהרש"א הוא דלא שייך בהך דקידושין לענין עונש משא"כ שאר הטעמים הא שייכי שפיר וכנ"ל וא"כ לשאר הטעמים הא תקשי שפיר דמאי קאמר שבת מק"ו אתיא כו' הא אעמה"ד ור' ישמעאל ס"ל בהדיא בירושלמי יבמות פי"א ה"א דאעמה"ד ע"ש ובאתי רק להעיר:
ודע דמה שכתבנו למעלה דדברי הגמ' קידושין (דף ל"ז ע"א) הנ"ל הם מוסבים אמושבות דכתיב בהבערה הוא רק לשיטת רש"י שם ד"ה והרי שבת משא"כ לשיטת התוס' שם קאי אקרא דכתיב שבת הוא לד' בכל מושבותיכם וא"כ לא יתכן התירוץ הא' אשר כתבנו לענין האזהרה מפאת דע"י הק"ו קמה לה הבערה באזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה דהא מיעוטא דמושבות דכתיב בקרא שבת הוא לד' בכל מושבותיכם קאי נמי אכל מלאכות שבת ומוסבת גם על אזהרה הכללית הנ"ל וכמובן וא"כ הרי גם לאזהרה הכללית הנ"ל אנו צריכין לדין ק"ו לשתהי' נוהגת גם בח"ל ואולם התירוץ הב' אשר תרצנו למעלה דכאן לא שייך הא דאין מזהירין מה"ד כיון דהלימוד מה"ד מורה רק היות האזהרה הכתובה כבר בשבת מוסבת גם על ח"ל זה שפיר שייך גם לשיטת התוס' הנ"ל וכמובן:
ודע דגם לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל מוכח לכאורה קצת דמפאת מושבות דכתיב בהבערה הי' הה"א דגם שאר המלאכות כולן לא ינהגו בח"ל דאל"כ ה"ל לר"ע למימר הרי שבת שנא' בו מושבות בהבערה ונוהגת בין בארץ ובין בח"ל ומדאמר סתמא הרי שבת שנא' בו מושבות ונוהגת בין בארץ כו' מוכח דהה"א הי' על כל מלאכות שבת דלא ינהגו בח"ל וצע"ק דמנ"ל הא הא כיון דאזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה לא נאמר בה מושבות א"כ הא ה"ל הבערה יצאת לידון בדבר החדש במושבות דכתיב בה לומר שלא תנהוג בח"ל וא"כ למ"ד בזבחים (דף מ"ט ע"ב) דדבר שיצא לידון בדבר החדש כללי' נמי לא גמר מיני' א"כ ה"נ לית לן למילף שאר מלאכות מהבערה שלא ינהגו בח"ל ובאתי רק להעיר:
ו) יש להעיר לטעם המהרש"א הנ"ל דהא דאעמה"ד הוא משום דהלמד חמור ממלמד ולא יתכפר בעונש המלמד ואין להענישו בחנם מש"ס סנהדרין (דף ע"ג ע"א) דיליף דרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו (ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף) בק"ו מנערה המאורסה ומה נערה מאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להורגו עאכ"ו ופריך וכי עונשין מה"ד כו' והשתא לטעם המהרש"א הנ"ל מאי קושיא והרי טעם זה לא שייך רק כאשר העונש הוא לכפרת הנענש משא"כ כאן דהריגת הרודף לאו בשביל כפרתו כלל הוא שהרי עדיין לא הרג את הנרצח ואמחשבת ורצון רציחה הרי ליכא עונש מיתה והריגתו הוא רק עבור הצלת הנרדף וכדאמר דניתן להצילו בנפשו וא"כ מה בכך דלא יהי' כפרה לרודף בהריגתו והרי אין אנו חוששין כאן כלל על כפרתו רק הורגין אותו עבור הצלת הנרדף ותו דאיך שייך כאן לומר דלא יהיה לרודף כפרה בהריגתו ואטו רוצה להרוג חמור מהורג ממש דמתכפר במיתת ב"ד וצע"ג:
ודע דלטעם המהרש"א הנ"ל יש לחדש ג"כ דבבן סורר ומורה לא שייך כללא דאעמה"ד דהא שם נמי אין המיתה עבור כפרתו כלל כדי שיתכפר על מה שעבר כבר דמה שעבר הא אין בו חיוב מיתה כלל ומיתתו רק על שם סופו וכמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) במשנה בן סו"מ נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב כו' ובגמ' שם (דף ע"ב ע"א) תני' ריה"ג אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סו"מ שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב כו' וע"ע שם (ד' ס"ח ע"ב) דפריך אקטן בן סורר מנלן דפטור וקמתמה הש"ס היכא אשכחן דענש הכתוב (לקטן) דהכא בעי קרא למיפטרי' ומשני אנן הכי קאמרי' אטו בן סו"מ על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפי' קטן נמי כו' הרי דקטן נמי דלאו בר כפרה הוא כלל דאין בו דעת לשיוצרך כפרה ואעפ"כ ה"א דיתחייב ע"ש סופו וע"ע שם (דף מ"ו ע"א) בגמ' דאמר דוכי יהי' באיש חטא משפט מות אתי' תיבת חטא למעוטי בן סו"מ וז"ל הגמ' חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בן סו"מ שעל שום סופו נהרג כו' עכ"ל הגמ' הרי דהריגת בן סו"מ איננה לכפרה על החטא אשר עבר כלל רק ע"ש סופו וא"כ הא לא שייך בי' טעם המהרש"א הנ"ל דכיון דחמור לא יתכפר בעונש המלמד דמה בכך דלא יתכפר הא בלא"ה אין המיתה לכפרתו כלל רק ע"ש סופו שלא יוסיף לחטוא יותר וכנ"ל:
ואולם י"ל דבבן סו"מ נמי היכא דהלמד חמור ממלמד ועבר עבירה גדולה יותר אולי אין התורה חוששת עוד לתקנתו כלל ואין מחייבתו מיתה עבור תקנתו כדי שימות זכאי כו' וכעין הא דהלעיטהו לרשע וימות ע' ב"ק (דף ס"ט ע"א) ועי"ל סברא אחרת דאין לדון בבן סורר דין ק"ו כלל וזה לפמ"ש הראב"ד בפירושו לספרא תזריע פרק ט' ברייתא י"ד וז"ל ואע"ג דק"ו הוא אפ"ה איצטריך קרא שהרי אין לנו בנגעים לדון מק"ו כי כולם גזירות מלך הן עכ"ל ועמ"ש בכלל ס"ט ולפי"ז לפי המבואר בירושלמי סנהדרין פ"א ה"א כל אילין מילייא לא מסתברא דלא חילופין (כל הדברים שנאמרו בבן סורר הם בהיפוך מן הסברא) תדע לך שהוא כן מי הי' בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת (שאין דרכה בכך) ופטרה תורה את הבת וחייבה את הבן מי הי' בדין שיהא חייב הקטן או הגדול הוי אומר גדול ופטרה תורה את הגדול (ביותר משיקיף זקן) וחייבה את הקטן (ממנו משיביא ב' שערות עד שיקיף) כו' ללמד שכולן אינן אלא בגזירת מלך עכ"ל הירושלמי וא"כ כיון דדיני בן סורר כולם גזירות מלך הן שוב אין לדון בהם דין ק"ו כלל וכדברי הראב"ד ובאתי רק להעיר]:
והנה עפ"י דרכנו זה דכל שהוא נידון על שם סופו ואין העונש על המעשה שעשה כבר אזי עונשין בו מה"ד יש לחדש עוד דגם במלקות דמוציא שם רע עונשין מה"ד וזה עפ"י מה שמצאתי בספר ש"ך עה"ת פ' תצא עה"כ ובא אלי' ושנאה וז"ל ובמדרש ובא אלי' ושנאה ר' יהודה אומר אם בא עליה לוקה ואם לא בא עלי' אינו לוקה מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה עבר אדם על ואהבת לרעך וגו' סופו לעבור על לא תקום ולא תטור ועל לא תשנא את אחיך וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים כו' ע"כ ע"ש שהרבה להקשות על המדרש הנ"ל וכתב לבסוף בכוונת המדרש דמלקות זה (של מש"ר) אינו לפי שהוא הוציא שם רע אלא סופו לעבור על עבירה חמורה ויותר טוב הוא שילקה זכאי ואל ילקה חייב כו' עכ"ל ז"ל:
והנה דברי המדרש הנ"ל שהביא אינם במדרש רבה ותנחומא שלפנינו רק הם בספרי על הכתוב הנ"ל עש"ה והנה לפי הבנתו ז"ל בדברי הספרי דמלקות דמש"ר איננו על חטא הוצאת הש"ר בעצם רק על שם סופו דמוטב שילקה זכאי כו' וכהך דבן סו"מ דש"ס סנהדרין הנ"ל א"כ גם לענין מלקות דמש"ר ראוי לומר דעמה"ד וכמו שכתבנו כן לענין בן סו"מ וכמובן ואולם גוף הבנתו ז"ל הנ"ל בדברי הספרי צ"ע מגמ' מכות (דף ד' ע"ב) דר' יהודה יליף דלשאב"מ לוקין עליו ממש"ר ע"ש [ועש"ה בש"ך עה"ת שיתר דבריו שם בזה תמוהים מאוד מגמ' מכות הנ"ל ומגמ' כתובות (דף מ"ו ע"א) דס"ל לרבנן דראב"י באמת דדין דמש"ר הוא בין בבעל ובין בלא בעל וצע"ג] ואי איתא מאי ראי' הא במש"ר שפיר לקי אע"ג דאין בו מעשה כיון דהמלקות הוא על שם סופו וכמו בן סו"מ דעצם החטא אינו ראוי למיתה וכש"ס סנהדרין הנ"ל וכי בשביל שאכל תרטימר בשר כו' ואעפ"כ ענשתו תורה מיתה על שם סופו א"כ ה"נ נהי דעצם החטא אין ראוי למלקות משום דאין בו מעשה עכ"ז שפיר ענשתו תורה מלקות על שם סופו: