בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ח
כלל מא
אחשביה. הנה נא סברא דאחשבי' היא סברא נוגעת לרוב מקומות ורגילה בפי הלומדים. ע"כ ראיתי לקבץ מקורותי' הנודעים לי ואלה המה:
א) בשבועות (דף כ"ד ע"א) דייק ר' מרי דנבילה מיקריא ראוי' לאכילה ואין הארי' דאיסורא מסלק ממנה שם אוכל מהא דתנן קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו ודחי הש"ס הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכיל והדר אישחבע לי' חשובי אחשבי' (כבר החשיבהו תחלה באכילתו) כו' ומוכח לכאורה דר' מרי לית לי' סברא דאחשבי' ובאתי רק להעיר:
ב) בחולין (דף ק"כ ע"א) תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבי' כו'. ואולם שם יש לפרש עוד פירושים אחרים דאין הכוונה על סברא דאחשבי' דעלמא ע' אתוון דאורייתא כלל ד' אות ב':
ג) בחולין (דף קכ"א ע"א) ר' יהודה אומר האלל המכונס (אלל היינו בשר שפלטתו סכין שכשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ואם כינס את האלל הזה ואספו יחד) אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו (משום נבילה בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש) וא"ר הונא והוא שכינסו וברש"י והוא שכינסו דאחשבי' וגלי דעתי' דלא בטלי' מעיקרא אבל מתכנס מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין לא פליג ר' יהודה (אמתני' דהתם (דף קי"ז ע"ב) דס"ל דלא הוי נבילה) דליהוי נבילה עכ"ל. וע"ש בתוס' ד"ה והוא שהקשו על פירש"י דפי' דחייבין עליו היינו בין שאוכלו בין שנוגע בו ונכנס למקדש והקשו דבאוכלו ל"ל כינוס הא אחשבי' באכילה גופא ואין לך כינוח גדול מזה עש"ה ועכ"פ מוכח דעת רש"י דלרב הונא לא חשיבא האכילה אחשבי' דאמרי' אדרבה משום דלא חשוב אכילה ולית בי' איסורא מש"ה הוא דאכלו ולא הי' כוונתו להחשיבו באכילתו ורק אם כינסו ואספו מעיקרא דבכינוס וודאי דאחשובי אחשבי' וגלי דעתי' דחשוב הוא אצלו אז הוא דמתחייב אם אכלו אח"כ וידובר בזה במה שיבוא אי"ה. ועוד יש לדקדק לכאורה מדברי רש"י אלה דהאי אחשבי' דכינוס מהני רק מפאת דאמרי' דגלי דעתי' דמעיקרא נמי לא בטולי בטלי' ולא נתבטל מעולם משא"כ אילו הי' הכינוס מורה רק דבשעת הכינוס הוא דנמלך להיותו חשוב בעיניו ומש"ה כינסו אזי לא הי' האחשבי' הזה מועיל לעשותו נבילה אחרי אשר כבר פקע מיני' השם נבילה ע"י פליטת הסכין והביטול דמעיקרא ובאתי רק להעיר:
ד) בקידושין (דף ח' ע"א) לעולם דלא שוי (החפץ הניתן לכהן בפדיון הבן ה' סלעים) וכגון דקיבל כהן עלי' וכהא דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי חזי לי ה' סלעים (אני שם אותו לעצמי ואקבלו בכך) א"ר אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישי' אבל כ"ע לא (אדם אחר אינו יכול להחשיב חפץ פחות ביותר דאמרי' בטלה דעתו) כו' הנה גם האי לדידי חזי לי הוא סברא דאחשבי' וכמובן וכבר הובאה גמ' זאת באחרונים:
ה) בברכות (דף מב ע"א) אמר דפת הבאה בכיסנין ברכתו במ"מ ופריך מהא דאמר שמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא ומשני שאני התם דקבע סעודתי' עלי' כו' ועוד שם (דף ל"ח ע"א) האי כובא דארעא כו' גובלא בעלמא הוא ומברכין עלי' במ"מ מר זוטרא קבע סעודתי' עלי' ומברך לי' המוציא כו' וג' ברכות והיות קביעות הסעודה מחייבת המוציא ובהמ"ז אפי' על דבר שברכתו במ"מ נראה דהוא ג"כ סברא דאחשבי' [וע"ע שם (דף מ"ד ע"א) במשנה ר"ע אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ובתוס' וז"ל ולא דמי לההוא דלעיל כו' דשאני הכא דאיקבע מזוני' עלי' עכ"ל, וי"ל ג"כ דבזה פליגי ר"ע ורבנן דטעמא דר"ע משום אחשבי' ורבנן דר"ע ס"ל דאין כח באחשבי' כ"כ להחשיב ירק לערך פת לחייב ג' ברכות וע"ע ברכות (דף ל"ה ע"ב) לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו כו' ע"ש]:
ו) בשבת (דף צ' ע"ב) במשנה המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהו וברש"י ד"ה בכל שהו כ' דהא אחשבי' עכ"ל וע"ע שם (דף ע"ה ע"ב) במשנה ועוד שם (דף ע"ו ע"א) בגמ' דס"ל לר' שמעון בן אלעזר דאחשבי' דבעלים של החפץ מהני לחייב עליו גם אדם אחר אם הוציאו עש"ה וע"ע שם (דף ע"ח ע"א) דאמר הב"ע בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי המקום לסעודה (בתלמיד כגון שוליא דנגרי שאמר לו רבו לך ופנה לי כו', רש"י) והלך ופנה לו דבר החשוב לכל (אם הוציא דבר החשוב לכל) חייב עלי' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעי' רבי' מחייב עלי' ואי לא לא מיחייב ופירש"י שם דאתי' כרשב"א הנ"ל עש"ה ובתוס' שם ד"ה אטו הקשו דאמאי נקט בתלמיד שאמר לו רבו אפי' אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רשב"א במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו עכ"ל וע"ש בתוס' שפירשו דאתי' אפי' לרבנן דרשב"א ושאני תלמיד שאמר לו רבו דכה"ג כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו עכ"ל. והנה פה סברא מחודשת דאפי' אחשבי' דלא מהני לאדם אחר עכ"ז אחשבי' דרב מהני לתלמיד דאם החשיב הרב דבר שאינו חשוב אז נעשה הדבר ההוא חשוב גם לתלמיד מפאת שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ואפי' תלמיד של אומנות בעלמא כגון שוליא דנגרי. ואולם נראה דזהו רק בשעה שהתלמיד עושה מעשה בציווי רבו וכגון כאן שההוצאה היתה בציווי הרב שאמר לו לך ופנה לי המקום כו' ואז הוא שעושה את ההוצאה הזאת על דעת רבו וכי היכי דאילו הוציאה רבו מתחייב אחרי אשר אצנעי' ואחשבי' תחלה ה"ה דמתחייב גם התלמיד המוציא בציווי רבו:
ודע דמדברי התו' האלה מקור נפתח למאי דאמרי' בעלמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שהרי רואין אנו בהך דשבת שכן הוא בטבע גם בתלמידי אומניות שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו וכלשון התוס' הנ"ל וא"כ כ"ש בחכמים שהם רבותיהם של ישראל האמיתיים בתורה שבנ"י עושין הכל על דעתם ואפי' לפי מאי דכתבנו דזהו רק בשעה שהתלמיד עושה המעשה בציווי רבו עכ"ז בקידושין דגוף מעשה הקידושין הרי נעשה רק בציווי הרב היינו מפאת מצות החכמים לדיעות הראשונים ז"ל דביאת פנוי' בלי קידושין הוא רק איסור דרבנן וא"כ הרי זה דומה ממש להך דשבת דאמרי' דמעשה שהתלמיד עושה בציווי רבו הוא עושה אותה כולה לדעת רבו ואפי' בשוליא דנגרי ויש לדבר בזה הרבה ויבואר במקומו אי"ה:
ז) בשביעית פ"ח מ"א כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה (חומרי מאכל אדם וחומרי מאכל בהמה לענין שביעית עש"ה) וע"ש בר"ש דכ' חישב עליו בשעה שליקטן כ"ל ומוכח דמחשבה דאחר כך לא מהני ויש לדבר בזה ובאתי רק להעיר:
ח) ע' מעשרות פ"ב ופ"ג דמקח קובע למעשר ע"ש וע' רש"י ב"מ (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אף פועל שכ' ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשביה עכ"ל:
ט) בתרומות פי"א מ"ה גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות כו' והאי כינוס הוא נמי מטעמא דאחשבי' כהך דחולין (דף קכ"א ע"א) והוא שכינסו המובא לעיל אות ג' דפירש"י דהוא מטעם אחשבי' כו':
י) בשבת (דף ה' ע"א) א"ר יוחנן ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' (לענין עקירה והנחה דבעי' עקירה והנחה ממקום ובמקום ד' על ד') א"ר אבין א"ר אילעאי א"ר יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו חייב מאי קמ"ל ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא מהו דתימא ה"מ היכא דאחשבה הוא לידי' אבל היכא דלא אחשבי' הוא לידי' אימא לא קמ"ל וברש"י מ"ד ה"מ היכא דאחשבה כו' כגון שזה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין (דהתם) אבל היכא דלא אחשבה כגון שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחי בגווה דלא נתכוון לכך אימא לא קמ"ל עכ"ל ומבואר גם בזה סברא דאחשבי':
יא) בשבת (דף קמ"ד ע"ב) אמר התם ר' נחמן הלכה דאין סוחטין ברימונים (דחשיב משקה היוצא מהם משקה וה"ל סחיטה) ואמר התם דטעמא דר"נ כדרב חסדא דא"ר חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו (שאין הדרך לסוחטן למשקה) אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוי להו משקה ה"נ כיון דאחשבינהו ה"ל משקה וברש"י אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשבי' איהו ה"ל לדידי' משקה עכ"ל ועש"ה כל הסוגיא:
יב) בפסחים (דף ט"ז ע"א) מצריך תרי קראי במשקין שיכשירו את האוכלין לקבל טומאה חד למשקין תלושין וחד למחוברין וקאמר התם וצריכי דאי אשמעי' בתלושין (ה"א דוקא תלושין) משום דאחשבינהו אבל מחוברין אימא לא כו' ולפירש"י שם ד"ה דאחשבינהו אין זה סברא דאחשבי' דעלמא עש"ה ותבין:
יג) במכשירין פ"א מ"ה כל משקה שתחלתו לרצון (דאחשבינהו להני משקים לעשות בהם שום תשמיש, פי הרא"ש) אע"פ שאין סופו לרצון (בשעת נפילתם על הפירות לא ניחא לי' נפילתם) כו' ה"ז בכי יותן כו' ואולם גם זה אינו סברא דאחשבי' אע"ג דנקט הרא"ש לשון אחשבי' דכאן בעי' רק ניחותא דאדם לשיהי' יותן דומיא דיתן וכמובן אבל אין זה סברא דאחשבי' להחשיב דבר פחות לחשוב יותר ממה שהוא וע"ע שם משנה ב' המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין בש"א היוצאין ואת שבו בכי יותן ובר"ש משקין היוצאין מחמת הרעדה ומשקין הנשארין ונפלו אח"כ על הפירות הוכשרו דאחשובי אחשבינהו וכתלושין דמי עכ"ל וגם זה אינו סברא דאחשבי' דכאן בעי' רק ניחותא ורצון לא אחשבי' וכנ"ל וע"ע רש"י שבת (דף י"א ע"ב) דאהא דאמר הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הקערה ה"ז בכי יותן כ' ג"כ דאחשבינהו להנך משקין כו' וע"ע שם (דף י"ב ע"א) רש"י ד"ה שירד דלף כו' שכ' ג"כ גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובין אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה כו' עכ"ל ודברי רש"י אלה ד"ה שירד דלף כו' לכאורה הם סברא דאחשביה ממש לא סברת ניחותא הנצרכת בהכשר משקין שהרי כ' כן גם לענין הוצאה דשבת וכמובן וע"ש (דף י"א ע"ב) בתוד"ה כל ובאתי רק להעיר:
יד) בברכות (דף מ' ע"ב) במשנה היו לפניו הרבה מינין ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהם שירצה וע"ש בגמ' דפלוגתתם הוא דר' יהודה ס"ל דמין ז' עדיף ורבנן ס"ל דחביב עדיף ונראה ג"כ דפלוגתתם הוא בסברא דאחשבי' אם אדם יכול להחשיב דבר ולעשותו חשוב יותר ממה שהוא מפאת שהדבר נגרר אחרי מחשבת האדם א"ד אין הדבר נגרר ונידון כפי מחשבת האדם רק בתר עצם חשיבותו הוא דאזלי' ולא בתר מה שהוא חשוב בעיני האדם דר' יהודה ס"ל כסברא השני' הנ"ל דלא אזלי' בתר החשיבות בעיני האדם רק בתר עצם החשיבות ובעצם הרי מין ז' עדיף דכיון דמשתבח קרא בגוייהו בשבח א"י ודאי דאינהו חשיבי טפי משאר מינין ורבנן ס"ל דבתר החשיבות בעיני האדם אזלי' וע"כ אע"ג דבעצם ז' המינין עדיפי מדמשתבח קרא בגוייהו עכ"ז כיון דחביב בעיני האדם יותר מין אחר לכן מהני מחשבתו להחשיב את המין האחר יותר חשוב ממה שהוא בעצם ולכן חביב עדיף לברך עליו ודו"ק וכבר הבאתי הסברתי זאת בהך פלוגתא דר"י ורבנן בקונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ד עש"ה מה שפלפלתי בזה:
טו) בזוהר פ' תרומה עה"כ ועשית שלחן עצי שטים וז"ל פתח ר' חייא ואמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו' וכי עד לא אכיל ב"נ לשבעא ויתמלי כריסי' לא יברך לי' לקב"ה במאי נוקים ואכלת ושבעת ובתר וברכת אלא אפי' לא ייכול בר נש אלא כזית ורעותי' איהו עליה וישוי לי' לההוא מיכלא עקרא דמיכלי' שבעא איקרי דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לכל חי אכילה לא כתיב אלא רצון ההוא רעותא דשוי על ההוא מיכלא שבעא איקרי ואפי' דלית קמי' דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית ולא יתיר הא רעותא דשבעא שוי עליה כו' עכ"ל ומוכח גם כן כוונת הזוהר דמשום דאחשבי' להכזית לשביעה חשוב שביעה ואעפ"י שבעצם איננו שביעה דההוא רעותא דשוי עלי' ומשוי לי' במחשבתו לעיקרא דמיכלא מהני להחשיבו כאילו הי' משביע ומחייב לברך עליו בהמ"ז וע' בגמ' ברכות (ד' מ"ט ע"ב) דאכילה שיש בה שביעה הוא כביצה ע"ש ועפ"י דברי הזוהר אלה דחיוב ברהמ"ז אכזית הוא מטעם אחשבי' א"כ פלוגתא דר' יהודה ורבנן בברכות (דף מ"ה ע"א) במשנה עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה הוא ג"כ פלוגתא בסברא דאחשבי' דרבנן אית להו סברא דאחשבי' ור"י לית לי' סברא דאחשבי' ולכן בעי כביצה דאית בי' שביעה ממש וה"ז ממש כפלוגתת ר' יהודה ורבנן בברכות (דף מ' ע"ב) אשר הבאנו באות הקדום דר' יהודה ס"ל דמין ז' עדיף ורבנן ס"ל דחביב עדיף וביארנו באות הקדום דבסברא דאחשבי' הוא דפליגי דר"י לית לי' סברא דאחשבי' ורבנן אית להו סברא דאחשבי' דה"נ ר"י לטעמיה לית לי' סברא דאחשבי' ובעי שביעה ממש כביצה ורבנן לטעמייהו אית להו סברא דאחשבי' ומחייבין גם בכזית מטעם אחשבי' ואולם מגמ' דידן בברכות (ד' מ"ט ע"ב) שם מוכח דרבנן ור"י דכזית וכביצה הנ"ל במילתא אחריתי פליגי עש"ה דקשה להעמיס סברתנו הנ"ל בדברי הגמ' שם עש"ה ותבין:
ואולם בברכות (דף כ' ע"ב) מוכח דגם שיעור כביצה דר' יהודה הנ"ל הוא רק שיעור דרבנן ומדאורייתא בעי' שביעה ממש ע"ש בפירש"י וכן כתבו התו' ברכות (ד' מ"ט ע"ב) שם ד"ה ר"מ והוא מחלוקת בראשונים ז"ל ודברינו פה הם לדעת רש"י ותוס'] וא"כ נראה דלא מהני סברא דאחשבי' להחשיבו מה"ת לשביעה ואולם עכ"ז בענין הדרבנן שפיר י"ל דהחיוב דרבנן שחייבו באמת על כזית ועל כביצה למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' הוא מטעם אחשבי' אלא דלמר חשוב ליה רק כביצה כיון דלפעמים יש בו שביעה וכדאמר בברכות (ד' מ"ט ע"ב) שם איזהו אכילה שיש בו שביעה הוי אומר זו כביצה ובפחות מכביצה דאין בו שביעה לעולם ס"ל דגם אחשבי' לא אמרי' דבטלה דעתו ומר ס"ל דגם בכזית כיון דהוא שיעור אכילה עכ"פ שייכא סברא דאחשבי' להחשיבו לשביעה ומיחייב מדרבנן בבהמ"ז:
ויובן בזה מאמר הגמ' ברכות (ד' כ' ע"ב) שם אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמן עד כזית (לר"מ) ועד כביצה (לר"י) עכ"ל הגמ' ולפי הנ"ל יש להבין הכוונה דענין נשיאות פנים הנה הוא ג"כ מה שנושאין פנים לאדם לחלק לו כבוד ולהחשיבו יותר ממה שהוא דעבור ערך החשיבות אשר לו נושאין לו פנים להחשיבו עוד יותר ממה שהוא ע' חגיגה (ד' י"ד ע"א) ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא ולמטה כגון ר' אבוהו בי קיסר עכ"ל הגמ' היינו דמה שהחשיבו את דורו של רחב"ד למעלה אעפ"י שבעצמותם לא היו חשובין כ"כ ואעפ"כ החשיבו אותם עבור היותם דורו של רחב"ד דבר זה נקרא נשיאות פנים לדור מה שמחשיבין אותם יותר ממה שהם וכן ר' אבוהו בי קיסר שהחשיבה המלכות את דורו לא מפאת חשיבות עצמותם רק מפאת שהי' דורו של ר' אבוהו שהיה חשוב למלכות דבר זה נקרא נשיאות פנים לדור וזהו ענין שהשי"ת אינו נושא פנים דודאי הוא ית' אין מחשיב לאדם יותר ממה שהוא רק משלם לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו בדיוק וע"כ על טענת המלאכים שהוא ית' נושא פנים לישראל השיב להם שנשיאות פנים הזאת איננה נשיאות פנים ותת חשיבות להם יותר מכפי הראוי רק גם הנשיאות פנים הזאת בדיוק ובמשקל וזה כי הנשיאות פנים הזאת עצמה מתחייבת ממעשיהם מדה כנגד מדה שהרי כתוב בתורה ואכלת ושבעת ואילו הם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה והיינו מפאת שלכבודו ית' כדי לברך לו הם מחשיבים את המאכל יותר ממה שהוא ונותנים לו חשיבות השביעה אעפ"י שאין לו חשיבות זאת בעצם לכן מכנ"מ ראוי להחשיב את ישראל עוד יותר ממה שהם כי החשיבות היתירה הזאת היא עצמה מתחייבת ממעשיהם אלה מדה כנגד מדה ונמצא שאיננה חשיבות יתירה כלל רק חשיבות ראוי' ומחויבת ודו"ק:
ואולם בשבת (דף י"ג ע"א) איתא תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה כו' ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזירתם כו' פעם אחת נתארחתי אצלה והסיחה לי כל אותו המאורע אמרתי לה בתי כו' בימי ליבונך מהו אצלך אמרה לי אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב עכ"ל הגמ' ומוכח מזה דנשיאות פנים אין פירושו החשבת הדבר יותר ממה שהוא דלא שייך זה בתורה לומר שלא נשא פנים לתורה להחשיבה יותר כו' וכמובן ונהפוך הוא שכל מה שמחשיבין את התורה היא חשובה יותר כי היא בלתי בעלת תכלית וכן חשיבותה אין לו תכלית:
ואמנם בס' לב שמח על סה"מ להרמב"ם בלאוין שנ"ג הביא הך דשבת וכ' דאפשר לפרש בו פירוש אחר לגמרי דהאי שלא נשא פנים לתורה לא קאי על התלמיד רק קאי על המקום ית' שאמר ברוך המקום שהרגו לתלמיד זה ולא נשא פנים לתורתו שהי' קורא הרבה ושונה הרבה כו' רק הרגו כפי מעשיו שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב והוא עבר ע"ז ולכן ברוך המקום שהרגו ולא נשא פנים לתורתו וללימודו עש"ה [ונלענ"ד ראי' ברורה לפי' הלב שמח הנ"ל מדברי התד"א רבא פרק ט"ו ששם הובאה מעשה דשבת הנ"ל ונאמר שם בזה"ל אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים שכן כתוב בתורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כו' עכ"ל הרי מפורש כדברי הלב שמח הנ"ל] ולפי"ז גם האי שלא נשא פנים הכוונה שלא החשיב את לימודו יותר מכפי הראוי להחשיבו לחפות עליו עבור לימודו גם על מעשה הבלתי ראוי' ודו"ק:
ואולם במלאכי (ב' ט') כתוב ג"כ אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה ואמנם שם לא נאמר לתורה רק בתורה ויש לפרשו פי' אחר לגמרי ואין להאריך ואם אולי נמצא עוד ל' נשיאות פנים אשר אין פירושו כפי דרכנו עכ"ז בהאי נשיאות פנים דש"ס ברכות הנ"ל שפיר יש להבין הכוונה כן כיון דמצינו לשון נשיאות פנים בכה"ג בש"ס חגיגה (דף י"ד ע"א) הנ"ל:
טז) כבר הבאתי באות י"ד פלוגתא דר' יהודה ורבנן אי אזלי' בתר עצם החשיבות או בתר החשיבות בעיני האדם והנה נמצא עוד דוגמת זה בב"מ (דף מ"ד ע"א) דרבי שנה בילדותו הכסף קונה את הזהב ובזקנותו הזהב קונה את הכסף ואמר התם בילדותי' סבר דהבא דחשיב הוי טיבעא וכספא דלא חשיב הוי פירא וקני לי' פירא לטיבעא ובזקנותי' סבר כספא דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוי פירא כו' וה"ז ספק הנ"ל אי אזלי' בתר עצם החשיבות או בתר החשיבות בעיני בנ"א דדהבא דחשיב ה"ז מעלת חשיבות עצמיי וכספא דחריף ויוצא בהוצאה הוא מעלת חשיבות לבנ"א שמוציאין אותו בהוצאה וע"ש עוד (דף מ"ו ע"ב) דחשיב ב' מיני פסול מטבע אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה עש"ה דאמר דיש סברא על כל אחד מהם דגרע טפי ודבר זה הספק בו ג"כ כנ"ל אי אזלי' בתר עצם החשיבות וכיון דפסלתו מלכות לא חשיב תו מטבע עוד ואבד חשיבות המטבע בעצם א"ד אזלי' בתר החשיבות בעיני בני אדם וע"כ אף שאינו מטבע בעצם עכ"ז כיון שבני אדם רגילין להוציאו בהוצאה חשוב מטבע ולהיפוך מה שבני אדם אין מוציאין אותו בהוצאה לא חשוב מטבע אעפ"י שבעצם הוא מטבע כיון שלא פסלתו מלכות ע"ש:
יז) בברכות (דף נ"ח ע"א) ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים כו' תנא אין אוכלוסא פחותה מס' רבוא כו' ושם ע"ב רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע הוי אזלי באורחא פגעו בי' ברב חנינא ברי' דרב איקא אמרו לי' בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו אמר להו אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל ובריכנא עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים כו' עכ"ל הגמ' הנה גם פה מבוארת סברא דאחשבי' וכדאמר חשבתינכו עלואי כס' רבוון כו' שאם שהיו רק שנים החשיבם בעיניו ליותר מב' כאילו היו ס' רבוא וה"ז דוגמת אחשבי' דפחות מה' סלעים לה' סלעים שהבאתי באות ד' ודוגמת אחשבי' דח"ש שנחשב לשיעור ע"י האחשבי' וכמו שיובא להלן אי"ה כן שם דשיעור המחייב ברכת חכם הרזים הוא ס' רבוא והם לא היו כשיעור הזה והחשיבם כאילו היו שיעור הזה וכמובן:
יח) בכריתות (דף ט"ו ע"ב) המוחק את הכרישה והסוחט בשערו ובכסותו (להוציא מהם המים) משקה שבתוכם אינו בכי יותן והיוצאין ממנו הרי הוא בכי יותן ובתוס' ד"ה היוצאין ואע"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן התם משום דלא ניחא לי' דאתו וה"נ אע"ג דלא ניחא לי' כו' מ"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים אחשבינהו עכ"ל:
יט) בבבא בתרא (דף צ"ז) כדרך שאמרו לענין איסורו (של תמד היינו מים הניתן בשמרי יין) כך אמרו לענין הכשירו (לקבל טומאה) הכשירו דמאי אי דמיא אכשורי מכשר ואי דחמרא אכשורי מכשר לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דקשקיל ורמי להו למנא אחשבינהו כו' עכ"ל הגמ' וע"ש בתוד"ה לא דבגשמים בעי' תרתי שיחשיב אותן מתחלה שיהו משקין ואח"כ בעי' דניחא לי' אבל שאר משקין די בניחא לי' לחוד כו' ע"ש ועמ"ש באותיות י"ב וי"ג:
כ) בשבת (דף ק"ב ע"א) אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב כו' חייב והאנן תנן קלטה אחר או קלטה כלב כו' פטור התם דלא קמכוין הכא דקא מכוין א"ר ביבי בר אביי אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות כו' רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב כו' ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מכוין מחשבתו משויא לי' מקום ה"נ כיון דקמכוין מחשבתו משויא לי' מקום וברש"י ד"ה הכא דקא מכוין כ' וז"ל מחשבתו משויא לי' מקום דהא אחשבי' עכ"ל ובד"ה מחשבתו כ' מחשבתו שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו עכ"ל:
כא) ברא"ש פסחים ריש פרק כל שעה וז"ל חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפי' לאחר זמנו כו' יש שרוצים לומר דלאו דווקא הנאה דהה"ד נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מיסתבר דאעפ"י דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור עכ"ל ונראה כוונתו ג"כ משום דאחשבי' באכילתו:
כב) במכות (דף כ' ע"ב) הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים ר' אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' אחת שהוא חייב וברש"י דכיון דאדם מקפיד על שער לבן אחד שבין שערותיו שחורות כדי שלא יראה זקן אמרי' דכשהוא מלקט אותו מבין השחורות מלאכה חשובה היא לו וחייב משום גוזז כיון דחייש לגזיזה זו עכ"ל והוא ג"כ מעין סברא דאחשבי' למלאכה:
כג) בחולין (דף ע"ז ע"ב) העור והשליא אין מטמאין טומאת אוכלין עור ששלקו והשליא שחישב עלי' (לאכילה ואחשבה במחשבתו לאוכל) מטמאין טומאת אוכלין כו' ודכוותי' בבבא בתרא (ד' פ' ע"ב) דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין כו' וע"ע תוספתא טהרות פ"ב וירושלמי מע"ש פ"ב ה"א ומשניות עוקצין פ"ג מ"ב מ"ג ומ"ט וגמ' בכורות (ד' י' ע"א) וע' תוס' מנחות (ד' ס"ט ע"א) ד"ה דבלע שכתבו דאע"ג דעיכול מבטל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא מהני להתיר האיסור מידי דהוי אחלב ונבלת עוף טהור שבכפרים כו' שצריך מחשבה לענין טומאת אוכלין [וכמשנה עוקצין המובאה בש"ס בכורות הנ"ל] אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה כו' מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו עכ"ל וע' לעיל אות ג' דהבאתי דעת רש"י חולין (ד' קכ"א ע"א) דהאכילה לא חשיבא אחשבי' לחייב באלל שכינסו ע"ש ואולם ברש"י זבחים (דף ק"ה ע"ב) אהא דאמר שם בעא מיני' ר' אבא בר שמואל מר' חייא בר אבא נבלת עיף טהור כו' מהו שיטמא (טומאת אוכלין) בכזית (מטעם סופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה עש"ה בסוגי') דמחתא לארעא לא תיבעי לך (דוודאי לא מטמאה כיון דלא הוגעה עדיין לסוף טומאה חמורה דשמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם) דנקיט בפומי' לא תיבעי לך (דוודאי מטמאה אוכלין אחרים שבתוך פיו כיון דקרובה לטמא בבית הבליעה) כי תיבעי לך דנקט לי' בידי' מאי מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר דבעי' הדר פשטה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי מיתיבי י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה א' מהן צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כו' וברש"י מדקתני צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא בדנקט לי' בידי' עסקי' דאי מחתא אארעא אמאי אינה צריכה הכשר ואי דנקט לי' בפומי' אמאי צריכה מחשבה אין לך מחשבה גדולה מזו וקתני כביצה אין כזית לא עכ"ל ומבואר גם דעת רש"י כתוס' מנחות הנ"ל דהאכילה חשובה מחשבה דאין לך מחשבה גדולה מזו ויל"ע קצת בזה מרש"י נדה (ד' נ' ע"ב) דאהא דאיתא שם ת"ר גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לעכו"ם טמא לכלב טהור ר' יוחנן בן נורי אומר אף לכלב טמא (לאו משום דאכילת כלב מחשבה היא אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה) א"ר יוחנן ב"נ ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה כו' וברש"י אם מטמא טומאה חמורה כגון האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואפי' לא חישב עליו כגון שלא ידע שזה הוא עכ"ל ומבואר דמשכחת אכילה דלא הוי מחשבה וכגון במתעסק שלא ידע שזה הוא דאז הרי לא החשיב בדעתו את זו ולא הוי מחשבה וא"כ עכ"פ תיקשי ארש"י זבחים הנ"ל דאכתי מנ"ל דאיירי בדנקט לי' בידי' דילמא איירי רק בנקט לי' בפומי' ואעפ"כ שפיר תנן דצריך מחשבה כיון דמשכחת אכילה שאינה מחשבה וכגון בלא ידע שזה הוא וא"כ שפיר תני דצריך מחשבה היינו דצריך שידע מה אוכל ולא יהיה מתעסק כדי שיחשיבהו באכילתו וצ"ע וכמו כן תיקשי לתוס' מנחות הנ"ל דחלב שבכפרים כי היכי דבעי מחשבה לטומאה ה"ה דבעי מחשבה לענין איסור והא דמיחייב על אכילת חלב בכפרים היינו משום דכיון שאוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו וא"כ תיקשי ג"כ לענין הא דקיי"ל דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה דא"כ המתעסק בחלבים בכפרים יופטר מקרבן כיון דבכפרים בעינן מחשבה ואכילת מתעסק הא לא הוי מחשבה וכרש"י נדה הנ"ל וזו לא שמענו מעולם וצ"ע:
ודע דלדברי רש"י נדה הנ"ל דבאכילה במתעסק לא שייך אחשבי' באכילתו ויותר מזה היא דעת הריטב"א מכות בשם הרמ"ה דאפי' בשוגג בעלמא שאינו מתעסק נמי לא שייך אחשבי' וכמבואר שם טעמא דר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן דהוא מטעם אחשבי' וקרבן דהוא על שוגג לא שייך אחשבי' והדברים מפורסמים באחרונים [ומבינים הטעם משום דבשוגג הוי האחשבי' בטעות שהרי אילו ידע שהוא איסור לא הי' אוכל ואחשבי' בטעות לא מהני ויש לדון בזה ואין להאריך] הנה יש ליישב עפי"ז דברי הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ז וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנא' לא יאכל עכ"ל ותמהו ז"ל כל נושאי כליו דל"ל לאתויי קרא דלא יאכל תיפוק לי' דבכל האיסורין נמי ח"ש אסור מה"ת והנה יש לדקדק עוד בלשון הרמב"ם דכ' האוכל כו' ה"ז אסור כו' וזה לשון זר לכאורה דהל"ל אסור לאכול מן החמץ עצמו בפסח כ"ש מה"ת שנא' לא יאכל ומאי האי דנקט האוכל דהוא לישנא דדיעבד שעבר ואכל ולשון האוכל כו' ה"ז אסור כו' אינו מדוקדק כלל לכאורה ואולם לרש"י נדה וריטב"א מכות הנ"ל י"ל לפמ"ש הח"צ בתשובה ודבריו נודעים דהא דח"ש אסור מה"ת הוא מטעמא דאחשבי' ולפי"ז האוכל ח"ש שוגג ומתעסק א"צ כפרה וסליחה כיון דבשוגג ומתעסק ליכא אחשבי' לרש"י נדה וריטב"א מכות הנ"ל וא"כ הרי אין כאן איסור כלל והתינח בח"ש דעלמא משא"כ ח"ש דחמץ דיש לו לימוד מיוחד מלא יאכל וא"צ לטעמא דאחשבי' א"כ גם בשוגג ומתעסק יוצרך כפרה וסליחה [וככל מתעסק באכילת איסור דחייב מטעמא דשכן נהנה וכמובן וע' כ"מ פ"א מה' א"ב הי"ב] וא"כ שוב שפיר איצטריך לימוד דלא יאכל כיון דיש נפקותא לשוגג ומתעסק לענין שיוצרך כפרה וסליחה וכנ"ל ולפי"ז מדויק שפיר לשון הרמב"ם ז"ל האוכל כו ה"ז אסור מה"ת שנא' לא יאכל דלא הוי מצי למינקט לישנא דלכתחלה אסור לאכול כו' שהרי הבא לשאול אם הוא מותר לאכול ח"ש חמץ ויודע שאוכל חמץ א"כ שוב הא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין ואין זה חידוש בחמץ כלל ולא צריך לקרא דלא יאכל ורק היכא דאירע דאכלו שוגג ומתעסק בלא ידיעה אז הוא דהוצרך לאשמעי' דצריך כפרה וסליחה משום קרא דלא יאכל וא"כ שפיר הוצרך למינקט האוכל כו' ה"ז אסור ולא הי' יכול לומר אסור לאכול כו' וכמובן ודו"ק:
ודע דבגוף קושית התוס' מנחות הנ"ל מדוע חלב שבכפרים כו' צריך מחשבה לענין טומאה ואילו לענין איסור א"צ מחשבה י"ל דבאמת הרי מצינו דדבר שהוא חשוב במקום אחד אז מהני חשיבות זה להחשיבו גם אמקום אחר וכהך דהמקיים קוצים בכרם בבבא בתרא (ד' קנ"ו ע"ב) דס"ל לר"א דקידש מטעמא דשכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהם וע' שבת (דף קמ"ד ע"ב) ועוד שם (ד' קכ"ד ע"ב) א"ר נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר (דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו) אבל לא בכרמלית (אפי' בתוך ד' אמות דלא שכיחי בי' מאני ולא חזי לכסויי) ור' נחמן דידי' אמר אפי' בכרמלית (הואיל ולאו רה"ר היא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק) אבל ברה"ר לא ורבא אמר אפי' ברה"ר וברש"י אפי' ברה"ר כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מינה עכ"ל וא"כ ה"נ יש לנו לומר דכיון דבכרכים אוכל הוא ע"כ בכפרים נמי לא פקע שם אוכל מיני' וא"צ למחשבה כלל אלא דלענין טומאה שאני דכיון דטומאה הוא התנגדות הקדושה דשם טומאה הוא מקביל לעומת שם קדושה וע"כ כי היכי דבהקדש קיי"ל בערכין (ד' כ"ד ע"א) דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואפי' אי שוה במקום אחר הרבה יותר עכ"ז נידון רק בכל מקום ומקום לפי שויו במקום ההוא ע"ש וע"כ גם בזלע"ז דקדושה היינו בטומאה דהיא התנגדות הקדושה והיפוכה לכן ג"כ נידון בכל מקום לפי מקומו ולא מהני חשיבות האוכל בכרכים להחשיבו אוכל גם בכפרים לענין טומאה משא"כ לענין איסור דשם איסור אינו מקביל לעומת השם הקדש וע"כ שפיר מהני חשיבות דכרכים להחשיבו גם בכפרים ושפיר א"צ מחשבה כלל גם בכפרים ובגוף הך מילתא אי מהני חשיבות בדבר ממקום למקום יל"ע עוד טובא מכמה דוכתי וע' קידושין (דף י"ב ע"א) קידשה בתמרה מקודשת חיישי' שמא ש"פ במדי [וצע"ק דקידושין ג"כ הרי עניינם הקדש ע' קידושין (ד' ב' ע"ב) דאסר לה אכ"ע כהקדש ועוד שם (ד' ז' ע"א) דאמרי' בקידושין סברא דפשטא קדושה בכולה כמו בהקדש ע"ש ע"ב בתוד"ה חצייך וא"כ הי' ראוי שנאמר גם בקידושין דאין בם אלא מקומו כו' ולא יועיל השיווי במדי למקום שאינו ש"פ] ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ:
ודע דפי' הריטב"א מכות בשם הרמ"ה שהבאנו למעלה דפי' טעמא דר"ש דכ"ש למכות דהוא משום אחשבי' צע"ק לענ"ד ממשנה שבת (ד' ע"ו ע"ב) המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה דבש כדי ליתן על הכתית כו' ושאר כל המשקין ברביעית כו' ר"ש אומר כולן ברביעית (אף היין והחלב והדבש כו') ולא נאמרו כל השיעורין הללו (דיין וחלב כו') אלא למצניעיהן וברש"י לא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וס"ל לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרי' לעיל (ד' ע"ה ע"ב) דלית לי' לר"ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו עכ"ל וא"כ מבואר דלרבנן לא בעי' במצניע שיעור כלל עש"ה (ד' ע"ה ע"ב) והיינו מטעמא דאחשבי' דכיון דהצניעו אחשבי' וכמו שהבאתי כבר הך דשבת (ד' ע"ה ע"ב) לעיל אות ו' ואילו לר"ש בעי' גם במצניע עכ"פ שיעורא זוטא וא"כ הרי מבואר דס"ל לרבנן סברא דאחשבי' גבי שיעורין יותר מר"ש וא"כ ה"ז היפוך הך דמכות דס"ל לר"ש סברא דאחשבי' לענין שיעור דאכילה יותר מרבנן ודוחק לחלק בין שיעורין דהוצאה לשיעור דאכילה כיון שהדברים הם מהיפוך להיפוך וצע"ק:
ודע דבחידושי במ"א כתבתי להוסיף על דברי השו"ת ח"צ הנ"ל דכ' בטעמא דח"ש אסור מה"ת דהוא משום אחשבי' וכתבתי דבאמת לא הי' ראוי האחשבי' להועיל דהוי לן למימר בטלה דעתו וע' לעיל אות ה' ומאי דמהני האחשבי' הוא רק על דרך סברת ר"א המובא לעיל דהמקיים קוצים בכרם קידש ואע"ג שאין כמוהו מקיימין ולא אמרי' בטלה דעתו מפאת שכן בערביא מקיימין קוצין לגמליהן וכנ"ל וע"כ גם בח"ש דאכילה הוא כעין זה דכיון דמצינו פעם שנקרא גם כ"ש אכילה והוא בב"נ דקיי"ל דלא נאמרו שיעורין לב"נ ולא נאמר איפוא שיעור כזית דאכילה לב"נ והוי לגבייהו אכילה אפי' בכ"ש וכבר האריכו בזה ז"ל וע"כ גם גבי ישראל מהני האחשבי' לאכילה בפחות מכזית ולא אמרי' בטלה דעתו כיון דיש מציאות שנקרא גם פחות מכזית אכילה באמת:
והנה עפ"י סברא זאת יש לי להבין פלוגתא דרבא ורב אשי זבחים (דף צ"ז ע"ב) דפריך אדרשא דיקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תיפסל כו' אמאי וליתי עשה ולידחי ל"ת אמר רבא אין עדל"ת שבמקדש שנא' ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי וניתי עשה ונידחי ל"ת אלא אין עדל"ת שבמקדש רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עדל"ת ועשה וצריך להבין רבא ורב אשי באיזה סברא קמיפלגי ומדוע לא ניחא לי' לר' אשי בשינויא דרבא. וכבר הרבינו דברים בזה בס"ד בקונטרס ע' פנים לתורה. וכעת נלענ"ד עוד דבאמת הא מהך דשבירת עצם ליכא ראיה דאין עדל"ת שבמקדש דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וא"כ י"ל דהטעם שם מפאת אפשר לקיים שניהם אלא דרבא לטעמי' דס"ל בפסחים (דף פ"ד ע"ב) דגומרתא אסור משום הפסד קדשים (דחיישי' דילמא בהניחו הגומרתא על העצם ישרף גם מעט ממוח שבפנים והוי הפסד קדשים) וא"כ ליכא אפשר לקיים שניהם משא"כ אביי דלית ליה בפסחים שם טעמא דאיסור גומרתא משום הפסד קדשים רק ס"ל דטעמא משום פקע (דשמא יופקע העצם גם במקום אחר ע"י השריפה והפקיעה מה שהוא נפקע במקום אחר מיחשיב שביר' לא שריפה ואיכא איסור שבירת עצם) א"כ הא שפיר אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא דכאן הא לא שייך חשש פקע שהרי בלא"ה הוא שובר העצם כדי לאכול המוח שבתוכו וא"כ שוב מוטב שישרוף העצם ע"י גומרתא דאז שמא לא יופקע במקום אחר ולא יהי' שבירת עצם וכמובן וכבר העירו ז"ל בתוס' בזבחים שם ד"ה ואחד בזה עש"ה:
והנה גוף פלוגתא דאביי ורבא בפסחים הנ"ל דס"ל לרבא טעמא דהפסד קדשים ואביי טעמא דפקע צריך להבין סברת פלוגתתם מהו ובמאי קמיפלגי ונראה דהנה כבר דקדקנו בקונטרס ע' פנים לתורה אות כ"ד מלשון התוס' בזבחים שם שכתבו דע"י גומרתא אי אפשר שלא ישרף מעט מן המוח שבפנים דהוא רק פחות מכזית ומש"ה קרו לי' התוס' מעט עש"ה בקונטרס ע' פנים לתורה והנה התוס' בזבחים שם כתבו דטעמא דאביי דלית ליה חשש הפסד קדשים הוא משום דסובר דלהפסד קדשים מועט כזה לא חיישי' עכ"ל וצריך להבין הסברא גם בזה דמדוע אביי לא חייש להפסד קדשים דפחות מכשיעור שע"י גומרתא ורבא חייש לי' ונראה דהנה אם נאמר דהא דח"ש אסור מה"ת הוא משום אחשבי' והיינו משום דיש לו חשיבות במקום אחר בב"נ ע"כ מהני האחשבי' לאכילה וכנ"ל א"כ בהך דפסחים דאין כוונתו בהניחו הגומרתא לשרוף המוח שבתוכו רק שממילא הוא נשרף א"כ הא ליכא אחשבי' ושוב הח"ש מותר מה"ת כיון דהוא פחות מכשיעור וא"כ לא שייך למיסר משום הפסד קדשים וכמובן אלא דכבר כתבתי דטעמא דאחשבי' בח"ש מהני רק מפאת דמצינו היות ח"ש נקרא אכילה בב"נ ולכן יכול גם הישראל להחשיבו וכנ"ל והנה בזבחים (דף ק"ט ע"ב) ס"ל לאביי אליבא דרבנן דמתני' שם דאם הקטיר כזית מקטורת דלפני ולפנים דיוה"כ בחוץ חייב משום דילפי' פנים מחוץ ופירש"י דילפי' קטורת של פנים מקטורת של היכל מה הקטרה של היכל בבמה בחוץ בכזית אף הקטרה של פנים חייבין עלי' בחוץ בכזית ואע"ג דבדוכתי' בפנים לא הוי הקטרה בכזית רק במלוא חפניו מ"מ חייב הואיל ובהיכל הוי הקטרה עכ"ל והנה רבא פליג התם על אביי וז"ל הגמ' שם אמר רבא השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן פנים מחוץ מבעי' מאי היא דתני' יכול המעלה פחות מכזית קומץ כו' והמנסך פחות מג' לוגין יין כו' (בחוץ) יהא חייב ת"ל לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר כו' (הרי דחוץ מחוץ נמי היינו ניסוך היין דהוא על מזבח החיצון לא ילפי רבנן מהקטר חלבים שהוא ג"כ על המזבח החיצון והוי הקטרה דידי' בכזית ואע"ג דבפחות מג' לוגין אכתי יש שם כמה זיתים וגבי כל הקטרות של מזבח החיצון הקטרה היא מ"מ הואיל וגבי ניסוך שיעורא אחרינא איכא לא מיחייב עלי' אלא בכשיעורו. רש"י) רב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן ואע"ג דחוץ מחוץ הקטרה מהקטרה ילפי אע"ג דפנים מחוץ (רב אשי לתרוצה לדאביי אתי ואמר דלא דמי ניסוך להקטרה דניסוך מהקטרה דהם שמות שינים לא ילפי רבנן ואע"ג דחוץ מחוץ אבל הקטרה של פנים מהקטרה של היכל ילפי' שפיר ואע"ג דפנים מחוץ) עכ"ל הגמ':
ומבואר בזה דרבא ואביי ורב אשי נחלקו פה בסברא אי שייך חשיבות והחשבה לפחות מכשיעור מפאת דמצינו היות לו חשיבות במקום אחר דאביי ס"ל דהקטרת פחות משיעור מלא חפניו דקטורת דיוה"כ בחוץ חשיבא הקטרה לחייב מפאת שמצינו במ"א היותה חשובה הקטרה והוא בקטורת דהיכל דחשוב הקטרה בכזית ולא בעי' מלוא חפניו וכדתריץ רב אשי למילתי' דכיון דהוא הקטרה מהקטרה והוא אותו השם בעינו לכן מהני שפיר חשיבות דהיכל גם אקטורת דלפני ולפנים ואע"ג דבגופי' הוי שיעורו במלוא חפניו דווקא ורבא ס"ל דאין החשיבות שבמקום אחר מועיל לו ולא ילפי' זה מזה רק בעי' בכל חדא שיעורא דגופי' ולפ"ז מובן ממילא דגם טעמא דח"ש דהוא משום אחשבי' דכתבנו דראוי לומר באמת דבטלה דעתו אלא דמשום דמצינו היות הח"ש חשוב אכילה במקום אחר בב"נ לכן גם הישראל יכול להחשיבו לאכילה הנה זה יתכן רק לאביי ורב אשי דזבחים הנ"ל דה"נ דמי להתם דגם כאן הוא דין אכילה מאכילה כמו שם הקטרה מהקטרה משא"כ לרבא דזבחים הנ"ל ליתא לסברא זאת וכמובן וא"כ לרבא על כרחך הא דח"ש אסור מה"ת הוא איסור בעצם לא מטעמא דאחשבי' וכמובן:
ולפי"ז רבא לטעמי' שפיר ס"ל בש"ס פסחים הנ"ל הטעם משום הפסד קדשים ואע"ג דהוא רק פחות מכשיעור עכ"ז הא גם ח"ש אסור מה"ת משא"כ אביי לטעמי' דיכול לסבור דטעמא דח"ש אסור מה"ת הוא משום אחשבי' וכנ"ל ע"כ בהך דפסחים דליכא אחשבי' וכנ"ל לכן שפיר לית לי' חשש הפסד קדשים רק חשש פקע וכמובן ולפי"ז רב אשי נמי דס"ל ג"כ בש"ס זבחים הנ"ל כאביי וכנ"ל א"כ לדידי' ג"כ ליתא לטעמא דהפסד קדשים רק לטעמא דפקע וא"כ שוב שפיר אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא וכנ"ל וא"כ ליכא ראי' משבירת עצם דאין עדל"ת שבמקדש וע"כ שפיר הוכרח לתרץ דיקדש עשה הוא ואין עדל"ת ועשה:
והנה הא דדרשי' ריש פרק יוה"כ כל חלב לרבות ח"ש וע' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תל"ט דכ' שם ג"כ דכל נבילה אתי לרבות ח"ש והוא דבר הצריך הבנה דמדוע גילה קרא באלו ב' האיסורים חלב ונבילה דייקא דח"ש אסור ולא גילה הכתוב זה בשום אחד משאר האיסורים וי"ל דבאמת איסור ח"ש א"צ קרא כלל דראוי לאסור גם מסברא מטעמא דאחשבי' וכמו דמצינו סברא דאחשבי' בכמה דוכתי ותדע דר"ש ס"ל מסברא דכ"ש למכות מטעמא דאחשבי' לריטב"א מכות הנ"ל אלא דבחלב ונבילה דייקא שפיר צריך קרא עפ"י משנה עוקצין פ"ג המובאה בש"ס בכורות (דף י' ע"א) הנ"ל דחלב ונבלת עוף טהור שבכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום צריכין מחשבה כו' וכתבו התוס' מנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע הנ"ל דגם לענין איסור צריכין מחשבה חלא דהאכילה גופא הוי מחשבה דאין לך מחשבה גדולה מזו וכנ"ל וא"כ עכ"פ כיון דעצם הדבר אינו אוכל וצריך להחשיבו לאוכל א"כ היכא דאוכל ח"ש שוב ה"ל תרי אחשבי' וא"כ י"ל דתרי אחשבי' לא אמרי' וע"כ שפיר צריך קרא לאסור ח"ש בחלב ונבילה דייקא כדי שיהי' הח"ש איסור עצמותי לא מפאת אחשבי' כי היכי דיותסר גם ח"ש דחלב שבכפרים ודנבלת עוף טהור שבכפרים ודנבלא בהמה טמאה בכ"מ וכמובן ודע דלדעת השו"ת המהר"י מינץ סי' ט"ו והבאתיו בקונטרס אחרון לאתוון דאורייתא בהוספה לכלל ט' שכ' דח"ש אסור מה"ת רק כשהוא פורש מן האיסור היינו אם ח"ש פורש משיעור עש"ה יל"ע באמת אם יש איסור ח"ש מה"ת בחלב ונבלת ע"ט שבכפרים כו' דכיון דצריך מחשבה גם לענין איסור אלא דהאכילה גופא הוי מחשבה ובתוס' מנחות הנ"ל א"כ לפני האכילה עכ"פ הרי היתר הי' וא"כ הרי אין הח"ש פורש מן האיסור ודו"ק ואולי גם דעת המהר"י מינץ הנ"ל הוא רק בשאר איסורין דעלמא דלית בהו קרא לאסור ח"ש רק טעם האיסור משום דחזי' לאצטרופי וע"כ ס"ל למהר"י מינץ דחזי' כו' יש לו מעלה רק כשפורש מן השיעור והי' כבר איסור ואז אין מתבטל ממנו ע"י הפרישה ענין האיסור כיון דאפשר לו עדיין לשוב לקדמותו וחזיא לאצטרופי משא"כ שיחול עליו ענין איסור מפאת הראויות להצטרף ולהעשות איסור בעתיד לבד זה אין לנו וכחילוק זה מצינו בכמה דוכתי וידובר בזה במ"א בארוכה אי"ה ואכ"מ משא"כ בחלב ונבילה דכתיבי בהו קראי להדיא כל חלב וכל נבילה לאסור ח"ש ע"כ אין חילוק בין אם הח"ש פורש מן האיסור או לא ושפיר אסור בכל גווני ולפי"ז אצטריך ג"כ הני קראי בחלב ונבילה דייקא לאסור ח"ש כיון דאיכא נפקותא לח"ש דחלב ונע"ט שבכפרים כו' לסברת המהר"י מינץ הנ"ל וכמובן ויש לפלפל עוד הרבה בזה ובאתי רק להעיר:
כד) בר"ש מקואות פ"ב מ"ז ד"ה או יכפה כ' וז"ל וקצת תימה הני כלים שנתמלאו מים אם ירדו גשמים לתוכן ונתמלאו הא לאו שאיבה היא כיון דלא לכך נתכוון אלא לנגבן כדמוכח בפ"ק דשבת גבי מניח כלים תחת הצינור דב"ה מטהרין בשכח כו' ושמא יש לחלק דהתם בשנפלו מאליהן למקוה אבל הכא דעירה לבור אחשובי אחשבינהו עכ"ל:
כה) כבר כתבתי באות כ"ג דממשנה שבת (דף ע"ו ע"ב) מוכח דאית להו לרבנן סברא דאחשבי' טפי מר"ש עש"ה וע"ע כזה במכשירין פ"א מ"ו האוכל שומשמין באצבעו משקין שעל ידו רש"א אינן בכי יותן וחכ"א בכי יותן ובר"ש וז"ל האוכל שומשמין באצבעו דרכו להכניס תחלה אצבעו בפיו ללחלחו ברוק כו' ובמשקין שעל ידיו פליגי אי מכשירין אי לא דר"ש סבר דאין מכשירין דללחלח אצבעו נתכוון ולא ללחלח ידיו ורבנן סברי כיון דאחשבי' באצבעו מכשיר אפי' שלא לרצון עכ"ל:
כו) ברי"ף שבת פ' במה מדליקין אמתני' דפתילת הבגד שקפלה כו' וז"ל דקסבר ר"א כיון שלא זרקו לאשפה בין שהניחו במגוד בין שהניחו אחורי הדלת אחשובי אחשבי' כו' עכ"ל:
כלל מב
אחזוקי איסורא לא מחזקי'. הוא כלל ידוע בפוסקים ומקורו בחולין (דף נ"ו ע"ב) אחזוקי ריעותא לא מחזקי' ע"ש [וע' רש"י חולין (ד' מ"ח ע"ב) ד"ה סמפונא נקט ואתי] וע"ע בזה במס' פרה פ"ח מי"א אמת המים הבאה מרחוק כשירה (למי חטאת דבעינן מים חיים) ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת עכ"ל המשנה ונראה ג"כ טעמא דר' יהודה דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' ות"ק צ"ל דס"ל דלא מיחשיב זה החזקת ריעותא מעצמינו דכיון דבא ממקום רחוק מצוי הוא שיארע שיפסיקנו אדם ויש לחוש לזה ולא מיחשיב החזקת ריעותא או אולי ס"ל לת"ק להחמיר משום מעלת פרה ובאתי רק להעיר וע"ע במס' טהרות פ"ה מ"ז ישן ברה"ר ועמד כליו (בגדיו) טמאים מדרס דברי ר"מ וחכמים מטהרים עכ"ל המשנה ובפיה"מ להרמב"ם אמר שאם ישן ברה"ר הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים שדרס עליו הזב זו היא סברת ר"מ אמנם חכמים אומרים שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות עכ"ל ומוכח לכאורה דר"מ ורבנן פליגי בזה לענין טומאה אי מחזקי' טומאה כ"ז שאין ריעותא המוכחת על הטומאה [ונודע דסתם בר פלוגתי' דר' יהודה הוא ר"מ וכן סתם בר פלוגתי' דר"מ הוא ר' יהודה וא"כ י"ל ג"כ דר"מ ור"י דטהרות הנ"ל לטעמייהו אזלי לפי פלוגתתם בפרה פ"ח מי"א הנ"ל וכמובן] ובאתי רק להעיר:
וע"ע בענין אחזוקי איסורא לא מחזקינן בש"ס ע"ז (דף י"ב ע"א) ישראל ועכו"ם ששפתו שתי קדירות כו' ע"ש בכל הסוגי' וברש"י וע"ש בר"ן שהאריך בענין אחזוקי איסורא לא מחזקינן עש"ה:
ובחידושי ליבמות (דף כ"ד ע"ב) כתבתי אהא דאיתא התם אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שלחן מלכים לשום עבדי שלמה אינן גרים דברי ר' נחמי' כו' עד שיתגיירו כבזמן הזה (שלא יתגייר לשום שררה וכדומה רק לשם שמים) כו' וכתבתי בחידושי וז"ל ק' דא"כ לר' נחמי' שור של ישראל שנגח לשור של גר יופטר מחשש שמא לא נתגייר לש"ש וזה לא שמענו מעולם וא"ל דרוב המתגיירים מתגיירים לש"ש דהא אין הולכין בממון אחה"ר ע' בהה"מ ה' איסורי ביאה פט"ו הכ"ו וצ"ל דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' וכיון דחזינן דנתגייר אין לספק שהיתה כוונתו לדבר אחר כ"ז שאין שם דבר המוכיח והמספק עלינו לומר שהי' כן ומהני סברא דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' אפי' להוציא ממון כו' עכ"ל בחידושי ודנתי שם עוד בזה ופה באתי רק להעיר:
כלל מג
אח. מצינו שנקרא בן אח בשם אח ע' יבמות (דף י"ז ע"ב) וע' רש"י עה"ת בראשית כ' פסוק י"ב דכ' שם ג"כ דבת אחיו נקראת אחות וכ' שם טעם הדבר וע' רש"י סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) ד"ה אלא התם וע' מדרש רות רבה עה"כ ועתה בתי אל תיראי אין אדם נמנע לקרוא לדודו אחיו ומצינו עוד שאדם קורא לבניו אחיו וכמבואר בב"ר פרשה ע"ד עה"כ ויאמר יעקב אל אחיו אלו בניו שהוא קורא אותן בלה"ק אחיו וע"ע פר"א פרק ל"ו שהוזכרו שם ב' הדברים דבן אחיו של אדם כאחיו ושבניו של אדם כאחיו ומייתי ג"כ קראי דיבמות ודב"ר הנ"ל וע"ע ספרא אחרי פרשתא א' ברייתא זו עה"כ דבר אל אהרן אחיך וז"ל אחיך לרבות את הבנים עכ"ל ובפסיקתא זוטרתי שם מוסיף וז"ל וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו ולוט הוא בן אחיו עכ"ל:
כלל מד
אח. סתם אח הוא אח מן האב. כן למדתי מפי' הגור ארי' דברים י"ג פסוק ז' כי יסיתך אחיך בן אמך ופירש"י אחיך מאב או בן אמך מאם וכ' הגור ארי' אחיך הוא מן האב שסתם אחיו הוא מן האב שנקראים אחים כמו בני יעקב שנקראים אחים לפי שהיו אחים מן האב אע"ג שלא היו אחים מן האם כו' עכ"ל וצע"ק מיבמות (דף י"ז ע"ב) דמוכח דרק שם דיש ג"ש מקובלת למילף אחוה אחוה מבני יעקב או מפאת תיבת יחדיו דמפרשי' המיוחדים בנחלה הוא דמפרשי' תיבת אחים אאחים מן האב אבל בעלמא לא הוי תיבת אח סתמא אאח מן האב יותר מאאח מאם וע"ע ספרא בהר הובא בכלל מ"ט דלולי תיבת אחד דמשמע מיוחד בנחלה לא הי' תיבת אחיו אפי' נותן קדימה לאח מאב אאח מאם וצ"ע וע' נזיר (דף ס"א ע"א) דדייק דעובדי כוכבים אין להם נזירות מדכתי' לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא עכו"ם שאין לו אב למאי אילימא לענין ירושה והא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן עכו"ם יורש את אביו ד"ת כו' אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו מי כתיב כבד אביך גבי נזיר ובתוס' לעיל כי קאמר לענין ירושה לא פריך הכי דסתם אב נקרא אב לענין ירושה עכ"ל וכן כתבו שם עוד ד"ה למאי עש"ה וא"כ י"ל דה"ה סתם אח הוא רק מי שהוא אח לענין ירושה דהיינו אחין מן האב שיורשין זא"ז ואולם עדיין צ"ע מגמ' יבמות וספרא הנ"ל דאיצטריך יחדיו ואחד אמיוחדין בנחלה והא בלא"ה סתם אח היינו מי שהוא אח לענין נחלה וכנ"ל:
כלל מה
אח. מצינו אח באומנות והוא בספרא בהר פרשה ג' ברייתא ט' ואל תונו איש את אחיו אין לי אלא תגר לתגר כו' ובפי' הר"ש משאנ"ץ מדכתי' אל תונו איש את אחיו משמע אחיו הוא בתגרות עכ"ל הרי דבעלי אומנות אחת נקראים אחים ואולי זה טעם גמ' ב"ק (דף פ"ח ע"א) אחיו הוא במצות דהמצות הן אומנותן של ישראל:
כלל מו
אחוה. מצינו שם אחוה בבעלי חיים ע' חולין (דף קי"ד ע"א) בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו גדולה מנין כו' וע"ע שם (דף ע' ע"א) תד"ה כרכתו דגרסו בגמ' שם כרכתו אחותו (לבכור בהמה שילדה נקיבה עמו) מהו כו':
כלל מז
אחר. לענין איזה מן הקרובים איקרי אחר ואיזה לא ע' קידושין (דף י"ג ע"ב) וכתובות (דף פ"א ע"א) וסוטה (ד' ה' ע"ב) וערכין (דף כ"ה ע"ב) וב"ב (דף ק"ח ע"ב) וקידושין (דף י"ז ע"ב) ועוד שם (דף ס"ז ע"ב) וכבר הובאו מקומות הנ"ל בתוס' קידושין (דף י"ג ע"ב) וסוטה (דף ה' ע"ב) שם וע' קונטרס אחרון לאתוון דאורייתא בהוספה לכלל ח' וע"ע ב"מ (דף צ' ע"ב) פשיטא בנו גדול כי אחר דמי בנו קטן מאי כו' וע"ע קידושין (דף ל"ה ע"א) אב ובנו פודין זה לזה מעשר שני כו' וברש"י ולא אמרי' הרי הוא כגופו כו' ולא אחר ניהו לגבי' כו' [ויש להסתפק לגמ' ב"מ הנ"ל דיש חילוק בין בנו גדול לבנו קטן אי בן קטן נמי פודה לאביו בלא חומש דמשכחת פדי' בבן קטן במופלא הסמוך לאיש למ"ד דמופלא הסל"א דאורייתא דיכול נמי לחלל מע"ש מה"ת ע' תוס' גיטין (דף ס"ה ע"א) ד"ה ופדו ואפי' את"ל דלמ"ד דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא כיון שהוא יודע להפלות ע"כ ה"ל דעתו כדעת גדול לענין דברים שיודע להפלות וסמכה תורה על דעתו זאת כעל דעת גדול [וע' לעיל כלל ל'] וע"כ אין כרוך עוד בדבר כזה אחר אביו רק ה"ל כבן גדול גמור דחשיב אחר וכנ"ל עכ"ז אכתי איכא לספוקי לדיעה המובאה בפי' הראב"ד על הסיפרא פ' בחקותי פרק י"ב ברייתא י' דקטן בן ט' שנים ויום אחד יכול לפדות מע"ש והוא הלמ"מ עש"ה דהוא חידוש גדול א"כ קטן כי האי שוב שפיר איכא לספוקי בי' אי חשוב כאחר או לא ויש לדון בזה ממשנה מע"ש פ"ד מ"ד אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים כו' ועוד מכמה דוכתי ובאתי פה רק להעיר] וע"ע ב"ב (דף קי"ג ע"א) רב אשי אמר אמר קרא ממטה למטה אחר ובן לאו אחר הוא [ושאר אמוראי דב"ב שם דמשני אקושי' דהתם שינויי אחרינא מוכח לכאורה דס"ל דבן נמי מיקרי אחר ובאתי רק להעיר]:
וע"ע ספרי שופטים עה"כ ואיש אחר יחנכנו וכן עה"כ ואיש אחר יחללנו וז"ל יכול דודו ובן דידו נאמר כאן אחר ונאמר להלן אחר (אשה תארש ואיש אחר ישכבנה. זית רענן) מה אחר האמור להלן נכרי אף אחר האמור כאן נכרי עכ"ל וע"ע ירושלמי כתובות פי"ג ה"ב מי שהלך למדה"י ועמד אחר ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ובירושלמי שם לא אמרן אלא אחר הא האב גובה כו' ומוכח קצת דאב לא מיקרי אחר וע"ע רש"י קידושין (דף כ"ד ע"א) ד"ה איש אמר רחמנא ולא אשה וז"ל איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כאחר דמיא עכ"ל וע' ירושלמי סוטה פ"א ה"א קרוב מהו שישקה (קרוב מהו שיהי' נאמן בסתיר' להשקותה אליבא דר"א דהתם דס"ל דמשקה אותה עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו) מי קרוב מבעלה (ואפ"ה נאמן וע"כ גם הקרוב נאמן) ומבואר דקורבת אישות היא קורבה היותר גדולה וא"כ מדאשה לגבי בעלה כי אחר חשיבא א"כ ה"ה דכל הקרובים מיקרי אחר מיהו בהך דפדיון מע"ש הא לא כתי' תיבת אחר בקרא רק איש ממעשרו וע"כ שפיר בעי' שיהי' הפודה האיש שלו המע"ש בעצמו וכל שאינו האיש בעצמו ממעשרו שפיר א"צ הוסיף חומש וכמובן והנה מדבר רש"י קידושין (דף כ"ד) הנ"ל לכאורה יש ללמוד דגם בן קטן א"צ להוסיף חומש שנסתפקנו בזה למעלה שהרי גם האשה כאחר חשיבא לענין פדיון ואע"ג דאין קרוב מבעלה ואולם י"ל דקטן גרע משום דעושה על דעת אביו והוי כאילו פדה האב בעצמו ע' יבמות (דף קי"ד ע"א) וע' קידושין (דף כ"ב ע"ב) בהמה אדעתא דמרה אזלא עבד אדעתא דנפשי' אזיל א"ר אשי עבד קטן כבהמה דמי ואולם הך דב"מ (דף צ' ע"ב) שהבאתי למעלה פשיטא בנו גדול כי אחר דמי בנו קטן מאי כו' נתיישבתי דאינו ענין לכאן דשם איירינן לענין קנס שקונסים אותו למכור שורו עש"ה וע"כ אם מוכרו לבן קטן לא הוי קנס דאמרי' דוודאי יחזירהו לו וכהך דב"מ (דף י"ב ע"א) דמציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו ואין משם ענין כלל לענין שם אחר בעלמא אי יש לבן קטן שם אחר]:
כלל מח
אחד אין נחשב חסרון. כן דייקתי באתוון דאורייתא כלל כ"ב מהא דפ"ו נחשב בפ"ק דקידושין למ"ע שלא הז"ג ואמאי הא אין נוהגת ביוה"כ לדיעות הסוברים דה' עינוים דאורייתא וע"כ דכיון דנוהג כל השנה מלבד יום אחד לא חשיב חסרון וחשיב שפיר מצוה הנוהגת כל השנה [וע"ש שכתבתי עוד תירוץ אחר לקושי' הנ"ל] והבאתי שם עוד תוס' יבמות (דף ה' ע"א) שהקשו אהא דאמר שם (דף כ' ע"א) דבאלמנה לכ"ג אין עשה דייבום דוחה ל"ת ועשה ואמאי הא עשה דוחה ל"ת ועשה שאין שוים בכל ע"ש ומאי קושי' הא הא דעשה דוחה ל"ת ועשה שאש"ב שייך רק היכא דהעשה הוא ש"ב משא"כ בייבום הא גם העשה אש"ב דאינו נוהג במלך וכמבואר בסנהדרין (דף י"ח) וע"כ דכיון דחסר רק אחד מן האומה חשיב שפיר ש"ב כמו שהעיר בזה הערוך לנר ביבמות שם והבאתי שם עוד ראי' מפרה אדומה דכתי' בה תמימה ודרשי' תמימה באדמימות ואעפ"כ רק שתי שערות שחורות פוסלות בה ושערה אחת אין מבטל שם תמימה באדמימות ועוד הבאתי גמ' ב"מ (דף ע"ז ע"ב) ההוא גברא דזבן חמרא לחברי' ופש לי' חד זוזא יתיב רב אשי וקמעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני כו הרי דנסתפק לומר דעבור שהוא רק זוז אחד אין עושה חסרון בקנין עש"ה בא"ד ותבין:
וע"ע בזה בנדרים (דף י"ז ע"ב) דס"ל לרב הונא דאין נזירות חל על נזירות רק באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמגו דמיתוסף יומא יתירא כו' ופריך מברייתא דמי שנזר שתי נזירות מנה את הראשונה כו' ונשאל עלי' עלתה לו שני' בראשונה ואי באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר אמאי עלתה לו שני' בראשונה הא איכא האי יומא יתירא (דחסר) כו' ומשני מאי עלתה לו לבר מההוא יומא יתירא עכ"ל הגמ' הרי דאע"ג דחסר יום אחד קרי לי' עלתה לו שני' והיינו משום דאחד אין נחשב חסרון ומיקרי שפיר שעלה לו המנין וע"ע במנחות (דף ק"ז ע"ב) במשנה שור במנה (האומר הרי עלי שור למזבח במנה) והביא שנים במנה לא יצא (שהרי קבע שור אחד במנה) ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ע"כ הרי דאיצטריך למיתני בבא יתירא דאפי' זה במנה חסר דינר כו' ולא שמעינן לה מרישא והיינו משום דה"א דכיון דשניהם שוין מנה הרי קיים ההתנדבות שלו שהרי נחסר מנה אלא שבעצם הקרבן אתה רוצה לומר שיש חסרון במה שאינו שוה מנה כפי הנדר וע"כ ע"ז ה"א דדינר אחד אין עושה חסרון ונחשב שפיר שהקרבן הוא לפי הנדר ודו"ק [וע"ע כתובות (דף נ"ז ע"א) במשנה עשתה ששה חדשים בפני הבעל כו' ואפי' כולן בפני הבעל חסר יום אחד כו' ואולם שם לא נפיק סיפא מרישא וכמובן וע"ע קידושין (דף ח' ע"א ומ"ז ע"א) וב"ב (דף פ"ו ע"ב וק"ה ע"א) וב"מ (דף צ"ב ע"ב)]:
וענין דאחד אין נחשב חסרון י"ל דהוא מפאת חשבון הכולל אשר לבעלי הרמז דהתכללות הפרטיים נחשב ג"כ לדבר אחד וע' תוי"ט שבת על המשנה דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דהקשה מדוע לא תני שלשים ותשע ותי' דאגב הך דמכות דתני מכות ארבעים חסר אחת תני הכי והתם איצטריך למיתני הכי משום דבתורה כתיב ארבעים יכנו וה"ק דמכין אותו מ' הכתובים בתורה חסר אחת ע"ש ואין תי' זה מספיק דבזבחים (דף קי"ח ע"ב) איתא ג"כ ת"ר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת כו' [ובכתבי אגדה שלי כתבתי דהכשר והכנת המצוה חשיב כמצוה וע"כ גם שנה ראשונה שעשו המשכן נחשב כאילו הי' משכן וקרבנות אלא שבפועל לא הי' ולכן מקרי ארבעים, חסר אחת ודו"ק] ולפי הנ"ל דאחד אין חשיב חסרון מפאת דהתכללות הפרטיים חשיב ג"כ אחד ע"כ שפיר ל"ט בהחשבם יחד בכלליות נחשבים מספר מ' אלא שכשאתה בא לספור הפרטיים אחד אחד אין שם רק ל"ט ולכן מקרי זה ארבעים בכלל חסר אחת בחשבון הפרטיים ודו"ק ואולי יש בזה רמז לל"ט מכות מדלא כתיב ארבעים יכנו רק במספר ארבעים יכנו וע"כ גם ל"ט מכות חשיבי מספר ארבעים מפאת חשבון הכולל אלא דבפועל הם רק ל"ט ואם הי' הכוונה למ' מכות ממש ה"ל למיכתב ארבעים יכנו משא"כ עתה דכתי' רק מספר ארבעים ע"כ מספר ארבעים יש גם בל"ט דרק מ' ממש הוא דלא הוי משא"כ מספר ארבעים הם גם ל"ט דנחשבים מספר וחשבון ארבעים מפאת הוספת חשבון הכולל וכנ"ל ודו"ק היטב:
וע"ע ברכות (דף מ"ז ע"ב) תשעה נראין כעשרה מצטרפין ומוכח דח' נראין כו' לא מהני [ואולי לא משכחת ח' נראין כו'] ולהנ"ל י"ל הטעם דאחד אין נחשב חסרון דנשלם ע"י ההתכללות וכנ"ל אלא דזה האחד הנשלם ע"י חשבון ההתכללות הרי אינו ניכר אל הרואה דהוא נמצא רק במובן השכל ואנן בעינן שיהי' שם עשרה ניכרים לעיני הרואה דכתי' ונקדשתי בתוך בנ"י ומכאן ילפי' לכל דבר שבקדושה שלא יהי' בפחות מעשרה ועיקרא דהאי קרא קאי אקידוש השם ברבים וא"כ בעי' שיהיו שם רבים ניכרים ויהי' קידוש השם לפני הרואים וכמובן וע"כ כיון דיש שם ט' נראין כעשרה וא"כ הרי יש י' למראית עין הרואה אלא דבפועל אינם י' וע"ז שוב שפיר מהני חשבון ההתכללות וכנ"ל ודו"ק וזה י"ל הטעם שם ג"כ בהא דאמר שם דתשעה ועבד מצטרפין וק' ג"כ דמדוע דווקא ט' ולהנ"ל ניחא דבאמת הרי די בט' דהעשירי נשלם ע"י התכללות הט' אלא דאין זה ניכר אל הרואה וא"כ לגבי הרואה הרי גם העבד טוב שהרי אין ניכר שהוא עבד ודו"ק ואולם מ"ד שם דקטן עושין אותו סניף לעשרה לא שייך טעם זה דבקטן הרי ניכר שהוא קטן ואפי' אם הי' גדול בקומה כשאר גדול אמרו בגיטין (דף פ"ט ע"ב) ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה לקטן הנראה כגדול כו' הוי עובדא ואמרו עדיין לא הגיע לפלגות ראובן דכתי' לפלגות ראובן גדולים חקרי לב וברש"י גדולים הוא דאית להו חקרי לב וזה אעפ"י שגופו ארוך ניכר הוא לבריות במעשיו שהוא קטן בשנים כו' עכ"ל ויש לדחות ובאתי רק להעיר וגם בעבד י"ל דחשיב פסולו ניכר במה שאין מניח תפילין ואולם ע"ז י"ל דהוא חולי מעיים ע' חולין (דף ק"י ע"א) ואין כאן היכר והנה מ"ש דאע"ג דט' חשיבי י' מפאת חשבון ההתכללות עכ"ז לא מהני מפאת דהעשירי הוא רק במובן השכל ואינו ניכר יש לדון בזה מסברא ולומר דזה חשוב שפיר ניכר כיון דהט' הרי ניכרים והרי ידוע דט' חשיבי י' מפאת חשבון ההתכללות וא"כ הוי שפיר כאילו היו י' ניכרים ודו"ק ואולם מצינו כזה גם בש"ס סוכה (דף ה' ע"ב) דגוד אסיק לא חשיב מחיצה הניכרת ע"ש ואע"ג דמחיצה התחתונה הרי ניכרת והרי נודע הדין דהיא עולה מתורת גוד אסיק ועכ"ז לא חשיב זה ניכר וא"כ גם כאן נהי דהט' ניכרין ונודע דט' חשיבי י' מפאת ההתכללות עכ"ז שפיר לא חשיב היכר ועוד דסוף סוף הא לא הוי ההיכר דומיא דונקדשתי דבקידוש השם הא בעי' רבים בפועל ממש לשיתקדש השם בפני רבים וכנ"ל:
וע"ע בזה ברכות (דף מ"ה ע"ב) ג' שאכלו כו' ויצא אחד מהם לשוק כו' ולא אמרן אלא בג' כו' ע"ש כל הסוגי' ובאתי רק להעיר וע' ח"א למהרש"א סנהדרין (דף י"ט ע"ב) דכ' ביישוב הקושיא איך נשא יעקב ב' אחיות וז"ל כי א"א הי' לו ליעקב להנצל מאיסור ב' אחיות שעתידה תורה לאסור כי רחל הרי כבר נתקדשה לו כו' וכיון שלב"נ לא נאסרו ב' אחיות א"כ הרי גם לאה נתקדשה לו דלא הוי קידושי טעות דיעקב וודאי לא הי' עושה בעילתו ב"ז וא"כ גם אם הי' מגרש אחת מהם ה"ל אידך אחות גרושתו ושתיהם וודאי א"א הי' לו לגרש עכ"ל ז"ל כוונתו דכיון דרק ממדת חסידות הוא דקיימו האבות התורה עד שלא ניתנה וע"כ כאן לא הי' יעקב יכול לעשות כפי המדת חסידות דא"כ הי' מוכרח לגרש שתיהם [וזה לא הי' אפשר לו דידע ברוח קדשו דמהם דייקא צריך שיצאו שבטי ישראל כנלענ"ד כוונתו] וקשה דעכ"פ סוף סוף לפי דין התורה האוסרת ב' אחיות הרי לא הי' זה קיום אלא דלא הי' אפשר לו ליעקב להנצל מאיסור זה שעתידה תורה לאסור וא"כ עכ"פ איך אמר עם לבן גרתי דדרשי' תרי"ג מצות שמרתי הרי חסר מצוה אחת מתרי"ג היינו איסור ב' אחיות וע' גור ארי' ויגש פרשה מ"ו פסוק י' שעמד ג"כ בכמו זה עש"ה ולפי הנ"ל דאחד לא חשיב חסרון חשיב שפיר קיום תרי"ב מצות מספר תרי"ג וזה ג"כ מפאת דחשבון ההתכללות חשוב ג"כ אחד וכנ"ל [ואולם זהו דלא כמ"ש למעלה דל"ט חשיבי רק מספר ארבעים לא ארבעים גרידא דלפי"ז אכתי ה"ל ליעקב לומר רק מספר תרי"ג שמרתי ולא סתם תרי"ג שמרתי] ואולי זהו הטעם מה שנקראת התורה ברית דהוא תרי"ב דרומז דקיום תרי"ב חשיבי קיום תרי"ג ואם מבטל מצוה התרי"ג נענש על העבירה ההוא אבל תרי"ב אשר קיים יש להם שפיר מדריגת קיום תרי"ג. ודע דמ"ש בתורה תספרו חמשים יום וסופרין רק מ"ט י"ל ג"כ דהוא מענין זה דאחד אין נחשב חסרון דנשלם ע"י ההתכללות ויובן בזה קרא דשבע שבתות תמימות תהיינה והיינו דהז' שבתות דהם מ"ט יום צריכים להיות תמימות בלי חסרון אף יום אחד ואין מועיל בהו חשבון ההתכללות ודו"ק. וע"ע בברכות (דף מ"ה ע"א) דס"ל לחד מ"ד שם דשנים אם רצו לזמן מזמנין וצריך ביאור מדוע חיובא ליכא ואם רצו מזמנין וע' ירושלמי שם דאמר דשנים שדנו דיניהם דין תלוי בהא דשנים שרצו לזמן כו' ואינו מובן וי"ל ג"כ עפ"י דרכנו דזה ידעו חכמים בפנימיות הדבר דבדין צריך שיהי' שם מספר ג' אלא דמ"ד שנים שדנו דינם דין ס"ל דמה שיושבים ומצטרפים יחד לדון ע"כ מהתכללותם נחשב עוד מספר אחד וחשיב ג' [ונודע בחכמת האמת דב"ד דלעילא הם תלת אבהן דהם ג"כ אברהם דיין בפ"ע ויצחק דיין בפ"ע ויעקב כלול משניהם וכנודע] והיינו נמי טעמא דב' שרצו לזמן מזמנין היינו דהצטרפותם מה שהם מצטרפים ומתחברים יחד לזמן הנה עי"ז יש שם התכללות של שניהם ומשלים ההתכללות מספר הג' ולכן ג חובה וב' רשות דכשיש בפועל ג' שפיר הוא חיובא משא"כ בב' דנחשבים ג' רק ע"י שמתחברים יחד ומתכללים ונעשה כולל וזה הרי אין חיוב עליהם שיצטרפו ויתחברו יחד ולכן הם רק רשות ודו"ק היטב:
וע"ע ש"ס מנחות (דף מ"ג ע"ב) ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך ופירש"י קרי בי' מאה [וע"ש בתוס' במנחות דהביאו פירושים אחרים ואולם כלשון רש"י ממש איתא בתנחומא קרח] וי"ל ג"כ דענין הדרשה הזאת הוא מפאת הוספת חשבון הכולל בתיבת מה דהכולל הוא אחד והוא אות א' ומוסיפין אות זה בתוך התיבה ונעשה מאה וע"ע במנחות שם (דף ל"ד ע"א) ביתך דרך ביאתך מן הימין כו' וי"ל ג"כ דענין הדרשה הוא כנ"ל דמוסיפין הכולל דהוא א' בתוך התיבה ונעשה מביתך ביאתך וכזה הוא עוד בירושלמי מגילה פ"א ה"ט יהי מקורך ברוך יהי מקוראך לקבר ברוך והוא ג"כ כנ"ל דניתוסף א' דכולל בתיבת מקורך ונעשה מקוראך:
והנה מצאתי עוד במדרש שוחר טוב תהלים פ"ז א"ר ברכי' כו' בעת ההיא יובל שי גימטריא בה"ם שהם מביאין אותן דורונות למלך המשיח כו' ובפירוש המהר"י הכהן ז"ל כ' וז"ל פי' יובל עולה מספר בהם רק שאחד יותר ואחד אינו מעלה ומוריד במנין להורות שבהם עצמם השי והמנחה כלומר שהעובדי כוכבים נותנים את ישראל עצמם לדורונות עכ"ל והנה הוא כדברינו כי אחד אין נחשב חסרון ואולם לענד"נ כוונת המדרש ג"כ על חשבון הכולל היינו דתיבת יובל גימט' בה"ם עם הכולל ואולי גם כוונת המהר"י הכהן ז"ל כן ועיינתי עוד בזית רענן על הילקוט שם וראיתי שכ' וז"ל פי' יובל גימט' בהם עם המלה עכ"ל ואיני יודע אם כוונתו ג"כ על חשבון הכולל או כוונתו על המלה דייקא וכנודע כי חשבון המלה לחוד וחשבון הכולל לחוד ולפעמים חושבין בעלי הרמז גם שניהם יחד הכולל והמלה ומוסיפין מפאת זה שנים במספר ואיך שיהי' עכ"פ מדברי המדרש שוח"ט הנ"ל ראי' גלוי' לדרכן של בעלי הרמז ז"ל שאין משגיחים על חסרון אחד ברמזיהם ומשלימים אותו בכולל או במלה שהרי גם המדרש דורש כן כאן יובל גימט' בהם אע"פ שחסר אחד:
והנה נא מצאתי עוד דוגמת הך דמדרש שוח"ט הנ"ל גם בב"ר פרשה ל"ט עה"כ ויהי אברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן וז"ל הה"ד ויהי אומן את הדסה היא אסתר כו' אמר הקב"ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן ע"ה שנים חייך אף גואל שאני מעמיד ממך יהי' בן ע"ה שנים מנין הדסה עכ"ל המדרש והנה הדסה עולה רק ע"ד ועל כרחך דאחד אין נחשב חסרון דנשלם ע"י הכולל או המלה והוא ממש כהך דמדרש שוח"ט יובל גימט' בהם [ואולם בהך דב"ר י"ל לפי המבואר בספרן של צדיקים ז"ל על אומרם ז"ל אסתר מה"ת מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר כי בימי אסתר הי' ענין ההשגחה האלקי"ת בהסתתרות שלא הי' שם נס נגלה של שבירת הטבע וזה טעם שלא נזכר השם בכל מגילת אסתר וזהו ענין השם אסתר נו"ט א' סתר היינו דבחי' אלופו ש"ע הוא הענין האלק"י המכונה באות א' אלופו של עולם וכדמצינו במדרשות בכמה דוכתי [ע' כלל ט"ו] הי' בלבוש והסתתרות וזהו אסתר מה"ת מנין היינו השם אסתר דהוא נו"ט א' סתר ומורה על בחי' אלופו ש"ע בהסתתרות וע"ז מייתי קרא דואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וכמבואר בספרן של צדיקים ז"ל בארוכה ולפי"ז י"ל דגם השם הדסה דהי' ראוי להיותו מנין ע"ה וחסר א' הוא ג"כ מפאת ענין זה דמורה על הסתתרות הא' דבחי' אלופו ש"ע והוי ממש השם הדסה של אסתר כשם אסתר שלה דהוא נו"ט א' סתר שכן גם בשם הדסה יש הסתר א' לפי דרש הב"ר הנ"ל וכנ"ל וי"ל שזה כוונת הב"ר הנ"ל שאמר הה"ד ויהי אומן את הדסה היא אסתר ולכאורה תיבות היא אסתר דמייתי הם מיותרות והי' די שיביא האי דויהי אומן את הדסה לחוד וכמובן ואולם לפי הנ"ל י"ל הכוונה דכיון דבא המדרש לומר דהדסה מורה על מספר ע"ה מנין הדסה וא"כ הרי יוקשה ע"ז שהרי חסר א' מן המספר וע"כ מייתי גם תיבות היא אסתר היינו א' סתר דעם הא' הזאת הנסתרת הוא יחד ע"ה ודו"ק:
ועד"ז י"ל באמת גם בהך דמדרש שוח"ט דאמר יובל גימט' בהם וזה דהרי המדרש דריש האי יובל שי שהעובדי כוכבים יביאו את ישראל דורון למלך המשיח וזהו בהם שבהם עצמם יהי' הדורן וכפי' המהר"י הכהן ז"ל הנ"ל וכן מפורש שם במדרש בשאר דברי המדרש עש"ה והענין נראה דהנה יוב"ל ש"י גימט' משיח ומכאן יצא להם ז"ל לדרוש דקאי על מלך המשיח והנה התגלות המשיח שיתגלה בב"א עניינו ג"כ ענין התגלות בחי' אלופו ש"ע המסתתר שע"י שמציאות ההתנגדות יפליט את שבי הקדושה שבתוכו דהוא עצמו סוד אלופו ש"ע המסתתר הנ"ל וכנודע וע"י שיחזרו ניצוצי הקדושה למקורם עי"ז יהי' התגלות המשיח וזה עצמו סוד הגאולה וקיבוץ הנדחים וכנודע ולכן תראה כי יובל שי הוא אתוון יבא שילה וכמ"ש בפ' ויחי עד כי יבא שילה וגו' ובתרגום עד דייתי משיחא וכן הוא במדרש שם וברש"י ובסנהדרין (דף צ"ח ע"ב) דבי ר' שילא אמרי שילה שמו (של משיח) שנאמר עד כי יבא שילה והנה יבא שילה הוא עצמו אתוון יובל שי ואין חילוק רק דאות ו' אשר בתיבות יובל שי נתחלקה בתיבות יבא שילה לאתוון א"ה ושאר האותיות הם שוות ממש והענין דהתחלקות הוה שנתחלקה הו' לא' וה מורה על התגלות הא' סוד אלופו ש"ע הנ"ל וע"כ נחלקה הו' רק לחלוקה זאת ה' א' ולא לחלוקה אחרת ב' ד' או ג' ג' כי כוונת החלוקה הזאת רק לענין התגלות אות הא' וע"כ כדי שיתגלה אות הא' הוכרחה להתחלק לא' ה' וכמובן והיינו שנתגלה רק אות הא' ושאר המספר של הו' הנותר דהוא ה' נשאר שפיר במקומו וכוונת גילוי הא' מורה ע"ז כי בהתגלות בחי' כא' סוד אלופו ש"ע היינו בבוא ניצוצי הקדושה למקורם הקדוש אז ג"כ יבא שילה ויהי' התגלות משיח וזהו עצמו ענין הדרש של המדרש שוח"ט הנ"ל יובל גימט' בהם שיביאו את ישראל עצמן לדורון והכוונה על שצד ההתנגדות יפליטו ויחזירו את ניצוצי הקדושה דהם עצמן סוד ניצוצי נשמות ישראל שנפלו לשם וכנודע ובהחזירם אלו הניצוצות דהוא עצמו סוד הבאתם את ישראל שביניהם לדורון עי"ז יהי' הגאולה והתגלות משיח ואז יעשה מתיבות יובל שי יבא שילה בהתגלות הא' וכנ"ל היינו דע"י היובל שי דהיינו הביאם את ישראל שביניהם לדורון דהוא סוד החזירם את הניה"ק סוד התגלות אלופו ש"ע המסתתר בהם עי"ז יעשה יבא שילה בהתגלות הא' וכנ"ל [וזהו הכוונה הנסתרה בדברי המדרש יובל גימט' בהם והוא חסר א' לרמז דכוונת ישראל שביניהם הוא בחי' אלופו ש"ע המסתתר ורק ע"י הבאתם את השי הזה היינו שיביאו את ישראל שביניהם כדברי המדרש והוא עצמו בחי' החזרת הניה"ק למקורם בחי' התגלות אלופו ש"ע המסתחר עי"ז הוא שתתגלה הא' ויעשה יבא שילה בהתגלות אות א' וכנ"ל וא"כ בכוונה מכוונת דרשו ז"ל יובל גימט' בהם בחסרון א' לרמז שזה עצמו יהי' הדורן הא' המסתתרת וכנ"ל ודו"ק היטב]:
וראיתי במהרי"ל בה' פורים שכ' וז"ל כתב בשכל טוב אסתר היתה בת ע"ה שנה במעשה דפורים כי הדסה בגימט' ע"ד ושנה אחת יליף ג"כ התם מקרא עכ"ל ואין לפנינו ס' שכל טוב ההוא ובמ"ר הנ"ל המובא גם בילקוט אסתר רמז תתרנ"ג לא נמצא לימוד על שנת ע"ה רק אמר לבד דע"ה הוא מנין הדסה ולא זולת וכמו שהעתקתי לשונו ובאתי רק להעיר:
וע"ע בס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב התורה פרק ט"ז שהביא שם דברי המדרש אל תהי ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות נגד אברים שבאדם כו' וכ' ע"ז להלן באותו פרק שם וז"ל ואף שאין כאן רק רמ"ה תיבות נראה כי ג' פרשיות פ' שמע ופ' והא"ש ופ' ציצית ג' פרשיות משלימים לרמ"ח תיבות עכ"ל וה"ז ג"כ חשבון הכולל דחשבינן תיבות דכל פרשה עם הכולל של הפרשה והוי סך הכל רמ"ח ואולם בדברי המדרש הנ"ל יש עוד פי' אחר דג' תיבות ד' אלקיכם אמת שחוזר הש"ץ משלימים לרמ"ח וכ' המהר"ל ז"ל גם פי' האחר ההוא בס' נתיבות הנ"ל בנתיב העבודה פרק ט':
וע"ע משנה מנחות (דף ק"ג ע"ב) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד אם אמר הרי עלי ס"א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן הציבור מביא ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד שהוא פחות מן הציבור אחד עכ"ל המשנה ויש להבין ג"כ ענין פחיתות היחיד מן הציבור אחד דהציבור הנה הוא פרטים רבים כל איש ישראל בפרט וע"כ מהתכללות הפרטים האלה נעשה חושבן עוד אחד היינו בחי' הכולל של הפרטיים ומשא"כ ביחיד דהוא רק פרט אז אף אם מדריגתו גדולה ועצומה ושקולה ככל הציבור וכמרע"ה שנאמר בו שהי' שקול כס' רבוא עכ"ז כיון דהוא רק איש אחד א"כ הרי אין שם ענין התכללות הפרטיים וע"כ ממילא הציבור גדול ממנו מפאת היות לציבור גם בחי' התכללות הפרטיים דבחינה זאת היא ג"כ אחד וזהו הענין דפחיתות היחיד מן הציבור הוא אחד דייקא וק"ל:
והנה מצאתי ראיתי עוד בספר אור החיים עה"ת בראשית פ' י"ח פסוק ל"ב ויאמר אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה וגו' וז"ל ואומרו תיבת אך מיעט שלא יחזור להתפלל אולי יחסר אחד מהעשרה כמו ששאל אולי יחסרון החמשים חמשה או לצד שאחד לא יעכב (פי' שיש ה"א שיחזור ויתפלל עוד על אחד מפאת שאחד לא יעכב) כמו שמצינו שאמר ד' ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא עכ"ל ז"ל הנה נא מפורש בדבריו ז"ל הרעיון שלנו דאחד אין נחשב חסרון וכמ"ש ז"ל שאחד לא יעכב וע"כ אחרי הועילו על עשרה יש סברא שיספיקו גם תשעה מפאת דאחד אינו חסרון והנה הביא ז"ל ראי' לזה מהא דכתי' ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא והכוונה דגם כשנלקה ל"ט חשוב מספר ארבעים מפאת דאחד אין נחשב חסרון ותלי"ת שכיוננו לדעתו הגדולה ז"ל בגוף הרעיון וגם בהבאת הראי' הזאת וכמו שהבאנו כבר לעיל הר דארבעים יכנו והוספנו בזה הטעמה דמפאת חשבון הכולל הוא דנשלם האחד ושמטעם זה אין אחד נחשב חסרון והיינו דכתי' במספר ארבעים יכנו ולא כתי' ארבעים יכנו דל"ט חשיבי רק מספר ארבעים מפאת היות חשבון הכולל משלים המספר אבל ארבעים ממש לא הוי וכמו שכתבנו למעלה:
וע"ע בירושלמי גיטין פ"ט ה"א על המשנה דהתם המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין וז"ל הירושלמי א"ר אילי טעמא דר' אליעזר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפי' לא התירה אלא לאדם אחד שמועתה רובא ממתניתא (שמועת ר' אילי מרובה מן המשנה) מתניתא אמרה בשהותרה לכל ואסרה לאדם אחד שמועתה אמרה (אפי') כשאסרה לכל והתירה לאדם אחד (ג"כ מועיל הגט) עכ"ל הירושלמי ומוכח דלולי הך דר' אילי הי' ה"א וסברא דרק כשהתירה לכל חוץ מאדם אחד כמו שנזכר במשנה הוא דר"א מתיר משא"כ אם שייר יותר מאדם אחד לא מהני וי"ל ג"כ הטעם מפאת דאחד אין נחשב חסרון ולכן כשיש רק שיור אחד חשוב כאילו הותרה לכל ובאתי רק להעיר:
וע"ע ירושלמי תענית פ"א ה"ז דעל המשנה שם דגוזרין י"ג תעניות על הציבור בשני וחמישי על מניעת גשמים אמרו שם בירושלמי ר' יודן ברי' דר' חמא דכפר תחמין כבתוך ארבעים שעשה משה ובק"ע וז"ל שכשתחשוב י"ג תעניות בשני וחמישי הם ששה שבועות שהן מ"ב יום וכשתחסור יום ההתחלה וסופו הן מ"א יום כי היכי דלא חשבינן יום עלי' ויום ירידה והאי יומא לא דק עכ"ל כוונת חשבונו די"ג תעניות ב' וה' הם מ"ג יום וכשתסיר יום הראשון והאחרון כי היכי דלא חשבינן במ' יום דמשה שהי' בהר יום העלי' ויום היריד' ישארו מ"א יום והם נגד מ' יום בהר וחד יומא לא דק ונראה גם בזה הטעם דאחד אין נחשב חסרון וע"כ גם מ' דהר חשיבי מ"א וירושלמי זה הוא דוגמת מדרש רבה ושוח"ט הנ"ל דאמר ע"ה מנין הדסה ויובל גימט' בהם אע"ג שיש ביניהם אחד והיינו משום דאחד אין נחשב חסרון ולא יעכב האחד וכדברי האוה"ח הנ"ל ובאתי רק להעיר:
וע"ע ש"ס נזיר (דף ה' ע"א) דר' מתנא ס"ל דסתם נזירות ל' יום משום דכתיב קדוש יהי' יהי' בגימ"ט ל' ובר פדא ס"ל דסתם נזירות כ"ט יום כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת ע"ש ולפי דרכנו י"ל ג"כ דלתרוייהו ענין הנזירות מחייב וראוי לו מנין ל' יום אלא דלבר פדא אחד אין נחשב חסרון דנשלם ע"י ההתכללות ויש גם לכ"ט ענין הל' ע"י התכללות הימים דנחשב ג"כ אחד ולר' מתנא בעי' ל' בפועל ואין מועיל השלמת ההתכללות אבל זה שפיר ס"ל לתרוייהו דענין הנזירות ראוי לו מנין ל' יום [ויובן בזה ל' הגמ' שם (דף ה' ע"ב) רישא נעשה כאומר שלימין דקשה דהל"ל דנעשה כאומר שלשים ומה זה ל' שלימין דנקט יעוי"ש בתוס' שעמדו בזה ולהנ"ל י"ל דגם אמירת שלשים מיקרי אומר שלימין כיון דגם הכ"ט לבר פדא הרי נחשבים ל' ע"י חשבון ההתכללות והחילוק בינם לבין ל' ממש הוא רק דכ"ט הם ל' רק במובן השכל ורואין אותם כאילו הם ל' וע"כ אין להם שם שלימין כיון שאינם ל' בפועל משא"כ ל' בפועל נקראים שלימין היינו שהם ל' שלימין בפועל ודו"ק וע"כ שפיר מדוקדק הלשון נעשה כאומר שלימין היינו דאין נחשב כמקבל נזירות סתם דנחשב ל' ע"י ההתכללות רק נעשה כאומר שלימין היינו ל' בפועל ודו"ק ואע"ג דמאי דאמר שם עוד באומר שלימין לר' מתנא בא לאפוקי רק דלא נימא מקצת היום ככולו עש"ה בסוגיא עכ"ז בהך דנעשה כאומר שלימין לבר פדא שפיר י"ל דהכוונה כנ"ל] ובאתי רק להעיר:
כלל מט
אחד. מצינו תיבת אחד שפירושו מיוחד ע' מגילה (דף כ"ח ע"א) א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד כו' א"ל אחד מיוחד שבעדרו וכן הוא ביומא (דף ל"ד ע"ב וע' ע"ב) ובסנהדרין (דף צ"ג ע"ב) ויען אחד מהנערים מיוחד שבנערים ועוד שם (דף צ"ט ע"א) תני' רא"א ימות המשיח מ' שנה כו' ראב"ע אומר שבעים שנה שנא' והי' ביום ההוא ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד איזהו מלך מיוחד הוי אומר זה משיח וע"ע בכורות (דף י"ז ע"א) דדריש ג"כ תיבת אחד אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית ובחולין (דף פ"ג ע"ב) רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז כו' ובספרא בהר פרק ח' ברייתא א' מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ת"ל אחד מאחיו יגאלנו ובפי' הר"ש משאנ"ץ ת"ל אחד מאחיו פי' מיוחד בנחלה עכ"ל דריש ג"כ אחד מיוחד והאי ייחוד מפרש לי' אנחלה דהיינו אחיו מן האב וע' יבמות (דף י"ז ע"ב) אחים המיוחדים בנחלה פרט לאחין מן האם ובל' חכמים מצינו ג"כ תיבת אחד שפירושו מיוחד והוא בעירובין (דף ע"ה ע"א) במשנה נתנו עירובן במקום אחד כו' ובגמ' שם א"ר יהודה אמר רב חיצונה ואמאי קרי לה מקום אחד מקום המיוחד לשתיהן וכן הוא עוד בחולין (דף כ"ח ע"א) אמתני' דהשוחט אחד בעוף כו' שחיטתו כשיר' ובגמ' שם איתמר ר"נ אמר או וושט או קנה רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה רנ"א או וושט או קנה אחד קתני אחד כל דהוא ר"א בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד: