בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-פ · כלל קצט
אפקעינהו. בכתובות (דף ג' ע"א) א"ל רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל א"ל שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וק' דמה זה דפריך רק מקידש בביאה הא אי לא מיסתבר ליה למימר דחכמים יעשו הביאה ביאת זנות א"כ קידש בכסף נמי תיקשי דכל הביאות שבעל עד הנה הרי יעשו למפרע ביאות זנות כיון שהקידושין נפקעים למפרע וכבר דיברו בזה:
ונלענ"ד לדעת הרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' אסורה מה"ת בלאו דלא תהיה קדישה ונראה פשוט דדין הלאו הזה ככל חייבי לאוין דחייבין על העראה כגמר ביאה דמדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דשאר חייבי לאוין בגמר ביאה וכמבואר ביבמות (דף נ"ה ע"א) וא"כ תיקשי לכאורה הך דקידושין (דף י' ע"א) איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה כו' ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ תיקשי שהרי עובר בהעראה אלאו דל"ת קדישה כיון שאין מקדשה בהעראה והיא פנוי' עדיין בשעת העראה וצ"ל דכיון דקצת בביאה היינו הגמר היא ביאת אישות ע"כ גם קצתה האחר שוב לא חשוב זנות וקדישות דאין לחלק ביאה אחת להחשב קצתה אישות וקצתה קדישות וזנות ואחרי שמקצתה אישות שוב גם מקצתה האחר קדישות מיהא לא הוי ודו"ק [וקצת דוגמא בתוס' יבמות (דף נ"ט ע"א) ד"ה אלא וז"ל וא"ת אי אין קנס בהעראה היאך איש מתחייב קנס למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דבהכנסת עטרה הוא משיר בתולי' ואז היא כבר בעולה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה כו' ע"ש הרי דאע"ג דהחיוב על הגמר ואז כבר היא בעולה משעת העראה עכ"ז כיון דבשעת ההעראה היא בתולה נגררת כל הביאה אחרי ההעראה ונחשב שבועל בתולה וא"כ ה"נ להיפוך מגמר להעראה כיון דהגמר היא אישות שפיר נחשבת כל הביאה ביאת אישות לא קדישות וזנות וכמובן]:
והנה הא דאמרי' אפקעינהו כו' אע"ג דיעשו כל הביאות למפרע שבעל עד עכשיו ביאות פנוי' מ"מ נראה דלא עבר למפרע אלאו דלא תהיה קדישה דענין קדישות הרי הוא הפקירות וזנות וזה שייך רק בפנוי' ממש ומתכוון לזנות משא"כ כאן דכסבור להיותה אשתו בשעת ביאה ומחשבת בעילתו הרי היתה בתורת אישות ע"כ פשוט דלא חשוב הפקירות וזנות ולא מיקרי קדישות ולפי"ז התינח רק בקדיש בכספא משא"כ בקדיש בביאה וכל הבועל הרי דעתו רק על גמר ביאה וא"כ הרי הי' ראוי שיהי' בהעראה משום לאו דל"ת קדישה אלא דאמרי' דא"א לחלק הביאה וכיון דעצם הביאה מקצתה אישות ע"כ גם מקצתה האחר לא חשוב קדישות וכנ"ל וא"כ שוב אם נאמר כאן אפקעינהו א"כ ממ"נ אי בתר עצם הביאה אזלת הרי כל הביאה למפרע ביאת זנות כיון שהקידושין נעקרים למפרע ואי בתר מחשבתו אזלת א"כ דעתו הרי הי' רק על הגמר וא"כ הרי נשארת ההעראה קדישות מכל צד הן מפאת עצמותה והן מפאת מחשבתו שלא נתכוון בה לאישות ושפיר פריך קדיש בביאה מא"ל היינו שהרי תיעשה ההעראה למפרע ביאת זנות ומשני שויוה רבנן כו' והיינו דיש לחכמים גם לזה כח ע' תוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב) ד"ה תינח ודו"ק ונכון בס"ד: