בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-כ · כלל קס
אכילת מע"ש באנינות. ע' ירושלמי סוטה פ"ה ה"א דס"ל לר' יוסי דאין הלאו שבו מחוור לא אוכל אין כתיב כאן אלא לא אכלתי (אין ברור דלוקה עליו באכילה דלא כתיב בי' לאו בהדי' כדמפרש ואזיל לא אוכל אין כתיב כאן כלומר דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא וגו', פני משה) והכוונה דלא אוכל הוא לשון אזהרה אבל לא אכלתי הוא דרך סיפור שמספר מה שהיה וע"כ לא אלים כלאו דחסימה דהוא בלשון ציווי וע' כעין זה בתוס' יבמות (דף ק"ג ע"א) ד"ה בין דעמידה אינו מעכב בחליצה משום שנאמר דרך סיפור ועמד ואמר ע"ש וכעין זה בתוס' קידושין (דף כ"ה ע"א) ד"ה כל דבילה אינה מעכבת במנחות הואיל ולא נאמר בלשון ציווי ובללת ע"ש ואולם ברש"י פסחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה היקישא כתב ולא ביערתי ממנו בטמא אע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן בי' איסור לאו ביבמות בהערל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכו' עכ"ל ומוכח קצת דאפי' הי' כתוב לא אוכל עכ"ז כיון שאיננו דברי הכתוב רק דברי האדם המתודה לא הוי לאו וצ"ע וע' רמב"ם ורמב"ן סוף שורש ח' לסה"מ דנחלקו בזה דלדעת הרמב"ם הך לא אכלתי וגו' הוי לאו ולדעת הרמב"ן אינו לאו עש"ה וצ"ע שלא הביאו ירושלמי הנ"ל וע' במצוה ד' ממל"ת לדעת הרמב"ן דחשב ל"ת מלייבם אחר חליצה דנלמד מאשר לא יבנה את בית אחיו ודרשי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה ע"ש ואעפ"י דהאי לא יבנה נמי אינו דברי הכתוב רק דברי האשה שהכתוב ציוה לה לומר כן וה"ל כהך דמע"ש שציוה ג"כ הכתוב לומר כך לא אכלתי וגו' ולא ביערתי וגו' וצריך לחלק ג"כ דשאני הך דמע"ש דאומר לא אכלתי בל' עבר משא"כ כאן דאומרת לא יבנה בל' עתיד וע"כ שפיר הוי לאו ואעפ"י שאינו דברי הכתוב וכירושלמי הנ"ל דבמע"ש נמי אילו הי' כתוב לא אוכל בלשון עתיד הי' נחשב לאו ויש לחלק עוד באופן אחר ובאתי רק להעיר:
והנה מצאתי עוד מפורש כדעת הרמב"ם דהאי לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי וגו' הוא לאו גמור ולוקין עליו והוא בספרא ויקרא פרק י"ז ברייתא ד' עה"כ והי' כי יאשם לאחת מאלה ע"ש דדריש לפני זה תיבת מאלה יש מאלה חייב קרבן ויש מאלה פטור וקאמר ע"ז ר' אליעזר בן יעקב אומר מתוך שנא' לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננין או בטומאה יהו מביאין קרבן זה ת"ל (מאלה) וגו' אוציא את המעשר שאינו בעון מיתה ולא אוציא את התרומה שהיא בעון מיתה (אם אכלה בטומאה) שנא' ומתו בו כי יחללוהו (וה"א דליחייב קרבן אאכילת תרומה בטומאה) ת"ל מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור עכ"ל הספרא ומוכח להדיא דהאי לא אכלתי וגו' ולא ביערתי וגו' הוו לאוין גמורין ולוקין עליהן וכדמוכח מדאמר אוציא את המעשר שאינו בעון מיתה כו' ומוכח דמיתה הוא דליכא הא מלקות איכא אלאוין דלא אכלתי ולא ביערתי הנ"ל שהזכיר תחלה ובאתי רק להעיר: