בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל קלח
איסורי הנאה אי יש להם בעלים. יש לעיין למ"ד דא"ה אין להם בעלים לענין מת דאסור בהנאה אם ג"כ אין לו בעלים א"ד הואיל ובעלים של האדם הוא האדם בעצמו ע"כ רק דבר אחר האסור בהנאה איננו של האדם משא"כ האדם עצמו הוא של עצמו אף כשהוא אסור בהנאה:
ואולם י"ל דאף שבעלים של אדם הוא האדם בעצמו עכ"ז אדם מת לא שייך בי' ענין בעלים לומר שהוא של עצמו כיון דאין בו חיות וע' כריתות (דף ו' ע"ב) דמת לאו אדם מיקרי וע' לעיל כלל ז' אריכות בזה [וע' זבחים (דף ז' ע"ב) אין בעלים לאחר מיתה ואולם שם לענין בעלים של כפרה איירי דמת אינו בעלים של כפרת קרבנו כיון דאין כפרה למתים ואין לו ענין לכאן] ויכול המת איפוא להיות רק של יורשיו שהם חיים ונגבי דידהו שוב הרי הוא דבר אחר וכיון שאסור בהנאה א"כ אינו שלהם ואולם אם נאמר שא"א שיהי' למת קנין א"כ יוקשה מגמ' מנחות (דף מ"א ע"א) בהאי שעתא וודאי רמינן להו (מטילין ציצית בתכריכי המת) משום לועג לרש כו' ואיזה לועג לרש יש כאן הא גם אדם חי פטור מציצית כשאין הטלית שלו וע"כ דשייך קנין במת והטלית שקבור בו הוא שלו וא"כ ה"ה דגם גופו שלו כמו שהטלית שלו ויל"ע באמת איך הטלית שלו וחייב בציצית הרי הוא אסור בהנאה מפאת תכריכי המת וא"ה אין להם בעלים וצ"ל דכיון דאסור להסיר הטלית ממנו ע"כ בטל לגבי' וה"ל כגופי' [וע' חולין (דף קכ"ה ע"ב) דמת בכסותו מטמא משום דמבטל לי'] והגוף הוא של עצמו שפיר אף שאסור בהנאה וכנ"ל:
ויל"ע בנדה (דף ס"א ע"ב) דמוכח שם דכשיחיו המתים יהיו מותרים להיות לבוש בתכריכיהן זולת אם הם של כלאים למ"ד מצות אין בטילות לעת"ל ע"ש וצ"ע הא תכריכי המת אסורים בהנאה וא"כ יהיו מוכרחים לפושטם מיד וע' תוס' בבא בתרא (דף ע"ד ע"א) ד"ה פסקי שכתבו דלמ"ד מצות אין בטילות לעת"ל מוכרחים המתים להיות קבורים בציצית כדי שכשיעמדו בתחי' לא יהיו בלא ציצית וקשה ג"כ שהרי יוכרחו לפושטן מיד וכנ"ל וי"ל דכוונתם למ"ד ציצית חובת מנא ואולם גם זה קשה דכשיפשיטום הא שוב לא יהיו בטילים לגוף ושוב הא א"ה אין להם בעלים ופטירי מציצית כמו טלית שאולה וכנ"ל ואולם בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) איתא דתכריכי המת איתקשו למשמשי עכו"ם וא"כ י"ל דכשיחיו המתים הוי כמו עכו"ם שנתבטלה דמשמשי' מותרין:
ושוב ראיתי בגור ארי' עה"ת פ' משפטים ד"ה שור ולא אדם וז"ל אכן הנראה לי דלא מצינו למעט אדם (מוהמת יהי' לו יצא מת שאסור בהנאה כמו דממעטינן שור פסולי המוקדשין בב"ק דף נ"ג ע"ב) דהא והמת יהי' לו לניזק קאמר ואם האדם בעצמו הניזק הרי המת הוא שלו ודווקא בבהמה שייך לומר כך מפני דפסולי המוקדשין אין המת של הניזק דהוא האדם אבל כשהאדם בעצמו הוא הניזק שייך לומר שפיר והמת יהי' לו אע"ג שהוא אסור בהנאה דהא לעצמו הוא עכ"ל ומבוארת סברתו ז"ל כן דהמת הוא של עצמו אע"ג דאסור בהנאה ויש לדון עוד הרבה בזה ובאתי רק להעיר: