בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל קלו
איסור מטומאה לא גמרי'. כלל זה מבואר ביבמות (דף ק"ג ע"ב) וע' בס' קהלת יעקב שהאריך להביא כמה מקומות בגמ' דמוכחי איפכא דגמרי' איסור מטומאה עש"ה וע"ע בכריתות (דף ד' ע"ב) דיליף מקרא דדם השרץ ובשרו מצטרפין זה עם זה (שאם אכל חצי זית מדם וחצי זית מבשר לוקה) ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין זה עם זה ומשני אי מהתם סד"א ה"מ לטומאה אבל לאכילה (לענין איסור אכילה) לא כו' ובת"י שם כתבו וז"ל סד"א ה"מ לענין טומאה דחמור דשיעורו בכעדשה אבל לענין אכילה דבכזית אימא לא עכ"ל ומדלא פירשו בפשיטות דאיסור מטומאה לא גמרי' מוכח ג"כ דסבירא להו דגמרי' איסור מטומאה ויש לדחות דאי לאו דטומאה חמורה דבכעדשה לא הי' לנו לאוקומי' לקרא דוזה לכם הטמא יותר לענין טומאה מלענין איסור ולא הי' שייך לומר דאיסור מטומאה לא גמרי' דמאי חזית דמוקמית לי' לקרא אטומאה ואמרת דאיסור מטומאה לא גמרי' דילמא קרא גופי' לאיסורא קאי וכיון דאין בקרא משמעות לזה יותר מלזה הי' לנו לומר דשקולין הן ויבואו שניהן וכדמצינו בכמה דוכתי ורק הואיל ומצינו כבר חומרא לענין טומאה מלענין איסור דטומאתו בכעדשה ואילו איסורו רק בכזית לכן יש סברא יותר לאוקמי' לקרא אטומאה מלאיסור ולומר דחומרא דקרא דדם ובשר מצטרפין קאי רק אטומאה החמורה ולא אאכילה הקלה מטומאה וז"פ:
וע"ע תוס' בכורות (דף ז' ע"ב) דאהא דתנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה הקשו ז"ל בד"ה דג מהך דאהלות (פי"א מ"ז) דכלב שאכל בשר המת ושהא במיעיו כדי עיכול פקע ליה טומאתו ותירצו וז"ל ויש לחלק בין איסור לטומאה עכ"ל ומוכח לכאורה סברתם ג"כ כהך דיבמות הנ"ל דאיסור מטומאה לא גמרי' ואולם במנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע כתבו ג"כ כסברתם בבכורות הנ"ל בשם ר' האי גאון וכתבו שם הדברים בביאור יותר וז"ל שם ותי' רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן עכ"ל ומוכח כוונתם דהא דדג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה הוא רק חומרא דרבנן ולגבי טומאה לא רצו חכמים להחמיר כדי שלא להרבות טומאה וכה"ג מצינו בביצה (דף ז' ע"א) דאמר מאן תנא להא דת"ר האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של בצים כו' טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב דאי כר' יעקב האמר (בביצה שם) אם היו (הבצים) מעורות בגידין אסורות (לאוכלם בחלב) א"ל אביי ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא וכי תימא לענין טומאה נמי ניגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן עכ"ל הגמ':
ולפי"ז מוכח לכאורה איפכא דרק במידי דרבנן אין ללמוד קולא באיסור מטומאה אבל במידי דאורייתא אין לחלק בין איסור לטומאה ואולם התוס' במנחות שם כתבו עוד בזה וז"ל, א"נ נהי דאיפסיל (אוכל הנבלע) מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוי אחלב ונבלת עוף טהור שבכפרים שצריך מחשבה (לענין טומאת אוכלין) אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי עכ"ל הנה שבתירוצם זה חילקו בין איסור לטומאה גם לענין דאורייתא וכוונתם דבליעה גם מה"ת אינה מפקעת מתורת אוכל לענין איסור אע"ג דמפקיע מתורת אוכל לענין טומאה ותדע שהרי הביאו ראי' לדבריהם מהך דחלב ונבלת ע"ט כו' דלענין איסורא לקי כו' ומלקות הרי הוא מה"ת ואמנם מה שכתבו וזהו כתירוצו של רב האי קשה להבין קצת דהא לשון רב האי ז"ל שהביאו דאפושי טומאה לא מפשינן מוכח להדיא דכוונתו אדרבנן דחכמים הוא שהחמירו לאסור איסור הנבלע ולענין טומאה לא רצו להחמיר מפאת דאפושי טומאה לא מפשינן וכמו שכתבנו ותדע דכהאי לישנא ממש דאפושי טומאה לא מפשינן איתמר נמי בגמ' ביצה (דף ז' ע"א) הנ"ל ושם איירי בפירוש רק לענין דרבנן וכדאמר אפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ואולי כוונתם דכי היכא דמחלקי' לענין דרבנן ואמרי' דלגבי טומאה לא רצו לגזור ולהחמיר משום דלא רצו לאפושי טומאה ה"נ לענין הדאורייתא עצמו יש לחלק כן דבאמת אוכל הנבלע לא חשוב אוכל בעצמותו ורחמנא הוא דאחשבי' אוכל לענין איסור ע' דוגמתו בב"ק (דף ל"ב ע"א) תוד"ה איהו דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה ע"ש וכן מצינו עוד סברא דרחמנא אחשבי' בכמה דוכתי אין מקום האסף פה ולגבי טומאה לא רצתה תורה להחשיבו לאוכל כי היכי דלא ליפוש טומאה וזהו שכתבו דזהו כתירוצו של רב האי [וע' סוטה (דף כ"ו ע"א) אשת ממזר שותה כו' פשיטא מהו דתימא אפושי פסולין לא ליפוש קמ"ל ונראה לכאורה דסברת מהו דתימא זאת הוא גם מה"ת וא"כ הוא דוגמא לסברת אפושי טומאה לא מפשינן בדאורייתא וע"ע תוס' גיטין (דף מ"א ע"א) דכ' דח"ע וחב"ח אין לו לישא ממזרת כדי שלא ירבו ממזרים בישראל ושרינן מש"ה לשחררו ואע"ג דהשיחרור איסור דאורייתא משום לעב"ת עש"ה וע"ע ירושלמי יבמות פ"ח ה"ב ממזר לא ישא ממזרת כדי שיתכלו ממזרין מן העולם כו' עש"ה]:
ואולם גם זה צ"ע דסברא זאת שייכא רק אילו הי' מקרא מפורש דבליעה אין מתרת איסור דאז הי' שייך לומר דאין ללמוד ממנו לטומאה דיש לחלק כנ"ל דבאיסור רחמנא אחשבי' משא"כ בטומאה לא רצתה תורה להחשיבו משא"כ מסברא בעלמא אחר שלא הביאו התוס' שום לימוד ע"ז רק דנו בזה מסברא בעלמא א"כ וודאי דמסברא בעלמא א"א לנו לבדות מסברא דבר כזה דרחמנא אחשבי' בלוע לאוכל באיסור ולא בטומאה וצ"ע וע' בר"ש אהלות פי"א מ"ז שם דהביא ג"כ תירוצו של רב האי הנ"ל וכ' אחר זה ג"כ כלשון התירוץ של התוס' מנחות הנ"ל ולא כתב עליו דהוא כתירוצו של רב האי עש"ה ובאתי רק להעיר:
וע"ע בסוכה (דף י"ח ע"א) דפליגי שם ר' אחא ורבינא אי יש לבוד באמצע לענין סוכה וקאמר התם מ"ט דמ"ד אין לבוד באמצע דתנן ארובה שבבית ובה פותח טפח טומאה בבית כולו טמא מה שכנגד ארובה טהור (אלמא אין לבוד באמצע למיהוי כולי' כסתום) ואידך שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו עכ"ל הגמ' והי' נראה לכאורה ג"כ דפליגי בדבר זה אי יש ללמוד מטומאה אעלמא או לא ואולם ברש"י שם כ' שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו מסיני דאין לבוד באמצע ומהלכה לא גמרי' מידי אחריתי אלא ההוא דאיתמר ביה עכ"ל ומוכח דאין הטעם מפאת דמטומאה דייקא לא גמרי' רק הטעם פשוט דאין דנין מהלכה ואילו היתה הלכה זאת גם במילי דעלמא לא במילי דטומאה ג"כ לא הי' אפשר ללמוד ממנה לענין אחר אשר עליו לא נאמרה ההלכה ודו"ק ואמנם למ"ד דאין לבוד באמצע מוכח להדיא דס"ל דגמרי' איסור מטומאה דהא יליף סוכה מטומאה לענין לבוד באמצע וז"פ דכי היכי דילפי' סוכה מטומאה ה"נ יש ללמוד איסור מטומאה ואדרבה איסור קרוב יותר לדונו מטומאה משנדון מצוה מטומאה וכמובן וע' בקהלת יעקב שם העיר שם ג"כ בכדומה לזה ממאי דילפי' בהמ"ז וברכת המוציא מדיני טומאה עש"ה ובאתי רק להעיר וע"ע סוכה (דף י' ע"א) כמה יהא בין סוכה לסוכה ותהא תחתונה פסולה א"ר הונא טפח שכן מצינו באהלי טומאה טפח כו' ומוכח ג"כ דילפינן איסור מטומאה:
וע"ע בנזיר (דף מ"ב ע"א) דיליף דנזיר ששייר שתי שערות לא עשה ולא כלום מקרא דביום השביעי יגלחנו עד דאיכא כולו ואמר התם מתקיף לה ר' יוסי בר חנינא האי בנזיר טמא כתי' מחכו עלה במערבא מכדי נזיר טמא דבתער מנלן (דמצות תגלחתו בתער דווקא) דיליף מנזיר טהור ליתי נזיר טהור (נמי) וליליף מנזיר טמא מה נזיר טמא כי שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום אף נזיר טהור כי שייר כו' עכ"ל הגמ' וי"ל דסברת ריב"ח הוא דנזיר טמא מנזיר טהור שפיר ילפי' משא"כ נזיר טהור מנזיר טמא לא ילפי' דלא ילפי' מטומאה אלעלמא ודמחכו עלי' במערבא ס"ל דמטומאה אלעלמא נמי ילפי' ולפי המבואר ברש"י יבמות (דף ק"ג ע"ב) שם דהא דאיסור מטומאה לא גמרי' הוא משום דהלכות טומאה חידוש הוא י"ל דריב"ח ובני פלוגתי' דנזיר הנ"ל פליגי בספק אי כי היכי דלא גמרי' מחידושא חידושא מעלמא נמי לא גמרי' או דילמא חידושא מעלמא גמרי' שפיר דריב"ח ס"ל דחידושא מעלמא גמרינן שפיר וע"כ שפיר ילפי' נזיר טמא מנזיר טהור מה שאין כן נזיר טהור מנזיר טמא אין ללמוד ובני פלוגתי' סברי דכי היכי דלא גמרי' מחידושא חידושא מעלמא נמי לא גמרי' ולכן שפיר דייקי דיש ללמוד נזיר טהור מנזיר טמא כי היכי דילפי' נזיר טמא מנזיר טהור דבתער דאין לך לומר דשאני טומאה דחידוש הוא דא"כ גם נזיר טמא מנזיר טהור א"א למילף דהא חידושא מעלמא נמי לא גמרי' וענין זה אי כי היכי דלא גמרי' מחידושא חידושא מעלמא נמי לא גמרי' יבואר במקומו אי"ה. וי"ל עוד דטעמא דבני פלוגתיהו דריב"ח הוא דתגלחת נזיר טמא לא חשיב כלל דין טומאה כי היכי דנימא בי' דלא גמרי' מטומאה כיון שאין התגלחת דין מדיני הטומאה בעצם שהרי מן הטומאה הוא מסתלק ע"י ההזאה והטבילה וההע"ש לבד ורק לענין מנין הנזירות אין מתכשר להתחיל למנות ימי נזירות דטהרה רק עד אחרי תגלחתו והבאת קרבנותיו דאחרי שפגמה הטומאה את קדושת נזירותו אין זאת הקדושה חוזרת רק ע"י התגלחת כו' וע"כ ה"ל התגלחת רק דין מדיני הנזירות ולא שייך לטומאה כלל ולכן לא חשיב זה לימוד מטומאה וריב"ח ס"ל דכיון דסוף סוף פגם הנזירות בא ע"י הטומאה לכן דיינינן לי' על שם תחלתו דכיון דבא מכח טומאה כטומאה דיינינן לי' ולכן כיון שהתגלחת באה לסלק פגם קדושת הנזירות הנ"ל שיוסר הפגם ויוכל להתחיל למנות נזירות דטהרה לכן חשיב זה שפיר לימוד מדין טומאה דהסרת פגם הבא ע"י טומאה כגוף טומאה חשיב לי' וכי היכי דלא ילפי' מטומאה ה"נ אין ללמוד מדבר הבא להסיר פגם הבא ע"י טומאה ודו"ק:
וע"ע בנזיר (דף מ"ד ע"א) דפריך ויין יותר מכללו (בנזיר שיהי' מותר ביין מצוה כגון שנשבע לשתות יין) ק"ו מטומאה ומה טומאה שסותרת (מניין הנזירות) הותרה מכללה (דנזיר מותר להתטמא למת מצוה) יין שאינו סותר (נזיר ששתה יין אינו סותר מניין הנזירות) אינו דין כו' עכ"ל הגמ' וק' ג"כ דהא איסור מטומאה לא גמרי' וצ"ל דהא דלא גמרי' איסור מטומאה היינו רק במה מצינו דוגמת הך דיבמות (דף ק"ג ע"ב) שם דאיירי במה מצינו עש"ה משא"כ בק"ו ילפי' שפיר ואם כנים הדברים הנה יופשט מזה ספיקו של הגנת ורדים ז"ל כלל ל"ב דנסתפק בהא דלא גמרי' מחידושא אם הוא רק במ"מ או גם בק"ו ע"ש ולפי הנ"ל הנה יש ראי' גדולה דבק"ו גמרי' שפיר דהא הא דאיסור מטומאה לא גמרי' ג"כ פירש"י ז"ל בטעמו דהוא משום דהלכות טומאה חידוש הוא וכנ"ל ואעפ"כ בק"ו גמרי' שפיר מטומאה וכנ"ל ואולם י"ל דהא דאיסור מטומאה לא גמרי' היינו רק מדין מדיני הטומאה בעצם היינו ממה שאמרה תורה דדבר זה מטמא ומקבל טומאה ודבר אחר לא וכדומה וכהך דיבמות (דף ק"ג ע"ב) שם דאיירי לענין מה שמטמא ג' על ג' מבגד מנוגע את הבית ולא אמרי' דכיון דטעון שריפה כדמיכתת דמי ולית בי' שיעורא לטמא עש"ה משא"כ בהך דנזיר דהילפותא הוא ממה שמותר לכהן להתטמא למ"מ א"כ י"ל דענין האיסור וההיתר להתטמא לאו טומאה מיקריין רק דין איסור והיתר יש להם ושפיר ילפי' מינייהו דמה שהוא אסור להתטמא זה הרי איננו דין מדיני הטומאה בעצמותה רק איסור בעלמא הוא שהוא אסור להתטמא ושפיר י"ל דדין איסור הוא שיש לו לא דין טומאה ואין זה ילפותא מטומאה רק מאיסור ודו"ק היטב:
וע"ע בתוס' בבא בתרא (דף ס"ה ע"א) ד"ה לא דאהא דתנן שם דהמוכר את הבית לא מכר את התנור כתבו דאיירי בתנור מחובר לקרקע ואפ"ה אינו בכלל בית ואינו מכור עם הבית וז"ל שם א"נ אומר רשב"א דאיירי במחובר דסתמייהו (דתנורים) מחוברים כדתנן בכלים (פ"ה מ"ז) וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ אבל אין חיבורו חשוב חיבור תדע מדמקבלי טומאה כו' עכ"ל ומוכח דגמרי' מטומאה אלעלמא וע"ש בתוס' עוד דהביאו גירסא אחריתי דגרסי' במשנה דמכר את התנור וכתבו דלגירסא זאת צ"ל דחשוב חיבורן חיבור ולא דמו לקבלת טומאה עכ"ל ואין להכריע אם כוונתם להך דיבמות דאיסור מטומאה לא ילפי' וה"ה דדין ממון וקנין אין ללמוד מטומאה וכמובן [כיון דטעמא דהלכות טומאה חידוש הוא וכרש"י הנ"ל וא"כ גם דין ממון אין ללמוד משם וכמובן] או כוונתם לסברא אחרת ובאתי רק להעיר:
וע"ע בספרא סוף פ' תזריע וז"ל, לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו עכ"ל ובהגהות מהרי"ד שם הביא דבפסיקתא זוטרתי מסיים מיכן אני למד לכל איסורין שבתורה שכשם שזה מצוה ובלבד שתהא הוראה כהוגן עכ"ל הפ"ז ונראה דיש ט"ס בפ"ז וצ"ל שכשם שזה מצוה זה מצוה ובלבד כו' והכוונה כי הא דאמרי' בירושלמי תרומות פ"ה והובא בר"ש שם אר"א כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור עכ"ל ואשמעי' דלא נטעה דטהרת טמא דהוא הכשלה באיסור הוא עבירה חמור טפי מטומאת טהור דהוא רק הפסד ממון והשחתת החפץ ולכן אשמעי' שאין הדבר כן רק דב' הדברים האלה הם במשקל השוה וכשם שאסור לטהר כו' וזה ג"כ כוונת הפסיקתא דבקרא כתי' לטהרו או לטמאו ודרשי' כשם שמצוה לטהרו כו' וה"ה נמי להיפוך כשם שמצוה לטמאו כך מצוה לטהרו דאין היקיש למחצה [וע' קידושין (דף י"ד ע"ב) כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' הקיש עברי לעברי' כו' וה"ה כאן לטהרו או לטמאו הקיש גם הטהרה לטומאה] וז"פ דכוונת הכתוב להשוות הטהרה והטומאה יחד דכשם שמצוה לטהרו אם הוא טהור כך מצוה לטמאו כשהוא טמא וכן להיפוך כשם שמצוה לטמאו כו' וב' הדברים הם במשקל ובערך שוה וע"כ מיכן אתה למד גם לכל האיסורין שכשם שמצוה לאסור האסור כך מצוה להתיר המותר ושניהם ג"כ במשקל ובערך שוה וכהך דירושלמי וזהו דמסיים בפסיקתא ובלבד שתהא הוראה כהוגן הכוונה דאין חילוק בין איסור והיתר רק תמיד חיוב שוה הוא אל המורה לעיין היטב בהוראתו שתהי' הוראתו כהוגן על האסור אסור ועל המותר מותר ולא יטעה וכל ההוראות הן היתר הן איסור שוות בענין זה ואין לו למעט העיון בהוראתו איסור מבהוראתו היתר רק כמו שמחויב לעיין היטב בהוראתו היתר שתהא ההוראה כהוגן ולא יתיר האסור כן צריך לעיין היטב גם בהוראתו איסור שלא יאסור המותר כנלענ"ד פשוט כוונת הפ"ז ואיך שיהי' עכ"פ מפורש בפ"ז הנ"ל דילפי' איסור מטומאה דהא יליף דמדטהרה וטומאה שוין ה"ה דאיסור והיתר שוין [ויש כאן צ"ע יותר כיון דכאן בטומאת נגעים איירינן וא"כ תיקשי מדברי הראב"ד בפי' הספרא הבאתים בכלל ס"ט דכ' דאפי' דיני נגעים מדיני נגעים גופייהו לא ילפי' מק"ו לפי שכולם חוקה וגזירות מלך הן עכ"ל וא"כ כ"ש דא"א למילף מנגעים אעלמא ואולם גם בהך דיבמות (דף ק"ג ע"ב) דאמר איסור מטומאה לא גמרי' איירי נמי בלימוד מנגעים עש"ה וא"כ מדלא אמר דמנגעים לא גמרי' רק אמר סתם דמטומאה לא גמרי' מוכח דאין חילוק בין טומאת נגעים לטומאה אחרת ודגמרי' מנגעים שפיר אעלמא לבד אאיסור דלא גמרי' לי' אפי' משאר טומאות משום דאיסור מטמאה לא גמרי' וצ"ע]:
וע"ע בפי' הראב"ד על הסיפרא פרק ח' ברייתא ח' דדן מדין מחיצת חצר שנפרצה ביותר מעשר דבטלה לה מחיצה לענין שבת וכלאים אדין ב' נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם ונפרץ במקום אחד כגריס דבטלה לה מחיצה כולה עש"ה וק' דהא איסור מטומאה לא גמרי' משום דטומאה חידוש הוא וכנ"ל וא"כ אי חידושא מעלמא נמי לא גמרי' אין לדון ג"כ טומאה מאיסור וכנ"ל ומה גם טומאת נגעים דהראב"ד ז"ל עצמו כ' דאין דנין בנגעים גופייהו מק"ו משום דחוקה וגזירת מלך הן וכנ"ל וא"כ כ"ש נגעים מעלמא ויש לדחות דשם איננו לימוד רק ענין סברא בעלמא דפירצת השיעור מבטל הסתימה כולה עש"ה ותבין:
ודע דהך מילתא אי גמרי' איסור מטומאה לכאורה תלוי בספק שיש להסתפק בטומאה ואיסור הי' מינייהו חמור טפי דאי נימא דטומאה חמורה מאיסור א"כ בפשיטות אין ללמוד חומרא אאיסור מטומאה כיון דטומאה חמור מאיסור ואין ללמוד קל מחמור להחמיר [ע' יבמות (דף ע"ג ע"א) קל מחמור לא יליף] וע' תוס' ב"ק (ד' ק' ע"ב) ד"ה אומר וז"ל וי"ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה דאע"ג דפסיק פסוקי לא בטלה ואע"ג דבכמה דברים איסור חמור מטומאה כדאמרי' בפרק כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר התם החמירו חכמים בטומאה יותר עכ"ל וע"ע תוס' סנהדרין (דף מ"ח ע"א) ד"ה משמשין וז"ל ומפרש ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא (עור אדם מת) הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין הטומאה והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע"ג דבלא"ה איכא לאו דבל תותירו עכ"ל וע"ע תרומות פ"ט מ"א וב' הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים כו' וחייבת בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים והדמים שלהם ר' טרפון אומר לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו (עניי ישראל הלוקטים) ויתנו לתוך פיהם א"ל ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים עכ"ל המשנה וצריך להבין מה יענה ר' טרפון לקושית ר"ע ואולם לתוס' סנהדרין הנ"ל י"ל דטעמא דר' טרפון משום דטומאה חמיר לאינשי מאיסור ולכן שפיר יש לחוש שהזר ישכח ויתן לתוך פיו אע"ג דלא חיישי' הכי בטמא וע' רש"י גיטין (דף ס"א ע"ב) ד"ה בזמן שהיא טמאה ואולם י"ל עוד טעמא דר' טרפון משום דכהנים זריזין הן ולכן לא חיישי' לעניי כהנים שישכחו כו' אע"ג דחיישי' הכי בעניי ישראל ועי"ל בטעמא דר' טרפון דשם הטומאה חמורה בעצם מאיסור זרות דאיסור אכילת זרות הוא רק במיתה ביד"ש ואין בו כרת בשום מקום ואילו טומאת הגוף הוא בכרת באכילת קדשים מיהת וע"כ יותר יש לחוש לשכחה באיסור הקל מבאיסור חמור ור"ע י"ל דלטעמי' אזיל דס"ל דמע"ר אסור לזרים ע' תוס' יבמות (דף פ"ו ע"א) ד"ה תרומה וע' לקח טוב כלל י' וע"ש ביבמות (דף פ"ו ע"ב) תוד"ה מי דאע"ג דמע"ר אסור לזרים עכ"ז מותר לאוכלו בטומאת הגוף מגזה"כ ע"ש וא"כ הא יש חומרא בזרות אטומאת הגוף דזרות נוהג במע"ר משא"כ טומאת הגוף ולכן שוב שקולין הן כיון דיש לכל אחד חומרא שאין בשני ולכן יש לגזור גם בשתיהן בשוה ודו"ק וי"ל עוד בטעם פלוגתת ר"ע ור"ט הנ"ל בכמה גווני ואכ"מ ואולם מהא דחמיר לאינשי טומאה מאיסור אין ראי' דגם בעצם טומאה חמורה מאיסור דיוכל להיות דחמיר להו לאינשי טומאה מאיסור אע"ג דבעצם אינו חמור ממנו ואפי' אי קל ממנו בעצם ג"כ יוכל להיות דחמיר לאינשי טפי דמצינו דכוותה בדוכתי טובי וכמ"ש כבר בכלל (קל"ב) ובאתי רק להעיר:
וראיתי בס' שב שמעתתא שמעתתא א' פ"א שכ' דהא דס"ט ברה"ר ספיקו טהור מפאת הלימוד מסוטה ולא ילפי' משם להתיר ספק איסור וכן להיפוך ס"ט ברה"י ספיקו טמא וודאי מפאת הלימוד מסוטה ולא ילפי' מיני' נמי אאיסורין היינו משום דאיסור מטומאה לא ילפי' עש"ה ולפי סברא זאת יומצא דהא דאיסור מטומאה לא ילפי' היינו אפי' בק"ו [שדננו למעלה בזה] דהא ס"ט ברה"י דספיקו טמא בק"ו ילפי' לי' מסוטה וכמבואר בסוטה (דף כ"ח ע"א) ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כוודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד כו' אינו דין כו' וא"כ הרי יש לדון ק"ו זה גם לאיסורין וכמובן וע"כ דאיסור מטומאה לא ילפי' אפי' בק"ו וע"ע שו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"כ ובהגהות בנו הרב שם שדנו ג"כ בזה מדוע מחלקי' בס"ט בין רה"י לרה"ר מפאת הלימוד מסוטה ואין למידין משם לחלק גם באיסורין כן עש"ה מש"ש בזה וע' פר"ח יו"ד סי' ק"י שדן ג"כ בזה והובאו דבריו בשב שמעתתא שם שמעתתא א' פ"א:
ואולם תמיהני על גדולי עולם הנ"ל ז"ל שדנו בזה מסברא דנפשייהו כי לענ"ד עיקר הקושי' מבוארת בש"ס חולין (דף מ"ג ע"ב) אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא כו' ומ"ש מס"ט ברה"י דספיקו טמא ולטעמיך נדמיי' לס"ט ברה"ר דספקו טהור אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה עכ"ל הגמ' הרי שהגמ' עמדה על מדוכה זאת מדוע לא ילפי' איסורין מטומאה לענין זה וכדפריך אעולא דמדוע התיר ישב קוץ בוושט דהוא ספק איסור ולא יליף לי' מס"ט ברה"י והא דפריך וליטעמיך נדמיי' לס"ט ברה"ר נראה הכוונה דליטעמיך דיש לנו לדמות ספק איסור לס' טומאה א"כ היכא דנולד הספק איסור ברה"ר נתיר הספק וזה לא שמענו מעולם לחלק באיסורין חילוק רשויות בין נולד ספק איסור ברה"י לבין נולד ברה"ר והי' ידוע להם ז"ל דלא מחלקי' כן באיסורין וזהו דפריך וליטעמיך כו' והוא ממש קושית הנוב"י שם דמדוע לא מחלקי' גם באיסורין כן כי היכי דמחלקי' בטומאה דע"כ כוונת הגמ' ג"כ כן דא"ל דכוונת הגמ' להקשות אכל ספק איסור ואפי' נולד ברה"י דנדמיי' לס"ט ברה"ר דטהור דז"א דמאי זה קושי' אדרבה הרי יותר יש לנו לדמות ספק איסור לס"ט ברה"י דטמא דהא לקולא ולחומרא לחומרא ילפי' ואם שמצינו כזה גם ביבמות (דף ס"ט ע"א) התוס' באמת הניחו גם שם בד"ה ואימא את הדברים בתימה ועמ"ש בזה באתוון דאורייתא כלל י"ח ותירוצינו דשם לא שייך כאן דא"ל דגם כאן כוונת הגמ' דה"ל ס"ס גוף הספק איסור וגם הספק אם נקיש לקולא או לחומרא דז"א דאין הס"ס מתהפכת וכמובן וע"כ כוונת הגמ' דליטעמיך דמדמי' ספק איסור לטומאה א"כ בנולד הס' איסור ברה"ר נדמיי' לס"ט ברה"ר וזה וודאי אינו דלא מחלקי' בס' איסור חילוק רשויות וע"ז משני דשאני התם דהילכתא גמירי לה מסוטה והכוונה לענ"ד דנמסרה הלמ"מ בפירוש אכל ספק טומאות דכל ס"ט הדומה לסוטה טמא ושאין דומה לסוטה טהור וע"כ ממילא ס"ט ברה"ר או שאין בו דעת לישאל דלא דמי לסוטה טהור וס"ט ברה"י ושיש בו דעת לישאל דדמי לסוטה טמא ובמ"א הארכתי בזה וא"כ ממילא אין קושי' דנימא גם באיסורין כן דהא גם בטומאה לא הייתי אומר כן מסברא ורק מפאת ההלכה שגילתה בפירוש דס"ט הדומה לסוטה טמא כו' הוא דמחלקי' כן בטומאה ושנלמוד איסור מטומאה ונאמר דכי היכי דגילתה הלכה דס"ט הדומה לסוטה טמא ושאין דומה טהור ה"נ נימא גם באיסורין דס' איסור הדומה לסוטה היינו הנולד ברה"י כו' אסור ושאין דומה כו' מותר זה ג"כ אינו קושי' כיון דהלכה היא בטומאה ואין דנין מהלכה וכנודע כנלענ"ד נכון כוונת הגמ' הנ"ל בס"ד ותימה על הגאונים הנ"ל ז"ל שעכ"פ הי' להם להביא דברי הגמ' אלה:
ע"ע בפמ"ג ליו"ד במשבצות סי' ל"ז סק"ג שכ' וז"ל דע שדין תרתי לריעותא מקורו ממה דכ' הראב"ד הביאו הב"י תלוי' מבועא הוי לקותא בתר לקותא ומעידות שיש נקב ואמרי' בנדה דב' ריעותא הוי וודאי טומאה וילפי' איסור מטומאה עכ"ל ז"ל הנה דפשיטא לי' ז"ל דילפי' איסור מטומאה ואולם גוף דבריו תמוהים לענ"ד דלמה הוצרך בזה להצעה דילפי' איסור מטומאה הא כי היכא דאיתא לסברא דתרתי לריעותא לענין טומאה בש"ס נדה (דף ב' ע"ב) ה"נ אמרי' התם סברא זאת באותה סוגי' עצמה גם לעניין איסור עש"ה דאמר כן אהך דהי' בודק את החבית להיות מפריש ממנה תרומה כו' דאיירי לעניין איסור טבל וצ"ע:
וראיתי עוד בס' ברוך טעם שער התערובות פרק ו' דהביא דעת הראב"ן דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע וכ' וז"ל ובשערי דורא הנ"ל הביא הדברים באריכות דאתיא לי' מדין טומאה בלועה שאינה מטמאת טהרה בלועה כו' ובלא"ה ק' איך מביא ראיה משם הא מצינו לכלל מונח דאין להשוות איסור לטומאה אמנם די"ל רק בדרבנן ומטעם אפושי טומאה לא מפשינן אבל לענין דאורייתא י"ל דילפינן איסור מטומאה ומצאתי כן בנוב"י חיו"ד סי' [אולי כוונתו לסי' ק"כ הנ"ל] עכ"ל ז"ל והנה מ"ש לחלק בין איסור לטומאה מפאת אפושי טומאה לא מפשינן כבר הארכנו למעלה בזה ואולם לשונו ז"ל שכ' הא מצינו לכלל מונח דאין להשוות איסור לטומאה אמנם די"ל רק בדרבנן כו' אין ל' זה מדוקדק כלל במחכ"ת הרמה דהא כלל מונח זה דאין להשוות איסור לטומאה נמצא רק ביבמות (דף ק"ג ע"ב) דשם הוא דאמר איסור מטומאה לא גמרי' ולא נמצא עוד כזה בגמ' לפי ידיעתי העני' ושם ביבמות הא איירי בדין דאורייתא וגם הדין דטומאה שם הוא לחומרא דמטמא ולא שייך איפוא אפושי טומאה לא מפשינן עש"ה וגוף הערתו על הראב"ן דאיך יליף איסור מטומאה הנה כבר הבאנו לעיל כמה דוכתי דילפי' איסור מטומאה וכן האריך הרחיב בס' קהלת יעקב להביא מקומות רבות דגמרי' איסור מטומאה וכנ"ל:
וע"ע במהרש"א חולין (דף קכ"א ע"ב) על התוד"ה אביי דכתב וז"ל ולענין שתציל דהוי מלתא דטומאה אזלי' לחומרא למילף מטומאת אוכלין אבל ברובעה דהוי איסורא לא ילפי' מטומאה להחמיר ושבקי' לי' אדיני' דכחי' הוא כדאמרי' בעלמא איסורא מטומאה לא גמרי' עכ"ל ז"ל עש"ה דדבריו הם בביאור דעת אביי וקצ"ע במ"ש דברובעה לא ילפי' מטומאה להחמיר ושבקי' לי' אדיני' דכחי' הוא וכו' ואינו מובן דאדרבה הא דשבקי' אדיני' דכחי' הוא הוי חומרא דהא מיחייב מיתה מש"ה ואילו למדנוה מטומאת אוכלין דלא מיחשיב חי הי' נפטר ממיתה והי' נחשב קולא וצ"ע ובאתי רק להעיר:
וע"ע בס' תבואות שור סי' ל"ג ס"ג שכ' דנקובת הושט הוי נבילה מחיים להרמב"ם ז"ל רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה ע"ש שכ' וז"ל וכ"ז לענין טומאה אבל לענין איסור לא כתיב כ"א לא תאכלו כל נבילה ולא כתיב בי' מיתה כלל וכללא הוא בגמ' דאיסור מטומאה לא ילפי' עכ"ל ז"ל: