בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל קלב
איסור קל. מצינו לפעמים דחמור לאינשי טפי מאיסור חמור. ע' תוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד דאהא דאמר דיוה"כ שחל בשבת ועשה מלאכה מזיד בשבת ושוגג ביוה"כ לריה"ג פטור ולר"ע חייב ע"ש כתבו וז"ל וא"ת והא לר"ע נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה וי"ל דאפ"ה חמור לי' יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה עכ"ל וע"ע פסחים (דף נ"ג ע"ב) בין שאמרו להדליק (ביוה"כ) בין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו וברש"י להפריש עצמו ממשכבי אשה האומרים להדליק משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר כו' עכ"ל ומוכח דאיסור תשמיש לאור הנר חמור לי' מאיסור יוה"כ ואע"ג דאיסור יוה"כ הוא דאורייתא לדעות הסוברים דה' עינוים דאורייתא ואילו איסור תשמיש לאור הנר הוא רק דרבנן לר' הונא בנדה (דף י"ז ע"א) [ע"ש דאמר א"ר חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנא' ואהבת לרעך כמוך כו' שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו א"ר הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ומוכח דלר' הונא איסור דרבנן כמו שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור] ואפ"ה חמור לי' איסור אור הנר מיוה"כ ואולם י"ל דגם לר' הונא הוא איסור דאורייתא דרק שמנו של גיד דאמר וישראל קדושים נהגו כו' הוי רק איסור של מנהג משא"כ כאן שלא הזכיר תיבת נהגו רק ישראל קדושים הן ואין משמשין כו' י"ל דהוא עצם עניין קדושה והוא בכלל עשה דקדושים תהיו ועי"ל דעניין הפרישה יותר מפני אור הנר איננו מפאת דהאיסור חמור לאינשי מאיסור יוה"כ רק מפאת שטבע הקדושה של הישראלי מואסת בזה והוא דבר שטבעו אין נותנתו לעשותו וע"כ עדיף מאיסור יוה"כ דאינו טבע רק איסור וע' שבת (דף פ"ו ע"א) ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ע"ש דקאי אקודם מ"ת ומוכח כנ"ל דד"ז טבע בישראלי לא מפאת איסור דקודם מ"ת הא לא הי' איסור עדיין ועי"ל דכיון דאיסור אור הנר נוהג כל השנה משא"כ איסור יוה"כ הוא רק פעם אחת בשנה ויומא הוא דקגרים לכן יותר יש לחוש שישכח איסור יוה"כ משישכח איסור אור הנר וזה עיקר:
וע"ע גיטין (דף נ"ד ע"א) דבאתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית משבת ומבואר ג"כ כנ"ל דפעמים חמור לאינשי איסור קל טפי מאיסור חמור וכהנה עוד בכמה דוכתי וע' שו"ת תרומת הדשן סי' ר"ט וז"ל עוד יש צד להתיר משום דהאיש נשוי הוא כבר ואם הי' מקדש זו שבעל (כלומר אם הי' מתכוון בביאתו לשם קידושין) הי' פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קידושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כו' ומאן לימא לן דהאי איסורא (דבעילת זנות) חמירא לי' דילמא האי חמירא לי' דהך בעילת זנות נמי לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמור הוא מ"מ אשכחן לפעמים דאיסור קל חמירא לאינשי מאיסור חמור כדאמרי' בפרק הניזקין באתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית טפי משבת כדמוכח התם אע"ג דיש לחלק בהך סברא מ"מ נראה דבסברא כל דהו דחינן להך חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז בנידון דידן כו' עכ"ל ז"ל:
ונראה דכוונתו לומר די"ל דחמור לי' איסור החרם מאיסור ב"ז אפי' לדעת הרמב"ם דאיסור ב"ז הוא מה"ת מלא תהי' קדישה ואפי' לדעות הסוברים דאיסור החרם הוא רק דרבנן ועכ"ז יתכן דיהי' החרם חמור אצלו מאיסור ב"ז ואע"ג דע"ז ליכא ראי' מהך דגיטין כיון דהתם תרוייהו מדאורייתא וכמובן [ואולי זהו כוונתו במ"ש אע"ג דיש לחלק כו'] מ"מ היתה סברתו כיון דבתרוייהו דאורייתא נמי סוף סוף הא שביעית קל מחילול שבת ואעפ"כ אפשר שיוחמר אצלו שביעית משבת ה"נ שפיר יתכן שיוחמר אצלו ג"כ חרם דרבנן מאיסור דאורייתא ונזכרתי דכן, מצינו מפורש עוד בתוס' סוטה (דף ז' ע"א) ד"ה אמר וז"ל דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירא להו לאינשי עבירה קלה ומיסתפו מינה טפי מעבירה חמורה כגון בפ"ק דכתובות דחמירא להו אבילות דלא הוי אלא מדרבנן מנדה שהיא בכרת ובפ' הניזקין באתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית כו' ובריש פ"ק דביצה אמרי' האי דקיל צריך הרחקה טפי כו' אלמא זימנין בדילי מקילתא טפי מחמירתא וזימנין איפכא עכ"ל: