אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל קלא

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל קלא

כלל קל

איסור. אי מצינו איסור מפאת סברא שהסברא נותנת שאין לעשות כן ויוחשב זה איסור תורה. ע' פסחים (דף ע"ה ע"ב) ההוא ל"ל קרא למעוטי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו כו' ומוכח דשייך איסור מסברא ונחשב כמו איסור תורה וע' רש"י עה"ת ויקרא ו' פסוק ד' ופשט את בגדיו דכ' אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו וברמב"ן וז"ל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינו חובה כו' וברא"ם תי' וז"ל ושמא הרב ימאן זה שהוא סובר שאין שום מצוה לחובה כשיהי' על צד הכבוד בלבד בדרך מוסר העבד לרבו עכ"ל וצע"ק מהך דפסחים דפריך ל"ל קרא למעוטי השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן כו' ומוכח דגם מפאם זה הי' איסור של חובה מדאמר דלא בעי קרא ואולם לאו כל ענייני כבוד דמיין להדדי ובאתי רק להעיר וע"ע כהך דפסחים ביומא (דף מ"ז ע"א) ושבת (דף ע"ד ע"ב) ומנחות (דף ס"ב ע"א) וע"ש ביומא דגם שם מוכח דנחשב איסור תורה] וע"ע נזיר (דף ס"ב ע"א) ת"ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שנאמר ושחטו פתח אהל מועד (היינו שיגלח על השלמים דכתי' בהו פתח אהל מועד ותלינהו קרא בפתח אהל מועד דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים) או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת אם כן דרך בזיון הוא וברש"י זהו דרך בזיון ואי אתה רשאי עכ"ל ומוכח ג"כ כנ"ל דשייך איסור תורה מסברא וע"ש (ע"ב) תוד"ה ר' יאשי' עש"ה:

ועיין ספרא שמיני פרשה א' ברייתא ד' נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן בבואם מה להלן עשה את היציאה כביאה כו' ובפי' הראב"ד וז"ל ונ"ל דעל ההוא דכתי' בפרשת בגדי כהונה גדולה בסדר ואתה תצוה קאי דכתי' ועשה להם מכנסי בד וכתי' והי' על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד וגו' ובגדי כהונה וודאי דאפי' ביציאה צריכין להיות עליו דלאו אורח ארעא שיפשיט אותם עם יציאתו בעזרה וישאר ערום עכ"ל וע' יבמות (דף ס"ג ע"ב) ותוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אלא ומבואר דקרי הספרא מפאת האיסור מסברא דעשה הכתוב את היציאה כביאה דהא אקרא קאי וגמר לדין זה בג"ש אשתויי יין וע"ע סיפרי פ' ראה עה"כ ולא תעשון כן לד' אלקיכ"ם ר' גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם ח"ו אלא שלא תעשו כמעשיהם (של עכו"ם) ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב עכ"ל וי"ל ג"כ כוונת וכי תעלה על דעתך כו' היינו דא"צ קרא כיון דהוא איסור מסברא:

ואולם שם י"ל עוד דאין הכוונה דהאיסור מסברא כאיסור תורה רק הכוונה דל"ל קרא הא בלא"ה לא יארע שיעשה חלילה אחד מישראל כן וכן נראה יותר כוונת הספרי דאם הכוונה דא"צ האיסור תורה כיון דיש בלא"ה איסור מסברא אכתי הא אצטריך קרא למלקות דאאיסור מסברא וודאי ליכא מלקות משא"כ אלאו דלא תעשון איכא מלקות כמבואר במכות (דף כ"ב ע"א) ובאתי רק להעיר:

וע"ע מכות (דף ט' ע"ב) במשנה ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד (כמותרה עלי' דוודאי לדעת הרגו) וק' דנהי דהשנאה הוכחה דוודאי הרגו בדעת מפאת שנאתו עכ"ז מניין לנו שידע האיסור תורה שיש בדבר דילמא הי' נעלם ממנו איסור רציחה הכתוב בתורה וע"כ דלא בעי' שידע האיסור תורה כלל כיון דרציחה הוא איסור שכליי ואיסור השכליי הרי ידוע לו שאין ראוי להרוג אדם וע"כ האיסור השכליי כאיסור תורה חשוב ודי בידיעת האיסור השכליי [ודוחק לומר דנהרג מפאת דמחזקינן לאינשי בגמירי דברי תורה ואמרי' דמסתמא ידע מאיסור רציחה הכתוב בתורה] וע"ש בגמ' דפריך והא לא אתרו בו ומשני מתני' ר' יוסי בר' יהודה היא דתני' ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר א"צ התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וק' דמה זה ענין לחבר הא חבר חשוב מזיד שפיר כיון דחבר הוא וידע האיסור תורה שיש בדבר משא"כ שונא דנהרג אעפ"י שאינו חבר רק ע"ה מדלא הזכיר שונא חבר רק שונא סתם וכמובן וא"כ איך נהרג וחשוב מזיד מסתמא דילמא לא ידע שאיסור רציחה כתוב בתורה וע"כ דרק לגבי איסורים שמעיים שאינם מחויבים מן הסברא החיצונה הוא דבעי' שידע את האיסור תורה דאל"כ הא הוי שוגג גמור ובכי האי הוא דבעי' חבר שיודע דיני התורה וידע וודאי מן האיסור תורה משא"כ באיסורים שכליים כרציחה וכדומה א"צ שידע את האיסור תורה דבלא"ה חשוב מזיד כיון שאיסור שכליי הוא ואין יכול להתנצל ולומר לא ידעתי שאסור להרוג אדם כיון שאיסור שכליי הוא והרי ידע מן האיסור השכליי וחשוב שפיר מזיד מפאת ידיעת האיסור השכליי לבד ואע"ג דקיי"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וא"כ הרי א"א שיתחייב עונש תוריי כ"א בידעו אזהרת התורה עכ"ז צ"ל דהאיסור שכליי כאיסור תורה חשוב וידיעת האיסור השכליי ה"ל כידיעת האזהרה הכתובה בתורה:

וע"ע תוס' סנהדרין (דף ח' ע"ב) דאהא דאמר התם ושאר כל חייבי מיתות ב"ד (מלבד במסות) אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה כתבו ז"ל ד"ה בעדה כו' וז"ל ומסית נמי צריך עדה אלא משום דכתיב והצילו העדה ומסית אין מהפכין בזכותו שאין טוענין למסית כו' ועדים והתראה נמי צריך במסית אלא משום שמכמינין לו עדים (אחורי הגדר) וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים כו' כדתני' פרק ד' מיתות (דף ס"ז ע"א) כ"ל. ומבואר דהתראת מסית גם כן איננה בהזכרת אזהרת התורה מלעבוד ע"ז רק אומרין לפניו את האיסור השכליי היאך נניח אלקינו שבשמים כו' עש"ה בסנהדרין (דף ס"ז ע"א) במשנה וא"כ תיקשי ג"כ דאיך נהרג בזה דילמא לא ידע את האיסור תורה אשר בדבר וע"כ דלא בעי' כלל ידיעת האיסור תורה ומיחשוב שפיר מזיד מכח ידיעת האיסור השכליי לבד דהא אין חילוק בין מסית לשארי מחויבי מיתת ב"ד רק דבמסית ליכא חיוב הצלה משא"כ בשארי מיתות ב"ד וכתוס' הנ"ל וכמבואר עוד בסוגי' דסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) דרק מידי דהצלה אין נוהגין במסית משום דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו משא"כ בעצם החיוב הרי צריך שיהי' מזיד גמור וככל חייבי מיתות ש"ד וע"כ דבידיעת האיסור השכליי לבד חשוב מזיד גמור ומה שמתרין לשאר חייבי מיתות ב"ד ממקרא הכתוב בתורה הוא רק משום חיוב הצלה [ובכתבי אגדה שלנו נתבאר אצלינו ענין הצלה הזאת וארמוז פה בקצרה דלפי שנפש ישראל אצולה משורש התורה לכן בהזכיר לפני' איסור הכתוב בתורה יוכל להיות שיתעורר פנימיות הנפש הטובה באמת ויתחרט ולא יעבור והוא כעין דברי הזוהר עה"כ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה דהכתוב מתמי' ונפש כי תחטא הרי שמעה קול אלה שמשביעין אותה לפני ירדה לעוה"ז שלא תחטא וזהו ענין ההצלה שיש בהתראה זאת ואכ"מ] משא"כ במסית דליכא חיוב הצלה לכן די בידיעת האיסור השכליי לבד וא"כ מבואר מזה דדבר הבלתי ראוי מסברא ומשכל החצוני חשוב איסור תורה וכנ"ל:

ועיין ט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שהביא בשם שו"ת מהרי"ק שורש קס"ז דאשה שזינתה ולא ידעה האיסור תורה שיש בדבר אסורה לבעלה ע"ש שכ' טעם לזה משום דכתיב ומעלה בו מעל והרי עכ"פ מעלה ושיקרה בבעלה ע"ש ולפי דרכנו הנ"ל א"צ לזה דבפשיטות חשיבא מזידה ואין יכולה להתנצל ולומר לא ידעתי שהתורה אסרה לאשה לזנות תחת בעלה כיון שדבר זה איסור שכליי וידיעת האיסור השכליי כידיעת האיסור תורה חשוב ואולם לפי המבואר בספרי נשא עה"כ דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וז"ל לפי שהוא אומר כי יקח איש אשה וגו' כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיוצאה ממנו בגט אבל ספק נבעלה כו' לא שמענו ת"ל דבר וגו' ועוד שם עה"כ ואם לא נטמאה האשה וז"ל רשב"י אומר לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים אלא אם לא נטמאה האשה וטהורה היא למה נאמר לפי שהוא אומר ואיש אשר ינאף את אשת רעהו לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה הואיל ופטורה מן המיתה תהיה מותרת לבעלה אמרת ספק נבעלה כו' אסורה ק"ו לשנבעלה וודאי כו' עכ"ל ומבואר דלולי שאסרה תורה גם ספק סוטה אז לא היתה סוטה נאסרת לבעלה כ"א ע"י התראה וא"כ מוכח דהיתה יכולה להתנצל ולומר לא ידעתי שיש איסור בדבר [דהתראה מפאת חיוב הצלה הא לא שייך בענין איסורה לבעלה כיון שאיננו עונש מיתה ולא שייך כאן הצלה דוהצילו העדה וע' לקח טוב כלל ב'] ואולם י"ל דלולי ההתראה היתה יכולה להתנצל ולומר דהיתה שוגגת לגמרי דהיתה סבורה שהיא בעלה וכדומה ואולם מדברי הספרי מוכח דהי' צריך התראה גמורה מן הכתוב שבתורה וגם קבלת התראה כמו למיתה וכדאמר דה"א הואיל ופטורה מן המיתה תהיה מותרת לבעלה וי"ל דהוא מטעם מגו ובאתי רק להעיר:

ותלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה הראה לי בס' חמדת שלמה בליקוטי הלכות דשם שכ' אהך דיבמות (דף מ"ז ע"א) מעשה בגר שבא לפני ר' יהודה א"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך וכתבו התוס' דהא דנאמן לפסול א"ע היינו שאסור בישראלית משום דשויא אנפשי' חד"א והקשה הגאון החמדת שלמה ז"ל שם דמאי שויא אנפשי' חד"א שייך הכא הרי לדבריו הוא עכו"ם והרי אין עכו"ם מצווה שלא לבעול ישראלית וכ' ע"ז וז"ל והי' אפשר לומר דשויא אנפשי' חד"א הוא משום דלפי דבריו אינו רשאי להכשיל בת ישראל (דהיא יש עלי' איסור להבעל לעכו"ם) רק לכאורה הא ליתא דלפי דבריו הוא עכו"ם ועכו"ם אינו מוזהר על לפני עור לא תתן מכשול דאינו מז' מצוות כו' רק די"ל דווקא היכא שחבירו יודע שהוא אסור ואפ"ה רוצה לאכלו וע"ז מצווה הישראל שלא ליתן לו וב"נ אינו מצווה אבל היכא שחבירו אינו יודע כלל רק הוא יודע שהוא אסור ונותן לחבירו זה הוא מצד הסברא אסור ואף ב"נ אסור לעשות וי"ל ראי' לזה ממאי דכתיב בפרשת נדרים ואם אחרי שמוע אישה יניא אותה ונשא עוונה וכ' רש"י דהמכשיל את חבירו נענש עליו כאילו עשאה ולכאורה קשה הרי הוא בכלל לפני עור כו' וצ"ל דכיון דהיא סבורה שהפרה שלו מהני ע"כ הוא רק עיקר הגורם ע"כ יש לו נשיאות עון כאילו הי' הוא עושה איסור וחמור מלפני עור דהתם עיקר האיסור עשה אידך כיון שידע שאסור לעשות וזה גלי לן רחמנא במה שכתב ונשא עונה דהסברא כך עכ"ל החמדת שלמה ז"ל הצריך לענייננו:

הנה שהיתה גם סברת הגאון הנ"ל ז"ל דשייך איסור מסברא ונחשב איסור גמור לא על צד מדת חסידות או דרך המוסר לבד דלישנא דנאמן אתה לפסול את עצמך משמעותו איסור גמור וכמובן וגם א"ל דהוי איסור דרבנן דמלבד דאין זה סברא כלל דמאי שייטי' דאיסור דרבנן הכא הלא איסור דרבנן הוא רק מה שגזרו ואסרו חכמים ודבר זה הרי לא אסרו חכמים רק שהסברא מחייבת שאין לעשותו וא"כ ממ"נ או שנחשב איסור גמור מדין התורה ולב"נ מדין תורת הב"נ שלו או שגם לאיסור דרבנן אין נחשב וכמובן אלא דגם זולת זה נראה דלא שייך איסור דרבנן בב"נ דאין החכמים אומרים דבריהם לבני נח רק לישראל [ואולם בזה יש מקום עיון וע' ש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א עש"ה ואכ"מ]:

ואולם מה שהוסיף החמדת שלמה ז"ל לומר דזה כוונת הכתוב ונשא עונה לאשמעי' דהסברא כך במחכ"ת אין נוח לי דהא בכתובות (דף כ"ב ע"א) פריך ל"ל קרא סברא הוא כו' וכ"ה בכמה דוכתי ונהי דבדוכתי אחריני מצינו איבע"א קרא ואיבע"א סברא כבר כתבו. התוס' בשבועות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה איבעית דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל וזה לא שייך כאן דאם אין הסברא פשוטה עד שנצרך הכתוב להשמיענו אותה א"כ שוב לא שייך לומר דהב"נ מוזהר ע"ז שהרי אפשר שאין סברתו מחייבתו את האיסור כיון שאין הסברא פשוטה וקרא דונשא עונה אין לו לידע ואפי' יודעו נמי אין נאסר מחמתו כלום דכה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם [ואולם גוף פירושו ז"ל בקרא דונשא עונה שפיר ניתן להאמר דהכתוב משמיענו דאין זה כשאר מכשיל דעצם החטא מתייחס אל העושה ואילו אל הנותן מתייחס רק ההכשלה בחטא דכאן אינו כן רק דמתייחס אליו עצם החטא כאילו הוא עשה את החטא והוא נושא עונה העצמיי לא הכשלת העון לבד והנפקותא שבהיותו נושא עצם העון מובן מאיליו שעונשו ביד"ש גדול יותר מאילו הי' עליו רק עונש הכשלת העון וכמובן]:

ודע דעפ"י הדברים האלה יש לספק במ"ש הר"ן פרק בן סורר והובא בהגהות הש"ע יו"ד סי' קנ"ז סעי' א' דלאו דלפני עור לא הוי אביזריהו דעכו"ם וכדומה במכשיל לעבוד עכו"ם דהכשלה דבר בפני עצמו הוא והוא לאו כולל כה"ת שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצוותיו ית' תהי' איזה מצוה שתהי' וע"כ גם ההכשלה לעבוד עכו"ם איננו ביהרג ואל יעבור כיון דלא חשיבא אביזריהו דעכו"ם רק כשאר מצוה דעלמא ע"ש ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל א' בארוכה ואולם עפ"י דברי החמדת שלמה הנ"ל דהיכא דהנכשל לא ידע שיש איסור בדבר אז עצם החטא מתייחס למכשיל לא לבד עבירת הכשלה רק נחשב ביד"ש כאילו עשה גוף החטא ונענש על גוף החטא א"כ י"ל דבמכשיל כה"ג לעבוד עכו"ם וכדומה מעבירות שהן ביהרג כו' אזי שפיר גם ההכשלה היא ביהרג ואל יעבור כיון דאין זה הכשלה לבד רק גוף החטא מתייחס אל המכשיל מקרא דונשא עונה ונחשב המכשיל עצמו כעובד עכו"ם וא"כ ה"ל שפיר אביזריהו דעכו"ם וכמובן והוא דין מחודש ויש לדון הרבה בזה ואכ"מ]:

ואמנם כשאני לעצמי נלענ"ד דא"צ לדון בזה ענין איסור מסברא ולומר שהב"נ מוזהר ע"ז מן הסברא רק דהוא שפיר מז' מצוות ב"נ וזה שהרי הב"נ נצטווה על הדינים ומכלל הדינים הרי הוא שלא יזיק לשום אדם דהמנע ההיזיק לאדם הרי הוא מכלל הדינים הנמוסיים וכמובן וע' רמב"ן עה"ת בראשית פרשה ל"ד פסוק י"ג דמתבאר מדבריו להדיא כן וע"כ במכשיל באיסור והנכשל הרי יענש עליו א"כ ה"ז מזיקו בידים ונודע אומרם ז"ל המחטיאו יותר מההורגו וא"כ שפיר הב"נ מצווה ע"ז בתורת דינים ונהי דקיי"ל דאין ב"נ מצווה אלפני עור מ"מ בזה שפיר יש לחלק דרק היכא דהנכשל יודע שהוא אסור והוא נותן לו אז אין בזה איסור מתורת דינים כיון שביד המקבל שלא לעשותו בידעו את האיסור ואם עושהו הרי הוא המזיק את עצמו ואיהו דאפסיד אנפשי' ושפיר אין בזה רק איסור מגזה"כ ולפני עור לא תתן מכשול וזה שפיר ליתי' בב"נ משא"כ היכא שהמקבל אינו יודע שהוא אסור ואין לו לעלות על דעתו להמנע מן הדבר כלל והנותן יודע שהוא איסור אז שפיר חשוב הנותן מזיקו בידים ושפיר אסור לב"נ מתורת דינים וה"ז דומה לאחד שרוצה לקחת סם המות לאכול ויודע שהוא סם המות וקאי בתרי עיברי דנהרא ואומר לב"נ להושיטו לו די"ל דאין בזה איסור לב"נ שהרי ביד המקבל שלא לאכול את הסם והמקבל הוא שממית את עצמו והנותן רק מסייעו ומכשילו ואין בזה מתורת דין להיות נחשב שהוא המיתו וכמובן ועל ההכשלה הרי אין ב"נ מוזהר [אם שגם זה אין ברור אצלי עדיין אם הב"נ רשאי להושיט הסם בכה"ג דנהי דאין ב"נ מוזהר על ההכשלה בחטא מ"מ ההכשלה וסיוע ברציחה י"ל דהוא מאביזריהו דשפיכות דמים כיון שיש לו חלק ברציחה עצמה ואכ"מ] משא"כ אם אחד יאמר לב"נ להושיט לו איזה מאכל בבלתי ידעו שהוא סם הממית והב"נ ידע שהוא סם הממית אז הב"נ המושיט יחשב ממיתו והורגו כיון שאין המקבל יודע להזהר וכזה ממש הוא בענין ההכשלה בחטא דכשהמקבל יודע הוא המזיק את עצמו ומתחייב בנפשו בהביאו עונש על עצמו ע"י חטאו והנותן הוא רק מכשילו משא"כ אם המקבל סובר שמותר אז הנותן היודע שהוא אסור ושיענש עליו וודאי דחשיב מזיקו ופשוט דזה אסור גם לב"נ מתורת דינים וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה יש להביא ראי' לכאורה דאיסור מסברא לא חשוב איסור תורה והוא מדאמר בברכות (דף ל"ה ע"א) בטעם חיוב ברכת הנהנין ע"ש דאמר אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה עכ"ל הגמ' ואע"ג דברכות הנהנין הם רק דרבנן וא"כ מוכח דאיסור מסברא אינו איסור תורה ואולי הך סברא הוא כו' היינו דסברת חכמת חכמים הקדושה מחייבת כך אבל איננה סברא חיצונית פשוטה ואיסור תורה הוא רק כאשר הסברא היא סברא חיצונית פשוטה של כל אדם:

ושוב ראיתי בפנ"י בברכות שם שכ' וז"ל גמ' אלא סברא אסור לו לאדם כו' משמע מל' כל הפוסקים דלפום מסקנא דהכא כל ברכות הנהנין הן מדרבנן לבר מבהמ"ז כו' ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא ל"ל קרא סברא הוא כו' מיהו נלענ"ד דאפי' את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל כו' עכ"ל ז"ל והנה מאי דחדית ז"ל לומר דברכות הנהנין הוו חיוב דאורייתא יש לדון בו הרבה ואכ"מ ועכ"פ דברי הפנ"י ז"ל ברור מללו דחיוב סברא הוי חיוב תורה ואיסור מסברא חשוב איסור תורה ובאתי רק להעיר:

שוב הגיע לידי ס' חזקוני עה"ת וראיתי בו בבראשית פרשה ז' פסוק כ"א וז"ל וא"ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצוות וי"ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו כו' עכ"ל הצריך לענייננו ויתר דבריו שם צ"ע עש"ה ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה