אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל קכב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל קכב

כלל קכא

איסורים דרבנן. אם המה איסורי חפצא או איסורי גברא. כבר האריכו האחרונים ודנתי כבר ג"כ מעט בזה באתוון דאורייתא כלל י' וע"ע תוס' עירובין (דף ל' ע"ב) ד"ה ולפרוש דאהא דתנן שם (דף כ"ו ע"ב) במשנה מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ובגמ' שם (דף ל' ע"ב) ואילו לנזיר ביין לא פליג (סומכוס) מ"ט אפשר דמתשיל אנזירותי' א"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עלה אי מתשיל עלי' הדרא לטיבלא ולפרוש עלי' ממקום אחר כו' ובתוס' וז"ל וא"ת א"כ אמאי קתני במתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני ביה"ש כו' וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו עכ"ל והדברים צריכים הבנה דהא כיון דס"ל לסומכוס דמידי דחזי לי' בעי' דמה"ט ס"ל דאין מערבין בתרומה אע"ג דחזיא לכהן וכמבואר שם בגמ' וא"כ כיון דהא דאפשר לתיקוני ולאיתשולי לחודי' ג"כ לא מהני מידי א"כ מדוע ב' הדברים יחד מועילים ומה ענין הצירוף הזה:

ונראה כוונת התוס' כסברת הברוך טעם אשר הבאתי באתוון אורייתא שם דתרומה הואיל ואינה אסורה לכל חשיב רק איסור גברא דאיסור אשר הוא על החפץ ראוי שיהי' אסור לכל העולם בלי הבחן וחילוק מי הוא האדם הנאסר כיון שהאיסור בעצמיות החפץ עש"ה ובקונטרס אחרון לאתוון דאורייתא מה שדנתי שם בזה וע"כ סברת התוס' הוא ג"כ דכיון דראוי לאחר א"כ זה מורה שגם לו הוא רק איסור גברא ואין החפץ אסור בעצם וא"כ החפץ הרי הוא אוכל שפיר כשאר אוכלים המותרים וראוי לעירוב ורק על האדם הוא שיש מניעה שלא לאכלו היינו האיסור אשר עליו ואין בידו לאכלו מפאת האיסור ההוא וע"כ היכא דאפשר לתקוני ולאיתשולי דאז שוב הרי בידו לאכלו שפיר ע"י התיקון והשאלה לכן שפיר ראוי לעירוב משא"כ דבר האסור לכל דאז האיסור בעצם החפץ ולא חשוב אוכל ע' כלל (ע"ב) ע"כ מה שבידו להתירו ולעשותו אוכל לא מהני לערב במה שעתה איננו אוכל ודו"ק היטב וע' שם (דף ל' ע"א) בגמ' ר' אליעזר אומר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי (קונם) אין מערבין לו בה ומובן ג"כ לפי הנ"ל דשבועה דהוא ג"כ רק איסור גברא וכמבואר בנדרים (דף ב' ע"ב) ע"כ כיון דמהני שאלה וחזי לאיתשולי לכן מערבין כו' משא"כ קונם דהוא איסור חפצא וכש"ס נדרים שם לכן שפיר אין מערבין ולא מהני מאי דחזי לאיתשולי וכנ"ל והנה אם כנים הדברים בהסברת התוס' הנ"ל יש ראי' מזה דגם איסורים דרבנן איסורי חפצא המה דהא מתני' דאבל לא בטבל שהקשו ממנה התוס' הנ"ל מוקים לה בש"ס עירובין שם (דף ל"א ע"ב) בטבל דרבנן ע"ש וא"כ ע"כ דגם איסור דרבנן הוא א"ח וכמובן ובאתי רק להעיר:

והנה כבר כתבתי שם באתוון דאורייתא דצד הסברא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה הוא מפאת דמילי דרבנן אין להם מבוא בעצמיות החפצים לשנות החפצים מכפי מה שהם דדברי חכמים רק אל האדם המה נאמרים לעשות דבר או שלא לעשות והעובר על דבריהם הוא עבריין ורשע אבל אין להם מבוא בעצמיות החפצים עש"ה בא"ד מה שהארכתי שם בזה והבאתי ראי' לסתור צד סברא זאת:

ונראה עוד סתירה לסברא זאת מלשון הגמ' קידושין (דף מ"ה ע"ב) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבוא אביה וימחה ור' אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ובתוס' שם ד"ה ונמצאת נראה דזרה דנקט לא קאמר שתהא זרה דאורייתא שהרי מה"ת ארוסה אוכלת בתרומה אלא זרה דרבנן קאמר עכ"ל והשתא אי נימא דמילי דרבנן אין להם מבוא בעצמיות החפצים א"כ הרי היא כהנת שפיר (לתרומה מפאת חיבורה לכהן בהיותה אשת כהן) גם מדרבנן כמו שהיא כהנת מה"ת ורק שעם היותה כהנת עכ"ז החכמים אומרים וגוזרים לכהנת זאת שלא תאכל בתרומה אבל הרי אין מהותה משתנה מכהונה לזרות שתוחשב זרה כיון שמדין התורה היא כהנת וא"כ מדוע קראה זרה וע"כ לומר דלא כסברא הנ"ל רק דמילי דרבנן להם מבוא שפיר גם בעצם החפץ וע"כ מה שחכמים אוסרים אותה באכילת תרומה שפיר הוא מפאת שעשאוה בעצם זרה מדבריהם ושמו עלי' איכות ומהות של זרות ושפיר קאמר דנעשית זרה למפרע ודו"ק ובאתי רק להעיר:

וע"ע נזיר (דף מ"ז ע"ב) משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף (לענין להטמאות למת מצוה) דמרובה בגדים עביד עבודה ואילו משיח שעבר לאו בר עבודה הוא ומוכח לכאורה ג"כ דיש למילי דרבנן מבוא בעצם החפץ שהרי הא דמשיח שעבר לאו בר עבודה היא הוא רק איסור דרבנן משום איבה כמבואר ביומא (דף י"ב ע"ב) ועכ"ז עצם קדושתו נחשבת פחותה מקדושת המרובה כו' דמפאת זה הרי אומרין דיטמא משוח שעבר ולא המרובה כו' כדי שלא תוטמא קדושה מעולה רק קדושה פחותה וכמובן ואולם י"ל דעצם הקדושות שפיר שוות לגמרי ורק דעכ"ז כיון דסוף סוף המרובה בגדים עביד עבודה והמשוח שעבר אינו עובד לכן נוח יותר שיטמא המשוח כו' שלא יהי' לו ביטול עבודה ע"י הטומאה משא"כ המרובה כו' יצטרך לבטל עבודתו עד שיוטהר ויש לדון בזה עוד בסוגיא דשם ובאתי רק להעיר:

וע"ע בר"ש תרומות פ"ו משנה א' דאהא דתנן שם דאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש חולין מתוקנים והתשלומין נעשים תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל כ' וז"ל אינו מוחל דכיון דגזה"כ הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש ואין יכול לפטור בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כפרה כקרבן כיון דמחייב חומש דהרי גזל חבירו ונשבע והודה מוסיף חומש ותני' בהגוזל קמא דיכול למחול עכ"ל וכוונתו נראה פשוט דכיון דצריך לחול קדושה על החפץ של התשלומין דחולין המשתלמים נעשים תרומה ע"כ לא מהני מחילה שהרי כשמוחל אין כאן חפץ שיחול עליו קדושה [ובמ"א הסברתי יותר בזה דתשלומי תרומה אינם תשלומין אל בעליהם לבד לשלם לכהן את הפסידו עם תוספת חומש רק המה תשלומין אל עצם הקדושה דזר האוכל תרומה נחשב מכלה ומאבד קדושת התרומה דרק כהן האוכלה אין האכילה איבוד לתרומה כיון דכך היא מצוותה משא"כ אכילת זר דלא ניתנה לאכילת זר חשיבא שפיר איבוד גרידא אל התרומה וע"כ מה שהוא משלם חולין והם נעשים תרומה זהו תשלומין אל עצם קדושת התרומה אשר חילל ואיבד שמחזיר קדושת תרומה תחת קדושת תרומה הראשונה שאיבד וכמובן וא"כ ממילא דלא שייך בזה מחילת כהן כיון דאין התשלומין לו לבד רק גם אל עצם הקדושה ודו"ק היטב]:

ולפ"ז נראה לכאורה ראי' גם מכאן דמילי דרבנן יש להם מבוא בעצמיות החפצים דאי לא נימא כן א"כ תרומה דרבנן ותשלומי' אין בם קדושה בעצם החפץ ורק האדם הוא שמוזהר מן החכמים שלא לאוכלם וא"כ כיון שאין קדושה בעצם החפץ שוש הרי ראוי שתועיל מחילת כהן דנהי דהתשלומין הם לכפרה על העבירה דרבנן אשר עבר עכ"ז הרי תשלומין אשר לכפרה מועיל בם שפיר מחילה גם בהיותם כפרה על עבירה דאורייתא וכהוכחת הר"ש מגזל הגר וא"כ הרי לא עדיף כפרת דרבנן מכפרת דאורייתא וכל עיקר הטעם דלא מהני מחילה בתרומה דאורייתא הרי הוא רק מפאת הצרכת חלות קדושה על עצם החפץ וא"כ כיון דבתרומה דרבנן לא שייך זה א"כ הרי גם אם היו דבריהם דין דאורייתא בזה האופן אשר הוא מדרבנן ג"כ הרי הי' מועיל מחילה וא"כ מדוע לא מהני מחילה בתרומה דרבנן וכדמוכח בתרומות פ"ז מ"ג דרק תרומת ח"ל דקילא ע' בכורות (דף כ"ז ע"א) הוא דאינו משלם חומש והתשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל משא"כ שאר תרומה דרבנן משלם קרן וחומש והתשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וא"כ מוכח לכאורה גם מזה דמילי דרבנן להם מבוא בעצמיות החפצים וע"כ תרומה דרבנן וכן תשלומי' יש להם שפיר קדושת תרומה מדרבנן בעצם כמו שיש לתרומה דאורייתא ותשלומי' קדושה דאורייתא וע"כ שפיר גם בדרבנן לא מהני מחילה ודו"ק ואולם גם ראי' זו אינה מוכרחת די"ל דנהי דאין לתרומה דרבנן ותשלומי' קדושה בעצם החפץ עכ"ז כיון דבתרומה דאורייתא כה"ג לא מהני מחילה יהיה מאיזה טעם שיהי' לכן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ותיקנו גם בדבריהם שיהיה כעין דאורייתא לכל דבר ושלא יועיל מחילה כי היכי דלא מהני מחילה בדאורייתא ובאתי רק להעיר:

ועיין עוד בשו"ת מהרי"ט סי' מ"א לענין קטנה שנתקדשה ולא נודע מספר שנותי' ונשים העידו בה שהיא קטנה וכ' דאין נאמנות וז"ל שם בתוך התשובה וגם אין לומר העמידנה בחזקת פנוי' דמ"מ לכל הפחות קידושי דרבנן אית עלה כו' עכ"ל ובס' שב שמעתתא שמעתתא ו' פי"ח הביא דברי המהרי"ט הנ"ל וכ' עליו וז"ל ונראה מדבריו דחזקת פנוי' לית בה כיון דעכ"פ נתקדשה קידושין דרבנן ומה נעשה שלא נוכל לירד לסוף דעתו הרמה דמה ענין קידושין דרבנן לקדושי תורה וכיון דאיכא חזקת פנוי' דוודאי לא נתקדשה קידושי תורה ואין כאן חשש קידושי תורה ממילא תצא במיאון ואיך נגלגל מקידושי דרבנן על קידושי תורה עכ"ל. והנה איך שיהיה זה עכ"פ מוכרח מדברי המהרי"ט הנ"ל דהיתה סברתו ז"ל דיש למילי דרבנן מבוא גם בעצמיות החפצים דאל"כ הרי גם מדרבנן נחשבת פנוי' אלא דפנוי' זאת חכמים אוסרים לישאנה וכמובן וא"כ הרי יש כאן חזקת פנוי' גם מדרבנן שפיר וכמובן וע"כ דסברת המהרי"ט דמילי דרבנן יש להם מבוא גם בעצמיות החפצים וכי ע"י קידושין דרבנן נחשבת האשה בעצמותה מקודשת ואשת איש מדרבנן וע"כ היתה סברת המהרי"ט דכיון דבהכרח נשתנה כאן גוף האשה מפנוי' לא"א מדרבנן מיהת ע"כ אזל לי' חזקת פנויה לגמרי ואין כאן חזקה גם מה"ת כיון דכל עיקר ענין חזקה הוא דמחזיקין שלא נשתנה הדבר ממה שהיה וכאן הרי בהכרח נשתנה ודו"ק ובאתי רק להעיר:

וע"ע בס' שב שמעתתא שמעתתא ג' פ"ז שכ' טעם בהא דספק כבוש ושאר תערובת אסור באיסורין ולא מוקמי' להיתר אחזקתי' דהוא משום דאין האיסור בגופו ורק התערובות שבתוכו הוא האיסור וא"כ ל"ש חזקת היתר שהרי ההיתר עדיין בהיתירו הוא עומד וכ' שם ע"ז וז"ל ואפי' לדעת הפוסקים דאמרי' חענ"נ בשאר איסורין אינו מדינא אלא משום גזירה דבב"ח עכ"ל והנה אי נימא דאיסורים דרבנן איסורי חפצא המה א"כ אכתי הא יש חזקה בעצם ההיתר לומר שלא נשתנה ממה שהיה עד עכשיו להיות גופו נעשה איסור מדרבנן וא"כ ההכרח להחזיק מכח זה ולומר שלא נתערב בתוכו איסור וא"כ ממילא הרי מועלת החזקה גם לגבי הדאורייתא וכאשר הוא כן סברת המהרי"ט הנ"ל וכמובן וכאן עוד עדיף מנידון המהרי"ט הנ"ל דו"ק ותשכח ואולם אי נימא דאיסורים דרבנן רק איסור גברא המה ועדיין אין ההיתר אסור בעצמותו כלל מפאת איסור חענ"נ דרבנן שפיר ל"ש חזקת היתר ונהי דבשאר ספק איסור דרבנן אמרי' חזקת היתר להתיר [בגוונא דאין להתיר מפאת סד"ר לקולא] עכ"ז שאני התם דכל דת"ר כעין דאורייתא תקון וכיון דאילו היה ספק תורה שוב הרי הי' לו חזקת היתר והיה מותר אז לכן גם בדרבנן שרי משא"כ בהך דספק תערובות דלא שייך זה וכמובן א"כ שפיר אין כאן חזקת היתר:

ובהיותי בזה נתעוררתי דלדעת הריטב"א המובאה בכלל (קכ"ז) דגם איסורים דאורייתא רק א"ג המה א"כ איך משכחת חזקת היתר בספק איסור לעולם הא גם עתה עדיין היתר הוא כיון שאין החפץ נאסר וצ"ל דכיון דא"ג מיהא איכא א"כ הרי יש חזקת היתר מפאת האדם דמחזקי' את האדם דכמו שהי' מותר בחפץ עד עתה כן עדיין מותר בו ולא נשתנה חזקתו ואולם יומצא לפי"ז דאם נשבע שלא לאכול דבר ואח"כ נולד בדבר ההוא ספק איסור אזי לדעת האומר דמחזקי' מאיסור לאיסור לא יהי' לדבר ההוא חזקת היתר כיון דהחפץ בעצמותו הרי עדיין לא נאסר והאדם הרי גם עד עתה אסור הי' מפאת השבועה ואדרבה אית בי' חזקת איסור באדם למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמובן ואך לדעת החולקים על הריטב"א דס"ל דאיסורי תורה א"ח המה שפיר יש חזקה בחפץ דכמו שהי' מותר עד עתה כן עדיין מותר דמפאת השבועה הרי לא הי' החפץ אסור רק האדם משא"כ לדעת הריטב"א דגם האיסור רק א"ג הוא וא"כ בלא"ה אין כאן חזקת היתר בחפץ ולגבי האדם אדרבה הא איכא חזקת איסור ובאתי רק להעיר והנה לפמ"ש דגם בא"ג יש חזקה מפאת האדם מיהת א"כ לכאורה גם בנידון הש"ש הנ"ל אפי' נימא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה והוי איסור חענ"נ דרבנן רק א"ג מ"מ הא אכתי איכא חזקה לומר שלא נשתנה חזקת האדם וכמו שהי' מותר עד עתה בעצם ההיתר כן לא נשתנה זה גם עתה ולא נפל בתוכו איסור להיות ההיתר נעשה נבילה ולהיותו נאסר בהיתר עצמו מלבד מה שאסור באיסור המעורב בתוכו ודו"ק ובאתי רק להעיר:

וע"ע בהגהות מרדכי שבועות סי' תשפ"ד וז"ל פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע כו' שלא יתן דבר או לא ימכור כו' ועבר ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביני' זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני כו' והלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ולכאורה לשונו קצת אין מדוקדק במ"ש ומסתמא אין מירה דרבנן גדולה משבועתו דהל"ל בפשיטות דיש ק"ו מאיסור דרבנן לאיסור תורה וכמובן וי"ל דנחית ז"ל לסברא דשבועה קילא משאר איסורי תורה מפאת היותה רק איסור גברא ואין העשי' בעצמותה אסורה וע"כ אין אל האיסור למנוע חלות המעשה אלא דס"ל ז"ל דגם איסורים דרבנן רק א"ג המה והמעשה בעצמותה מותרת ואל האדם הוא שאומרים החכמים שלא יעשה כך וכך וע"כ שוב שפיר יש ק"ו מדרבנן לשבועה אע"ג דשבועה רק א"ג כיון דגם דרבנן רק א"ג הוא והוא רק אמירת החכמים אל האדם ולא עשו את העשי' בעצמותה איסור וע"כ שוב שפיר לא תהא אמירה דרבנן האומרים לו שלא למכור גדולה משבועתו האוסרתו מה"ת למכור ודו"ק:

ואולם י"ל עוד כוונת ההגהות מרדכי באופן אחר יותר מרווח וזה דהא יש סברא דאין לשבועה למנוע חלות המכירה מפאת דהוא רק איסור הבדוי מלב וכמ"ש תוס' תמורה (דף ו' ע"א) ד"ה והשתא ע"ש ועפי"ז כוונת ההגהות מרדכי עפ"י ש"ס נדרים (דף י"ח ע"ב) ע"ש דמוקים למתני' דספק נזירות להקל כר' אליעזר ופריך שם מהא דתני בסיפא דמתני' ספק בכורות אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה כו' המע"ה ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה ומשני מאי קמדמית קדושה הבאה מאילי' לקדושה הבאה בידי אדם ופריך תו מהא דתני' ספק משקין ליטמא טמא כו' דברי ר"מ וכן הי' ר' אליעזר אומר כדבריו כו' והתני' ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר (מה"ת) ובר"ן וז"ל וכ"ת א"כ אפי' אי לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א נמי הא קשיא דר"א אדר"א כו' י"ל דהכי פריך בשלמא אי הך דס' נזירות להקל לא מיתוקמא כר"א לא קשיא דאיכא למימר דר"א מחמיר בספק אפי' מדרבנן אבל כיון דאמרת דס' נזירות להקל ר"א הוא נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם היכא עדיפא טומאה דרבנן אעפ"י שהיא באה מאילי' מנזירות דאורייתא אעפ"י שהוא בידי אדם עכ"ל וכזה ממש הוא ג"כ כוונת ההגהות מרדכי דנהי דשבועה קילא מפאת דהוא איסור הבדוי מלב ובא בידי אדם מ"מ לא יהא דרבנן חמור משבועה ואעפ"י שהדרבנן הוא איסור עצמיי לא בדוי מן האדם ודו"ק ונכון בס"ד:

ואולם באמת נראה דאין כוונת ההגהות מרדכי בק"ו הנ"ל שהאיסור ימנע חלות המכירה מטעמא דכ"מ כו' דהא בתר הכי הוא דאתי עלה מסברא דכ"מ כו' רק כוונתו דס"ל דהא דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון כו' הוא מפאת שכשאמרו חכמים דלא ליזבון הפקיעו בזה כח וזכות המכירה מן האדם ואין זכות המכירה שלו עוד וע"כ לא תהא אמירה דרבנן גדולה משבועתו שהוא עצמו סילק בעצמו זכות המכירה בשבועתו ואין לו זכות זה עוד כיון שבעצמו נשבע שלא למכור וכמו שסיים ההגהות מרדכי לכתוב דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ואולם גם לפי"ז י"ל דכוונתו דהי' סברא לומר דאין כח בשבועה להפקיע עצם הזכות להעשות הזכות אינו שלו מפאת היותה רק א"ג או איסור הבדוי מלב וע"כ כ' ק"ו מדרבנן וע"ד שכתבתי תחלה וע' ט"ז יו"ד סי' ט"ז סק"ח עש"ה ואין להאריך:

ודע דאפי' נימא דאיסורים דרבנן א"ח המה עכ"ז יש סברא לומר דכשאסרו חכמים דבר משום סייג אטו ביטול עשה אז אין החפץ אסור כיון דכל חיוב מ"ע רק אקרקפתא דגברא הוא ולא יהא הטפל דרבנן חמור מן העיקר דאורייתא וע' לקח טוב כלל י"ז בסופו וע' תוס' חולין (דף צ"ז ע"א) דכיון דשומן הגיד לא מיתסר אלא מדרבנן אטו הגיד כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו עכ"ל והיינו ג"כ מטעמא דא"א שיהי' הטפל דרבנן חמור מן העיקר דאורייתא וע' בס' מלוא הרועים ערך גיד בנ"ט אות ד' וע"כ ה"נ כיון דהדאורייתא אין לו חלות ותפיסה על חפץ רק הוא חיוב אקרקפתא דגברא לבד לכן א"א שיהי' הדרבנן חמור ממנו להיותו גם איסור חפצא וע"כ גם הדרבנן הוא רק אזהרה אל האדם לבד שלא יעשה כך וכך כדי שלא יבוא לידי ביטול עשה אבל אין החפץ עצמו איסור כנלענ"ד נכון מסברא:

ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קושית הר"ש תרומות פ"א מ"י דהקשה דמדוע בתורם משאינו גמור מהני בדיעבד ואילו במפריש חלה מן הקמח גם בדיעבד אינה חלה ע"ש וע' ס' יראים סי' קפ"ג מש"ש חידוש בזה ואכ"מ] וי"ל דבאמת כיון דיש רק חד קרא לענין גמור בתרומה וחלה א"כ ראוי שלא יעכב דתרומה קודש איקרי ובעי' שינה לעכב וכמו שדנתי בזה בארוכה בס' לקח טוב כלל ה' בתחלת הכלל אות ז' עש"ה אלא דכיון דמותר לאכול שלא מן הגמור גם בלי הפרשה א"כ הרי אין ההפרשה מתרת איסור השירים ולא הוי שירים נכרים ושוב גם בדיעבד אין ראוי להפרשה שתועיל אולם הרי אכילת קבע אסורה מדרבנן עכ"פ קודם הפרשה וא"כ הרי ההפרשה מתרת את האיסור דרבנן וא"כ הרי פעולתה ניכרת בהשירים מכח זה עכ"פ ושפיר ראוי שיועיל גם לענין הדאורייתא [ומה גם לדעת הרמב"ם דכל מילי דרבנן ד"ת נינהו מלא תסור] וכבר דנתי בזה באתוון דאורייתא כלל כ"ה בסוף הכלל עש"ה אולם התינח רק בדרבנן אשר הוא איסור חפצא והי' איסור על השירים בעצם וע"כ שפיר חשוב שירים נכרים משא"כ דרבנן אשר הוא רק א"ג ולא היו עצם השירים איסור גם מתחלה ולא נשתנה עצם השירים מקודם הפרשה אלאחר הפרשה מאיסור להיתר א"כ י"ל דלא חשוב שירים נכרים וכמובן וע"כ רק בתרומה דאיסור אכילת קבע משאינו גמור הוא משום גזירה שמא יבוא לאכול גם מן הגמור בלי הפרשה ויעבור אאיסור טבל וא"כ הדרבנן הזה הוא א"ח שפיר וע"כ שפיר חשוב שירים נכרים וע"כ מהני שפיר ההפרשה בדיעבד משא"כ בחלה דמבואר בר"ש חלה פ"ג מ"א אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל כו' ובר"ש שם בשם הירושלמי א"ר חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה ובפי' הרא"ש שם וז"ל לפי שאין שם עיסה עלי' קודם גלגול ואין ראוי לאסור אכילת קבע דלא דמי לתבואה קודם מירוח מש"ה צריך לטעמא דשלא יערים עכ"ל ומבואר בזה דאיסור אכילת קבע קודם גלגול בעיסה אין עניינו כאיסור אכילת קבע דקודם מירוח בתבואה דתבואה גם קודם מירוח שם תבואה עלי' כמו אחר מירוח וע"כ האיסור מפאת דאתי לאיחלופי ולמיכל נמי אחר מירוח בלי הפרשה משא"כ בעיסה דקודם גלגול אין שם עיסה עלי' כלל לא אתי לאיחלופי באחר גילגול והאיסור רק מפאת שלא יערים לפטור עיסתו מן החלה ושלא תובטל מצות הפרשת חלה וא"כ כיון דהאיסור דרבנן הוא רק משום ביטול מ"ע שוב גם הדרבנן הרי אינו א"ח רק א"ג וכנ"ל וא"כ שוב הרי אין שירים נכרים מפאת האיסור דרבנן כיון שלא נעשה פעולה ע"י ההפרשה בעצם השירים דבר שהרי גם לפני ההפרשה לא הי' שום איסור בעצם השירים ורק האדם הוא שהי' מנוע שלא לאוכלם ואין כאן שום פעולה והיכר בעצם השירים שיקרא החלה ראשית וכנ"ל וע' רש"י פסחים (דף ל"ג ע"ב) אהך דאמר קרא ראשית ששירי' נכרין יע"כ שפיר גם בדיעבד אין הפרשת חלה מועלת באינו גמור וכמובן ודו"ק:

ובהיותי בזה עלה בדעתי עוד דיש ליישב קושיית הר"ש תרומות הנ"ל עפ"י דברי הרא"ש חלה הנ"ל באופן אחר וזה דהא דתורם בדיעבד משאינו גמור מהני היינו משום דלא שינה לעכב וכנ"ל והנה ברשב"ם ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה כל הראוי לבילה כ' אהא דכל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו וז"ל כלומר מה שא"א להבלל מעכבת בו דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בה מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא ציוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום כו' עש"ה ברשב"ם ומתבאר מדבריו דהא דבעי' שינה לעכב בקדשים היינו רק לענין איזה מעשה שהצריכה תורה לעשות בקודש שאם לא שינה לעכב אין המעשה ההיא מעכבת בו וגם אם לא עשאה אין הקודש נפסל משא"כ לענין עצם הקודש לא בעי' שינה לעכב שכל שצוה הקב"ה להביא דבר פלוני והביא דבר אחר פשיטא דלא עשה כלל אף שלא שינה לעכב וע"כ כיון שהצריכה תורה לכתחלה בילה במנחה א"כ הרי זה עכ"פ מורה דאיירי קרא במנחה כזאת שיכולה להבלל וע"כ אם מביא מנחה ס"א עשרון בכלי אחד שאין יכולים להבלל א"כ ה"ז כמביא חפץ אחר שלא דברה ממנו התורה ולענין מהות ועצם החפץ הרי לא בעי' שינה לעכב כן הוא כוונת הרשב"ם אשר ראיתי לבאר דבריו פה אגב אורחין:

וא"כ לענין נידון דידן נמי לפי דברי הרא"ש הנ"ל דיש חילוק בין קודם מירוח דתבואה לקודם גלגול דעיסה דקודם גלגול לאו שמה עיסה ולחם כלל וא"כ הרי אינו כלל אותו החפץ שדיברה בו תורה בענין הפרשת חלה ולכן שפיר לא בעי' בי' שינה לעכב ושפיר גם בדיעבד אין הפרשתו מועלת משא"כ קודם מירוח בתבואה דמיקרי ג"כ תבואה אלא דחסר מעשה המירוח ע"כ שפיר אינו מעכב וכמובן ודו"ק:

ע"ע חולין (דף ז' ע"א) דר' פנחס בן יאיר איקלע לההוא אושפיזא רמו לי' שערא לחמרי' לא אכל כו' אמר להו דילמא לא מעשרן עשרינהו ואכל כו' מי מיחייבא והתנן הלוקח לזרע ולבהמה כו' פטור מן הדמאי הא איתמר עלה א"ר יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקמן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר כו' ומוכח לכאורה מזה דגם איסור דרבנן הוא א"ח דהא דמאי רק איסור דרבנן הוא ואי איתא דהוא רק א"ג א"כ כיון שלא גזרו חכמים על הבהמה א"כ הא אין כאן איסור וחטא כלל ומדוע היתה חמורו של רפב"י נמנעת וע"כ דגם באיסור דרבנן יש איסור ותיעוב בעצם החפץ ולא רצה גם החמור להתעב בתיעוב החפץ כיון שהי' בו דעת ומעלה ודו"ק [ואולם הך דחולין הא איירי בטבל דנראה דאין איסורו מפאת תיעוב רק מפאת קדושה דהוא קדוש מפאת עירוב תרומה שבו וע' ירושלמי מע"ש פ"ה מ"ח הובא בר"ש שם דטבל קרוי קודש וכבר הארכתי בזה בלקח טוב ובאתוון דאורייתא ואולם גם בקדושה בעצם החפץ שפיר יתכן לומר דכיון דהי' בחמור דעת ומעלה לכן לא רצתה לחלל קדושת החפץ וז"פ] וא"ל דבאמת גם איסור דרבנן הוא רק א"ג אלא דמה שלא נאמרו המצוות וגזירות חכמים אל הבהמה היא מפאת היותה בלתי בעלת דעת ומעלה ולאו בר קבולי מצותא היא וע"כ זה החמור אשר הי' בו דעת ומעלה ע"כ נהג עצמו כאילו הי' ישראל ונאמרו לו המצות וגזירות חכמים דז"א דא"כ מאי פריך ומי מיחייבא כו' הא גם בלוקח לבהמה מותרת רק ההאכלה לבהמה משא"כ האדם הרי אסור לאכול וא"כ כיון שזה החמור נהג עצמו כאדם ונמנע ממה שהאדם נמנע א"כ הא שפיר לא אכל וע"כ דלא הי' ענין החמור שנהג עצמו כאדם רק שהי' בו דעת וענין מעלה וע"כ דבר שיש בו איסור ותיעוב בעצמותו נמנע מלאכלו למען לא יקבל תיעוב ממנו וע"כ כיון דעל האכלה לבהמה לא גזרו א"כ הרי אין כאן איסור בחפץ לגבי אכילת בהמה דאילו הי' איסור בחפץ לגבי דבר זה הי' ראוי שיאסרו חכמים לאדם את ההאכלה לבהמה וע"כ דלגבי אכילת בהמה אין כאן איסור בחפץ וע"כ שפיר גם החמור הי' לו להמנע ודו"ק:

וביותר דיוק לפמ"ש למעלה דאיסור הטבל מפאת חילול הקדושה שבו א"כ כיון דלא אסרו ההאכלה לבהמה בלוקח לבהמה ע"כ דאכילת הבהמה אינה מחללת קדושת הטבל בכה"ג וא"כ גם החמור לא הי' לו להמנע כיון שאין מחלל קדושת הטבל וכל עיקר מניעתו הרי אינו מפאת שנהג עצמו כאדם רק מפאת שהי' בו דעת ומעלה ולא רצה גם הוא לחלל קדושת החפץ וע"כ שפיר משני דבלקחן מתחלה לאדם גם ההאכלה לבהמה אסורה וע"כ דאז גם ע"י אכילת הבהמה מתחללת קדושת הטבל כיון דהחילול הוא טעם כל איסורי טבל וע"כ שפיר נמנע גם החמור לחלל הקדושה ודו"ק היטב מאוד וא"כ עכ"פ מתבאר מזה דגם מילי דרבנן להם מבוא בעצמיות החפצים כיון דגם טבל דרבנן יש קדושה בעצם הטבל וכנ"ל:

ואולם י"ל דשאני הך דדמאי דהאיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה שמא לא עישר הע"ה וע"כ שפיר ה"ל א"ח ולא דמי לשאר איסורים דרבנן ונהי דאיסור דאורייתא בלא"ה ליכא בכאן אפי' אם הי' החמור יודע שלא נתעשר הדמאי דכיון דלא הי' ידוע לבני אדם ורוב ע"ה מעשרין הן לכן הרוב עושה היתיר גמור וכמו שדנתי בזה באתוון דאורייתא כלל (ו') והוא מוכרח גם מכאן מדפריך ומי מיחייבא כו' ומאי קושי' דילמא ידע החמור שלא נתעשר באמת וא"כ ה"ל וודאי לגבי' לא דמאי וטבל וודאי הא גם בלקחו לבהמה אסור וע"כ דכיון דלא הי' ידוע לבני אדם ע"כ הך דרוב ע"ה מעשרין עושה היתיר גמור אפי' אם האמת שלא נתעשר [וא"ל דמה בכך דרוב ע"ה כו' הא הרוב מהני רק למי שמסופק משא"כ מי שיודע שלא עישרו הע"ה הא ה"ל טבל גמור לגבי' וא"כ אכתי גם החמור הא י"ל שפיר שידע וכנ"ל דז"א דענין רוב ע"ה מעשרין דמתיר בעצם נלמד מאחרי רבים וכמבואר ברש"י חולין (ד' י"ב) דגם רובא דל"ק נלמד מאחרי רבים וגו' ורוב דסנהדרין הרי דנין עליו וע"כ מהני הרוב רק למי שמסופק ודן על הרוב משא"כ מי שאינו מסופק ואינו דן בו כלל שפיר אסור וכ"ז שייך באדם שענין הדין מסור אליו משא"כ בבע"ח אפי' יש בו מעלה עכ"ז כיון שענין הדין בדבר מסור רק לאדם ע"כ כיון שהבני אדם אינם יודעין אם מעישר ודנין עפ"י הרוב להתיר שוב ה"ל היתיר גמור ואין ידיעת הבע"ח מועלת לאסור לגבי' ודו"ק היטב] עכ"ז כיון שהחכמים אסרו דמאי א"כ אם לא נתעשר באמת נשאר האיסור דאורייתא מדרבנן עכ"פ וה"ל הדרבנן כענין הדאורייתא דהוא א"ח ולא דמי לשאר איסורים דרבנן וה"ז דומה למה שיתבאר בכלל הבא אי"ה דאיסור תורה הבטל מה"ת וחכמים אומרים שאינו מתבטל אזי נשאר הא"ח מדרבנן דגם כאן נמי היתר הדאורייתא אף אם באמת לא נתעשר מפאת דרוב ע"ה מעשרין ה"ל כענין ביטול ברוב דנהפך איסור להיות היתר וכמובן וע"כ כיון דמדרבנן עכ"פ אסור וחכמים חשים למיעוט ואומרים שאין הרוב מועיל להתיר א"כ אם האמת שלא נתעשר שפיר ה"ל א"ח מדרבנן וע"כ שפיר נמנע החמור וכמובן:

עי"ל דמה שהי' החמור נמנע מלאכול הוא מפאת שלא רצה שיבוא מכשול על ידו לאדם דכיון דאסור לאדם להאכיל לבהמה א"כ אם הי' החמור אוכל הרי הי' בא על ידו מכשול עבירה לאדם ובזה יובן בפשיטות טפי קושית הגמ' ומי מיחייבא כו' דכיון דבלוקח לבהמה מותר להאכיל א"כ הא אין כאן תקלה לאדם והכי דייק נמי לישנא דמה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דנלמד בחולין שם מהאי מעשה דחמורו דרפב"י כיון דהיתה נמנעת רק כדי שלא תבוא תקלה לאדם על ידה ודו"ק ושוב ראיתי שגם המהרש"א כ' כן ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה ז"ל אולם גם לפי"ז עכ"פ הרווחנו ללמוד מכאן דגם שוגג באיסור. דרבנן חשוב עבירה וצריך כפרה דהאחרונים ז"ל דנו בזה לומר דאי נימא דאיסורים דרבנן רק א"ג המה אזי שוגג לא חשיב איסור כלל וע' בזה בארוכה באתוון דאורייתא כלל (י') ולהנ"ל מדהי' נחשב תקלה מה שהיו מאכילין דמאי לבהמה בשוגג א"כ הא מוכח דגם שוגג בדרבנן חשוב תקלה ועבירה ובאתי רק להעיר:

והנה ראיתי עוד להביא פה מה שראיתי בס' תולדות יעקב למהריק"ש ז"ל למס' ביצה (דף ג' ע"ב) וז"ל ועוד נוכל לומר שהרגיש רש"י ז"ל באומרו הוי דשיל"מ כו' דלא אמרי' דשיל"מ אלא בדבר האסור מעיקרא בעצמו ועתיד להתחדש בו ההיתר דהכי משמע דמעיקרא אסור והיינו במידי דאסור מדאורייתא אבל דבר האסור מדרבנן מותר הוא בעיקרו ואיך נאמר בו שיש לו מתירין מחדש לכן אמר רש"י ז"ל שהכוונה שאחר יו"ט יאכלנו בהיתר גמור ובערך זה מיקרי דשיל"מ דמשמע שלא הי' כן מקודם עכ"ל ז"ל ונראה פירוש לפירושו דנחית ז"ל לסברת הר"ן דטעמא דדשיל"מ מפאת השתוות המיעוט אל הרוב בהיותו עתיד להיות היתר כמו הרוב וה"ל מב"מ ולא בטל וע"כ אמר דזה שייך רק בדאורייתא דהוא איסור חפצא וגוף החפץ אסור משא"כ איסור דרבנן בלא"ה החפץ היתר גמור כמו הרוב והאיסור רק איסור גברא [וזהו שכ' אבל דבר האסור מדרבנן מותר הוא בעיקרו] וא"כ בלא"ה החפצים שוים הם בעצמותם ואם כן ממה נפשך או דיש לנו לומר דשום איסור דרבנן לא יובטל מפאת שיווי איכות החפצים או דגם דשיל"מ יש לו להבטל באיסור דרבנן כיון דמה שעתיד להיות לדבר מתירין אין מעלה ואין מוריד באיסור דרבנן לומר שגורם השתוות איכות החפצים כיון דבלא"ה איכות החפצים שוה כיון דהאיסור רק איסור גברא וכנ"ל וע"כ אשמעי' רש"י ז"ל דטעמא דדשיל"מ מפאת דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול המתן עד לאחר זמן דלא תצטרך לביטול דמפאת זה שפיר הא דיש לו מתירין יש לו לגרום חומר המנע הביטול גם באיסור דרבנן כיון דגם בדרבנן הרי יתחדש דבר זה דיהי' לו מתירין בעתיד בלי ביטול מה שאין בו עכשיו שהוא צריך לבוא לביטול כן י"ל כוונת המריק"ש ז"ל. [ויומתק עפי"ז הבנת דברי ר' אשי בביצה (דף ד' ע"א) שם ר' אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול ה"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל והלשון קצת מקושי הבנה ע"ש במפרשים ולהנ"ל ניחא דה"ק דבשלמא אם הי' טעמא דדשיל"מ דלא בטל מטעם הר"ן הנ"ל היינו מפאת השתוות החפצים אזי הא לא שייך טעם זה לענין ספק להחמיר גם בספיקו וכמובן משא"כ השתא דחזינן דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל א"כ הטעם על כרחך מפאת עד שתאכלנו ע"י ביטול תאכלנו שלא ע"י ביטול דטעם הר"ן הא לא שייך בדרבנן וכנ"ל וא"כ טעמא דעד שתאכלנו הא שייך נמי בספק לומר דעד שתאכלנו בספק איסור אכול אותו בוודאי היתר ולכן שפיר גם ס' יו"ט ס' חול אסור מפאת דשיל"מ ודו"ק] ואם כנים הדברים הנה נחית המהריק"ש ז"ל ג"כ לסברא דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא המה ולא איסורי חפצא ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה