אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל פו

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל פו

כלל פה

אין כפרה למתים. ל' הגמ' זבחים (דף ט' ע"ב) לענין שאין מת מתכפר ע"י קרבן שמביא עליו אדם חי וצ"ל דזהו רק בכפרת קרבן אבל עצם ענין כפרה שייך שפיר גם במת ע"י חי וכמבואר בקידושין (דף ל"א ע"ב) דתוך י"ב חודש לאחר פטירת אביו אומר הריני כפרת משכבו וע"ע סוכה (דף כ' ע"א) אר"ל הריני כפרת ר' חייא ובניו ע"ש ברש"י דפי' דלאחר פטירתם אמר כן [ולולי פירש"י הי' אפשר לומר דאמר כן בחייהם ע"ד שאמר ר' ישמעאל בנגעים פרק ב' מ"א בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע כו' ובסנהדרין (דף י"ח ע"א) במשנה וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומר לו אנו כפרתך כו' וביומא (ד' כ"ג ע"א) בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם כו' ובירושלמי שם איתא אני כפרתכם כו' וע' תוס' כתובות (דף ק"ה ע"ב) ד"ה וכי וז"ל והכי איתא בהדיא בסדר אליהו זוטא דתלמידי חכמים כפרה להם לישראל בכל מקום מושבותיהם כו' עכ"ל והוא בסדר אליהו זוטא פרק ב' וכ"ה בתד"א בכמה דוכתי מזבח כפרה אני להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם כו'] וע' תנחומא (האזינו) אקרא דכפר לעמך ישראל אשר פדית ד' מכאן שהחיים פודין את המתים בצדקה ע"ש בארוכה ובספרי שופטים עה"כ הנ"ל כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכים כפרה כו' וע' הוריות (דף ו' ע"א) כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' ראוי' כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וע"ש דאמר דהוא מטעם מגו דמכפרה (עגלה ערופה) אחיים מכפרה נמי אמתים עד יוצאי מצרים ע"ש ועכ"פ מבואר בכ"ז דשייך כפרה למת ע"י חי [וע"ע סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) איבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה וברש"י כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות וע"ע ברש"י שם במשנה ולא היו מתאבלין עליהן (על הרוגי ב"ד) כדי שיהא בזיונן כפרה להן וע"ע שם (דף מ"ז ע"א) סי' יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר כו'. וברש"י סי' יפה כו' דיש לו כפרה בכך] וצ"ל דמשונים ענייני כפרה הנ"ל מכפרת קרבן דאמרי' בה דאין כפרה למתים וכנ"ל:

והנה לעיל כלל ז' אות ג' כתבתי טעם הדבר דלא שייך כפרה למת ע"י קרבן דהוא משום דבקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם ומת לאו אדם מיקרי כמבואר בש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) והארכתי בו לעיל בכלל הנ"ל וע"כ מת לאו בר קרבן הוא:

והנה י"ל עוד טעם דאין כפרה למתים דהוא משום דהמיתה מכפרת כפרת הקרבן וא"צ כפרת הקרבן עוד וכדמוכח בכריתות (דף כ"ו ע"ב) השתא דאמרת כי מתיידע ליה מייתי חטאת אשם תלוי למה בא א"ר זירא שאם מת מת בלא עון מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת כו' וכזה עוד בשבועות (דף ח' ע"ב) לענין שעיר הנעשה בפנים דתולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף עד שיתוודע לו ויביא חטאת ע"ש דפריך וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה א"ר זירא לומר שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת כו' וצ"ל לפי"ז דמיתה מכפרת רק כפרת קרבן אבל אין בה כח שאר כפרות דמייתינא דאל"כ תיקשי מכל הנך דוכתי דמייתינא דשייך כפרה למת ע"י חי בצדקה וכדומה ואמאי הרי כבר כיפרה המיתה וכמובן [ויל"ע קצת לפי מה שהערתי במ"א בחידושי דמאבד עצמו לדעת אין המיתה מכפרת עליו כיון שהמיתה עצמה עבירה ומבואר בתמורה (דף כ' ע"ב) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ע"ש וא"כ תיקשי אסתימות הך כללא דאין כפרה למתים דהוא מבואר בכמה דוכתי דלפי דברינו יומצא דמשכחת הבאת קרבן על מת שאיבד עצמו לדעת ולא כיפרה לו המיתה וע' רש"י כריתות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא דאהא דתנן שם המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו אחריו כ' וז"ל לא יביאנו בנו אחריו על חיוב שלו ואצ"ל על חטא האב דאין כפרה לאחר מיתה עכ"ל וא"כ תיקשי שהרי אין הטעם הזה מספיק דלפי הטעם הזה היה ראוי דמאבד עצמו לדעת תוקרב חטאתו אחריו וזה ודאי אינו דהלכתא פסיקתא דכל חטאת שמתו בעלי' למיתה אזל ובאתי רק להעיר:

וע"ע הוריות (דף ו' ע"א) א"ר פפא כי גמירי חטאת שמתו בעלי' במיתה ה"מ ביחיד אבל לא בציבור מנ"ל לר' פפא הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהי' בניך (דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמי) א"ה אפי' ביחיד נמי כו' וקשה ג"כ לפי הנ"ל דהא דאין כפרת חטאת אמת הוא משום דהמיתה מכפרת דא"כ מאי מהני האי דתחת אבותיך יהיו בניך הרי סוף סוף כבר כיפרה לו צער המיתה וצ"ל דאפשר דלא צער המיתה הוא דמכפר רק ענין הסילוק מן העולם הוא שמכפר וע"כ כיון דתחת אבותיך כו' ובנים במקום אבות קיימי אין נחשב סילוק:

שוב ראיתי בס' חסידים סי' ק"ע שכ' וז"ל מעשה בחסיד אחד שהי' נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו ואח"כ נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות אמרו לו למה אתה עושה כן וא"ל מפני שיש מהן שאני נהנה בזכותן ולא אהיה כפוי טובה ועוד הן כמו כן בשבילם ייטיב לי וא"ת הרי חטאת שמתו בעלי' מתה מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורין וכבר מת ועוד מיתה מכפרת אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה שאמרו ראוי' כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע ועוד אם יאמר אדם מה מועיל לאחר מיתה אם האב רשע הרי הבן יוכל לפדותו בצדקה ואומר אח לא פדה יפדה איש אלא לפי שמצינו שאם נדר להביא עולה הבן מביאה לאחר מיתתו ולפי שכל מה שמצינו בעולם (צ"ל בעולה) מצינו בצדקה זו באה בנדר ונדבה וזו באה בנדר ונדבה אעפ"י שאינו ראוי (אולי צ"ל דומה) לגמרי כי הבן אינו יכול להביא עולה שלא הקדיש האב עכ"ל הנה שכ' ז"ל ב' טעמים על מה שאין חטאת מכפרת לאחר מיתה א' דענין כפרת החטאת איננו בעוה"ב רק הוא מכפר ומציל מן ייסורי עוה"ז וע"כ זה שכבר מת ולא שייך בי' תו כפרה זאת לכן אין חטאתו קריבה ב' והוא הטעם שכתבנו למעלה משום דהמיתה מכפרת:

והנה מה שהביא ז"ל ראיה דצדקה מכפרת על מת ממה שעולה מכפרת אמת מדבן מביא עולה שנדר האב ומת ק"ל מש"ס מנחות (דף ד' ע"ב) דאמר וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו (דאינם כשאר זבחים דכשרים בשלא לשמן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה דהני הואיל וכל פעולתם ההכשר שבאים להכשיר המצורע לאכול בקדשים ע"כ כששחטן שלא לשמן שא"א להם אז לעשות פעולה זאת כיון שאינם עולין לשם חובה לכן ממילא פסולין) תנן כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה חוץ מפסח וחטאת ואם איתא ליתני נמי חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו כיון דאיכא אשם גזילות ואשם מעילות דלכפרה אתו לא פסיקא ליה ומ"ש אשם נזיר ואשם מצורע (דפסולין משום) דבאו להכשיר ולא הכשירו הני נמי באו לכפרה ולא כיפרו (וליפסלו נמי מש"ה) א"ר ירמיה מצינו שחלק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתי לאחר. מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה דתנן האשה (יולדת) שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה (וחטאת יולדת הוא להכשיר ועולתה לכפר) עכ"ל הגמ' ומוכח מזה דעולה הבאה לאחר מיתה אינה עושה פעולת הכפרה כלל וכלל על המת ורק בתורת נדבה לבד היא באה ואינה עושה פעולת הכפרה כלל וכלל דאם היא מכפרת כפרה מה על המת א"כ מאי ראיה מייתי הש"ס מלאחר מיתה אשלא לשמה הא לאחר מיתה שפיר אפשר שתבוא כיון דגם לאחר מיתה עושה פעולת הכפרה מה משא"כ באשם ששחטו שלא לשמו ודאי א"א שיעשה פעולת הכפרה כלל שהרי נעקר מלשמו ואינו אשם עוד כלל רק קרבן נדבה בעלמא וכמבואר בזבחים (דף ב' ע"ב) ואינו מועיל אל הבעלים כלום כיון דאין עולה לבעלים לשם חובה וצריכים להביא אשם אחר לכפר עליהם וע' זבחים (דף ו' ע"א) איבעיא להו כיפרו על מה שבאו (קרבנות הנשחטים שלא לשמן) או לא כיפרו א"ר ששת ברי' דר' אידי מסתברא דלא כיפרו דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא כו':

ועוד נזכרתי דבאותה סוגיא דזבחים שם (דף ה' ע"א וע"ב) מפורש ג"כ דעולת יולדת הבאה לאחר מיתה אינה מכפרת עליה כלל ע"ש (דף ה' ע"א) דאמר רמי ר"ל על מעוהי בי מדרשא ומקשי אם כשרים הם (קרבנות הנשחטים שלא לשמן) ירצו (יכפרו) ואם אין מרצין למה באין א"ל ר' אלעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין (שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו, רש"י) דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה כו' ושם (ע"ב) פריך הא דאמר ר"א מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשירין ואין מרצין לימא לי' ר"ל הנהו נמי לייתי ולירצו (איורשים, רש"י פי' דילמא הך דלאחר מיתה באין לכפר איורשין וזה פעולתן) ומשני יולדת אם היא ילדה בני' מי ילדו כו' ע"ש דמסיק דבאין לכפר איורשין אעבירות עשה שלהן דנהי דלא קני יורשין לקרבן לכפרה ממש מ"מ מקופיא מיהת מכפר עלייהו ע"ש וא"כ עכ"פ מבואר שעל המת אינו מכפר כלל ואפי' כפרת קופיא וצע"ג:

וראיתי עוד בס' חסידים סי' תתשע"א כ' גם שם דיבר מזה וז"ל כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' אמרו ראוי' כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו אלא כך אמר הקב"ה ברא מזכה אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומע"ט הואיל וע"י האב זכה הבן ברא מזכה אבא עכ"ל [וע"ש דמסיק דצדקה ותפלה דחי עבור המת מועיל למת] והנה כי פה כ' ז"ל רק טעם אחד בהא דאין חטאת מכפרת אמת דהוא משום דכבר כיפרה לו המיתה וגם כ' כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו והיינו דצער המיתה מכפר וזה לכאורה דלא כמו שדקדקנו לעיל מהך דהוריות (דף ו' ע"א) דאין הצער הוא המכפר רק ענין הסילוק מן העולם מדבעי למימר דמהני תחת אבותיך יהיו בניך ואע"ג דסוף סוף הרי סבל צער מיתה ואולם לפי מאי דדחה שם האי טעמא דתחת אבותיך כו' ואסיק טעמא אחרינא י"ל דלפי האמת צער המיתה הוא המכפר ולא ענין הסילוק מן העולם ובאתי רק להעיר:

ודע דיש להעיר עוד לפי המבואר בכריתות (דף ז' ע"א) דלמ"ד דיוה"כ מכפר על המזיד משכחת לי' כרת דיומי' בחנקתי' אומצא ומית ע"ש ומוכח דהמכפר על החטא צריך שיהי' אחר החטא וע"כ יוה"כ דעצם היום מכפר צריך שיחי' רגע מה אחרי החטא כדי שתכפר עליו רגע ההוא משא"כ זמן דיוה"כ שהי' עם החטא יחד אינו מכפר דהמכפר צריך שיהי' אחר החטא וא"כ תיקשי דאוכל חלב וכדומה וחנקתי' אכילתו ומית דא"א למיתה שתכפר עליו כיון שהי' החטא עם המיתה יחד וכהך דחנקתי' אומצא ומית דיוה"כ וכמובן וא"כ בכה"ג תוקרב חטאתו אחר מיתה כיון דעדיין לא כיפרה לו המיתה ואולם אין לדמות ענייני כפרות זו לזו ויוכל להיות דרק כפרת יוה"כ יש לה ענין מיוחד שאין מכפרת רק אחר החטא ולא עם החטא יחד משא"כ כפרת מיתה שפיר איתה עם החטא יחד (וכמו שכתבנו למעלה דיש חילוק בין כפרת קרבן לשאר כפרות דכפרת קרבן ליתה לאחר מיתה ושאר מיני כפרות כצדקה כו' איתנהו לאחר מיתה וא"כ ה"נ לענין הך שלפנינו אין לדמות ענייני כפרה זו לזו וכמובן. ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א שבועות (דף י"ג ע"א) דהקשה למ"ד דיוה"כ מכפר על המזיד ואפי' מת אחר החטא מיד דא"כ כפרת שעיר המשתלח למה ותי' וז"ל וי"ל דלעבירה שנעשה בשעת שילוח ומת מתוכה שהיום אינו מכפר שהרי מת מתוכה וכמו שאמרו חנקתי' אומצא אבל השעיר מכפר ועוד צריכה לי עיון עכ"ל הנה שגם הרשב"א ז"ל כ' כזה דרק בכפרת יוה"כ אמרו דצריכה הכפרה להיות אחר החטא משא"כ בכפרת שעיר ואולם כ' זה כמסתפק וכמו שסיים דצל"ע ומוכח לכאורה דזהו הספק שלו דראוי לומר גם בכפרת שעיר כן דאין מכפר רק אחר החטא דומיא דכפרת יוה"כ וא"כ לפי צד סברא זאת ה"ה דראוי לומר כן גם בכפרת מיתה וכמובן כיון דבש"ס מצינו זה רק בכפרת יוה"כ וע"כ סברת הרשב"א דיש לדמות גם שארי כפרות ליוה"כ לענין זה וא"כ ה"ה כפרת מיתה וכמובן ודוחק לומר דכיון דהשעיר הוא קרבן דיוה"כ ע"כ יותר יש להיות לו דין כפרת עיצומו של יום ממין כפרה אחרת ובאתי רק להעיר]:

ונתיישבתי עוד די"ל דהא דאמר בש"ס דחנקתי' אומצא ומית אין יוה"כ מכפר אין הטעם מפאת שהמכפר צריך שיהי' אחר החטא רק הטעם דהואיל והאכילה אסורה ביוה"כ וא"כ החטא נגד מעלת היום ומדריגתו וע"כ א"א שהיום עצמו יכפר ברגע החטא כיון שאדרבה הרי חטא נגד מעלת הרגע ההוא ואיך תכפר עליו וע"כ אפשר שיכפר רק רגע שאחר החטא שלא חטא נגדה משא"כ בצער המיתה שלא הי' החטא נגד צער המיתה ע"כ שפיר המיתה מכפרת עם החטא יחד ודו"ק. ואולם לפי"ז יומצא ג"כ דמאבד עצמו לדעת דהי' החטא לעומת צער המיתה עצמו א"כ היכא דחנק עצמו בידים ובזדון ע"י אכילת חלב וכדומה לא תכפר עליו המיתה דשוב דמי ממש להך דיוה"כ וכמובן וא"כ אכתי תיקשי דמשכחת חטאת קרב לאחר מיתה בכה"ג ואולם הא בורכא דרק חטא דאיבוד עצמו לדעת הי' בכה"ג נגד המיתה עצמה משא"כ חטא דאכילת חלב הרי איננו נגד ענין המיתה רק שהי' יחד עם המיתה ודו"ק וא"כ שפיר אפשר למיתה שתכפר על חטא זה ולא דמי לאכילה ביוה"כ דהי' החטא נגד מעלת היום שהוא המכפר וכמובן ועי"ל דאוכל כדי לחנוק א"ע חשוב שלכד"א ועוד לא דמי הך דמיתה ליוה"כ דבמיתה המיתה עצמה החטא לא שהחטא הוא נגד המיתה רק שהמיתה עצמה החטא ולא דמי ליוה"כ דהחטא הוא נגד מעלת יוה"כ ודו"ק ובהך דמיתה דהמיתה עצמה החטא יש לדון רק דא"א שתכפר כיון דהיא עצמה החטא ואין קטיגור נעשה סניגור וגם הם ב' היפיכים בנושא אחד דהחטא עצמו יכפר וכבר דיברנו בזה לעיל מהך דתמורה (דף כ' ע"ב) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכ"ש בעבירה עצמה ובאתי רק להעיר:

ודע דדברי הרשב"א שבועות הנ"ל א"א לפרש עד"ז לומר דכוונתו דרק ליוה"כ א"א שיכפר בחנקתו אומצא ומית כיון דהחטא נגד מעלת היום משא"כ בשעיר דאין החטא נגד עניינו של שעיר דז"א דהרי הרשב"א כ' דלעבירה שנעשה בשעת שילוח כו' ולא הזכיר עבירת יוה"כ דייקא וא"כ גם שאר עבירה הנעשית ביוה"כ ומת מתוכה ס"ל להרשב"א דאין יוה"כ מכפר ואז הרי אין החטא נגד מעלת יוה"כ וע"כ כוונת הרשב"א ז"ל דכפרת יוה"כ צריכה שתהי' אחר החטא משא"כ כפרת שעיר וכמו שכתבנו:

ודע דבמה שכתבנו דהך דחנקתי' אומצא כו' הטעם מפאת שהי' החטא נגד הרגע ההוא משא"כ בחי' אחרי החטא יש ג"כ לפקפק בו ולומר דאכילה ביוה"כ אין החטא יותר נגד מעלת רגע אכילתו מנגד מעלת שאר כל היום דכיון דחייבה תורה עינוי ביוה"כ וזה ביטל העינוי באכילתו א"כ הרי החטא זה נגד כל היום בשוה כמו שהוא נגד הרגע שאוכל בה ודו"ק וי"ל דזה תלוי בספק שנסתפק בס' ערוך לנר בפרק בתרא דיומא לענין מי שאכל ביוה"כ אם מותר לאכול עוד כיון דהמצוה רק העינוי וזה הרי כבר ביטל עינויו וכבר נעשתה העבירה וא"א להחזירה ע"ש דאי נאמר דאחרי אכילה ראשונה כבר פסק חיוב התענית א"כ הרי אכילה זאת נגד כל היום בשוה משא"כ אם עדיין אסור לאכול אח"כ י"ל דהחטא רק נגד שעת האכילה דאח"כ הרי עדיין מצות יוה"כ עליו ולא ביטל עדיין מצוה דאח"כ ודו"ק ואולם גוף הספק שלו לא ניתן להאמר כלל דוודאי כל אכילה ואכילה בפ"ע מסרת העינוי וה"ל כל אכילה איסור בפ"ע וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ ובאתי רק להעיר]:

ודע דיש להעיר עוד לטעם הנ"ל דהא דאין כפרה למתים הוא משום דכבר כיפרה לו המיתה דא"כ תיקשי למ"ד בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) דמת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה (עש"ה דאמר דמש"ה קדשי מזבח דעיר הנדחת ימותו ואינם קריבין מטעמא דזבח רשעים תועבה ואפי' אחרי שנהרגו ונעשה דין באנשי עה"נ נמי מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה ואכתי זבח רשעים הוא עש"ה) דא"כ האוכל חלב בשוגג והפריש חטאת ואח"כ הרשיע ומת מתוך רשעו תוקרב חטאתו כיון דלא כיפרה לו המיתה:

וכן יש להעיר לפי מאי דאמר שם בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ע"ש דפריך אהא דתנן לא היו קוברין אותן (הרוגי ב"ד) בקברות אבותיהן ואי ס"ד כיון דאיקטול ה"ל כפרה ליקברו ומשני מיתה וקבורה בעי' כו' וא"כ כיון דהמיתה לבדה אין מכפרת רק עם הקבורה א"כ תיקשי דחטאת שמתו בעלי' תוקרב בין מיתה לקבורה אולם ברש"י סנהדרין שם כ' מיתה וקבורה בעי' אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן עכ"ל ומוכח דהמיתה לבדה מכפרת אלא דכפרתה תלוי' ועומדת עד הקבורה דהקבורה מעכבת בכפרת המיתה ואם נקבר אח"כ אגמ"ל דכבר כיפרה לו המיתה וא"כ שפיר א"א להקריב חטאת שמתו בעלי' קודם קבורה כיון דכשיוקבר אח"כ אגמ"ל דכבר כיפרה לו המיתה ונמצאת החטאת באה לבטלה ופסולה למפרע ובאתי רק להעיר:

והנה מצאתי עוד בתוספתא ב"ק פרק י' וז"ל דרש ר"ע כשבא מזפרן בגוזל את הגר ונשבע לו והי' עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו ומת בדרך הכסף ינתן לבניו ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שנא' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו מי שצריך כפרה יצא זה שאין צריך כפרה עכ"ל והנה מפורש בתוספתא זאת דהא דאין כפרה למת היינו משום דלאחר מיתה א"צ כפרה עוד [ושאין הטעם כמו שדננו לומר דהוא משום דאדם כתיב בי' בכולהו קרבנות ומת לאו אדם מיקרי] ואולם עדיין אין מבואר מפני מה א"צ כפרה אם הטעם מפאת דכבר כיפר לו צער המיתה או ענין הסילוק מן העולם או הטעם מפאת דהכפרה עניינה רק להציל מיסורי עוה"ז ומת א"צ לכפרה זאת ולא שייכה בי' והן הן ב' הטעמים שהבאנו לעיל מן הס' חסידים ז"ל:

ואולם שבתי וראיתי כי כדברי התוספתא הנ"ל איתא ג"כ בספרי נשא עה"כ מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו ושם נאמר בזה"ל את שצריך כפרה יצא מת שכיפרה לו נפשו עכ"ל הספרי והנה מפורש בספרי כטעם הא' הנ"ל ותו לא מידי וע"ע בספרי נשא שם עה"כ ואשמה הנפש ההוא והתודו וז"ל למה נאמר לפי שנא' והתודה אשר חטא עלי' אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי אשם מנין ת"ל ואשמה הנפש ההוא והתודו ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי עכ"ל ונראה ג"כ כוונת הלימוד דמיתה יש בה כח כפרת קרבנות דייקא וכמו שכתבנו בתחלת דברינו דמש"ה כפרת קרבן הוא דלא שייכא אחר מיתה מפאת דכבר כיפרה לו המיתה משא"כ שאר מיני כפרות כצדקה וכדומה שייכי שפיר וכנ"ל וע"כ כיון שהמיתה מכפרת כפרת קרבנות לכן ילפי' שפיר בבנין אב דכי היכי דכפרת קרבנות טעונה וידוי ה"ה כפרת מיתה וכמובן וע' סנהדרין (דף מ"ג ע"ב) במשנה דיליף וידוי מומתין מקרא אחרינא וגם הלימוד דשם הוא רק אמומתין מיתת ב"ד לא על כל המתים ע"ש ובאתי רק להעיר]:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה