בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל עג
אין איסור חל על איסור. בקידושין (דף ע"ז ע"ב) תני תנא קמי' דר' ששת כל שהוא ביקח כו' פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה כו' דאמר לך מני ר"ש היא דתניא רש"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור ובתוס' שם הקשו דילמא שאני אחותו אלמנה דאיכא איסור מוסיף למשוח מלחמה ובשאגת אריה תי' דיוה"כ נמי איסור מוסיף הוא דמוסיף שלכד"א כיון דלא כתיב ביה אכילה ואולם מהא דאמר ר"ל ביומא (דף פ"א ע"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכא ניכתוב ניכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית מוכח דיוה"כ נמי שרי ביה שלכד"א דאל"כ נימא נמי נפקותא לשלכד"א וי"ל דחדא מתרתי נקט ועי"ל דלר"ל בעלמא נמי שלכד"א חשובה אכילה ואפי' היכא דכתיבא אכילה וכמ"ש בקונטרס ע' פנים לתורה אות ס"ד דדין שלכד"א תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבת (דף ע"ו ע"א) דס"ל לר"י דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ור"ל ס"ל דשמה אכילה דאכילה שלכד"א דומה לאכילה ע"י הדחק וכמובן. וכן כתבו האחרונים מטעם אחר דלר"ל גם שלכד"א מיקרי אכילה כיון דלדידיה הנאת מעיים הוא דקרוי' אכילה וכמבואר סוף גיה"נ והנאת מעיים איכא גם בשלכד"א דרק הנאת גרון הוא דליכא באכל דבר חם ונכוה גרונו או בעירב בו דבר מר משא"כ הנאת מעיים שפיר איכא כיון דהמעיים מתמלאים מכ"ד קצת אחרונים ואולם בעניי סברא זאת לא ניחא לי כלל דכיון דאין דרך למלאות המעיים באופן זה אכתי שפיר גם הנאת מילוי המעיים הזאת שלכדה"נ הוא ולא חשובה הנאה:
ודע דלפי מאי דפליגי ר' יוחנן ור"ל בחולין (דף ק"ג ע"א) דר"י ס"ל דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ור"ל ס"ל דלאו לאיברים עומדת י"ל ג"כ דלר"י שלכד"א לא חשיב אכילה באיסורין ולר"ל חשיב אכילה והא דס"ל לר"י דבהמה בחיי' לאיברים עומדת לטעמי' הוא דאזיל דס"ל בפסחים (דף כ"ד ע"ב) דכל האיסורין אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן וזה דכבר הבאתי בכלל הקדום קושית הפליתי דאיך מצינן למימר דבהמה בחיי' לאיברים עומדת דמי זה יחתוך בהמה לאיברים אחרי אשר האיברים אסורים משום אמ"ה ואפי' למוכרם לעכו"ם אסור ותי' דכיון דקודם שנאמר איסור אמ"ה הרי היתה הבהמה עומדת לאיברים והיתה בכלל אבר לכן בהאמר איסור אמ"ה היתה שפיר כוונת האיסור גם על בהמה בחייה כיון שגם בהמה בחייה היתה אז בכלל אבר ורק ע"י נתינת האיסור הוא דפסקה מלהקיא אבר ע"ש:
והנה בענין שלכד"א באיסורין ג"כ כבר העירו האחרונים ז"ל דמדוע חשיב שלכד"א הרי כיון דא"א לאוכלו כד"א מפני איסורו שוב ממילא הוי השלכד"א דרכו בכך וכנודע ואולם לסברת הפליתי הנ"ל י"ל גם כאן להיפוך דכיון דקודם שנאמר האיסור א"כ הרי היתה אכילה זאת שלכד"א ולא היתה קרוי' אכילה אם כן ממילא בהאמר האיסור דלא תאכלו לא היתה הכוונה אשלכד"א כיון דשלכד"א לא היה חשוב אכילה אז ורק ע"י נתינת האיסור עצמו הוא דהתחיל להחשב אכילה וע"כ שפיר ליכא איסור בשלכד"א ולפי"ז ר' יוחנן לטעמי' דפוטר אשלכד"א באיסורין לכן סבר שפיר דבהמה בחייה לאיברים עומדת ור"ל דס"ל דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת והיינו משום דס"ל דאין דנין את הדבר כפי מה שהי' קודם נתינת האיסור רק כפי מה שהוא ע"י נתינת האיסור עצמו ולכן בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת כיון דמשום איסור אמ"ה לא יחתכנה שום אדם תו לאיברים וכנ"ל א"כ ה"ה לדידי' שלכד"א נמי חשיב אכילה באיסורין וכמובן:
וביותר ביאור י"ל דפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל הוא בסברת פלוגתא דאמוראי המבוארת בגיטין (דף מ"ב ע"א) באומר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי אי מפרשי' עבדי שהי' כבר שהרי עתה אינו עבדו דבאומרו כל נכסי כו' הרי גם העבד בכלל ויוצא לחירות או מפרשי' עבדי שהוא עתה עבדי וא"י לחירות באמת ע"ש וכבר כתבתי במ"א בחידושי דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחולין (דף ק"ח ע"א) דס"ל לר"י דאפשר לסוחטו אסור ולר"ל דאפשר לסוחטו מותר תלוי' ג"כ בהנ"ל דר"י דס"ל דאסור מפרש לא תבשל גדי בחלב אמו דהכוונה לא תבשל גדי שהי' כבר בחלב אמו היינו בשר שהיה כבר מעורב עם חלב ואעפ"י שעתה נסחטה החלה ממנו ור"ל לא מפרש שהיה כבר ולכן בעי' שיהי' בשעת האכילה (דלא תבשל דקרא היינו אכילה) הגדי מעורב בחלב ומהני שפיר סחיטה ולפ"ז לר"י לטעמיה דמפרש שהיה כבר לכן שפיר גם בהך דבהמה בחיי' כו' ובהך דשלכד"א כו' ס"ל דקאי קרא אשרי' כבר היינו דמה שהי' אבר ואכילה לפני נתינת האיסור אותו הוא שבא האיסור לאסור ור"ל לטעמי' דלא מפרשי' שהי' כבר לכן קאי שפיר רק אאבר ואכילה דקרויין אבר ואכילה עם נתינת האיסור יחד וכבר רמזתי מזה בקצרה בכלל הקדום ואולם הוא סותר לכאורה להך דזבחים (דף קי"ג ע"ב) דר"ל מפרש חרבה שהיתה מעיקרא ור"י לא מפרש כן ויש ליישב ואין להאריך וע' היטב מ"ש בכלל ז' באותיות ה' ו' בענין זה אי מפרשי' שהיה כבר ומ"ש עוד בזה בכלל ל"ו ובמ"א אי"ה יבואר בארוכה ואכ"מ:
והנה מכל הנ"ל נוכרח לומר דהאי סוגי' דקידושין דאמר לך מני כו' אזדא רק אליבא דר' יוחנן דלר"ל דשלכד"א גם בעלמא חשיבא אכילה באיסורין הדרא קושית התוס' לדוכתה וכמובן ואמנם עפמ"ש במ"א בחידושי דבר חדש בעזה"י דהא דס"ל לר"ל שלהי גיה"נ דהנאת גרון לא חשיבא אכילה הוא רק בכל איסורין שבתורה אבל ביוה"כ גם ר"ל מודה דמיחייב אהנאת גרון וזה עפמ"ש באתוון דאורייתא כלל א' ובלקח טוב כלל ט' דאע"ג דלר"ל הנאת גרון לא חשיב אכילה בעלמא עכ"ז מודה בנבלת עוף טהור דאכילה דכתיב בי' היינו הנאת גרון דוודאי לא יחלוק ר"ל אכל משניות וברייתות דמבואר בהם דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה דהוא הגרון וכמבואר ברמב"ם ה' אבות הטומאות (פ"ג) והטעם דשם גזה"כ הוא וכדיליף ליה הת"כ פ' אחרי מקרא דוכל נפש אשר תאכל וז"ל יכול יהא מטמא בגדים בתוך המעיים כו' בתוך הפה ת"ל נפש בבית הנפש (היינו בית הבליעה) הוא מטמא ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה עכ"ל והובא הלימוד הזה אבית הבליעה ברמב"ם שם ה"א עש"ה וע' קונטרס אחרון לאתוון דאורייתא בהוספה לכלל א' כתבתי טעם מדויק מדוע נקרא בית הבליעה נפש והוא עפ"י גמ' ברכות (דף מ"ד ע"ב) כל נפש (בשר הצואר) משיב נפש וכל הקרוב לנפש (בשר הקרוב לצואר) משיב את הנפש כו' ע"ש:
ולפי"ז נראה דביוה"כ נמי דמבואר בת"כ פ' אחרי עה"כ תענו את נפשותיכם וז"ל עינוי שיהא בבית נפשותיכם ואיזה זו אכילה ושתי' עכ"ל ומובא שם פי' בשם ר' יצחק בן מלכי צדק דהכוונה אבית הבליעה וכהך דת"כ דלעיל דקרי לבית הבליעה בית הנפש וא"כ ביוה"כ נמי איכא קרא לחייב אהנאת גרון א"כ גם ר"ל מודה ביוה"כ וכמובן וא"כ שפיר גם לר"ל איכא מוסיף ביוה"כ כיון דמוסיף הנאת גרון ושפיר אמר בגמ' דאמר לך מני ר"ש היא דרך ממ"נ דלר"י דמחייב שלהי גיה"נ בכל האיסורין אהנאת גרון הא מוסיף שלכד"א כיון דאיהו קפטר בשאר איסורין בשלכד"א ולר"ל דמחייב בשאר איסורין נמי אשלכד"א וכנ"ל א"כ הא שוב מוסיף הנאת גרון וכנ"ל [ולפי דברי האחרונים אשר הבאתי למעלה דשלכד"א חשוב הנאת מעיים ולא הנאת גרון והוא פשוט א"כ למהרש"ל שבועות (דף כ"ג ע"ב) דר"ש דמחייב אכ"ש למכות ה"ה דמחייב מלקות אשלכד"א וא"כ לר"ש בהכרח לאו דלא תאכלו קאי אהנאת מעיים גרידא בלי הנאת גרון וא"כ ע"כ הנאת גרון בלי הנאת מעיים לא הוי לאו לר"ש דאל"כ האוכל איסור כד"א לר"ש יתחייב תרתי אהנאת גרון ואהנאת מעיים וכמובן ואולם ביוה"כ ע"כ גם ר"ש יודה דמיחייב אהנאת גרון לחוד מגזה"כ דתענו את נפשותיכם עינוי שהוא בבית הנפש וכנ"ל וא"כ שפיר קאמר בגמ' בפשיטות דאמר לך מני ר"ש היא כו' דר"ש לטעמי' הא איכא גם ביוה"כ מוסיף כיון דמוסיף הנאת גרון וכנ"ל ודו"ק]:
ואמנם נתיישבתי דז"א דלפי דברינו א"כ כי היכי דממעטינן בנע"ט הנאת מעיים מדכתיב נפש לומר שאינה מטמאה אלא בבית הנפש א"כ ה"נ ביוה"כ ליכא חיובא כ"א אהנאת גרון לבד ולא אהנאת מעיים כיון דתענו את נפשותיכם כתיב ונפש היינו גרון וכנ"ל וא"כ שוב הא אין כאן מוסיף מפאת הנאת הגרון דמוסיף שייך רק היכא דיש באיסור המאוחר גם האיסור הקדום ומוסיף עליו משא"כ כאן דאכילת מעיים דאסורה מכח נבילה הרי אינה אסורה משום יוה"כ כלל ולא עוד אלא דלא שייך כאן אאחע"א כלל כיון דהם ב' שמות שונים לגמרי דמכח נבילה האכילת מעיים הוא האיסור ומכח יוה"כ הנאת הגרון ואולם אין זה ברור כ"כ אי בשמות שונים לא אמרי' אאחע"א וע' כריתות (דף י"ג ע"ב) רש"י ד"ה אינו מן השם וע' בס' ברוך טעם שער הכולל דין ד' בארוכה ואמנם מטעמא אחרינא לא שייך כאן לפי דברינו אאחע"א כלל כיון דאיוה"כ עובר עוד לפני עבירת הנבילה דמיד בבוא הנבילה לגרון עובר משום יוה"כ ואילו איסור נבילה אכתי ליכא עד בואו למעיים וא"כ לא שייך לומר כלל דאין איסור יוה"כ חל אנבילה כיון דבשעה שעובר איוה"כ אין כאן איסור נבילה עדיין:
ואמנם ע"ז י"ל לפי המבואר בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה אי וד"ה לא דהנאת גרון הוי אך בבוא המאכל בגרון למקום דלא מצי לאהדורי תו ומקמי הכי לא מיחייב אהנאת גרון ע"ש וא"כ כיון דגם אהנאת גרון מתחייב רק על הורדתו והבלעתו את המאכל למקום דלא מצי תו לאהדורי וא"כ אותה הרגע שהוא מבליע את המאכל למקום הזה וודאי שפיר גם אז מתחייב על הנאת המעיים דא"א שיהי' החיוב רק אח"כ בבוא המאכל באותו המקום בגרון לר"י ובמעיים לר"ל כיון דאח"כ כבר אנוס הוא כיון דלא מצי תו לאהדורי ועל כרחך דה"ק קרא אל תבליעהו למקום דלא מצי לאהדורי כדי שלא יהי' הנאת גרון בבוא המאכל לשם לר"י או כדי שלא יהי' הנאת מעיים בבוא המאכל אח"כ למעיים לר"ל והוא דוגמת הך דירושלמי פסחים פ"ו ה"א דאמר אלאו דלא ילין חלב חגי עד בוקר דכתיב בפסח וק' דבלילה נמי הא אין קריבין דאימורי חול אין קרבים ביו"ט והיא קושית הבבלי בפסחים (דף נ"ט ע"ב) ובירושלמי שם משני דה"ק קרא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל ילין אלמא דאע"ג דלינה הוא דאסר רחמנא ובשעת הלינה כבר הוא אנוס ומוכרח להלין עכ"ז מפרשי' לקרא דה"ק ראה תחלה שלא יבוא לידי בל ילין וע"כ ה"נ נהי דלא תאכל כתיב והנאת גרון או המעיים הוא דקרוי' אכילה ואז כבר הוא אנוס עכ"ז ה"ק. קרא לא תבליע את המאכל כדי שלא יבוא לידי אכילה וא"כ עכ"פ בין בהנאת גרון ובין בהנאת המעיים מעשה העבירה אחת היא דמה שהוא מבליע את המאכל למקום דלא מצי לאהדורי הוא הוא מעשה העבירה שלו גם בשניהם [דאע"ג דאי איתרמי אח"כ דחזר והקיאו שלא מרצונו טרם בא למעיים מיפטר לר"ל וכמבואר סוף גיה"נ עכ"ז מעשה העבירה שלו כולה שפיר הוא רק הבלעת המאכל למקום דלא מצי לאהדורי אלא דעכ"ז אם הקיאו אח"כ פטור וכמו בזורק בשבת ארבע אמות דאם קלטה אחר או קלטה כלב פטור ואעפ"כ אי לא קלטה אחר ונזכר מאחרי שיצתה מידו חייב חטאת לרבה בשבת (דף ק"ב ע"א) ולא חשיב סופו זדון דליפטר מחטאת דכיון דלא מצי תו לאהדורי מאחר שיצתה מידו הוי מעשה הזריקה הראשונה כל העבירה וכיון דהי' שוגג אז חשוב כולו שגגה עש"ה וה"נ מצריך ביבמות (דף נ"ד ע"א) קראי לחייב אהעראה באיסורי ביאה ולולי קרא הי' החיוב רק אגמר ביאה ואילו היו פורשים אחרי ההעראה היו פטורים ואעפ"כ אם אינם פורשים רק גומרים ביאתם חייבים ואז על כרחך החיוב רק על מעשה ההעראה דבגמר ביאה הא האשה אנוסה דיצר אלבשה וכמבואר בכתובות (דף נ"א ע"ב) ולדעת התוס' שבועות (ד' י"ז ע"ב) ד"ה אי אמרי' גם באיש סברא דיצר אלבשי' וכזה מצינו עוד בכמה דוכתי וע"כ גם כאן שפיר מעשה העבירה הוא רק הבלעת המאכל למקום דלא מצי לאהדורי כיון שעי"ז יהיה אח"כ הנאת המעיים על כרחו ואעפ"כ אי איתרמי דחזר והקיאו שפיר מיפטר וז"פ] וא"כ באוכל נבילה ביוה"כ שפיר הוא עובר רק במעשה אחת ב' האיסורין דנבילה ויוה"כ ושפיר שייך כאן דינא דאאחע"א דכיון דמעשה זאת אסורה כבר מכח נבילה שוב א"א שתיאסר מכח יוה"כ [ואמנם לדעת ר"ת המובא בת"י בכתובות שם דבבוא המאכל למקום דמצי לאהדורי עדיין ע"י הדחק כבר יש שם הנאת גרון שוב הוי שפיר איסורי גרון ומעיים בזאח"ז וכמובן ובאתי רק להעיר]:
ולפי"ז שוב שפיר גם איסור מוסיף יש כאן כיון דאילו איתרמי דחזר והקיא את המאכל יתחייב רק משום יוה"כ ולא משום נבילה ואילו איסור מעיים דנבילה בלא גרון דיוה"כ הא לא משכחת כיון דאפי' באכלו חם ונכוה גרונו נמי חייב גם משום יוה"כ אהיות המאכל בבית הבליעה כיון דביוה"כ לא כתיב ביה אכילה ולא מיפטר אשלכד"א ואמנם נראה דבכה"ג שפיר יופטר איוה"כ לפי מאי דקיימינן דחיוב דיוה"כ הוא רק אגרון וע"כ דהחיוב רק אהנאת הגרון דהיות המאכל בגרון גופי' וודאי דאינו יתובי דעתא ורק הנאת הגרון הוא דחשיב יתובי דעתא וא"כ בכה"ג דאין הגרון נהנה ואדרבה מצטער שפיר מיפטר וא"כ אכתי ליכא מוסיף כיון דגוונא דנבילה אין בו איסור משום יוה"כ ואולם גם זה אינו ברור כ"כ אי בכה"ג לא מיקרי מוסיף ובאתי רק להעיר:
ודע דגוף סברת השאגת ארי' הנ"ל דחייבין ביוה"כ אשלכד"א וצ"ל לפי דבריו דהא דאמר ביומא (דף פ' ע"ב) דאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור דלא תעונה כתיב פרט למזיק היינו דווקא באכילה גסה שאוכל וקץ במאכלו דמסבבת חולי ומיקרי מזיק אבל אכילה של צער בעלמא כגון עירב בו דבר מר או אכלו חם ונכוה גרונו דמיקריין שלכד"א בפוסקים שפיר חייב ואמנם לשון הספרי פ' נשא עה"כ מחרצנים ועד זג לא יאכל לענ"ד לא מוכח כן וז"ל הספרי מחרצנים וגו' לא יאכל מגיד שלא פטר אכילת צער שהיה בדין ומה יוה"כ חמור פטר בו אכילת צער נזיר הקל א"ד שיפטור בו אכילת צער ת"ל מחרצנים וגו' עכ"ל ומבואר דמיפטר ביוה"כ אאכילת צער ואם כי הזית רענן שם ציין אהאי דיוה"כ פטר אכילת צער הך דיומא הנ"ל דאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור עכ"ז לשון אכילת צער לענ"ד כולל נמי אכל חם ונכוה גרונו או עירוב דבר מר וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
ודע דמה שמבואר בריטב"א קידושין שם דהא דר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור הכוונה דפטור אנבילה וחייב איוה"כ עש"ה מאיזה טעם הוכרח לזה והנה לפי דרכנו יש לפרש כן מטעם אחר וזה לדעת ר"ת שהבאתי למעלה דמכי מטי האוכל למקום דמצי לאהדורי עדיין ע"י הדחק עובר אהנאת גרון ואילו איסור הנאת מעיים הרי עובר רק בהבלעתו המאכל למקום דלא מצי תו לאהדורי שמשם ירד בהכרח למעיים ועכ"ז גם אז עדיין הרי איכא הנאת גרון וכתוס' כתובות הנ"ל דבזה הרי אין הר"ת חולק על התוס' דגם במקום דלא מצי תו לאהדורי איכא הנאת גרון אלא דמוסיף דעוד לפני זה כי מצי לאהדורי לי' נמי רק ע"י הדחק ג"כ איכא הנאת גרון וכמובן עש"ה בכתובות ותבין ונמצא דבהבלעתו המאכל למקום דלא מצי לאהדורי נמשך עדיין איסור יוה"כ דהוא בהנאת גרון ויש אז גם איסור נבילה וע"כ שפיר אין איסור נבילה חל על איסור יוה"כ כיון דאיסור יוה"כ מתחיל מקודם עוד מכי מצי לאהדורי נמי ע"י הדחק ואילו איסור נבילה בא רק אח"כ וא"כ הרי איסור יוה"כ קדום וכעין זה מבואר בריטב"א שם דנבילה חשוב קדום ליוה"כ משום דנבילה בכזית ויוה"כ ככותבת ואכילת כזית קודמת לככותבת ואע"ג דבבוא הככותבת הרי ישנם שניהם יחד ודו"ק:
ודע דהא דמבואר ביומא (דף ע"ד ע"ב) תניא אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה כו' ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עלי' במקום אחר (בשבת) אף עינוי שחייבין עליו במקום אחר ואיזה זה פיגול ונותר אביא פיגול ונותר שהן בכרת ולא אביא את הטבל כו' ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה אביא הטבל שהיא במיתה ולא אביא את הנבילה כו' ת"ל תענו וגו' ריבה אביא את הנבילה שהיא בלאו ולא אביא את החולין כו' ת"ל תענו וגו' ריבה עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו הנה לא נוכרח לומר דהאי ברייתא דמחייבת אנבילה ביוה"כ משום יוה"כ אתי' דלא כר"ש דלפי מה דכתיבנא דהא דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור היינו דפטור אנבילה א"כ אתי' שפיר גם אליבא דר"ש וכמובן וא"ל דכיון דפטור אנבילה א"כ שוב הא לא הוי דבר שחייבין עליו במקום אחר דז"א דשפיר הוא דבר שחייבין עליו במקום אחר כיון דנבילה בעלמא שלא ביוה"כ יש בה חיוב משום נבילה והרי הברייתא אומרת רק דבעי' דבר שחייבין עליו במקום אחר דומי' דמלאכה דחייבין עלי' במקום אחר בשבת וא"כ גם החיוב דמקום אחר דמלאכה הרי איננו ביוה"כ שחל בחול הרי דלא בעי דהחיוב דמקום אחר יהי' גם במעשה דיוה"כ וא"כ ה"נ בעינוי דנבילה דכוותה וז"פ:
ואם כנים הדברים הנה מצאנו טעם להא דס"ל לר"ש אאחע"א בעלמא ואפי' בחמור על קל ע' יבמות (דף ל"ב ול"ג) סוגי' דזר ששימש בשבת וכריתות (דף כ"ג ע"ב) דס"ל לר"ש אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין ואילו לדידן קיי"ל דאחע"א בחמור על קל וזה דבאמת הרי יש לימוד מהך דיומא דאחע"א בחמור על קל דאל"כ ל"ל קרא לחולין הא גם ריבוי הקדום ע"כ אחולין קאי דאי אנבילה הא אאחע"א [וכדעת רש"י ותוס' ושאר מפרשים באמת דר"ש פוטר באמת באוכל נבילה ביוה"כ איוה"כ מטעמא דאאחע"א ומשאר הך דיומא ליכא ראי' דפיגול ונותר איכא לאוקמי בהקדיש ביוה"כ קרבנות דיוה"כ ונתפגלו וכן נותר איכא לאוקמי כשנעשה נותר בבוקר דיוה"כ ובלילה הי' מותר באכילה משום קדשים וכן טבל איכא לאוקמי כשמירח התבואה ביוה"כ ע"י עכו"ם ונטבלה ביוה"כ דבכלהו איסור יוה"כ קדום משא"כ בנבילה ואפי' נולדה ביוה"כ ומתה ביוה"כ לא משכחת דיוקדם יוה"כ כיון דיש בה איסור אינו זבוח דהי' בה גם במעי אמה ואמנם פיגול נמי לא משכחת דיוקדם יוה"כ כיון דהקרבן בהכרח נולד לפני יוה"כ דאל"כ הוי מחוסר זמן וא"כ הרי כבר נאסר מלפני יוה"כ משום אמ"ה ואינו זבוח וכשהקדישו אפי' ביוה"כ שפיר חל איסור ההקדש למ"ד דבקדשים אחע"א אפי' לר"ש ע' כריתות (דף כ"ג ע"ב) וא"כ כשנתפגל תו הרי עדיין יש בו איסור ההקדש למ"ד דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה ואין איסור יוה"כ חל על איסור הקדש ויש למצוא עוד טעמים אחרים דשייך כאן אאחע"א בהכרח ואין להאריך בזה כי המעיין המבין יבין מעצמו] ואמנם לר"ש לטעמי' דכ"ש למכות ומחייב גם אש ד"א מלקות וכנ"ל וא"כ החיוב לדידי' בכה"ת אהנאת מעיים לא אהנאת גרון וכנ"ל וא"כ תמיד עבירת יוה"כ קדום כיון דביוה"כ החיוב אהנאת גרון וכנ"ל וע"כ שפיר אין ראי' מכאן דאחע"א בחמור על קל וכמובן משא"כ לדידן דבכה"ת נמי חייבין אהנאת גרון וא"כ שוב שפיר עבירת יוה"כ הוא יחד עם עבירת הנבילה כו' וא"כ מדאצטריך קרא לחולין דאל"ה ה"א דקאי אנבילה לחוד ע"כ דאחע"א בחמור על קל וכמובן ויש לפלפל עוד בזה הרבה מאוד ובאתי רק להעיר:
ודע דמה שמבואר בירושלמי תרומות דמודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת י"ל דהוא ג"כ עפ"י הת"כ הנ"ל וזה עפ"י המבואר בס' תועפות ראם דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש הוא לטעמייהו דר"י לטעמי' דבתר הנאת גרון אזלי' שייכא סברא דחזי לאיצטרופי ביותר כיון דאותו הח"ש עצמו יכול להעשות שיעור אם יקיאנו ויחזור ויאכלנו משא"כ ר"ל לטעמי' דהנאת מעיים בעי' לא שייך זה עכ"ד ולפי"ז ביוה"כ דמודה ר"ל נמי דהאיסור בהנאת גרון מגזה"כ דתענו את נפשותיכם עינוי שהוא בבית הנפש וכנ"ל ע"כ שפיר מודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת ויובן בזה מאי דבש"ס דידן ריש פרק יוה"כ פליג אירושלמי הנ"ל וס"ל דר"י ור"ל פליגי נמי ביוה"כ בדין ח"ש עש"ה ולפי הנ"ל הדברים מובנים לנכון בס"ד דבש"ס דידן לא הובא דרשא דת"כ הנ"ל עינוי שהוא בבית הנפש וע"כ י"ל דש"ס דידן לית לי' דרשא הנ"ל ולכן שפיר אין חילוק בין יוה"כ לשאר איסורין משא"כ הירושלמי לטעמי' דבירושלמי יומא פ"ח ה"א הובא שם דרשא דת"כ הנ"ל [ומש"ש בירושלמי עינוי שהוא אב בית נפש ואיזו זו אכילה ושתי' הוא טעות דמוכח וצ"ל עינוי שהוא בבית הנפש כו' וכלשון הת"כ ואות א' דאב צריכה להמחק] לכן שפיר ס"ל לירושלמי דמודה ר"ל ביוה"כ ודו"ק ובאתי בכ"ז רק להעיר: