בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל עב
אין איסור חל על איסור. ע' רמב"ם פ"י מה' תרומות הי"א וז"ל נזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ"ל והוא מן התוספתא ובכ"מ כ' וז"ל והטעם דכיון שהוא אסור ביין אף אם הי' חולין לאו שתיה הוא עכ"ל נראה מדבריו דאכילת איסור לאו שמה אכילה [והטעם נראה דחשיב שלכד"א כיון דאין הדרך להיות הנזיר שותהו מפני איסור הנזירות וק"ק דמדוע לא נאמר להיפוך דהתרומה הוי כד"א ולענין הנזירות הוא דחשיב שלכד"א לפי שאין הדרך להיות זר שותהו מפני איסור התרומה שבו] והא דחייבין אאכילת כל איסורי אכילה אעפ"י שמעתה שאסרתם התורה הא לאו אכילה נינהו י"ל דגזה"כ הוא ועי"ל דכיון דעם חלות האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה לכן שפיר אסור ולא דמי לאוכל שלכד"א ממש כיון דאכילה כזאת גם אם הי' אוכל לפני חלות האיסור לא הי' נחשב אכילה ולכן לא חל עלי' איסור כלל משא"כ מה שאינו אכילה מפאת האיסור בעצמו זה אינו מפסיד כיון דעם חלות האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה וכנ"ל ועי"ל בפשיטות טפי דשפיר אסור דכיון דאם תתירו שוב יהי' חשוב אכילה ולכן א"א להתירו כלל דוגמת הך דתוס' ב"מ (דף ל' ע"א) ד"ה אף וכמובן:
ולפי"ז יש להמציא סברא מחודשת בענין אאחע"א ולומר דאפי' למ"ד דאחע"א בעלמא עכ"ז באיסורי אכילה יוכל להודות דאאחע"א דהא באמת כל מאכל אסור לאו שמי' אכילה מפאת האיסור אלא דהסברנו דעכ"ז שפיר אסור מפאת דעם האיסור יחד הוא דפסק מלהקרא אכילה וכנ"ל וא"כ עכ"פ לענין האיסור המאוחר החל עליו שוב שפיר הרי לאו שמי' אכילה עוד לפני התולדות האיסור הזה כיון דמפאת האיסור הקדום עוד לאו שמי' אכילה ולכן שפיר לענין איסור הב' ראוי שיופטר מפאת דלאו שמי' אכילה וכמובן וגם לפי הסברא השני' הנ"ל אשר כתבנו דא"א להתיר האיסור כיון דאם יותר שוב יהי' חשוב אכילה עכ"ז התינח רק לענין אותו האיסור בעצמו משא"כ לענין איסור מאוחר החל עליו הרי שפיר א"א שיאסור מכחו כיון דאפי' ישתרי האיסור הזה הרי עדיין לא יוחשב אכילה מפאת האיסור הקדום וא"כ שפיר לענין האיסור המאוחר פטור מפאת דלאו שמי' אכילה מכח האיסור הקדום דרק לענין אותו האיסור בעצמו הוא די"ל דאסור אע"ג דלאו שמי' אכילה מפאת דאי ישתרי יהי' שמי' אכילה משא"כ לענין איסור מאוחר הרי כיון שיש איסור קדום על הדבר א"כ סוף סוף הרי בפועל לאו שמי' אכילה מכח האיסור ההוא ובא האיסור המאוחר על דבר אשר כבר בעצמותו איננו אכילה גם זולת האיסור הבא עליו וכמובן וגם לפמ"ש דגזה"כ הוא נמי י"ל דזהו רק לענין אותו האיסור בעצמו משא"כ לענין איסור אחר שפיר האיסור הזה מסלק ממנו השם אכילה בעצם וחשוב לגבי האיסור האחר כאילו בעצם לא הי' לו השם אכילה כיון דלגבי איסור אחר הרי לא מצינו גזה"כ שיוחשב אכילה אעפ"י שאסור כבר מכח איסור זה וא"ל דכיון דבלא"ה אסור מכח איסור זה ועכ"ז חשוב אכילה לגבי אותו האיסור ע"כ מה לי חד איסור מה לי תרי איסורי וגם איסור אחר אינו מפסיד דז"א דכעין זה כ' הרמב"ם ז"ל לענין מעילה דאע"ג דגזה"כ הוא במעילה דיש שלד"ע עכ"ז אמרי' ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר וע' תוס' ב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי וכהנה רבות מאוד אין מקום האסף פה ויבוארו במקומן אי"ה. [והנה ככה י"ל לכאורה גם בחלות ב' איסורי אכילה על דבר כאחד זולת לפמ"ש דבעי' דלפני חלות האיסור לא יוחשב אכילה משא"כ לב' הסברות האחרות דגזה"כ הוא או דא"א להתיר כיון דאם יותר יוחשב אכילה א"כ שוב גם בחלות בב"א י"ל בכל איסור בפ"ע דפטור מפאת דאינו אכילה מכח האיסור הב' דבחד לגבי חברי' הא ליכא גזה"כ וכנ"ל וגם הסברא דאם יותר שוב וחשב אכילה לא שייכא כיון דבכל איסור אם יותר עדיין לא יוחשב אכילה מכח האיסור הב' ואולם הא בורכא דהא אם תתיר שניהם שוב יוחשב אכילה ואם תתיר רק אחד הי מינייהו מפקית]:
והנה לפמ"ש דהא דאכילת איסור לא חשיב אכילה הוא משום דמפאת האיסור חשיב שלא כדרך אכילתו י"ל דסברתנו הנ"ל בענין אאחע"א באיסור אכילה שייכא נמי בכל האיסורים ואפי' אותם שאינן איסורי אכילה וזה לפי המבואר אצלי במ"א דהא דשלכד"א לא חשיב אכילה אין הדבר הזה נוהג באכילה לבד כ"א גם בכל העשיות שבכתוב בעינן שיעשה המעשה כדרך עשייתה ואם אין עושה אותה כדרך עשייתה אין אל המעשה שם עשיי' ההוא ואינה בכלל עשיי' הנאמר בכתוב ע' שבועות (דף י"ז ע"ב) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו טהור שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה הרי דאם בא באופן שאין דרך ביאה בכך לא מיקרי ביאה ואינו בכלל והבא אל הבית וע' ביצה (דף ט"ו ע"א) דכשאין דרך חימום בכך לא חשיב לבישה ובמנחות (דף ט"ז ע"ב) דאם הקטיר את הקומץ שומשום שומשום כל שומשום בפ"ע לא חשיב הקטרה לא לפגל ולא להתיר את המנחה מפאת דאין דרך הקטרה בכך ולא קרי' בי' והקטיר וע' זבחים (ד' פ"ח ע"א) דרך הזאה בכך כו' דרך מיצוי בכך כו' עש"ה דאם מזה וממצה הדם שלא כדרכו לא חשיבי הזאה ומיצוי ואינם בכלל הזאה ומיצוי שאמרה תורה וע"ע שם (דף כ"ד ע"א) דאם נעקר האבן של הרצפה ועמד במקומו לא חשיב שירות משום דאין דרך שירות בכך ועוד שם (דף כ"ו ע"א) דאם נתלה וקיבל הדם ג"כ לא חשיב שירות מפאת דאין דרך שירות בכך וכהנה רבות בגמ' דבכל עשיות שבתורה לא חשיב עשיי' רק כשדרכו בכך ואין מקום האסף פה ויבוא הענין על מקומו בשלום אי"ה:
וא"כ ממילא בכל המעשים אשר אסרה תורה לעשות שייכא נמי סברא הנ"ל דכיון דכבר אסורה העשיי' ההוא מכח איסור אחר שוב אין הדרך לעשות את המעשה ההוא וה"ל עשיי' ההוא עשיי' שלא כדרכה ולא מקרי עשיי' כי היכי דאמרי' כן ממש לענין אכילה וע"כ לענין איסור המאוחר שוב שפיר פטור כיון דאין עשייתו עשיי מפאת האיסור הקדום ואינה איפוא בכלל עשיי' שהזכירה תורה בענין איסור המאוחר וכמובן ונמצינו למדין איפוא סברא מחודשת בכל האי דינא דאאחע"א דסברתנו הנ"ל הא שייכא בכל המעשים שאסרה תורה לעשות וכמובן [ואולם באיסורים שאין בהם מעשה רק העבירה בהם נעשית מאלי' בשוא"ת כגון בל יראה וכדומה לכאורה נראה דלא שייכא סברא הנ"ל ובאתי רק להעיר]:
והנה לענין איסורי ביאה יש לעיין ג"כ אי שייכא סברתנו הנ"ל כיון דבאיסורי ביאה חייבין אפי' אביאה שלא כדרכה מהיקישא דמשכבי אשה דאיתקש שלא כדרכה לכדרכה וע' כתובות (דף מ"ו ע"א) בכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה כו' וא"כ י"ל דה"ה אם הביאה היא שלא כדרכה מפאת היותה ביאה אסורה נמי שפיר חייב דלא עדיף השלא כדרכה מפאת האיסור מביאה שלא כדרכה ממש דחייבה התורה עלי' וכמובן ולפ"ז צע"ק בקידושין (דף ע"ז ע"ב) תני תנא קמי' דר"ש כו' כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה כו' דאמר לך מני ר"ש הוא דאמר אאחע"א דתני' רש"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור כו' ולפי דברינו הנ"ל מאי ראי' מאכילה אביאה הא י"ל דטעמא דר"ש בהא דאאחע"א באכילה הוא משום דהוי שלכד"א משא"כ בביאה הא לא שייך זה וכנ"ל ולדעת קצת אחרונים דביוה"כ חייבין גם אשלכד"א ניחא ואולם לפי הפירוש המובא בריטב"א קידושין שם דהאי האוכל נבילה ביוה"כ פטור קאי אנבילה עש"ה הדק"ל וכמובן ובאתי רק להעיר:
ודע דסברת הכ"מ הנ"ל נראה עוד דלא שייכא בכל איסורי אכילה רק ביין לנזיר דייקא כיון דכל מין יין אסור לנזיר ע"כ שתיית יין לגבי' לאו שתי' הוא [ומיושב בזה מה דהקשינו לעיל דנימא להיפוך דלענין התרומה הוי כד"א ולענין הנזירות הוא דיוחשב שלכד"א מפאת איסור התרומה שבו דז"א דמכח איסור התרומה לא נחשב שלכד"א כיון דיין של חולין מותר ואינו מין האסור לשתות וכמובן] ואולם גם אם נאמר כן עדיין צ"ע בכל דברים מיניים שאסרה תורה כגון בהמות טמאות ושרצים וגיד הנשה וכדומה אי שייך סברא הנ"ל לומר דאין חל עליהם איסור אחר משום דלא חשיבי אכילה מפאת האיסור הקדום אשר עליהם כבר וכנ"ל והרבה יש לפלפל בזה בחולין (דף ק' ע"ב וק"א א' וק"ג א') ופה באתי רק להעיר:
עוד דע דיש סברא לחלק בזה בין דבר האסור לישראל לבד ולדבר האסור גם לב"נ דדבר האסור גם לב"נ י"ל בי' טפי דהאיסור מסלק ממנו שם אכילה [וכן שם עשי' אם הוא עשי' אחרת זולת אכילה וכנ"ל] כיון דלכל העולם הוא אסור וחשיב שפיר שלכד"א מפאת האיסור משא"כ דבר האסור לישראל לבד אין לומר בו כ"כ דלא חשיב אכילה כיון דאם יאכל הב"נ את הדבר ההוא יוחשב אכילה וא"כ הרי הוא אכילה שפיר אלא דלגבי ישראל ארי' דאיסורא הוא דרביע עלי' וכמובן ואולם הא רק ר"ש הוא דס"ל בחולין (דף קכ"ט ע"א) ועוד בכמה דוכתי דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ור"ש נמי יליף לי' רק מקרא דמכל האוכל אשר יאכל דמשמע אוכל שאתה יכול להאכילו כו' משא"כ אילו הי' כתוב מכל האוכל לבד גם ר"ש נראה דהי' מודה דגם אוכל האסור לכל מקרי אוכל וע"ע יומא (דף פ' ע"א) טומאת אוכלין בכביצה מנלן א"ר אבהו א"ר אלעזר דא"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזהו זה ביצת תרנגולת ואימא גדי מחוסר שחיטה (כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחוסרי שחיטה. רש"י) ואימא בן פקועה טעון קריעה (דתנן קורעו ומוציא את דמו) ומוכח קצת דאוכל האסור לאו שמי' אוכל ואפי' אוכל המותר לב"נ ואולם רש"י ז"ל דייק לכתוב דלאו אוכל מקרי לענין טומאה כו' ומוכח דיש חילוק בזה בין איסור לטומאה ועמ"ש בזה בערך איסור מטומאה לא גמרי' אם יש לדייק ממה שאין דבר קרוי אוכל לענין טומאה שלא יקרא אוכל ג"כ לענין איסור עש"ה שהבאתי תוס' מנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע ועוד כמה דוכתי:
ואולי יש חילוק בזה עוד בין היכא דנאמר תיבת אכילה סתם לכאן דנאמר מכל האוכל אשר יאכל דמכל האוכל אשר יאכל י"ל דדייק טפי אוכל שדרך לאוכלו וממעט גם איסור שאין הדרך לאוכלו מפאת איסורו וע' מנחות (דף ע' ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה כו' וברש"י אשר יזרע משמע כדרך שבנ"א מוציאין כו' ובחולין (דף קי"ז ע"ב) איתא ג"כ להך דתנא. דבר"י ולא הובאו שם תיבות אשר יזרע רק נאמר שם על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין כו' ואולם שם (דף קי"ט ע"ב) הובא ג"כ הך דתנא דבר"י והובאו שם גם תיבות אשר יזרע וכן בשבת (דף צ"ה ע"ב) איתא לכל מילי ר' שמעון כתלוש משוי לי' (לעציץ נקוב) ושאני לענין טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע וברש"י אשר יזרע. כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא כו' עכ"ל וכן בתרגום יונתן על המקרא הנ"ל (ויקרא י"א ל"ז וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא) ג"כ תירגם בזה"ל וארום אין יפיל מנבלתהון על כל זרע זרעונין באורחא די יזדרע בנוגבי' דכי הוא עכ"ל הנה שתירגם התיבות אשר יזרע באורחא די יזדרע וכוונתו לדרשת תנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה הרי דעיקר הדרשא הנ"ל הוא מתיבות אשר יזרע:
ומדי דברי לא אוכל התאפק מלהביא את אשר כתוב בפירוש אשר לפני הנדפס בחומשין על יונתן שפי' דברי הת"י הנ"ל וז"ל יזדרע בנוגבי' פי' ביבשה ואילו הי' בשעת זריעתן במקום לחים א"כ נמצא שהם טמאין דתלושין הוי מקבלין טומאה ולכן תירגם ג"כ באורחא פי' בדרך סלול שבני אדם הולכין שם ומייבשין הקרקע עכ"ל הנה בהיותו בלתי יודע כוונת הת"י הפשוטה חיפה עליו דברים אשר אין להם שחר ותיבת בנוגבי' ג"כ לא ידע פירושו והפירוש פשוט שאם תפול נבילה על הזרע ביבשותו היינו בעוד שלא בא עליו מים ולא הוכשר טהור הוא וזהו לעומת מה שנאמר במקרא שלאחריו וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא וגו' ושם תירגם וארום אין מיתייהב מוי על בר זרעא ויפיל מנבלתהון עלוי ברוטבי' מסאב הוא כו' הנה דשם תירגם ברוטבי' היינו בלחותו ולעומת זה תירגם כאן בנוגבי' והיינו ביבשותו ומה דתירגם שם ברוטבי' אע"ג דגם אם המאכל כבר יבש בשעת נגיעת הטומאה נמי מקבל טומאה אם רק הי' עליו מים באיזה פעם ע"ש ברמב"ן דכ' באמת דעיקר קבלת הטומאה הוא רק כשהמאכל לח ממשקה שעליו בשעת קבלת הטומאה אלא דעשאה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים ונגבו כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין ועמ"ש בספרי לקח טוב בהוספות שבסוף הספר בהוספה לכלל ח' על דברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש שתמהתי עליו מגמ' חולין (דף קי"ח ע"א) ואולם כעת רואה אני שיש ראי' גדולה לסברתו מדברי התרגום יונתן הנ"ל:
והנני חוזר לענייננו ואומר דעכ"פ מבואר בזה דאשר יזרע מפרשינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה וא"כ ה"נ הך דאשר יאכל יש לפרשו כדרך שבני אדם נוהגין לאכול ואולם הא גם תיבת אכילה סתם מצריך כדרך אכילתו ואין ראיה מהך דאשר יזרע דהאי כדרך כו' הנלמד ממשמעות זה מצריך יותר כדרך כו' מכדרך סתם דבעי' גם בדבר הנאמר בו אכילה סתם דבעי' ביה ג"כ כדרך אכילתו ועכ"ז אין נחשב שלא כדרך אכילתו מפאת איסור האכילה:
ועוד נזכרתי דברי הגמ' סוכה (דף ל"ו ע"א) עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כו' הרי דשם לא נאמר אשר יזרע רק תבואת זרעך סתם ואעפ"כ דריש כדרך שבני אדם כו' וע"ע נדרים (דף נ"ט ע"ב) שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר וגו' ודהיתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי ובר"ן מדכתיב זרעך משמע דוקא דהיתירא דהכי אורחייהו דאינשי כו' עכ"ל וא"כ נראה דגם הך דרשא דסוכה כדרך שבנ"א כו' דהוא ממש כדרשא דנדרים הנ"ל לפי מה שפי' הר"ן דהכי אורחייהו דאינשי כו' הוא ג"כ מדכתיב זרעך לנוכח האדם ולא כתיב זרע ולכן בעי' כדרד שבנ"א כו' ועכ"פ לפי דרשא דנדרים הנ"ל דהיכא דבעי' כדרך כו' הוא ממעט איסור משום דאיסורא לאו אורחייהו דאינשי א"כ לפי הך דמנחות ודת"י הנ"ל דאשר יזרע היינו כדרך שבנ"א כו' א"כ אשר יאכל נמי פירושו כדרך שבני אדם אוכלין וכנ"ל וע"כ אשר יאכל נמי שפיר ממעט איסור וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
וע"ע ברשב"ם ב"ב (דף פ"ט ע"ב) דאהא דאמר התם כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן (ע"ש דאיירי לענין משקלים דאסור לשקול בהם לפי שעשויין באופן שיוכל להיות בהם אונאה) כ' ז"ל וז"ל כדרך שאמרו לענין איסורן דאסור לשקול בהם אם לא עשוין בענין זה כך אמרו לענין טומאתן דאינן מקבלין טומאה אם אין עשויין כך דלא חשיבי כלי כיון דאסור לשקול בהן עכ"ל והנה כי כן ג"כ הי' סברא דאוכל האסור לא יוחשב אוכל כיון דאסור לאוכלו ואולם הא גם הרשב"ם איירי רק לענין טומאה ואין ראיה מטומאה אאיסור וכנ"ל וע"ע שבועות (דף כ"ד ע"א) לענין אי אכילת נבילת וטריפות כו' מקרי' אכילה בלשון בני אדם:
וע"ע בתוס' חולין (דף פ"א ע"א) ד"ה עולה שכתבו דאיסור שעל האוכל גרע ממה שאנו אומרים עליו דכשרוף דמי מפאת היותו עומד לשרוף עש"ה דלגבי עומד לישרף כשרוף דמי מהני חיבת הקודש בקדשים לשווי' אוכלא אע"ג דכשרוף דמי משא"כ לגבי אוכל אסור דקדשים לא מהני חבה"ק לעשות אוכל האסור כמותר עש"ה:
וע"ע ב"מ (דף נ"ז ע"ב) חד"ה כיון דאהא דאמר התם דאין ריבית להקדש ופריך ה"ד אילימא דאוזפי' גיזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגיזבר וכיון שמעל הגיזבר יצאו מעותיו לחולין והוי להו דהדיוט כו' כתבו ז"ל וז"ל ולא מצי למימר דאוזפי' במזיד דלא נפקו לחולין דא"כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם עכ"ל ואין כוונתם מבוררת אם הכוונה דכיון דאסור להשתמש בהם ע"כ אפי' אי עבר והשתמש בהם באיסור לא חשיב הנאה וליכא אגר נטר א"ד כוונתם דכיון דלא נפקו לחולין א"כ הם דהקדש ולא זכה בהם הלוה כלל והשכר שנותן עבורם אינו ריבית כלל דמתנה בעלמא הוא דיהיב ולא דמי הלואתו שהרי לא זכה בדמי הלואתו וה"ז דוגמת הך דירושלמי המובא בר"ן שלהי האיש מקדש לפי שאין דמיהן כו' וכאן עדיף עוד מהתם דשם הוי איסור גרידא ואילו כאן מלבד האיסור דהקדש הרי יש להם בפועל בעלים אחרים שהרי הגבוה ית' בעליהם ואינם של הלוה ומלשון התוס' מוכח קצת דכיוונו לב' הסברות האלה גם יחד ובאתי רק להעיר וע"ע ביצה (דף י"ב ע"ב) ותוס' כתובות (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך דמלאכה לצורך אכילת איסור לא מיקרי מלאכת אוכל נפש ומוכח קצת דאיסור לא מיקרי אוכל [דא"ל דהטעם הוא דלא מיסתבר דהתירה תורה מלאכה לצורך אכילה דאיסור דא"כ גם צורך קצת לב"ה לא היה ראוי למיחשיב להתיר את המלאכה עש"ה ותבין]:
ואולם לפמ"ש למעלה דתיבות אשר יאכל מצרכי טפי כדרך אכילתן מתיבת אכילה סתם ותיבות אשר יאכל ממעט נמי אכילת איסור שאין הדרך לאוכלו מפני איסורו ואע"ג דאכילה סתם אין ממעטת אכילת איסור א"כ אין ראיה ממלאכת א"נ כיון דבמלאכת א"נ אשר יאכל כתיב ואולם לשון התוס' כתובות שם שכ' דלא מיקרי אוכל נפש משום איסור דרכיב עלי' עכ"ל מוכח דאין הדיוק מתיבות אשר יאכל רק דבפשיטות איסור לא מיקרי אוכל ואולי אוכל נפש הוא דלא מיקרי דהאיסור שבו הוא התנגדות אל הנפש הישראלית וע' יראים סי' קי"ג דתיבת נפש דקרא דאך אשר יאכל לכל נפש קאי אנפש של קדושה של האיש הישראלי כמו קרא דוהיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ושמש"ה מותר להוציא קטן למולו וס"ת לקרות בו דכיון דהוי מצוה לכן הם הנאת הנפש והוי להו בכלל היתר דאך אשר יאכל לכל נפש דיאכל הנאה משמע וכמבואר בפסחים (דף כ"א ע"ב) עכת"ד היראים שם עש"ה וא"כ ה"ה להיפוך אוכל איסור לא מיקרי אוכל נפש כיון שהנפש מצטערת מן האיסור ונהי דאנן השתא לב"ש קיימינן וב"ש הא אסרי הוצאת קטן למולו כו' עכ"ז י"ל דב"ש תרתי בעי אכילה ממש ושתהי' אכילה הבלתי מתנגדת אל הנפש וע"כ אוכל איסור שפיר אינו בכלל משא"כ תיבת אוכל גרידא היכא דלא כתיב אוכל נפש שפיר י"ל דאין ממעט איסור ושפיר גם איסור מיקרי אוכל וכדמוכח בדוכתי טובא ובאתי רק להעיר:
וע"ע בפיה"מ להרמב"ם סוכה פ"ג דעל המשנה דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול כ' וז"ל ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי (פרי עץ הדר) דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים עכ"ל ומוכח מדבריו ז"ל דדבר האסור באכילה לא מיקרי פרי וצע"ק שהרי כ' כן לענין ערלה והרי בערלה גופיה כתיב וערלתם ערלתו את פריו הרי דקריי' רחמנא פרי וצ"ל דכיון דעם המצוה הזאת הוא שנאסר הערלה לכן שפיר קריי' רחמנא פרי לפי מה שהי' נחשב פרי קודם שנאמר האיסור ודו"ק וזה דומה למ"ש הפליתי סי' ס"ב בטעמא דמ"ד דבהמה בחיי' לאיברים עומדת והוי גם בהמה שלימה בכלל אמ"ה שאסרה תורה ואף על גב דעתה שנאמר איסור אמ"ה ודאי דאין הבהמה עומדת לאיברים דמי פתי יחתוך הבהמה לאיברים אחרי שיהיו האיברים אסורים משום אמ"ה ואפי' לב"נ לא חזיין ועכ"ז אמרי' דכיון דקודם שנאמר איסור אמ"ה היתה הבהמה שפיר עומדת לאיברים והי' אז בהמה בכלל אבר לכן שפיר איסור אבר שאמרה תורה קאי גם אבהמה בחיי' כיון דעם נתינת האיסור הוא שפסקה מלהקרא אבר וכוונת הכתוב דמה שהוא אבר לפני נתינת האיסור אותו אני אוסר לך ולכן שפיר גם בהמה בחיי' בכלל עכת"ד ולפי"ז גם לענין ערלה נמי קאי קרא אלפני נתינת האיסור וכוונת הכתוב דמה שהי' נחשב פרי לפני האיסור אותו אני אוסר לך ושפיר קרי רחמנא לערלה פרי ועכ"ז אחרי שנאמר האיסור שפיר אין ערלה קרוי' פרי ופסולה לדבר שנאמר בו פרי בתורה וכגון אתרוג דכתיב בי' פרי עץ הדר וכמובן:
ולפי"ז סברת פיה"מ להרמב"ם הנ"ל דאיסור לא מיקרי פרי י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי ואמוראי בחולין (דף ק"ב וק"ג) אי בהמה בחיי' לאיברים עומדת או לא דמ"ד דלאו לאיברים עומדת י"ל דזהו באמת טעמו דס"ל דלא קאי קרא אלפני נתינת האיסור ורק מה שהוא אבר גם אחרי נתינת האיסור הוא דקרי לי' רחמנא אבר וע"כ בהמה בחיי' דאחרי נתינת איסור אמ"ה אינה עומדת לאיברים ואינה בכלל אבר וכנ"ל לכן אינה בכלל אבר שאסרה תורה ולא קאי עלה איסור אבר שאמרה תורה ודו"ק וא"כ גם לענין שם פרי כיון דחזינן דקרי רחמנא לערלה פרי על כרחך דגם דבר האסור באכילה מיקרי פרי דא"ל דקריי' רחמנא פרי לפי מה שהיה פרי לפני נתינת האיסור דז"א דהא ס"ל למ"ד הנ"ל דלא קאי קרא אלפני נתינת האיסור וכמו שאין אבר שהיה אבר רק לפני נתינת האיסור בכלל אבר שאסרה תורה וכמובן ודו"ק ובאתי רק להעיר [וי"ל עוד דד"ז אם כוונת הכתוב אפרי ואבר שהיו כבר פרי ואבר לפני נתינת האיסור או כוונת הכתוב רק אמה שהוא גם עכשיו פרי ואבר תלוי בפלוגתא דאמוראי בגיטין (דף מ"ב ע"א) אי מפרשי' עבדי שהי' כבר והבאתי פלוגתא זאת בארוכה בכלל ל"ו עש"ה ותבין ולפי"ז פלוגתא דבהמה בחיי' לאיברים עומדת תליא בפלוגתא דגיטין הנ"ל אי מפרשי' שהיה כבר ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ ובאתי פה רק להעיר]:
והנה לסברת הרמב"ם הנ"ל דאיסור לא מיקרי פרי יש לחדש ג"כ דאם יש על ערלה עוד איסור אחר אז אין איסור ערלה חל עליו ואפי' בב"א וזה דכיון דלגבי ערלה פרי כתיב וערלתם ערלתו את פריו וא"כ כיון שאסור כבר מכח איסור אחר הרי לא מיקרי פרי ואין איסור ערלה חל עליו כיון דרק פרי הוא דאסר רחמנא גבי ערלה ואע"ג דערלה גופי' נמי אסירא ואפ"ה קריי' פרי עכ"ז י"ל דבעי' שלא יתערב עמו איסור אחר וכהך דאשלד"ע דמעילה וכנ"ל ואולם לפמ"ש דפרי דכתיב גבי ערלה הכוונה על מה שהי' פרי לפני נתינת האיסור ערלה א"כ גם אם יש עמו איסור אחר עכ"ז כיון דכה"ת ניתנה יחד בסיני א"כ טרם ניתן איסור ערלה הרי גם איסור האחר לא היה וא"כ שפיר הי' קרוי אז פרי ושפיר הוא אסור גם משום ערלה דא"ל דאיסור האחר מפקיע ממנו השם פרי דז"א דמה בכך דמפקיע הרי התורה הצריכה רק לענין איסור ערלה דבר שהי' נקרא פרי לפני נתינת התורה ולפני נתינת התורה הרי גם ערלה זאת שיש בה איסור אחר היתה קרוי' פרי כיון דלפני נתינת התורה הרי גם האיסור האחר עדן לא הי' וכנ"ל:
ועפד"ז הנה יש לסתור כל דברינו בזה בענין אאחע"א ולומר דאפי' אי איסור לא מיקרי אוכל ואכילה עכ"ז שפיר קרי רחמנא לאיסורים אוכל ואכילה והכוונה על מה שהיו חשובים אוכל ואכילה לפני נתינת התורה טרם נאסרו כיון דעם נתינת האיסור יחד הוא דפסקו מלהקרא אוכל וע"כ גם היכא דיש בדבר ב' איסורי אכילה אין לומר דכיון דאסור מכח איסור האחר לא מיקרי אוכל לענין איסור זה ואין בו איסור זה כיון דאכילה כתיב בי' וזה הרי לא נקרא אכילה מפאת האיסור האחר דז"א דמה דכתיב אכילה באיסורין הרי הכוונה רק אשם אכילה דלפני נתינת התורה ואז הרי שפיר גם הדבר הזה שיש בו ב' איסורין הי' קרוי אכילה כיון דלפני נתינת התורה הרי לא הי' עליו שום איסור לא האחד ולא הב' ודו"ק היטב. ויש לעיין בזה בפלוגתא דר"י ור"ל בגיטין (דף ס"א) אי תורה חתומה ניתנה (ונאמר איפוא הכל ביחד) או מגילה מגילה ניתנה עש"ה ובפלוגתא דתנאי בחגיגה (דף ו' ע"ב) אי כללות ופרטות נאמרו בסיני או נאמרו רק כללות בסיני ופרטות באהל מועד עש"ה וע' לעיל כלל א' אות ד' מה שהארכתי בזה ובאתי רק להעיר:
ועוד יש לעיין בזה עדיין דאפילו נימא דאכילה דכ' רחמנא היינו מה שהי' נקרא אכילה קודם מ"ת עכ"ז אמ"ה דהי' אסור גם קודם מ"ת כיון דהוא איסור גם לב"נ וא"כ שוב אמ"ה בעצם לא מיקרי אכילה ושוב שפיר אאיסור אמ"ה אין חל שאר איסור אכילה הנאמר לישראל ואפי' בב"א כיון דאכילה כתי' בי' באיסור האחר ההוא וזה שהי' אסור משום אמ"ה עוד טרם ניתן האיסור האחר ההוא א"כ שפיר אין לו שם אכילה [ולפי"ז הנה לכאורה סרה כל סברת הפליתי הנ"ל בענין בהמה בחייה לאיברים עומדת כיון דאיסור אמ"ה הי' גם לפני נתינת התורה וצ"ל דאיסור אבר דבהמה בחייה אין נוהג אצלינו באמת מפאת איסור אמ"ה שנאמר בנתינת התורה והוא נוהג רק עדיין מכח איסור אמ"ה שנאמר לב"נ דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להחמיר יצאו ולא להקל וכמבואר ברש"י סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה לזה ובאיסור אבר שנאמר לב"נ הרי שפיר הי' גם בהמה בכלל כיון דלפני נתינת האיסור ההוא הרי הי' אמ"ה מותר לגמרי והיתה גם בהמה עומדת לאיברים ודו"ק היטב ויש לפלפל בזה הרבה ופה באתי רק להעיר]:
והנה לפמ"ש דאפי' בב' איסורין יחד וכן בערלה שיש בו איסור אחר נמי עכ"ז קרוין פרי ואכילה כיון דהיו חשובים פרי ואכילה קודם מ"ת דפרי ואכילה דכתיבי בהו אקודם שניתנו האיסורים ההם הוא דקאי והיינו קודם מ"ת וכנ"ל הנה לכאורה לפי"ז ראוי לומר דגם פרי דכתיב באתרוג פרי עץ הדר אקודם שנאמר מצות אתרוג הוא דקאי וא"כ ראוי שגם אתרוג של ערלה יוכשר דכיון דקודם שנאמר מצות אתרוג היינו קודם מ"ת הי' גם ערלה חשוב פרי וא"כ תיקשי על דברינו מדברי הרמב"ם דאתרוג של ערלה פסול מפאת דלא חשיב פרי ואולם הא בורכא דרק בלשון פרי דכתיב בערלה וכן בלשון אכילה דכתי' באיסורין א"כ על כרחך כוונת הכתוב בהן אומן דקודם שניתנו דאי לאחר שניתנו ונאמרו אלו האיסורין הא תו לא קרויין פרי ואכילה מפאת האיסור וכנ"ל וא"כ כיון דקאי אזמן דקודם שניתנו ע"כ שוב גם אם יש בם איסור אחר אינו מפסיד דקודם שניתנו אלו האיסורין הרי גם האיסור האחר מדן לא ניתן והי' גם איסור האחר נחשב אכילה ופרי וכנ"ל משא"כ בפרי דכתב רחמנא גבי אתרוג דהוא בסתמו אוכל מותר א"כ מנ"ל לומר דהכוונה בו אאתרוג שהי' חשוב פרי לפני נתינת מצות אתרוג דילמא הכוונה בו שפיר אזמן דעכשיו שיהי' גם עתה קרוי פרי וע"כ שפיר אם יש בו איסור ואיסור הרי אינו פרי עתה לכן שפיר מיפסל לאתרוג וז"פ:
וע"ע יבמות (דף ק"ג ע"ב) דפריך אמ"ד דסנדל מוחלט פסול לחליצה משום דכתותי מ"ש ולא קרוי מנעל מהא דבית המוחלט מטמא בביאה ואמאי הא בעי' והבא אל הבית ונימא נמי דאין קרוי בית משום דכתותי מ"ש ומשני שאני התם דא"ק ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית (מדקריי' רחמנא בית) וקשה דנימא נמי דהכוונה אמה שהי' נקרא בית טרם נאמרה זאת הפרשה היינו פרשת נגעי בתים וכמו דאמרי' הכי בשם פרי דכתיב בערלה דהכוונה אלפני נתינת האיסור דאאחרי נתינת האיסור בהכרח לא קאי דאח"כ הא תו לא חשיב פרי וכרמב"ם הנ"ל וא"כ גם בהך דנגעים כיון דמפאת הטומאה הוא דלא מיקרי בית נימא נמי דהא דקריי' רחמנא בית בפרשת הטומאה הכוונה אמה שהי' קרוי בית טרם נאמר דין הטומאה דפרשה זאת וצ"ל דשאני התם דכתיב ונתץ וקאי אמעשה של האדם שנותץ את הבית וא"כ גילה קרא דגם בשעת מעשה הנתיצה אכתי קרוי בית ואע"ג דמעשה הנתיצה כבר הוא אחרי שניתנה תורה ולפי"ז בלא"ה ניחא מהך דאתרוג דכיון דכתי' ולקחתם א"כ קאי קרא אשעת לקיחה דבשעת לקיחה עדיין יוחשב פרי וא"כ שפיר אתרוג של ערלה פסול כיון דבשעת לקיחה אינו פרי מפאת האיסור ויש גם בזה לדון עדיין מאיסורים דכתיבי בהו נמי כהאי לישנא דעשי' כי הך דולקחתם ונתץ דאז עדיין שפיר איסור אחר יסלק שם אוכל כיון דבשעת המעשה תו לא מיקרי אוכל מפאת האיסור האחר ובאתי רק להעיר:
ודע דלפי סברת הפליתי הנ"ל דהא דבהמה בחי' לאיברים עומדת הוא מפאת דבשעה שנאמר איסור אמ"ה הי' גם בהמה בכלל כיון דע"י האיסור הזה הוא דפסקה הבהמה מלעמוד לאיברים וכנ"ל והנה כבר כתבנו למעלה דלפי"ז איסור אמ"ה דבהמה בחיי' הוא גם בישראל עדיין מפאת איסור הב"נ ומפאת דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להחמיר יצאו ולא להקל דאילו איסור אמ"ה אשר נאמר לישראל בסיני בהכרח אין בהמה בכללו כיון דאז כבר לא היתה הבהמה עומדת לאיברים כיון דגם קודם לזה כבר הי' איסור אמ"ה דב"נ וכנ"ל:
הנה יש להסביר בזה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחולין (דף ק"ג ע"א) אי איסור טריפה חייל אאיסור אמ"ה דבהמה בחיי' ע"ש דר"י ס"ל דחל ור"ל ס"ל דאינו חל וי"ל סברת הפלוגתא דמצוות ב"נ הנה הם מחויבים מפאת המדריגה האנושית השכלית אשר לאדם וע"כ הכל נתחייבו בם משא"כ מצוות שנאמרו לישראל לבד הנה הם מחויבות רק מן המדריגה האלקי"ת אשר לישראל בפרט וע"כ רק ישראל לבד נתחייבו בם ולא העכו"ם וע"כ איסור אמ"ה זה דבהמה בחיי' שהישראל מצווה בו רק מפאת דכשיצאו ישראל להחמיר יצאו ולא להקל והכוונה שהרי גם ישראל הוא אדם ויש לו ג"כ המדריגה האנושית השכלית אלא שיש לו נוסף ע"ז מדריגה האלקי"ת ג"כ וע"כ עכ"פ מה שהוא מחויב לכל אדם מפאת מה שהוא אדם הנה בהכרח גם הישראל חייב בו וזה ענין מי איכא מידי כו' וא"כ עכ"פ איסור אמ"ה זה בישראל הוא רק במדריגה האנושית השכלית אשר לו אבל המדריגה האלקי"ת אשר לו הרי איננה מחויבת באיסור זה כי לפי המדריגה האלקי"ת הישראלית הרי הבהמה בחיי' איננה אבר כלל דכשנבדלו ישראל מעכו"ם וקיבלו המדריגה האלקי"ת הישראלית אז הרי כבר הי' אמ"ה אסור לב"נ וא"כ בהמה בחיי' אז כבר הרי לא היתה עומדת לאיברים ולא קאי עלה איסור אמ"ה שנאמר לישראל אז וא"כ נמצא דמי שהוא המצווה באיסור המאוחר דטריפה היינו המדריגה האלקי"ת הישראלית היא אין עליו איסור אמ"ה הקדום כלל וא"כ שפיר יש לו לטריפה לחול אאמ"ה בכאן דה"ל כתרי גופי וכאילו אדם זה עובר איסור אמ"ה לבד ואדם אחר עובר איסור טריפה לבד דה"נ הם ב' איכיות חלוקות דאיכות האנושי עובר אאמ"ה לבד ולא אטריפה ואיכות מדריגה האלקי"ת עוברת אאיסור טריפה לבד ולא אאיסור אמ"ה ולא שייך כאן אאחע"א כלל ודו"ק היטב וע"כ ר' יוחנן לטעמי' דבעי בשבת (דף ה' ע"א) זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וקיבלו מהו ב' כחות באדם אחד כב' גופין דמי ומיפטר (דה"ל שנים שעשאוהו) או לא ע"ש ע"כ נהי דנשאר שם באיבעי' דלא איפשיטא ולא ברירא לי' לומר דחשיב שנים שעשאוהו ממש עכ"ז לענין אאחע"א שפיר י"ל דס"ל לר"י דכה"ג שפיר אחע"א כיון שאין האיכות המצווה באיסור הקדום הוא האיכות המצווה באיסור המאוחר דהא חזינן דמסתפקא ליה לר"י לומר דב' כחות באדם אחד חשיב ממש כב' גופין חלוקין וכשנים שעשאוהו ממש וע"כ אע"ג דלא ברירא לי' לומר כן עכ"ז לענין אחע"א דבעי' טפי שיהי' האיסור המאוחר ממש על הדבר שבו כבר איסור הקדום ולא יהי' עוד מקום לאיסור המאוחר לחול דזהו כל עיקר ענין אאחע"א וכמובן וע"כ כאן דאין האיסור המאוחר על אותו האיכות אשר לאדם אשר עליו איסור הקדום לכן שפיר יש מקום גם לאיסור המאוחר לחול כיון דב' איכיות חלוקות בגוף אחד עכ"פ דברים נפרדים הן לר"י וכעין הך דב' כחות באדם אחד דמסתפקא ליה למחשבינהו אפי' כב' גופין לגמרי וכשנים שעשאוהו וזהו סברת ר"י לטעמי' משא"כ ר"ל שפיר סבר דכיון דסוף סוף אדם אחד הוא העובר אאיסור אמ"ה ואאיסור טריפה ע"כ ב' איכיות באדם אחד לא חשיבי חלוקה ושפיר אאחע"א כיון דסוף סוף אותו האדם אשר עובר את האיסור המאוחר ישנו עליו כבר האיסור הקדום ודו"ק היטב:
וע"ע מנחות (דף מ"ח ע"א) דר' יוחנן מדמי קדושה אחת וב' גופין היינו שחט ד' כבשי עצרת דלארבעתן קדושה אחת לב' גופין וב' קדושות (היינו חטאת ועולה דהם ב' גופין וב' קדושות נפרדות זו קדושת חטאת וזו קדושת עולה) ודייק שם דכי היכי דאין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה ה"נ אין אומרים לו עמוד וחטא בכבש זה בשביל שתזכה בכבש אחר ור' חנינא טירתא פליג עלי' שם באמת וס"ל דעמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה (דה"ל ב' גופין וב' קדושות) לא אמרי' ואילו עמוד וחטא בכבש זה בשביל שתזכה בכבש אחר אמרי' עש"ה:
וא"כ עכ"פ לפי סברת ר' יוחנן דמדמי ב' גופין וקדושה אחת לב' גופין וב' קדושות א"כ לפי האי לישנא דס"ל בתמורה (דף ט' ע"ב) דב' קדושות בגוף אחד מרוחקין טפי מב' גופין וקדושה אחת ע"ש ברש"י ד"ה אמר אביי הדין קמבעי' שכ' וז"ל ולהאי לישנא חשיב שני גופין וקדושה אחת חדא טפי משתי קדושות וגוף אחד עכ"ל א"כ כיון דב' גופין וקדושה אחת חשיב להו ר' יוחנן כב' גופין וב' קדושות שונות לגמרי א"כ כ"ש דב' קדושות בגוף אחד חשיבי כב' גופין וב' קדושות שונות לגמרי וא"כ כאן נמי דהוי ב' מדריגות ואיכיות של מעלה באדם אחד היינו מעלה ומדריגה האנושית ומעלה ומדריגה האלקי"ת ודמי ממש לב' קדושות בגוף אחד א"כ חשיב נמי כאילו היו ב' גופין וב' מדריגות שונות לגמרי וחשוב כאילו עבר אאיסור אמ"ה אדם אחד אשר לו מעלה ומדריגה האנושית לבד ואיסור טריפה אדם אחר אשר לו מעלה ומדריגה האלקי"ת לבד וע"כ שפיר לא שייך כאן כלל סברא דאאחע"א ודו"ק היטב כי הוא נכון מאוד בס"ד:
וע"ע תוס' חולין (דף צ' ע"א) ד"ה אלמא דהקשו דלמ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת איך חל איסור גיד אאיסור אמ"ה בשום פעם ע"ש וי"ל ג"כ כנ"ל דכיון דבאמ"ה דבהמה בחיי' אסור רק האנושיות של האדם ואילו בגיד אסור רק הישראליות שלו דגיה"נ מותר לב"נ וע"כ אין כאן חלות איסור על איסור כלל דהוי כתרי גברי וכנ"ל ולפי"ז לרבא דס"ל בחולין (דף ק"ג ע"א) בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דשם דלר"י בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ולר"ל לאיברים עומדת ע"ש א"כ נוכרח לומר להיפוך ממה שכתבנו למעלה רק דר"ל ס"ל דב' איכיות באדם אחד הוי כתרי גופי לענין אחע"א משא"כ ר"י מצי סבר שפיר דחשיבי, כחד לענין אחע"א וזהו לפי לישנא קמא דתמורה (דף ט' ע"א) שם דס"ל דב' קדושות בגוף אחד חשיבי חדא טפי מב' גופין וקדושה אחת ע"ש וא"כ אין ראי' מהך דר' יוחנן דמנחות הנ"ל דמדמה ב' גופין וקדושה אחת לב' גופין וב' קדושות לומר דגם בב' קדושות בגוף אחד חשיבי מחולקין ומצי סבר שפיר דב' קדושות בגוף אחד כחד חשיבי וכמובן ומהך דר' יוחנן דשבת דב' כחות באדם אחד אין ראי' כ"כ דיש לחלק בין כחות לאיכיות וכמובן:
ואם כנים הדברים יש להבין בזה פלוגתא דר"י ור"ל בשבועות (דף כ"ג ע"ב) דר"י ס"ל כולל גם באיסור הבא מעצמו ור"ל ס"ל דבאיסור הבא מעצמו לא אמרי' כולל ע"ש וי"ל דלטעמייהו אזלי עפ"י משנה מכות (דף כ"א ע"ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין כו' כהן ונזיר בבית הטומאה כו' וק' איך חייל נזירות על כהונה וכבר עמדו בזה ובשלמא לר"י דס"ל כולל גם באיסור הבא מעצמו י"ל דנזירות חל מטעם כולל דכולל גם יין ותגלחת משא"כ לר"ל דלית לי' איסור כולל באיסור הבא מעצמו ק' ואולם לפי דרכנו הנ"ל י"ל דכיון דכהונה ונזירות הם ב' קדושות חלוקות דבאיסור הכהונה אסור רק קדושת הכהונה שלו ולא קדושת הנזירות ואילו באיסור שמפאת הנזירות אסור רק קדושת הנזירות שבו ולא קדושת הכהונה וע"כ הוי כתרי גברי ולא שייך כאן אאחע"א כלל ואולם זהו רק ר"ל לטעמי' דס"ל סברא הנ"ל דבב' איכיות בגוף אחד לא אמרי' אאחע"א וכנ"ל משא"כ ר"י סבר שפיר דאמרי' גם בכה"ג אאחע"א ע"כ הוצרך לתרץ דנזירות חל אכהונה מטעם כולל וע"כ שפיר הי' לו ראי' מכאן דגם באיסור הבא מעצמו אמרי' כולל:
ואולם לכאורה הא בורכא דהא אמר במכות שם בגמ' דתנא דמתני' דשם לית לי' כולל כלל מדלא תני שבועה שלא אחרוש בחול וביו"ט וא"כ גם לר"י אין לתרץ טעם המשנה משום כולל ואמנם י"ל דר"י יתרץ כתי' האחר בגמ' שם דמידי דאיתי' בשאלה לא קתני והיינו דבר שיכול בעצמו לשאול עליו ע"ש ברש"י ונזירות דתני במתני' יוקי בהזירו אביו דס"ל לר"י דהלכה היא בנזיר וכמבואר בנזיר (דף כ"ט) וחייב בנזירות זה אפי' כשהגדיל ואסור בטומאה ע' בירושלמי נזיר פ"ז ה"א ובתוי"ט שם ובשאלה ליתי' דלא מצי לאיתשולי אנזירות שהטיל אביו עליו וכמובן והא דהוכרח בגמ' שם לומר דהאי תנא איסור כולל לית לי' י"ל דאזיל בסברת ר"ל בנזיר שם דהא דאב מדיר בנו בנזיר רק מדרבנן הוא כדי לחנכו במצות וע"כ שפיר הוכרח לומר דהאי תנא איסור כולל לית לי' וכמובן ואדרבה יבואו גם עי"ז סברות דר"י ור"ל לטעמייהו וכמובן:
ואיך שיהי' עכ"פ גוף סברתנו הנ"ל שפיר ניתן להאמר דקדושת כהונה ונזירות דהוי ממש ב' קדושות בגוף אחד וא"כ לל"ב דתמורה הנ"ל דב' קדושות וגוף אחד מרוחקין טפי מב' גופין וקדושה אחת א"כ מדס"ל לר' יוחנן במנחות (דף מ"ח ע"א) דב' גופין וקדושה אחת חשיבי לגמרי כב' גופין וב' קדושות א"כ כ"ש דב' קדושות בגוף אחד חשיבי כב' גופין וב' קדושות וע"ע זבחים (דף ע"ה ע"ב) דר' יוסי בר זבידא מדמי שם להדיא ב' קדושות בגוף אחד לב' קדושות וב' גופין נפרדים ור' הונא ור' חזקי' תלמידי ר' ירמי' פליגי עלי' התם ואמרי מי דמי התם ב' קדושות וב' גופין הכא ב' קדושות וגוף אחד וא"כ עכ"פ לסברת ר' יוסי בר זבידא דה"נ ס"ל לר' יוחנן דמנחות הנ"ל לפי לישנא בתרא דתמורה הנ"ל וכנ"ל א"כ שפיר ניתן להאמר דלא שייך בהך דמכות אאחע"א כיון דהוי כב' גופין שונים ואין העובר על איסור הנזירות הוא העובר על איסור הכהונה וכנ"ל. [ואם אמנם י"ל דאין הקדושה היא העוברת רק האדם הוא העובר במה שמחלל את קדושת הכהונה שלו וא"כ אכתי העובר הוא אחד ועושה ב' עבירות אחת בחללו קדושת כהונתו וב' בחללו קדושת נזירותו עכ"ז גם כדברינו י"ל ומה גם דגם אם נאמר כסברת הדחי' הנ"ל יש ג"כ מקום לומר דלא שייך כאן אאחע"א כיון דחפצים הנאסרים הם ב' חפצים דבזה החפץ של האיסור הוא קדושת הכהונה שאסור לחללה והיא חפץ של איסור כמו הקדש דהוא חפץ איסור שאסור לחלל ולבזות קדושתו ע"י אכילה והנאה ובאיסור הב' קדושת הנזירות הוא החפץ של האיסור וע"כ כיון דב' קדושות האלה נפרדות הן דחשיבי כב' גופין וכנ"ל ע"כ ה"ל כאילו הי' כאן ב' חתיכות אוכלין דא"ל דאיסור אשר על זה ימנע מלחול איסור על חבירו ודו"ק ובאתי רק להעיר]:
והנני שב למקומי ואומר דיש לי להטעים עוד סברתי דבאיסורי מאכלות יש סברא מיוחדת לומר דאאחע"א מפאת דאיסור הקדום מפקיע השם אכילה וזה אם גם נאמר דגם איסור קרוי אכילה וזה עפ"י המבואר ברש"י בכורות (דף י' ע"א) אהא דאמרי' שם דנבלת בהמה טמאה בכל מקום צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין (דבלי מחשבה אין נחשבת אוכל) ופירש"י שם ד"ה נבלת בהמה טמאה וז"ל דסתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד שיש לה שני דחויין אחת שלא נשחטה ואחת טמאה היא עכ"ל וכן כתבו התוס' שם ד"ה נבלת וז"ל מה שיש חילוק בין טמאה וטהורה ואע"ג דתרוייהו לא מזבין אלא לעכו"ם כו' מ"מ מה שהיא טהורה משוה אוכל בראויות מועט הואיל וכשאינה נבילה אוכל גמור הוא לישראל כו' ובקונטרס נמי פי' נבלת בהמה טמאה סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה עוד יש עלי' שני דחויין כו' וגבי נבלת בהמה טהורה (דאמרי' התם דא"צ מחשבה) פי' דסתמא לאכילת עכו"ם דלא מאיסה ועוד לגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הילכך אינה צריכה מחשבה עכ"ל ולפי"ז י"ל ג"כ דאפי' אי נימא דאיסור מיקרי אוכל ואכילה דהוא דבר מסופק וככל דברינו מעלה עכ"ז י"ל דזהו רק בדבר שאין בו אלא איסור אחד משא"כ בדבר שיש בו ב' איסורין שפיר נפקע ממנו השם אוכל ואכילה ע"י ב' האיסורין וה"ז ממש כהך דטומאת אוכלין דמחלקי' בין דיחוי דאיסור אחד לדיחוי דב' איסורין דנבילה לח דה מיקרי אוכל הואיל ואין בה לישראל אלא איסור אחד משא"כ נבלת בהמה טמאה לא מקרי אוכל הואיל ויש בה ב' איסורין לישראל וא"כ ה"נ לענין שם אוכל ואכילה הנצרך לענין איסורין דכתי' בהו לא תאכלו יש לחלק ג"כ כן ולומר דאע"ג דאיסור אחד אין מפקיע שם אכילה מ"מ ב' איסורין מפקיעין ולפי"ז כשבאין ב' איסורין לחול כאחת על דבר הי' לנו לומר לכאורה דאין בכחם לחול כלל כיון דאם יחולו אדרבה יופקע שם אכילה מן הדבר ולא יהי' שוב איסור כלל כיון דרק אכילה אסר רחמנא אלא דז"א דכיון דרק ב' איסורים הוא דמפקיעים שם אכילה ולא אחד א"כ הרי אין לך לומר מכח סברא זאת רק דשניהם א"א שיחולו אבל עכ"פ אחד מהם הרי שפיר יש לו לחול כיון דע"י אחד לא יופקע השם אכילה וא"כ כיון דחד מינייהו יש לו לחול בהכרח שוב הדרינן לסברא דההכרח שיחולו שניהם מטעם האי מינייהו מפקית וכמובן ואולם זה יונח רק בב"א משא"כ בזא"ז היכא דיש כבר איסור אחד על דבר ובא לחול עליו איסור ב' אז שפיר י"ל דא"א לאיסור הב' לחול כיון דכשיחול גם הוא כבר יהי' ד' איסורין על הדבר ושוב אדרבה יופקע ממנו השם אכילה ויותרו לגמרי לכן אין בכח האיסור הב' לחול כלל ודו"ק היטב כי סברא אלימתא הוא בס"ד:
והנה ידעתי גם ידעתי כי המעיין יתפוס דראוי לומר להיפוך דכיון דאי לא יחול שוב הדבר אכילה הואיל ואין בו אלא איסור אחד וע"כ ממילא יש כאן גם האיסור הב' שאין לך להתירו מפאת שאינו אכילה שהרי אם תתירו אדרבה הרי הוא אכילה דכל כה"ג שהסברות מתהפכות יש לנו לתפוס צד האיסור וכמוכח מתוס' ב"מ (דף ל' ע"א) ד"ה אף דכתבו דעלה עלי' זכר פסולה הואיל ואי לא יופסל יהי' ניחא לי' ע"ש ורמזתי כבר ע"ז בתחלת דברינו בזה ואולם דע כי מתוס' עירובין (דף ל"א ע"ב) ד"ה ונתן מוכח קצת איפכא דאהא דאמרי' התם דאין הקדש מתחלל על הקרקע מילפותא דונתן הכסף וקם לו כתבו ז"ל וז"ל וא"ת דאמרי' במעילה בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חיברו תלוש א"נ התם חשוב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלושה עכ"ל וא"כ גם שם לכאורה הי' לנו לומר להיפוך דכיון דאם יחול החילול ויתקדש הבנין הרי לא יהי' עומד ליתלש ושוב יוחשב קרקע וע"כ שוב אין החילול חל ואין הקדושה נפקעת ממעות ההקדש ועכ"ז לא אמרי' כן רק תפסינן צד ההיתר וא"כ ה"נ דכוותה [הגם שי"ל והכי נראה דאין כוונת התוס' דב"מ דתפסינן צד הפסול רק כוונתם דתפסינן צד החלות הואיל ואם לא יחול יש לו לחול וע"כ תפסינן צד החלות של הפסול וה"נ בעירובין כוונתם דתפסינן צד החלות של החילול ואעפ"י שיש בו היתר והפקעת הקדש ממעות ההקדש וע"ע בתוס' כתובות (דף י"א ע"א) ד"ה מטבילין דכוונתם שם ג"כ כן דהואיל ואם יחול הגירות יהי' לו שליחות לכן הגירות חל עש"ה וא"כ לענין נידון דידן ג"כ יש לנו לתפוס צד החלות וראוי לאיסור הב' לחול עכ"ז אין מזה קושי' כל כך ויש מקום גם לדברינו ומסברא נראה דכל כה"ג שהסברות מתהפכות אזי הדבר תלוי בפלוגתא הנמצאת בכמה דוכתי אי אזלי' בתר מעיקרא או בתר בסוף ודברתי בזה במ"א ואכ"מ]:
והנה בגוף הדבר שהארכנו בו למעלה אי איסור מפקיע שם אוכל ע"ע בפי' הראב"ד על הספרא שמיני פרק ה' ברייתא י' דכ' אהא דהעיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וז"ל עדותו של ר' צדוק הוא להחמיר (לענין איסור) כי מפני שהציר אוסר את עירובו נפסלו המים שבו מלהכשיר מפני שהם כמים המעורבין שהן בטילין לפי שאינן לא לאכילה ולא לשתיה עכ"ל ומוכח ג"כ דאיסור מבעל שם משקה ואפי' איסור שאינו עצמותי רק הוא מכח תערובות ואולם נראה דשם שאני דכיון דהציר לאו משקה הוא לענין הכשר ע"כ גם המים שבו (ואע"ג דהם מחצה על מחצה עש"ה דאיירי במע"מ) כיון דאינם משקה גמור מפאת האיסור וע"כ הרי תערובות הזה הוא יותר אינו משקה ממשקה כיון דחציו לגמרי אינו משקה וחציו שהוא משקה הרי ג"כ אינו משקה גמור וע"כ בטל מתערובות הזה שם משקה והוא כענין ביטול ברוב דמיעוט שם משקה דתערובות הזה בטל ברוב שם אינו משקה שלו וביותר ביאור דכשבאין לדון על שמו של תערובות הזה בכלל אם שמו משקה או לא אזי כיון דהוא בכללו יותר אינו משקה ממשקה לכן ההכרח להחליט שמו לאינו משקה ולכן מתבטל גם מן המים שבו שם משקה ודו"ק היטב וא"כ אין ראיה מכאן אאיסור דעלמא ולפמ"ש למעלה דאף מידי דלא מיקרי אוכל לענין טומאה עכ"ז לענין איסור אפשר שיקרא אוכל א"כ בלא"ה אין ראיה מראב"ד הנ"ל כיון דראב"ד הנ"ל לענין הכשר טומאה איירי ובאתי רק להעיר:
וע"ע ש"ס גיטין (דף פ"ד ע"א) ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום כו' ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט כו' איבעי' להו ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר מהו אמר אביי היא היא רבא אמר אפשר דאכלה ולקיא כו' עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דאביי ורבא נחלקו פה בחברא הנ"ל אי מניעת איסור נחשב כאילו הי' הדבר בעצם בלתי אפשרי ונחשב איסור אשר על החזיר המונע מלאכלו כאילו בעצמותו לא הי' אוכל ולא הי' אפשרי האכילה וכדמדמי לי' אביי לע"מ שתעלי לרקיע ואמר היא היא א"ד מניעת איסור לא חשיבא כמניעה עצמיית וחשוב אוכל איסור אוכל ואפשרי האכילה שפיר אלא דארי' דאיסורא רביע עלי' וכסברת רבא דאמר אפשר דאכלה ולקיא וע"ע יבמות (דף נ"ז ע"א) איתמר רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה כו' ומוכח ג"כ דזהו פלוגתא דרב ושמואל אי מניעת איסור כמניעה עצמותית חשיבא דהא בפחותה מבת ג' לכ"ע אין לה חופה הואיל ובעצם אינה ראויה לביאה וא"כ הפלוגתא אי יש חופה לפסולות הוא רק אי מניעת איסור מיחשיב כמניעה עצמותית וכמובן ולפי"ז אוכל איסור לרב ורבא חשוב אוכל ולשמואל ואביי לא חשוב אוכל וכמובן ויש לפלפל בזה הרבה מאוד יפה באתי רק להעיר: