אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל נו

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל נו

כלל נה

אין עונשין מן הדין. אדבר קצת בטעמא דהך מילתא דאין עונשין מן הדין:

א) ע' רש"י פסחים (דף כ"ד ע"א) ד"ה אין מזהירין מה"ד שכ' וז"ל אין מזהירין מדין ק"ו אעפ"י שאדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו עכ"ל ומוכח קצת מלשון רש"י דאין הטעם בהא דאעמה"ד מפאת דק"ו אדם דן מעצמו וחיישי' שמא טעה ויש פירכא על הק"ו דא"כ מה זה שכ' רש"י אעפ"י שאדם דן כו' אינה אזהרה כו' ומאי אעפ"י אדרבה הואיל ואדם דן ק"ו מעצמו אינה אזהרה ללאו הל"ל [דכמו דאעמה"ד מטעמא דחשש פירכא ה"נ מצינן למימר והכי מיסתבר וודאי לומר דהיינו נמי טעמא דאין מזהירין מה"ד דאפי' בעונש מפורש ורק האזהרה אינה מפורשת ונלמדת בק"ו נמי יש לנו לחוש שמא טועה בדין הק"ו ויש עליו פירכא ונמצא שאין כאן אזהרה וא"א להמיתו ולהלקותו דמיתה ומלקות בעי אזהרה וכן מבואר בס' גנת וורדים כלל א' דטעמא דחשש פירכא הוי נמי לענין אין מזהירין מה"ד כמו לענין אעמה"ד ע"ש והוא פשוט]:

ואולם אם נאמר דהא דאין מזהירין ועונשין מה"ד מדה מסורה כך מובן שפיר לשון רש"י ז"ל הנ"ל דה"ק אעפ"י שאדם דן ק"ו מעצמו היינו אעפ"י שהתורה נתנה כח אל האדם לדון דין ק"ו עכ"ז לא נתנה לו כח זה בתוקף גמור שיהי' דינו דין גמור להחשב אזהרה ודו"ק ואולם אם הטעם בהא דאין מזהירין כו' משום דדן מעצמו ואיכא למיחש שמא טעה א"כ הרי הא דדן מעצמו הוא עצמו סבת הא דאין מזהירין וא"כ וודאי דלא ה"ל לרש"י למיכתב אעפ"י כיון דאדרבה זהו הסיבה דאין מזהירין מה"ד ובאתי רק להעיר:

ב) ע' שם (דף כ"ד ע"ב) תוד"ה אמרת דאהא דאמר התם מנין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיו לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין כו' כתבו התוס' שם ד"ה אמרת ק"ו וז"ל תימא היכי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש דנילף מנבילה בג"ש שלא תיאסר בהנאה כמו נבילה שאינה אסורה בהנאה כו' ואור"ת דבההוא קרא דאנשי קודש כתי' בי' נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשי' קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק"ו דגמרי' מקדשים ולא מנבילה וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא כו' עכ"ל.

והנה לפי המבואר בפתיחה כוללת להפמ"ג ז"ל דהא דלקולא ולחומרא לחומרא דרשי' הוא רק מטעם ספק [וע' אתוון דאורייתא כלל י"ח הבאתי כמה ראיות לסברא זאת] א"כ מה זה הקשו דבלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא הא איכא נפקותא לשבועה אם נשבע שלא יהנה מבב"ח ועבר ונהנה והתרו בו אשתיהם אשבועה ואבב"ח דאי מטעמא דלחומרא מקשי' א"כ ממ"נ שפיר לוקה או אבב"ח או אשבועה משא"כ השתא דילפי' האיסור הנאה מק"ו א"כ ה"ל האיסור הנאה איסור וודאי ואין השבועה חלה דה"ל מושבע ועומד ואק"ו נמי ליכא מלקות דאעמה"ד ועל כרחך דהא דאעמה"ד ג"כ הוא רק מטעם ספק דשמא יש פירכא על הק"ו וא"כ שוב שפיר גם לפי הק"ו ממ"נ לוקה וא"כ שפיר הקשו דתיפוק לי' דלחומרא דרשי' ודו"ק ואולם זה תלוי אם יש מלקות אהנאת בב"ח ע' מל"מ פ"ה מיסה"ת ואי לא חשוב התראת ספק בכה"ג דמתרין בו אשתים ואין יודעין על איזה מהם עובר וע' תוס' זבחים (דף ע"ח ע"א) ד"ה הפיגול דלא מיחשיב להו ה"ס בכה"ג וגם יש ספק אי ק"ו חשוב מושבע ועומד כיון דאינו מפורש בתורה והדברים עתיקים וע' לקח טוב כלל ב' ובאתי רק להעיר [א"ה ההערה הזאת כבר הזכרתי בשינוי באתוון דאורייתא כלל י"ח שם ואין מדרש בלא חידוש]:

ג) יש לעיין לדעת האומר דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דמשש פירכא על הק"ו א"כ היכא דיש ב' עדים כשרים דאחד עבר עבירה דמלקות ויש ב' עבדים המכחישים אותם יופטר דהא עבד פסול לעדות רק מק"ו לעולא בב"ק (דף פ"ח ע"א) ומה אשה שהיא ראוי' לבוא בקהל פסולה לעדות כו' וא"כ ניחוש דשמא יש פירכא על הק"ו וא"כ ה"ל תרי ותרי ופטור וא"כ א"א לענוש מספק וי"ל דהעבדים הוי עשאאי"ל דאם יזימום יופטרו הזוממין כיון דלהקל דרשי' ק"ו ואמרי' שהם פסולים גם זולת ההזמה ואין הזוממין חייבין כלום ואולם י"ל דכיון דאילו ידענו פירכא שעל הק"ו אז היה להם הזמה לכן מיחשיב זה יכול להזימה וזה תלוי לכאורה אי הא דעדות שאאי"ל הוא מטעם משקר או הוא גזה"כ בעלמא דאם הוא מטעם משקר דכשאין לו הזמה אינו מתיירא להעיד שקר א"כ כאן נמי כ"ז שלא נודע הפירכא אין מתייראים משא"כ אם הוא גזה"כ בעלמא בעי' רק בעצם יכול להזימה ובעצם שפיר י"ל דמיחשיב יכול להזימה במה שיש אל העדות הזמה אילו הי' נודע הפירכא וזה תלוי בספק אי דבר של ספק מיקרי ראוי ע' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ויבואר במ"א אי"ה בארוכה:

והנה לפמ"ש בלקח טוב כלל ב' דאפי' למ"ד דאעמה"ד הוא מחשש פירכא עכ"ז החשש פירכא הוא רק חשש מיעוט ואעפ"כ שפיר אעמה"ד דאע"ג דבד"נ אזלי' בתר רובא עכ"ז היינו רק היכא דהרוב מורה רק שיש עדים ועיקר הריגתו הוא ע"י העדים וכגון רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דמורה הרוב רק דאין הכחשה בין העדים ושיש כאן העדאת עדים ואז הוא נהרג שפיר ע"י העדים משא"כ היכא דעצם החיוב שלו בא מן הרוב אז לא מהני רוב לחייב בד"נ כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם מפאת דאין הולכין בפ"נ אחרי הרוב עש"ה ולפי"ז ניחא גם כאן דגם כאן הרוב מורה רק שיש עדים כשירים לבד ושאין להם הכחשה והעונש שלו בא שוב שפיר מכח העדים וע"כ בכה"ג שפיר ענשינן וכנ"ל ואולם יש חילוק קצת בין נידון זה לנידון דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דשם הרוב מורה רק שאין הכחשה בין העדים הכשרים עצמן ושיש כאן ב' עדים כשרים משא"כ כאן דעדים הכשרים הא בלא"ה כשרים הן אלא שהרוב מורה שאין להם הכחשה מעדים אחרים ושיש להאמינם משום הכי וא"כ זה שפיר עונש מכח הרוב ודו"ק:

והנה נתיישבתי עוד דד"ז אי יש לדון פסול עבד לעדות מק"ו מפאת דיוכל להסתבב מזה עונש אם יכחישו ב' עדים אחרים כשרים המעידים על עונש הנה הוא תלוי בפשיטות אי הא דאעמה"ד הוא רק אם הדין בא מיד על מידי דעונש א"ד איתי נמי להאי כללא אפי' היכא דהדין איננו על מידי דעונש רק שהוא דבר אשר בהסתבבות יוכל להסתבב ממנו עונש וכבר הארכתי בספק זה בלקח טוב שם כלל ב' ואולם גם בספק זה העליתי שם דתלוי בטעמים דאעמה"ד ושאם הטעם מחשש פירכא אזי גם בהסתבבות אעמה"ד דסוף סוף שמא יש פירכא על עיקר הק"ו ונמצא שאינו מחויב את העונש הבא מהסתבבותו עש"ה וע"ע לקמן כלל ס"א ובאתי רק להעיר:

ד) דע דטעם המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) בהא דאעמה"ד דהוא משום דהלמד בק"ו חמור תמיד מן המלמד וע"כ אינו מתכפר בעונש אשר במלמד וע"כ פטור מלבד מה שהמהרש"א שם הביא דוגמא לזה מדברי הסמ"ג בהא דמעביר כל זרעו למולך והם מובאים לעיל כלל נ"ג הנה יש לזה דוגמא עוד בגמ' מכוח (דף ב' ע"ב) דאמר דעדים זוממין פטורין מגלות מק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הן שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו ופריך והיא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה כו' ודוגמת זה גם כן כתבו התוס' בפסחים (דף ל"ב ע"ב) ד"ה מעילה וז"ל תימא נימא היא הנותנת דשאר מצות שבכרת שהן חמורות אין לזדונן כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה כו' ע"ש שהביאו ראיה לזה מהך דמכות [ושוב ראיתי בגליון הגרע"א ז"ל במכות שם שציין לעיין בתוס' פסחים הנ"ל] וע"ע דוגמא לזה בפיה"מ להרמב"ם תרומות פ"ז מ"א דאהא דתנן שם במשנה האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כ' ז"ל וז"ל לא חייב השם יתברך בחומש אלא למי שאכל בשגגה הוא אומרו ואיש כי יאכל קודש בשגגה וגו' אבל במזיד אינו חייב חומש כי עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין עכ"ל ז"ל וכ"כ ז"ל בפיה"מ מעילה פ"ו וז"ל וכבר ביארנו שהמעילה אין מזיד חייב בה לפי שעונו גדול מלכפר בתשלומים וקרבן אבל חייב בה שוגג כו' עכ"ל ז"ל:

ה) יש להביא ראיה לטעמא דמהרש"א הנ"ל דהא דאעמה"ד הוא משום דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואינו מתכפר בעונש המלמד מש"ס קידושין (דף ל"ז ע"א) דס"ל התם לר' ישמעאל דכל מקום שנא' בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ואיתא התם א"ל ר"ט הרי שבת שנאמר בו מושבות ונוהגת בין בארץ ובין בח"ל א"ל שבר מק"ו אתיא ומה מצות קלות נוהגות בין בארץ ובין בח"ל שבת חמורה לא כ"ש עכ"ל הגמ' וק' דנימא אעמה"ד ובשלמא לטעם המהרש"א הנ"ל ניחא דבהך דקידושין הא לא שייך טעם המהרש"א הנ"ל שהר א"א לך לומר דעונשי שבת נוהגים רק בעובר בא"י אבל בעובר בח"ל אין מתכפר בעונש דהא ודאי אין השבת בח"ל חמור מן השבר אשר בא"י ואדרבה ח"ל קיל מא"י וסברת הה"א הרי הוא דאין השבר נוהג כלל בח"ל כיון דכתיב ביה מושבות וא"כ נהי דילפיני דנוהג גם בח"ל מק"ו משאר מצות דנוהגים בח"ל עכ"פ אין השבת בח"ל חמור מן השבת אשר בא"י [ובמ"א כתבנו דהמצות כולם ואפי' אותם הנוהגות בח"ל עכ"ז עיקר יחוסם לא"י וכן מבואר ברמב"ן עה"ר והארכנו בזה במ"א ואכ"מ] וכ"ז יונח רק לטעם המהרש"א הנ"ל משא"כ לדברי האומר דמדה מסורה כך או לטעמא דשמא יש פירכא על הק"ו שפיר קשיא וכמובן:

ואולם לכאורה גם לטעם המהרש"א הנ"ל עדן לא הונח דהא טעם המהרש"א הנ"ל. שייך רק בהא דאעמה"ד משא"כ הא דאין מזהירין מן הדין הרי לא יתכן בו טעם המהרש"א הנ"ל דלענין האזהרה מה בכך שהלמד חמור ואדרבה כיון שהלמד חמור כ"ש שיש לו להיות מוזהר עליו שלא לעשותו ושפיר יש לדון האזהרה מדין ק"ו ורק לענין העונש הוא די"ל דכיון דהלמד חמור מן המלמד ע"כ אינו מתכפר בעונש אשר למלמד וצריך עונש חמיר טפי להתכפר בו אבל אזהרה שפיר יש לנו ללמוד מק"ו וכמובן ועל כרחך דהא דאין מזהירין מה"ד הוא מטעמא אחרינא לא מטעם המהרש"א הנ"ל וכן מצאתי כתוב בס' חדושי הלכות לאבי הגאון מליסא ז"ל על מס' כריתות בתחילתו דהא דאין מזהירין מה"ד יש לו טעם אחר בהכרח מטעם המהרש"א הנ"ל והוא ז"ל מכריח זה שם מהא דבמכות (דף י"ז ע"ב) אמרי' דאפי' למאן דס"ל עמה"ד מ"מ אין מזהירין מה"ד ומאן דס"ל עונשין על כרחך ל"ל טעם המהרש"א הנ"ל ואפ"ה ס"ל אין מזהירין וא"כ על כרחך הא דאין מזהירין אית לי' טעמא אחרינא עכת"ד ז"ל בזה ולפענ"ד אין צורך לראי' כלל בזה דהרי גוף טעם המהרש"א ז"ל לא יתכן כלל ואין לו התחלה כלל לענין האזהרה וכמו שכתבנו וא"כ לכאורה בהך דקידושין אכתי תקשי גם למהרש"א הנ"ל דהא כיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת א"כ כיון דמושבות משמע רק א"י לר' ישמעאל אם כן הרי גם אזהרה ליכא לח"ל וא"כ אכתי תקשי דמה מהני הק"ו דמה מצות קלות כו' הא אין מזהירין מה"ד וכמובן וי"ל דבאמת הרי גם הבערה היא בכלל המלאכות וא"כ הרי ישנה באזהרה כללית דלא תעשה כל מלאכה ובאזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה הרי לא נאמר מושבותיכם וא"כ זאת האזהרה הכללית הרי ישנה שפיר גם בח"ל אלא דלולי הק"ו הייתי אומר דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אפקי' להבערה מכלל האזהרה הכללית והוא מיעוט בפירוש במושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בח"ל וא"כ כיון דמהני הק"ו לומר דהאי מושבותיכם לאו להכי אתי שוב שפיר קמה לה הבערה בכלל האזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה אשר ישנה בפשיטות גם בח"ל ואין אזהרת הבערה נלמדת עתה בק"ו כלל רק היא מפורשת בקרא דלא תעשה כל מלאכה וכמובן ולענין מה דיצאת הבערה לחידושה זה שפיר נוהג גם בח"ל ממ"נ דלמ"ד דללאו יצאת א"כ הרי יצאת לקולא לומר שאין בהבערה מיתה וכרת וא"כ הקולא ודאי דנוהגת שפיר גם בח"ל ולמ"ד נמי דלחלק יצאת עכ"ז לא קשיא לא מיבעיא אם נאמר דחילוק האזהרות לא מיחשב אזהרה מה"ד כיון דהוא רק חילוק האזהרות של אזהרה הכתובה כבר בפירוש ואיננו לימוד על אזהרה מחודשת א"כ הא בפשיטות ל"ק אלא אפי' נאמר דחילוק האזהרות ג"כ נחשב לימוד אזהרה מה"ד כיון דלולי הלימוד הייתי אומר דאינו רק אזהרה אחת על הכל ועתה ע"י הלימוד מה"ד אנו אומרים דיש אזהרה מיוחדת על כאו"א וא"כ האזהרה המיוחדת בכל אחד ואחד הרי נלמדת איפוא מה"ד עכ"ז ג"כ ל"ק דהא הא דהבערה לחלק יצאת הוא רק לענין חטאות וכמבואר בשבת (דף ע' ע"א) וא"כ הא לא שייך בזה כלל הא דאין מזהירין מה"ד דחטאת הא לא בעי אזהרה וכמבואר במכות (ד' י"ג ע"ב) ואולם עדיין יל"ע דהא דבעי' הבערה לחלק רק לחטאת בשבת שם נראה דזהו רק לדידן דליכא מכות בשבת משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו משא"כ בהך דקידושין דהוא מימרא דר' ישמעאל ואיהו הא ס"ל במכות (דף י"ג ע"א) דחייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים וא"כ הרי צריך החילוק גם לענין מכות ע' רש"י מכות (דף כ"א ע"ב) ד"ה ואין חילוק מלאכות ביו"ט וא"כ מלקות הא שוב שפיר בעי אזהרה וא"כ הרי הדק"ל וכמובן ואולם י"ל בפשיטות טפי דל"ש כאן כלל הא דאין מזהירין מה"ד דזה שייך רק היכא דאנו באין ללמוד את האזהרה עצמה מק"ו משא"כ כאן דאנו אומרים רק ומה שאר מצות שהם קלות נוהגות האזהרות האמורות בהן בין בארץ ובין בח"ל שבת שהיא חמורה א"ד שתנהוג האזהרה האמורה בה בין בארץ ובין בח"ל וא"כ הרי הק"ו מגלה רק דאזהרה האמורה בשבת קאי גם אח"ל ואין כאן כלל איפוא לימוד אזהרה מק"ו וזה עדיף עוד מהך דיבמות (דף ס"ח ע"ב) דאמר וכי מזהירין מה"ד ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא דכאן הוי עוד יותר רק גילוי מלתא בעלמא מהתה ע"ש ותבין ואם כן הדרינן להוכחתנו דמהך דקידושין מוכח כטעם המהרש"א הנ"ל בהא דאעמה"ד דרק טעם המהרש"א הוא דלא שייך בהך דקידושין לענין עונש משא"כ שאר הטעמים הא שייכי שפיר וכנ"ל וא"כ לשאר הטעמים הא תקשי שפיר דמאי קאמר שבת מק"ו אתיא כו' הא אעמה"ד ור' ישמעאל ס"ל בהדיא בירושלמי יבמות פי"א ה"א דאעמה"ד ע"ש ובאתי רק להעיר:

ודע דמה שכתבנו למעלה דדברי הגמ' קידושין (דף ל"ז ע"א) הנ"ל הם מוסבים אמושבות דכתיב בהבערה הוא רק לשיטת רש"י שם ד"ה והרי שבת משא"כ לשיטת התוס' שם קאי אקרא דכתיב שבת הוא לד' בכל מושבותיכם וא"כ לא יתכן התירוץ הא' אשר כתבנו לענין האזהרה מפאת דע"י הק"ו קמה לה הבערה באזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה דהא מיעוטא דמושבות דכתיב בקרא שבת הוא לד' בכל מושבותיכם קאי נמי אכל מלאכות שבת ומוסבת גם על אזהרה הכללית הנ"ל וכמובן וא"כ הרי גם לאזהרה הכללית הנ"ל אנו צריכין לדין ק"ו לשתהי' נוהגת גם בח"ל ואולם התירוץ הב' אשר תרצנו למעלה דכאן לא שייך הא דאין מזהירין מה"ד כיון דהלימוד מה"ד מורה רק היות האזהרה הכתובה כבר בשבת מוסבת גם על ח"ל זה שפיר שייך גם לשיטת התוס' הנ"ל וכמובן:

ודע דגם לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל מוכח לכאורה קצת דמפאת מושבות דכתיב בהבערה הי' הה"א דגם שאר המלאכות כולן לא ינהגו בח"ל דאל"כ ה"ל לר"ע למימר הרי שבת שנא' בו מושבות בהבערה ונוהגת בין בארץ ובין בח"ל ומדאמר סתמא הרי שבת שנא' בו מושבות ונוהגת בין בארץ כו' מוכח דהה"א הי' על כל מלאכות שבת דלא ינהגו בח"ל וצע"ק דמנ"ל הא הא כיון דאזהרה הכללית דלא תעשה כל מלאכה לא נאמר בה מושבות א"כ הא ה"ל הבערה יצאת לידון בדבר החדש במושבות דכתיב בה לומר שלא תנהוג בח"ל וא"כ למ"ד בזבחים (דף מ"ט ע"ב) דדבר שיצא לידון בדבר החדש כללי' נמי לא גמר מיני' א"כ ה"נ לית לן למילף שאר מלאכות מהבערה שלא ינהגו בח"ל ובאתי רק להעיר:

ו) יש להעיר לטעם המהרש"א הנ"ל דהא דאעמה"ד הוא משום דהלמד חמור ממלמד ולא יתכפר בעונש המלמד ואין להענישו בחנם מש"ס סנהדרין (דף ע"ג ע"א) דיליף דרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו (ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף) בק"ו מנערה המאורסה ומה נערה מאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להורגו עאכ"ו ופריך וכי עונשין מה"ד כו' והשתא לטעם המהרש"א הנ"ל מאי קושיא והרי טעם זה לא שייך רק כאשר העונש הוא לכפרת הנענש משא"כ כאן דהריגת הרודף לאו בשביל כפרתו כלל הוא שהרי עדיין לא הרג את הנרצח ואמחשבת ורצון רציחה הרי ליכא עונש מיתה והריגתו הוא רק עבור הצלת הנרדף וכדאמר דניתן להצילו בנפשו וא"כ מה בכך דלא יהי' כפרה לרודף בהריגתו והרי אין אנו חוששין כאן כלל על כפרתו רק הורגין אותו עבור הצלת הנרדף ותו דאיך שייך כאן לומר דלא יהיה לרודף כפרה בהריגתו ואטו רוצה להרוג חמור מהורג ממש דמתכפר במיתת ב"ד וצע"ג:

ודע דלטעם המהרש"א הנ"ל יש לחדש ג"כ דבבן סורר ומורה לא שייך כללא דאעמה"ד דהא שם נמי אין המיתה עבור כפרתו כלל כדי שיתכפר על מה שעבר כבר דמה שעבר הא אין בו חיוב מיתה כלל ומיתתו רק על שם סופו וכמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) במשנה בן סו"מ נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב כו' ובגמ' שם (דף ע"ב ע"א) תני' ריה"ג אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סו"מ שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב כו' וע"ע שם (ד' ס"ח ע"ב) דפריך אקטן בן סורר מנלן דפטור וקמתמה הש"ס היכא אשכחן דענש הכתוב (לקטן) דהכא בעי קרא למיפטרי' ומשני אנן הכי קאמרי' אטו בן סו"מ על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפי' קטן נמי כו' הרי דקטן נמי דלאו בר כפרה הוא כלל דאין בו דעת לשיוצרך כפרה ואעפ"כ ה"א דיתחייב ע"ש סופו וע"ע שם (דף מ"ו ע"א) בגמ' דאמר דוכי יהי' באיש חטא משפט מות אתי' תיבת חטא למעוטי בן סו"מ וז"ל הגמ' חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בן סו"מ שעל שום סופו נהרג כו' עכ"ל הגמ' הרי דהריגת בן סו"מ איננה לכפרה על החטא אשר עבר כלל רק ע"ש סופו וא"כ הא לא שייך בי' טעם המהרש"א הנ"ל דכיון דחמור לא יתכפר בעונש המלמד דמה בכך דלא יתכפר הא בלא"ה אין המיתה לכפרתו כלל רק ע"ש סופו שלא יוסיף לחטוא יותר וכנ"ל:

ואולם י"ל דבבן סו"מ נמי היכא דהלמד חמור ממלמד ועבר עבירה גדולה יותר אולי אין התורה חוששת עוד לתקנתו כלל ואין מחייבתו מיתה עבור תקנתו כדי שימות זכאי כו' וכעין הא דהלעיטהו לרשע וימות ע' ב"ק (דף ס"ט ע"א) ועי"ל סברא אחרת דאין לדון בבן סורר דין ק"ו כלל וזה לפמ"ש הראב"ד בפירושו לספרא תזריע פרק ט' ברייתא י"ד וז"ל ואע"ג דק"ו הוא אפ"ה איצטריך קרא שהרי אין לנו בנגעים לדון מק"ו כי כולם גזירות מלך הן עכ"ל ועמ"ש בכלל ס"ט ולפי"ז לפי המבואר בירושלמי סנהדרין פ"א ה"א כל אילין מילייא לא מסתברא דלא חילופין (כל הדברים שנאמרו בבן סורר הם בהיפוך מן הסברא) תדע לך שהוא כן מי הי' בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת (שאין דרכה בכך) ופטרה תורה את הבת וחייבה את הבן מי הי' בדין שיהא חייב הקטן או הגדול הוי אומר גדול ופטרה תורה את הגדול (ביותר משיקיף זקן) וחייבה את הקטן (ממנו משיביא ב' שערות עד שיקיף) כו' ללמד שכולן אינן אלא בגזירת מלך עכ"ל הירושלמי וא"כ כיון דדיני בן סורר כולם גזירות מלך הן שוב אין לדון בהם דין ק"ו כלל וכדברי הראב"ד ובאתי רק להעיר]:

והנה עפ"י דרכנו זה דכל שהוא נידון על שם סופו ואין העונש על המעשה שעשה כבר אזי עונשין בו מה"ד יש לחדש עוד דגם במלקות דמוציא שם רע עונשין מה"ד וזה עפ"י מה שמצאתי בספר ש"ך עה"ת פ' תצא עה"כ ובא אלי' ושנאה וז"ל ובמדרש ובא אלי' ושנאה ר' יהודה אומר אם בא עליה לוקה ואם לא בא עלי' אינו לוקה מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה עבר אדם על ואהבת לרעך וגו' סופו לעבור על לא תקום ולא תטור ועל לא תשנא את אחיך וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים כו' ע"כ ע"ש שהרבה להקשות על המדרש הנ"ל וכתב לבסוף בכוונת המדרש דמלקות זה (של מש"ר) אינו לפי שהוא הוציא שם רע אלא סופו לעבור על עבירה חמורה ויותר טוב הוא שילקה זכאי ואל ילקה חייב כו' עכ"ל ז"ל:

והנה דברי המדרש הנ"ל שהביא אינם במדרש רבה ותנחומא שלפנינו רק הם בספרי על הכתוב הנ"ל עש"ה והנה לפי הבנתו ז"ל בדברי הספרי דמלקות דמש"ר איננו על חטא הוצאת הש"ר בעצם רק על שם סופו דמוטב שילקה זכאי כו' וכהך דבן סו"מ דש"ס סנהדרין הנ"ל א"כ גם לענין מלקות דמש"ר ראוי לומר דעמה"ד וכמו שכתבנו כן לענין בן סו"מ וכמובן ואולם גוף הבנתו ז"ל הנ"ל בדברי הספרי צ"ע מגמ' מכות (דף ד' ע"ב) דר' יהודה יליף דלשאב"מ לוקין עליו ממש"ר ע"ש [ועש"ה בש"ך עה"ת שיתר דבריו שם בזה תמוהים מאוד מגמ' מכות הנ"ל ומגמ' כתובות (דף מ"ו ע"א) דס"ל לרבנן דראב"י באמת דדין דמש"ר הוא בין בבעל ובין בלא בעל וצע"ג] ואי איתא מאי ראי' הא במש"ר שפיר לקי אע"ג דאין בו מעשה כיון דהמלקות הוא על שם סופו וכמו בן סו"מ דעצם החטא אינו ראוי למיתה וכש"ס סנהדרין הנ"ל וכי בשביל שאכל תרטימר בשר כו' ואעפ"כ ענשתו תורה מיתה על שם סופו א"כ ה"נ נהי דעצם החטא אין ראוי למלקות משום דאין בו מעשה עכ"ז שפיר ענשתו תורה מלקות על שם סופו:

ואולם י"ל דהא דאמר בספרי הנ"ל מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור כו' איננו עוד מדברי ר' יהודה רק הם דברי הספרי עצמו והוא מאמר בפ"ע ודברי ר' יהודה הם רק אם בא עליה לוקה ואם לא בא עלי' אינו לוקה [וזה שלא כהבנת הש"ך עה"ת ז"ל שם שהבין שם דגם הך דמכאן אתה אומר כו' הוא עדיין מדברי ר' יהודה] וא"כ י"ל דר' יהודה לית לי' באמת סברא הנ"ל דמלקות דמש"ר הוא על שם סופו וס"ל רק דהוא משום עונש על החטא כשאר מלקיות שבתורה ולכן שפיר יליף מכאן דלשאב"מ לוקין עליו וכמובן וא"כ עכ"פ לסברת הספרי הנ"ל הנה קמו דברינו דבמש"ר עמה"ד וכמובן. [ודע דפלוגתא דר' יהודה עם הספרי הנ"ל י"ל בפשיטות עפ"י גמ' סנהדרין (דף פ"ו ע"א) דסתם ספרי ר"ש וא"כ י"ל דלטעמייהו אזלי עפ"י פלוגתתם בסנהדרין (דף כ"א ע"א) דר' יהודה ס"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ור"ש ס"ל דדרשי' טעמא דקרא וע"כ ה"נ ר"ש לטעמי' דריש טעמא דמלקות דמש"ר דהוא על שם סופו וכנ"ל ור' יהודה לטעמי' דלא דריש טעמא דקרא ולכן אין לנו לדרוש טעם זה ולהוציא מלקות דמש"ר מכלל שאר מלקיות לומר דמלקות דמש"ר הוא על שם סופו ואין לנו אלא גוף הדין הנאמר בתורה דמש"ר לוקה וע"כ שפיר יליף מיני' דלשאב"מ לוקין עליו:

ודע דסברתנו זאת דבבן סו"מ ומש"ר (לסברת הספרי הנ"ל) דנידונין על שם סופם ענשינן בהו מה"ד י"ל עוד כן בפשיטות טפי גם שלא עפ"י טעם המהרש"א סנהדרין הנ"ל בהא דאעמה"ד רק גם לטעמא דמדה מסורה כך ג"כ י"ל בפשיטות כן דכיון דהם נידונין על שם סופם א"כ הרי אין המלקות מפאת עונש על מה שעשו כבר רק הוא מפאת ובתורת תקנתם דממיתין ומלקין אותם כדי שימות הבן סו"מ זכאי ולא יוסיף המש"ר לחטוא חטאים עצומים טפי וא"כ י"ל דמיתה ומלקות כי הני לאו בכלל עונשין הן כלל כיון דאינם בתורת עונש על החטא כלל רק בתורת תקנת האדם על העתיד וע"כ לא קאי עלייהו כלל מדת אין עונשין מה"ד וכמובן ובאתי רק להעיר:

ז) בס' שושנת העמקים (כלל א') כ' ששאל אותו משכיל אחד לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד משום דשמא יש פירכא דא"כ איך עושין ק"ו להקל ע"ש והנה כבר כתובה הערה זאת בס' לב שמח על ס' המצות להרמב"ם בשורש הב' ע"ש שהביא דברי הרמב"ן שם שכ' ולענין שחיטת פסח שדוחה שבת אמר להם הלל לזקני בתירא נהי דג"ש לא גמריתו ק"ו איבעי לכו למידן אמרו ק"ו פריכא הוא הנה שמאשים חכמתם מפני שלא דרשו מעצמם ק"ו לחלל שבת בשחיטת הפסח בק"ו מן התמיד שהמדות האלה כדבר מפורש בתורה הן עכ"ל וכ' ע"ז בעל לב שמח וז"ל ומטוני' הא איהו (הרמב"ן ז"ל) כ' תו התם ויש עם המדות האלה תנאים ותנאי הק"ו שאין עונשין בו לא מלקות ולא מיתת ב"ד כו' וכדבריו כן הוא וודאי דהלכתא פסיקתא דאין עונשין מה"ד ותימא על עצמו מעצמו כו' דא"כ מה זה שאמר הלל לבני בתירא איבעי' לכו למידן ק"ו שתדחה שחיטת הפסח את השבת כי אם אין בק"ו כח להביא עונש ואפי' קל במלקות איך יהי' בו כח לדחות שבת שחמור ושקול ככל התורה כולה וחייבין עלי' סקילה. זו וודאי קושי' היא ולא אדע לה תירוץ נכון לדעת הרמב"ן אבל לפי דעת הרב יש לתרץ דאעפ"י שהזכיר להם ק"ו לרמז בעלמא הי' אומר להם כן ולא על הק"ו אמר לסמוך אלא על משמעותא דקרא כו' עכ"ל ז"ל הנה דס"ל לבעל הלב שמח לפי האמת דאין עושין ק"ו להקל בשבת להתיר מלאכת שבת מק"ו וק' טובא מיומא (ד' פ"ה ע"א וע"ב) דיליף דפ"נ דוחה שבת מק"ו ומיבמות (דף ז' ע"א) וסנהדרין (דף ל"ה ע"א וע"ב) דבעי למילף דמיתת ב"ד וקבורת מת מצוה ידחו שבת מק"ו וצ"ע ובאתי רק להעיר:

ח) שמעתי שבס' נקרא תורת חסד והוא ספר על כללים כ' בטעמא דאעמה"ד דהוא משום דק"ו לא הוי מפורש בתורה ולא דמי לחסימה עכת"ד ואין הס' הזה בידי לעיין בו והנה הטעם הזה יתכן רק במלקות ולא במיתת ב"ד דאינו נלמד מחסימה וע' תמורה (דף ט' ע"א) אביי אמר טוב ברע לקי טוב בטוב לכ"ש ורבא אמר אעמה"ד ואביי אמר לך האי לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע וי"ל דאביי לטעמי' דס"ל דכל ק"ו כה"ג חשוב כמפורש ע' סנהדרין (דף פ"ט ע"א) דס"ל לאביי דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי והי' רשאי לומר כה אמר ד' ע"ש ושם איירי ג"כ בק"ו כי האי דתמורה ע"ש דלא איירי בק"ו שהוא במתכונת קולא וחומרא ומה פלוני שיש לו קולא פלונית יש לו חומרא פלונית זה שאין לו קולא פלונית כו' רק איירי בק"ו ומה עילם שלא שא אלא לעזור את בבל כו' והיינו ק"ו כי האי דתמורה דאטו מי גרע העושה עצמו ממסייע עש"ה בסנהדרין וע"כ אביי לטעמי' שפיר ס"ל דבק"ו דכה"ג עונשין מ"ה ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ב' וי"ל עוד דאביי לטעמי' דס"ל בנזיר (דף ל"ח ע"ב) דלוקין אלאו שבכללות ולא בעי' דומי' דלאו דחסימה וע' פסחים שלהי פרק ב' ואולם לפי"ז גם אק"ו גמור שהוא במתכונת קולא וחומרא הי' ראוי שיהי' עונשין ובאתי רק להעיר וע"ע בבעה"מ מכות סוגי' דביטלו ולא ביטלו דכ' דמלקות דחייבי כריתות לא ילפי' להו לריש לקיש מחסימה רק מלעיני מלעיניך ולא בעי' בהו דומי' דחסימה וע"כ הבא למקדש טמא לוקה אע"ג דקדמו עשה משא"כ בלאו שקדמו עשה בעלמא ס"ל לר"ל דאין לוקין עליו משום דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה ע"ש ולפי"ז יומצא דבמלקות דחייבי כריתות יסבור ר"ל דעונשין מה"ד ובאתי רק להעיר:

ט) ע' שבת (דף פ"ז ע"א) ג"ד עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו הוסיף יום אחד ופירש מן האשה כו' פירש מן האשה מאי דריש נשא ק"ו בעצמו אמר ומה ישראל שלא דיברה שכינה עמהן אלא שעה אחת כו' ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דכתיב שובו לכם לאהליכם וכתי' ואתה פה עמוד עמדי ובתוד"ה ומה וז"ל וא"ת מאי קאמר דפירש מדעתו דאורייתא הוא דק"ו ניתן לידרש עכ"ל והנה בגוף הקושי' הזאת דמדוע מיקרי מדעתו י"ל דק"ו הרי הוא רק ענין סברא שאדם דן מעצמו וע"כ מיקרי שפיר מדעתו וע' כלל נ"ה שהבאתי דברי הגור ארי' פרשת משפטים דכל שאין עונשין בו מכח ק"ו אזי גם מכח סברא אין עונשין בו דסברא ודין ק"ו שוין עש"ה ועוד ראיה דק"ו הוא רק ענין סברא דהא גם בב"נ דנין דין ק"ו ע' ספרא פ' צו בני ישראל מוזהרין על החלב ואין העכו"ם מוזהרין על החלב שיכול והלא דין הוא ומה אמ"ה שאין חייבין עליו כרת איסורו נוהג בב"נ כישראל חלב שחייבין עליו כרת אינו דין כו' ת"ל בני ישראל בנ"י מוזהרין על החלב ואין העכו"ם כו' עכ"ל:

ומבואר דלולי מיעוטא הייתי אומר דעכו"ם מוזהר על החלב מק"ו ואמאי הא כה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם וא"כ הרי לא נאמרו י"ג מדות הדרש דק"ו הוא מכללם לעכו"ם וע"כ דק"ו הוא ענין סברא ושפיר נוהג גם בב"נ ואעפ"י שלא נאמרו להם מדות הדרש כיון שהוא דבר שהסברא מחייבת ויש לדבר עדיין בזה ואכ"מ ואמנם בהא דאמר והסכים הקב"ה עמו אכתי יוקשה דלמה צריך להסכמה ומה ענין ההסכמה כיון דק"ו בלא"ה דאורייתא היא וכקושית התוס' ואמנם לדיעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דחשש פירכא א"כ הא חזינן דאין דין ק"ו ברור רק חיישי' דהוא ק"ו פריכא א"כ י"ל, שזה כוונת והסכים הקב"ה על ידו היינו שנתגלה לו שהק"ו הוא ק"ו אמיתי ואין עליו פירכא ודו"ק ונכון בס"ד:

י) ראיתי בפי' הראב"ד על הספרא פרשת צו פרק י"ז וז"ל הספרא ראב"ש אומר בא טבול יום ואמר לכהן תן לי מן המנחה שאוכל אמר לו ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך (שמקריב אותה בכל זמן שירצה ועבודתה ועורה שלו) דחיתוך מחטאת ישראל (דכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה יצא טבול יום שאין ראוי לחיטוי) מקום שהורע כחך במנחתך (דמנחת כהן כולה כליל ואין לו בה אכילה כלום) אינו דין כו' אמר לו ומה לדחותי מחטאת ישראל שהרי יפה כחך בחטאתך תדחני ממנחת ישראל שהרי הורע כחך במנחתך אמר לו הכהן המקריב אותה לו תהיה (גבי מנחה כתיב) שוא הקרב ואכול (וטבול יום אינו ראוי להקריב) כו' יצא טבול יום בקוליו וחמוריו על ראשו כו' עכ"ל הספרא ובפי' הראב"ד וז"ל כלומר יצא נקי מן הקדשים בק"ו שאמרנו ואעפ"י שאינו נדחה מן הק"ו אלא מן הפסוק כיון שנתחזק הק"ו בכח הפסוק חשוב אותו כאילו נידון מן הק"ו לבדו עכ"ל ז"ל ודבריו חידוש גדול דדבר הנלמד בק"ו ומן הכתוב אזי מתייחס הדבר ההוא אל הק"ו לבד ונקרא דבר הנלמד בק"ו וצ"ל הטעם דכיון דק"ו הוא ענין סברא וכנזכר באות הקדום ע"כ שפיר נקרא הדבר דבר הנלמד מק"ו והכוונה דגם לולי הכתוב היינו יודעין זה מסברא [ע' דוגמתו בכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"י וע' לקח טוב כלל ו' אות ד'] וגם הסברא קודמת בטבע אל המקרא שהרי יתכן שלא ידע האדם את המקרא ואעפ"כ ידע את הדין והדבר ההוא מפאת היותו מחויב מסברא וע"כ מצינו בגמ' בכמה דוכתי דיליף דבר מסברא ומקרא ואמר איב"ע סברא ואיב"ע קרא ומקדים הסברא אל הקרא ע' שבועות (דף כ"ב ע"ב) וקידושין (דף ל"ה ע"ב) וכהנה רבות וע"כ שפיר נתייחס הדבר הנלמד מק"ו ומכתוב אל הק"ו כיון דהוא הלימוד הקדום והראשון בטבע:

ואולם כ"ז יונח רק אי נימא דענין הסברא אשר בק"ו הוא סברא ברורה משא"כ לדעת האומר דכל ק"ו יש בו חשש פירכא א"כ הרי אין שום סברת ק"ו ברורה וא"כ וודאי דאם יש על דבר ב' לימודים לימוד מסופק ולימוד ברור דאין לנו להניח את הלימוד הברור ולייחס הדבר אחר הלימוד המסופק ורק אם ק"ו הוא לימוד ברור כלימוד דקרא אלא דהא דאעמה"ד הוא מדה מסורה כך או משום דהלמד חמור ממלמד ואינו מתכפר בעונש המלמד וכדומה אבל דבר שאינו עונש הנלמד בק"ו הנה הלימוד הוא לימוד ברור אז שפיר יש לייחס הדבר הנלמד אחר הק"ו אע"ג דאית לי' קרא כיון דגם הק"ו הוא לימוד ברור והוא קדום בטבע אל המקרא או דהכוונה דגם לולי הכתוב היינו יודעין זה מסברת הק"ו וכנ"ל ודו"ק היטב כי זו לכאורה ראיה ברורה דאין מדת הק"ו מדה מסופקת דאי איתא א"א בשום אופן להניח מקרא מפורש ולייחס הדבר אחר לימוד מסופק וכמובן בפשיטות:

ואולם י"ל דנהי דיש על ק"ו חשש פירכא עכ"ז היכא דאיכא קרא כמו הק"ו אז שוב לא מספקינן בפירכא כיון דרואין אנו דהדין דין אמת בלא"ה ע"כ שוב תולין שאין פירכא על הק"ו ושגם הק"ו אמתי וברור ואין עליו פירכא ואמנם זה דוחק דשפיר יוכל להיות שיש על הק"ו פירכא ואיננו סברא אמיתית וגוף הדין גזה"כ בעלמא הוא וכמובן ועוד נתיישבתי דדברי הראב"ד הנ"ל הרי בלא"ה מוקשים ואפי' נימא דמדת הק"ו הוא מדה ברורה דהא אק"ו דספרא הנ"ל הרי יש באמת פירכא וכדאמר ומה לדחות מחטאת ישראל כו' ומש"ה הוא דצריך קרא הואיל ויש פירכא על הק"ו וא"כ מדוע נייחס את הדין הנלמד אחרי הק"ו אחרי אשר באמת ק"ו פריכא הוא ואינו ק"ו כלל ואדרבה יש לכאורה ראיה מזה לדיעות הסוברים דבכל דיני ק"ו יש ספק פירכא וא"כ נראה פשוט דה"ה אם דנין ק"ו ויש לנו פירכא עליו אזי גם להיפוך יש ספק דשמא הק"ו הוא טוב והפירכא שאנו משיבין עליו לאו פירכא הוא ויש בו טעות דכמו שאנו חושדין את שכלנו בדין הק"ו הנה ככה יש לנו לחשוד את שכלנו בפירכא שאנו משיבין על הק"ו וז"פ וע"כ י"ל דכיון דיש מקרא כמו הק"ו ע"כ זהו הוכחה להיפוך שהק"ו המדחה את הטבול יום הוא טוב והפירכא אשר עליו יש בו טעות הבלתי נודע לנו וע"כ שפיר נשאר הק"ו בתוקפו משא"כ אם נאמר דכל דיני סברתנו נחשבים ומוחזקים לברורים א"כ הרי גם פירכת הק"ו דספרא הנ"ל היא ברורה וא"כ וודאי איך אפשר לייחס הדבר הנלמד אחרי ק"ו שאינו. [ואם כי גם הסברתנו האחרונה הזאת בדברי הראב"ד מוקשה כנ"ל דאכתי מנ"ל שהק"ו טוב והפירכא טעות דילמא גם הפירכא טובה וקרא גזה"כ בעלמא הוא עכ"ז לחומר הנושא יש לפרש כוונת הראב"ד כן ואיך שתפרש כוונת הראב"ד עכ"פ זה מוכרח מדברי הראב"ד דהשתא דכתיב קרא אנו מחזיקין את הפירכא לטעות דאל"כ וודאי דא"א לייחס הדבר אחר ק"ו של שקר שיש עליו פירכא וז"פ וא"כ כיון דלעינינו אין פירכא על הפירכא ואעפ"כ אנו מחזיקין אותה לטעות מכח המקרא א"כ עכ"פ הרי רואין אנו בזה שאין דיני סברותינו בפירכא ברורה כיון שיש מציאות שאנו משיבין פירכא על הק"ו והוא טעות ואעפ"כ אין אנו מרגישין טעותו וא"כ שוב יש לנו לדון מדין פירכא גם על דין ק"ו וכי היכי דסרתנו בענין פירכא אינה מוחזקת לברורה א"כ ה"ה דדין ק"ו שדנין מסברא אינו ברור ואיכא עלי' חשש פירכא ואעפ"י שאין אנו יודעין הפירכא וזו ראיה גדולה לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד מחשש דשמא יש פירכא על הק"ו ובאתי רק להעיר]:

ודע דספרא הנ"ל הובא גם בש"ס זבחים (דף ק"ב ע"ב) ושם פירש"י פירוש אחר לגמרי בהך דיצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו והיינו דפירכות הק"ו שהוא משיב ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכן יפה כחך כו' זהו ג"כ דין של קולא וחומרא ועל זה הוא הכוונה שהוא יוצא וקוליו וחמוריו שהזכיר בתשובותיו על ראשו עש"ה ובאתי רק להעיר:

ודע דלדעת הראב"ד הנ"ל יוקשה קצת הא דאמרי' בעלמא דמילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא ולדברי הראב"ד אמאי טרח וכתב לה קרא הרי עדיין יתייחס אחר הק"ו וצ"ל דטרח וכתב לה קרא לחזק הק"ו דכיון שנתחזק הק"ו בכח הפסוק הוא ק"ו טוב יותר והרבה יש לעיין עוד בדברי הראב"ד הנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה נזכרתי עוד דדוגמת הך דספרא לפי פי' הראב"ד הנ"ל נמצא גם גמ' ערוכה בערכין (דף ל"ד ע"א) ת"ר כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לכ"ש ת"ל והי' השדה כו' אמר מר בשל אחרים אני זוכה מי דמי התם זוכה בעלמא (נוטל רק חלק) הכא קא שקיל לי' (בעי למישקל לי' לכולי') אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הואיל וכתי' ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כי קדשיו דמיא מי דמי קדשיו לאו ברשותו (לאו מכח דידי' קשקיל להו אלא מקריב אימוריהם) הכא ברשותו (כלומר מכח דידי' קשקיל להו ולא משלחן גבוה בשכר עבודה) אלא א"ר נחמן איצטריך סד"א הואיל וכתי' כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא כו' ובתוס' שם ד"ה אמר רמב"ח וז"ל וא"ת מאי האי דאמר (בברייתא) ודין הוא והלא אין לנו לומר שזוכה בו מטעם ק"ו אלא מטעם דכתיבי קראי דאיש את קדשיו לרמב"ח ואחוזת עולם לר"נ וי"ל דמכל מקום ניחא לי' לאתויי קל וחומר כך מסברא עכ"ל הרי דהברייתא מביאה ק"ו על דבר שאין אנו באין לאומרו מכח ק"ו רק מכח דרשא דקרא ולא הביאה כלל את הדרשא דקרא רק את הק"ו ואע"ג דהוא ק"ו פריכא וכדפריך מי דמי התם זוכה בעלמא כו' וה"ז דומה בדומה ממש להך דספרא לפי פי' הראב"ד הנ"ל דמסיים יצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו ואעפ"י שנדחה מן המקרא לא מן הק"ו וגם הק"ו פריכא וכאמור ובאתי רק להעיר:

יא) בספרא פ' אחרי עה"כ איש איש אל כל שאר בשרו וגו' וז"ל הואיל ומותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו אם למדתי שהוא אסור באשת אחי אביו אף אחי אביו יהא אסור באשתו כו' אם אמרת כן הבאת עריות מן הדין לכך נאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כלל ערות אביך וגו' פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עכ"ל ובפי' הר"ש משאנ"ץ שם ד"ה הבאת עריות מה"ד כ' וז"ל אע"ג דאין מזהירין מה"ד ולא יהי' לוקה מ"מ היו אסורות כמו לאו שאין בו מעשה עכ"ל נראה דלית לי' ז"ל טעמא דאעמה"ד מחשש פירכא דא"כ גם האיסור אין ברור רק מספק ולא דמי ללאו שאין בו מעשה דהוא איסור ברור אלא שאין לוקין עליו וטעמא דמהרש"א נמי נראה דלית לי' להר"ש ז"ל דאל"כ אכתי לא דמי ללאו שאין בו מעשה דלשאב"מ וודאי הא לא חמור האיסור מעובר במעשה ואדרבה קיל ממנו וכמובן ואילו למהרש"א הא דאעמה"ד היינו משום דחמור טפי ונראה דס"ל להר"ש ז"ל טעמא דאעמה"ד כדברי הס' תורת חסד שהבאתי לעיל אות ח' דהוא משום דכיון דאין האיסור מפורש בתורה רק מק"ו לא דמי לחסימה וליכא מלקות ע"ש וע"כ שפיר מדמי לי' הר"ש ז"ל ללשאב"מ דפטורו נמי משום דלא דמי לחסימה וכמבואר במכות (דף י"ג ע"ב) ובאתי רק להעיר. [ואולם אין זה מוכרח די"ל נמי דס"ל ז"ל דמדה מסורה כך או דגזה"כ הוא וכנלמד במכות (דף י"ד ע"א) מדאיצטריך למיכתב אחותו בת אביו ובת אמו ועוד בכמה מקומות לימודים אחרים ע"ז והא דנקט לשאב"מ לדוגמא בעלמא נקטי' להראות דיש איסור תורה אעפ"י שאין לוקין עליו. ואמנם קצ"ע עדיין בלשון הר"ש דהא לשאב"מ חשיב לאו ואזהרה מיהת אלא דהוא אזהרה שאין לוקין עלי' משא"כ בק"ו הרי גם לאו ואזהרה אין כאן כיון דאין מזהירין מה"ד וה"ל רק איסור בעלמא לא איסור לאו והי' לו להביא יותר לדוגמא איסור ח"ש או איסור יוצא דנפקי מריבויא דכל ודה"א דהטמאים ולא חשיבי לאו רק איסור בעלמא וצע"ק]:

והנה ראיתי עוד להר"ש משאנ"ץ ז"ל בפירושו על הספרא פרשת אמור פרק ו' ברייתא ד' וז"ל הספרא א"ר יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים כו' עכ"ל ובר"ש וז"ל ובתוספתא פרק בתרא דשקלים פליג ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ואומר שגם חומש חייב כו' וטעמא דר' ישמעאל דאין זריקה מתרת אלא לאפוקי ממעילה דאינו חייב אשם אבל קרן וחומש משלם א"נ מייתי לה מק"ו דתרומה עכ"ל. והנה גם מזה מוכח דלית לי' להר"ש ז"ל טעם המהרש"א הנ"ל דטעם המהרש"א הא שייך גם כאן דכיון דחומש הוא לכפרה א"כ אין ללמוד קדשים בק"ו מתרומה דדילמא כיון דחמור טפי אין מתכפר בממון וצריך מין כפרה אחרת לגמרי ואין להוציא ממנו הממון בחנם וטעמא דחשש פירכא נמי מוכח מכאן דלית לי' דאל"כ אין לחייבו רק הפרשת החומש לכפרה אבל לא לתתו לכהנים וכמו בתרומה דבספק חייבין רק להפריש החומש והוא שלו וכמבואר בתוס' יבמות (דף צ"ט ע"ב) ד"ה ואם. [ואולם לפמ"ש בלקח טוב כלל ב' דטעמא דחשש פירכא הוא רק מיעוט ותלוי בממון אי הולכין בממון אחה"ר א"כ אין ראי' עש"ה בלקח טוב] ולפמ"ש הר"ש שם דאפשר דצריך ליקח בהחומש שלמים ע"ש עכ"ז ג"כ אין חייב לתת לכהן רק יכול להקריב השלמים ולאוכלם בעצמו. ואמנם בזה י"ל דכיון דעל כרחך כהנים הם המקריבים השלמים ובעלים בתר זריקה והקטרה משלחן גבוה הוא דקזכי א"כ יכולים הכהנים לתפוס השלמים מספק ולומר לבעלים הבא ראי' שיש פירכא על הק"ו וטול ובאתי רק להעיר. ואמנם כל שאר הטעמים בהא דאעמה"ד שפיר יכול הר"ש אמור הנ"ל לסבור דו"ק ותשכח ואולי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ור' יוסי דספרא הנ"ל בטעמא דאעמה"ד הנ"ל הוא דפליגי דר' יוסי ס"ל כטעם המהרש"א הנ"ל ולכן שפיר פוטר מחומש וכנ"ל ור' ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל כאידך הטעמים ולכן שפיר מחויב ובאתי רק להעיר:

יב) ע' לעיל אות ו' דתמהתי על טעם המהרש"א בהא דאעמה"ד דהוא משום דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד והקשתי מש"ס סנהדרין (דף ע"ג ע"א) דאמר דאין ללמוד רודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו מק"ו מנערה המאורסה משום דאעמה"ד ע"ש וא"כ ברודף הא לא שייך טעם המהרש"א הנ"ל דהא אין המיתה שם לכפרתו כלל רק עבור הצלת הנרדף ומה בכך שלא יתכפר הרודף עש"ה בארוכה והנה ראיתי עוד שמבואר יתר ע"ז בס' גור ארי' תצא פרשה כ"א פסוק י"ח ד"ה על שם סופו דרודף אין לו כפרה כלל על חטא רדיפתו ע"י מה שאדם הורג אותו עבור הצלת הנרדף עש"ה שכ' על קושית הרא"ם שהקשה אהא דבן סורר הוא בסקילה ע"ש סופו דסופו לעמוד בפרשת דרכים וללסטם את הבריות ולפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב והקשה דא"כ מדוע מיתתו חמורה מליסטים בפועל דמיתתו רק בסייף ותי' הגור ארי' וז"ל דמה שאמר ימות זכאי ואל ימות חייב היינו שיהי' רודף והרודף מתחייב בנפשו ויכול כל אדם להרוג את הרודף בכל אשר ירצה להכותו לרגום אותו ולדחות כך הוא הפירוש דימות חייב דאל"כ אלא פירושו שהי' מתחייב בב"ד מאי ימות חייב איכא הכא הרי כל המומתין מתכפרין אלא פירושו שהי' מתחייב מחמת רודף והרודף מתחייב בנפשו בכל שאפשר להמיתו ולפיכך נסקל בן סורר ומורה כיון שהנרדף יכול להמית הרודף בכל מה שיכול להמית א"צ לו לחלק ולעיין במה ימית אותו רק בכל מה שירצה ופשוט הוא עכ"ל ז"ל:

ומתבאר מדבריו ז"ל דרודף אין מתכפר כלל במיתתו שהורגין אותו עבור הצלת הנרדף ושמש"ה מיקרי מת חייב ולא דמי למת ע"י ב"ד דמיתת ב"ד מכפרת ולא מיקרי מת חייב וא"ל דכוונתו ז"ל דחיישי' על הבן סורר שיהרוג תחלה כמה בני אדם בפועל ואח"כ יארע דיהרגוהו עבור הצלת הנרדף ברדפו אחרי אדם אחד דאז נהי דההריגה תכפר על עבירת הרדיפה הזאת שעליו היתה ההריגה עכ"ז הרי לא תכפר על הרציחות הקודמות שכבר רצח ויהי' מת חייב דז"א דא"כ אכתי מנ"ל דאין הפירוש ימות חייב ע"י ב"ד הא במיתת ב"ד נמי יש לחוש לזה דשמא יהרוג כמה ב"א תחלה בלא עדים והתראה ואח"כ יארע שיהרוג בעדים והתראה ועל הריגה זו ימיתוהו ב"ד דאז נהי דהמיתת ב"ד יכפר על הריגה זו עכ"ז הרי ישארו לו עדיין רציחות הראשונות שאין המיתת ב"ד מכפרת עליהם כיון שלא באה עליהם המיתה דוודאי אין מיתת ב"ד מכפרת על כל עבירות שעשה האדם רק על אותה העבירה שעלי' היא המיתה ואי דבלא"ה יש במיתה כח הכפרה גם על שאר עבירות וכדמצינו בעלמא דמיתה מכפרת א"כ ה"ה מיתתו שמת ע"י המציל את הנרדף בנפשו נמי תכפר לו על עבירותיו ואין שום חילוק בזה בין מיתת ב"ד למיתה שמת ע"י המציל וע"כ כוונתו דמיתה שמת ע"י המציל אין מכפרת כלל אף על אותה עבירת הרדיפה דהיא רק להצלת הנרדף ואינה לכפרת החטא ואין בה כח כפרה משא"כ מיתת ב"ד מכפרת ומסלקת החטא אשר עליו באה המיתה וכנודע וז"פ ומפורש בכוונתו וא"כ לדבריו ז"ל דרודף אין מתכפר כלל ע"י מיתת המציל כו' א"כ פשוט דלא שייך ברודף טעם המהרש"א הנ"ל דהואיל וחמור לא יתכפר בעונש הקל דהא בלא"ה אין מתכפר כלל:

ואולם גוף סברתו ז"ל הזאת דרודף אין מתכפר ע"י מיתת המציל הואיל ואינו מיתת ב"ד איכא לעיוני בה מגמ' ב"ק (דף כ"ח ע"א) דמייתי ברייתא דדריש אקרא דושלחה ידה והחזיקה במבושיו פרט לשליח ב"ד וקמפרש התם דה"ק דכשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כיד שליח ב"ד ופטורה עכ"ל הגמ' וברש"י שם דהואיל ודינא עבדה חשיב ידה כיד שליח ב"ד ע"ש והתם הא מיירי ברודף ממש וא"כ מבואר דמיתת רודף ממש שנהרג ע"י המציל כשא"א לו להציל ע"י ד"א חשיב המציל שליח ב"ד וא"כ הרי מיתת ב"ד היא ולמה לא תכפר כמיתת ב"ד ממש וצ"ל דסברת הג"א ז"ל דאע"ג דמיתת רודף נמי חשיבא מיתת ב"ד עכ"ז א"א שתכפר כיון דלא באה המיתה לכפרה רק להצלת הנרדף ורק מיתת ב"ד על עבירה בפועל דהוא לכפרת החוטא היא דמכפרת וגם לפמ"ש במ"א דמיתת ב"ד נמי אינה לכפרה רק לעונש וכפרה ממילא אתיא ע"י שנענש עונש הראוי ג"כ י"ל כך דמיתת עונש הוא דמכפרת על החטא כיון שנענש על החטא ולכן החטא מסתלק משא"כ מיתה שאיננה לעונש כלל רק להצלת הנרדף אין לה שייכות בכפרת הרודף כלל ואינה מכפרת עליו ובאתי רק להעיר:

ודע דגוף דברי הגור ארי' הנ"ל צע"ק במה שכ' דכיון דסופו להיות רודף והרודף ניתן להצילו בנפשו בכל מיתה שיכולין להמיתו לכן שפיר הוא מתחייב גם עתה סקילה ולא קשיא קושית הרא"ם דמדוע יתחייב עתה מיתה חמורה טפי ממה שימות חייב ע"י ב"ד דתהי' מיתתו רק בסייף דהא אין הכוונה כלל דימות חייב ע"י ב"ד רק דימות חייב ע"י המציל ואז הרי אפשר שיארע שהמציל ימיתהו מיתת סקילה הנה כי כן נראה כוונתו לכאורה וק' דאכתי מדוע מחמירין עליו להמיתו בסקילה דילמא הי' מתרמי שהמציל ימיתהו רק במיתה קלה וא"כ גם לנו אין להחמיר עליו מספק ולהורגו במיתה החמורה וע' סנהדרין (דף נ"ג ע"א) דהיכא דאיכא למיגמר מיתה קלה ואיכא למיגמר מיתה חמורה אין רשאין למושכו להחמיר אלא להקל ע"ש ברש"י ונסקלין שנתערבו בנשרפין אפי' אחד בריבוא נידונין בדין הקל ואמאי נידון כאן במיתה החמורה כיון דאפשר שהי' מת בקלה והנה י"ל נמי דכוונתו דהבן סורר נחשב מיד עתה רודף דכיון דיודעין דסופו לישב בפרשת דרכים וללסטם את הבריות ע"כ נחשב גם עתה רודף אחר חבירו להורגו כיון דסופו לעשות כן וע"כ מיתת בן סורר שציותה תורה גם עתה היא בעצמותה מטעם רודף כדי להציל את הבריות שלא יהרגם וככל רודף דניתן להצילו בנפשו וזה טעם מיתת בן סורר והוא טעם מסתבר מאוד ע' היטב בדברי הגור ארי' ותמצא כי יש להתאים גם כוונה זאת בדבריו כי אין דבריו מבוררים כל כך לעני כמוני:

ואולם גם אם נאמר כן יוקשה ג"כ דמדוע נסקל הרי אפשר להמיתו בחנק וג"כ יהיו הבריות ניצולים וא"כ כל שאין בו צורך ההצלה הרי אסור להחמיר עליו ואולם לפמ"ש ראשונה דהאי ימות חייב היינו בהיותו רודף אח"כ ע"י מציל דאח"כ י"ל דאע"ג דאפשר שהי' מיתרמי שהי' המציל ממיתו במיתה קלה עכ"ז כיון דרשות למציל להמיתו גם במיתה חמורה אם אינו יכול להציל במיתה קלה וא"צ להמתין ולדקדק עליו דשמא בין כך ובין כך יהרוג את הנרדף רק רשאי להמיתו מיד בכל מיתה שיכול וכנראה מדברי הגור ארי' ז"ל ע"כ ה"ל הנהגת ומעשי הבן סורר שהוא נוהג עצמו היותו בן סו"מ וגונב וזולל כו' כאילו מכניס עצמו לידי חיוב סקילה כיון דסוף הנהגתו זאת להיות מופקר גם לסקילה וע"כ ה"ל כאילו הוא עצמו הכניס עצמו לידי חיוב סקילה ושפיר עונשו סקילה דחשיב הוא עצמו ממשיך עונש זה על עצמו בעצמו ומכניס עצמו בעונש זה כיון שהוא מופקר גם לו ודו"ק היטב [וע' גור ארי' אמור פרשה כ"ד פסוק י"ד שכ' דמקושש חשיב התיר עצמו לסקילה דכיון דלא ידעו מיתתו והתרו בו בהכרח שיתחייב את המיתה אשר יאמר ד' ע"כ הרי אפשר שיאמר השם מיתת סקילה וע"כ חשיב זה התיר עצמו לסקילה עש"ה וא"כ ה"נ כיון דאפשר שיהרגו המציל במיתת סקילה חשיב שפיר מפקיר עצמו גם לסקילה]:

ועיין סנהדרין (ד' פ"א ע"ב) כיון דקא מוותר לי' נפשי' מקרבינן לי' לקטלי' כו' וברש"י הואיל ומפקיר עצמו לעבירות כו' וה"נ הואיל ומפקיר בעצמו לידי חיוב סקילה לכן מתחייב שפיר סקילה ודו"ק היטב ומצינו עוד בדומה לזה חיוב מיתה ע"י אדם מפאת מה שהאדם בעצמו קיבל עליו את המיתה ואף על פי שמדינא אינו מחויב והוא בסוטה דמתה על ידי השקאת הכהן ואע"ג דמדינא אין חייבת מיתה בידי אדם שהרי לא היו שם עדים והתראה ועל כרחך דכיון דקיבלה על עצמה המיתה באמירת אמן שפיר היא מתה ע"י הקבלה שקיבלתה על עצמה בעצמה ואעפ"י שאינה חייבת המיתה מדינא ואולם שם י"ל דכיון דמיתתה ע"י ההשקאה אינה מיתה טבעיית רק נסיית לכן לא חשיב מיתתה ע"י אדם רק כמיתה ביד"ש הוא חשיב כיון דמתה רק ע"י ענין הנסיי אשר בההשקאה וביד"ש הרי שפיר חייבת מיתה שהרי חייבת כרת על הזנות אף בלי עדים והתראה:

ועיין ס' דברי דוד עה"ת להט"ז ז"ל פ' שמות עה"כ וירא כי אין איש שכ' דיש חילוק בין מיתה ביד"ש למיתה בידי אדם דהמתחייב ביד"ש אין מתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל המתחייב ביד"א אין משגיחין בזה מש"ה גבי מואב דחיוב שלו ביד"ש ע"כ הועיל דבר זה וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו ביד"ש כו' עכ"ל הצריך לענייננו וא"כ סוטה נמי דמתה ע"י כח הנסיי אשר במי ההשקאה שפיר נחשב מיתתה ביד"ש כמו הריגת המצרי בשם המפורש דחשוב מיתה בידי שמים ודו"ק. [ודע דאומרם ז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן כו' י"ל ג"כ דהוא ענין קבלה והמשכה על עצמו דאפשר שימות חלילה מפאת קבלתו המיתה ע"ע בעצמו באמירת פיו ואפי' אם אינו מחויב המיתה ועכ"פ בהך דבן סורר דמחויב שפיר מיתה בלא"ה אלא דקשיא מדוע מיתתו בסקילה ולא בחנק וכנ"ל ע"ז ודאי שפיר ניתן להאמר דנסקל עבור שהפקיר עצמו לסקילה וחשיב מקבל ע"ע בעצמו עונש הסקילה וכנ"ל וא"צ לדקדק ולהקל עליו במיתה קלה כיון שהוא בעצמו הפקיר את עצמו למיתה החמורה ודוק ובאתי רק להעיר

ודע דלולי דברי הגור ארי' ז"ל הנ"ל הי' אפשר לומר דהך דימות זכאי ואל ימות חייב דבן סורר אין הכוונה כלל שימות חייב ע"י הב"ד ולא שימות חייב ע"י מציל בהיותו רודף רק הכוונה שהרי סוף אדם למות וא"כ כיון דסופו לעמוד בפרשת דרכים וללסטם כו' ע"כ מוטב שימות עתה זכאי ע"י הב"ד ממה שימות רק בסוף אחרי אשר כבר יהי' ליסטים וילסטם את הבריות דאז כשימות מעצמו בסופו יהיה מת חייב ולכן מוטב שימות עתה זכאי משימות חייב בסופו כן י"ל הפי' בהך דימות זכאי כו' לולי דברי הגור ארי' הנ"ל:

ודע דמה שהקשתי על המהרש"א הנ"ל דכ' בטעמא דאעמה"ד משום דהעונש הוא לכפרה וכיון דהלמד חמור טפי אינו מתכפר בעונש המלמד והקשתי מרודף דאין מיתתו עבור כפרתו כלל רק להצלת הנרדף ואפ"ה אמרי' ביה סברא דאעמה"ד הנה כן יוקשה ג"כ מעדים זוממין עפ"י דברי הרמב"ן עה"ת תצא פרשה כ"א פסוק י"ח שכ' בענין בן סורר וז"ל ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נידון כמו שהזכירו רבותינו וזה טעם וכל ישראל ישמעו וייראו כי לא הומת לגודל חטאו אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהי' תקלה לאחרים וכך דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימותו לגדר כדי שתהי' במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא לפי שאין בהוראתו חטא שיהי' ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כו' וכן בעדים זוממין שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית לפי שהוא נהרג בדיבורו הרע בלבד אעפ"י שלא עבד הניסת עבודת כוכבים ולא שמע אליו אבל מיתתו לייסר הנשארים עכ"ל ז"ל ולפ"ז גם עדים זוממין אין המיתה עבור כפרתם דהם בעצמותם אין חייבים כפרת המיתה כלל ומיתתם רק עבור גדר ותקנת שאר ישראל למען ישמעו וייראו כו' וא"כ גם בעדים זוממין לא שייך טעם המהרש"א ז"ל וכמובן וא"כ מדאמרי' במכות (דף ה' ע"ב) סברא דאעמה"ד גם בעדים זוממין א"כ מוכח דהרמב"ן ז"ל לית לי' טעם המהרש"א ז"ל הנ"ל:

ואמנם נראה דדברי הרמב"ן מתאימים עם דעת המ"ד ריש מכות דעדים זוממין קנסא ומייתי ראיה שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין דכמו כן הרמב"ן ז"ל הביא ראיה זו מהא דנהרגין אעפ"י שלא הרגו ואומרם ז"ל דעדים זוממין קנסא י"ל ג"כ כוונתו כדברי הרמב"ן דאעפ"י שאין החטא שלהם חייב מיתה בעצם עכ"ז חייבתם התורה מיתה לקנס ולייסור כדי שלא יהיו רגילים לעשות כן ולפי"ז י"ל דמ"ד במכות שם דהא דהרגו אין נהרגין הוא מטעמא דאעמה"ד ס"ל כמ"ד דעדים זוממין ממונא ושוב שפיר החיוב הוא חיוב עצמיי לעונש וכפרה ככל חייבי מיתות ושפיר שייך ביה הא דאעמה"ד ואין קושיא על המהרש"א ז"ל ואולם עדיין יוקשה דמ"ד עדים זוממין קנסא מנ"ל הא דהרגו אין נהרגין דהוא דין מוסכם ואין בו מחלוקת וי"ל דיליף לי' מכאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכמשנה מכות (דף ה' ע"ב) שם דבלא"ה צריך לומר כן למאן דס"ל דעמה"ד ובאתי רק להעיר. [ואולם הנה הוא קצת רחוק לומר דסברת הרמב"ן הוא כמ"ד דעדים זוממין קנסא כיון דכ' גם במסית ובזקן ממרא ובבן סורר כן וא"כ יומצא דגם הם קנס וזה לא מצינו ויש לפלפל בזה ואכ"מ. ודע דמה שכתבנו למעלה באות ו' לצדד דלא שייך בבן סורר ומוציא שם רע סברא דאעמה"ד כיון דנידונין על שם סופן ואין מיתתן לעונש רק אדרבה הוא לתקנתן עבור שלא יתקלקלו בעתיד ולא קאי עליה המדה דאעמה"ד דעונשין חשוב רק מה שהוא בתורת עונש על העבר ולא מה שהוא בתורת תקנה עבור העתיד עש"ה לכאורה יש ג"כ סתירה לזה מרמב"ן הנ"ל דכ' דעדים זוממין נמי אין מיתתם לעונש רק עבור תקנת האחרים ואפ"ה אמרי' בי' סברא דאעמה"ד ויש ליישב ובאתי רק להעיר]:

ודע דמהך דעדים זוממין תיקשי בלא"ה על טעם המהרש"א הנ"ל וזה דבעדים זוממין נראה דלא שייך לומר דאם נהרג הנידון אזי עבירתם חמורה טפי ואינם מתכפרים במיתת ב"ד דהא הריגת הנידון והעדר הריגתו איננו תלוי עוד ביד העדים כלל דאחרי שהעידו אפי' שבו בתשובה ובאים ואומרים שקר העדנו הרי אין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ אחר העדתם הרי אין בידם למנוע הריגתו עוד וא"כ איך אפשר שתוחמר עבירתם ע"י שנהרג הנידון והם לא הי' בידם כח לעצור הריגתו ועל כרחך דכל עבירה שלהם היא העדאה הראשונה לבד כיון דאין יכולים עוד לחזור ואין חילוק בין אם נהרג אח"כ הנידון או אירע שניזומו ולא נהרג כיון דאין זה תלוי בידם כלל ואם הם מתכפרים במיתת ב"ד כשלא נהרג הנידון ראוי שיתכפרו גם כשנהרג הנידון דע"י מה שנהרג הנידון לא נעשה עבירתם חמורה כלל וכמובן וכזה יוקשה גם על הכ"מ (פ"כ מה' עדות ה"ב) דכ' בטעם הרגו אין נהרגין משום דגדול עונם מנשוא אם נהרג הנידון ואין מתכפרים במיתת ב"ד עש"ה והוא כדברי המהרש"א הנ"ל בכל האי כללא דאעמה"ד וק' גם על הכ"מ ז"ל כנ"ל וכמובן ויש ליישב ובאתי רק להעיר:

יג) ע' גור ארי' עה"ת שמות פרשה כ"א פסוק י"ב דאהא דכ' רש"י מכה איש שומע אני אפי' בהכאה בלא מיתה (יתחייב המכה מיתה) כו' כ' ז"ל וז"ל מה שאמר כאן דה"א דחייב מיתה בהכאה שאין בה כדי תשלומין דלא ניתנה לתשלומין וה"א דחייב בה מיתה כיון דאין כאן מיתה והרי כך אמרי' בפרק אלו נערות הכהו הכאה שאין בה ש"פ לוקה וא"כ הייתי אומר ג"כ דחייב מיתה אם לא היה בה תשלומין וא"ל דדוקא מלקות דקיל טפי מממון אמרי' כו' אבל מיתה דהוא חמור לא אמרי' כן דא"כ מי שיכה את האדם הרבה (היינו הכאה שיש בה ש"פ) קל ממי שיכה אותו מעט (הכאה שאין בה ש"פ) דאין זה קושיא דאה"נ דהיכא דאפשר בתשלומין לא חייבה התורה מיתה כיון דאפשר בתשלומין והיכא דליכא תשלומין חייבה התורה מיתה שזהו תשלומין שלו דאל"כ במה ישתלם ופשוט הוא עכ"ל ז"ל:

והנה לדעת המהרש"א בהא דאעמה"ד י"ל עוד יישוב קושיתו דאיך ה"א דמכה הרבה יוקל ממכה מעט בדרך אחר וזה דה"א דמכה מעט מתכפר במיתת ב"ד משא"כ מכה הרבה אין מתכפר במיתת ב"ד ויש עליו עונש ביד"ש הגדול יותר ממיתת ב"ד וכמו דאמרי' כן במעביר כל זרעו למולך לדעת הסמ"ג וע"כ מחויב תשלומין דנהי דיש עליו ביד"ש עונש הגדול יותר עכ"ז כיון דהוא רק עונש ביד"ש אין פוטר מממון כיון דאין הב"ד עושים בו ב' רשעיות וכסברת רבנן דפליגי עלי' דר' נחוניא בן הקנה ובאתי רק להעיר [ודע דמ"ש הגור ארי' ז"ל דמלקות קל מממון היינו לפי צד הסברא דסברי' כן בכתובות (דף ל' ע"א) עש"ה דהגמרא מסופקת בזה במלקות וממון הי מינייהו חמיר]:

יד) בס' הקובץ על הרמב"ם ה' עכו"ם פ"ו ה"ד הביא טעמא דאעמה"ד מחשש פירכא וכ' וז"ל וכמו שכתבתי לפרש הא דאמרי' בגמ' סנהדרין דאין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מק"ו ומקשים התוס' מה לנו בפלפול של הבל אמנם ה"ט משום דסנהדרין דנין והורגין א"כ לפעמים יענישו גם מק"ו אם הוא גילוי מילתא אבל אם אין להם קבלה בבירור שק"ו זה הוא גילוי מילתא בעלמא א"א להם לענוש אע"פ שנראה להם ק"ו ברור ולא ידעו שום פירכא ע"ז אעפ"כ אסור להם לענוש אולי יש פירכא נעלמת מאתם ובזה מורה להם מה שיודע לטהר את השרץ מק"ו וידע בעצמו שיש לדון ק"ו אעפ"י שאינו אמת ומזה יבין בעצמו שלא לענוש מה"ד עכ"ד דפח"ח:

ולענ"ד יש לכוון גם ככוונה זאת בכתוב בשמות פרשה ו' פסוק י"ב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וארז"ל זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה וברא"ם שם וז"ל ומה שלא השיבו השם על זה כו' מפני שכבר כתוב למעלה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שזו היא פירכתו של ק"ו דאיכא למיפרך מה לישראל שכן היה להם קוצר רוח כו' ומרע"ה כשדן הק"ו הזה מתחלה לא ידע שהסיבה שלא שמעו הי' הקוצר רוח והעבודה קשה ולכן דן אותו והכתוב מעיד ואומר שהסיבה שלא שמעו היתה מחמת קוצר רוח ובזה נפרך הק"ו של משה עכ"ל ז"ל וי"ל לענ"ד דלענין זה באמת נכתב זה בתורה כדי שיהי' מזה הוראה לסנהדרין שלא יענישו מה"ד מחשש פירכא שהרי אדון הנביאים דן ק"ו והי' עליו פירכא וא"כ כ"ש שאין לו לשאר אדם לסמוך על ק"ו להעניש עליו מחשש שמא יש עליו פירכא (ושוב ראיתי שכיוונתי בזה לדעת הפמ"ג ז"ל במפתחותיו לס' שושנת העמקים מסודר על סדר התורה הנדפסים ריש ס' נופת צופים לאביו ז"ל שכ' שם בפ' וארא וז"ל הן בני ישראל כו' ואיך ישמעני כו' ע' רש"י ובאמת פריכא הוא שלא שמעו מקוצר רוח ע' רמ"א ועיין כלל א' עכ"ל וכוונתו למה שהביא בכלל א' דספר שושנת העמקים טעמא דאעמה"ד מחשש פירכא ע"ש]:

טו) כבר כתבתי למעלה באות ט' אהך דשבת (דף פ"ז ע"א) נשא משה ק"ו בעצמו כו' והסכימה דעתו לדעת המקום כו' וכתבנו דאע"ג דק"ו בלא"ה ניתן לידרש ודאורייתא הוא וכקושית התוס' שם עכ"ז יש תועלת בהסכמה לדעות דטעמא דאעמה"ד מחשש פירכא וא"כ הרי כל ק"ו נחשב למסופק ולא לדין ברור דהא חיישי' שיש עליו פירכא וע"כ זהו ענין ההסכמה שנתגלה לו שהק"ו שדן הוא ק"ו אמיתי ואין עליו פירכא. והנה עד"ז יש לי ליישב גם קושיית הספר מגיד תעלומה בברכות (דף ה' ע"א) דאמר התם אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו' ומתורתך תלמדנו כו' דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין ומה שן ועין שהן אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו כו' והקשה בס' מגיד תעלומה הנ"ל דא"כ כיון שיש כאן ק"ו א"כ ל"ל קרא דמתורתך תלמדנו הא ק"ו דאורייתא הוא וניתן לידרש ע"ש והיא כעין קושיית התוס' דשבת הנ"ל. ולפי הנ"ל י"ל ג"כ שבא הכתוב להשמיענו שהק"ו הוא ק"ו אמיתי ואין עליו פירכא והוא תועלת להמתייסר ביסורין חלילה שידע וודאי שעונותיו מתכפרים ויתנחם מיסוריו ואילו מפאת הק"ו עדיין הי' מסופק שמא אין הק"ו אמיתי ויש עליו פירכא ודו"ק ונכון בס"ד. [וכזה י"ל ג"כ בברכות (דף ט"ו ע"ב) מ"ד שלש הנה וגו' שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קילות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מה"ת. הנה דדרשו ז"ל כוונת הכתוב דבא הכתוב לומר דיש ללמוד ק"ו מרחם לשאול לומר ומה רחם שמכניסין בו כו' וקשה ג"כ דל"ל קרא הרי הק"ו בלא"ה ניתן לידרש ולהנ"ל ניחא ג"כ דק"ו גרידא יש עליו חשש פירכא ואשמעי' קרא דהק"ו הוא ק"ו אמיתי ואין עליו פירכא]:

וע"ע בפסחים (דף קי"ח ע"ב) עתיד מצרים שתביא דורון למשיח כסבור אינו מקבל מהם א"ל הקב"ה למשיח קבל מהם אכסניא עשו לבני במצרים מיד יאתיו חשמנים מני מצרים נשאו כוש ק"ו בעצמן ומה הללו שנשתעבדו בהן כך אני שלא נשתעבדתי בהן לא כ"ש א"ל הקב"ה קבל מהם כו' וקשה ג"כ דלמה יוצרך שיאמר לו הקב"ה לקבל מהם הא כיון דיש כאן ק"ו א"כ מאליו יש לו לקבל מפני הק"ו דק"ו דאורייתא וניתן לידרש והנה לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד משום דשמא יש פירכא על הק"ו א"כ הא קחזינן דכל ק"ו מוחזק בספק שמא יש עליו פירכא א"כ הרי קשה באמת דמדוע ניתנה מדת ק"ו לידרש כיון דאינה ברורה אלא דאינה קושי' דכל כה"ג אמרו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון דלפי מראית עין שכלנו אין אנו רואין ומוצאין כעת שום פירכא על הק"ו שפיר יש לנו לדון עפ"י הק"ו [מלבד בעונשין דגזה"כ דאעמה"ד ולא רצתה תורה שנסמוך על מראית עינינו להעניש כיון שאין המראית העין ברור]. ואולם המלך המשיח שיבוא בב"א דכתי' בי' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח וכל דבריו יהיו ברורים לא מסופקים ולפי מראית העין לבד לכן שפיר לא יסמוך על ק"ו מחשש פירכא עד שיתגלה לו מן השמים שהק"ו אמיתי ואין עליו פירכא וזהו שיאמר לו הקב"ה קבל מהם:

שוב עיינתי בח"א במהרש"א שם וראיתי שכ' וז"ל ואמר דנשאו כוש ק"ו בעצמם ומה הללו שנשתעבדו כו' ק"ו פריכא הוא דמה למצרים שקיבל מהם משום דאכסניא עשו לבניו וכה"ג מצינו כמה ק"ו כגון ואיך ישמעני פרעה עכ"ל ז"ל [ועמ"ש באות הקדום בענין ק"ו דאיך ישמעני פרעה] ונראה דכיוון ז"ל ג"כ לתרץ קושי' הנ"ל דלמה יוצרך שיאמר לו הקב"ה לקבל תיפוק לי' משום ק"ו וע"ז תי' דק"ו פריכא הוא ויש ראי' לדברי המהרש"א ז"ל מהא דאמר בגמ' שם עוד נשאה מלכות עכו"ם ק"ו בעצמן ומה הללו שאין אחיהן כך אנו שאנו אחיהן לכ"ש א"ל הקב"ה לגבריאל גער חית קנה געור חי' כו' וקשה ג"כ דלמה יוצרך כאן שיאמר הקב"ה שלא לקבל הא גם מכוש לא קיבל עד שאמר לו הקב"ה קבל ואע"ג דאיכא ק"ו וא"כ הרי גם מאילו לא יקבל עד שיאמר לו לקבל וא"כ הרי די שלא יהי' נאמר לו כלום וממילא לא יקבל:

ואולם למהרש"א הנ"ל ניחא דק"ו דכוש הרי הי' עליו פירכא דמה למצרים שעשו אכסניא כו' וע"כ הוצרך שיאמר לו לקבל משא"כ ק"ו דעכו"ם דהוא מכוש ומה אלו שאין אחיהן כו' א"כ הרי אין כאן פירכא וע"כ שפיר הי' משיח סומך על הק"ו לקבל ושפיר הוצרך שיאמר לו שלא לקבל וכ"כ המהרש"א שם בד"ה ואמר נשאה מלכות עכו"ם ק"ו כו' וז"ל הכא וודאי דליכא פירכא אי מכוש נשאה ק"ו עכ"ל ז"ל ונראה פשוט שכיוון להנ"ל ליישב מדוע בכוש הוצרך שיאמר לו לקבל ואילו בעכו"ם הוצרך להיפוך שיאמר לו שלא לקבל ממ"נ כו' וע"ז תי' דק"ו דכוש הי' ק"ו פריכא וק"ו דעכו"ם לאו ק"ו פריכא הוא ולשון המהרש"א שכ' אי מכוש נשאה כו' קצת אינו מדוקדק דהא ודאי מכוש נשאה ק"ו דאי ממצרים א"כ הרי איכא ג"כ פירכא דמה למצרים שעשו אכסניא וא"כ אכתי למה הוצרך להאמר שלא לקבל ויש ליישב ואין להאריך. ובגוף הקושיא דלמה יוצרך להאמר שלא לקבל י"ל דעבור העדר הקבלה לבד לא הי' נצרך להאמר באמת רק דקרא דגער חית כו' הוא יותר מהעדר קבלה דגערה הוא יותר משוא"ת דהעדר קבלה וע"כ שפיר יוצרך להאמר:

טז) נלענ"ד לחדש טעם עוד בהא דאעמה"ד דרך אגדה עפמ"ש בס' בני יששכר בשם הרב הקדוש מהו' צבי הירש מזידטשוב ז"ל די"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם לעומת הי"ג מדות של רחמים ונמצא ק"ו מדה הראשונה די"ג מדות הדרש לעומת אל דהוא הראשון בי"ג מדות של רחמים וזהו שהתפלל משה אל נא רפא נא לה והושב לו ואבי' ירוק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים ודרשו חכמז"ל ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום היינו דכמו שביקש הרפואה משם אל כן נענה ולכן נאמר לו מדת ק"ו דהוא בבחי' השם אל וכנ"ל וזהו שבמדה האחרונה די"ג מדות הדרש הוא וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ונוסחא אחרינא וכאן שני כתובים כו' ואינה מובנת ואולם עפ"י הנ"ל מובנת לנכון כי מדה האחרונה הזאת הלא היא לעומת מדה האחרונה די"ג מדות הרחמים דהוא ונקה לא ינקה וביומא (דף פ"ו ע"א) א"א לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה וא"א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הכיצד מנקה הוא לשבים ואין מנקה לשאין שבים עכ"ל הגמ' ומבואר איפוא דקרא דונקה לא ינקה הוא ב' כתובים המכחישים זא"ז כי מאמר ונקה סותר למאמר לא ינקה ומאמר לא ינקה סותר למאמר ונקה וההכרעה ביניהם הוא ע"י מה שמצינו כתוב במקום אחר והוא בפרשת התשובה דמועלת תשובה לחטאים ועי"ז אנו יודעין להכריע דמאמר ונקה הוא לשבים ומאמר לא ינקה הוא לשאין שבים וזהו וכאן ב' כתובים המכחישים זא"ז כו' כאן דייקא שבמדה זאת יש ב' כתובים המכחישים כו' עד שיבוא כו' ע"כ תוכן דבריו הקדושים ז"ל:

ועיין פדר"א פרק נ"ה וז"ל ירידה ח' שירד הקב"ה באהל מועד שנא' וירד ד' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים וגו' אמר לו הקב"ה כל המלשין את חבירו בסתר אין לו רפואה על אחיו בן אביו ואמו על אחת כמה וכמה כו' עכ"ל. ולפי הנ"ל מובן ג"כ ענין המאמר שמיד בהתחלת הענין רמז לו הקב"ה למשה מדת הק"ו וכדאמר המלשין את חבירו כו' על אחיו כו' עאכ"ו דזה מדת ק"ו וזה כדי שיתבונן משה מזה להמשיך לה הרפואה מבחי' השם אל המכוון לעומת ק"ו וכנ"ל:

והנה נודע בחכמת האמת כי השם אל הוא שם מדת החסד [וע' מכילתא בשלח עה"כ זה אלי ואנוהו ומובא ברמב"ן עה"ת שם וז"ל זה אלי נהג עמי במדת רחמים כו' ומנין שאין אלי אלא מדת רחמים שנא' אלי אלי למה עזבתני ואומר אל נא רפא נא לה ואומר אל ד' ויאר לנו עכ"ל] וע' ב"ר פרשה מ"ג האל תמים דרכו זה אברהם כו' והכוונה כי אברהם מדתו חסד וכנודע וע"כ יתייחס בבחינתו השם אל אשר הוא ג"כ שם החסד וע"כ נראה כי בהיות מדת הק"ו מכוונת לעומת השם אל דהוא מדת החסד לכן אין עונש יוצא ממדה זאת בהיותה מדת החסד והיינו טעמא דאין עונשין מן הדין כנלענ"ד דרך אפשר:

וע' ב"ר פרשה מ"ז עה"כ ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו וגו' ואת בריתי אקים את יצחק וגו' וז"ל כאן בן האמה למד מבן הגבירה הנה ברכתי אותו זה ישמעאל כו' ק"ו ואת בריתי אקים את יצחק עכ"ל וצריך להבין מדוע נאמר הדבר לאברהם דרך ק"ו ולא נאמר לו סתם שיוקם הברית ליצחק ואולם לפי הנ"ל י"ל דהנה אברהם הוא מרכבה למדת חסדו ית' וכנ"ל ועיקר שלימות אברהם בא רק אחרי מילתו וכמ"ש התהלך לפני והי' תמים ואז"ל מלמד שלא נקרא תמים עד שמל וא"כ מובן מאליו דעיקר שלימות היותו מרכבה למדת החסד ג"כ נתהווה רק אחרי המילה וע"כ כיון שבפרשה דשם הוא שנאמר לו מצות מילה לכן נרמז לו שע"י קיום מצוה זו הוא שיושלם זכייתו במדת החסד שענינה מדת הק"ו ולכן נרמז לו אז מדת הק"ו ודו"ק. ועי"ל עפ"י הנודע כי יצחק מדתו דין ולכן בהאמר לו ואת בריתי אקים את יצחק יפול החשש בזה שבהיות הקמת ברית עם המדה הזאת מדת הדין לא יהי' בכח העולם לסבול הנהגת מדת דינו ית' ויהיה חורבן עולם חלילה ולכן נאמרו לו הדברים דרך ק"ו דהוא מדת החסד לרמוז שיהי' שם שיתוף החסד בדין ויוכלו העולם לסבול ההנהגה ודו"ק ונכון בס"ד:

והנה עיינתי בס' תולעת יעקב בסוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וראיתי שכ' שם במדת הג"ש וז"ל בספר הקנה וכל ג"ש דומה הלשון ההוא לאחר כדאמר למדנו הנה הנה לג"ש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו וכל זה רמז לאם העולם שנאצלת מנתיב לא ידעו עיט ויונקת תמיד ממנו ונושא חותמו כי שמו בקרבו ועונשין מג"ש כי נאצלה ממנה מדת הדין הקשה ואם היא רחמים ולפיכך השם שלה כתיבתו רחמים ונקודתו דין כן פי' ר' שם טוב ן' שם טוב ז"ל עכ"ל ומבואר דמה שעונשין מג"ש הוא מפאת היות מדת הג"ש ענינו בספירה אשר נאצלה ממנה מדת הדין הקשה כו' וא"כ שפיר ניתן להאמר דק"ו שענינו במדת החסד וכנ"ל לכן היינו טעמא דאין עונשין מה"ד וכנ"ל:

והנה מדברי הס' תולעת יעקב שם בסוד יג"מ שהתורה נדרשת מתבאר דכל המדות שהתורה נדרשת ענינם באחת הז' מדות חג"ת נהי"ם או בכלל עש"ה מלבד ק"ו וג"ש ובנין אב דענינם בג' ראשונות ק"ו בכתר ע"ש הטעם [וזהו לכאורה דלא כסברת הרה"ק מזידטשוב ז"ל הנ"ל דק"ו הוא לעומת השם אל וא"כ ענינו בספירת חסד וכנודע בח"ה דשם אל הוא שם החסד וכ"כ בס' בני יששכר במקומות רבות עפ"י יסוד דברי הרה"ק מזידטשוב ז"ל הנ"ל דק"ו ענינו במדת חסד ויש עוד סברא שלישית והוא דעת הרב ז"ל בפע"ח ובסידור דק"ו הוא חו"ג דזעיר קל חסד חומר גבורה] ובנין אב בחכמה אבא וג"ש בבינה וכמו שהעתקתי דבריו בענין ג"ש:

והנה ממ"ש ז"ל בענין ג"ש דמש"ה עונשין מג"ש לפי שהבינה נאצלה ממנה מדה"ד הקשה גבורה אם היותה במקומה רחמים שמפאת זה שם הבינה הוי' (רחמים) בנקודת אלקים (דין) וכנודע בח"ה וכמו שהעתקתי דבריו ז"ל הנה נראה כוונתו ז"ל דהיינו טעמא דאין עונשין מה"ד דרק בשאר מדות הדרש דענינם בז' מדות חג"ת נהי"ם דיש בהם דין וכנודע דגם מדת החסד יש בה דין אלא דרובה חסד לכן שפיר עונשין על ידם משא"כ ק"ו ובנין אב וג"ש דענינם בג"ר וכנ"ל וג"ר הא אין בם תערובת דין כלל רק כולם רחמים גמורים וכנודע בח"ה ע"כ מהראוי שלא לענוש ע"י מדות ק"ו ובנין אב וג"ש ורק ג"ש הואיל וענינה בבינה והבינה נהי דהיא במקומה רחמים מ"מ דינין מתערין מינה והיא שורש הגבורה שבמדות וכנודע וע"כ שפיר עונשין ע"י ג"ש משא"כ ק"ו ובנין אב שענינם בכתר וחכמה שהם במקומם רחמים וגם אינם שורש אל דין דכתר הוא שורש הרחמים שבמדות וחכמה שורש החסד שבמדות וכנודע בח"ה לכן שפיר אין עונש יוצא ממדות ק"ו ובנין אב והיינו טעמא דאעמה"ד וה"ז כסברת האומר דכללא דאעמה"ד איננו בק"ו לבד רק גם בבנין אב אין עונשין כנלענ"ד כוונת התולעת יעקב ז"ל:

והנה לפמ"ש התולעת יעקב ז"ל דק"ו ענינו בספירת כתר ואעתיק לך לשונו ז"ל וז"ל מק"ו מדה זו כנגד המאור העליון שהוא קל בערך עלתו (א"ס ב"ה) והלא אתה רואה שכתר עליון הנקרא קל אין ברי' יכולה לעלות ולחשוב שם ולידע מהותו כ"ש וכ"ש עילת העילות שהוא חמור ונעלם ונסתר בהשגתו יותר שאין כל ברי' יכולה להרהר בו כענין דוגמא זו אנו למידין בתורתנו החמור מן הקל כן פי' מדה זו בעל אור זרוע עכ"ל ז"ל והנה לפי סברא זאת דק"ו ענינו בכתר יש לי לדרוש עוד טעמא דאעמה"ד לפי דעת הרמב"ם שידובר בה אי"ה בכלל נ"ח דהא דאעמה"ד הוא רק במיתה אבל מלקות עונשין מה"ד עש"ה ולפי דעת האומרים דגם כרת ומיתה ביד"ש עונשין מה"ד נמצא מעתה דכללא דאעמה"ד נוהג רק במיתת ב"ד לבד ולפי"ז יש לי לומר בטעמא דאעמה"ד עפ"י המבואר בספר מגיד מישרים לבית יוסף פ' וישב וז"ל ומהכא תשתמודע רזא דתשעה באב ויוה"כ זה להפכו וזה להפכו דט' באב אי הוי משינן (רחיצה) הוי מחזי דמעברין מיני' סטרי דמסאבי בהאי יומא כבשאר יומי וליתא דהא היום ההוא יקחהו אופל וסטרי מסאבי מהדרי סוחרני משכנא כל ההוא יומא כד"א כי ראתה גוים וגו' ולרמוזא להאי לא איבעי לן למימשי ידין בההוא יומא וביוה"כ הוי מטעמא אחרינא דהא מגו דאתגלי לבנינותא עתיקא דעתיקין (בחי' כתר כנודע) כל הנך סטרי ערקין ומטמרו גו תהומא ולא מיתחזי כלל כו' והלכך לא בעי למימשא ידין בההוא יומא כו' וכי תימא כיון דכל כך מקודש יוה"כ אמאי לא חמור כשבת דשבת זדונו בסקילה ואילו יוה"כ זדונו בכרת איכא למימר דהאי עדיפותא דיוה"כ הוי דמגו דזוהר לבנינותא איתגלי בי' חס על ברייתא ולא בעי מאן דייחוב בי' ימות מיתה חמורה דהיינו מיתת בית דין ומסתיי' במלקות או בכרת לכפרה חובתה עכ"ל:

ולפ"ז נראה ג"כ בהא דאעמה"ד דכיון דמדת ק"ו ענינה בספירת כתר לכן אין עונש מיתת ב"ד יוצא ממדה זאת דבספירה זאת יש חסיון בענין זה שלא יתחייב החוטא מיתת ב"ד רק יהי' מלקות וכרת די לכפרת חטאו ומהאי טעמא אע"ג דיוה"כ חמור משבת והי' ראוי להיות עונש מלאכת יוה"כ סקילה עכ"פ כמו בשבת מ"מ אין בו עונש מיתת ב"ד כלל רק כרת ומלקות מפאת חסיון בחי' הכתר וכדברי המגיד מישרים הנ"ל וא"כ שפיר היינו נמי טעמא דאין עונשין מיתת ב"ד ע"י ק"ו כיון דק"ו ענינו בספירת כתר וכדברי התולעת יעקב ז"ל ובספיר' זאת הרי יש חסיון בענין זה לשלא יהי' שם עונש מיתת ב"ד על חטא החוטא וכדברי המגיד מישרים הנ"ל ודו"ק היטב כי זה טעם נכון מאוד לענ"ד בהא דאעמה"ד לשיטת הרמב"ם ז"ל וכל דברינו בזה רק דרך אפשר ואם שגיתי חלילה השם הטוב יכפר בעד:

והנה נא לפנינו בקצרה ט' סברות בהא דאעמה"ד והם א) דהוא גזה"כ מדאצטריך קרא באחותו בת אביו ובת אמו לומר שאעמה"ד וכן יש לימודים כאלה בכמה דוכתי. ב) דהמדה מסורה כך בהלכה. ג) מחשש פירכא ד) דהוא מפאת דהלמד בק"ו חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד ואין להענישו בחנ.ם ה) טעם הס' תורת חסד שהבאתי לעיל אות ח' דדבר הלמד בק"ו לא דמי לחסימה שנא' בפירוש ואין בו מלקות. ו) טעמא דידי דכתיבנא בס' לקח טוב כלל ב' דהוא מפאת ושפטו העדה והצילו העדה וע"כ מפאת חיוב הצלה אין להם לדון ק"ו מדעתם לחייב ואין לחייב רק מה שהכתוב מחייב בפירוש דוגמת הך דע"ז (ד' מ"ו ע"א) דכיון דכתיב שקץ תשקצנו וגו' בע"ז ע"כ אע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא תתיא ע"ש ברש"י וה"נ דכוותה עש"ה בלקח טוב. ז) הוא הטעם שכתבנו פה דכיון דק"ו ענינו במדת חסד לכן אין עונש יוצא ממנו. ח) הוא הטעם האחר הנראה מדברי התולעת יעקב ז"ל דכיון דק"ו ובנין אב ענינם בספירות כתר וחכמה דהם רחמים פשוטים בלי תערובת דין והם שורש הרחמים והחסד שבמדות לכן אין עונש יוצא מהם. ט) הוא הטעם האחר שכתבנו עוד דכיון דק"ו ענינו בספי' כתר ושם יש חסיון לשלא יהיה עונש החוטא מיתת ב"ד וכדברי המגיד מישרים וע"כ אין עונשין מיתת ב"ד ע"י ק"ו וזהו לדעת הרמב"ם דהא דאעמה"ד הוא רק במיתת ב"ד וכנ"ל:

יז) ע' לעיל אות י"ד וע"ע ש"ס יומא (דף כ"ב ע"ב) וירב בנחל א"ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו עאכ"ו וכו' ועוד שם שאול באחת (מעשה דאגג) ועלתה לו דוד בשתים מעשה דאורי' ודהסתה ולא עלתה לו ובת"י שם ד"ה ולדברי הקשו מקרא דכתיב בדוד ולא סר מכל אשר צוהו ד' רק באורי' החתי והא איכא נמי מעשה דהסתה ובשלמא ממאי דקאמר (בש"ס שם) קיבל דוד לה"ר (על מפיבושת) לא קשיא מידי מקרא שאינו חושבה כל כך עבירה כיון דדברים הניכרים חזא בי' ואעפ"י ששקר הי' שוגג הי' ואע"ג דחשיב לי' הכא (בש"ס שם) עון היינו משום דחשיב נמי מעשה דשאול דאגג לעון ואעפ"י ששוגג הי' שהי' דורש ק"ו דלעיל עכ"ל התוס' הרי דשאול דן ק"ו ומפאת הק"ו הוא שעשה מעשהו ואעפ"י שלפי האמת לא היה לו לעשות כן וכמו שנאמר לו אח"כ ע"י שמואל וא"כ ע"כ דיש פירכא על הק"ו [ולכאורה הפירכא פשוטה דמה לעגלה ערופה דמביאין אותה על חלל ישראל משא"כ אלו שהיו עכו"ם ועמלקים שציותה תורה להחרימם וצ"ע הא דלא פריך שאול פירכא זאת] וא"כ גם מכאן סעד גדול לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד מחשש פירכא כיון דחזינן דגם שאול מלך ישראל טעה לדון ק"ו שהיה עליו פירכא ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה