בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל נה
אין עונשין מן הדין יש להסתפק אי גם במיתת שור אעמה"ד והנה בהא דאעמה"ד יש ג' סברות א) דמדה מסורה כך וזה לא שייך בשור דמדה מסורה רק על עונשין ומיתת שור איננו לעונש כיון דלאו בר דעת הוא שיהי' מחויב וראוי לעונש והוא רק משום תקלה וקלון כמבואר בסנהדרין (ד' נ"ד ונ"ה) ואולם שור שהמית את האדם י"ל דמיתת השור עונש לבעליו דכיון שפשע ולא שמר שורו ע"כ עונשו הוא בהפסד ממון שיומת שורו וא"כ י"ל דבשור שהמית כו' אעמה"ד אמנם גם ז"א דגם שם לא הוי משום עונש הבעלים שיענשו בהפסד הממון דא"כ גם כשאין השור כגון שטבחו ואכלו תחלה או מכרו קודם שנגמר דינו עכ"ז ראוי שיופסד ויוקח ממנו ממון אחר שיווי השור וא"כ מדאין הדין כן על כרחך דמיתת השור לאו מטעם עונש הוא והעונש שלו שמתכפר בו הוא רק בנתינת הכופר וז"פ [ועוד דאפי' את"ל דמיתת השור הוא מפאת עונש הבעלים עכ"ז ג"כ ראוי שנעניש בו מה"ד כי היכי דעמה"ד בעונש תשלומי הכופר ע' כלל הקדום]. ב) דכיון דהלמד בק"ו חמור מן המלמד ע"כ צריך כפרה חמורה טפי ואין מתכפר בעונש אשר למלמד ולכן אין להענישו בחנם בעונש המלמד כיון דלא יהי' לו בו כפרה והנה זה הטעם ג"כ לא שייך בשור דמיתתו איננו לכפרה כיון דלאו בר דעת הוא שיצטרך כפרה וגם בשור שהמית את האדם אין מיתת השור לכפרת בעליו וכדכתיבנא ואולם באמת ז"א דשפיר אעמה"ד לב' הטעמים הנ"ל גם בשור. וזה דכיון דב' הטעמים הנ"ל שייכי באדם מטעם וודאי וא"כ כיון שאילו אירע כן באדם הי' פטור ממיתה בוודאי מטעמא דאעמה"ד שוב גם השור פטור דהא קיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור ג) דשמא יש פירכא על הק"ו ואין עונשין מספק וזה הטעם נראה דשפיר לא שייך בשור דכיון דפטורו של אדם איננו מטעם וודאי רק משום דספק נפשות להקל שא"א להרוג אדם מספק ע"כ לא שייך בזה הא דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכמובן בפשיטות ושפיר רק באדם אמרי' דס"נ להקל אבל בשור שפיר יש חיוב להמיתו מכח ספק החיוב עשה דובערת הרע מקרבך:
ואולם לדעת רש"י כתובות (דף ט"ו ע"א) ד"ה ספק ורשב"ם ב"ב (דף נ' ע"ב) ד"ה שניהם דהא דס"נ להקל היא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עש"ה א"כ מוכח דוודאי פטור הוא מפאת חיוב הצלה וא"כ שוב שייך לפטור גם בשור מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור ויש ליישב לפי"ז מה שהקשו התוס' בב"ב שם דל"ל קרא דושפטו וגו' תיפוק ליה דאפי' ממון אין מוציאין מספק ע"ש ולפמ"ש ניחא דנ"מ לספק בחיוב מיתת שור דאי הא דס"נ להקל הוא רק מטעם שא"א להרוג נפש מספק וכמו בממון א"כ אין זה פטור וודאי רק מספק וע"כ בשור שפיר חייב דבשור אמרי' להיפוך דסד"א לחומרא וכנ"ל משא"כ השתא דילפי' מקרא דושפטו וגו' א"כ ה"ל וודאי פטור וע"כ גם בשור יש לפטור וכנ"ל:
שוב נזכרתי דגם לדעת רש"י ורשב"ם הנ"ל אין לפטור בשור דכל שהאדם פטור רק מפאת והצילו העדה ומטעם חיוב הצלה אזי בשור שפיר מחייבין וכמבואר להדיא בסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן (כל הדברים היתירים בד"נ על דיני ממונות) אין נוהגים בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה וברש"י חוץ מעשרים ושלשה שצריך כ"ג כדיני נפשות ומסתברא דהיקש (דמיתת השור למיתת הבעלים) להכי אתא שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כלהו אינך מילי (דד"נ) להצלה אתי (כוונתו אקרא דוהצילו העדה וכמבואר ברש"י שם (דף ל"ב ע"א) במשנה אהא דבד"נ המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דהוא אחד מעשרה דברים הנ"ל וז"ל סברא הוא דבעי' והצילו עכ"ל) ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע עכ"ל ולפי"ז גם טעמא דידן אשר כתבתי בספרי לקח טוב כלל ב' בהא דאעמה"ד דהוא עצמו משום חיוב הצלה דוהצילו העדה עש"ה מילתא בטעמא בס"ד א"כ גם לפי הטעם הזה בשור שפיר עמה"ד כיון דבשור ליכא חיוב הצלה וכנ"ל:
שוב נזכרתי עוד גמ' ערוכה דממיתין שור מחמת ספק והוא בכריתות (דף כ"ד ע"א) דאהא דתנן שם במשנה דשור הנסקל שנודע שלא הרג עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר איתא שם בגמ' היכי דמי אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג מאי חזית דציית לבתראי ציית להו לקמאי עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא דמחייבינן לשור מיתה מספיקא:
והנה מה שכתבנו דלטעמא דמדה מסורה כך או משום דהלמד חמור ממלמד ואין מתכפר בעונש המלמד דהני טעמי נהי דלא שייכי בשור עכ"ז גם בשור אעמה"ד משום דכמיתת בעלים כו' לכאורה ז"א דמגמ' סנהדרין (דף ל"ו ע"ב) הנ"ל מוכח דכל שאין הטעם שייך בשור כגון חיוב הצלה דלא שייך בשור אזי אין פוטרין את השור ואולם בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) מוכח דדבר זה אי היכא דהטעם לא שייך בשור אמרי' נמי דכמיתת בעלים כו' הוא פלוגתא דרבא ורב אשי שם וז"ל הגמ' שם אמר רבא שור טריפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה שהרג פטור מ"ט א"ק השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרינן ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת (וכגון אדם טריפה דאילו הרג את הנפש פטור) לא קרינן ביה והשור יסקל רב אשי אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור מ"ט כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי פטור עכ"ל הגמ':
ובתוס' שם ד"ה שור טריפה שהרג חייב וז"ל אע"ג דבשלהי פרק ד' וה' פטרינן לר"ש שור שנתכוון להרוג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם אבל הכא באדם שייך לפטור מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמים דמי שור טריפה לבעלים עכ"ל וא"כ לרב אשי דפוטר גם בשור טריפה על כרחך דס"ל דאפי' אם אין הטעם שייך בשור נמי פטרינן ליה מהיקישא דכמיתת בעלים כו' וע"ע בב"ק (דף מ"ה ע"א) דפליגי התם ר' יעקב ורבנן אי גומרין דינו של שור שלא בפניו דלרבנן אין גומרין מטעמא דכמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כו' ולר' יעקב גומרין וקאמר התם בטעמא דר' יעקב בשלמא בעלים בני טענתא נינהו (ולכן בעי' בפניהם כדי שיטענו את זכותם) אלא שור בר טענתא הוא (בתמי') עכ"ל הגמ' ומוכח ג"כ דר' יעקב ורבנן פליגי בספק הנ"ל אי הא דכמיתת בעלים כו' הוא אפי' כשאין הטעם שייך בשור ובאתי רק להעיר:
והנה מה שכתבנו למעלה ג"כ דרך פשיטות דאי הא דאעמה"ד מדה מסורה כך זה לא שייך במיתת השור דאין מיתת השור עונש כי השור איננו בן דעת שיפול בו ענין עונש הנה נזכרתי דאין זה פשיטות כל כך דלא שייך עונש בשור ושאין מיתת השור עונש לשור רק הוא פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל בפי' המקרא בבראשית ח' פסוק ה' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם וברש"י מיד כל חי' לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן כו' לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות עכ"ל הנה דרש"י ז"ל מפרש מיד כל חי' אדרשנו כפשוטו שהשי"ת ידרוש נפש האדם מיד החי' אשר תהרגנו ובראב"ע שם מפורש יותר וז"ל גם אדרשנו מיד כל חי' שאצוה לאחרת שיהרגנה עכ"ל:
הנה פירש יותר דחי' מתחייבת מיתה ביד"ש על הריגתה את האדם ומיתתה הוא ע"י חי' אחרת ואולם הספורנו שם פי' וז"ל והדרישה הזאת (שידרוש הוא ית' את נפש האדם) תהי' על אופנים מתחלפים שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חי' אדרשנו ומיד האדם להצילו מידם ואם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אז אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו אבל לא מיד החי' עכ"ל נראה שמיאן בזה היות לחי' עונש ופרעון ואולם הרמב"ן ז"ל שם דיבר בענין זה בביאור יותר מכולם וז"ל מיד כל חי' אדרשנו תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החי' כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחי' דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהי' כן בענין דם האדם לבדו שכל החי' שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפי' שור המדבר חייב מיתה כו' ויהי' טעם שופך דם האדם כל שופך בין חי' ובין אדם הנה דמו נדרש בב"ד ובידי שמים ויתכן שיהי' טעם מיד כל חי' שתהי' הנקמה בשופך הדם מיד כל חי' כו' כי אשלח ברוצח כל חית הארץ כו' ואולי הדרישה מיד החי' היא שלא תטרוף את האדם כי כן שם בטבעם כו' עכ"ל:
הנה שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה אם יתכן שיהי' לבע"ח עונש וצידד בפירוש לומר דמיתת שור הנסקל שציותה תורה הוא עונש אל השור ולפי"ז שפיר גם מיתת שור הוא בכלל עונשין ושפיר שייך בי' בפשיטות הך דאעמה"ד והנה מה שהכריח ז"ל דאין מיתת השור מטעם עונש לבעליו מהא דשור המדבר ג"כ חייב מיתה א"כ לר' יהודה דס"ל באמת בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דשור המדבר שהמית את האדם פטור ממיתה לפי שאין לו בעלים עש"ה א"כ י"ל דלר' יהודה באמת מיתת שור שהמית את האדם הוא מטעם עונש לבעליו וא"כ בשור שהמית את האדם אי שייך בי' אעמה"ד יתכן לומר דתלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן הנ"ל דלרבנן דס"ל דשור המדבר נמי חייב א"כ אין מיתת השור מטעם עונש לבעלים רק מטעם עונש השור וא"כ כיון דהוא עונש מיתה שפיר הוא בכללא דאין עונשין מן הדין משא"כ לר' יהודה דמחייב באמת רק בשור שיש לו בעלים א"כ י"ל דהוא. מטעם עונש הבעלים ומוכח לכאורה כן לר"י דאל"כ רק הוא מטעם עונש השור א"כ לא הי' ראוי להיות חילוק בין שור שיש לו בעלים לשאין לו בעלים וא"כ כיון דהוא רק עונש הבעלים ולגבי הבעלים הרי אין העונש עונש מיתה דמיתת השור לגבי הבעלים הרי הוא רק הפסד ממון וא"כ י"ל דהפסד ממון אינו בכלל עונשין רק עונשי הגוף הם בכלל עונשין וע' כלל נ"ז ושפיר לא שייך במיתת שור שהמית את האדם כללא דאעמה"ד ובאתי רק להעיר:
והנה מה שדנתי למעלה בזה מסברא דנפשאי אם אין מיתת השור מטעם עונש הבעלים והכרחתי דאינו כן מדאין מתחייבין ממון שיווי השור היכא דליתי' לשור וכנ"ל נתיישבתי דאינה ראי' דהא תשלומי תם אינם עונש השור רק תשלומין בעלמא שהבעלים משלמים חצי הנזק ואעפ"כ אינו משתלם אלא מגופו וז"פ [וע"ע בחולין (דף נ"ז ע"ב) נפלו עלי' וקטלוהו (התולעים נפלו על אחד מהם והרגוהו על שאמר שקר והיתל בם עש"ה) ועוד שם (דף ס"ג ע"א) וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק (עוף ששמו שרקרק) אתי משיחא כו' והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק אתא גלל (נפל אבן גלל מן המרום) אפסקי' למוחי' כו' ההוא ביידא הוי (בדאי ושקרן הי' ולפיכך לקה. רש"י) ומוכח לכאורה להדיא דשייך חטא ועונש בבע"ח]:
שוב נזכרתי דברי הגמ' ב"ק (דף מ"ג ע"ב) ת"ר או בן יגח או בת יגח (כמשפט הזה יעשה לו) לחייב על הקטנים כגדולים (שור שהרג את הקטן חייב השור מיתה כהורג את הגדול) והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם (חייב מיתה לאדם ההורג את האדם) וחייב שור באדם (חייב מיתה לשור ההורג את האדם) מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים (דאדם ההורג את הקטן חייב כהורג את הגדול) אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים ועוד ק"ו הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים (ההורגים) כגדולים (ההורגים דקטן שהרג פטור ממיתה) חייב בו על הקטנים כגדולים (דקטן שנהרג חייב ההורגו מיתה כאילו הרג את הגדול) שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים (שור קטן ההורג דינו כשור גדול ההורג דשור בן יומו קרוי שור דכתי' שור או כשב כי יולד וקרינן בי' השור יסקל) א"ד שחייב בו על הקטנים כגדולים כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו ומבואר להדיא דשור שהמית את האדם דנין בו דין ק"ו לחייבו מיתה:
ואולם אם נאמר דטעמא דאעמה"ד משום דאין הלמד החמור מתכפר בעונש אשר למלמד א"כ זה הטעם לא שייך כאן שהרי הק"ו בא רק לומר דשור ההורג את הקטן חייב מיתה כשור ההורג את הגדול וא"כ זה וודאי א"א לומר דהורג את הקטן אינו מתכפר במיתה דהא הריגת קטן איננה חמורה מהריגת גדול ואדרבה קלה ממנה וא"כ כיון דהורג את הגדול די לו בעונש מיתה כ"ש דהורג את הקטן די לו בעונש זה ואין לספק כאן כלל לומר דצריך עונש החמור יותר וכמובן:
והנה עיינתי ומצאתי עוד בס' גור ארי' עה"ת משפטים כ"א פסוק כ"ח כ"ט דכתי' וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' והמית איש או אשה וגו' וברש"י והמית איש וגו' לפי שנא' כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה דחיפה ובעיטה מנין ת"ל והמית עכ"ל וכ' שם הרא"ם וז"ל לא מצאתי בשום מקום שנתרבו אלו מקרא דוהמית אלא בסתמא אמרו שבכלל הנגיחה נגיפה רביצה בעיטה נשיכה ורש"י פי' בהדיא בגמ' הטעם משום דהוי דומיא דקרן שכוונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי עכ"ל ז"ל וכ' שם הגור ארי' ע"ז וז"ל ומה שהקשה על פירש"י דלמה צריך קרא הא בגמ' יליף לי' מכח סברא לא קשיא דס"ל דדווקא לענין נזיקין דנין מכח סברא דהא ג"כ בק"ו עונשין ממון כמו שנתבאר לקמן אבל כאן איירי לענין עונש השור להמיתו אין ללמוד מכח סברא ולכך יליף לי' מקרא ובתחלת ב"ק דבא למילף במה הצד הנזקין זה מזה הקשו התוס' דהא אעמה"ד ותירצו דזה לא הוי אלא בעונש מלקות או מיתה אבל ממון סבירא לן דעונשין שפיר ולפיכך בוודאי לענין נזיקין אנו לומדין תולדות מן האב אבל לענין עונשין כגון להמית השור אין זה נקרא עונש ממון דהא לאו תשלומין הוא זה אלא הוא מיתה לשור עכ"ל ז"ל הנה מבוארת דעתו ז"ל דגם במיתת שור איתי' להאי כללא דאעמה"ד וגם נראה מדבריו ז"ל דס"ל בפשיטות דמיתת השור הוא מטעם עונש השור ודשייך עונש בבע"ח וכדכתיבנא:
והנה מצאתי עוד דדבר זה אם שייך עונש בבע"ח הוא מחלוקת חכמים בב"ר פרשה כ"ו וז"ל אמר ר"א אין לך אדם שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו (אין מי שיהא תובעין עליו דין שמים אם הזיק את האדם רק אדם המזיק את האדם הוא דיש עליו דין) ר' נתן אומר אפי' זאב וכלב (תובעין עליהם דין שמים אם הזיקו לאדם, רש"י) ר' הונא בר גוריון אמר אפי' מקל אפי' רצועה הה"ד כי את עול סובלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות ביום מדין ביום הדין א"ר אחא אף אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון רבנן אמרין מהכא כי האדם עץ השדה מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון עכ"ל המדרש:
הנה כאן ג' דעות. א' דרק באדם הוא דשייך עונש. ב' דגם בבע"ח יש עונש אם הזיק לאדם. ג' דגם בדומם שייך עונש אם ניזק אדם על ידו וכדאמר אפי' מקל כו'. ודע דדברי המ"ר אלה הם ג"כ במדרש קהלת עה"כ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ושם נאמר אר"א אין לך שהוא מתחייב ע"י אדם זה אלא אדם כיוצא בו [וכן צ"ל וודאי גם בב"ר הנ"ל ותיבת אדם הראשונה דב"ר הנ"ל הוא ט"ס] שנא' עת אשר שלט האדם (באדם לרע לו ומוכח דרק אדם השולט באדם הוא לרע לו של השולט דנענש משא"כ בע"ח ושאר דברים השולטים באדם אין נענשים) ר' יונתן אומר אפי' מקל אפי' רצועה מתחייבין ע"י אדם זה וכו' כדאיתא בב"ר רק דמה שנאמר בב"ר בשם ר' אחא נאמר במדרש קהלת בשם ר' חמא בר גוריון ע"ש:
והנה הדעה הג' הנ"ל דאפי' מקל או רצועה נפלאה מהבין וגם אין מבואר מהו עונש הדומם אם מזיק לאדם ובילקוט קהלת שם יש עוד שינוי גירסא ממה שהוא במדרש דתחת הלימוד הנמצא במדרש אהא דאפי' מקל כו' מקרא דכי את עול סובלו איתא בילקוט וז"ל א"ר אחא אפי' מקל אפילו רצועה מתחייבין ע"י האדם שנא' שופך דם האדם עכ"ל. ומזה ראי' לפי' רש"י וראב"ע ורמב"ן בקרא דשופך דם האדם וגו' מיד כל חי' וגו' דקאי אחי' ממש שתענש אם תהרוג את האדם דלדברי המדרש הנ"ל הרי קאי עוד יותר גם אדומם וכדיליף משופך דם האדם ונראה כוונתו דמפרש לקרא דכל שופך דם האדם יהי' מי שיהי' ואפי' דומם דמו ישפך והוא דלא כפי' הרמב"ן האחר דקאי הכל על אדם ההורג ומיד כל חי' אדרשנו היינו שאדם הרוצח יומת ע"י חי' או שכן שם בטבעה שלא תטרפנו וגם הוא דלא כפי' הספורנו הנ"ל וכמובן:
והנה מאי דמוכח מילקוט הנ"ל דעונש הדומם בהמיתו לאדם הוא ג"כ מיתה וכדמוכח מן הילפותא דיליף לי' משופך דם האדם דכתיב בי' דמו ישפך הוא עוד יותר דבר מפליא [ומכאן ראי' מגולה אל המבואר בצוואת הקדוש ר' פנחס מקאריץ ז"ל שכל הדברים שבעולם יש להם חיות ואפי' הדומם כו' עש"ה בלשונו הטהור] והכוונה שהניצוץ הקדוש שבו הוא חיותו וכנודע בספרי החכמה שאין לך דבר שאין בו ניצוצי קדושה ובדברים האסורים והטמאים הם בהעלם גדול וע"כ דומם אשר הומת אדם על ידו מסתלק ממנו הקדושה שבו ונשאר בו רק קדושה מועטת מתעלמת דאל"כ לא הי' אפשר להיות לו מציאות וכנודע בספרי החכמה] וזהו מיתתו:
ועיין מנחות (דף נ"ג ע"א) מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כו' בגופה כתי' מצה תהי' החיי' וברש"י כלומר הכשירנה ושמרה עכ"ל ואין מובן דאמא קרי לי' חיות ואולם עפ"י הנ"ל הדבר מובן לנכון כי הקדושה אשר במנחה נקראת ג"כ חיות שלה ואם באה לידי חימוץ ונפסלת והקדושה מסתלקת ממנה הנה זה סילוק החיות ולכן השמירה שמשמרין אותה מידי פסול מיקרי זה חיות שמחיין את המנחה וזהו מצה תהי' החיי' וכן אוכלים המותרים מיקרי נמי מש"ק חיים לעומת אוכלים אסורים כי האסורים בם קדושה מועטת מתעלמת וזה טעם איסורם וכנודע בספרי החכמה משא"כ דברים המותרים מתייחסים יותר אל הקדושה ויש בהם קדושה יתירה יותר נגלית ולכן מיקרי חיים:
וזהו ג"כ הכוונה בש"ס חולין (דף ק"מ ע"א) דאהא דתנן דעוף טמא פטור משילוח הקן וקמפרש טעמא משום דעוף טמא לא מקרי צפור פריך וז"ל הגמ' ת"ש שתי צפרים חיות מאי חיות לאו שחיות בפיך מכלל דאיכא דלאו חיות בפיך כו' וברש"י חיות בפיך ראויות לפיך טהורות ומדכתי' צפרים חיות מכלל דאיכא דשמייהו צפרים ולאו חיות נינהו דהיינו טמאות עכ"ל ולהנ"ל מובן ג"כ ענין הדרש שחיות בפיך והכוונה כפשוטו דמה שהם מותרים וזה מורה על היות בם קדושה לכן קרוים חיות משא"כ הטמאות אינם חיות וכנ"ל ויש לפרש עוד באופן אחר דע"י אכילת האדם הם מתעלים ומקבלים מעלה וזהו שחיות בפיך כי המעלה אשר מקבלים נקרא חיות ונמצא שחיות ע"י פיך ודו"ק:
והנה ראיתי עוד בספרי האזינו וז"ל האזינו השמים כו' הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם או שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח כו' ותשמע הארץ כו' הסתכלו בארץ שמא שינתה מדתה שמא זרעתם ולא צמחה כו' או שמא פרה זו אינה דשה ואינה חורשת כו' או שמא חמור זה אינו טוען כו' והרי דברים ק"ו ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורעניות כו' לא שינו מדתם אתם שאם זכיתם כו' עכ"ל ומוכח מדברי ספרי אלה דשייך חטא בבע"ח אלא דפורעניות ועונש לית בי' על החטא וע"ע ילקוט קהלת רמז תתקס"ח עה"כ ומותר האדם מן הבהמה אין וז"ל שהוא מדבר והיא אינה מדברת כו' ד"א שהאדם נוטל שכר על מעשיו והבהמה אינה נוטלת עכ"ל ומוכח לכאורה ג"כ כנ"ל דשייך מעשה טוב גם בבע"ח אלא דאין בו ענין קבלת שכר ויש לדחות וק"ל ובאתי רק להעיר:
ובגוף הדבר אי שייך במיתת שור אעמה"ד ראיתי עוד בס' לב שמח על סה"מ להרמב"ם בשורש הי"ד שהביא דברי הרמב"ן וז"ל ובחולין (דף ק"מ) אמרו דעוף שהרג את הנפש דבעי לאתויי' לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ואין בעוף הזה כתוב ובערת הרע ומסקול יסקל השור נתחייב במיתה אלא שכל המומתין מצותן מן ובערת הרע והיא מ"ע שלהם שממנה הם מומתים ומצות הסקילה או השריפה חלק מן המצוה עכ"ל וע"ז כ' הלב שמח וז"ל ואין זה הכרח כלל דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף שלא נזכרה בו סקילה ושמא לא היו גוזרין בו מיתה כלל מטעם דאין עונשין מה"ד ולכך אמרו שהוא בובערת הרע שהוא פסוק כולל ביעור כל עושי רע והעוף ג"כ נכלל בו עכ"ל ז"ל ומדכ' ושמא כו' מוכח דמסתפקא לי' מילתא אי שייך בבע"ח הא דאעמה"ד:
ואולם גוף דבריו ז"ל שכ' דמסקול יסקל השור לא היו סוקלין העוף כו' צ"ע דוודאי סקילת העוף הוא מסקול יסקל השור ואע"ג דכתיב שור מ"מ חי' ועוף כיוצא בהן מילפותא דשור שור משבת וכמבואר ברש"י ברכות (דף כ"ז ע"א) ד"ה שנסקל תרנגול וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות פ"ו מ"א וע' ב"ק (דף נ"ד ע"ב) וע' ילקוט משפטים רמז ש"מ עה"כ השור יסקל וז"ל השור יסקל וכן בהמה חי' ועוף כיוצא בו דגמר שור שור משבת וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש עכ"ל ונסמן שם ברכות (דף כ"ז) ומוכח דהיתה כן גירסת הילקוט בגוף הגמ' ועכ"פ דבר ברור הוא שמכאן הוא הלימוד וצ"ע:
ולענין אי שייך חטא ועונש בבע"ח ואי מיתת שור הנסקל הוא מפאת עונש השור על החטא שלו ע"ע במכילתא משפטים דיליף דין איסור הנאה דשור הנסקל מק"ו מעגלה ערופה וז"ל ומה אם עגלה שאינה לא מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה דין הוא שיהא אסור בהנאה עכ"ל ומוכח להדיא דשור שהרג את הנפש חשוב שנעשה חטא ועבירת שפיכות דמים ונחשב אל השור לחטא ועון מדמטמא את הארץ ומסלק את השכינה כמו חטא ש"ד דאדם שמטמא כו' דאל"כ לא הי' לו לטמא כו' רק הי' לו להחשב כמת ע"י חולי או מעשה קוץ בעלמא דאין שם ענין שפיכות דמים ואינו מטמא כו' ומדמטמא כו' בהכרח דנחשב שנעשה חטא ש"ד וכמובן ולסברת המכילתא הנ"ל י"ל וודאי דמה שהשור נסקל הוא מפאת עונש על החטא ש"ד שלו ובאתי רק להעיר:
וע"ע במכילתא שם עה"כ השור יסקל וז"ל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לא יהא בסקילה כו' עכ"ל ומוכח דלמידין מיתת שור מה"ד ויש לדחות דאין זה לימוד מה"ד דמועד נמי בכלל תם הוא וכי בשביל שנגח עוד יותר ממנו מיגרע גרע ואולם לטעמא דמהרש"א בהא דאעמה"ד דמשום דהלמד חמור טפי אין מתכפר בעונש המלמד א"כ י"ל נמי דכיון דעבירת המועד חמורה טפי אי נימא דשייך חטא ועונש בבע"ח וכנ"ל] אין מתכפר בסקילה ואולם י"ל דזה שייך רק באדם וכהך דמעביר כל זרעו למולך די"ל דאין מתכפר בסקילה רק עונשו שמור אחר מיתתו ונענש או עונש גדול יותר משא"כ בשור דלא שייך זה ע"כ י"ל דבעוה"ז עונש הסקילה הוא עונש הגדול ביותר ולא שייך למיחש שצריך עונש חמור טפי:
ועיין כתובות (דף ל"ג ע"ב) אלמלי נגדוהו כו' ויש לדחות ואי נימא דלא שייך חטא ועונש בבע"ח רק דשור ההורג נפש וכדומה זה מורה על היות שורה עליו כח חיצון רע (והוא היצר שלו המסיתו לזה שלא כפי טבעו הרגילה ע' ברכות (דף ס"א ע"א) דמה ששור מזיק ונושך ובועט הוא מפאת יצר רע וע"ע ב"ק (דף י"ט ע"ב) יצרא קתקיף לי' פו'] וזה טעם מיתת שור הנסקל כדי לבער עי"כ כח הרע ההוא השורה עליו ואכ"מ להאריך בזה א"כ וודאי דלא שייך לומר דהואיל והוא מועד ע"כ זה מורה על היות רוע הכח החיצון שלו גדול יותר מרוע כח החיצון אשר בתם ואין די לו בסקילה דז"א דכח ההוא צריך רק ביעור וזה א"א כ"א ע"י מיתת השור וסקילה היא המיתה היותר חמורה וכמובן ובאתי רק להעיר:
וע"ע במדרש שוחר טוב תהלים מזמור כ"ח וז"ל ומנין דרשו חנני' מישאל ועזרי' להשלים עצמן על קדושת השם מן הצפרדעים מה כתי' בהן ובאו בתנוריך ובמשארותיך ואימתי משארת מצוי' אצל תנור בשעה שהתנור חם מלמד שהיו משלימות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה ומה פרע להם שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה כו' מכאן אמרו מה אם הצפרדעים שאין להם זכות אבות ולא ברית על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו אנו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת השם עאכ"ו עכ"ל ומוכח ג"כ דשייך זכות בבע"ח ושהי' נחשב אל הצפרדעים הבאים בתנורים לזכות מה שמסרו עצמן למיתה עבור קידוש השם וע"כ לא מתו אף ששאר הצפרדעים מתו וע' פסחים (דף נ"ג ע"ב) ובאתי רק להעיר:
וע"ע בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ז בשם הקנה וז"ל עוד הוסיף (בעל ספר הקנה) לשבח עור השליל (לתפילין) יותר מכלם למצוה מן המובחר כי אמר שאין ברי' יוצאת לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעוה"ז נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם עכ"ל ומבואר ג"כ דיש ענין דין ועונש גם בבע"ח ובאתי רק להעיר: