בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ו · כלל ל
אומדנא דמוכח הוי כמתנה בפירוש. הכין הוא בכולי' סוגיין דאומדנא וע"ע ב"ב (דף ח' ע"ב) אמר אביי מריש הוי עביד מר תרי כיסי (של צדקה) חד לעניי דמתא וחד לעניי דעלמא כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לר' תחליפא בר אבדימי עביד חד כיסא ואתני עלה (התנה עם הציבור לחלקם לכל הבא) איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה ר' אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי (מסתמא) ולמאן דבעינא יהיבנא לי' עכ"ל הגמ' ומוכח גם כן דהאומדנא הסתמית דכל דקא אתי כו' הוי כתנאי וע"ע ב"ב (דף קמ"ג ע"ב) במשנה הניח בנים גדולים וקטנים (מי שמת והניח בנים כו') השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח (לנו) אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ובגמ' שם (דף קמ"ד ע"א) ר' ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עיסקא (והרויח) אתו אחי תבעוהו בדינא קמי' דרבא אמר להו ח' ספרא גברא רבה הוא לא שבק גירסי' וטרח לאחריני (וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי, רשב"ם) האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה א"ר ירמי' באשה יורשת (כגון שאמר בעלה תטול כאחד מן הבנים) פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי (כאילו פירשה ואמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו') קמ"ל עכ"ל הגמ' ומפורש בזה דאומדנא דמוכח הוי כאומר בפירוש:
וע"ע במס' טבול יום פ"ד מ"ז התורם את הבור ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה (פי' דאם אמר שלום סתם כוונתו אשלום מן השבר ומן השפיכה ע"ש) כו' ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי ב"ד ובר"ש ורא"ש שם כתבו וז"ל שהי' בו דעת להתנות אם בלבו הי' להתנות אעפ"י שלא התנה א"נ חכם ובר דעת שיודע הוא שראוי להתנות על כך עכ"ל ומבואר ג"כ דאומדנא הסתמית הוי כהתנה ואפי' אם גם בלב לא חושב ומיהו מה דבעינן לזה חכם ובר דעת הוא חידוש דמסברא כיון דהוא אומדנא סתמית ראוי שנאמר כן בכל אדם ודו"ק וגם צ"ע דמה זה הגבול שנתנו באם הוא חכם ובר דעת ומי יוכל לשער ולהגביל זה ומי יודע החכם הוא ובדברי ר' יוסי עצמן דאמר אף מי שהי' בו דעת י"ל דבא למעוטי קטן דלאו בר דעת הוא ואף דקטן אינו תורם עכ"ז י"ל דבא לאפוקי קטן מופלא סמוך לאיש דס"ל לר' יוסי בנדה (דף מ"ה ע"ב) דתרומתו תרומה ולמ"ד דהוא מדאורייתא הוא מגזה"כ ע"ש וא"כ י"ל דכיון דלכל שאר מילי הוא קטן ואין בו דעת לכן נהי דגזרה תורה דתרומתו תרומה עכ"ז ענין אומדנא לא שייך בי' לומר דאמדי' לדעתי' דלא כיוון רק אם תעלה שלום כו' כיון דלאו בר דעת הוא ואנן בעי' שיהא בר דעת וידע שראוי להתנות על כך וכדברי הר"ש והרא"ש וע"כ זה המופלא סמוך לאיש דלאו בר דעת הוא לשום דבר לא שייך למימר בי' שיודע שראוי להתנות על כך ולכן לא אמרי' בי' האומדנא ולמ"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן י"ל כן בפשיטות טפי וכמובן. [ודע דיש לספק דמופלא הסמוך לאיש אפי' התנה תנאי בפירוש נמי אין ראוי שיועיל דהא מסברא לא הי' מועיל שום תנאי זולת הלימוד מב"ג וב"ר וא"כ מנ"ל דגם תנאי דקטן תנאי ונהי דנתנה לו תורה כח לתרום זהו רק בגוף התרומה וחלותה משא"כ לענין התנאי דליכא גזה"כ שוב שפיר י"ל דהוא כשאר קטן דאין בדבריו כלום ולמ"ד דמופלא הס"ל דרבנן נראה דכל דת"ר כעין דאורייתא תיקון ועשאוהו כגדול לכל דבריו וכמו שגדול יכול לתרום בתנאי כן הקטן יכול להטיל תנאי בתרומתו משא"כ למ"ד דמופלא הס"ל דאורייתא וגזה"כ הוא א"כ שפיר י"ל דלענין התנאי הוא כשאר קטן וכנ"ל. ואולם גם בענין הדאורייתא י"ל דאמרי' מסברא דלענין מה שעשאתו התורה כגדול הכוונה שיהי' כגדול בכל אופני הפרשת תרומה וכמו שגדול יכול לתרום על תנאי כן המופלא ס"ל יכול לתרום על תנאי ועי"ל דתנאי דנידון דידן א"צ בו ללימוד מב"ג וב"ר כיון דסתם דעת אדם הוא כן והוא אומדנא דמוכח וכדברי ר' יוסי דאף מי שלא התנה הוי מש"ה כהתנה וע"כ בכה"ג א"צ ללימוד מב"ג וב"ר ומהני התנאי שפיר מסברא וכמ"ש התוס' בהאיש מקדש דיש דברים שהאומדנא כך וא"צ בהו רק גילוי דעת בדיבור בעלמא וא"צ שיהי' דיבור של תנאי כפי דיני תנאים והיינו ג"כ משום דבכה"ג א"צ ללימוד מב"ג וב"ר וע"כ א"צ דיני תנאים כי התם וא"כ כ"ש כאן דהוא אומדנא יתירה עד שאפי' דיבור אין צריך בגדול וכנ"ל ע"כ בקטן נמי מיהת א"צ בתנאי זה ללימוד מב"ג וב"ר ושפיר מועיל תנאו שמתנה כיון דסוף סוף חזינן מן התנאי דאהיכא שלא תעלה שלום לא תרם וא"כ א"א שיהי' תרומה היכא שלא עלה בשלום כיון דבאופן זה הרי לא רצה שיהיה תרומה ולא הפרישו לתרומה ונהי דהיכא דבעי' תנאי בדיני תנאים לא משגחי' אהכי לומר דסוף סוף הא חזינן מדיבורו דלא רצה לעשות הדבר כ"א באופן כך וכך וראוי שתובטל המעשה אם לא נתקיים התנאי כ"א אמרי' דמסברא לא אתי דיבור ומבטל מעשה ורק מפאת הלימוד מב"ג וב"ר הוא דמהני תנאי ולכן בעי' דיני תנאים כהתם ואלא"ה התנאי בטל והמעשה קיים עכ"ז זה שייך רק בתנאי שאין האומדנא כך וצריך ללימוד מב"ג וב"ר משא"כ כאן דהאומדנא הסתמית היא כך וא"צ ללימוד וכנ"ל שפיר אמרי' דנהי דקטן אין בו דעת עכ"ז סוף סוף הא לא תרם רק באופן זה וע"כ אם לא נתקיים האופן הזה הא לא תרם אכה"ג ואין כאן תרומה. ודע דבתנאי דעלמא י"ל עוד דלא הוי תנאי דמופלא הס"ל תנאי מטעם אחר והוא לפי מאי דמוכח בירושלמי תרומות פ"א ויבמות פי"ג דאפי' למ"ד מהס"ל דאורייתא לענין תרומה מ"מ אין לו שליחות בה והוי לענין שליחות כשאר קטן עש"ה במפרשים וא"כ הא ה"ל תנאי שא"א להתקיים ע"י שליח דתנאו בטל והמעשה קיים ויש לדבר בזה וע' לקח טוב כלל א']. ואולם בדברי הר"ש והרא"ש דכתבו מי שהוא חכם כו' דוחק לפרש דאתי למעוטי מופלא הס"ל רק הלשון מוכיח דבגדולים גופייהו יש חילוק בין חכם לבלתי חכם וזה מקושי ההבנה וצ"ע:
עוד מצינו סברא דאומדנא דמוכח ואנן סהדי הוי כמפרש והוא ברש"י עירובין (דף נ"א ע"ב) ד"ה איהו כיון דנפק לאורחא שכ' דכיון דנפק לאורחא בע"ש משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ה"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום כו' ופלוגתא דאמוראי הוא לקמן בעירובין שם (דף נ"ב ע"א) דאיכא למ"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי עכ"ל ועש"ה כל הסוגיא:
וע"ע רפ"ק דפסחים דמהני ביטול בלב אפי' למ"ד דביטול מטעם הפקר והיינו משום דאנן סהדי דוודאי מבטל כדי להפקיע האיסור ולכן האנן סהדי והאומדנא הוי כמפרש ולא חשיב דברים שבלב ע"ש במרדכי וראשונים וע"ע סברא כזו בתוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אפקרה ותוס' שבת (דף י"ח ע"ב) ד"ה דמפקרא וע"ע במל"מ פ"א מה' מכירה דאהא דמבואר בקידושין (דף כ"ו ע"א) דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף ואי פריש פריש כ' המל"מ וז"ל וכ' מהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד כו'. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית לי' דכיון דנשבע אי אמרי' דלא סמכה דעתי' בקנין זה נמצא דעביד איסורא מ"ה אמרי' דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרי' בפ"ק דקידושין (דף י' ע"א) איבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' עש"ה ומבואר גם דעת המהריב"ל כן דהאומדנא דוודאי לא עביד איסורא הוי כמפרש ועש"ה במל"מ מה שדן בזה:
וע"ע ש"ס נדרים (דף ע"ז ע"ב) לא, יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו כו' ע"ש בפי' הרא"ש דלב"ש בשבת מבטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון טלי ואכלי טלי ושתי אבל לא לשון הפרה משא"כ בחול צריך להוציא בשפתיו לשון הפרה גמורה עש"ה ונראה ג"כ הטעם דבעי' באמת לשון הפרה לגבי הפרה רק דשבת שאני דכיון דאיסור שבת רביע עלי' ואנן סהדי דלולי האיסור הי' אומר לשון הפרה בפירוש שהרי רוצה שיובטל הנדר שהרי אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אלא דארי דאיסור שבת הוא שמונעו מלומר לשון הפרה בפירוש לכן האומדנא והאנן סהדי הוי כפירש לשון הפרה ודו"ק ובאתי רק להעיר: