בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ו
כלל כב
אויר. אקבץ בעזה"י המקומות אשר ידעתי אשר נדבר בהם מענין אם אוירו של דבר נחשב כדבר, והם:
א) בזבחים (דף כ"ו ע"א) ס"ל לאביי דאם תלה את הבהמה באויר העזרה וקיבל את הדם בקדשים קלים כשר ובקדשי קדשים פסול וא"ל רבא התם מ"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשר דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי (דבעי' קבלה בצפון) אויר צפון כצפון דמי כו' ע"ש דמבואר שם דבאויר פנים ס"ל בין לאביי ובין לרבא דכפנים דמי ובאויר צפון פליגי דאביי ס"ל דלאו כצפון דמי ורבא ס"ל דכצפון דמי:
ב) בזבחים שם (דף כ"ה ע"ב) איתא לענין אויר כלי דאויר שסופו לנוח כמונח דמי היינו שדבר הבא לאוירו של כלי וסופו ליפול לתוכו ולנוח בו אזי מיד בהגיעו לאוירו של כלי נחשב כמונח בתוך הכלי ואולם אויר שאין סופו לנוח (כגון שהי' מקבל דם קדשים במזרק ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לתוך הכלי) איבעי' לי' התם אי כמונח דמי (וה"ל כדם שנתקבל בכלי ונשפך מן הכלי על הרצפה דקיי"ל התם דאוספו וכשר) או לאו כמונח דמי (וה"ל כנשפך מן הצואר על הרצפה דפסול) וע"ש עוד דאם הגיע הדם לתוך דופני הכלי ונפחתו שולי הכלי עד שלא נגע דם בקרקעיתו מוכח דוודאי כמונח דמי דמשנכנס לתוך דופני הכלי מיד הוי קבלה ואעפ"י שלא נגע בקרקעיתו עדיין עש"ה ברש"י ובכל הסוגי' ויבוררו לך הדברים יותר:
ג) בזבחים שם (דף פ"ז ע"ב) בעי אי אויר מזבח כמזבח דמי (אם תלה אברים פסולים שפסולן בקודש באויר ראש המזבח כמזבח דמי ולא ירדו וכדקיי"ל דכל שפסולו בקודש אם עלה על המזבח לא ירד) או לאו כמזבח דמי (וירדו) וכן בעי התם אי אויר כבש ככבש דמי וע"ש בסוף הסוגי' דאמר אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ כי קאמר דתלינהו בקניא מהו (היכא דגברא בראש המזבח קאי ונקט להו לאיברים כה"ג לא מיבעי' לן דהנחת גופו בראש המזבח וודאי כהנחת אברים דמי וכי קמבעי' לן כגון דקאי גברא אארעא ותלינהו לאברים בקניא באויר ראש המזבח מהו אויר המזבח כמזבח דמי או לא תיקו עכ"ל הגמ':
ד) במכות (דף י"ב ע"א) תוד"ה אילן מבואר דאויר ירושלים כירושלים ע"ש דאיירי לענין אכילת מע"ש:
ה) בזבחים (דף צ"ב ע"ב) בעי ר' אבין נשפך על הרצפה (דם חטאת העוף מצואר העוף) ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכי' רחמנא (לדם העוף) כלי שרת והלכך אוספו וכשר או דלמא מיפסל פסל בי' רחמנא כלי שרת (דבעי להזותו מ העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו) והלכך אוספו ופסול אמר רבא ת"ש (דתניא) יכול יהא דם חטאת העוף טעון כיבוס (אם ניתז ממנו על הבגד) ת"ל זאת ואס"ד מיפסל פסל בי' רחמנא תיפוק לי' דהא איפסל לי' באויר כלי (דהא איפסל לי' דם מכי מטי לאויר הבגד ואנן לענין כיבוס דם הראוי להזאה בעי' ואויר כלי ככלי דמי, רש"י) כו':
ו) בשבועות (דף י"ז ע"א) בתד"ה תלה הביאו גירסא דאיבעי' לי' התם בגמ' אי אויר עזרה כעזרה דמי (לענין ביאת מקדש בטומאה) או לא וע"ש בתוס' דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי (ואחת מראיותיהם שם דאל"כ כשמוליך דם ואברים למזבח יופסלו ביוצא ) וגרסו גירסא אחריתי עש"ה וע' רש"י שבועות שם (דף י"ז ע"ב) דכ' בפשיטות דגם אויר המקדש נתקדש עש"ה:
ז) ע' ע"ז (דף ע"א ע"ב) דמוכח דלמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אזי כשבא הדבר הנקנה תוך דופני הכלי אע"פ שלא הגיע לקרקעיתו קנה לוקח מיהו כ"ז שלא הגיע הדבר תוך דופני הכלי רק הוא למעלה מן הכלי באוירו של כלי אע"פ שסופו ליפול לתוכו ולנוח בו כגון שמכר לו משקין ושפכן לתוכו דה"ל אויר שסופו לנוח עכ"ז לאו כמונח דמי ולא קנה לוקח עד שיבואו המשקין אל תוך דופני הכלי עש"ה ותבין וצ"ע מ"ש מהך דזבחים (דף כ"ה ע"ב) שהבאנו לעיל אות ב' דאמרי' דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ובאתי רק להעיר:
ח) בב"מ (דף י"ב ע"א) בעא רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי (וקנאו בעה"ב הראשון) או לא כו' וע"ש ברש"י דאויר שסופו לנוח פשיטא לי' דכמונח דמי:
ט) בב"מ (דף ק"ב ע"א) ס"ל לרבא דאויר חצר שאין סופו לנוח אם הוא בגוונא דמפסיק כלי בין החפץ לקרקע דאין סופו ליפול לקרקע רק לכלי אזי וודאי לאו כמונח דמי ואביי מוכח התם דס"ל דאפי' בכה"ג כמונח דמי עש"ה:
י) בגיטין (דף ע"ט ע"א) במשנה וגמ' שם מבואר דאויר חצר כחצר דמי לענין קנין והיינו דוקא באויר שהחפץ מינטר בו עש"ה:
יא) שם ע"ב ברש"י ד"ה דהא ס"ל דאויר כלי היינו אפי' האויר שתוך הכלי אינו קונה והתוס' שם ד"ה דהא נחלקו עליו וס"ל דאויר שתוך הכלי קונה מיהו אויר שמחוץ לכלי למעלה מן הכלי וסופו לנוח וליפול לתוך הכלי מוכח דס"ל דלא קני עש"ה:
יב) שם (דף ע"ח ע"ב) בעא ר' אלעזר ד' אמות שאמרו (לענין קנין דד' אמותיו של אדם קונות לו) יש להן אויר או אין להן אויר כו' והוא שם איבעי' דלא איפשטא:
יג) בנזיר (דף נ"ד ע"ב) בעי ארץ העמים משום אוירא גזרו עלי' או משום גושה גזרו עלי' (היכא דאיכא אויר בלא גוש עש"ה ברש"י ותוס' מי מטמא טומאת ארץ העמים או לא) וע"ש (ד' כ' ע"א) וע' גיטין (ד' ח' ע"ב) בגמ' דאויר סוריא לאו כסוריא דמי לענין טומאה דנהי דעפרה טמא כעפר ח"ל עכ"ז אוירה אינו מטמא וע"ש בתד"ה אלא וד"ה דגזרו וע' שבת (דף ט"ו ע"ב) ואהלות (פ"ב מ"ג) ובמפרשים שם:
יד) בחולין (דף ע' ע"א) בעא ר' אחא נפתחו כותלי בית הרחם (נתרחבו הכותלים דבית הרחם של בהמה המולדת בכור וכשיצא הבכור לא נגע בכותלים) מהו אויר רחם מקדיש והא איכא א"ד נגיעת רחם מקדשא והא ליכא עכלה"ג ולא נפשטה שם האיבעי':
טו) בסוטה (דף מ"ה ע"א) בעא ר' ירמיהו צפו עומרין לתוך שדהו (לענין שכחה קמיבעי' לי' דכתי' ושכחת עומר בשדה וקמיבעי' לי' אם צפו העומרין בשדהו כגון שהיו מוטלין על גבי אבן או עמוד או זו על זו ושכחן מהו אויר שדה כשדה דמי או לאו כשדה דמי (מי אמרי' אויר שדה כשדה דמי וקרינן בהו בעומרין המוטלין באויר שדה ושכחת עומר בשדה והוי שכחה א"ד לאו כשדה דמי ולא הוי שכחה) כו' עש"ה כל הסוגי':
טז) במעילה (דף י"א ע"ב) איתא אהא דתנן שם במשנה נסכים בתחלה מועלין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהם וקאמר עלה בגמ' לימא מתני' דלא כר' אליעזר בר רבי צדוק דתני' ר"א בר"צ אומר לול קטן הי' בין כבש למזבח במערבו של כבש אחת לשבעים שנה פירחי כהונה יורדין בו ומביאין (מן השיתין) יין קרוש (יין של נסכים שנקרש בשיתין) שהוא דומה לעיגולי דבילה ושורפין אותו בקדושה (במקדש) כו' (פי' דמתני' דלא כר"א בר"צ דאי ר"א בר"צ הא אית לי' דאע"ג דירדו לשיתין שריפתן בקדושה וכיון דמצריך להו שריפה בקדושה אלמא אכתי קדושה אית בהו ומועלין בהן) אפי' תימא ר"א בר"צ דאי קלט וברש"י אפי' תימא ר"א בר"צ היא מתני' והא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן דאי קלט קתני שלא ירדו לקרקע השית אלא קודם שהגיעו לשית פשט ידו למטה וקלטן מן האויר דהתם אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש להו עכ"ל ומבואר בזה דאע"ג דקרקע השית מקדש עכ"ז אויר השית אינו מקדש וע"ש במעילה דשני הש"ס עוד שינויא אחרינא בשם איכא דאמרי וי"ל דבזה פליגי באמת ב' הלשונות דלישנא קמא ס"ל דאיכא לפלוגי בין אויר לקרקע ולומר דהקרקע מקדש ולא האויר והאיכא דאמרי ס"ל דאי הקרקע מקדשת אזי גם האויר ראוי שיקדש ולכן הוכרחו לתרץ שינויא אחרינא ונמצאת פלוגתתם בסברת האיבעי' דזבחים (דף פ"ז ע"ב) המובאה לעיל אות ג' אי אויר מזבח וכבש כמזבח וכבש דמי לענין קידוש פסולין שהגיעו לאוירן או לא וה"נ פליגי בכה"ג הני תרי לישני אי אויר שית כשית דמי לענין קידוש הנסכים היורדין לשית וכנ"ל ובאתי רק להעיר:
יז) בתוס' זבחים (דף י"ד ע"א) ד"ה תוך הקשו לפי מאי דאמרי' שם לר' יהודה דתוך עזרה מקדש (כל רצפת העזרה מקודשת להקטיר עלי' חלבים כמזבח עצמו) א"כ היכי משכחת לה בפסולים דאם ירדו לא יעלו (הא גם אם הם בעזרה חשבי' להו כאלו הם על המזבח) ותירצו דמשכחת דשחט על הרצפה ואח"כ נתן האיברים על דף שבאויר העזרה דהשתא חשיבי שפיר ירדו עש"ה כי יש שם חילופי גירסאות בדבריהם ואין להכריע אם כוונתם דנהי דרצפת עזרה מקדשת כמזבח לר"י עכ"ז אויר עזרה אינו מקדש וחשוב שפיר ירוד כשבא לאויר [ואם כוונתם כן עדיין אינו מבורר אם תירוצם זה הוא אם נאמר דאויר מזבח לאו כמזבח דמי לענין קידוש פסולין דהוא איבעי' דלא איפשיטא בזבחים (דף פ"ז ע"ב) וכמובא לעיל אות ג' א"ד כוונתם דגם אם אויר מזבח כמזבח דמי עכ"ז אויר עזרה לאו כעזרה דמי לענין זה ונהי דאויר המזבח מקדש כמזבח עכ"ז אויר עזרה אינו מקדש כעזרה לר"י ואין זה תימה דהא בלא"ה תוך עזרה דמקדש לר"י אינו מקדש כל כך כמו המזבח דהא מודה ר' יהודה בדמים דאין מתקדשים רק על המזבח וכמבואר בזבחים (דף ס' ע"א) וא"כ הא זוטר קדושת עזרה לענין קידוש מקדושת מזבח גם לר"י וע"כ שפיר י"ל דנהי דאויר מזבח כמזבח דמי עכ"ז אויר עזרה לאו כעזרה דמי לענין קידוש פסולין וכמובן] או כוונתם רק דמפאת היות הדף מפסיק בין האויר לקרקע לכן אין האויר מקדש והוא דוגמת הך דב"מ (דף ק"ב ע"א) המובא לעיל אות ט' דאפי' אי אויר חצר שאין סופו לנוח כמונח דמי עכ"ז היכא דמפסיק כלי בין האויר לקרקע לא הוי כמונח עש"ה בתוס' זבחים הנ"ל ובאתי רק להעיר ולהורות מקום להמעיין:
יח) במס' טבול יום פ"ב מ"ו חבית (שבה יין של תרומה) ששקעה לתוך הבור של יין (ויין שבתוך הבור חולין ונפלה החבית לתוך הבור ושקעה כולה לתוך היין של חולין שבבור עד שהיין של חולין שבבור צף מלמעלה על אוירו של חבית כנגד פי החבית) ונגע בו טבול יום (דפוסל תרומה ולא חולין) מן השפה ולפנים (אם שילשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים ונגע ביין אשר שם) חיבור (אפי' לא היתה החבית מליאה מיין של תרומה ובהשקעו לתוך הבור דיין של חולין נפל איפוא מיין של חולין שבבור לתוכו ונמצא יין של חולין בתוך החבית למעלה ויין של התרומה למטה ממנו עכ"ז הן חיבור ונחשב נגיעת הטבול יום ביין של חולין שבחבית מן השפה ולפנים כאילו נגע ביין של תרומה שלמטה ממנו ונפסלת התרומה) משפה ולחוץ (אם נגע הטבול יום ביין שמשפה ולחוץ היינו היין שהוא למעלה מפי חבית באוירו של חבית) אינו חיבור (ואין נחשב נגיעתו כאילו היתה ביין תרומה שבחבית ואין התרומה נפסלת) ר' יוחנן בן נורי אומר אפי' על גבה רום קומה (אפי' עלה יין שבבור למעלה מפי חבית רום קומת אדם) ונגע כנגד פי' (שנגע ביין של בור שלמעלה מפי חבית כנגד אוירו של חבית) חבור עכ"ל המשנה עש"ה בפי' הר"ש והוא הפי' הכתוב פה תוך חצאי העיגולים דמתבאר לפי פירוש זה דלרבנן רק יין חולין שבתוך החבית למעלה הוא דהוי חיבור ליין תרומה שבתוכו למטה ממנו משא"כ יין חולין שכנגד אוירו של חבית אינו חיבור לשל תוכו משא"כ לריב"נ גם יין שכנגד אוירו של חבית הוי חיבור לתוכו ונראה פשוט דפליגי בספק המוזכר לעיל אות ב' אי אויר כלי שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא (ועי' לעיל אותיות ז' וי"א) דריב"נ סבר דכמונח בתוך כלי דמי וע"כ גם יין שלמעלה מפי חבית כנגד אוירו חיבור לתוכו ואעפ"י שאין יין שלמעלה מן החבית סופו ליפול ולנוח לתוכו שהרי החבית כבר מליאה יין וא"א ליין שלמעלה ממנו ליפול לתוכו ולנוח בו ורבנן סברי דאויר כלי שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ולכן אין היין שבאויר החבית חיבור לתוכו ורק היין שבתוכו הוא דהוי חיבור יין שלמעלה בתוכו ליין שלמטה בתוכו וכנ"ל וי"ל עוד דכאן עדיף מהך דזבחים המובא לעיל אות ב' דשם הא איירי בנפחתו שולי מזרק וא"כ הרי החסרון הוא בהכלי שאין סוף הדם לנוח בו מפאת שאין לו שולים לקבל את הדם ושיוכל לנוח עליהם משא"כ כאן דהחבית שפיר מקבלת והיין שבאוירו מלמעלה ממנו ג"כ הרי טבעו לפול למטה ולנוח בחבית ומה שאין סופו לנוח עתה בחבית הוא רק מפאת דבר אחר הגורם מניעתו לרדת לחבית כטבעו ולנוח בו והוא היין שבתוך החבית אשר כבר מילא את חלל תוכו ומעכב את היין שלמעלה באויר החבית לרדת לתוכו ולנוח בו וע"כ בכה"ג עדיף טובא מהך דזבחים וכמובן כיון דמניעת הנחת וירידת הדבר שבאויר החבית אל תוכו איננו מפאת הכלי ולא מפאת הדבר שאין טבעו לפול לתוכו רק מפאת דבר אחר אשר כבר קנה מקומו ומעכבו מלרדת לתוכו וכמובן בפשיטות וא"כ י"ל דבהך דזבחים גם ריב"נ מודה דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והנה י"ל גם סברא להיפוך דהך דזבחים עדיף מכאן כיון דבהך דזבחים אין שם דבר המפסיק בין הדם לכלי רק אויר משא"כ כאן שבין יין שבאויר החבית ליין תרומה שבתוך החבית יש דבר המפסיק והוא יין של חולין שלמעלה בתוך החבית ואע"ג דיין זה הוא חיבור ליין של תרומה שבתוך החבית למטה ממנו לכ"ע עכ"ז יין שבאויר החבית ה"ל מכח היין הזה רק מחובר לדבר המחובר ולא מחובר אל הדבר עצמו וא"כ י"ל דחיבור של חיבור לא חשיב חיבור [ע' שבת (דף ע"א ע"א) גרירה אית לי' גרירה דגרירה לית לי' ואכ"מ] ולא דמי להך דזבחים שאין שם שום דבר גוש המפסיק רק אויר בלבד ודו"ק והנה הראיתיך לדעת דיש סברא לומר דהאי דזבחים גרע מהך דטבול יום וכן יש סברא להיפוך דעדיף מהך דטבול יום ויונח בזה הא דלא פשיט לאיבעי' דזבחים הנ"ל מהך דטבול יום וכמובן:
והנה בהאי דטבול יום י"ל עוד דאין הטעם לרבנן מפאת דאויר כלי שלמעלה מן הכלי אין נחשב ככלי רק הטעם מפאת דהבור הא הוא ככלי בפני עצמו ויין שבתוך הבור מיפסק מיין שבתוך החבית שהרי הם במחיצות שונות זה בבור דהוא ככלי בפ"ע וזה בחבית דהוא ככלי בפ"ע וע"כ גם יין שבבור שכנגד אוירו של חבית איננו מתנתק מחיבורו לשאר היין שבבור שיסתלק מעליו שם יין שבבור ויוחשב יין שבחבית ורק יין של הבור שנפל לחבית אל תוכו הוא דמינתק מן יין שבבור כיון דהוא בתוך החבית דהוא כלי אחר ולכן שפיר הוא חיבור אל יין אחר שבתוך החבית שלמטה ממנו וכנ"ל משא"כ היין שבאויר החבית שלא ירד לתוכו הא יש לו חיבור אחר דהיינו שהוא מחובר אל שאר היין שבבור שאיננו באויר החבית ולכן אינו נחשב מחובר לחבית ודו"ק היטב וזה נראה ג"כ סברת אביי בזבחים (דף כ"ו ע"א) המובאה לעיל אות א' דס"ל דאויר פנים כפנים דמי ואויר צפון לאו כצפון דמי וזה דאויר צפון לא יתחבר לקרקע הצפון להחשב צפון כיון דיש לו חיבור אחר היינו שהוא מחובר לשאר האויר שבעזרה כולה שכל האויר כולו שבעזרה חיבור אחד וגם האויר שבצפון מכללו ודו"ק היטב משא"כ האויר פנים כולו דאין לו חיבור אחר רק כולו אויר קרקע הפנים לכן שפיר נחשב פנים ודו"ק [ודע דהך נידון דטבול יום לכאורה שייך נמי לפלוגתא דתנאי בעלמא אי יש בילה בדבר לח ואכ"מ ובאתי רק להעיר ולהורות מקום להמעיין]:
יט) בשבת (דף ל"ח ע"ב) איתא אהא דתנן שם (דף ל"ו ע"ב) במשנה דב"ה ס"ל דחמין ותבשיל שהטמינן בע"ש נוטלין אותן ומחזירין ע"ש בגמ' דאף בשבת מחזירין ואיתא התם בגמ' לא שנו (דמחזירין) אלא שעודן בידו אבל הניחן ע"ג קרקע אסור (להחזיר דבטלה לה הטמנה דאתמול בהכי וה"ל כמטמין לכתחלה בשבת דאסור) כו' בעי ר' ירמי' תלאן במקל מהו (כעודן בידו דמי או כהניחן ע"ג קרקע דמי, רש"י) כו' והנה האי תלאן במקל דמי להאי דזבחים (דף כ"ו ע"א) המובא לעיל אות א' דמיבעי' לי' תלה וקיבל מהו ומסיק דתלוי אי אויר פנים כפנים דמי ואויר צפון כצפון דמי ע"ש וא"כ ה"נ תלוי אי אויר קרקע כקרקע דמי והוי כהניחן ע"ג קרקע או לאו כקרקע דמי ולא הוי כהניחן ע"ג קרקע ולא בטלה לה הטמנה וז"פ ואולי ר' ירמי' לטעמי' דמיבעי' לי' בסוטה (דף מ"ה ע"א) אי אויר שדה כשדה דמי וכמובא לעיל אות ט"ו וה"נ מיבעי' לי' הכי אי אויר קרקע כקרקע דמי וכן נראה נכון בס"ד דהנך תרתי איבעי' דר' ירמי' חדא נינהו דמיבעי' לי' אם אויר שדה וקרקע כשדה וקרקע דמי או לא ובאתי רק להעיר:
כ) בגיטין (ד' ז' ע"ב) מייתי משנה דחלה עפר ח"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ושביעית (שהנהרות שבא"י הרי הם כא"י) א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת (מגששת בקרקע שאין המים עמוקים) אבל אין הספינה גוששת פטור כו' א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן (לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמיא ולר' יהודה לא מיחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא, רש"י) אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא בספינה העשוי' לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא א"נ ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא [אין מזה סתירה למה שכתבנו לעיל אות י"ח דהפסק אויר לא חשיב הפסק כ"כ כהפסק יין דכאן הכוונה דהמים עצמם כארעא דמיין ויש להמים עצמן קדושת א"י דנהרות שבא"י הם כא"י משא"כ לעיל דיין חולין שלמעלה בחבית הרי איננו תרומה ושפיר מפסיק בין יין שעליו באויר ליין תרומה שלמטה ממנו בחבית וכמובן] עכ"ל הגמ' הנה דלר' זירא תלוי דין אויר א"י אם הוא כא"י בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ורבא דחי דלא תלי בהכי וע"ש בתוס' (דף ז' ע"ב) ד"ה דילמא ובאתי רק להעיר:
כא) נודע דאין דבר מטמא או מתטמא מאויר מלבד כלי חרס דמטמאין ומתטמאין מאוירן [וע' מנחות (דף כ"ד ע"א) אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד] וגם שם רק באויר שתוך דופני הכלי ואמנם לכאורה מצינו עוד טומאת אויר וגם באויר שלמעלה מן הדבר וחוצה לו והוא בזבחים (דף צ"ג ע"א) דס"ל לרבה אליבא דר"א ור"ע דהעברת כלי (שבו מי חטאת) על גבי מקום טמא כמונח דמי וברש"י דס"ל דכל הטומאות מטמאין את מי חטאת כשעברו על אוירה של הטומאה כו' עכ"ל וע"ש דאביי פליג אהאי סברא דרבה אליבא דר"א ור"ע וס"ל דר"א ור"ע מילתא אחריתי הוא דאמרי אבל אויר של טומאה שיהי' כמונח לגבי מי חטאת לית להו גם לר"א ור"ע עש"ה וע' בפיה"מ להרמב"ם פרה פי"א מ"ה דמפרש לי' למשנה לפי סברת רבה הנ"ל והוסיף בזה דר"ע לטעמי' דס"ל לענין שבת נמי דקלוטה באויר כמי שהונחה דמיא ע"ש וע"ש בר"ש ובשאר מפרשים ובאתי רק להעיר:
כב) בירושלמי שבת פ"א ה"א רבי ובן עזאי ור"ע אמרו דבר אחד רבי עביד אויר מחיצות כממשן בן עזאי עביד אויר כרמלית כממשה ר"ע עביד אויר רה"ר כממשה כו' ובש"ס דידן הוא בלשון אחר בשבת (דל ה' ע"א) לא אמר רבי אלא ברה"י מקורה דביתא כמאן דמליא דמיא וברש"י דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשוב אויר הילכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח עכ"ל ובגליון הגרע"א ז"ל שם ציין עירובין (דף ע"ו ע"ב) עכ"ל והוא עוד בעירובין (דף ק' ע"א) וע"ע בעירובין (דף ל"ב ע"ב) דמתא כמאן דמליא דמיא וברש"י דמתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לי' כמאן דמלייא כו' עכ"ל והוא כהך דירושלמי דאויר מחיצות כממשן וסותר לכאורה להך דשבת דלא אמר רבי אלא ברה"י מקורה דבעי' שיהי' האויר סתום גם למעלה אבל מחיצות לחודייהו לא הוי כמאן דמליין ובאתי רק להעיר:
כג) בירושלמי מגילה פ"ג ה"ג א"ר חייא בר בא ר' יוחנן מיקל לנשייא דשטחין בגדיהון על אוירא (ר' יוחנן הי' מקלל לנשים השוטחים בגדיהם באויר בית המדרש) ומוכח דאויר ביהמ"ד קדוש כביהמ"ד ואולם י"ל דאפי' אם אין האויר קדוש עכ"ז בזיון הוא לביהמ"ד אם שוטחין על אוירו בגדים ודו"ק ובאתי רק להעיר:
ודע דאויר ביהמ"ד וביהכ"נ אם הוא כביהמ"ד וביהכ"נ י"ל דתלוי אי אויר פנים כפנים דמי ע' אותיות א' וי"ז דבמגילה (דף כ"ט ע"א) מבואר דבתי כנסיות ובתי מדרשות קרוים מקדש מעט וע"כ יש לדמות אוירם לדין אויר מקדש ועי"ל דתלוי בפלוגתא הנזכרת באות כ' אי אויר א"י כא"י דמי וזה עפ"י גמ' ברכות (דף ח' ע"א) אמרו לי' לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר מכדי למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה כתי' כו' כיון דאמרו ליה קא מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כו' ומוכח דבתי כנסיות יש להם מדריגת ומעלת א"י ובאתי רק להעיר:
כד) דע דיש לעיין בכל מילי דאמרי' דהאויר כמונח דמי אם אין חילוק בין האויר שתוך י' טפחים לאויר שלמעלה מי' וכמו דהירושלמי קורא לקלוטה כמי שהונחה אויר כרמלית ואויר רה"ר כממשן וכמו שהבאתי באות כ"ב ומבואר בפ"ק דשבת דכרמלית ורה"ר תופסין רק עד י' וע"ע ברש"י עירובין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אינה גבוהה עשרה דכ' דכל למטה מעשרה כמאן דמנחא אארעא היא וכן הוא בכמה דוכתי דכל למעלה מעשרה רשותא אחריתי הוא וע' סוכה (דף ה' ע"א) וברש"י שם וא"כ י"ל דכיון דהאויר דלמעלה מי' הוא רשות אחרת ע"כ איננו נגרר אחרי הדבר אשר הוא בתוך י' ולא חשוב אויר דבר כדבר רק אויר שבתוך י' טפחים לקרקע וע"ע ב"ב (דף ז' ע"א) דלמטה מי' חשוב רשות דקרקע גם לענין ממון היינו דחשוב רשות של בעל הקרקע עש"ה וע"ע בנגעים פי"ג מי"א מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם טמאים אפי' עד הקורות ר' שמעון אומר עד ד' אמות (בגובה) כלים מיד טמאים ובר"ש ורא"ש דסבר ר"ש דלמעלה מד' רשותא אחריתי הוא וצ"ע ג"כ אם אין לחלק בכל דיני אוירו של דבר בין אויר שתוך ד' אמות לאויר שלמעלה מד' אמות ואולם לפי הטעם שנתנו שם הר"ש והרא"ש ז"ל להא דר"ש משום דקומת אדם ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו וכמבואר בעירובין נראה לכאורה דשייך טעם זה רק באדם דרשות האדם תופס בבית רק עד ד' אמות בגובה ובאתי רק להעיר:
כה) ע"ע בפסחים (דף מ"ח ע"ב) ר"א אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה כו' בעי רי ירמי' טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעי' והא ליכא א"ד אויר כלי בעי' והא איכא תיקו עכ"ל הגמ' ומוכח מלשון הגמ' דהאיבעי' אם אויר כלי לו כח תוך הכלי או לא והוא מטי לדין אויר כלי אי ככלי דמי שהבאתי לעיל אות ב' יעוי"ש דתוך כלי הוא כלי גמור וא"כ האיבעי' אם אויר כלי כתוך כלי הוא איבעי' אם אויר כלי ככלי ודו"ק ואולי גם באיבעי' זאת דפסחים הנ"ל דהוא איבעי' דר' ירמי' יוכל להיות דר' ירמי' לטעמי' אזיל דאיבעי' לי' בסוטה (דף מ"ה ע"א) אי אויר שדה כשדה דמי וכמו שהבאתי לעיל באות ט"ו וה"נ איבעי' ליה בשבת (דף ל"ח ע"ב) תלאן במקל מהו וביארנו לעיל אות י"ט דהאיבעי' ג"כ אי אויר קרקע כקרקע דמי וע"כ ה"נ איבעי' ליה דכוותי' אי אויר כלי ככלי דמי ובאתי רק להעיר:
וע"ע בירושלמי פסחים שם פ"ג ה"ג ר' ירמי' בעי (אהא דכיצד מפרישין את החלה בטומאה ביו"ט) ויפרירנה וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם (ופריך הירושלמי) תמן א"ר ירמי' בשם ר' זעירא שני חציי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף כו' (לענין ביעור חמץ) והכא הוא אומר הכן (דיצטרפו הפרורין לקריאת שם חלה) א"ר יוסי עד שהוא באויר הבית יקרא לה שם (עד שהוא באויר הבית ולא נפל לארץ יקרא לה שם ואז מצטרפין, ק"ע) אויר הבית מצרף לחלה אין קרקע הבית מצרף לחמץ (קושי' הוא דהירושלמי פריך אטו אויר הבית מצרף לחלה ואין קרקע כו' בתמי' ע"ש בק"ע) עכ"ל הירושלמי ומבואר דסברת ר' יוסי אליבא דר' ירמי' הוא דאויר עוד עדיף מקרקע דאע"ג דאין קרקע מצרף לחלה עכ"ז בעודו באויר הקרקע מצטרף וזה חידוש גדול ואולי הטעם דפרורין הואיל ולא חשיבי לכן כשנפלו לארץ בטלו אגב ארעא וחשיבי כעפרא ולא שייך בהו צירוף תו וע' דוגמת זה ברש"י כריתות (דף ד' ע"ב) דפי' הא דאמר שם דאצטריך מקרא מיוחד לחייב על דם כיסוי וז"ל דם חי' ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל עכ"ל ואולם שם הוא מכוסה בעפר ולא דמי לכאן דרק מונח על הארץ ואין מכוסה בעפר וגם שם הוא חידוש הא דה"א דיובטל ויוחשב כעפר ואפי' אי חזר ונתגלה עדיין לא יוחשב דם ויופטר והאי לישנא דרש"י דכ' בטלה אגב ארעא מצינו בגמ' ב"מ (דף נ"ו ע"ב) ומנחות (דף ס"ט ע"ב) חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כו' כמאן דשדיין בכדא דמיין כו' או דילמא בטלינהו על גב ארעא כו' ואין לזה ענין להך דכריתות דאין ענין כיסוי לזריעה וכמובן ואכ"מ לדבר בזה:
כו) ע"ע במכות (ד' י"ט ע"ב) פשיטא הוא בחוץ (חוץ לירושלים) ומשאו (של מעשר שני) בפנים קלטוהו מחיצות הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו תנא להו ההוא סבא בדבי ר' שמעון בן יוחי כי ירחק ממך המקום ממילואך (מכל מילוי שלך ומשא של אדם חשוב מלואו דלא תימא ממך ממקצתך דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה אלא כי ירחק ממילואך פדה אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים לא רחק המקום ממילואך ושוב לא תפדה אלא ואכלת שם, רש"י) בעי ר' פפא נקט ליה בקניא מאי (הוא מבפנים ונקט משאו בקניא ארוך מבחוץ מהו כיון דלאו ממש על כתיפו הוא אין זה מלואו והרי הוא כמוטל לארץ ונפדה או דילמא כיון דנקיט ליה משאו קרינא ביה כן נראה בעיני רבי ועיקר, רש"י) תיקו עכ"ל הגמ' והנה הא דאמר תחלה פשיטא הוא מבחוץ ומשאו מבפנים קלטוהו מחיצות מוכח לכאורה מזה כסברת התוס' שם (דף י"ב ע"א) ד"ה אילן בתירוצם השני ומובא לעיל אות ד' שכתבו דאויר ירושלים כירושלים דהא בהך פשיטא הוא מבחוץ ומשאו מבפנים כו' אכתי לא ידע מקרא דכי ירחק ממך המקום ממילואך וא"כ אמאי פשיטא ליה דקלטוהו מחיצות הא אי אין אויר ירושלים כירושלים א"כ הא הוי כאילו אין המעשר בירושלים כלל דבשלמא אם האדם עצמו בירושלים ואוחז המשא על כתיפו אז אע"ג דאין המשא על קרקע ירושלים עכ"ז שפיר נקלט דכיון דהאדם עומד על הקרקע ע"כ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי וכש"ס זבחים (דף פ"ח ע"א) המובא לעיל אות ג' משא"כ אם הוא מבחוץ ומשאו שעל כתפו כבר הגיע לפנים באויר ירושלים א"כ אי אויר ירושלים לאו כירושלים א"כ אמאי נקלט ונהי דהוא תוך המחיצות עכ"ז אטו מחיצות כתיב באורייתא הרי כתיב רק כי ירחק ממך המקום וכאן נמי הרי בין המשא ובין האדם עדיין בריחוק מקום כיון דאויר ירושלים אינו כירושלים וא"כ הרי אין האויר קרוי מקום וכמובן וע"כ דאויר ירושלים כירושלים וכמובן ואולם לירושלמי שבת וש"ס עירובין המובא לעיל אות כ"ב עדיף אויר שתוך מחיצות מאויר מקום גרידא ואפי' אי אין אויר מקום כמקום עכ"ז אויר מחיצות כממשן ע"ש ועי"ל דאפי' אי אין אויר ירושלים כירושלים עכ"ז שפיר פשיטא דקלטוהו מחיצות משום דכתיב בקרא כי לא תוכל שאתו וע"כ בעי' לענין שיהי' לו רשות לפדות שיוחסר עוד פעולה מה בגוף המשא של מעשר שני היינו שיוצרך עוד המשא העתק ונשיאה אפי' פסיעה אחת עכ"פ משא"כ בהוא בחוץ ומשאו שעל כתיפו מבפנים אז נהי דחסר עדיין העתקת גופו מחוץ לפנים כי היכי דיוחשב עי"כ היות המשא בירושלים מפאת דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי עכ"ז כיון דאין צורך היות שם פעולה במשא עוד רק די בהעתקת הגוף שתחת המשא מחוץ ירושלים לירושלים בלתי שיעשה שם פעולה במשא כלל ואז ממילא הרי תוחשב המשא היותה בירושלים מפאת הנחת גופו כהנחת חפץ וכנ"ל וע"כ לא קרינן ביה תו כי לא תוכל שאתו כיון שאין שם עוד חסרון נשיאות והעתקת המשא רק חסרון העתקת הגוף אשר עליו המשא וע"כ אין יכול לפדותו עוד ודו"ק היטב
ודע דהא דבעי ר' פפא נקט לי' בקניא מאי הנה לולי פירש"י ז"ל לכאורה הי' אפשר לפרש דכוונתו באמת להנ"ל דבעי אי אויר ירושלים כירושלים כיון דלשון האיבעי' דומה ללשון האיבעי' בזבחים (דף פ"ח ע"א) שם אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ כי קאמר דתלינהו בקניא מאי כו' ושם הפי' דאי נקט האיברים בהיותו בראש המזבח פשיטא דהנחת גופו כהנחת חפץ כי קמבעיא בעומד על רצפת העזרה ונקט האיברים בקניא בראש המזבח מהו אויר מזבח כמזבח דמי או לא וכמו שהעתקתי הגמ' ופירושה באות ג' וע"כ ה"נ כוונת ר' פפא דאי עומד בירושלים ואוחז המשא על כתיפו או בידו פשיטא דהנחת גופו כהנחת חפץ כי קמיבעיא דעומד חוץ לירושלים ונקט המשא בקניא באויר ירושלים מאי אויר ירושלים כירושלים דמי או לא. ואולם אין זה מתאים לכאורה עם דברי הגמ' מכות הנ"ל הקדומים להך דר' פתא ואם כי בידי ליישב ולפרש גם דברי הגמ' הקדומים באופן שלא יהיו סותרים לפי' זה בהך דר' פפא עכ"ז אין להאריך בזה יען רש"י ז"ל לא פי' כן ולישנא דאמר נקט לי' בקניא מאי אין ממנו ראי' על היות הכוונה אי אויר ירושלים כירושלים דמי מפאת היותו לשון הדומה להך דזבחים (דף פ"ח) דשם האיבעי' אי אויר מזבח כו' דמצינו ג"כ כהך לשון דמכות בזבחים (דף ק"ה ע"א) ע"ש דאמר כגון דנקיטי לה בבקולסי כו' ופירש"י ותוס' שעומדים מבחוץ ואוחזים הפרים הנשרפים בפנים (אחר שיצאו וחזרו עש"ה) במקלות ושם אין האיבעי' כלל בדין אויר רק האיבעי' אי אזלינן בתר האדם האוחז דהוא בחוץ וחשיב הוצאת הפר ומטמא בגדים א"ד אזלי' בתר הפר הנאחז בפנים במקל דהוא בפנים ולא יצא ולא חשיב הוצאה ואין מטמא בגדים עש"ה וא"כ ה"נ איבעי' דר' פפא דנקט לי' בקניא הוא איבעי' כזאת אי אזלינן בתר האדם האוחז דהוא בפנים או אזלי' בתר המשא הנאחז דהוא בחוץ והוא דומה ממש לאיבעי' דזבחים הנ"ל בכוונת האיבעי' ובלשונה ורק דתחת בקולסי הנאמר שם נאמר כאן קניא ואין בזה דקדוק וכמובן ובאתי רק להעיר:
כז) ע' תוס' שבועות (דף י"ז ע"א) ד"ה תלה אי ביאה למקדש דרך אויר מקרי ביאה עש"ה דמוכח דמקרי ביאה וע"ע שבועות (דף י"ז ע"ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל כו' וע' פסחים (דף פ"ה ע"ב) גגין ועליות לא נתקדשו וע' זבחים (דף פ"ב ע"ב) עש"ה בתוס' ד"ה לא נצרכה וע' מל"מ ה' שגגות פי"א ה"ד עש"ה והערותי בזה מדברי הספרי פנחס עה"כ ויתעבר ד' בי למענכם וז"ל ד"א רב לך אמר לו (הקב"ה למשה) הרבה יגעת הרבה עמלת צא משה ונח שנא' לך לקץ הימין ותנוח אמר לו (משה להקב"ה) אם לאו אכנס (לא"י) כהדיוט א"ל אין המלך נכנס כהדיוט כו' א"ל אם לאו אכנס דרך אויר או דרך חלל א"ל ושמה לא תבוא כו' עכ"ל ומוכח דביאה דרך אויר מקרי ביאה מדנאסר כניסה דרך אויר ע"י מאמר ושמה לא תבוא וכמובן. ולכאורה זה תלוי ג"כ אי אוירו של דבר כדבר דאם אין האויר כדבר ולדמיון בהך דספרי אי נימא דאויר של א"י אינו כא"י א"כ אין נכלל ביאה דרך אויר במאמר ושמה לא תבוא דהאויר לא נקרא שמה כיון שאין האויר א"י ודו"ק. ויש לדון בזה וע' לעיל אות כ' ובאתי רק להעיר:
כח) ע"ע חולין (דף ס"ז ע"ב) בעי ר' יוסף פירשה (תולעת מתוך הפרי) ומתה מהו כו' לאויר העולם מהו כו' וי"ל ג"כ דענין האיבעי' אי אויר ארץ כארץ דמי וקרינן בי' שרץ השורץ על הארץ או לא וע' לעיל אות ט"ו ואות י"ט. ואולם מפירש"י בחולין שם לא משמע כן וע' נזיר (דף ס"ד ע"א) דמוכח שם דאין אויר כארץ לענין הך קרא דשרץ השורץ על הארץ דהא מה"ט מטהרינן התם ספק טומאה צפה באויר משום דליתי' על הארץ עש"ה:
כט) מצינו עוד היות דין אוירו של דבר כדבר בסיני וכמבואר בס' דברי דוד להט"ז ז"ל פ' יתרו עה"כ השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו עש"ה בסה"ד דכ' וז"ל וה"נ כן הוא לענין גבול הר סיני דיש איסור בין על אוירו בין על גושו עכ"ל וע"ש דילפי' לי' התם מקרא ויל"ע למ"ד דילפי' דורות משעה אי יש ללמוד מכאן גם אעכשיו דאויר מקום קדוש כמקום עצמו וכן י"ל דיש ללמוד להיפוך מדאיצטריך קרא וכמובן וע' תוס' סנהדרין (דף מ"ה ע"א) ד"ה מנין שאף לדורות כו' ובאתי רק להעיר:
כלל כג
אונס. ע' תוס' שבת (דף ד' ע"א) ד"ה קודם דאהא דבעי התם המדביק פת בתנור (בשבת) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה (קודם שתאפה ויבוא לידי חיוב כו') או לא כתבו ז"ל וז"ל וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו כו' עש"ה דמבואר דאפי' אונס מחמת איסור דרבנן חשוב אונס וע"ע כתובות (דף ב' ע"א) אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס (משום תקנתא דרבנן דתקינו דבתולה נישאת ליום הרביעי) אינו מעלה לה מזונות כו' ואיבעי' לי' התם בלישנא בתרא חלה מהו התם (בהגיע זמן בא' בשבת) טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הא אניס א"ד התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן הכא לא כו' ומוכח דאונס מחמת איסור אפי' מחמת איסור דרבנן חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא כגון חולי וכדומה ואולם נראה דשם החילוק רק דבחולי וכדומה הרי המניעה מצדו ואף שאנוס בדבר מ"מ סוף סוף היא ראוי' להנשא והוא אינו ראוי לישא מפאת חליו ולכן יש לו להעלות לה מזונות משא"כ מחמת תקנת חכמים הרי אין המניעה מצדו כלל ומדוע יתחייב במזונות וז"פ:
ודע דבאיסור דאורייתא מצינו לכאורה סברא זאת דאונס מחמת איסור חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא והוא בש"ס ב"מ (דף ק"ה ע"ב) במשנה המקבל שדה מחבירו (בכך וכך כורין לשנה) ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו' ובגמ' היכי דמי מכת מדינה א"ר יהודה כגון דאישדוף רובא דבאגא (רוב הבקעה ששדה זו בתוכה) כו' מיתיבי היתה שנת שדפון וירקון (גבי מוכר בזמן שהיובל נוהג דאינו מותר לו לגאול פחות מב' שנים תנן לה בערכין) או שביעית או שהיו שנים כשני אליהו (שלא ירדו גשמים) אינו עולה לו מן המנין קתני שדפון וירקון דומיא דשנים כשני אליהו מה שני אליהו דלא הוי תבואה כלל אף ה"נ דלא הוי תבואה כלל אבל היכא דאיכא תבואה (בדוכתא אחריתי אע"ג דהאי באגא אישתדוף) סלקא לי' ולא אמרי' מכת מדינה היא א"ר נחמן בר יצחק שאני התם דא"ק במספר שני תבואות ימכר לך שנים שיש בהן תבואה בעולם (אם יש תבואה בעולם בשום מקום בארץ תו שני תבואות מיקרי ושפיר עולין לו אע"ג דבאותו מקום שבו השדה הנמכרת לא הוי תבואה) א"ל רב אשי לרב כהנא אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוץ לארץ א"ל שביעית אפקעתא דמלכא היא עכ"ל הגמ' פי' דכיון דהמלך העליון ית' אסר לזרוע חשיב טפי אינו שנת תבואה מע"י אונס דשדפון וירקון ושפיר לא מיחשיב שנת תבואה אע"ג דאיכא תבואה במקום אחר ואע"ג דשדפון וירקון אינו מבטל שם שנת תבואה אם אינו בכל העולם ומבואר בזה איפוא דאונס דאיסור חשיב יותר אונס מאונס דעלמא ואולם יש לפרש גם דברי הש"ס ב"מ הנ"ל בסברא אחריתי וע"ש ברש"י דנראה ג"כ דכיוון לסברא אחרת לא לסברא דאיסור גרע מאונס דעלמא ובאתי רק להעיר וע"ע ירושלמי נזיר פ"ה ה"י דהאומר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר מאה יום והתחיל למנות נזירותו ובסוף הנזירות נולד הבן אזי אם נולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן על נזירותו אכתי לא שלמה לי' נזירותי' וכחדא נזירות אריכתא הויין ואם נטמא בימי בנו סותר גם לנזירות שלו וקאמר התם עלה הגע עצמך שנולד בלילה (איבעי' הוא נולד והבן בלילה דאחר השלמת נזירותו) הרי אינו ראוי להביא קרבן (ופשיט) ראוי הוא לילה הוא שגרמה הגע עצמך הרי שנולד בשבת הרי אינו ראוי להביא קרבן (איבעי' שני' הוא ופשיט) ראוי הוא שבת היא שגרמה עכ"ל הירושלמי ומוכח ג"כ דמניעת איסור חשיב עוד יותר מניעה מחסרון עצמותי מדבעי איבעי' דשבת אחרי שכבר פשט דלילה נחשבת ראוי וע"כ דיש סברא דשבת דמנוע מלהקריב מפאת האיסור שבת חשיב יותר אינו ראוי מלילה דבעצם אינו זמן הקרבה ואולם בכריתות (דף ז' ע"ב) במשנה מוכח איפכא דשבת חשיב יותר ראוי מלילה כיון שראוי לקרבנות ציבור וכוונת הירושלמי י"ל ג"כ דאינה מפאת דמניעת איסור חשיבא יותר מניעה מחסרון עצמותי רק הכוונה מפאת דלילה אין מחוסר זמן וכ"כ הפ"מ וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ב דהארכתי בזה אי ארי' דאיסורא מסלק השם זמן ועכ"פ ק' לומר דיסלק עוד יותר השם זמן ממה שבעצם אינו זמן ואם כי יש לי להסביר גם זה עכ"ז אין להאריך בזה יען גוף דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש עוד באופן אחר ופי' שכתבתי בחצאי העיגולים הוא פי' הפ"מ ואכ"מ להאריך בזה:
וע"ע תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר דכתבו דאסור לתת איסור הנאה לעכו"ם אפי' בחנם משום דהחזקת הטובה חשובה הנאה וע"ז כתבו אח"כ וז"ל והא דאמר בסוף אלו מציאות גבי אם היתה (הבהמה) טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בע"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפי' בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צער בע"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוון דשרי עכ"ל ומוכח דאי צער בע"ח דרבנן לא חשיב לא אפשר לגבי דאורייתא וזה לכאורה היפוך דבריהם בשבת הנ"ל דאונס דאיסור דרבנן חשיב אונס גם לענין דאורייתא ויש לחלק ובאתי רק להעיר:
וע"ע פסחים (ד' פ' ע"א) איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיהיו רוב טמאים ויעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) כו' ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה כו' אמר ר' נחמן זילו ואמרו לי' לעולא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט (מי ישמע לנו לעקור אהלו ויתידותיו ולהשתלח לדרך רחוקה הילכך דרב עדיפא) והנה שם (דף צ' ע"ב) ס"ל לרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (אעפ"י שבידו לטבול) וקמפרש הש"ס טעמא דילמא פשע ולא טבל ופריך דא"כ מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה אמר רב (בהך דמחצה טמאין ומחצה טהורין) מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה כו', רש"י) עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו וק' שהרי מבואר ריש מי שהי' דפטור דדרך רחוקה איננו דווקא בדרך רחוקה רק גם שאר אונס דינו כדרך רחוקה ע"ש וא"כ מאי קושי' ארב דאי מדאורייתא חזי מאי מהני מה שמטמאין אחד מהן בשרץ והא שפיר מהני דכיון דחכמים אין מניחים לו לעשות פסח וא"כ איסור דרבנן הרי מיחשיב אונס גם לדין דאורייתא לתוס' שבת הנ"ל וא"כ הא ה"ל מדאורייתא כדרך רחוקה וא"כ הא דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ הנה הוא ממש כי הא דאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה אלא דאהא דעולא קשיא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' כו' וכנ"ל וא"כ אהא דמטמאין אחד מהן בשרץ דלא שייך קושי' זו א"כ הא שפיר קאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ וצ"ע:
כלל כד
אונס. יש להסתפק הא דקיי"ל אונס רחמנא פטרי' אם הוא רק לענין פטור האדם דאין על האדם שום עונש אבל עצם המעשה עבירה היא א"ד גם עצם המעשה אין חשובה עבירה כל שהיתה באונס ולא הי' שם מרי ופשע מצד העושה [ולא דמי לשוגג דכל שוגג יש בו קצת פשיעה וכנודע ומש"ה מחויב חטאת כדי לכפר על הפשיעה] ויש נפקותא בזה לענין מהב"ע היכא דהמצוה באה ע"י עבירת אונס דאי נימא דהמעשה בעצמותה עבירה שפיר ה"ל מהב"ע ואי נימא דהמעשה בעצמותה נמי לאו עבירה היא לא חשיב מהב"ע וכמובן ועוד יש נפקותא בזה לענין נר שהודלק בשבת ע"י אונס אי מותר לברך עליו במוצאי שבת ע' ברכות (ד' נ"ג ע"א) דנר שהודלק אסור לברך עליו במוצ"ש מפאת נעבדה בו עבירה ואי נימא דבאונס המעשה בעצמותה אינה נחשבת עבירה א"כ שפיר שרי לברך עליו במוצ"ש וכמובן [וע' אתוון דאורייתא כלל י"ג נסתפקתי בכעין זה לענין חיוב עשה היכא דאנוס מלקיים עשה מי אמרי' דמחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו א"ד כל שאין יכול לקיים חיובו מיפטר לגמרי ואין עליו חיוב כלל וע' לקמן כלל כ"ו ואולם הספק שלנו פה לענין מעשה עבירה אין לפשטו מהך דהתם דאפי' את"ל דאונס בעשה עושה פטור גמור עכ"ז אין ראי' מזה לשיוחשב עצם המעשה במעשה עבירה מעשה היתר ולא מעשה איסור וכמובן דרק לענין האדם שפיר פטרינן לי' לגמרי ואפי' מחיוב קיום העשה דאין האדם מחויב לעשות רק את אשר ביכולתו ואשר איננו ביכולתו איננו מחויב כלל משא"כ לענין עצם המעשה כאשר יש שם מעשה בפועל שפיר י"ל דחשובה עצם המעשה עבירה ואעפ"י שאין על האדם שום אשמה בעבירה זאת וכמובן]:
והנה לכאורה נראה דספק זה הוא פלוגתא דרב ושמואל בב"ק (דף מ' ע"ב) דאהא דתנן שם (דף ל"ט ע"א) במשנה שור האיצטדין (המיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך) אינו חייב מיתה (אם נגח את האדם והרגו) שנא' כי יגח ולא שיגיחוהו איתא בגמ' שם איבעי' להו מהו לגבי מזבח (שור האיצטדין שהרג את הנפש מהו לגבי מזבח) רב אמר כשר ושמואל אמר פסול רב אמר כשר אנוס הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דבהא מילתא פליגי דרב ס"ל דבאונס המעשה בעצמותה לא חשיבא עבירה ומש"ה כיון דאנוס הוא לא חשיב לי' נעבדה בו עבירה כלל ושמואל ס"ל דנהי דאנוס הוא עכ"ז המעשה בעצמותה מיהת שפיר עבירה היא וע"כ שפיר פסל לי' מפאת נעבדה בו עבירה וכמובן וא"כ כיון דקיי"ל התם כוותי' דרב א"כ מוכח לכאורה דבאונס המעשה גופה לאו עבירה היא וכמובן:
ואולם מלישנא דגמ' דאמר ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה מוכח קצת דזהו דבר פשוט דהמעשה בעצמותה נחשבת עבירה וגם רב אין חולק בזה אלא דרב ס"ל דכיון דהשור הי' אנוס בעבירה זאת ע"כ אין השור נפגם על ידה ואין נפסל לקרבן ושמואל ס"ל דסוף סוף כיון דנעבד בו עבירה הוא נפגם ע"י עבירה הנעשית בו ואעפ"י שהוא הי' אנוס בדבר ושפיר מיפסל לקרבן וביתר הסברה י"ל דפליגי במה שדנתי בו בכלל נ"ה אי שייך ענין חטא בבע"ח עש"ה דהבאתי רמב"ן בפי' עה"ת בראשית (פ' ח' פסוק ה') דשור הנוגח דחייב מיתה י"ל דהוא מפאת עונש אל השור שנענש על חטאו וגזה"כ הוא עש"ה וע"כ י"ל דרב ושמואל הנ"ל נמי בהאי מילתא קמיפלגי דרב ס"ל דשייך חטא בבע"ח והא דנוגח מיפסל לקרבן הוא מפאת דע"י חטא שחטא הוא נפגם ונפסל לקרבן וע"כ באונס דאין על השור שום חטא ואשמה וע"כ נהי דעצם המעשה עבירה היא עכ"ז כיון שהשור אין לו חטא ופשע בעבירה של עצם המעשה לכן שפיר אין בו פגם ואין נפסל עי"כ ושמואל ס"ל דבלא"ה לא שייך ענין חטא בבע"ח וא"כ גם בנוגח ברצון א"א לומר דיש בו פגם מפאת החטא שחטא השור ורק מפאת שנעשה בו דבר הבלתי ראוי והוא הריגת אדם לכן חל עליו פגם ואע"ג דהוא עצמו אין עליו חטא דלא שייך חטא בבע"ח וא"כ ממילא אין חילוק בין אינו אנוס לאנוס דבאנוס נמי הרי סוף סוף עצם המעשה עבירה ודבר הבלתי ראוי ושפיר חל עליו פגם ע"י שנעשה בו דבר הבלתי ראוי כמו בנוגח ברצון וכמובן [ואולם מלשון המשנה זבחים (דף ע' ע"ב) ועוד בכמה דוכתי דשור שנעבדה בו עבירה פסול למזבח מוכח לכאורה דלרב באנוס גם עצם המעשה לא חשיבא עבירה דאל"כ הרי נעבדה בו עבירה והרי הוא שפיר בכלל שור שנעבדה בו עבירה שהמשנה פוסלתו מע"ג המזבח ודוחק לומר דרב תנא הוא ופליג דכל כי האי גוונא דרך הגמ' לפרש וגם הוא לשון הרגיל במשנה ותוספתא לקרות לשור נוגח נעבדה בו עבירה ורחוק הוא לומר דפליג רב אהאי ובאתי רק להעיר):
וע"ע יבמות (ד' צ"א ע"א) דאהא דס"ל לר"ש שם במשנה דאשה שהלך בעלה למדה"י וניסת שלא ברשות (ב"ד היינו בעד אחד אלא ניסת בב' עדים דאין צריכה היתר ב"ד) ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו א"ר הונא אמר רב שם בגמ' דהכי הילכתא ואמר עלה רב ששת הלכה מכלל דפליגי מאי ה"ל למיעבד מיאנס אנסה כו' ומבואר דבניסת בב' עדים חשיבא אנוסה ואעפ"כ מפורש שם (ד' צ"ג ע"ב) בגמ' דגם בניסת בב' עדים הוולד ממזר אם נודע אח"כ שבעלה חי ומוכח לכאורה להדיא דבאונס נמי המעשה גופא מיהת עבירה היא דאי המעשה גופא נמי לאו עבירה היא אמאי הוולד ממזר הרי חשיב נולד מביאת היתר וכמובן [ואולם גם זה אינו ברור אם הנולד מביאת אשת איש דחשיב ממזר הוא מפאת האיסור שיש בהמעשה או הוא מפאת עצם המעשה דכך גזרה תורה דכל הנולד מביאה זאת הוא ממזר וע' תוס' יבמות (ד' ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר בסה"ד דלתירוצם הראשון עכו"ם הבא על בת ישראל הוי הוולד ממזר (למ"ד הסובר כן) דאורייתא אע"ג דהביאה גופה מדאורייתא ביאת היתר היא והיינו משום דהיא ביאה שאין בה תפיסת קידושין דלא תפסי קידושין לעכו"ם עש"ה וע"כ גם למ"ד דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הוולד כשר הרי הוא רק מפאת דלא תפסי בה קידושין לא לדידי' ולא לאחריני ע' יבמות (ד' מ"ה ע"ב) אבל היכא דתפסי בה קידושין לאחריני הוי הוולד ממזר לכ"ע מפאת ביאה שאין בה תפיסת קידושין עש"ה וא"כ שפיר הוי הנולד מביאת אשת איש ממזר אע"ג דהיתה הביאה באונס ולא חשיבא ביאת עבירה דסוף סוף הרי לא היתה ביאה של תפיסת קידושין שהרי אין קידושין תופסין לו בה וע"כ שפיר הולד ממזר מפאת היותו וולד של ביאה שאין בה תפיסת קידושין ואעפ"י שהיא ביאת היתר דומי' דעכו"ם דהוי הולד ממזר ממנו מפאת המנע התפיסת קידושין ואף על פי שהביאה ביאת היתר מה"ת וכנ"ל וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ]:
וע"ע תוס' שבועות (דף י"ח ע"א) ד"ה אי דכתבו דידיעת אונס אין מחלקת לחטאות היינו אם בעל ב' ביאות שיש עליהן חיוב חטאת בשוגג ונודע לו בנתיים שבעל ביאה הראשונה אלא שסבור הי' להיות נחשב אנוס עלי' אזי אין הידיעה הזאת מחלקת וחשיב העלם אחד עש"ה וי"ל ג"כ דזה תלוי בהנ"ל אי עבירת אונס נחשבת מיהת עביר' בעצם או לא דאי חשיב עביר' בעצם א"כ הא ה"ל עכ"פ ידיעת עביר' בנתיים ושפיר י"ל שתחלק ואעפ"י שהוא פטור על עביר' זאת מחטאת דאונס הא מיפטר מחטאת וא"כ הרי לא היתה שם ידיעה של חיוב חטאת עכ"ז ידיעת עביר' מיהת עכ"פ הרי היתה ושפיר י"ל שמחלקת ולא חשיב העלם אחד [עש"ה בתוס' שבועות וע' שבת (דף ק"ה ע"א) דלרבנן יש ידיעה לח"ש ואע"ג דאין על ח"ש חיוב חטאת ועל כרחך דכיון דח"ש אסור מה"ת והוא חלק מעבירת השיעור דכל שהשיעור אסור אזי הח"ש הוא קצת עבירה וחלק איסורו של השיעור לר"י וא"כ ה"ל ידיעת חלק החטא ולכן חשובה ידיעה לחלק ואע"ג דחיוב קרבן הא ליכא אחלק חטא דח"ש גם לר"י ואולם לר"ל דח"ש מותר מה"ת הא ליכא בח"ש גם ידיעת חלק חטא ועש"ה בשבת (דף ק"ה ע"א) בתוד"ה (ר' גמליאל) ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ] משא"כ אם גם המעשה בעצמותה חשיבא מעשה היתר באונס א"כ ידיעת אונס הא לא הוי ידיעה כלל שהרי לא נתוודע לו כלל שנעשית עביר' כיון דבאונס אין המעשה עבירה כלל וכמובן ובאתי רק להעיר:
ודע דהא דאונס רחמנא פטרי' נלענ"ד די"ל ענינו דמעשה אשר אדם עושה מפאת אונס אין המעשה מתייחס לו כלל וחשיב כאילו נעשה מאליו ואיננו הוא העושה את המעשה וראי' לזה מהך דב"ק הנזכר למעלה דאמר דשור האיצטדין פטור משום דכתי' כי יגח ולא שיגיחוהו הרי דכל שהשור נוגח באונס (דשור האיצטדין הא מיקרי אונס בש"ס ב"ק הנ"ל וכנ"ל) לא קרינן בי' כי יגח והיינו משום דאין השור הוא הנחשב לנוגח ונחשבת הנגיחה רק כאילו נעשית מאלי' ע"י הדבר המכריח את השור לנגוח אבל אינה מתייחסת אל השור ואין השור נחשב נוגח וע"ע בש"ס יבמות (דף ק"ו ע"ב) אמר רבא אכלה (היבמה) תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום (לענין רקיקה דחליצה) מ"ט וירקה מעצמה בעי' וליכא עכ"ל הגמ' והכוונה ג"כ כנ"ל דכשאין הרוק מעצמה רק ע"י דבר אחר המכריח והגורם את הרוק והוא התומא והגרגישתא שאכלה אזי לא קרינן בה וירקה ואין מעשה הרקיקה הזאת מתייחס לה עד שיתכן לומר עלי' וירקה וא"כ ה"נ בכל מעשה אונס שאין המעשה נעשית מעצמו של אדם רק ע"י האונס המכריחו אזי אין המעשה מתייחסת לו וכמובן וכי היכי דאמרי' בהך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ה"נ אמרי' בכל מעשה שהוזכרה בתורה ועשה מעצמו בעי' ולא ע"י אונס המכריח אותו על המעשה וכמובן [וע"ע דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' בש"ס ב"מ (דף ל"ו ע"א) א"ר אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עלי' משום שבועת ביטוי שנא' נפש כי תשבע לבטא בשפתים כי תשבע מעצמה כו' והי' נראה לומר דהכוונה ג"כ כהך דיבמות דכיון דנשבע על כרחו ע"י ב"ד המכריחים אותו על כך לא קרינן בי' כי תשבע דתשבע משמע מעצמו כי הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ואולם בשבועות (דף מ"ט ע"ב) הובא ג"כ הך מימרא דרב אמי ואמר שם בגמ' דרב אמי תיבת כי קדייק דמשמעו אי וכדר"ל כי משמש בד' לשונות אי דילמא כו' והכוונה אם ישבע מרצונו משא"כ ע"י ב"ד לא קרינן בי' אם ישבע שהרי הוא מוכרח לישבע על כרחו ע"ש ונראה דגם בהך דב"מ הכוונה כן ואע"ג דבהך דב"מ לא הובא הך דר"ל י"ל דהש"ס קיצר כאן לפי שאין זה מקומו כאן דעיקר מקומו דמימרא דר' אמי הנ"ל הוא בשבועות שם ולכן סמיך הש"ס בב"מ אהך דשבועות הנ"ל ומייתי בב"מ רק בקצרה כי תשבע מעצמה והכוונה ג"כ על תיבת כי ולא על תיבת תשבע לבד דתיבת תשבע גופי' דייק מעצמה וכמו שרציתי לומר תחלה ולפי"ז גם הך דב"ק דדרשי' כי יגח ולא שיגיחוהו י"ל ג"כ דהדרשא מתיבת כי דהכוונה אם יגח מעצמו ואי בעי לא נגח ולא שיגח בעל כרחו ע"י אנשים המכריחים אותו וזהו ולא שיגיחוהו והוא ממש דוגמת הך דרב אמי דדייקי' כי תשבע מעצמה ולא שתשבע על כרחה ע"י ב"ד המכריחים אותה ואולם לפי"ז הרי תוקשה מתני' דב"ק הנ"ל ארב ור"א ור' ירמי' דפליגי ארב אמי הנ"ל בשבועות ובב"מ שם ובאתי רק להעיר. והנה גם זה צריך הסברה דמדוע צריכין באמת בהך דשבועות וב"מ לדרשא דתיבת כי ולא אמרי' דתיבת תשבע גופי' משמע מעצמה כמו דאמרי' בהך דיבמות דתיבת וירקה משמע מעצמה ואע"ג דלא כתי' שם תיבת כי ובאתי רק להעיר. וע"ע ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד לקחתי (דכתיב במש"ר) פרט לשומרת יבם (לקחתי משמע דהוא לקחה מעצמו ופרט לשומרת יבם דמן שמים הקנו לו, פני משה) הרי דכשמוכרח ליקח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי דלקחתי משמע מעצמו וכפי' הפ"מ והוא ג"כ דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' וע"ש בירושלמי דאמר לא סוף דבר כמשנה הראשונה שמצות יבום קודמת למצות חליצה אלא אפי' כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת (לא תימא דדין זה הוא רק למשנה ראשונה דמצות ייבום קודמת ומוטל עליו לייבם דייקא מפאת המצוה אלא אפי' למשנה אחרונה דחליצה קודמת והי' בידו לחלוץ אפ"ה לא מיקרי לקחתי דהא עכ"פ זיקתה רמיא עלי', פני משה) וזה מתאים עם מה שכתבתי בלקח טוב כלל י"א דייבום חשיב מצוה מוכרחת וחובה אע"ג דאי בעי חליץ כיון דאינו יכול להפטר מלעשות אחד משניהם או ייבום או חליצה וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר אשר הוא חוב עליו וע' שושנת העמקים כלל כ' נסתפק אי עשה שאינה מעכבת נמי דוחה ל"ת ומייתי ראי' מיבמות (ד' כ') דעשה דייבום דוחה ל"ת ואע"ג דאי בעי חליץ ע"ש ולפי הנ"ל לא חשיב ייבום עשה שאינה מעכבת דכיון דאחד משניהם מעכב דמוכרח או לייבם או לחלוץ וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר המעכב ודו"ק ואמנם בירושלמי כתובות הנ"ל י"ל עוד הפי' לקחתי פרט לשומרת יבם דליקוחין דאחיו הוא וכה"ג איתא ביבמות (דף ס"ז ע"ב) קנין כספו א"ר והאי קנין דאחיו הוא ואולם פי' הפני משה הנ"ל דכיון דמוכרח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי מכוון יותר בהא דאמר בירושלמי לא סוף דבר כמשנה ראשונה שמצות ייבום קודמת כו' וע"ע ירושלמי יבמות פ"א ה"א מאן יבמי לא שמיאנו שמים וי"ל ג"כ דכיון דמוכרח למאן מפאת האיסור אין המיאון מתייחס לו ולא מיקרי מאן יבמי ובאתי רק להעיר]:
וע"ע בספר גור ארי' עה"ת ראה פרשה ט"ו פסוק י"ב עה"כ כי ימכר לך אחיך העברי דפירש"י במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר וכ' הג"א וז"ל והקשה הרא"ם דהא כי ימוך אחיך ונמכר לך דהוא ג"כ לשון נפעל כמו ימכר ואפ"ה דרשי' ליה דהוא ע"י עצמו וא"כ בזה נמי נאמר דהוא ע"י עצמו ויראה דלא קשיא דכיון דכתיב כי ימוך אחיך ונמכר לך שפיר מצי למיכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו כי ימוך והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות ושייך לשון נמכר אע"ג דהוא מכר עצמו כיון דאינו עושה מדעתו רק שהעניות הביאו לזה שייך בי' שפיר נמכר ל' נפעל כאילו ע"י אחרים נמכר אבל כאן דלא כתיב כי ימוך רק כי ימכר איירי בודאי ע"י ב"ד כו' עכ"ל ז"ל הנה שגם פה מבוארת סברא הנ"ל דמעשה אשר אדם עושה ע"י אונס המכריחו לכך אין המעשה מתייחסת לו ולכן זה המוכר עצמו ע"י אונס העניות המכריחו על כך אין מעשה המכירה מתייחסת לו ואין נחשב שהוא מכר את עצמו רק שהוא נמכר ע"י דבר אחר כאילו אחר מכר אותו ולא הוא מכר את עצמו ולכן קראתו תורה נמכר בל' נפעל ולא שהוא פעל מעשה המכירה:
וע"ע ברא"ם כה"ת בא פרשה י"ב פסוק ט"ו ד"ה כשהיא בנפשה ובדעת' פרט לאנוס וז"ל פרט לאנוס שאז אין נפש האוכל נקראת היא המורה על מהותה אלא דבר אחר הוא הפועל והוא האונס או השגגה ההוים בה כו' עכ"ל וע' ספרי תצא עה"כ ואם בשדה ימצא האיש וגו' והחזיק בה האיש ושכב עמה וז"ל פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי ר' יהודה עכ"ל ונראה הכוונה דבא למעוטי את המחזיק דפטור ממיתה וק' דמאי איצטריך קרא למעוטי מחזיק ומאי ה"א דיתחייב והרי רק על הביאה הוא דחייב קרא והמחזיק הרי איננו בועל ואולם לפי הנ"ל י"ל דכיון דבמעשה אונס אין המעשה מתייחסת אל האדם רק אל האונס ודבר המכריחו אל המעשה ע"כ ה"נ ה"א דמעשה הביאה שמצד האשה הנבעלת מתייחסת אל המחזיק אותה ומכריחה ע"י החזקתו להבעל מבועלה וה"א דיתחייב מיתה כמו אמעשה ביאה ממש כיון דמעשה הביאה של האשה מתייחסת לו קמ"ל ואולם לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל כ"ד דבאיסורי ביאה אין האיסור במעשה הביאה רק הנאת הביאה הוא דהוי האיסור עש"ה בארוכה בראיות רבות א"כ לכאורה סרה סברא הנ"ל דההנאה ודאי א"א לייחס אל המחזיק כיון דסוף סוף לא הרגיש הנאה ורק המעשה הוא דאפשר לייחס לו כיון שהוא הי' המכריח על המעשה משא"כ הרגש ההנאה הרי סוף סוף לא הרגיש הנאה וא"א לייחס אליו ההנאה וכמובן והנה אם גם נאמר דבאיסורי ביאה המעשה היא האיסור לא ההנאה עכ"ז ג"כ תיקשי דהא האשה אין עושה מעשה כלל וקרקע עולם היא אלא דרחמנא אחשבה להנאה מעשה וכמבואר בתוס' ב"ק (דף ל"ב ע"א) ע"ש וא"כ אכתי איך אפשר לייחס כאן מעשה האשה אל המחזיק והמכריח הרי אין האשה עושה מעשה כלל והרגש הנאה שלה ודאי א"א לייחס לו וכאמור ויש לדחות ולומר דכיון דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ונחשב שהאשה עושה מעשה שוב שפיר המעשה מתייחסת למחזיק במופשט מן ההנאה ודו"ק היטב:
ובגוף הדבר אם באיסורי ביאה המעשה הוא האיסור או ההנאה אכתי לא ברירא לי מילתא כל כך דכמדומה שהדבר במחלוקת הוא שנוי ויבואר במקומו אי"ה:
והנה אם נאמר כסברתנו זאת דפטור אונס הוא מפאת שאין המעשה מתייחסת אל האדם [ודוגמת זה כתבנו באתוון דאורייתא שם בטעם פטור דבר שאינו מתכוון עש"ה בארוכה] א"כ נראה דעצם המעשה שפיר עבירה היא אלא דהאדם הוא דפטור מפאת שאין המעשה מתייחסת לו ולא עשה הוא את העבירה הזאת אבל עצם המעשה אכתי שפיר עבירה היא דהא לענין עבירה דעצם המעשה לא בעי' כלל שתתייחס המעשה אל האדם דהא חזינן דכל מילי דאסרה תורה לעשות אפי' אם נעשה הדבר ההוא שלא ע"י אדם כלל ורק מאליו לגמרי נמי חשוב מעשה עבירה ונחשב שנעשית מעשה עבירה מאלי' וכדמוכח להדיא בחולין (ד' קי"ד ע"ב) דאמר התם דבב"ח אסור באכילה והנאה מפאת לא תאכל כל תועבה דהואיל ונעבדה בו עבירה בבישול חשוב תועבה וקאי עליה לאו דלא תאכל כל תועבה ע"ש והרי גם בב"ח שנתבשל מאליו אסור וע"כ דכיון דאסרה תורה בישול בב"ח לכן גם כשנתבשל בב"ח מאליו חשוב שנעשה עבירה מאליו ושפיר הוא תועבה וכמובן וע"ש במהר"ם שי"ף דנתקשה בזה ולענ"ד הוא פשוט וכנ"ל וכן מבואר להדיא בגור ארי' עה"ת פ' ראה והבאתיו בלקח טוב כלל ו' ד"ה עוד ע"ש וכבר כתבתי כן בקונטרס ע' פנים לתורה אות ט"ו והבאתי שם עוד ראיות לזה עש"ה:
והנה אם גם נאמר דדבר שאסרה תורה לאדם לעשות אזי לא מיחשיב עבירה אם נעשה מאליו עכ"ז יומצא דבלאוין שאין בהם עשיות מעשה כלאו דבל יראה וכדומה אזי בכה"ג שוב שפיר אין האונס מתיר את עצם הדבר כיון דלא בעי' שם מעשה אדם כלל והא דהאדם פטור גם שם באונס ע"כ רק גזה"כ הוא דפטרה כל אונסין מעונש אבל עצם הוית החמץ בביתו אכתי שפיר עבירה היא וכמובן וגם תסתלק הראיה אשר הבאנו למעלה מהך דיבמות (דף צ"ג ע"ב) דנישאת ע"פ ב' עדים נמי הוולד ממזר אע"ג דמיאנס אנסה דלפי דברינו אלה אכתי שפיר י"ל דעצם המעשה אינה עבירה היכא דהמעשה הוא האיסור כיון דבאונס אין שם מעשה אדם כלל דאין המעשה מתייחסת לו וכנ"ל משא"כ בביאה דאין המעשה האיסור כ"א הרגש הנאת הביאה הוא האיסור וכנ"ל ומה"ט מתעסק בעריות חייב מטעמא דשכן נהנה וכמו שהארכנו באתוון דאורייתא כלל כ"ד שם וע"כ לענין אונס נמי כיון דסוף סוף הרגישה הנאה דגם באונס נמי חשוב הרגש ההנאה הנאה וכמבואר בירושלמי סוטה פ"ד ה"ד [וע' ש"ע או"ח סימן ר"ד סעיף ח' בהג"ה וע"ש במגינים ואחרונים] וא"כ שוב שפיר הרי נעשית העבירה ושפיר הוולד ממזר והא דהאדם פטור מחטאת גם בביאה באונס צ"ל דגזה"כ הוא וכמבואר לימוד ע"ז בספרי תצא עה"כ ולנערה לא תעשה דבר ובאתי רק להעיר:
וע"ע ספרא פ' אחרי מות עה"כ והתודה עליו וז"ל אין לי אלא ודאיהם ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מניין ת"ל לכל עונות ובזית רענן ד"ה ואנסיהם כ' אפי' באה עבירה לידו אונס עכ"ל וא"כ מוכח לכאורה להדיא דעצם המעשה היא עבירה גם באונס מדצריך כפרה בשעיר המשתלח דאילו הי' עצם המעשה היתר איך שייך ביה הצרכת כפרה ועוד יותר מוכח מכאן דאונס נחשב גם אל האדם העושה קצת עון דאל"כ ג"כ לא שייך ביה הצרכת כפרה וכמובן אלא דעון העושה דאונס לא דמי לשוגג דעון שוגג דכרת ניתן להתכפר בחטאת ואילו עון אונס ניתן להתכפר בשעיר המשתלח וזהו כפרתו ולא הצריכה לו תורה כפרה אחרת ורק שעיר המשתלח הוא המכפר על אונסין וז"פ [ומ"ש בספרא הנ"ל ושגגותיהם קאי אשגגות לאוין ושאר שגגות שאין מתכפרין בחטאת עש"ה] ובאתי רק להעיר:
וע"ע ספרא פרשת צו דדריש הנפש ההוא דכתיב גבי פיגול וגבי אוכל קדשים בטומאת הגוף וז"ל ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה עכ"ל וע"ש בז"ר ד"ה ולא אנוס וז"ל ואע"ג דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ ה"א דחייב בידי שמים קמ"ל עכ"ל ומוכח ג"כ דבאונס אין המעשה בעצם היתר ואדרבה ה"א דיש גם אל האדם קצת עון וחיוב ביד"ש ואולם בזבחים (דף ק"ח ע"ב) דריש ג"כ ההוא דכתיב בשחוטי חוץ למעט אנוס שוגג ומוטעה וכתבו תוס' שם וז"ל ק"ק אנוס ל"ל קרא פשיטא דאונס רחמנא פטרי' ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר עכ"ל ואמנם הר"ש משאנ"ץ על הספרא שם פי' להדיא האי ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה וז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה עכ"ל וא"כ זהו אונס גמור ואעפ"כ צריך קרא לפטור מעונש וא"כ הוכחתנו במק"ע ואמנם יש לתמוה על הר"ש משאנ"ץ ז"ל דבספרא אחרי פרק ט' ברייתא ב' דאיתא שם האי דרשא דזבחים הנ"ל דדריש ההוא דשחוטי חוץ לא אנוס ולא שוגג כו' וכ' שם הר"ש משאנ"ץ וז"ל ההוא ולא אנוס משמע שבדעתו עומד לומר שמותר והיינו שלבו אונסו לא שאנסוהו עכו"ם דההיא פשיטא דפטור דאונס רחמנא פטרי' עכ"ל וצע"ג מדידי' אדידי' ז"ל דאהאי ההוא ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה פירש הוא עצמו ז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה וכנ"ל וצע"ג וע"ע בילקוט שלח רמז תשמ"ח בשם הספרי זוטא וז"ל בשגגה (דכתיב שם גבי עכו"ם) פרט לאונס עכ"ל ושם אין לפרש דקאי אאומר מותר דא"כ תיקשי ארבא דס"ל בסנהדרין (דף ס"ב ע"א) דאומר מותר חייב באמת בעכו"ם עש"ה וע"כ דקאי אאונס ממש וצע"ק על התוס' זבחים הנ"ל מספרי זוטא הנ"ל וע"ע בילקוט שלח שם רמז תשמ"ט דהביא ג"כ מן הספרי זוטא דדריש תיבת ההוא דכתיב שם גבי מגדף וז"ל ההיא ולא אנוסה ולא מוכרחת עכ"ל ומוכח קצת דהאי אנוסה אין הכוונה אונס ממש דא"כ היינו אנוסה היינו מוכרחת ואולם תיבת מוכרחת הא וודאי הוא אונס ממש שמוכרח על העשי' וא"כ עכ"פ מפורש דבעי' קרא לפטור גם כשהוא אנוס ומוכרח על העשי' [וקצ"ע דאיך משכחת אנוס במגדף הא מבואר בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) דמגדף ישנו בלב ופירש"י שאפי' מברך השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה כו' אינו מתחייב ע"ש וא"כ איך משכחת שיהי' אנוס ומוכרח על המחשבה שבלב וע' דוגמת זה יבמות (דף נ"ג ע"ב) אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת וצ"ל דהאי דרשא דספרי זוטא אתי' למ"ד דמגדף היינו עבודה זרה ובאתי רק להעיר]:
וע"ע מיעוט לפטור אונס בספרי פ' ראה עה"כ והנביא ההוא וז"ל ההוא ולא אנוס עכ"ל וגם שם דוחק קצת לומר דקאי אאומר מותר דנביא לא ידע שאסור להתנבא נבואת שקר ואחד מתנאי הנבואה הוא חכם וכמבואר בנדרים (דף ל"ח ע"א) וצ"ע:
וע"ע מיעוטים לפטור אונס בספרי שופטים עה"כ והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא (בעכו"ם הכתוב מדבר) ובספרי ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ההיא לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת [ודרש הספרי זוטא שהבאתי למעלה לפטור אונס דעכו"ם הוא מקרבן וכאן איירי במיתה] ועוד שם עה"כ ומת האיש ההוא (בזקן ממרא כתיב) ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ואין להאריך:
והנה מה שכתבתי למעלה דמעשה אונס מתייחס למכריח ע"ע מדרש שמואל פרשה ב' והוא ג"כ בב"ר פרשה ע' בשינוי לשון] כתיב וידר יעקב נדר לאמור א"ר יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה מהו לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן לפיכך כל מי שהוא נודר אינו תולה נדרו אלא בו א"ר אבוה כתיב אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב לאביר אברהם ויצחק אינו אומר כאן אלא לאביר יעקב כו' א"ר יודן אפי' מן אתרה לא חסירת כלום (פי' אפי' ממקום שנזכר נדר בבני ישראל עצמן בפירוש אינו חסר מלהביא ראי' משם שתולין הנדר ביעקב) וידור ישראל נדר (במדבר כ"א) וידרו ישראל אינו אומר אלא וידר ישראל ישראל סבא עכ"ל המדרש וק' דאיך שייך לומר על נדר שנדרו ישראל במדבר וידור ישראל ישראל סבא שישראל סבא נדר ואולם לפי דברינו הנ"ל דמעשה אונס מתייחס למכריח יש ליישב קצת דכיון דבמצותו של יעקב הוא שנדרו ישראל וכדרש הנ"ל וידור יעקב נדר לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרין כו' נמצא שיעקב במצותו הוא המכריחם על הנדר ולכן מתייחס הנדר ליעקב ונקרא שפיר נדר ישראל סבא וככל מעשה הכרח שמתייחס למכריח:
ודע דיש להסתפק בהא דאמרי' בכמה דוכתי דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם אם הוא רק בשגגת עבירה א"ד הוא גם לענין אונס שגם עבירת אונס אין באה על ידם ולכאורה נראה דתלוי בספק שלנו אי עבירת אונס בעצם לא חשוב עבירה או רק שהאדם פטור משא"כ עצם המעשה שפיר עבירה היא דאי נימא דעצם המעשה שפיר עביר' היא א"כ שוב גם עבירת אונס הרי הוא תקלה שהרי נעשתה עביר' על ידו והרי זה איפוא תקלה על ידו וכמובן ולפי"ז הנה לכאורה יש לפשוט עי"ז גוף הספק שלנו מש"ס מגילה (דף י"ג ע"א) וישנה ואת נערותי' וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי וברש"י ומתוך אונסה לא נענשה עכ"ל וא"כ מדאירע עבירת אונס לאסתר ע"כ דגם עצם המעשה לא הוי עביר' דאל"כ תיקשי השתא בהמתן כו' וכנ"ל וא"ל דאצל אסתר הרי הי' בלא"ה עבירת אונס בביאת אחשורוש ע' ש"ס מגילה שם (דף ט"ו ע"א) וע' תוס' כתובות (דף נ"א ע"ב) ד"ה אסורה דז"א דבביאה הרי קרקע עולם היתה וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) וא"כ הרי לא הי' שם מעשה מצדה כלל ואין שם ביאת תקלה ע"י מעשי' שהרי לא עשתה היא שום מעשה כלל רק אחשורוש הוא שעשה כל המעשה משא"כ באכילת קדלי כו' שעשתה מעשה אכילה אלא שהיתה אנוסה על המעשה א"כ אי נימא דמעשה אונס חשוב עבירה בעצם א"כ ה"ז שפיר ביאת תקלה וכמובן ואמנם לפי מה שכתבנו למעלה דמעשה אונס מתייחס למכריח י"ל דאפי' אם המעשה בעצם חשובה עבירה עכ"ז לא נחשב ביאת תקלה ע"י צדיקים כיון דאין המעשה מתייחס להם רק אל המכריחם ונחשב שבאה התקלה על ידי המכריח לא על ידם וכמובן ועי"ל דמהך דאסתר אין ראיה כיון דהי' הדבר להצלת ישראל וע"כ י"ל דאין חשוב תקלה וע"ע בתוס' שם במגילה (דף י"ג ע"א) ד"ה קדלי שכתבו וח"ו היא לא היתה אוכלת עכ"ל ובאתי רק להעיר:
והנה סברתנו זאת דמעשה אונס אין המעשה מתייחסת אל העושה רק אל המכריח וכמו שהארכנו בזה העירני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י שכן מבואר בפי' הרדב"ז על הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א שעמ"ש הרמב"ם שם וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפי' היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל עכ"ל וכ' ע"ז הרדב"ז בפירושו וז"ל אפי' היו כו' קשיא לי וכי אינו יכול לכוף את בניו הקטנים או לסגור עליהם את הדלת שלא יזרקו צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועת ביטוי כיון שיכול למנוע אותם ולא מנע דומי' דאוכל ולא אכל עכ"ל קושיתו וע"ז כ' שם בתי' הב' וז"ל א"נ כיון דליתי' ביזרוק שהרי אין בידו לכופו שיזרוק שאפי' יאנוס אותו עד שיזרוק הוא הוא הזורק ולא הבן וכיון דליתי' ביזרוק ליתי' בלא יזרוק עכ"ל ז"ל ומבואר להדיא כדברינו הנ"ל דאם יאנוס את הבן לזרוק לא יוחשב הבן זורק רק תתייחס מעשה הזריקה אל אביו המכריחו והוא הוא הזורק לא הבן ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר כי סברתנו מפורשת בדברי הרדב"ז אלה:
וע"ע בס' כה"ג בח"מ סי' קפ"ב דכ' דאע"ג דקיי"ל דאשלד"ע ע מ"מ אם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מיחייב שולחו ע"ש ולפי דרכנו הנה דברי הכה"ג מוסברים ביותר דכיון דבמעשה אונס בלא"ה יש סברא דהמעשה מתייחסת אל המאנס והמכריח ע"כ שליחות ע"י אונס אלים טפי משליחות דעלמא ומהני השליחות לומר דששא"כ ותתייחס המעשה למשלח [ע' לקח טוב כלל א'] גם בדבר עבירה דאין ללמדו מטביחה ומכירה או משחוטי חוץ דאשלד"ע דשאני הכא דיש גם צירוף סברא דמעשה אונס מתייחס למאנס וכמובן ובאתי רק להעיר:
והנה עלה בדעתי להביא עוד ראי' דאונס נחשב עבירה בעצם אעפ"י שהעושה פטור מעונש והוא מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' תפלה ה"א ו' דברים מונעין נשיאת כפים הלשון והמומין והעבירה כו' ושם ה"ג כ' העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אעפ"י שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנא' ידכם דמים מלאו כו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' לא יעלו כהני הבמות וגו' עכ"ל וא"כ מדכ' תחלה והעבירה כו' וקמפרש דהיינו כהן שעבד עכו"ם בין באונס כו' מוכח דגם אונס הוא עבירה בעצם וע"ש בכסף משנה שתמה דמנ"ל להרמב"ם הך דאונס ועמ"ש בזה בשו"ת לחם רב סי' ג' ואכ"מ]. ואולם עבודת עכו"ם הרי הוא ביהרג ואל יעבור וע"כ שפיר גם אונס הוא עבירה. אמנם עבירת האונס הרי הוא רק עבירת לאו דלא תחללו את שם קדשי ועשה דונקדשתי וגו' משא"כ לענין פסול נשיאת כפים ועבודה נראה דאין פוסל רק עבירת עבודת עכו"ם בעצם וע"כ דאונס נחשב עבירה בעצם וע"כ שפיר יש כאן עבירת עבודת עכו"ם אעפ"י שהעובד פטור מעונש דעכו"ם דחשוב רק עובר אלאו דלא תחללו ועשה הנ"ל. ואולם י"ל דלאו ועשה הנ"ל גופייהו חטא עכו"ם חשיבי לפסול מנשיאות כפים ומעבודה כיון דאביזריהו דעכו"ם הן מיהת וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) וגם אם נאמר דאונס דעכו"ם נחשב בעצם עבירת עכו"ם מ"מ עדיין אין ראי' מכאן אעלמא די"ל דעכו"ם לבד הוא דהוי העבודה עבירה בעצם אעפ"י שהעובד פטור אם עבר ותדע שהרי הוא באמת ביהרג ואל יעבור משא"כ שאר מצות שבתורה דהם ביעבור ואל יהרג י"ל דגם בעצם אין המעשה נחשבת חטא כלל ובאתי רק העיר:
כלל כה
אונס. אי אונס דיום אחרון חשוב אונס הוא מחלוקת הראשונים ז"ל כנודע ע' ש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה וע' מ"ק (דף ט' ע"א) דאמר דהא דאין נושאין נשים במועד הוא משום ביטול פרי' ורבי' (שישהה כל השנה מלישא אלא ימתין עד המועד כדי שירויח לעשות סעודה אחת למועד ולנשואין) ופריך מהא דתני' דכל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל (ואמאי מותרין הא איכא למיחש שישהה אערב הרגל כדי שיהיו ז' ימי המשתה ברגל וירויח הסעודות וכנ"ל) ומשני לחד יומא לא משהי איניש נפשי' (דדילמא מיתרמי לי' איזה אונס ביום ההוא ורק אילו הי' מותר לישא כל הרגל הי' משהה) עכ"ל הגמ'. ויש קצת ראי' מזה דאונס דיום אחרון לא חשוב אונס דכיון דלחד יומא לא משהי איניש נפשי' לא הי' לו להמתין על יום האחרון והי' לו לחוש שמא ביום האחרון יארע לו אונס ודו"ק. ואולם זהו רק תחלתו בפשיעה וסופו באונס וראוי שיהי' תלוי בפלוגתא אי תחלתו בפשיעה כו' חייב או פטור ובאתי רק להעיר. וע"ע בירושלמי ר"ה פ"א ה"א ר' בון בר חייא בעי שלמה שנתו (של קרבן דנדר או נדבה) בעצרת מהו (שיעבור בבל תאחר דבפסח וסוכות עובר שפיר כיון דבידו להקריבו בחול המועד דידהו משא"כ בשלמה שנתו בעצרת דאין בידו להקריבו דנונ"ד אין קריבים ביו"ט מהו) אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר (פי' דאיך אפשר שיעבור הא אינו כשר להקריבו ביו"ט דנונ"ד אין קריבים ביו"ט וכנ"ל וא"כ מדוע יעבור) כו' עש"ה דאמר דיש לו לעבור מפאת דהי' לו להקריבו קודם עצרת ואע"ג דרק ג' רגלים קובעין לב"ת וזה הרי שלמה שנתו בעצרת והוי העצרת עצמו רגל הג' עכ"ז שפיר עובר אחרי עבור העצרת בב"ת מפאת שלא הקריבו לפני העצרת והביא עצמו לידי ב"ת עש"ה ומוכח מירושלמי זה דרק הואיל דבעצרת הרי תמיד א"א להקריבו מפאת דנונ"ד אין קריבים ביו"ט וא"כ הרי ידע גם לפני עצרת שיהי' אנוס בעצרת מלהקריבו וע"כ עובר שפיר בב"ת מפאת שלא הקריבו לפני העצרת משא"כ אילו הי' עצרת זמן הקרבה ורק שהי' אירע לו איזה אונס אחר ביום ההוא מלהקריבו וודאי הי' פטור כיון דלא הי' יודע לפני זה שיארע לו אונס זה ביום ההוא ושפיר המתין על יום זה וא"כ מוכח לכאורה להדיא דאונס דיום אחרון נמי חשוב אונס ובאתי רק להעיר:
כלל כו
אונס. כבר הבאתי בכלל כ"ד הספק שלנו בס' אתוון דאורייתא (כלל י"ג) אם אונס במ"ע עושה פטור גמור א"ד מחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו עש"ה בא"ד מה שהערותי בזה. וע"ע תוס' יבמות (דף ע"ב ע"א) ד"ה משום דאהא דאמר התם דבמדבר לא מהול משום דלא נשיב להו רוח צפונית כתבו ז"ל וז"ל בספרי אומר דבגנותן של ישראל דיבר הכתוב שלא עשו במדבר אלא פסח אחד בשנה שניי' ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכרים שהיא מעכבת כו' הא כיון דלא אפשר (למימהל מפאת האונס דלא נשיב להו רוח צפונית) אינה מעכבת כדאמר לעיל שם (דף מ"א ע"א) המול לו אמר רחמנא ואז יקרב וגו' ואור"י דעשו פסחים אבל לא עשו כתיקנן אלא אחד עכ"ל. ומוכח קצת דאין אונס פטור גמור דאל"כ הי' ראוי שיוחשב כתיקנן כיון דלא היו מחויבין כלל במילת הזכרים מפאת האונס. ואולם י"ל דנהי דאונס עושה פטור עכ"ז שאני התם דהם גרמו האונס ע"י החטא עש"ה בתוס' וע"כ י"ל דהוי כעין תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב ועכ"פ לא הוי פטור גמור ושפיר לא חשוב כתיקנן ובאתי רק להעיר:
וע"ע בש"ס ע"ז (דף כ"ז ע"א) אתמר מניין למילה בעכו"ם שהיא פסולה דרו בר פפא משמי' דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן אמר המול ימול מאי בינייהו כו' איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא ולמ"ד המול ימול ליכא והתנן קונם שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל כו' אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמי (לפי שאין לה חסרון הערלה) כו' ומבואר בזה דמתו אחיו מחמת מילה איתי' בכלל ואתה את בריתי תשמור והיינו על כרחך משום דמיחייב למול ולכן חשוב מפאת חיוב שמירת הברית בכלל ואתה את בריתי וגו' וכמו מומר לערלות דכתבו תוס' שם ד"ה איכא דאיתי' בכלל ואתה את בריתי וגו' מפאת שמחויב למול ואעפ"י שבזדון אינו מל עש"ה וא"כ כ"ש מתו אחיו מחמת מילה דאנוס מלמול דאית לי' למיחשיב בכלל ואתה את בריתי וגו' מפאת החיוב וכמובן משא"כ אם נאמר דמפאת האונס פטור מלמול א"כ הא ה"ל כאשה דפטורה מלמול וא"כ כי היכי דאמר בגמ' דאשה ליתא בכלל ואתה את בריתי וגו' ה"נ לא ה"ל למתו אחיו מחמת מילה למיחשיב בכלל ואתה את בריתי וגו' וכמובן ובפשיטות מוכרח הדבר כן דבשלמא אם הוא מחויב עכ"פ איתי' בכלל ואתה את בריתי וגו' מפאת החיוב עכ"פ ואע"פ שאינו מל ומקיים החיוב בפועל משא"כ אם נאמר דפטור לגמרי א"כ הרי אין כאן לא קיום ולא חיוב ומפאת מה הוא נחשב בכלל ואתה את בריתי תשמור וז"פ ובאתי רק להעיר:
וע"ע פסחים (דף ס"ט ע"א) והזאה מ"ט לא דחיא שבת כו' אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א כו' לר' אליעזר ניעברי' דהא אר"א מכשירי מצוה דוחין שבת אמרי ה"מ היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי' אבל הכא דגברא גופי' לא חזי (לפסח מפאת הטומאה) לא רמי חיובא עלי' אמר רבה לדברי ר"א קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת דהא חזי לי' קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי לי' ובתוס' שם ד"ה קטן דווקא לר"א יש חילוק בין חזי ללא חזי אבל ר"ע אינו מחלק כלל דהא קאמר במתני' הזאה תוכיח עכ"ל וי"ל דטעמא דר"ע דלא מחלק הוא משום דס"ל דהאונס פוטר וע"כ גבי חתיכת יבולת נמי דאי לא יודחה ה"ל אונס (דאונס מחמת איסור דרבנן נמי חשוב אונס ע' כלל כ"ג) ויופטר לגמרי ולא יהי' רמי חיובא עלי' ע"כ דמי לטומאה דגברא לא חזי ולא רמי חיובא עלי' ואולם ז"א דנהי דבענין לא רמי חיובא עלי' דומה לטומאה כיון דגם אונס פוטר עכ"ז בענין גברא לא חזי הא לא דמי כיון דבטומאה אסור להביא פסח ולאכול משא"כ אונס דרק פוטר אבל לא אוסר ועוד דא"כ בכל עדל"ת איך דוחה נימא דלא ידחה ויהי' אונס ויופטר ולא ידחה והנה מהא דאמר נמי בגמ' קטן חולה אין מחמין כו' אין להוכיח דאונס פוטר דהתם נמי אין כאן אונס אל האדם המחויב בהמצוה רק שהחפץ אשר בו הוא חיוב המצוה איננו ראוי לקיום המצוה עדיין ואין כאן עדיין החפץ כלל אשר בו הוא חיוב המצוה ואין זה ענין לאונס דעלמא וכמובן:
וחכם אחר העירני על גמ' יבמות (דף ע"א) דמצריך קרא אמילת זכרי' דאיתנהו בשעת אכילת הפסח וליתנהו בשעת עשי' שמעכבת ופריך דהיכא משכחת לה ומשני רבא כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורין ומוכח דאונס פוטר מחיוב עשה דאל"כ הא ה"ל איתנהו בשעת עשי' נמי כיון דהיו מחויבין למולו אלא שלא היו יכולין ע"כ דברי חכם אחד שהעירני ע"ז זה איזה שנים וכמדומה שכה היו דבריו והנה שאר אמוראים ביבמות שם דמשני שינויי אחריני דאיירי היכא דהקטן עצמו לא יהי' ראוי למילה דכה"ג גרע מאונס וכנ"ל א"כ י"ל דפליגי באמת בזה ארבא וס"ל דאונס אינו פוטר ומש"ה לא משני כרבא אע"ג דשינויא דרבא לכאורה הוא פשוט טפי דמשני בפשיטות דאיירי כשהיו אביו ואמו אנוסין מלמול בשעת עשי' ובאתי רק להעיר:
ואולם בירושלמי גיטין פ"ד ה"ד איתא לענין מאי דס"ל לשמואל בש"ס דידן בדרשא דעבד איש מקנת כסף עבד שיש לו רשות לרבו עליו נקרא עבד ושאין לו רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד לענין דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור וסבירא לי' התם לר' זעירא בירושלמי דמפקיר עבדו צריך ג"ש וקרא לענין עיכובא דפסח הוא דקא אתי וז"ל הירושלמי שם וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלוכל בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלוכל בפסח עכ"ל הירושלמי וא"כ מדאיצטריך קרא לעבד מופקר שאינו נימול שאינו מעכב את רבו מלאכול בפסח מוכח קצת דאונס אינו פוטר דאל"כ מאי ה"א שיעכב הא כיון שהוא מופקר ואינו ברשות רבו וכדקרי לי' הש"ס עבד שאין לו רשות לרבו עליו וא"כ הרי אין בידו ג"כ לכופו לימול וא"כ הרי אנוס הוא בערלות העבד ומדוע ה"א שיעכב וע"כ דאין אונס עושה פטור וכמובן [ואולם י"ל דאיצטריך קרא לענין שא"צ להשתדל כלל ולבקש ממנו שימול דלולי קרא הי' עכ"פ צריך להשתדל ולבקש ממנו שימול דשמא יתרצה ורק לכופו לזה הוא דלא הי' חייב. ועי"ל דהא דמפקיר עבדו אין רשות לרבו עליו היינו רק לשעבד בו אבל למולו שפיר רשאי לכופו כיון דלעניין איסורא עדיין הוא ברשות רבו כיון דצריך גט שיחרור ועי"ל דנ"מ אם הפקירו אחר חצות בשעה שכבר חל עליו חובת פסח דאז אין האונס פוטר שלא הי' לו להפקירו רק למולו תחלה ובידים הביא עצמו לידי האונס במה שהפקירו ולכן שפיר אין אונס כזה פוטר. ועי"ל דנ"מ אם רשאי להפקירו לכתחלה אחר חצות דאי מטעם אונס אזי וודאי דאסור להביא עצמו לידי אונס וכדמוכח מכמה דוכתי ואין להאריך]: