אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ה

מערכת א-ד

כלל כ

אהדריה לאיסורא קמא. כבר האריך המל"מ ז"ל בקונטרס דרך מצותיך לקבץ המקומות המקוריות בענין אהדרי' לאיסורא קמא עש"ה וע"ע בחידושי הר"ן סנהדרין סוגיא דיהרג ואל יעבור דהביא ב' דעות אי בעבר אחד מג' עבירות דיהרג ואל יעבור אי מחויב מיתה וכרת העצמיים אשר לאלו העבירות עש"ה. ונראה פשוט דפלוגתא זאת תלוי' ג"כ בסברא אי אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא או לא דהרי הלאוין והעונשין כולם נאמרו בתורה סתם וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם וקאי בסתימתו אכל התורה דא"צ למסור נפשו וא"כ באלו הג' עבירות דכתיבי בהו מקראות מיוחדים דחייב למסור עצמו וכדכתיב בכל נפשך אע"ז אפי' נוטל את נפשך א"כ אי לא אמרי' סברא דאהדרי' לאיסורא קמא עבר רק אעשה דובכל נפשך אי לא מסר עצמו אבל אינו מחויב עונש העצמיי אשר לע"ז משא"כ אי אמרי' סברא דאהדרי' כו' א"כ קרא דובכל נפשך נמי אהדר מסירת נפש בע"ז לגוף איסור ועונש ע"ז ושפיר מחויב מיתה [ואולם לענין ג"ע וש"ד נראה קצת דאפי' אי לא אמרי' אהדרי' כו' עכ"ז כיון דטעמא דש"ד משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' ע"כ שפיר חייב דאין רשאי להציל עצמו בנפש חבירו וחשיב שפיר כשאר רוצח וא"כ ה"ה ג"ע דהקישתו תורה לש"ד בקרא דכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה א"כ גם בג"ע נמי ראוי שיהי' מחויב עצם חיוב דג"ע ודו"ק ובאתי רק להעיר]:

והנה ממ"ש התוס' והראשונים בכמה דוכתי דאם לא קידש השם היכא דמחויב כגון בפרהסיא והעובד כוכבים מתכוון להעביר על דת עבר רק אעשה דונקדשתי אי כו' אבל אין מחויב עונש העצמיי אשר לאותו העבירה מוכח לפי דרכנו זה דלא אמרי' סברא דאהדרי' לאיסורא קמא וכמובן ובאתי רק להעיר:

ודע דלענין טעם כעיקר דנסתפקו ג"כ ז"ל אי הוא רק עשה בעלמא מפאת הלימוד מגיעולי מדין א"ד הוא רק גילוי מילתא דטעם כממש ואהדרי' לעצם הלאו ולקי אטעם כמו על ממש ע' תוס' ע"ז (דף ס"ז ע"א) ד"ה אמר בסה"ד דתלו זה בסברא דאהדרי' לאיסורא קמא ועש"ה בקונטרס דרך מצותיך מ"ש בזה הנה יש להעיר בזה עוד מתוס' מ"ק (דף ג' ע"ב) ד"ה יכול דאהא דאמר שם יכול ילקה על התוספת (תוספת שביעית) כתבו ז"ל וז"ל וא"ת מלקות מנ"ל והלא לא כתי' בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות איכא למימר דמבחריש ובקציר ילפי' דצריך תוספת כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהי' לששית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית עכ"ל. ולפי"ז ה"ה די"ל בטכ"ע כן דרחמנא גילה רק בעשה הנ"ל דטעם חשוב כממש וא"כ ממילא יש בו גם מלקות ומיתה דממש וע"ע יומא (דף פ"א ע"א) דמצריך קרא לפטור בתוספת יוה"כ מעונש ואזהרה דעינוי ומלאכה ע"ש ומוכח ג"כ כתוס' מ"ק הנ"ל דלולי קרא ה"א דיש לתוספת דין עצם היום ובאתי רק להעיר:

וע"ע בספרי נשוא עה"כ תער לא יעבור על ראשו וז"ל, אין לי אלא אלא תער תלש סיפסף וסיפר מנין שהוא לוקה את הארבעים ת"ל קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו מכל מקום דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר בתער תכתוב מדבר הא אם תלש וסיפסף וסיפר אינו לוקה את הארבעים עכ"ל וע' נזיר (דף ל"ט ע"ב) דהובא שם פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן הנ"ל בשינוי לגמרי ואולם לפי לשון הספרי הנ"ל נראה דפליגי בסברא דאהדרי' לאיסורא קמא דלאו דתער לא יעבור הרי הוא רק בתער ואולם העשה דקדוש יהי' גדל פרע הרי הוא שיהיה שם גידול שער וא"כ ממילא בכל אופן שמסיר השער ואפי' תלש סיפסף כו' נמי הרי עובר אעשה הנ"ל וע"כ ס"ל לר' יאשי' דהעשה אהדרי' לאיסורא קמא והוא רק גילוי מילתא בעלמא על הלאו דלא קאי דווקא אתער כ"א כל מיני העברות שער ואפי' תלש כו' הם בכללו ולכן על כולן לוקה את המ' ור' יונתן ס"ל דלא אמרי' אהדרי' כו' וע"כ בתלש כו' איכא רק עשה דקדוש הנ"ל אבל לא אהדרי' העשה לכלל הלאו וע"כ אין לוקה את המ' ודו"ק ונכון בס"ד ונמצינו למידין דר' יאשי' ס"ל סברא דאהדרי' כו' ור' יונתן לית לי' סברא דאהדרי' כו' ויש לפלפל בזה טובא ובאתי פה רק להעיר:

ודע דעפ"י סברא דאהדרי' לאיסורא, קמא אמרתי להסביר דעת רש"י ברכות (ד' כ' ע"א) דטומאת מת מצוה הותרה לכהן לא דחוי' ולא נאמר כלל הלאו במקום מת מצוה והתוס' הקשו עליו דהא בכה"ת כולה אמרי' עדל"ת והוא רק דחוי' לא הותרה ומנ"ל לומר כאן דהותרה עש"ה ואמרתי להסביר דברי רש"י עפ"י המבואר בבכורות (ד' כ"ט ע"ב) דאין כהן מוזהר אשאר טומאות מלבד טומאת מת ע"ש וע' ר"ה (ד' ט"ז ע"ב) וא"כ נראה מזה היות טומאת מת יש לה ענין טומאה אשר איננו בשום דבר מן המטמאים כשרץ ונבילה וכדומה וענין הטומאה ההיא העודפת בטומאת מת על שאר הטומאות היא המחייבת איסור הטומאה ר"ל שיהי' אסור להטמא למת משא"כ בשאר הטומאות דאין הטומאה איסור וכמובן דאילו היתה עצם הטומאה בהטמאו ממת שוה לטומאה אשר הוא מקבל משאר המטמאים א"כ מדוע טומאת המת אסורה ושאר הטומאות מותרות הלא גם ע"י שאר הטומאות הוא נטמא ומחלל קדושת כהונה בשוה לטומאת מת ועל כרחך דיש בטומאת מת טומאה הבלתי נודע לנו ענינה אשר איננה בשאר הטומאות וטומאה ההיא דייקא היא המחללת קדושת כהונה מה שאין שאר הטומאות מחללים וע"כ מפאת הטומאה ההיא דייקא העודפת וישנה בטומאת מת על שאר המטמאים היא שנאסרה טומאת המת מה שלא נאסרו שום שאר המטמאים וכמובן ודו"ק היטב ולפי"ז הנה י"ל דכוונת רש"י במ"ש דבמקום מת מצוה לא נאמר איסור הטומאה כלל היא דהתורה ידעה היות ענין הטומאה העודף בטומאת מת על שאר המטמאים המחייב היות הטומאה איסור וכנ"ל ישנו לענין הטומאה ההיא רק בהטמאו למת שאינו מת מצוה משא"כ בהיות הטומאה למת מצוה אז אין שם כלל ענין הטומאה העודפת ההיא וע"כ שפיר אין הטומאה איסור כלל וכלל לא לבד היותה דחוי' רק שאין שם איסור כלל וכמו שאר טומאות דלא נאסרו לכהן דענין טומאה אשר ישנו במת עודף על שאר טומאות אשר הוא הגורם והמחייב איסור הטומאה איננו במת מצוה ומת מצוה אין מטמא ענין הטומאה הזאת וע"כ ממילא אין הטומאה איסור כלל ואולם הא גופא הא טעמא בעי דמנ"ל לומר כן דאין במת מצוה ענין הטומאה העודף במת על שאר הטומאות אשר הוא סבת איסור הטומאה דילמא יש באמת גם במת מצוה ענין הטומאה העודף ההוא ושפיר מת מצוה מטמא אותה הטומאה עצמה אשר כל מת מטמא ושפיר יש כאן גם האיסור המתחייב מן הטומאה העודפת הנ"ל אלא דהמצוה דוחה את האיסור וכמובן:

ונראה בזה עפ"י דברי התוס' נדה (דף ט' ע"א) ד"ה מאי חזה נושא וז"ל וא"ת ומנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותי' (דמשמעותי' הוא דהמזה מי חטאת טמא) וי"ל כו' א"נ כיון דלצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור עכ"ל ולפי"ז הנה גם במת מצוה לכאורה הי' ראוי לנו לומר מסברא דאין מטמא כלל ושאין בו טומאה כלל כיון דלצורך מצוה הוא נוגע וכמובן ואולם יש גזה"כ בהדיא דגם מת מצוה מטמא טומאת מת והוא בש"ס מכות (דף ח' ע"א) א"ל רב אדא בר אהבה לרבא כל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא (ע"ש לעיל מיני' דאמר דכ"מ שכתוב אשר פירושו רשות ואי בעי עביד אי בעי לא עביד וע"ז פריך כל היכא כו') אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה"נ דפטור (אביאת מקדש אם נכנס למקדש בטומאה שנתטמא למת מצוה) שאני התם דאמר קרא טמא יהי' מכל מקום עכ"ל הגמ' וא"כ מבואר דיש גזה"כ להדיא דגם מת מצוה מטמא טומאת מת וחייבין כרת אביאת מקדש גם בטומאת מת מצוה ולפי"ז נראה דכיון דמסברא לא הי' מת מצוה מטמא כלל ולא הי' בו טומאה כלל וכלל רק שיש גזה"כ דטמא יהי' דמרבי גם מת מצוה לטומאת מת א"כ השתא דיש מקרא אחר דולאחותו דטומאת מת מצוה היא טומאה מותרת ושמותר לכהן להתטמא למת מצוה א"כ מעתה יש לנו לומר דמקרא זה אהדרי' לטהרה קמא של הסברא החיצונה דכיון דמסברא אין בו טומאה כלל רק דגזה"כ הוא שמטמא א"כ מה שיש היתר במקרא אחר להתטמא למ"מ ראוי לומר דאהדרי' לטהרה קמא ושההיתר הוה הוא מפאת דענין טומאה העודפת במת על שאר הטומאות אשר היא סבת איסור הטומאה וכנ"ל אזי טומאה העודפת הזאת ליתה במ"מ וא"כ ממילא הרי אין כאן איסור כלל והוא היתר גמור ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים בעזה"י [וה"ז כעין סברא דאהדרי' לאיסורא קמא דאמרי' בעלמא וה"נ אמרי' כאן אהדרי' לטהרה קמא ואולם יל"ע בזה אי שייך הא דאהדרי' כו' גם גבי סברא לומר דאהדרי' לענין קמא של צד הסברא אשר איננו קרא ודו"ק וגם יש לדקדק לפי דברינו דא"כ המקשן דש"ס מכות הנ"ל דלא ידע מקרא דטמא יהיה א"כ ה"ל לאקשויי אגוף הטומאה דלא יהי' במ"מ טומאה כלל לא לבד שיהי' פטורין אביאת מקדש בטומאת מ"מ וי"ל דהקושי' מביאת מקדש עדיפא לי' כיון דלענין ביאת מקדש יש מיעוט בפירוש מתיבת אשר וכדאמר לעיל מיני' דתיבת אשר ממעט מצוה]. ודע דעפד"ז י"ל עוד בסיגנון פשוט טפי דהנה אם נאמר דהיתר טומאת מת מצוה היא מפאת דהטומאה קלישא טפי כשהוא מתטמא למת מצוה מכשהוא מתטמא למת בעלמא א"כ פשוט דהוי הותרה לא דחוי' כיון דאין שם דבר האוסר כלל היינו ערך טומאת מת דעלמא הנאסרת לכהן להתטמא אלא דזה גופא הרי צריך ראי' דמנ"ל לחלק בעצם הטומאה בין מת מצוה לשאר מת ולומר דטומאת מת מצוה קלישא טפי ומפאת קלישות הטומאה הוא דהותרה לכהן דילמא מת מצוה מטמא שפיר כמו שאר מת ושפיר ראוי שתאסר הטומאה אלא דהמצוה דוחה את האיסור ואולם מש"ס מכות הנ"ל הרי מתבאר דקרא דאשר יטמא מורה דטומאת מת מצוה קלישא טובא משאר טומאות כיון דמקרא זה פוטר בטומאת מת מצוה אביאת מקדש וא"כ ע"כ דאין הטומאה שבו עצומה ושוה לשאר טומאות וכמובן דאל"כ הרי הוא טמא בשוה לשאר טמאים ובהכנסו למקדש הרי הוא מכניס טומאה למקדש ומחלל קדושת המקדש כשאר טמאים ומדוע יופטר וע"כ דטומאתו קלישא משאר טמאים ולכן אין בו חיוב אכניסתו למקדש בטומאה זאת כמו בשאר טמאים וכמובן וא"כ הרי כבר יש לנו מקרא המורה על קלישות הטומאה במת מצוה על שאר טומאות אלא דאידך קרא דכתיב טמא יהי' לרבות גם מת מצוה הא מפיק מקרא דאשר ומשוה טומאת מת מצוה לשאר טומאות וע"כ כיון דכתיב מקרא שלישי להתיר טומאת מת מצוה לכהן יש לנו לומר דמקרא השלישי הזה אהדרי' לטומאת מת מצוה לכלל המקרא הראשון המורה על קלישות הטומאה ומפאת קלישות הטומאה הוא דהותרה הטומאה לכהן וע"כ שפיר היא הותרה לא דחוי' ודו"ק ולפי סגנון זה הוי שפיר האי אהדרי' לענין קמא של קרא כמו בעלמא:

ועיין ירושלמי נזיר פ"ז ה"א אית דבעי משמעינא מן הכא (דין היתר מת מצוה לכהן) להחלו (מדכתי' להחלו) להחלו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא על מת מצוה עכ"ל הירושלמי ומוכח מלשון הירושלמי דטומאת מת מצוה איננה חילול קדושת כהונה כלל לא דהיא חילול אלא שנדחה איסור החילול מן המצוה רק דאינו חילול כלל והטעם כדברינו מעלה וכמובן וע"ע מדרש שמואל פרשה כ"ד סוף הפרשה וז"ל ודכוותה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת וגו' באמירה הראשונה לנפש לא יטמא בעמיו ובאמיר' השני' אמר לו אם בא מת מצוה לידך היטמא לו לפי שבעוה"ז אתם מיטמאין במת מצוה אבל לעתיד לבוא אין אתם מטמאין כל עיקר למה שאין מיתה לע"ל הה"ד בלע המות לנצח וגו' עכ"ל וכן הוא בתנחומא אמור ע"ש ולהנ"ל לשון המדרש מדוקדק ביותר וה"ק לפי שבעוה"ז אתם מטמאין במת מצוה טומאה קלישא עכ"פ אבל לעת"ל אין אתם מטמאין כל עיקר ולא תהי' שם טומאה כלל וכלל ודו"ק היטב כי מדויקים עפי"ז תיבות כל עיקר שבמדרש דמוכחי דגם עתה קלישא טומאת מ"מ משאר טומאות מת ורק שלעת"ל יהי' יותר מזה שלא תהי' שם טומאה כל עיקר ודו"ק:

דיש לעיין באמת בתוס' נדה הנ"ל דכתבו דכיון דלצורך מצוה נוגע סברא הוא דטהור דא"כ בכל הטומאות נימא הכי דאם מתטמא לצורך מצוה יהיה טהור וזה וודאי אינו וכדמוכח להדיא מש"ס ע"ז (דף י"ג ע"א) ובכורות (דף כ"ט ע"א) והם מלהזכיר דבר כזה דמתטמא לצורך מצוה הוא טהור ואולי לא משכחת טומאה שתהי' הטומאה עצמה מצוה כמו הזאה שהוא מתטמא ע"י ההזאה וההזאה עצמה מצוה ואולם לענין מת מצוה שפיר יתכנו דברינו הקדומים דכיון דהקבורה עצמה מצוה שפיר ראוי להיות טהור מסברא לולי הגזה"כ [ומטומאת קרובים לא קשיא ואע"ג דהיא ג"כ מצוה דשם כתי' בהדיא לה יטמא הרי מפורש שיש שם טומאה אלא שהטומאה מצוה] והנה עפ"י דברי תוס' נדה הנ"ל דכיון דלצורך מצוה נוגע סברא הוא דטהור ומתבאר עכ"פ דענין המצוה מקליש את הטומאה יש להבין סברת דעת הרמב"ם (ה' אבל פ"ב ה"ו) דטומאת קרובים הי מצוה רק בכהנים דהטומאה היא איסור אצלם משא"כ בנשים וישראלים דאין מוזהרים אטומאת מת אין טומאת קרובים מצוה ע"ש ולהנ"ל י"ל הבנת הדבר דרק בכהן דהטומאה היא איסור לכן הוכרחה התורה לעשות טומאת קרובים מצוה אצלו כדי שתוקלש הטומאה עכ"פ ע"י ענין המצוה ולא תהי' הטומאה גדולה כל כך [וגם לפי ערכה בקלישותה אולי איננה עוד איסור כלל דרק בערך אשר לה בטומאת מת בעלמא י"ל דידעה התורה שהיא מתועבת ומחללת קדושת כהונה ומחייבת היותה איסור] משא"כ בנשים וישראלים דאין הטומאה איסור אצלם ע"כ לא הוצרכה התורה לעשות טומאת קרובים מצוה ובלא"ה וודאי יקברו את קרוביהם כפי טבע הישראלית גומלי חסדים בני גומלי חסדים כו' ודו"ק:

והנה מ"ש לתרץ דברי רש"י ברכות (דף כ' ע"א) עפ"י תוס' נדה (דף ט' ע"א) וש"ס מכות (דף ח' ע"א) נתיישבתי די"ל עוד כן בסגנון אחר קצת וזה עפ"י דברי שו"ת הרמ"א סי' ק"ז שפי' הך דעירובין (דף י"ג ע"ב) תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ בק"ן טעמים אמר רבינא אני אד ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור כו' וכ' הרמ"א שם בתשובה וז"ל וי"ל דבא ללמוד ק"ו זה לומר דאע"ג דהתורה כתבה דהשרץ מטמא מ"מ נמעט טומאתו בכל מה דאפשר מאחר דמדינא הי' טהור לגמרי (ר"ל דמצד דין הסברא הי' ראוי להיות טהור לגמרי) רק שחידשה בו התורה שהוא טמא אין לך בו אלא חידושו כו' א"כ נוכל לומר שדמו אעפ"י שהוא כבשרו אינו בכעדשה דנמעט טומאתו כל מאי דאפשר עכ"ל ז"ל ולפי"ז י"ל כן גם כאן דכיון דמסברא הי' ראוי שמת מצוה לא יהי' בו טומאה כלל דכיון דלצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור וכתוס' נדה הנ"ל אלא דגזה"כ הוא דגם מת מצוה מטמא וכש"ס מכות הנ"ל א"כ אין לך בו אלא חידושו ונמעט טומאתו בכל מה דאפשר וע"כ ראוי לנו לומר דמה שהתירה תורה לכהן להיטמאות למ"מ הוא מפאת דענין הטומאה העודפת במת המחייבת איסור הטומאה ליתה לטומאה העודפת הזאת במ"מ וא"כ ממילא הטומאה למ"מ היתר גמור דכיון דמסברא לא הי' ראוי שיהי' טומאה של כלום במ"מ אלא דגזה"כ הוא א"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו גוף הטומאה שמצינו שגזרה תורה היותה במ"מ אבל טומאה העודפת במת על שאר הטומאות המחייבת היות הטומאה למת איסור טומאה זאת שפיר אינה במ"מ כיון דעל זה לית לן גזה"כ דאדרבה הרי התיר' תורה להיטמאות למ"מ וע"כ שפיר יש לנו לומר דהוא מפאת דטומאה העודפת הזאת ליתה במ"מ ושמפאת זה הוא שהתיר' תורה באמת ודו"ק היטב מאוד כי זה דומה בדומה ממש להך דשו"ת רמ"א הנ"ל דכ' דכיון דמסברא הי' ראוי להיות השרץ טהור לכן אע"ג דאיכא גזה"כ מ"מ אין לך בו אלא חידושו ונמעט טומאתו כל מאי דאפשר וכנ"ל [ואע"ג דשם הוא ק"ו ומה נחש שממית כו' עכ"ז הלא כל ענין ק"ו ג"כ רק סברא הוא ע' תוס' ערכין (דף ל"ד ע"א) ד"ה אמר עש"ה]:

ע"ע דוגמת סברא דאהדרי' לאיסורא קמא בפסחים (דף ק"כ ע"ב) אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח פשיטא דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מ"ד הא אפקי' קרא מהיקישא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' ע"ש (דף ק"כ ע"א) דמכח קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ליכא חיוב אכילת מצה בזה"ז כיון דהאי קרא בפסח כתי' וקאי רק אזמן דאיכא פסח ורק מצה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות וממנו הוא שיש חיוב מצה בזה"ז ובהאי קרא תו הא לא איתקש לפסח וע"כ אמרי' דכי מיהדר הדר בי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' וכוונת הכתוב לחייב אכילתו עד חצות כמו שהוא בזמן דאיכא פסח עש"ה ותבין ובאתי רק להעיר [וע"ע שבת (דף קל"ב ע"א) דאמר דאיצטריך קרא דביום במחוסרי כפרה ולא נפיק מביום צוותו דקאי אכלהו קרבנות משום דה"א דמחוסרי כפרה שאני דהואיל וחס רחמנא עלי' לאתויי בדלות בלילה נמי ליתי קמ"ל ואמר עלה מתקיף לה רבינא אלא מעתה יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן (מהאי טעמא דחס רחמנא עלי' כו') הא אהדרי' קרא (לפסול לילה וע"כ אמרי' דלכולי מילתא אהדרי' לפסול גם זר ואונן) ואולם בתוס' שם ד"ה הא אהדרי' קרא כתבו דהוא מדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש כו' עש"ה וע' זבחים (דף מ"ט ע"ב) וע"ע קידושין (דף כ' ע"ב) דאמר ג"כ התם הא אהדרי' קרא כו' ומייתי קרא דאחרי נמכר גאולה תהי' לו ופריך ואימא גאולה תהי' לו כי היכי דלא ליטמע בין העכו"ם הא לענין פדיון נחמיר עלי' כו' ולא אמר דכיון דאהדרי' לכולי מילתא אהדרי' להיות כשאר ישראל דצריך לרחם עליהם בכל הדברים עש"ה בגמ' ורש"י ותבין ובאתי רק להעיר]:

כלל כא

אהרן. ע' ב"ר פרשה א' בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולים זה כזה וע' אדר"נ פל"ז חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין זה משה שנאמר וידבר אהרן את כל הדברים אשר דיבר ד' אל משה כו' כך אמר משה אפשר שאדבר במקום שאחי גדול ממני עומד שם לפיכך אמר לו לאהרן דבר כו' ונראה הכוונה דמשה לענוותנותו חשב שאהרן גדול ממנו אבל באמת היו שניהן שקולין ועי"ל דהאי גדול ממני דאדר"נ הכוונה בשנים והכוונה פשוטה לכיבוד אח הגדול בשנים כמבואר בכתובות (דף ק"ג ע"א) וקאי האדר"נ אתיבת ובמנין שהזכיר תחלה ויהי' פירושו בשנים ויומצא ראי' מזה לדעת האומר דהא דאין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין הכוונה בשנים ודו"ק ואולם ק"ק דא"כ מאי ראי' ממשה דילמא אח שאני דיש בו חיוב כיבוד כשגדול בשנים משא"כ מחכם אחכם חבירו שאינו אחיו מנ"ל שלא ידבר בפניו אם הוא גדול ממנו בשנים ויש ליישב ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה