אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ד

מערכת א-ג

כלל ז

אדם. אבאר בעזה"י אי אדם מת קרוי אדם:

א) התוס' במנחות (דף צ"ה ע"ב) ד"ה אין כ' אהא דאמרי' דטמא מת מותר ליכנס למחנה לוי' ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו וז"ל וא"ת היכי ילפינן טמא מת ממת שאני מת דאין לו טהרה במקוה וכדאיתא סוף עירובין דמכניס שרץ למקדש פטור משום דאין לו טהרה במקוה כו' וי"ל דמת חשוב במינו טהרה במקוה הואיל ויש לאדם חי טהרה (ולא דמי לשרץ דאין במינו טהרה במקוה) עכ"ל ומוכח מזה דמת ג"כ קרוי אדם דאל"כ לא הי' ראוי להחשב מיני' דאדם חי וכמובן ואולם בש"ס כריתות (דף ג' ע"ב) איתא דהסך משמן המשחה למתים פטור דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם וכתי' על בשר אדם לא יסך עכ"ל הגמ' ומבואר להדיא דמת לא מיקרי אדם וצע"ג וע"ע בסנהדרין (דף י' ע"א) דס"ל לר' ישמעאל דמלקות בעשרים ושלשה כדיני נפשות ואמר התם רבא בטעמא דר' ישמעאל משום דמלקות במקום מיתה עומדת (דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי היא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה כו' הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות) א"ר אחא ברי' דרבא לר' אשי אי הכי אומדנא ל"ל (דתנן במכות כ"ב דאומדין אותו אם יכול לקבל ארבעים למחיי' ואי מאית לימות א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית (בשעה שנלקה יהא אחיך שיכה את החיי ולא את המת כו') עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דמת לא מיקרי אחיך וכן מוכח עוד במכות (דף ה' ע"ב) במשנה דיליף דהרגו אין נהרגין מדכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ופירש"י דמדכתי' לאחיו מוכח שעדיין קיים ע"ש והכוונה ג"כ כנ"ל דמת לא מיקרי אחיו וי"ל הטעם ג"כ עפ"י גמ' כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי וע"כ מי שאינו אדם א"א שיוחשב אחיו דאדם וע"ע ביומא (דף נ' ע"א) דמסיק דפר מת מיקרי פר עש"ה וצע"ק דמ"ש מאדם מת דאין קרוי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל וי"ל דנפש החיונית של הבע"ח הרי אינה נשארת כי היא כח הגוף בעלמא הנעדר ונאפס במיתת הבע"ח משא"כ חומר וגשם הבע"ח דנשאר קיים גם אחרי המיתה [וגם אח"כ שבלה ונרקב נודע במחקר שאין הרקבון העדר רק פירוד היסודות דחלק העפר שבו נשאר ושאר החלקים הם אש רוח מים שבו שבים כל אחד מהם לשורשם ליסודות אש רוח מים וכנודע] וא"כ יש לחומר הבע"ח מעלה על נפש החיונית שבו כיון שהחומר קיים והנפש נעדרת וע"כ הואיל והחומר חשוב לכן קאי שם פר על החומר כי וודאי שם הדבר הושם על החלק היותר חשוב שבו וע"כ כיון ששם פר מוסב על חומר הפר לכן שפיר גם אחרי מיתה נקרא פר כיון שחומרו עדיין קיים משא"כ באדם שנפשו נצחית וא"כ שוב נפשו הרוחנית וודאי דחשובה מחומרו הגשמיי כיון שאין אל החומר מעלה עלי' מפאת ההשארה וא"כ בעצמיותם וודאי דנפש הרוחנית חשובה יותר מגוף הגשמיי והעכור וא"כ ממילא דהשם אדם מוסב על הנפש וע"כ המת שנפשו נפרדה ממנו שפיר לא מיקרי אדם ויש להסביר בזה הא דאתם קרוים אדם ואין כו' כו' קרוים אדם והתוס' ביבמות (דף ס"א ע"א) כתבו דרק אדם אין נקראים אבל האדם נקראים ע"ש ולפי דרכנו יש להבין כ"ז דהנה השם אדם יתכן שיהי' בב' פנים אם שהוא על הנפש ששם אדם הושם עוד לאדה"ר ונפש אדה"ר היתה נצחית וא"כ הי' השם הזה אל נפשו וכן ישראל שנפשותם נצחית א"כ השם אדם קאי על נפשם וכנ"ל ואם שהוא על הגוף וכגון בעכו"ם שאין נפשותם נצחית **([קאי על עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים כמבואר במודעה ריש הספר])** וע"כ אין ראוי להיות שם אדם על נפשם רק על גופם החשוב יותר מן הנפש מפאת קיומו והשארו וכנ"ל וע' בתקונים תקון ס"ז וז"ל אית אדם ואית אדם אית אדם דאיהו אדם דנשמתא ואית אדם דגופא דאיתמר בי' אדם להבל דמה וכו' עכ"ל והנה הבחינה בזה בכ"מ שנאמר השם אדם לדעת אם קאי אנפש וממילא דקאי רק אישראל וכנ"ל או קאי אגוף וממילא דקאי רק אעכו"ם וכנ"ל נראה שהסימן הוא אם נאמר אדם בלא ה' הידיעה אז קאי על הנפש הנסתרת באדם משא"כ כשנאמר האדם בה' הידיעה אז קאי על הגוף הנראה והנגלה וע"כ שפיר כתבו התוס' דהאדם קאי אעובדי כוכבים משא"כ אדם בלא ה' ודו"ק אולם נתיישבתי שא"א לומר כן דא"כ כמו שאין העכו"ם קרויין אדם לפי ששם אדם קאי על הנפש החשובה ואצלם שאין נפשם חשובה אין ראוי שתקרא הנפש בשם וכנ"ל א"כ ה"ה בשם האדם דקאי אגוף וכנ"ל ראוי שיהי' רק אעובדי כוכבים לבד דבישראל הוי להיפוך דכיון דהגוף אינו חשוב אין ראוי שיקרא בשם ואילו מתוס' דיבמות שם מוכח דשם האדם קאי אשניהם אישראל ואעובדי כוכבים ושם אדם קאי אישראל לבד עש"ה [ויש ליישב ואין להאריך]:

ועכ"פ גוף דברי חכז"ל דאתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוין אדם שפיר יש להסביר דבריהם אלה לפי דרכנו וזה ששם אדם הרי הושם והונח על אדה"ר והוא היתה נפשו נצחית וחשובה מחומרו וא"כ הושם השם הזה על הנפש וע"כ עובדי כוכבים שאין נפשותם נצחית והיא פחותה איפוא מחומרם לכן אין נפשם נקרא אדם וכנ"ל ושיקרא גופם בשם אדם ג"כ לא אמרי' כיון שמאז כשהונח השם הזה מאתו ית' הונח רק על הנפש ולא על הגוף ואין לנו לחדש מעצמינו שם לגוף ולקרותו בשם אדם ורק בפר דמיד כשהונח השם פר הונח על גופו החשוב מנפשו מעת בריאתו וכנ"ל ע"כ שפיר גם פר מת מיקרי פר מפאת שעדיין הגוף קיים וכנ"ל:

והנה עפ"י דרכנו זה יש לי ליישב ג"כ סתירת תוס' דמנחות וש"ס כריתות הנ"ל אשר עמדנו עליהם למעלה וזה דנתיישבתי די"ל דשם אדם יתכן שיסוב גם על הגוף כמו שנקרא פר מת בשם פר דאז וודאי דקאי השם פר רק על גופו שהרי נפשו נעדרה ואיננה וע"כ יתכן כמו כן ג"כ בשם אדם שיסוב גם על הגוף כמו על הנפש ויהי' לשם אדם ב' משמעות היינו דיתכן שיסוב על הגוף ויתכן שיסוב על הנפש וכל' התקונים הנ"ל אית אדם דנשמתא ואית אדם דגופא כו' וע"כ שפיר סבירא להו לתוס' מנחות הנ"ל דגם גופו של אדם מת נקרא אדם והוא השם אדם אשר אל הגוף ששם זה שפיר ישנו גם למת דנהי דנפשו נפרדה ממנו עכ"ז הרי הגוף לבדו נקרא אדם וכמו שנקרא גופו של פר מת בשם פר כן נקרא ג"כ גופו של אדם מת בשם אדם וע"כ שפיר כתבו התוס' דמנחות הנ"ל דגוף המת מיקרי מיני' דאדם חי כיון שגם המת נקרא אדם ולכן הוא שפיר מיני' דאדם חי וכמובן ואולם כ"ז יתכן בשם אדם דעלמא משא"כ בשם אדם הנאמר בקרא דעל בשר אדם לא ייסך ההכרח דתיבת אדם דמקרא זה קאי על הנפש דאי על הגוף א"כ הגוף הרי הוא הוא הבשר וא"כ תיבת בשר מיותרת וה"ל למיכתב על אדם לא ייסך ועל כרחך דשם אדם דכאן קאי על הנפש וכוונת הכתוב שלא יסך על בשר אשר עוד נפשו בתוכו וזהו שנאמר בשר אדם וע"כ הסך למת שאין בו נפשו עוד שפיר פטור ואולם בספר ליקוטי תורה למהרח"ו ז"ל פ' בראשית כ' וז"ל ואמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו וגו' כי בצלמנו הוא בחי' נשמה שהוא נקרא אדם וכמ"ש על בשר אדם לא ייסך והגוף אינו אדם אלא בשר אדם עכ"ל ז"ל ומבואר דהרח"ו ז"ל דייק מהך קרא דעל בשר אדם לא ייסך דגם בעלמא אין שם אדם אל הגוף רק אל הנפש ולא לבד דשם אדם שבמקרא זה הוא אל הנפש וכ"ה ג"כ בכל הסה"ק וגם שטחיות ל' הגמ' כריתות הנ"ל דאמר דכיון דמית לי' מת מיקרי ולאו אדם מיקרי מוכח דמת לא מיקרי אדם כלל גם בעלמא ולא לבד דשם אדם שבמקרא זה דעל בשר אדם לא ייסך לא קאי על המת וצ"ע:

והנה על קושית התוס' דיבמות שם שהקשו אהא דאין עובדי כוכבים קרוין אדם מהא דאמרי' בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עובד כוכבים כו' ומבואר דגם עובדי כוכבים קרוים אדם ועלה בדעתי עוד ליישב ולומר ששם אדם קאי על הנפש ולא מפאת חשיבות הנפש מכח ההשארה וכנ"ל ורק מפאת דברי הרמב"ם ז"ל במורה ח"א שכ' כי שם כל דבר הונח רק על נפשו שנפש כל דבר הוא עצמותו וגדרו שכן הבע"ח לולי הנפש החיונית הי' ממין הצומחים ונפש החיונית שלו היא המגדרתו למין בפ"ע וכן הוא בכל הדברים שנפשם היא עצמותם וגדרם האמיתי וע"כ השם של כל דבר אשר וודאי דהונח רק על עצמיות הדבר לכן קאי רק על הנפש עש"ה וכן כתבו ג"כ כל ספרי הקדושים דשם הדבר הוא אל נפש הדבר ואתנחו לה סימנא בקרא וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו כי השם הוא אל הנפש [ואולי זהו הנרצה באומרם ז"ל בזבחים (דף כ"ה ע"א) אקרא דמדם הפר ע"ש דאמרו מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית ולכאורה איך נרמז בקרא דם הנפש דווקא ולהנ"ל ניחא כי שם פר עצמו מורה על הנפש שכן השם של כל דבר הוא על הנפש וכנ"ל] וע"כ יש לומר דישראל שנפשותם נשארת וחופפת על גופם בקבר כל ז' ימי אבילות ואח"כ כל הי"ב חודש ג"כ מחוברת אליו ביותר שהרי חוזרת ויורדת כל הי"ב חודש וגם אחרי הי"ב חודש יש אל הנפש ענין חיבור עדיין עם הגוף וכמבואר בכל ספרי הקדושים [ובספרי חכמי האמת מבואר דנשאר ענין ומציאות רוחניי מן הנפח מחובר אל הגוף תמיד עד עמדו בתחי' והוא נקרא רשימו והבלא דגרמי וכמבואר בעץ חיים שער רפ"ח ניצוצין פרק א' ועוד בכמה דוכתי וע"ע בעץ חיים שער טנת"א פרק ה' שכ' וז"ל לכן הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים כו' עכ"ל ועוד שם באותו פרק וז"ל ואז בבטן האשה נכנסת הנפש בט' חדשים מעט מעט וכשנגמר נולד לכן גם אחר מיתה חופפת על עצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמאי כו' עכ"ל ורמוז ג"כ באומרם ז"ל דהאומר דבר שמועה בשם ת"ח הנפטר אזי שפתותיו דובבות בקבר והוא ענין המשכה שממשיכין מנפשו אל גופו ואילו לא הי' שום חיבור עוד לנפש אל הגוף אזי לא הי' אפשר להמשיך עוד הנפש אל הגוף ע"י הד"ת שאומרים מפיו דכמו שאין הנפש נמשכת אל גופו של מת אחר או אל איזה חומר אחר מן החומרים ע"י הד"ת שאומרים בשמו כן לא הי' ראוי לה להמשך אל הגוף אשר היתה בו בחיים חיותה אילו כבר פסק כל חיבורה אליו ולא הי' לה שום חיבור עוד עמו כי אז הלא הגוף הזה כשאר הגופים יחשב ומדוע תומשך הנפש יותר לתוכו מאל תוך שאר הגופים וע"כ דיש אל הנפש חיבור מה אל הגוף תמיד ושלא פסק החיבור מכל וכל וכמובן] וע"כ שפיר ראוי השם אדם גם על ישראל מת דנהי ששם אדם קאי על הנפש וכנ"ל עכ"ז הרי גם אחרי המיתה עדיין הנפש מחוברת חיבור מה לגוף וכנ"ל וע"כ נקרא גם הגוף גם אז בשם אדם מפאת הנפש המחוברת אליו גם אז משא"כ בעובדי כוכבים נהי דבחייהם גם להם יש נפש עכ"ז במיתתם שנפשם נעדרת ע"כ אחרי מיתתם אין קרוים אדם כיון ששם הזה הוא אל הנפש והרי אין נפשם נמצאת אז וע"כ שפיר אמרו ביבמות דמת עובד כוכבים אין מטמא באוהל מפאת שאין קרוים אדם והכוונה כנ"ל שמתי עובדי כוכבים אין קרוים אדם משא"כ בהך דסנהדרין דאיירי בעובד כוכבים חי שפיר נקרא גם הוא אדם כן הי' אפשר לומר לכאורה ואולם הדרנא בי מתרי טעמי חדא דא"כ ימצא דמת ישראל נקרא אדם וזהו שוב היפוך סוגיא דכריתות הנ"ל דהסך משמן המשחה למתים פטור משום דמת לא מקרי אדם ותו דעדיין לא הועלנו בתירוצינו זה כלום דנהי דתתיישב סתירת גמ' יבמות לגמ' סנהדרין הנ"ל עכ"ז הרי עדיין יקשה מש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) שם אש"ס סנהדרין הנ"ל דבש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) שם איתא דהסך משמן המשחה לעובד כוכבים פטור משום דכתיב על בשר אדם לא ייסך ועובדי כוכבים אין קרוים אדם וא"כ הרי ס"ל להדיא לסוגיא דכריתות הנ"ל דגם עובד כוכבים חי אין קרוי אדם וא"כ הרי אכתי תיקשי מסוגיא דכריתות הנ"ל אסוגיא דסנהדרין הנ"ל ואולם זאת עכ"פ הרווחנו בדברינו אלה דלא נצטרך לומר דהתוס' דמנחות הנ"ל דסבירא להו דמת מיקרי אדם יסברו דשם אדם יתכן שיסוב גם על עצם הגוף מדגופו של מת קרוי' אדם אף על פי שנפשו נפרדה ממנו וכמו שכתבנו למעלה דז"א דשפיר יכולים גם התוס' לסבור דשם אדם הוא רק אל הנפש והגוף נקרא רק בשר אדם וגופו של אדם אבל לא בעצם השם אדם וכאשר הוא כן סברת הרח"ו ז"ל וכל ספרי הקדושים וכנ"ל ורק מפאת חיבור הנפש אל הגוף הוא דנקרא גם הגוף בשם אדם בהיותו מחובר אל הנפש ונקראים אז ביחד אדם הנפש והגוף המחובר אלי' וכן ג"כ אחרי המיתה דנקרא ג"כ גוף המת אדם לתוס' מנחות הנ"ל הוא ג"כ רק מפאת חיבור הנפש שהיא מחוברת אליו גם אז וכנ"ל וגם אז רק ענין הנפשיי הנמצא בו בצד מה הוא הנקרא אדם אבל הגוף בעצמותו שפיר אין נקרא בשם אדם:

ב) ע"ע בזוהר בשלח עה"כ וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וז"ל ר' ייסא שאל ואמר כתי' וירא ישראל את מצרים מת וכתי' לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם א"ר יוסי מתין חמי להו (שראו אותם רק אחר מיתתם בהיותם מתיס וזה שפיר מותר) א"ל אי כתי' לא תוסיפו לראותם חיים הוי אמינא הכי א"ל ר' אבא יאות שאילתא אלא תא חזי כו' עכ"ל וי"ל דטעמא דר' יוסי ג"כ משום דמת לא מיקרי אדם לכן ליתנהו בכלל הלאו דכי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם לפי שאחרי מיתתם אינם בזה המצב שראו אותם בהיותם חיים כי אז הי' אדם ועתה אינם אדם וקרא אסר רק לראותם באותו המצב והמהות שראו אותם היום ודו"ק ועי"ל דכיון שנשתנו מאדם לאינו אדם דהוא שינוי גדול וודאי ונעשו דבר אחר לגמרי ע"כ ע"י השינוי הזה פקע איסור מינייהו וה"ז דוגמת נבילה שנפלה לדבש ונשתנה להיותו דבש דפקע איסור מיני' משום שינוי לדעת הר"י המובא ברא"ש ברכות פרק כיצד מברכין והארכתי בו בספרי אתוון דאורייתא כלל (ד') להביא כמה דוכתי דמוכחי דשינוי מפקיע האיסור אשר בדבר וע"כ ה"נ שינוי הזה מפקיע איסור הראי' אשר עלייהו דכמו דשם יש בנבילה איסור לאוכלו וע"י השינוי פקע האיסור ומותר לאוכלו ה"נ באיסור מצרי דאסור לראותו לכן נמי ע"י השינו שפיר פקע האיסור ומותר לראותו ועי"ל דכיון דמת לא מיקרי אדם ע"כ בפשיטות אין כאן איסור משום דתו לא מיקרי מצריים דהוי להו רק כבהמה דארץ מצרים דמותר לראותה ודו"ק היטב ולפי"ז י"ל דר' ייסא ור' אבא נחלקו באמת בזה עם ר' יוסי דר' יוסי ס"ל דמת לא מיקרי אדם ולכן ס"ל דמותר לראותם מתים ור' ייסא ור' אבא פליגי ע"ז וס"ל דגם מת מיקרי אדם וע"כ שפיר ס"ל לאסור גם במת ולפי"ז תו לא קשה אתוס' מנחות הנ"ל (באות הקדום) מהך דכריתות הנ"ל (שם) כיון דדבר זה אי מת איקרי אדם במחלוקת הוא שנוי וכמובן:

ואולם י"ל עוד דר' ייסא ור' אבא ור' יוסי כלהו ס"ל דמת לא מיקרי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל ובמילתא אחריתי הוא דפליגי והיינו דפליגי בפלוגתא דרשב"י ורשב"ג המובא בכלל הבא אי עובד כוכבים מקרי אדם או לא דר' יוסי לטעמי' דס"ל כרשב"ג דעכו"ם מיקרי אדם וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה וע"כ שפיר תתכן סברתו הנ"ל וכנ"ל משא"כ ר' ייסא ור' אבא ס"ל כרשב"י דלא מיקרי אדם וא"כ הרי המצריים גם בחייהם לא היו קרוים אדם וא"כ שוב הרי ליכא חילוק בין חי למת וכיון דאסר רחמנא לראות את המצריים ממילא שפיר הרי גם מתים בכלל וכמובן ובאתי רק להעיר:

ודע דדעת ר' יוסי דזוהר הנ"ל שראו את המצריים רק אחר מיתתם [וכן הוא ג"כ דעת ר' נחמי' בירושלמי סוטה פ"ה ה"ד וז"ל ר' נחמי' אמר בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים כו' עכ"ל] אינה מוסכמת ע' ילקוט בשלח עה"כ וירא ישראל את מצרים מת וגו' וז"ל מפני ד' דברים ראו ישראל את מצריים מתים כדי שלא יאמרו כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצריים מצד זה כו' וכדי שיהיו ישראל נותנין את עיניהן בהן ומכירין אותן ומוכיחין אותן שנא' אוכיחך ואערכה לעיניך ותרא אויבתי ותכסה בושה וירא ישראל את מצרים מתים אינו אומר אלא מת מתים ולא מתים (היינו שראו אותם כשהיו חיים עדיין והיו קרובים למיתה ונוטים למות) כענין שנא' ויהי בצאת נפשה כי מתה וכי מתה היתה אלא מתה ולא מתה עכ"ל. וכן הוא גם בתרגום יונתן וחמין ישראל ית מצראי מיתין ולא מיתין כו' ובאתי רק להעיר:

ג) ע"ע זבחים (ד' ט' ע"ב) חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון כשירה אין כפרה למתים עכ"ל הגמ' והכי איתא בגמ' בדוכתי טובי דמת לאו בר קרבן הוא וצריך להבין הטעם מדוע אין יכולין להביא קרבן על המת שיתכפר בו ובמקומו אדבר בזה בארוכה בס"ד ואולם עפ"י ש"ס כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי י"ל בפשיטות דכיון דגבי קרבנות אדם כתיב וכמ"ש אדם כי יקריב מכם וגו' לכן מת דלא איקרי אדם שפיר לאו בר קרבן הוא וכמובן [ונודע דמיעוטי דממעטי' מאדם כי יקריב מכם (וכגון מכם ולא מן הגזל) שייכי אכולהו מיני קרבנות] ובאתי רק להעיר:

ד) ע"ע ברמב"ן עה"ת תצא עה"כ לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור דכ' דלאחר מיתת הבכור יכול לבכר משום דלאחר מיתתו לאו על פניו מיקרי ע"ש [וע' קהלת יעקב חלק לשון חכמים כלל קל"ח לענין אומרם ז"ל נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אי אחר מיתה בפניו מיקרי ע"ש וע' קצוה"ח סי' רפ"א] וי"ל ג"כ הטעם עפ"י גמ' כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי ולכן לא מיקרי על פניו ואולם תיבת פנים מצינו גם בבע"ח ויש לחלק בין תיבת פנים לבד לתיבות על פניו ובאתי רק להעיר:

ה) והנה בבמדבר פרשה י"ט פסוק ט"ז כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם וגו' יטמא שבעת ימים ומוכח לכאורה דמת מיקרי אדם מדקרי לעצם של מת עצם אדם וע' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות והיינו רובע עצמות מן המת ואולם בספרי חקת שם איתא או בעצם אדם זה אבר מן החי או אינו אלא עצם כשעורה כשהוא חומר וכל הנוגע בעצם (שם פסוק י"ח) הרי עצם כשעורה אמור הא מת"ל או בעצם אדם זה אבמה"ח ושני עצמות נאמרו או בעצם אדם זה אבמה"ח וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה עכ"ל הספרי הנה דהספרי פליג אש"ס נזיר הנ"ל דמפרש להאי בעצם אדם ארובע עצמות דמת רק מפרש לי' אאמה"ח וי"ל דזהו באמת טעמא דספרי דס"ל כש"ס כריתות הנ"ל דמת לא איקרי אדם וע"כ כיון דכתי' בעצם אדם ההכרח לפרשו על אמ"ה ולפי"ז סברת הש"ס כריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי במחלוקת שנוי בין הספרי וברייתא דנזיר הנ"ל ואמנם הספרי נמי הא מפרש לקרא רק אאמ"ה משום דאי אעצם כשעורה כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם הרי עצם כשעורה אמור ומוכח דלולי קרא דוכל הנוגע בעצם הוי מפרשי' ג"כ להך בעצם אדם אעצם כשעורה מן המת ואע"ג דכתיב אדם ואמנם י"ל דאז הרי הי' ההכרח לפרש כן כיון דעצם כשעורה הללמ"מ וכולה פרשה בטומאת מת קמיירי ע"כ מיסתבר דהאי בעצם אדם אעצם כשעורה דמת קאי והיינו לומדין באמת ממקרא זה דגם מת קרוי אדם משא"כ עכשיו דכתיב קרא אחרינא וכל הנוגע בעצם וא"כ ממ"נ חד מינייהו מיותר אאמ"ה לכן שפיר מפרשי' לקרא דבעצם אדם דקאי אאמ"ה משום דכתיב בי' אדם ומסברא מת לא איקרי אדם דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם וכש"ס כריתות הנ"ל והאי כל הנוגע בעצם דלא כתיב בי' אדם מפרשי' לי' שפיר אעצם כשעורה מן המת והכי דייק לכאורה טעם הספרי וודאי דאל"כ יוקשה דכיון דהאי כל הנוגע בעצם בתר הך דאו בעצם אדם כתיב בפרשה וכנ"ל וא"כ כיון דעיקר הפרשה בטומאת מת איירי א"כ לכאורה הוי לן לפרושי קרא קמא אעצם כשעורה מן המת וקרא בתרא דכל הנוגע בעצם ה"ל לפרושי באם אינו ענין אאמ"ה וכמובן וא"כ מדלא דרשי' הכי רק דרשי' קרא קמא אאמ"ה ובתרא אעצם כשעורה מן המת על כרחך דהיינו משום דבקמא כתיב בי' אדם ולא בבתרא וזה יורה על היות הקמא איירי באמ"ה ובתרא במת והיינו משום דמת לא מיקרי אדם וכנ"ל:

ואמנם י"ל עוד דאין כאן מחלוקת בין הספרי וברייתא דנזיר הנ"ל רק דתרוייהו ס"ל דמת לא איקרי אדם וכש"ס כריתות הנ"ל והא דדריש בברייתא דנזיר לקרא דבעצם אדם ארובע עצמות דמת הכוונה דפירושא דקרא וכל אשר יגע בעצם של מי שהי' אדם כבר בהיותו בחייו והספרי דלא מסתבר לי' למידרשי' אעצם כשעורה דמת משום דכתיב אדם וכנ"ל לא מיסתבר לי' לפרושי שהי' כבר דדבר זה הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי אי מפרשי' שהי' כבר ע' גיטין (דף מ"ב ע"א) פלוגתא אי מפרשי' עבדי שהי' כבר וע' זבחים (ד' קי"ג ע"ב) פלוגתא אי מפרשי' חרבה שהיתה מעיקרא ומנחות (ד' ט' ע"ב) פלוגתא אי מפרשי' המנחה שהיתה כבר וכהנה רבות ויתבאר במקומו בארוכה בעזה"י וע"כ הוכרח הספרי לפרש דבעצם אדם קאי אאמ"ה:

והנה עכ"פ לפי האי דרשא דנזיר דהאי בעצם אדם קאי ארובע עצמות דמת וא"כ מוכח מזה דמת מיקרי אדם אלא דדחיתי די"ל כוונת הכתוב אדם שהי' כבר וא"כ ד"ז אי מת מיקרי אדם או לא תלוי בפלוגתא אי מפרשי' שהי' כבר או לא א"כ עכ"פ אין קושי' אתוס' מנחות הנ"ל מגמ' כריתות הנ"ל אשר הקשינו בתחלת אות א' כיון דדבר זה במחלוקת שנוי וא"כ שפיר יוכל להיות דברייתא דלא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו כו' המובאה בתוס' מנחות אזלא אליבא דמ"ד דלא מפרשי' שהי' כבר והך דכריתות אזיל אליבא דמ"ד דמפרשי' שהי' כבר וכמובן ובאתי רק להעיר:

ואמנם הנה בפ' חקת שם פסוק י"א כתיב ג"כ הנוגע במת לכל נפש אדם ועוד שם פסוק י"ג כל הנוגע במת בנפש האדם ומוכח לכאורה ג"כ דמת מיקרי אדם דהאי קרא להדיא אמת קאי וקרי לי' אדם ואמנם גם שם י"ל דפירושו הנוגע במת לכל נפש של מי שהי' אדם כבר בחייו ואמנם לפמ"ש דהספרי ס"ל דמת לא מיקרי אדם וס"ל נמי דלא מפרשי' שהי' כבר ומש"ה מפרש להאי בעצם אדם אאמ"ה א"כ יוקשה דאיך יפרנס הספרי להאי קרא דהנוגע במת לכל נפש אדם וכו' ולקרא אחרינא הנ"ל [ואולם מהאי קרא אחרינא אין ראי' כ"כ כיון דשם כתיב האדם בה"א וי"ל דאע"ג דמת לא מיקרי אדם עכ"ז האדם בה"א מיקרי דהאדם בה"א הוא שם הכולל יותר מאדם בלא ה"א וכתוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דאע"ג דאין עובדי כוכבים קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים ואמנם לפי טעם הש"ס כריתות הנ"ל דכיון דמית לי' מת מיקרי ולאו אדם מיקרי לכאורה גם האדם אין לו להקראות ובאתי רק להעיר] וי"ל דנהי דמת לא מיקרי אדם עכ"ז נפש אדם מיקרי דהאי נפש פירושו גוף ע' תרגום ירושלמי דתירגם האי נפש לגושמי' וע"כ שפיר יוכל להיות דאע"ג דמת לאו אדם מיקרי עכ"ז גוף דאדם מיקרי וכבר הארכנו באות א' דשם אדם י"ל דיש גם לגוף בפ"ע וששם זה יתכן גם למת כיון שהוא גוף אדם עכ"פ ואעפ"י שהנפש נפרדה ממנו וע"כ אפי' נימא דשם אדם סתם איננו מוסב על הגוף ולא מיקרי מת בשם אדם סתם עכ"ז גוף אדם שפיר יתכן שיקרא וליכא ראי' מהני קראי כלל וכמובן ובאתי רק להעיר:

וע"ע פרשת אמור פרשה כ"ב פסוק ה' או איש אשר יגע בכל שרץ וגו' או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו וברש"י באדם במת וכן הוא בת"כ שם אדם זה המת טומאת אדם זה טמא מת טומאתו לרבות זבים וזבות כו' ואמנם גם שם י"ל דה"ק שיגע במי שהיה קרוי אדם בהיותו בחייו וא"ל דא"כ גם בהך דכריתות נפרש נמי קרא דעל בשר אדם לא ייסך דהכוונה אדם שהי' כבר וליתסר סיכת שמן המשחה למת דז"א דהתם כיון דמצינן לפרושי ממש שהוא אדם בשעת הסיכה לכן לא מפרשי' שהי' כבר ושפיר כל שאינו אדם בשעת הסיכה ליתי' בכלל האיסור מה שאין כן כאן דאדם חי אינו מטמא ע"כ ההכרח דקאי אמת ושהכוונה אדם שהי' כבר וא"ל דנוקים לי' אאדם חי ואשאר טומאות דזיבה ונדה דהם בחיים דז"א דשאר טומאות הא יליף להו מתיבת טומאתו וא"כ אי נידרוש נמי תיבת אדם גופי' להכי אייתרי להו קראי עש"ה בת"כ ותבין ובאתי רק להעיר:

ו) ע"ע בספרי שופטים בפ' גלות וז"ל מה ת"ל רעהו רעהו רעהו ג' פעמים רעהו פרט לאחרים רעהו פרט לגר תושב רעהו כבר קראתו התורה רעהו שנאמר אשר יכה את רעהו בבלי דעת עכ"ל הספרי לפי גירסת הילקוט וגירסת הפסיקתא זוטרתי הוא רעהו שהי' רעהו כבר וי"ל הפי' דעתה אינו רעהו שהרי מת ומת לא מיקרי רעהו ומאי דכתיב רעהו היינו שהי' רעהו כבר בהיותו בחיים וה"ז כהך דמכות (ד' ה' ע"ב) דילפי' דהרגו אין נהרגין מדכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו משום דמת לא מיקרי אחיו וכמ"ש למעלה וה"נ דייק הספרי בתיבת רעהו דאיך קראתו התורה רעהו כיון שמת וקמפרש דהכוונה רעהו שהי' כבר [ובאמת צע"ק במשנה מכות הנ"ל דמנ"ל למילף מכאשר זמם לעשות לאחיו דאחיו קיים דילמא כוונת הכתוב אחיו שהי' כבר וכהך דגיטין (ד' מ"ב ע"א) עבדי שהי' כבר והך דזבחים ומנחות חרבה ומנחה שהיתה כבר דמייתינא באות הקדום ואכ"מ] וא"כ לפי"ז מתבאר מדברי הספרי דמת לא מיקרי רעהו וי"ל הטעם ג"כ משום דמת לא מיקרי אדם וע"כ מי שאינו אדם א"א שיוחשב ריע דאדם וכמ"ש כן באות א' בטעמא דמת לא מיקרי אחיו ויומתק זה ביותר לפמ"ש באות הקדום דהאי מילתא גופי' אי מת קרוי אדם או לא תלוי בפלוגתא אי מפרשי' שהי' כבר דמדכתיב בעצם אדם בפ' טומאה וקאי ארובע עצמות מן המת מוכח דמת מיקרי אדם זולת אם נפרש כוונת הכתוב דהכוונה אדם שהיה כבר בהיותו בחיים אז י"ל דמת לא מיקרי אדם וא"כ עכ"פ הספרי הנ"ל דס"ל לפרש שהי' כבר וכדמפרש להך רעהו שהי' כבר א"כ שפיר מת לא מקרי אדם ולכן מהאי טעמא גופי' לא מיקרי רעהו דאינו אדם א"א שיוחשב ריע דאדם:

ואולם גוף דברי הספרי הנ"ל יש לפרש עוד באופן אחר ולומר דה"ק שהי' רעהו כבר היינו שלפני הרגו אותו הי' רעהו דבמעשה הרציחה הרי לא נהג בו מנהג ריע ונהי דהרגו בשוגג עכ"ז עצם מעשה הרציחה הרי איננה מעשה ריעות ולא שייך למיקרי' במעשה זאת רעהו זולת מפאת שהי' רעהו מכבר לפני המעשה ודו"ק ועי"ל כוונת הספרי והוא הנראה עיקר דכוונתו אדרשתם ז"ל דב' שהרגו אחד שוגג ואחד מזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו' ועוד אז"ל על דאטפת אטפוך וזהו כבר קראתו התורה רעהו היינו שזה הנרצח גם הוא ריע הרוצח בענין הרציחה שגם הוא רצח כבר אדם אחר וע"כ נרצח הוא עתה מזה הרוצח ופי' זה מתאים לגמרי בין עם גירסת הילקוט בין עם גירסת הפ"ז משא"כ פירושים הראשונים יתכנו יותר לגירסת הפ"ז מלגירסת הילקוט וע' ערך אח דהבאתי סיפרא בהר דאחיו באומנות מיקרי אחיו עש"ה וע"כ ה"נ ריע בענין הרציחה נקרא ריע וזה הפי' האחרון נכון וברור בס"ד:

ז) והנה כבר הבאתי באות ב' דברי הזוהר בשלח אהך דוירא ישראל את מצרים מת על שפת הים דהקשה ר' ייסא הא כתיב לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם ומשני ר' יוסי מתין חמי להו ור' ייסא השיב אי הוי כתיב לא תוסיפון לראותם חיים הוי אמינא הכי [ודננו למעלה דסברת מחלקותם הוא בענין אי מת מיקרי אדם או לא דאי אין קרוי אדם ליכא בראיית מצרי מת לאו דלא תוסיפון לראותם וגו' כיון דנסתלק שם אדם ממנו והוא כבהמת ארץ מצרים דמותר לראותה] והנה נזכרתי עוד בענין זה דברי הזוהר וישב עה"כ למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וז"ל אמר ראובן ישתזיב מן ידייהו ואי ימות בגובא ימות ובגין כך כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ת"ח כמה חסידותי' דראובן דבגין דידע דשמעון ולוי שותפותא וחכימותא וחברותא דלהון קשיא אינון דכד איתחברו בשכם קטלו כל דכורא כו' אמר ומה קרתא רבתא כי האי לא אשתזיב מנהון אלמלא רביא דא יפול בידייהו לא ישארון מיני' אומצא בעלמא ועל דא אמר טב לאשתזבא מינייהו דלא ישארון מיני' אשתארותא בעלמא ולא יחמי אבא מיני' כלום לעלמין והכא (בבור) אי ימות לא יכלון לי' משתאר כל גופי' שלים ואתיב לי' לאבא שלים ועל דא למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו אע"ג דימות התם ובגין כך אמר הילד איננו ולא אמר איננו חי אלא אמר איננו אפי' מת כו' עכ"ל הזוהר הצריך לענייננו. ומבואר דהזוהר מפרש קרא דלהשיבו אל אביו אהשבה בהיותו מת ומיקרי השבת מת השבה וכדכתיב להשיבו אל אביו ויש מזה ג"כ כדמות ראי' דמת מיקרי אדם דאל"כ לא יפול ע"ז לישנא דלהשיבו כלל כיון דבשעה שהלך יוסף מאתו הי' אדם ועתה אינו אדם והרי הוא דבר אחר לגמרי ולא שייך בי' לשון השבה כלל ונהי דבהשבת גזילה בעי' קרא דאשר גזל לומר אם כעין שגזל יחזיר כו' ומוכח דלולי קרא דאשר גזל אזי קרא דוהשיב את הגזילה לחוד לא הי' ממעט שינוי ואפי' אם הי' משיבו אחרי שנשתנה הי' קרוי השבה עכ"ז לא דמי לכאן דשם הוא עכ"פ הדבר שנגזל אלא שנשתנה וכגון עצים ועשאן כלים כו' דגם בהיותם כלים עדיין שם חומר העצים אלא שנשתנו ויש בם שינוי במה שהם כלים משא"כ כאן שהלך מאתו אדם ומושב לו גוש בשר ועצמות בעלמא וודאי דלא יפול ע"ז לשון השבה כלל ורק אי גם מת קרוי אדם אלא דהוא אדם מת ואילו כשהלך מאתו הי' אדם חי ע"כ שפיר יפול בו לשון השבה מפאת השם אדם עכ"פ אשר עדיין לא נסתלק שהלך מאתו אדם והושב לו ג"כ אדם משא"כ אי מת לאו אדם מיקרי נראה דלא שייך בזה לשון השבה כלל וכלל ועכ"פ לפי דעת ר' יוסי דזוהר בשלח הנ"ל דמת ליתי' בכלל לא תוסיפו לראותם דלא מיקרי לראותם אם רואהו מת ה"נ יש לנו לומר דלא מיקרי להשיבו אם משיבו מת ואולם בעל המאמר בזוהר וישב הנ"ל הוא ר' יצחק ויוכל להיות דס"ל כר' ייסא ור' אבא דפליגי אר' יוסי בזוהר בשלח הנ"ל וס"ל דכיון דלא כתיב לראותם חיים ע"כ גם ראיית מת בכלל וע"כ ה"נ כיון דלא כתיב להשיבו חי ע"כ שפיר יש לפרשו גם אהשבת מת וגם לדעת ר' יוסי דזוהר בשלח הנ"ל י"ל דמודה בהך דלהשיבו וגו' דשאני הך דלא תוסיפון לראותם וגו' דכתיב כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון וגו' ומוכח דקאי רק אאותו מצב שהיו בראותם אותם היום שהיו אז חיים ועוד יש שם טעם דהשינוי מחי למת מפקיע האיסור ראי' וכמו שכתבנו למעלה באות ב' משא"כ כאן דלא שייכי הני טעמי שפיר י"ל דגם לר' יוסי מתפרש שפיר להשיבו אהשבת מת ובאתי רק להעיר.

ח) והנה מה שהקשתי תחלת אות א' סתירת תוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) דכתבו דמת הוי מינא דאדם לגמ' כריתות (דף ו' ע"ב) דאמר דמת לאו אדם מיקרי נתיישבתי עוד די"ל בפשיטות ומוכרחני להביא כל ל' הגמ' כריתות שם ת"ר הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור בשלמא בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם הוא מתים נמי פטור דכיון דמית לי' מת מיקרי ולאו אדם אלא עכו"ם אמאי פטור הא אדם נינהו לאיי דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם כו' ואיב"ע כדקתני תנא קמי' דר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך (מאחר) כל שאינו בסך אינו בבל ייסך עכ"ל הגמ'. וא"כ י"ל דלפי האיב"ע דגמ' גם מת מיקרי אדם ואעפ"כ שפיר פטור בסך למת כיון דהמת אינו בסך ע"כ ליתי' ג"כ בלא ייסך ודברי התוס' מנחות הנ"ל אזלי לאיב"ע דגמ' מנחות הנ"ל עש"ה בתוס' מנחות שתירצו בראשונה תירוץ אחר על קושייתם הנ"ל ולהנ"ל י"ל דשינויא קמא דידהו אזיל לפי סברא קמא דכריתות הנ"ל דמת לאו אדם מיקרי ושינויא בתרא דידהו אזיל לאיב"ע דגמ' כריתות הנ"ל דאליבי' שפיר י"ל דמת מיקרי אדם ולכן שפיר כתבו דמת מיקרי מיני' דאדם:

ואולם מדקאמר בש"ס כריתות הנ"ל בפשיטות מתים נמי כיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם כו' מוכח לכאורה דזה פשוט להגמ' דמת לא מיקרי אדם ולא מצינו שחזר הש"ס מפשיטות זה כיון דרק משום קושי' דעכו"ם אמר האיב"ע אולם יש כדמות הוכחה דלפי האיב"ע גם מת נקרא אדם והפטור רק מטעמא דליתי' בסך וכנ"ל וזה מדחילקה הברייתא דברי' לתרי בבי ושנאה בחד בבא בהמה וכלים ובאידך בבא מתים ועכו"ם וראוי להבין מדוע חילקה לשתי בבות ולא שנאתם בחדא הסך לבהמה וכלים לעכו"ם ולמתים פטור ואם דמצינו כה"ג בקידושין (דף ו' ע"א) ע"ש דפריך וליתנינהו כלהו כחדא ומשני תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו וא"כ ה"נ י"ל דתנא תרתי תרתי שמעינהו וגרסינהו עכ"ז מדפריך בש"ס קידושין שם ולתנינהו כלהו כחדא ואילו כאן בכריתות לא דייק הש"ס כן מוכח גם מזה דבהך דכריתות א"צ לזה לומר דתרתי תרתי שמעינהו כו' רק יש שעם לחילוק הדברים לב' בבות ועכ"פ כל היכא דאיכא לשנויי ולומר דבדיוק נחלקו הדברים לב' בבות וודאי דראוי לנו לומר כן והנה לשינויא קמא דמנחות הנ"ל הנה טעם חילוק הבבות פשוט דשנה בהמה וכלים בחדא בבא דפשוטי טפי כיון דלא הוי אדם כלל וכלל ושנה מתים ועכו"ם באידך בבא כיון דהוי רבותא טפי דיש לטעות בהם שנקראים אדם דהא עובדי כוכבים פלוגתא הוא אי קרוין אדם ומת נמי הרי הי' אדם בחייו וה"ז דבר של חידוש דאשמעי' בברייתא דמשמת פקע שם אדם מיני' ואולם לאיב"ע דגמ' אי נימא דטעמא דברייתא בכלהו ד' דברים בהמה וכלים ומתים ועכו"ם משום דליתנהו בסך א"כ תיקשי דמדוע לא שנאתם בחדא בבא דהא פשיטא דכלהו ד' אלו ליתנהו בסך וע"כ נראה דלאיב"ע נמי פטור דבהמה וכלים הוא משום דלא הוי אדם כיון דבהדיא כתיב בקרא על בשר אדם לא ייסך וא"כ בהמה וכלים דלאו אדם נינהו פשיטא דפטור וע"כ שנאה הברייתא תחלה בהמה וכלים בחדא בבא דאינהו פטורי בפשיטות לפי פשטא דקרא דכתיב על בשר אדם וגו' ואח"כ הוסיפה הברייתא עוד בבא שני' דאפי' מתים ועכו"ם דאדם נינהו עכ"ז פטור מטעמא אחרינא דמקשינן מסיך לניסך ואמרי' כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך כו' וא"כ לפי האיב"ע שפיר גם מתים קרוין אדם וז"פ ונכון בס"ד:

והנה ראיתי עוד ביריאים סי' של"ג דהביא גמ' כריתות הנ"ל בשינוי לגמרי וז"ל ותני' בההיא פירקא הסך משמן המשחה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור מ"ט על בשר אדם לא ייסך כתי' ובהמה וכלים לאו אדם נינהו ועכו"ם לאו אדם מיקרי דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוין אדם כו' ומתים נמי לאו בני סיכת שמן נינהו שאינו אלא להתענג ואיבעית אימא כדתני ר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך והני כלהו אינן בסך דעכו"ם לא נצטוו וטעמא דלא ייסך כתיב קרוי בי' לא יסיך עכ"ל ז"ל. הנה דהירואים כפי הנראה הי' לו גירסא אחרת בגמ' כריתות הנ"ל דלא גרס טעמא דמתים משום דלאו אדם מיקרי רק משום דלאו בני סיכה נינהו דסיכת שמן אינה אלא להתענג ולכן מת דאינו נהנה מן הסיכה לא מיקריי' סיכה דילי' סיכה ויוכל להיות עוד דהיריאים לא הי' לו בגירסתו כלל טעם לפטורא דמתים ומ"ש היריאים דמתים נמי לאו בני סיכת שמן נינהו טעמא דנפשי' קאמר ואיך שיהי' עכ"פ לא הי' לו להיריאים גירסא המבוארת בגמ' דידן דאמר בטעמא דמתים משום דלאו אדם מיקרי שהרי היריאים לא הביא כלל זה רק כ' טעם אחר משום דלאו בני סיכת שמן נינהו כו' וא"כ יוכל להיות דגם התוס' דמנחות הנ"ל הי' גירסתם בש"ס כריתות הנ"ל כגירסת היריאים וא"כ קושי' מעיקרא ליתא מה שהקשתי אתוס' הנ"ל מש"ס כריתות הנ"ל:

ודע דגוף דברי היראים הנ"ל שכ' בטעם פטור סיכה למתים משום דלאו בני סיכה נינהו שאינו אלא להתענג צע"ק דא"כ גם גבי כלים ה"ל לגמ' לומר טעם הנ"ל דלא מיקרי סיכה כיון שאין הכלי נהנה מן הסיכה ואולם י"ל דבכלים עדיפא ליה לגמ' לומר טעמא דלאו אדם נינהו דהוא טעם פשוט טפי משא"כ שלא יקרא סיכה רק סיכה של תענוג זה הרי איננו פשוט כל כך ורק במתים דלא היה אפשר לגמ' לומר הטעם דלאו אדם נינהו כיון דמתים הא חשיבי באמת אדם וכתוס' מנחות הנ"ל וע"כ הוצרך הש"ס לומר טעמא אחרינא משום דלא מיקרייא סיכה כשאין הניסך נהנה ואולם ק' עוד קצת על דברי היראים אלה דסיכת מת לאו סיכה מיקרייא ומש"ה הסך משמן המשחה למת פטור כיון דכתיב לא ייסך בקרא וסיכת מת לאו שמיה סיכה וק' קצת ע"ז מש"ס יבמות (דף ע"ד ע"א) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה עכ"ל הגמ' וא"כ ליראים הנ"ל דסיכת מת לא מיקרי סיכה איך קרי לי' דבר השוה בחיים ובמתים ואיך חשיב שוה כיון דסיכת חי שמי' סיכה משא"כ סיכת מת ויש ליישב וק"ל וע"ע תוס' יומא (דף ע"ז ע"א) ד"ה דתנן שכתבו לענין סיכה ביוה"כ כללא דמלתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי עכ"ל ואין להכריע אם כוונתם מפאת דסיכה שאינה בשביל תענוג לא מיקרייא סיכה כלל או מיקרייא סיכה שפיר אלא דסיכה כזאת לא אסרו חכמים ומיהו אין משם ענין לכאן דכאן הא ע"כ גם סיכה שאינה בשביל תענוג קרוי' סיכה דאל"כ מי שיש לו חטטין בראשו ויסוך משמן המשחה יופטר כי היכא דביוה"כ מי שיש לו חטטין כו' סך כדרכו ואינו חושש עש"ה בתוס' וזה לא מצינו וע"כ דגם ליריאים הנ"ל דבעי' סיכה של תענוג גם לענין סיכת שמן המשחה היינו רק דבעי' שיהי' הניסך נהנה ומתענג מן הסיכה אבל לא בעי' שיהיה כוונתו ליהנות ולהתענג וע"כ שפיר גם סיכה על החטטין בכלל החיוב דנהי דאין כוונתו ליהנות רק להסיר צער החטטין עכ"ז אם סך סוף סוף הוא מרגיש הנאת ותענוג סיכת השמן ולענין יוה"כ הוא דשרי בכה"ג משום דשם בעי' שיהי' הכוונה לתענוג לא לבד שיהי' שם עונג בפועל וכדדייקי התוס' לכתוב דהיכא דאינו בשביל תענוג שרי ולא כתבו דהיכא דאינו של תענוג שרי ודו"ק ואולם בת"י ביומא שם (דף ע"ז ע"ב) ד"ה משום כתבו וז"ל וא"ת כיון דשרינן הכא לרחוץ היכא דידיו ורגליו מלוכלכות בטיט ובצואה א"כ חילקת ברחיצה ואמרי' לעיל (דף ע"ד ע"ב) גבי עינוי מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלק בו וי"ל דהיכא שרוחץ בשביל טינוף אין זו רחיצה כלל דרחיצה של עונג בעי' עכ"ל ומוכח לכאורה מדברי הת"י דרחיצה שאינה של עונג לא מיקרייא רחיצה כלל דאל"כ הדק"ל הא מצינו חילוק בעינוי ואינו דומה למלאכה דכל מלאכה אסורה משא"כ רחיצה הרי יש רחיצה המותרת ואיך אמרו מה מלאכה לא חלקת כו' וע"כ דרחיצה שאינה של עונג לא מיקרי רחיצה כלל וכמובן ונראה פשוט דה"ה בסיכה דהא בסיכה נמי שייך הך דיוק דת"י מהא דאמרי' מה מלאכה לא חלקת כו' ובחדא ברייתא איתאמר שם ביומא דיני רחיצה וסיכה יחד דאם היו ידיו מלוכלכות כו' רוחץ כדרכו כו' ואם הי' חולה או שיש לו חטטין כו' סך כדרכו כו' והת"י נקטו רחיצה משום דרחיצה איתאמרא תחלה בברייתא שם אבל פשוט ומוכרח דכן הוא גם בסיכה וא"כ סיכה שאינה של עונג כגון סיכת חולה ושיש לו חטטין כו' לא מיקרי סיכה וא"כ קשה דא"כ יופטר בסיכת שמן המשחה אכה"ג וזו לא מצינו וכנ"ל וע"כ נראה פשוט דגם כוונת הת"י רק דלענין יוה"כ הוא דלא חשיב רחיצה כל שאינה של עונג ותדע דהא כתיב בקרא בטבילות טומאה לשון רחיצה וכן כתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם וגו' הרי דנקרא רחיצה אע"ג דאין הכוונה לעונג רק למצוה ולטהרה וטבילת טהרה נמי הא שריא ביוה"כ וכמבואר ביומא (דף פ"ח ע"א) וע"כ דאע"ג דבעלמא נקרא רחיצה עכ"ז לענין יוה"כ לא מיקרי רחיצה וא"כ ה"ה לענין סיכה נמי דכוותה וז"פ:

ועוד נראה דאפי' אי נקרא גם לענין יוה"כ רחיצה עכ"ז לא קשיא מהך דמה מלאכה לא חלקת כו' דנהי דנקרא רחיצה עכ"ז הרי לא נקרא רחיצה של עונג וע"כ שפיר גם ברחיצה אין כאן חילוק דרחיצה של עונג שאסרו חכמים הוא סוג בפ"ע מרחיצה סתם ובסוג רחיצה של עונג שאסרו חכמים הרי לא מצינו בו חילוק להיתר ותדע דהא אמר מה מלאכה לא חלקת בה כו' וא"כ הרי תיקשי דהא מצינו חילוק במלאכה דמלאכה שאינה מלאכת מחשבת כמקלקל ומשאצל"ג [ומלאכת ח"ש כגון מוציא פחות מכגרוגרת ע' רשב"ם ב"ב (ד' נ"ה ע"ב) ד"ה במס' שבת תנן דמוכח מדבריו דמיקרי מלאכה ופטורו רק משום דלא הוי מלאכת מחשבת] הא פטור עליה וע"כ דאין הכוונה אשם מלאכה לבד רק הכוונה דסוג מלאכה האסורה היינו מלאכת מחשבת דהוא סוג בפ"ע מסתם מלאכה לא מצינו בו חילוק להיתר וא"כ ה"נ לענין רחיצה הכוונה דסוג רחיצה האסורה היינו רחיצה של עונג לא מצינו בו חילוק כו' אבל שם רחיצה וסיכה גרידא שפיר יש גם לרחיצה וסיכה שאינן של עונג ורחיצה וסיכה של עונג הוא דלא מיקריין וכנ"ל ועוד יותר נראה דהרי בגמ' לא אמרו מה מלאכה כו' אף רחיצה לא חלקת כו' רק אמרו אף עינוי לא חלקת וכו' וא"כ כיון דהזכירו רק עינוי לא שם רחיצה ע"כ במה דמותרת רחיצה שאינה של עונג ואסורה רחיצה של עונג אין זה חילוק בעינוי כלל דיוכל להיות דרחיצה שאינה של עונג אינה מסרח העינוי ולא מייתבא דעתא כלל וא"כ נמצא שאין כאן חילוק בעינוי כלל וזהו שכתבו הת"י דרחיצה בשביל טינוף אין זו רחיצה כלל כו' הכוונה דלענין יוה"כ אינו רחיצה כלל דלענין יוה"כ אעינוי קפדינן ורחיצה שאינה של עונג אינה מסרת העינוי ונמצא שאינה רחיצה כלל לענין איסור יוה"כ דבעי' סוג מסיר העינוי וז"פ ובאתי רק להעיר [ודע דגם זה מתבאר מיראים הנ"ל דלפי איב"ע דמנחות הנ"ל הוי טעמא דברייתא בכל הנך דברים בהמה וכלים כו' משום דליתנייהו בסך ודלא כמו שכתבנו למעלה דגם לאיב"ע הוי טעמא דבהמה וכלים משום דלאו אדם נינהו וטעמא דמתים ודעכו"ם משום דליתנייהו בסך ובאתי רק להעיר]:

והנה נתיישבתי די"ל עוד בסתירת תוס' מנחות הנ"ל דכתבו דמת יש במינו טהרה במקוה משום דיש לאדם חי טהרה לש"ס כריתות הנ"ל דאמר דכיון דמית לי' מת מיקרי ולא אדם כו' וזה די"ל דאע"ג דמת לא מיקרי אדם עכ"ז מינא דאדם שפיר מיקרי ונהי דהוא רחוק בסברא קצת לומר דמי שאינו אדם יוחשב מיני' דאדם עכ"ז י"ל כן ולפום רהיטא דמיון לזה בש"ס בבא בתרא (דף פ"ג ע"ב) במשנה המוכר לחבירו יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור כו' ובגמ' לימא מתני' רבי ולא רבנן דתניא יין וחומץ מין אחד רבי אומר שני מינין אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין מעשר ותרומה וכדר' אילעאי דא"ר אילעאי מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה כו' אבל לענין מקח כו' דכ"ע איכא דניחא לי' בחמרא כו' ואיכא דניחא ליה בחלא כו' וברשב"ם ד"ה מין אחד הוא אם תרם מזה ע"ז תרומתו תרומה כו' וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב שבועה על הב' כו' ובד"ה אבל לענין מקח כ' שזה רוצה לקנות יין או חומץ אע"ג דמין אחד הוא לא קני כו' ולא דמי לחיטין יפות ורעות דהתם חד טעמא אית להו וחד שמא אית להו ומה ששאל מכר אלא ששינהו קצת עכ"ל ומבואר דאפי' לרבנן דחומץ ויין הם מין אחד לכל דבר למעשר ותרומה והודאה כו' עכ"ז הם בעלי שמות שונים דיין אין קרוי חומץ וחומץ אין קרוי יין וכמ"ש הרשב"ם דחיטין יפות ורעות חד שמא אית להו וכוונתו דמשא"כ חומץ ויין דהם בעלי שמות שונים וכן כתבו התוס' יבמות (דף פ"ט ע"א) ד"ה קישות ע"ש שהקשו אהא דתורם קישות ונמצאת מרה כו' תרומה ויחזור ויתרום וז"ל וא"ת דבתורם יין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה כו' ואור"י דיין וחומץ אעפ"י שהם מין אחד מ"מ שני שמות הן זה יין וזה חומץ ולכך הוי טעות טפי ולא הוי תרומה אבל קישות ונמצאת מרה לא הוי טעות כל כך דלקישות נתכוון והרי היא קישות עכ"ל [וצע"ק מש"ס שבועות (דף כ"ב ע"ב) במשנה שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ובגמ' שם (דף כ"ג ע"ב) דלמא למיפטר נפשי' ממשקין אחריני קאתי (ואין כוונתו לאסור כל אחד בשבועה בפ"ע כי היכי דליחייב עכאו"א רק כוונתו בהזכרת אלו הדברים כי היכי דישתרי במשקין אחרים) א"ר פפא הכא במונחין לפניו עסקי' שהי' לו לומר שבועה שלא אשתה אלו ודילמא ה"א אלו הוא דלא שתינא אחרינא שתינא אלא דאמר (דהוי לי' למימר) שבועה שלא שתינא כגון אלו דילמא ה"א כגון אלו (בשיעור הזה) הוא דלא שתינא בציר מהכי וטפי מהכי שתינא אלא כגון דאמר (דהל"ל) שבועה שלא אשתה ממין אלו ודילמא מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא אימא שלא אשתה אלו ומיניהו עכ"ל הגמ' וא"כ תיקשי דאכתי הא איכא נפקותא דאילו הי' אומר אלו ומינייהו הרי הי' אסור גם בחומץ כיון דחומץ הוא מין יין משא"כ עתה שאמר שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש הרי מותר בחומץ כיון דחומץ אין קרוי יין דיין וחומץ הם ב' שמות וכנ"ל וצ"ל דלשון ב"א חלוק בזה מל' תורה ונהי דבל' תורה חומץ הוא מין יין עכ"ז בל' ב"א אין נחשב מין יין וע"כ גם באומרו אלו ומינייהו אין חומץ בכלל וע"ע ע"ז (דף ס"ו ע"ב) דמוכח דחלא וחמרא הוא מבשא"מ בשמא ואכ"מ להאריך בזה] וא"כ גם במת שפיר י"ל דאע"ג דאין לו שם אדם מ"מ חשוב שפיר מינא דאדם כי היכי דחומץ חשוב מינא דיין אעפ"י שאין לו שם יין:

והנה לפי דברינו אלה דמת נהי דלא מיקרי אדם עכ"ז חשיב מיני' דאדם תמצא ג"כ חלוקת הברייתא דכריתות הנ"ל בדקדוק לשינויא קמא דגמ' דאמר דטעמא דארבעתן משום דלאו אדם נינהו וזה דמתחלה שנה בהמה וכלים בחד בבא דאין במינם אדם ואח"כ הוסיף לשנות מת ועכו"ם בבבא שני' לומר דאפי' הני דיש במינם אדם דמת יש במינו אדם דהיינו אדם חי וכנ"ל וכן עכו"ם נהי דלא מיקרי אדם עכ"ז מינא דאדם מיקרי וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה בטעם התוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דנהי דאין קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים ויבואר הטעם דאדם הוא שם העצם וזה איננו לעכו"ם משא"כ האדם הוא שם המין כי שם העצם לא יפול בו ה"א הידיעה וע"כ האדם שפיר קרוים כי מין אדם יוחשבו גם העכו"ם עש"ה וע"כ הוסיף לאשמעי' דאפי' מתים ועכו"ם דחשיבי מינא דאדם עכ"ז כיון דאין קרוין אדם בעצם לית בהו לאו דעל בשר אדם לא ייסך ובאתי רק להעיר:

ט) ע"ע כתובות (דף כ"ט ע"ב) בא עלי' ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה לאבי נערה ולא לאבי מתה וברש"י לאבי הנערה משמע שהיא קיימת עכ"ל ואין מבואר אם כוונתו דמדכתי' הנערה בה' משמע כשהיא בהוייתה ובחיותה וע"כ מימעוט מתה וע' נדרים (דף י"ג ע"א) דאומר ה"א קרבן כוונתו לחיי קרבן עש"ה או כוונתו דתיבת נערה גופי' ממעט מתה דכשמתה פסק ממנה שם נערה ומל' הגמ' דאמר לאבי נערה ולא לאבי מתה מוכח דתיבת נערה גופי' ממעט מתה דמתה לא מיקריא נערה וכן מוכח משאר הסוגיא שם דאין המיעוט מן הה' רק מגוף התיבה לבד גם אילו היתה כתובה בלא ה' עש"ה ותבין ואולי מהא דמיתה מפקיע שם נערה דהוא שם פרטיי אין ראי' דמפקיע ג"כ שם אדם דהוא כללי וכמובן. וע"ע בש"ס כתובות (ד' ל"ח ע"ב) שם דמייתי ג"כ הך דאביי בא עלי' ומתה פטור כו' ואמר עלה מילתא דפשיטא לי' לאביי מיבעי לי' לרבא דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר (אם מתה בנערותה עד שלא עמדה בדין והגיע זמן בגרותה בקבר מי חשיב בגר להפקיע כח האב או לא) כו' מר בר ר' אשי בעי לה הכי (אליבא דרבא) מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות (אם מתה בנערותה מי פקע זכות אב ע"י המיתה כמו בגרות שמפקיע זכות האב גם בחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר ר' אשי הוא דאמרי' דמילתא דפשיטא לי' לאביי דמיתה מפקיע זכות אב וכדאמר בא עלי' ומתה פטור כו' מיבעי לי' לרבא) תיקו עכ"ל הגמ' וא"כ לל"ק דרבא דבעי אי שייך בגר בקבר מוכח קצת דמת מיקרי אדם דאל"כ לא הי' שייך בו שם וענין בגר וכמובן. והרי כתבנו דאין ראי' מהך דאביי דמת לא מיקרי אדם משום דאע"ג דמיקרי אדם עכ"ז יוכל להיות דלא שייך בי' שם וענין פרטיי דנערות וא"כ אי שייך בי' שם וענין פרטיי דבגר שוב כ"ש דמיקרי אדם וכמובן. ואולם ללישנא דמר בר ר' אשי דאיבעי' דרבא אי מיתה עושה בגרות י"ל דאין האיבעי' אם המיתה מפקיע שם נערה וה"ל כבגרות דמכי בגרה אינה נערה עוד א"ד גם במיתתה אכתי נערה מיקריא רק י"ל דגם רבא מודה דמכי מתה לא שייך בה תו לא שם נערה ולא שם בגר ואינה לא נערה ולא בוגרת והאיבעי' רק בגוף ענין בגרות שמוציא מרשות האב מה עניינו ואם הוא מפאת העדר וסילוק ענין הנערות דלא אוקמי' רחמנא לבת ברשות אבי' רק כ"ז היותה נערה וע"כ כשבגרה דאינה תו נערה יוצאת מפאת העדר וסילוק ענין הנערות לבד מרשות האב ואם נאמר כן הנה יש גם למיתה להפקיע מרשות האב כיון דשמתה פקע שם נערה מינה ואינה תו נערה וכנ"ל א"ד מה שבגרות מוציא מרשות אב הוא מפאת ענין הבגרות בעצם שענין הבגרות בעצם יש לו כח ההפקעה מרשות האב וההפקעה דבגרות הוא בחיוב היינו מפאת היותה בוגרת לא בשלילה היינו מפאת היותה אינה נערה ואם נאמר כן שוב א"א למיתה להפקיע כיון דהמיתה הוא רק סילוק הנערות אבל הרי לא נתחדש בה ענין בגרות וזהו כוונת האיבעי' מיתה עושה בגרות כו' היינו אם הפקעת הבגרות הוא מפאת סילוק שם נערות וע"כ ממילא הרי גם המיתה עושה פעולה זאת שהרי גם המיתה מסלקת שם נערות וזהו מיתה עושה בגרות היינו דעושה פעולת הבגרות א"ד הפקעת הבגרות הוא מפאת הויית ענין הבגרות בעצם וע"כ ממילא אין מיתה עושה בגרות שהרי א"א למיתה לעשות פעולה זאת כיון שבמיתתה לא נתחדש ענין בגרות ודו"ק [ומתוך דברינו תבין ממילא מדוע תלו לי' רבא בענין בגרות ואמר מיתה עושה בגרות כו' ולמה לו להמשיל המיתה לבגרות ואם הוא מסתפק בדין זה של אביי דבא עלי' ומתה פטור ה"ל לאיבעי בפשיטות מיתה פוטרת או לא ואם הכוונה להסתפק אם המיתה מפקעת מרשות האב ומפאת זה פוטרת ממילא או אין מפקעת עכ"ז מדוע הזכיר בגרות דייקא והרי כמו כן הי' יכול להזכיר נישואין שמפקיעים ג"כ מרשות אב או שלא הי' לו להזכיר שום דבר פרטיי כלל רק הל"ל מיתה מפקעא מרשות האב או לא ומדוע תלי לה בבגרות דייקא ואולם לפי דברינו הלשון מדוקדק בעזה"י וכמובן ובאתי רק להעיר]:

י) ע"ע בסיפרא אמור פרק כ' וז"ל יכול אפילו הכהו (לאב או לאם) לאחר מיתה יהי' חייב ת"ל מכה בהמה ומכה אדם מה מכה בהמה בחיי' אף מכה אדם בחייו עכ"ל. ומוכח להדיא מדברי הסיפרא אלה דס"ל דמת מיקרי אדם דאל"כ ל"ל היקישא דאדם לבהמה לפטור מכה מת תיפוק לי' דכתי' מכה אדם ומת לאו אדם מיקרי וע"כ דס"ל דגם מת מיקרי אדם וז"פ וע' בפי' הראב"ד על הסיפרא קדושים פרק ט' ברייתא י' ובאתי רק העיר:

כלל ח

אדם. אדבר בעזה"י בענין אם עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים היו קרוין אדם**([הפילפול הזה הוא רק לפלפולא בעלמא אם העובדי כוכבים הקדמונים הי' נקראין גם בשם אדם ג"כ, או דווקא בשם איש או גבר])**:

א) מקור הדבר ביבמות (דף ס' ע"ב) תני' וכן הי' רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוים אדם עכ"ל הגמ' ובתוס' שם ד"ה ממגע כתבו וז"ל ואור"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עלי' כדתנן במס' אהלות (פי"ח מ"ט) והלכה כרשב"ג במשנתינו עכ"ל ונלענ"ד עוד דר' יוסי ג"כ פליג עלי' וא"כ בלא"ה ראוי לפסוק הלכתא דלא כוותי' מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומנא אמינא לה מהא דאיתא בכלאים פ"ח מ"ה ואדני השדה (הוא מין חי הגדילה מן השדה ודומה לאדם עש"ה במפרשים) חי'. ר' יוסי אומר מטמאות באוהל כאדם ובר"ש שם בשם הירושלמי דר' יוסי דריש מעל פני השדה בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא עכ"ל והשתא בשלמא אי נימא דהאי אדם כי ימות באוהל הכוונה אמין אדם סתם (מענש בל"א) ע"כ שפיר מרבינן מעל פני השדה אדם דשדה משא"כ אם הך דאדם כי ימות באוהל ביאורו ישראל וכרשב"י א"כ אין לרבות מעל פני השדה רק ישראל דשדה אבל לא אדני השדה הנ"ל דאפי' נחשבות לאדם עכ"ז הרי אינן ישראל וטומאת אוהל הא הוי רק בישראל ונהי דא"א לרבות ישראל דשדה כיון שאין לו מציאות כלל עכ"ז לא הי' לנו לדרוש כלל באמת דרשא זאת דעל פני השדה והוי לן לאוקמי' לדרשא דנזיר (דף נ"ג ע"ב) על פני השדה זה המאהיל כו' או לדרשות דחולין (דף ע"ב ע"א) להוציא עובר כו' או לרבות גולל ודופק ע"ש ואפי' את"ל דר' יוסי לית לי' להנך דרשות דהכי מוכח לכאורה מדדריש לי' לקרא לרבות אדני השדה דאי איתא הא איצטרך קרא להנך דרשות ומנ"ל לרבות אדני השדה עכ"ז הנה יוקשה באמת דקרא למאי אתי אבל הרי א"א מכח זה לדרוש לרבות אדם דשדה אם אין פרשת טומאת מת מדברת מאדם כלל רק מישראל ומאי אולמי' דאדני השדה משאר חיות השדה דלא מרבינן להו מעל פני השדה ואי משום דדמי לאדם הא אין ענין האדם מחייב הטומאה כלל ורק ענין הישראליות הוא המחייב הטומאה ודו"ק היטב ועוד נראה פשוט דאם אדני השדה מטמאין באוהל אעפ"י שאינם ישראל א"כ הא איכא למילף מינייהו גם עכו"ם שיטמאו באהל ונהי דאדני השדה גזה"כ הם מעל פני השדה עכ"ז הא הגידול משדה לאו מעליותא היא ואדרבה גריעותא הוא ורבותא אשמעי' קרא דאע"ג דגדל משדה וה"א דחי' היא עכ"ז חשיב אדם ומטמא באהל ואעפ"י שאינו ישראל וא"כ כ"ש עכו"ם שהם מין אדם ממש ונולדים מאדה"ר שמטמאין באוהל ואעפ"י שאינם ישראל ונהי דאין הלכה שם כר' יוסי לענין אדני שדה עכ"ז לענין מה שסובר כרשב"ג דעכו"ם מטמא באוהל שפיר יש לפסוק כוותייהו כיון דרבים הם לגבי ר"ש ואולם י"ל דכיון דעכו"ם מאדני השדה הוא דילפי' א"כ אם אין הלכה כר' יוסי בהא דאדני השדה שוב א"א לצרף כלל דעתו לענין עכו"ם ואולם מה שכתבנו ראשונה דההכרח לומר דר' יוסי ס"ל בלא"ה כרשב"ג בפירושא דקרא דאדם כי ימות וגו' דהכוונה אמין אדם ולא אישראל הוא פשוט וברור דאל"כ רק אדם כי ימות וגו' ביאורו ישראל אזי א"א להתחיל לרבות כלל מעל פני השדה אדני השדה לטומאת אוהל וכנ"ל וע"כ פשוט הוא דר' יוסי ס"ל כרשב"ג הנ"ל דאדם כי ימות וגו' היינו מין אדם ואפי' עכו"ם וע"כ שפיר מרבה מעל פני השדה את אדני השדה שיוחשבו ג"כ אדם וז"פ וברור:

והנה התוס' ביבמות שם הקשו אדבריהם הנ"ל דאין הלכה כרבי שמעון בן יוחי הנ"ל מהא דמבואר בסתמא דגמ' דב"מ (דף קי"ד ע"ב) דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל ותירצו דאליהו דחויי קמדחי לי' ע"ש והנה גם בכריתות (דף ו' ע"ב) איתא דהסך משמן המשחה לעכו"ם פטור משום דכתי' על בשר אדם לא ייסך ועכו"ם אין קרוים אדם ע"ש ואולם בכריתות שם יש שם עוד שינויא אחרינא וע' תוס' יבמות שם ד"ה ואין:

וע"ע בש"ס ע"ז (דף ל"ט ע"א) קבר נונא (דג ששמו כן אסור (דהוא דג טמא) וסימניך קברי עכו"ם והתוס' שם גורסים קבר נונא שרי וסימניך קברי עכו"ם והכוונה דכמו דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל כן דג ששמו קבר נונא אינו דג טמא אלא דג טהור ושרי עכת"ד עש"ה ולפי"ז יש כדמות ראי' מכאן דהלכה כרשב"י הנ"ל וראי' גמורה אינה דכיון דרק סי' בעלמא הוא ע"כ שפיר נקטי' לסימן אעפ"י שאינו הלכה ודע דלולי דברי התוס' ע"ז הנ"ל הי' אפשר לומר דכוונת הגמ' דכמו דקברי עובדי כוכבים מותרים בהנאה וכמבואר בתוס' ב"ק (דף י' ע"א) ד"ה שהשור דמת עכו"ם מותר בהנאה ע"ש ה"נ אותם הדגים מותרים דהשתא הסימן מדוקדק יותר דהוי מהיתר להיתר לא מטהרה להיתר ויהי' ראי' מזה לדין התוס' דב"ק הנ"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה אולם וודאי הגירסא הנמצאת בגמ' קבר נונא אסור וסימניך קברי עכו"ם קשיא טובא דאיזה איסור או טומאה יש בקברי עכו"ם יותר מבקבר דישראל עד דנקט קברי עכו"ם לסימן של איסור:

ב) והנה ראיתי פה המקום לדבר בגוף דברי התוס' ב"ק (דף י' ע"א) הנ"ל שכתבו דעכו"ם מת מותר בהנאה **([קאי הכל על עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים כמבואר במודעא ריש הספר]:)** דדבריהם אלה שייכי טובא בענין פלוגתא הנ"ל אי עובדי כוכבים קרויין אדם או לא וכאשר יתבאר לך מתוך דברינו בזה וז"ל התוס' שם וא"ת ל"ל שור ולא אדם (דכתי' בבור ונפל שמה שור או חמור ודרשי' שור ולא אדם) תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדממעטינן פסולי המוקדשין (בב"ק שם דף נ"א ע"א ונ"ג ע"ב ונ"ד ע"א מקרא הנ"ל דוהמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור דפטור לפי שאין המת שלו דשור פסולי המוקדשין שמת אסור בהנאה וכדדרשי' ואכלת ולא לכלביך) דאדם מת (נמי) הרי אסור בהנאה כו' ולק"מ דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. וראשונה ראיתי להעיר מן התוספתא דב"ק פ"ו ששנינו שם בזה"ל נפל לתוכו (לתוך הבור) בן או בת עבד או אמה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שנא' ומכרו את השור החי וגו' יצאו כלים שאין להם אונאה יצא אדם שאין הימנו אונאה במותו עכ"ל התוספתא. והנה מבואר נגלה כי תיבת אונאה הוא ט"ס וצ"ל הנאה או שתיבת אונאה עצמה ביאורה הנאה וכוונת התוספתא נראה דכיון דכתי' ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ע"כ אין חייב רק כשיש למת איזה שיווי שאפשר למוכרו ולחצות כספיו אבל אדם שאסור בהנאה במותו וא"א לקיומי בי' וגם את המת יחצון ע"כ לא איירי בי' קרא וע"כ פטור אאדם ומ"ש בתוספתא שנא' ומכרו את השור החי וגו' כוונתו אסיפא דקרא דכתי' וגם את המת יחצון וכדמצינו ככה בגמ' בדוכתי טובא ונהי דבשור שמת בבור חייב בעל הבור אפילו כשאין הנבילה יפה כלום עכ"ז כיון דלפעמים יש נבלת שור שיש לה שיווי ממון ואכה"ג קאי קרא דוגם את המת יחצון ע"כ שפיר חייב בכל גווני דכיון דאיירי קרא בשור אין סברא לחלק ולפטור בעל הבור כשאין הנבילה שוה כלום משא"כ אדם מת דתמיד אסור בהנאה וא"א לקיומי בי' וגם את המת יחצון בשום פעם ע"כ לא קאי עלי' קרא כלל וע"כ שפיר פטור אמיתת אדם בבור וה"ז ממש כמיעוט הנ"ל שהקשו התוס' דנמעט אדם מוהמת יהי' לו יצא אדם שאין המת שלו כיון דאסור בהנאה אלא דהתוספתא דורשת מיעוט זה מקרא אחרינא דוגם את המת יחצון דבעי' שיהי' שיווי להמת אולם מה שמבואר בתוספתא הנ"ל יצאו כלים שאין להם אונאה צע"ג דהא כלים שפיר משכחת שיהי' שיווי ממון להקרעים והשברים אלא שנפחתו משוים שהי' להם כשהיו שלימים וכדמצינו בש"ס בכמה דוכתי דגם גיסטרא הוי כלי לכמה דברים וא"כ יתכן שיהי' לה שיווי ועוד אפשר לחזור ולעשות משברים כלים וא"כ מפאת זה יש להם שיווי וצע"ג. ועוד קשה בתוספתא זאת דהא הך קרא דומכרו את השור החי וגו' וגם את המת יחצון לא כתי' כלל בבור כ"א בשור שהמית ואיך דריש לי' אבור וגם זה צע"ג ועכ"פ הרעיון דקושית התוס' הנ"ל דפטורין על מיתת אדם בבור מפאת שאדם מת אסור בהנאה מפורש הוא בתוספתא זאת וכנ"ל:

והנה אחרי הדברים והאמת האלה קשה באמת אתוס' הנ"ל מתוספתא הנ"ל במה שכתבו התוס' בתירוצם דעבד מת מותר בהנאה והרי התוספתא פוטרת בפירוש מפאת איסור הנאה דמת גם אעבד או אמה שנפלו לבור וא"כ מפורש דגם עבד מת אסור בהנאה וא"ל דכוונת התוספתא אעבד ואמה עבריים דז"א דסתם עבד ואמה כנענים הן ותו דהתוספתא לישנא דמתני' דב"ק (ד' נ"ב ע"א) נקטה דתנן בה כלשון התוספתא ממש בן או בי עבד או אמה פטור ומשנה זאת נשנית לעומת מה ששנה התנא שם (ד' מ"א ע"א) וכן בבן וכן בבת נגח עבד או אמה משלם שלשים שקלים כו' ולעומת זה שנה כאן בבור דפטור בבן ובת ועבד ואמה וא"כ מבואר דאיירי בעבד כנעני ושפחה כנענית דאית בהו חיוב דל' שקלים וצע"ג:

והנה מה שכתבנו למעלה בפשוטות דחייבין על שור שנפל לבור ומת ואין הנבילה יפה כלום נזכרתי שאין זה מפורש בגמ' כ"א בשור שהמית שור ואין הנבילה יפה כלום מבואר בב"ק (ד' ל"ד ע"א) דחייבין אולם יש לדקדק כן מדברי הגמ' ב"ק (ד' נ"א ע"א ונ"ג ב' ונ"ד א') המובאים למעלה דאמר דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת דפטורין מלשלם משום דכתי' והמת יהי' לו יצא זה שאין המת שלו שאסור בהנאה ומדוע לא נקטה הגמ' דין זה בפשיטות דכשאין הנבילה יפה כלום דפטור משום דאין המת שלו לשום דבר כיון שאינו שוה כלום ועל כרחך לומר דלא בעי' והמת יהי' לו ממש רק ממין שהמת שלו וע"כ בשור סתם דמשכחת שור שיש שיווי לנבילתו ע"כ גם באין הנבילה יפה כלום חייב משא"כ בשור פסולי המוקדשין שפיר פטור דשור פסולי המוקדשין חשיב מין בפ"ע וכמבואר ברש"י מכות (דף כ"ב ע"א) אהא דאמר התם המנהיג והמרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה ופירש"י שם ד"ה המרביע דהואיל והוא קצת חולין שהרי מותר באכילה מחוץ לפתח אוהל מועד כו' ובקצת הוא כקדשים דאסור בגיזה ועבודה ע"כ כיון שיש בו ענין חולין וענין קדשים ה"ל הוא עצמו כב' מינים וע"כ המנהיגו לוקה משום כלאים עש"ה ומבואר בזה דקדשים וחולין חשיבי ב' מינים שונים והוו כלאים זה בזה ושור פסולי המוקדשין הוא מין מורכב משניהם מחולין וקדשים וא"כ כמו בפרדה שתבעה דאין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה דלגבי סוס לבד או חמור לבד חשיבה אינה מינה והוי כלאים יען היא מורכבת מסוס וחמור א"כ ה"נ בשור פסולי המוקדשין כיון שחולין וקדשים חשיבי ב' מינים וכלאים זב"ז א"כ ה"ה דשור פסולי המוקדשין המורכב משניהם מחולין וקדשים חשיב מין בפ"ע והוא כלאים הן לגבי חולין גרידא והן לגבי קדשים גרידא וא"כ שור פסולי המוקדשין שפיר אין חשוב יש במינו מי שהמת שלו מפאת ששור חולין יש בנבילתו שיווי כיון דשור פסולי המוקדשין הוא מין אחר מחולין וכנ"ל ולפי"ז הנה מצאנו ראי' באמת מש"ס ב"ק הנ"ל לדעת רש"י מכות הנ"ל וע' ספרי לקח טוב כלל ו' אות ג' שהבאתי שם דברי רש"י מכות הנ"ל דקדשים וחולין חשיבי ב' מינים ותמהתי עליהם מש"ס חולין (דף ק"ל ע"א) וזבחים (דף ס"ט ע"א) עש"ה שהארכתי שם בזה ואולם לפי דברינו פה הנה יש ראי' גדולה לדברי רש"י מגמ' ב"ק הנ"ל מדפוטר רק בשור פסולי המוקדשין ואינו פוטר בשור חולין שאין הנבילה יפה כלום וע"כ דפטרינן רק במה שאין במינו מי שהמת שלו וא"כ מוכח להדיא דשור פסולי המוקדשין הוי מין בפ"ע מחולין וא"כ כ"ש דקדשים ממש חשיבי מין בפ"ע מחולין:

והנה אם כנים דברינו אלה יש לנו לדקדק לכאורה מתוספתא הנ"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה דאל"כ מדוע פוטרת באדם מת מכח איסור הנאה ואינה פוטרת כן בבהמה גופא היכא דאין הנבילה יפה כלום ועל כרחך החילוק כנ"ל דבהמה יש במינה מי שיש לו שיווי משא"כ באדם דאין במינו כו' וכנ"ל וא"כ אי נימא דמת עכו"ם מותר בהנאה א"כ שוב הרי גם אדם יש במינו מי שיש לו שיווי דהיינו עכו"ם ועל כרחך דמת עכו"ם אסור בהנאה ואולם י"ל דישראל לא חשיב מיני' דעכו"ם כיון דעכו"ם אין קרוים אדם וע' כלל הקדום ואמנם זה יתכן רק לר"ש דס"ל הכי דעכו"ם אין קרוים אדם משא"כ לרשב"ג דפליג עלי' וס"ל דעכו"ם קרוים אדם וכנזכר באות הקדום א"כ שפיר חשיב גם בישראל יש במינו מי שהמת שלו וא"כ יש לנו להבין בזה מה שהגמ' דידן נקטה פטורא דאדם בבור מקרא דשור ולא אדם ואילו התוספתא פוטרת מפאת איסור הנאה וצריך להבין סברת מחלקותם ולפמ"ש י"ל דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורשב"י הנ"ל דגמ' דידן סוברת כרשב"ג הנ"ל וא"כ א"א לפטור מפאת האיסור הנאה וכנ"ל והתוספתא סוברת כרשב"י וע"כ שפיר פוטרת מפאת האיסור הנאה וכנ"ל [ויומתק זה ביותר לפי הספק אשר דיברנו ממנו בכלל הקדום אי מת קרוי אדם או לא ומובן מדברינו בכלל הקדום ודברינו פה באות הקדום דזה תלוי בפלוגתא אי עכו"ם קרוין אדם וזה דאם השם אדם מוסב על הגוף אזי גם עכו"ם קרוי אדם כיון שגופו גוף אדם כגוף הישראלי וכן גם מת קרוי אדם כיון שהוא גוף של אדם משא"כ אם שם אדם מוסב על הנפש והשם אדם הרי הושם עוד לאדה"ר אשר נפשו היתה אלקי"ת וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכי' נפח וכנודע וע"כ עובדי כוכבים שאין להם נפש אלקי"ת לכן אין קרוים אדם וכן מת שנפשו נפרדה ממנו והוא גוף לבד בלי נפש ג"כ אין קרוי אדם והנה כבר הבאתי בכלל הקדום אות ב' דברי הזוהר בשלח דהקשה בקרא דוירא ישראל את מצרים מת וגו' והכתי' לא תוסיפון לראותם וגו' ומשני דמתין חמי להון וכתבנו בכלל הקדום הפי' דכיון דמת לא מיקרי אדם לכן אין בו איסור ראי' ע' היטב בכלל הקדום שם הסברת הדבר מילתא בטעמא בס"ד. ואולם בילקוט בשלח והובא ג"כ בכלל הקדום שם איתא מתים אינו אומר אלא מת מתים ולא מתים כו' וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל דהזוהר ס"ל דמת לא מיקרי אדם וע"כ מיסתבר לי' לפרושי קרא דמתים ממש ראו אותן כי היכי דלא תיקשי מהך דלא תוסיפון לראותם וגו' ומדרש הילקוט ס"ל דמת ג"כ מיקרי אדם וא"כ אפי' נפרש דמתים חמי להון הרי ג"כ יוקשה מהך דלא תוסיפון וכמובן וע"כ שוב ניחא לי' לפרש דמתים ולא מתים היו וכדדייק הא דכתי' מת ולא כתי' מתים והנה כבר הבאתי בכלל הקדום שם ירושלמי סוטה פ"ה ה"ד דר' נחמי' נמי ס"ל דמתים ממש היו ע"ש. וא"כ גם ר' נחמי' ס"ל דמת לא מיקרי אדם וא"כ ה"ה דעכו"ם לא מקרי אדם וכנ"ל. וא"כ לפי המבואר בסנהדרין (ד' פ"ו ע"א) דסתם תוספתא ר' נחמי' ע"כ שפיר ס"ל לתוספתא דב"ק הנ"ל דעכו"ם לא מקרי אדם משא"כ ש"ס דב"ק הנ"ל שפיר ס"ל כרשב"ג דקרויין אדם כיון דהלכתא כוותי' דרשב"ג לתוס' יבמות (ד' ס"א) הנ"ל] וא"כ יהי' מזה ראי' לכאורה דאין הלכה כרשב"י הנ"ל כיון דסתמא דגמ' דידן הוי דלא כוותי' ובאתי רק להעיר:

שוב ראיתי ברא"ם עה"ת פ' משפטים שכ' וז"ל וא"ת ל"ל שור למעוטי אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו כו' וי"ל דאי לאו שור לא הוי ממעטינן מוהמת יהי' לו אלא אדם דאין במינו מי שהמיתה שלו אבל שור פסולי המוקדשין שיש במינו מי שהמיתה שלו אימא לא כ' רחמנא שור למעוטי אדם דהשתא אייתר קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין עכ"ל ז"ל וה"ז היפוך מה שכתבתי דוהמת יהי' לו לא בעי' ממש רק ממין שהמת שלו וששור פסולי המוקדשין חשוב אין במינו כו' משום דחולין הוא מין בפ"ע מפסולי המוקדשין וכמוכרח מרש"י מכות הנ"ל ועק"ל על הרא"ם ז"ל דכ' בפשיטות דאדם אין במינו כו' וצ"ע מעכו"ם דמפורש בירושלמי וש"ס דידן דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמו שיתבאר אי"ה וא"כ לרשב"ג דסובר דעכו"ם קרוין אדם א"כ הרי יש במינו מותר בהנאה וכנ"ל:

והנה הגור ארי' משפטים שם הביא תירוצו של הרא"ם הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואין זה תירוץ ברור דלמה היינו מפרשים קרא במי שאין במינו והמת שלו דאטו אין במינו כחי' ולא נוקי כפשוטי' במי שאין המת שלו עכ"ל ז"ל הנה שהרא"ם ז"ל כ' רק לפי האמת דקרא לא קאי אמין שהמת שלו רק בעי' ממש המת שלו והג"א ז"ל מיאן אפי' היות ה"א לומר דקאי אמין שהמת שלו וצע"ג לענ"ד דא"כ דקאי קרא אמת שלו ממש א"כ מדוע לא ממעטינן נמי שור שאין הנבילה יפה כלום וכנ"ל וא"ל דשור שאין הנבילה יפה כלום מיקרי והמת יהי' לו דשפיר הוא שלו אעפ"י שאינו שוה כלום דז"א דמבואר ברש"י סוכה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה כל דאפי' דבר שיש לו שיווי אלא דאין שויו פרוטה לא מיקרי לכם וא"כ כ"ש דבר שאין שוה כלום דלא מיקרי לו דלו ולכם עניינם אחד אלא שזה יחיד ונסתר וזה רבים ונוכח ותיבות יהי' לו מצריכים עוד יותר שיווי החפץ שיהי' לו החפץ לדבר של שיווי מה מתיבת לכם לבד וכמובן ועוד דלדיעות הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים א"כ הרי גם שור פסולי המוקדשין הוא שלו אע"ג דאסור בהנאה. ועל כרחך דאפי' אם הוא שלו עכ"ז כיון שאסור בהנאה וא"א להשתמש בו לשום דבר ואין לו שיווי של כלום לא קרינן בי' והמת יהי' לו וא"כ ה"נ בנבילה דאין שוה כלום דלא קרינן בי' והמת יהי' לו אפי' אי אמרת דחשוב בעלים דידה וכמובן:

והנה מה שהקשה הג"א ז"ל דאטו אין במינו כתיב י"ל בפשיטות דהסברא מכרחת לומר דקרא אאין במינו קאי דא"א לפרש ממש דא"כ הרי יומצא באמת דגם באין הנבילה יפה כלום פטור וזהו נגד הסברא לגמרי דאם יפול לתוכו שור שיש שיווי לנבילתו ותחייב וכשאין שיווי לנבילתו ונפסד הניזק כל בהמתו לגמרי אדרבה יופטר וה"ז יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובשלמא אי מפרשי' אמין שהמת שלו לא קשיא דכיון דפטרה תורה רק במין בפ"ע לגמרי א"כ גזה"כ הוא לחייב בבור על מין זה ולפטור במין אחר ואין זה נגד הסברא מה שהוציאה תורה איזה מין גמור בפ"ע מחיוב בור משא"כ במין אחד בעינן דיודמו המזיקין והניזקין ורק כשיפול לבורו שור חבירו וישאר שיווי לנבילתו נחייבהו וכשיפול לתוכו שור חבירו ולא ישאר שיווי לנבילתו נפטרהו דבר זה וודאי היפוך הסברא לגמרי וע"כ מהכרח הסברא שפיר אמרי' דקרא אאין במינו שהמת שלו הוא דקאי וע' שבת (דף פ"ד ע"ב) דדריש התם נמי דרשא דיש במינו כו' מכח הכרח המכריח לזה שא"א לפרש המקרא ממש וכן הוא בדוכתי טובא אין מקום האסף פה וע' כלל הקדום אות א' מה שהבאתי בשם התוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) וע"ע שבת (דף ק"ח ע"א) תוד"ה איזה דכתבו בדומה לזה ממש דמפרשי' תורת ד' בפיך ממין המותר בפיך ולא ממש מכח הכרח הסברא המכריח לזה דאם נפרש ממש אזי יהי' הדבר נגד הסברא לאסור הכתיבה ע"ג עור נבילות דהן משובחין מסברא מפאת שהרגן מלך עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה ובאתי רק להעיר:

והנה בגוף הך דינא דמת עכו"ם מותר בהנאה הערותי כבר דמפורש כן בירושלמי שבת פ"י ה"ה אמתני' דהמוציא מת לקוברו כו' ובבבלי סנהדרין (דף י"ט ע"ב) דאמר דמאה ערלות פלשתים שוין פרוטה מפאת דחזי לכלבי ושונרי ע"ש ואח"כ ראיתי שקדמוני בזה המל"מ בה' מלכים והגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד:

והנה מה שכתבו התוס' דב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה צ"ע להבין מסברא דבשלמא עכו"ם כ' שם הרשב"א הטעם דאיסור הנאה דמת ילפי' ממרים וע"כ בעי' ישראלית כמותה עש"ה משא"כ עבד דחייב במצות כאשה מדוע שרי בהנאה ותו דבאמת גם בעכו"ם קשה מהבין דאי דומי' דמרים בעי' א"כ ניבעי נמי אשה כמותה וראוי שיהי' איש מת מותר בהנאה ואין לומר דאיש ואשה ישראלית הרי הם עם אחד ושפיר חשיב איש דומי' דמרים משא"כ בעכו"ם וישראל שהם ב' אומות דז"א דאי בעי' דומי' א"כ גם איש אין ללמוד מאשה לפי המבואר בשבת (דף ס"ב ע"א) דנשים עם בפ"ע הן עש"ה ונהי דאין החילוק בין איש ואשה ישראלית גדול כל כך כחילוק ישראל מעכו"ם עכ"ז אי בעי' דומיא דהתם ממש א"כ גם איש אין ללמוד משם ואי לא בעי' דומי' דהתם א"כ גם עכו"ם יש ללמוד משם ומנ"ל לחלק מעצמינו ללמוד איש מאשה ושלא ללמוד עכו"ם מישראל וע' גיטין (דף ז' ע"א) א"ל ריש גלותא לר' הונא כלילא (עטרות חתנים) מנ"ל דאסור כו' א"ל ר' חסדא קרא כתיב כה אמר ד' אלקים הסר המצנפת והרם העטרה כו' בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסתלקה המצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם כו' רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא גדול כלילא לברתי' א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה א"ל דומיא דכ"ג בגברי אבל בנשי לא עכ"ל הגמ' וא"כ ה"נ נימא דומי' דמרים בנשי אבל בגברי לא ולכאורה י"ל דמש"ה אין ללמוד עכו"ם מישראל רק איש מאשה די"ל דאיסור הנאה דמת הוא משום קדושה וע"כ אין ללמוד עכו"ם מישראל דעכו"ם אין בם קדושה כישראל משא"כ איש מאשה שפיר ילפי' דוודאי אין לאשה קדושה יותר מאיש וקצת ראי' לזה מהא דילפי' איסור הנאה דמת מג"ש דשם שם מעגלה ערופה ואיסור עגלה ערופה הרי הוא משום הקדש ולפי"ז יונח גם הא דעבד מת שרי בהנאה דקדושתו ג"כ פחותה מאשה ישראלית דאין לו חייס ולא תפיסת קידושין ואפי' עבד משוחרר מעלתו פחותה הרבה מאשה ישראלית וכדמוכח במשנה הוריות (דף י"ג ע"א) וא"כ כ"ש עבד שאינו משוחרר וכן מפורש ברש"י מנחות (דף מ"ד ע"א) דמדריגת עבד פחות ממדריגת אשה ע"ש דפריך אהא דמברכינן שלא עשאני עבד ושלא עשאני אשה ופריך עבד היינו אשה (דעבד מחויב במצות כאשה) ומשני עבד זיל טפי וברש"י אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה עכ"ל:

ואולם גם זה אינו נוח לי דאין סברא לומר כלל דאיסורו של מת בהנאה הוא מטעם קדושה דאטו מת יש בו קדושה טפי מאדם חי דשרי בהנאה ותו דאדרבה מוכח מהא דמטמא והוא אבי אבות הטומאה דאין בו קדושה והראי' שהבאתי מהלימוד מעגלה ערופה ג"כ אינה ראי' דזהו לימוד בעלמא לענין איסור אבל לא שיהי' בו קדושה כעגלה ערופה ותדע דלרבא בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ילפי' איסור הנאת משמשין דמת בג"ש דשם שם מע"ז ודוחק לומר דבזה עצמו פליגי אביי ורבא שם דרחוק הוא לומר שיחלקו בפלוגתא היפוכית כזאת דלאביי יש בו קדושה כהקדש ולרבא אדרבה הוא מתועב כע"ז ודו"ק היטב בכל זה:

אשר על כן לולי דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דשריותא דעכו"ם הוא עפ"י מה שמצינו בזבחים (דף ק"ו ע"ב) לא יאמר לאו בחלב וניתי בק"ו מנבילה ומה נבילה שלא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר מה לנבילה שכן מטמא כו' וכן הוא בש"ס בדוכתי טובי פירכא זאת דמה לפלוני שכן מטמא היכא דבאין ללמוד איסור בדבר שאין בו טומאה מדבר שיש בו טומאה וא"כ מבואר דאין ללמוד דבר מדבר לענין איסור כאשר יש פירכא דטומאה וא"כ פשיטא דה"ה דכשגם הלמד מטמא רק שאין הטומאה גדולה כל כך בלמד כמו במלמד דאז ג"כ אין ללמוד זה מזה אפי' לענין איסור דכמו שיש לעשות פירכא מגוף הטומאה פשיטא דה"ה דיש לעשות פירכא מגודל הטומאה. וע"כ נראה דהא דמת עכו"ם שרי בהנאה היינו מטעמא דעכו"ם אין מטמאים באהל וע"כ אין ללמוד עכו"ם ממרים גם לענין איסור דאיכא למיפרך מה למרים שכן מטמאה באהל משא"כ עכו"ם דמטמא רק במגע ובמשא [ולסתמא דגמ' ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם אין מטמאים כלל לרשב"י ואפי' לא במגע ובמשא א"כ הפירכא פשוטה דמה למרים שכן מטמאה תאמר בעכו"ם שאינו מטמא רק גם לרבינא דאמר התם דמטומאת אהל הוא דאימעטו אבל לא ממגע וממשא עכ"ז שפיר יש לפרוך ג"כ מגודל הטומאה ולומר דמה למרים שכן מטמאה באהל כו' וכנ"ל] וז"פ ונכון בס"ד [ואם כנים הדברים הנה יש מזה לכאורה ראי' גדולה דהלכה כרשב"י דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ובאתי רק להעיר]:

ולפי"ז י"ל דשריותא דעבד מת בהנאה הוא ג"כ מטעם הנ"ל דכמו דעכו"ם אינם מטמאים באהל מכח הכתוב דאדם כי ימות באהל וע"כ בעי' ישראל מטעמא דאתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוים אדם. א"כ ה"ה בעבד לפי המבואר בב"י או"ח סי' קנ"ט בשם ספר המנהיג דאין נוטלים לידים מעכו"ם ועבד משום דבעי' כח אדם ועכו"ם ועבד אין קרוים אדם עש"ה א"כ מבואר דגם עבד אין קרוי אדם כמו עכו"ם וא"כ פשוט דגם עבד אין מטמא באהל כמו עכו"ם וזה חידוש גדול וד"ז אי עבד קרוי אדם או לא צריך בירור גדול ואייחד לו כלל בפ"ע והוא כלל הבא אי"ה וא"כ עכ"פ לדעת ס' המנהיג הנ"ל דעבד אין קרוי אדם וא"כ ה"ה דאין מטמא באהל וכנ"ל א"כ שפיר שרי ג"כ עבד מת בהנאה כיון דאינו מטמא באהל דהא בהא תליא וכנ"ל ובאת רק להעיר:

והנה בגוף הך דינא דכתבו תוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה נלענ"ד מוכח מדבריהם ז"ל בערכין (דף ד' ע"א) להיפוך דאהא דדרשי' שם נפשות (דכתי' בערכין נדר בערכך נפשות) להוציא את המת (שאם העריך את המת אינו כלום) כתבו שם התוס' וז"ל ואע"ג דאסור בהנאה מה"ת וליתי' בדמים סד"א דאיתי' בערכין כמו מנוול ומוכה שחין דאיתרבי לערכין אע"ג דליתנהו בדמים עכ"ל הקשו בזה דל"ל קרא למעט מת הא ליתי' בדמים דמת אסור בהנאה מה"ת והנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) מפורש דעבדים מעריכין ונערכין עש"ה וא"כ אם נאמר דעבד מת מותר בהנאה מה"ת א"כ אין התחלה לקושיתם כלל דשפיר איצטריך קרא למעט מת דנ"מ לעבד מת דמותר בהנאה כיון דעבד חי נערך וא"כ שפיר איצטריך קרא למעט עבד מת שאינו נערך ובשלמא מעכו"ם לא קשיא כיון דבעכו"ם איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בערכין שם (דף ה' ע"ב) במשנה דר"מ ס"ל דנערך ור"י ס"ל דאינו נערך וא"כ שפיר תיקשי דלר"י קרא דנפשות ל"ל למעט מת ת"ל דליתי' בדמים דא"ל דאיצטריך קרא למעט עכו"ם מת דמותר בהנאה ואיתי' בדמים דז"א דהא עכו"ם אינו מן הנערכין כלל לר"י ואפי' עכו"ם חי וא"כ א"צ מיעוטא למעט עכו"ם מת [ונהי דבגמ' שם (דף ד' ע"ב) מוכח דקרא דנפשות לאו מיותר הוא לדרשא דמיעוטא דמת עכ"ז לא ניחא להו להתוס' לומר דהך נפשות ולא המת דברייתא אתי' רק אליבא דר"מ לחוד ולא אליבא דר"י דלדידי' ת"ל דאינו בדמים דאעכו"ם הא לא אצטריכא לדידי' וכנ"ל וע"כ התוס' שפיר עדיפא מינה קמשני דגם לר"י צריך קרא דה"א דאיתי' בערכין אע"ג דליתי' בדמים כמו מנוול ומוכה שחין ומה גם דהך דנפשות ולא המת בספרא בחקותי הוא שנוי ע"ש וא"כ וודאי דלא ניחא לן לאוקמי' דלא כר"י דסתם ספרא ר' יהודה] משא"כ אם נאמר דעבד מת ג"כ מותר בהנאה א"כ כיון דבעבד אין שום פלוגתא בערכין שם רק סתמא נשנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) דעבדים מעריכין ונערכין בלי שום חולק וכן הוא בספרא בחקותי סתם בלי שום חולק אם כן וודאי דאין התחלה לקושיתם כלל דשפיר דרשי' נפשות ולא המת כיון דאיכא נפקותא בעבד מת דאיתי' בדמים אי מותר בהנאה ועל כרחך דהתוס' דערכין הנ"ל סבירא להו דגם עבד מת אסור בהנאה כישראל וע"כ שפיר הקשו וכמובן וזה ברור בס"ד ועיין עוד בכתובות (דף ע"ט ע"ב) דס"ל לרבנן דחנני' דולד בהמת מלוג לבעל וולד שפחת מלוג לאשה ופריך התם דמ"ט דרבנן דממ"נ אי חיישי למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא (דחיישי' שמא תמות הבהמה ואי אמרת דוולד לבעל לא יהי' לאשה שום שיור) ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי ומשני לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עירה עכ"ל הגמ' ומוכח קצת דשפחה מתה אפי' עור שלה אסור בהנאה אולם י"ל דמה"ת שפיר שרי בהנאה ורק מדרבנן אסור דכמו דבעור ישראל מת כתבו תוס' זבחים (ד' ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה דמותר בהנאה מה"ת ואסור מדרבנן מכח הגזיר' ד דשמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין עש"ה א"כ י"ל דה"ה בעבד ושפחה אסרו כל הגוף עם העור בהנאה מכח זה ואם שבעבד לא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' דהא אינו מצווה בכיבוד אביו שהרי אינו מתייחס אחריו כלל עכ"ז שייך גזירה דשמא יעשה עורות אמו שטוחין כיון דבכבוד אמו מצווה שהרי מתייחס אחרי' דוולד שפחה כמותה וא"כ כיון דשייך זאת הגזירה אטו בן השפחה שפיר אסרו שפחה מתה לכל העולם כמו שאסרו עור ישראל מת לכל העולם מכח הגזירה דשמא יעשנו הבן שטוחין וא"כ שפיר אמרו שם בכתובות דבשפחה מתה ליכא שיור כיון שאסורה בהנאה מדרבנן ואכתי אין ראי' מזה שאיסור הנאה שלה מה"ת וע"כ התוס' דב"ק הנ"ל דקאי אקרא דוהמת יהי' לו שפיר כתבו דאיצטריך למעט עבד ואפי' לענין איסור הדרבנן ג"כ אין ראי' מגמ' כתובות הנ"ל רק ששפחה מתה אסורה מדרבנן אבל עבד מת יוכל להיות דמותר בהנאה אפי' מדרבנן כיון דשם בכתובות בשפחה איירי וא"כ יש לחלק ולומר דבעבד דלא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' כ"א עורות אמו וכנ"ל וע"כ גם מדרבנן אין לאסור רק שפחה אבל לא עבד וכנ"ל:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה