אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-ו › כלל כד

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ו · כלל כד

כלל כג

אונס. יש להסתפק הא דקיי"ל אונס רחמנא פטרי' אם הוא רק לענין פטור האדם דאין על האדם שום עונש אבל עצם המעשה עבירה היא א"ד גם עצם המעשה אין חשובה עבירה כל שהיתה באונס ולא הי' שם מרי ופשע מצד העושה [ולא דמי לשוגג דכל שוגג יש בו קצת פשיעה וכנודע ומש"ה מחויב חטאת כדי לכפר על הפשיעה] ויש נפקותא בזה לענין מהב"ע היכא דהמצוה באה ע"י עבירת אונס דאי נימא דהמעשה בעצמותה עבירה שפיר ה"ל מהב"ע ואי נימא דהמעשה בעצמותה נמי לאו עבירה היא לא חשיב מהב"ע וכמובן ועוד יש נפקותא בזה לענין נר שהודלק בשבת ע"י אונס אי מותר לברך עליו במוצאי שבת ע' ברכות (ד' נ"ג ע"א) דנר שהודלק אסור לברך עליו במוצ"ש מפאת נעבדה בו עבירה ואי נימא דבאונס המעשה בעצמותה אינה נחשבת עבירה א"כ שפיר שרי לברך עליו במוצ"ש וכמובן [וע' אתוון דאורייתא כלל י"ג נסתפקתי בכעין זה לענין חיוב עשה היכא דאנוס מלקיים עשה מי אמרי' דמחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו א"ד כל שאין יכול לקיים חיובו מיפטר לגמרי ואין עליו חיוב כלל וע' לקמן כלל כ"ו ואולם הספק שלנו פה לענין מעשה עבירה אין לפשטו מהך דהתם דאפי' את"ל דאונס בעשה עושה פטור גמור עכ"ז אין ראי' מזה לשיוחשב עצם המעשה במעשה עבירה מעשה היתר ולא מעשה איסור וכמובן דרק לענין האדם שפיר פטרינן לי' לגמרי ואפי' מחיוב קיום העשה דאין האדם מחויב לעשות רק את אשר ביכולתו ואשר איננו ביכולתו איננו מחויב כלל משא"כ לענין עצם המעשה כאשר יש שם מעשה בפועל שפיר י"ל דחשובה עצם המעשה עבירה ואעפ"י שאין על האדם שום אשמה בעבירה זאת וכמובן]:

והנה לכאורה נראה דספק זה הוא פלוגתא דרב ושמואל בב"ק (דף מ' ע"ב) דאהא דתנן שם (דף ל"ט ע"א) במשנה שור האיצטדין (המיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך) אינו חייב מיתה (אם נגח את האדם והרגו) שנא' כי יגח ולא שיגיחוהו איתא בגמ' שם איבעי' להו מהו לגבי מזבח (שור האיצטדין שהרג את הנפש מהו לגבי מזבח) רב אמר כשר ושמואל אמר פסול רב אמר כשר אנוס הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דבהא מילתא פליגי דרב ס"ל דבאונס המעשה בעצמותה לא חשיבא עבירה ומש"ה כיון דאנוס הוא לא חשיב לי' נעבדה בו עבירה כלל ושמואל ס"ל דנהי דאנוס הוא עכ"ז המעשה בעצמותה מיהת שפיר עבירה היא וע"כ שפיר פסל לי' מפאת נעבדה בו עבירה וכמובן וא"כ כיון דקיי"ל התם כוותי' דרב א"כ מוכח לכאורה דבאונס המעשה גופה לאו עבירה היא וכמובן:

ואולם מלישנא דגמ' דאמר ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה מוכח קצת דזהו דבר פשוט דהמעשה בעצמותה נחשבת עבירה וגם רב אין חולק בזה אלא דרב ס"ל דכיון דהשור הי' אנוס בעבירה זאת ע"כ אין השור נפגם על ידה ואין נפסל לקרבן ושמואל ס"ל דסוף סוף כיון דנעבד בו עבירה הוא נפגם ע"י עבירה הנעשית בו ואעפ"י שהוא הי' אנוס בדבר ושפיר מיפסל לקרבן וביתר הסברה י"ל דפליגי במה שדנתי בו בכלל נ"ה אי שייך ענין חטא בבע"ח עש"ה דהבאתי רמב"ן בפי' עה"ת בראשית (פ' ח' פסוק ה') דשור הנוגח דחייב מיתה י"ל דהוא מפאת עונש אל השור שנענש על חטאו וגזה"כ הוא עש"ה וע"כ י"ל דרב ושמואל הנ"ל נמי בהאי מילתא קמיפלגי דרב ס"ל דשייך חטא בבע"ח והא דנוגח מיפסל לקרבן הוא מפאת דע"י חטא שחטא הוא נפגם ונפסל לקרבן וע"כ באונס דאין על השור שום חטא ואשמה וע"כ נהי דעצם המעשה עבירה היא עכ"ז כיון שהשור אין לו חטא ופשע בעבירה של עצם המעשה לכן שפיר אין בו פגם ואין נפסל עי"כ ושמואל ס"ל דבלא"ה לא שייך ענין חטא בבע"ח וא"כ גם בנוגח ברצון א"א לומר דיש בו פגם מפאת החטא שחטא השור ורק מפאת שנעשה בו דבר הבלתי ראוי והוא הריגת אדם לכן חל עליו פגם ואע"ג דהוא עצמו אין עליו חטא דלא שייך חטא בבע"ח וא"כ ממילא אין חילוק בין אינו אנוס לאנוס דבאנוס נמי הרי סוף סוף עצם המעשה עבירה ודבר הבלתי ראוי ושפיר חל עליו פגם ע"י שנעשה בו דבר הבלתי ראוי כמו בנוגח ברצון וכמובן [ואולם מלשון המשנה זבחים (דף ע' ע"ב) ועוד בכמה דוכתי דשור שנעבדה בו עבירה פסול למזבח מוכח לכאורה דלרב באנוס גם עצם המעשה לא חשיבא עבירה דאל"כ הרי נעבדה בו עבירה והרי הוא שפיר בכלל שור שנעבדה בו עבירה שהמשנה פוסלתו מע"ג המזבח ודוחק לומר דרב תנא הוא ופליג דכל כי האי גוונא דרך הגמ' לפרש וגם הוא לשון הרגיל במשנה ותוספתא לקרות לשור נוגח נעבדה בו עבירה ורחוק הוא לומר דפליג רב אהאי ובאתי רק להעיר):

וע"ע יבמות (ד' צ"א ע"א) דאהא דס"ל לר"ש שם במשנה דאשה שהלך בעלה למדה"י וניסת שלא ברשות (ב"ד היינו בעד אחד אלא ניסת בב' עדים דאין צריכה היתר ב"ד) ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו א"ר הונא אמר רב שם בגמ' דהכי הילכתא ואמר עלה רב ששת הלכה מכלל דפליגי מאי ה"ל למיעבד מיאנס אנסה כו' ומבואר דבניסת בב' עדים חשיבא אנוסה ואעפ"כ מפורש שם (ד' צ"ג ע"ב) בגמ' דגם בניסת בב' עדים הוולד ממזר אם נודע אח"כ שבעלה חי ומוכח לכאורה להדיא דבאונס נמי המעשה גופא מיהת עבירה היא דאי המעשה גופא נמי לאו עבירה היא אמאי הוולד ממזר הרי חשיב נולד מביאת היתר וכמובן [ואולם גם זה אינו ברור אם הנולד מביאת אשת איש דחשיב ממזר הוא מפאת האיסור שיש בהמעשה או הוא מפאת עצם המעשה דכך גזרה תורה דכל הנולד מביאה זאת הוא ממזר וע' תוס' יבמות (ד' ט"ז ע"ב) ד"ה קסבר בסה"ד דלתירוצם הראשון עכו"ם הבא על בת ישראל הוי הוולד ממזר (למ"ד הסובר כן) דאורייתא אע"ג דהביאה גופה מדאורייתא ביאת היתר היא והיינו משום דהיא ביאה שאין בה תפיסת קידושין דלא תפסי קידושין לעכו"ם עש"ה וע"כ גם למ"ד דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הוולד כשר הרי הוא רק מפאת דלא תפסי בה קידושין לא לדידי' ולא לאחריני ע' יבמות (ד' מ"ה ע"ב) אבל היכא דתפסי בה קידושין לאחריני הוי הוולד ממזר לכ"ע מפאת ביאה שאין בה תפיסת קידושין עש"ה וא"כ שפיר הוי הנולד מביאת אשת איש ממזר אע"ג דהיתה הביאה באונס ולא חשיבא ביאת עבירה דסוף סוף הרי לא היתה ביאה של תפיסת קידושין שהרי אין קידושין תופסין לו בה וע"כ שפיר הולד ממזר מפאת היותו וולד של ביאה שאין בה תפיסת קידושין ואעפ"י שהיא ביאת היתר דומי' דעכו"ם דהוי הולד ממזר ממנו מפאת המנע התפיסת קידושין ואף על פי שהביאה ביאת היתר מה"ת וכנ"ל וידובר בזה במ"א אי"ה ואכ"מ]:

וע"ע תוס' שבועות (דף י"ח ע"א) ד"ה אי דכתבו דידיעת אונס אין מחלקת לחטאות היינו אם בעל ב' ביאות שיש עליהן חיוב חטאת בשוגג ונודע לו בנתיים שבעל ביאה הראשונה אלא שסבור הי' להיות נחשב אנוס עלי' אזי אין הידיעה הזאת מחלקת וחשיב העלם אחד עש"ה וי"ל ג"כ דזה תלוי בהנ"ל אי עבירת אונס נחשבת מיהת עביר' בעצם או לא דאי חשיב עביר' בעצם א"כ הא ה"ל עכ"פ ידיעת עביר' בנתיים ושפיר י"ל שתחלק ואעפ"י שהוא פטור על עביר' זאת מחטאת דאונס הא מיפטר מחטאת וא"כ הרי לא היתה שם ידיעה של חיוב חטאת עכ"ז ידיעת עביר' מיהת עכ"פ הרי היתה ושפיר י"ל שמחלקת ולא חשיב העלם אחד [עש"ה בתוס' שבועות וע' שבת (דף ק"ה ע"א) דלרבנן יש ידיעה לח"ש ואע"ג דאין על ח"ש חיוב חטאת ועל כרחך דכיון דח"ש אסור מה"ת והוא חלק מעבירת השיעור דכל שהשיעור אסור אזי הח"ש הוא קצת עבירה וחלק איסורו של השיעור לר"י וא"כ ה"ל ידיעת חלק החטא ולכן חשובה ידיעה לחלק ואע"ג דחיוב קרבן הא ליכא אחלק חטא דח"ש גם לר"י ואולם לר"ל דח"ש מותר מה"ת הא ליכא בח"ש גם ידיעת חלק חטא ועש"ה בשבת (דף ק"ה ע"א) בתוד"ה (ר' גמליאל) ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ] משא"כ אם גם המעשה בעצמותה חשיבא מעשה היתר באונס א"כ ידיעת אונס הא לא הוי ידיעה כלל שהרי לא נתוודע לו כלל שנעשית עביר' כיון דבאונס אין המעשה עבירה כלל וכמובן ובאתי רק להעיר:

ודע דהא דאונס רחמנא פטרי' נלענ"ד די"ל ענינו דמעשה אשר אדם עושה מפאת אונס אין המעשה מתייחס לו כלל וחשיב כאילו נעשה מאליו ואיננו הוא העושה את המעשה וראי' לזה מהך דב"ק הנזכר למעלה דאמר דשור האיצטדין פטור משום דכתי' כי יגח ולא שיגיחוהו הרי דכל שהשור נוגח באונס (דשור האיצטדין הא מיקרי אונס בש"ס ב"ק הנ"ל וכנ"ל) לא קרינן בי' כי יגח והיינו משום דאין השור הוא הנחשב לנוגח ונחשבת הנגיחה רק כאילו נעשית מאלי' ע"י הדבר המכריח את השור לנגוח אבל אינה מתייחסת אל השור ואין השור נחשב נוגח וע"ע בש"ס יבמות (דף ק"ו ע"ב) אמר רבא אכלה (היבמה) תומא ורקתה אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום (לענין רקיקה דחליצה) מ"ט וירקה מעצמה בעי' וליכא עכ"ל הגמ' והכוונה ג"כ כנ"ל דכשאין הרוק מעצמה רק ע"י דבר אחר המכריח והגורם את הרוק והוא התומא והגרגישתא שאכלה אזי לא קרינן בה וירקה ואין מעשה הרקיקה הזאת מתייחס לה עד שיתכן לומר עלי' וירקה וא"כ ה"נ בכל מעשה אונס שאין המעשה נעשית מעצמו של אדם רק ע"י האונס המכריחו אזי אין המעשה מתייחסת לו וכמובן וכי היכי דאמרי' בהך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ה"נ אמרי' בכל מעשה שהוזכרה בתורה ועשה מעצמו בעי' ולא ע"י אונס המכריח אותו על המעשה וכמובן [וע"ע דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' בש"ס ב"מ (דף ל"ו ע"א) א"ר אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עלי' משום שבועת ביטוי שנא' נפש כי תשבע לבטא בשפתים כי תשבע מעצמה כו' והי' נראה לומר דהכוונה ג"כ כהך דיבמות דכיון דנשבע על כרחו ע"י ב"ד המכריחים אותו על כך לא קרינן בי' כי תשבע דתשבע משמע מעצמו כי הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' ואולם בשבועות (דף מ"ט ע"ב) הובא ג"כ הך מימרא דרב אמי ואמר שם בגמ' דרב אמי תיבת כי קדייק דמשמעו אי וכדר"ל כי משמש בד' לשונות אי דילמא כו' והכוונה אם ישבע מרצונו משא"כ ע"י ב"ד לא קרינן בי' אם ישבע שהרי הוא מוכרח לישבע על כרחו ע"ש ונראה דגם בהך דב"מ הכוונה כן ואע"ג דבהך דב"מ לא הובא הך דר"ל י"ל דהש"ס קיצר כאן לפי שאין זה מקומו כאן דעיקר מקומו דמימרא דר' אמי הנ"ל הוא בשבועות שם ולכן סמיך הש"ס בב"מ אהך דשבועות הנ"ל ומייתי בב"מ רק בקצרה כי תשבע מעצמה והכוונה ג"כ על תיבת כי ולא על תיבת תשבע לבד דתיבת תשבע גופי' דייק מעצמה וכמו שרציתי לומר תחלה ולפי"ז גם הך דב"ק דדרשי' כי יגח ולא שיגיחוהו י"ל ג"כ דהדרשא מתיבת כי דהכוונה אם יגח מעצמו ואי בעי לא נגח ולא שיגח בעל כרחו ע"י אנשים המכריחים אותו וזהו ולא שיגיחוהו והוא ממש דוגמת הך דרב אמי דדייקי' כי תשבע מעצמה ולא שתשבע על כרחה ע"י ב"ד המכריחים אותה ואולם לפי"ז הרי תוקשה מתני' דב"ק הנ"ל ארב ור"א ור' ירמי' דפליגי ארב אמי הנ"ל בשבועות ובב"מ שם ובאתי רק להעיר. והנה גם זה צריך הסברה דמדוע צריכין באמת בהך דשבועות וב"מ לדרשא דתיבת כי ולא אמרי' דתיבת תשבע גופי' משמע מעצמה כמו דאמרי' בהך דיבמות דתיבת וירקה משמע מעצמה ואע"ג דלא כתי' שם תיבת כי ובאתי רק להעיר. וע"ע ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד לקחתי (דכתיב במש"ר) פרט לשומרת יבם (לקחתי משמע דהוא לקחה מעצמו ופרט לשומרת יבם דמן שמים הקנו לו, פני משה) הרי דכשמוכרח ליקח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי דלקחתי משמע מעצמו וכפי' הפ"מ והוא ג"כ דוגמת הך דיבמות וירקה מעצמה בעי' וע"ש בירושלמי דאמר לא סוף דבר כמשנה הראשונה שמצות יבום קודמת למצות חליצה אלא אפי' כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת (לא תימא דדין זה הוא רק למשנה ראשונה דמצות ייבום קודמת ומוטל עליו לייבם דייקא מפאת המצוה אלא אפי' למשנה אחרונה דחליצה קודמת והי' בידו לחלוץ אפ"ה לא מיקרי לקחתי דהא עכ"פ זיקתה רמיא עלי', פני משה) וזה מתאים עם מה שכתבתי בלקח טוב כלל י"א דייבום חשיב מצוה מוכרחת וחובה אע"ג דאי בעי חליץ כיון דאינו יכול להפטר מלעשות אחד משניהם או ייבום או חליצה וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר אשר הוא חוב עליו וע' שושנת העמקים כלל כ' נסתפק אי עשה שאינה מעכבת נמי דוחה ל"ת ומייתי ראי' מיבמות (ד' כ') דעשה דייבום דוחה ל"ת ואע"ג דאי בעי חליץ ע"ש ולפי הנ"ל לא חשיב ייבום עשה שאינה מעכבת דכיון דאחד משניהם מעכב דמוכרח או לייבם או לחלוץ וע"כ מה שעושה הוא הוא הדבר המעכב ודו"ק ואמנם בירושלמי כתובות הנ"ל י"ל עוד הפי' לקחתי פרט לשומרת יבם דליקוחין דאחיו הוא וכה"ג איתא ביבמות (דף ס"ז ע"ב) קנין כספו א"ר והאי קנין דאחיו הוא ואולם פי' הפני משה הנ"ל דכיון דמוכרח מפאת המצוה לא מיקרי לקחתי מכוון יותר בהא דאמר בירושלמי לא סוף דבר כמשנה ראשונה שמצות ייבום קודמת כו' וע"ע ירושלמי יבמות פ"א ה"א מאן יבמי לא שמיאנו שמים וי"ל ג"כ דכיון דמוכרח למאן מפאת האיסור אין המיאון מתייחס לו ולא מיקרי מאן יבמי ובאתי רק להעיר]:

וע"ע בספר גור ארי' עה"ת ראה פרשה ט"ו פסוק י"ב עה"כ כי ימכר לך אחיך העברי דפירש"י במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר וכ' הג"א וז"ל והקשה הרא"ם דהא כי ימוך אחיך ונמכר לך דהוא ג"כ לשון נפעל כמו ימכר ואפ"ה דרשי' ליה דהוא ע"י עצמו וא"כ בזה נמי נאמר דהוא ע"י עצמו ויראה דלא קשיא דכיון דכתיב כי ימוך אחיך ונמכר לך שפיר מצי למיכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו כי ימוך והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות ושייך לשון נמכר אע"ג דהוא מכר עצמו כיון דאינו עושה מדעתו רק שהעניות הביאו לזה שייך בי' שפיר נמכר ל' נפעל כאילו ע"י אחרים נמכר אבל כאן דלא כתיב כי ימוך רק כי ימכר איירי בודאי ע"י ב"ד כו' עכ"ל ז"ל הנה שגם פה מבוארת סברא הנ"ל דמעשה אשר אדם עושה ע"י אונס המכריחו לכך אין המעשה מתייחסת לו ולכן זה המוכר עצמו ע"י אונס העניות המכריחו על כך אין מעשה המכירה מתייחסת לו ואין נחשב שהוא מכר את עצמו רק שהוא נמכר ע"י דבר אחר כאילו אחר מכר אותו ולא הוא מכר את עצמו ולכן קראתו תורה נמכר בל' נפעל ולא שהוא פעל מעשה המכירה:

וע"ע ברא"ם כה"ת בא פרשה י"ב פסוק ט"ו ד"ה כשהיא בנפשה ובדעת' פרט לאנוס וז"ל פרט לאנוס שאז אין נפש האוכל נקראת היא המורה על מהותה אלא דבר אחר הוא הפועל והוא האונס או השגגה ההוים בה כו' עכ"ל וע' ספרי תצא עה"כ ואם בשדה ימצא האיש וגו' והחזיק בה האיש ושכב עמה וז"ל פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי ר' יהודה עכ"ל ונראה הכוונה דבא למעוטי את המחזיק דפטור ממיתה וק' דמאי איצטריך קרא למעוטי מחזיק ומאי ה"א דיתחייב והרי רק על הביאה הוא דחייב קרא והמחזיק הרי איננו בועל ואולם לפי הנ"ל י"ל דכיון דבמעשה אונס אין המעשה מתייחסת אל האדם רק אל האונס ודבר המכריחו אל המעשה ע"כ ה"נ ה"א דמעשה הביאה שמצד האשה הנבעלת מתייחסת אל המחזיק אותה ומכריחה ע"י החזקתו להבעל מבועלה וה"א דיתחייב מיתה כמו אמעשה ביאה ממש כיון דמעשה הביאה של האשה מתייחסת לו קמ"ל ואולם לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל כ"ד דבאיסורי ביאה אין האיסור במעשה הביאה רק הנאת הביאה הוא דהוי האיסור עש"ה בארוכה בראיות רבות א"כ לכאורה סרה סברא הנ"ל דההנאה ודאי א"א לייחס אל המחזיק כיון דסוף סוף לא הרגיש הנאה ורק המעשה הוא דאפשר לייחס לו כיון שהוא הי' המכריח על המעשה משא"כ הרגש ההנאה הרי סוף סוף לא הרגיש הנאה וא"א לייחס אליו ההנאה וכמובן והנה אם גם נאמר דבאיסורי ביאה המעשה היא האיסור לא ההנאה עכ"ז ג"כ תיקשי דהא האשה אין עושה מעשה כלל וקרקע עולם היא אלא דרחמנא אחשבה להנאה מעשה וכמבואר בתוס' ב"ק (דף ל"ב ע"א) ע"ש וא"כ אכתי איך אפשר לייחס כאן מעשה האשה אל המחזיק והמכריח הרי אין האשה עושה מעשה כלל והרגש הנאה שלה ודאי א"א לייחס לו וכאמור ויש לדחות ולומר דכיון דרחמנא אחשבה להנאה מעשה ונחשב שהאשה עושה מעשה שוב שפיר המעשה מתייחסת למחזיק במופשט מן ההנאה ודו"ק היטב:

ובגוף הדבר אם באיסורי ביאה המעשה הוא האיסור או ההנאה אכתי לא ברירא לי מילתא כל כך דכמדומה שהדבר במחלוקת הוא שנוי ויבואר במקומו אי"ה:

והנה אם נאמר כסברתנו זאת דפטור אונס הוא מפאת שאין המעשה מתייחסת אל האדם [ודוגמת זה כתבנו באתוון דאורייתא שם בטעם פטור דבר שאינו מתכוון עש"ה בארוכה] א"כ נראה דעצם המעשה שפיר עבירה היא אלא דהאדם הוא דפטור מפאת שאין המעשה מתייחסת לו ולא עשה הוא את העבירה הזאת אבל עצם המעשה אכתי שפיר עבירה היא דהא לענין עבירה דעצם המעשה לא בעי' כלל שתתייחס המעשה אל האדם דהא חזינן דכל מילי דאסרה תורה לעשות אפי' אם נעשה הדבר ההוא שלא ע"י אדם כלל ורק מאליו לגמרי נמי חשוב מעשה עבירה ונחשב שנעשית מעשה עבירה מאלי' וכדמוכח להדיא בחולין (ד' קי"ד ע"ב) דאמר התם דבב"ח אסור באכילה והנאה מפאת לא תאכל כל תועבה דהואיל ונעבדה בו עבירה בבישול חשוב תועבה וקאי עליה לאו דלא תאכל כל תועבה ע"ש והרי גם בב"ח שנתבשל מאליו אסור וע"כ דכיון דאסרה תורה בישול בב"ח לכן גם כשנתבשל בב"ח מאליו חשוב שנעשה עבירה מאליו ושפיר הוא תועבה וכמובן וע"ש במהר"ם שי"ף דנתקשה בזה ולענ"ד הוא פשוט וכנ"ל וכן מבואר להדיא בגור ארי' עה"ת פ' ראה והבאתיו בלקח טוב כלל ו' ד"ה עוד ע"ש וכבר כתבתי כן בקונטרס ע' פנים לתורה אות ט"ו והבאתי שם עוד ראיות לזה עש"ה:

והנה אם גם נאמר דדבר שאסרה תורה לאדם לעשות אזי לא מיחשיב עבירה אם נעשה מאליו עכ"ז יומצא דבלאוין שאין בהם עשיות מעשה כלאו דבל יראה וכדומה אזי בכה"ג שוב שפיר אין האונס מתיר את עצם הדבר כיון דלא בעי' שם מעשה אדם כלל והא דהאדם פטור גם שם באונס ע"כ רק גזה"כ הוא דפטרה כל אונסין מעונש אבל עצם הוית החמץ בביתו אכתי שפיר עבירה היא וכמובן וגם תסתלק הראיה אשר הבאנו למעלה מהך דיבמות (דף צ"ג ע"ב) דנישאת ע"פ ב' עדים נמי הוולד ממזר אע"ג דמיאנס אנסה דלפי דברינו אלה אכתי שפיר י"ל דעצם המעשה אינה עבירה היכא דהמעשה הוא האיסור כיון דבאונס אין שם מעשה אדם כלל דאין המעשה מתייחסת לו וכנ"ל משא"כ בביאה דאין המעשה האיסור כ"א הרגש הנאת הביאה הוא האיסור וכנ"ל ומה"ט מתעסק בעריות חייב מטעמא דשכן נהנה וכמו שהארכנו באתוון דאורייתא כלל כ"ד שם וע"כ לענין אונס נמי כיון דסוף סוף הרגישה הנאה דגם באונס נמי חשוב הרגש ההנאה הנאה וכמבואר בירושלמי סוטה פ"ד ה"ד [וע' ש"ע או"ח סימן ר"ד סעיף ח' בהג"ה וע"ש במגינים ואחרונים] וא"כ שוב שפיר הרי נעשית העבירה ושפיר הוולד ממזר והא דהאדם פטור מחטאת גם בביאה באונס צ"ל דגזה"כ הוא וכמבואר לימוד ע"ז בספרי תצא עה"כ ולנערה לא תעשה דבר ובאתי רק להעיר:

וע"ע ספרא פ' אחרי מות עה"כ והתודה עליו וז"ל אין לי אלא ודאיהם ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מניין ת"ל לכל עונות ובזית רענן ד"ה ואנסיהם כ' אפי' באה עבירה לידו אונס עכ"ל וא"כ מוכח לכאורה להדיא דעצם המעשה היא עבירה גם באונס מדצריך כפרה בשעיר המשתלח דאילו הי' עצם המעשה היתר איך שייך ביה הצרכת כפרה ועוד יותר מוכח מכאן דאונס נחשב גם אל האדם העושה קצת עון דאל"כ ג"כ לא שייך ביה הצרכת כפרה וכמובן אלא דעון העושה דאונס לא דמי לשוגג דעון שוגג דכרת ניתן להתכפר בחטאת ואילו עון אונס ניתן להתכפר בשעיר המשתלח וזהו כפרתו ולא הצריכה לו תורה כפרה אחרת ורק שעיר המשתלח הוא המכפר על אונסין וז"פ [ומ"ש בספרא הנ"ל ושגגותיהם קאי אשגגות לאוין ושאר שגגות שאין מתכפרין בחטאת עש"ה] ובאתי רק להעיר:

וע"ע ספרא פרשת צו דדריש הנפש ההוא דכתיב גבי פיגול וגבי אוכל קדשים בטומאת הגוף וז"ל ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה עכ"ל וע"ש בז"ר ד"ה ולא אנוס וז"ל ואע"ג דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ ה"א דחייב בידי שמים קמ"ל עכ"ל ומוכח ג"כ דבאונס אין המעשה בעצם היתר ואדרבה ה"א דיש גם אל האדם קצת עון וחיוב ביד"ש ואולם בזבחים (דף ק"ח ע"ב) דריש ג"כ ההוא דכתיב בשחוטי חוץ למעט אנוס שוגג ומוטעה וכתבו תוס' שם וז"ל ק"ק אנוס ל"ל קרא פשיטא דאונס רחמנא פטרי' ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר עכ"ל ואמנם הר"ש משאנ"ץ על הספרא שם פי' להדיא האי ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה וז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה עכ"ל וא"כ זהו אונס גמור ואעפ"כ צריך קרא לפטור מעונש וא"כ הוכחתנו במק"ע ואמנם יש לתמוה על הר"ש משאנ"ץ ז"ל דבספרא אחרי פרק ט' ברייתא ב' דאיתא שם האי דרשא דזבחים הנ"ל דדריש ההוא דשחוטי חוץ לא אנוס ולא שוגג כו' וכ' שם הר"ש משאנ"ץ וז"ל ההוא ולא אנוס משמע שבדעתו עומד לומר שמותר והיינו שלבו אונסו לא שאנסוהו עכו"ם דההיא פשיטא דפטור דאונס רחמנא פטרי' עכ"ל וצע"ג מדידי' אדידי' ז"ל דאהאי ההוא ולא אנוס דאכילת קדשים בטומאה פירש הוא עצמו ז"ל שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה וכנ"ל וצע"ג וע"ע בילקוט שלח רמז תשמ"ח בשם הספרי זוטא וז"ל בשגגה (דכתיב שם גבי עכו"ם) פרט לאונס עכ"ל ושם אין לפרש דקאי אאומר מותר דא"כ תיקשי ארבא דס"ל בסנהדרין (דף ס"ב ע"א) דאומר מותר חייב באמת בעכו"ם עש"ה וע"כ דקאי אאונס ממש וצע"ק על התוס' זבחים הנ"ל מספרי זוטא הנ"ל וע"ע בילקוט שלח שם רמז תשמ"ט דהביא ג"כ מן הספרי זוטא דדריש תיבת ההוא דכתיב שם גבי מגדף וז"ל ההיא ולא אנוסה ולא מוכרחת עכ"ל ומוכח קצת דהאי אנוסה אין הכוונה אונס ממש דא"כ היינו אנוסה היינו מוכרחת ואולם תיבת מוכרחת הא וודאי הוא אונס ממש שמוכרח על העשי' וא"כ עכ"פ מפורש דבעי' קרא לפטור גם כשהוא אנוס ומוכרח על העשי' [וקצ"ע דאיך משכחת אנוס במגדף הא מבואר בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) דמגדף ישנו בלב ופירש"י שאפי' מברך השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה כו' אינו מתחייב ע"ש וא"כ איך משכחת שיהי' אנוס ומוכרח על המחשבה שבלב וע' דוגמת זה יבמות (דף נ"ג ע"ב) אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת וצ"ל דהאי דרשא דספרי זוטא אתי' למ"ד דמגדף היינו עבודה זרה ובאתי רק להעיר]:

וע"ע מיעוט לפטור אונס בספרי פ' ראה עה"כ והנביא ההוא וז"ל ההוא ולא אנוס עכ"ל וגם שם דוחק קצת לומר דקאי אאומר מותר דנביא לא ידע שאסור להתנבא נבואת שקר ואחד מתנאי הנבואה הוא חכם וכמבואר בנדרים (דף ל"ח ע"א) וצ"ע:

וע"ע מיעוטים לפטור אונס בספרי שופטים עה"כ והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא (בעכו"ם הכתוב מדבר) ובספרי ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ההיא לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת [ודרש הספרי זוטא שהבאתי למעלה לפטור אונס דעכו"ם הוא מקרבן וכאן איירי במיתה] ועוד שם עה"כ ומת האיש ההוא (בזקן ממרא כתיב) ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ואין להאריך:

והנה מה שכתבתי למעלה דמעשה אונס מתייחס למכריח ע"ע מדרש שמואל פרשה ב' והוא ג"כ בב"ר פרשה ע' בשינוי לשון] כתיב וידר יעקב נדר לאמור א"ר יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה מהו לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן לפיכך כל מי שהוא נודר אינו תולה נדרו אלא בו א"ר אבוה כתיב אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב לאביר אברהם ויצחק אינו אומר כאן אלא לאביר יעקב כו' א"ר יודן אפי' מן אתרה לא חסירת כלום (פי' אפי' ממקום שנזכר נדר בבני ישראל עצמן בפירוש אינו חסר מלהביא ראי' משם שתולין הנדר ביעקב) וידור ישראל נדר (במדבר כ"א) וידרו ישראל אינו אומר אלא וידר ישראל ישראל סבא עכ"ל המדרש וק' דאיך שייך לומר על נדר שנדרו ישראל במדבר וידור ישראל ישראל סבא שישראל סבא נדר ואולם לפי דברינו הנ"ל דמעשה אונס מתייחס למכריח יש ליישב קצת דכיון דבמצותו של יעקב הוא שנדרו ישראל וכדרש הנ"ל וידור יעקב נדר לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרין כו' נמצא שיעקב במצותו הוא המכריחם על הנדר ולכן מתייחס הנדר ליעקב ונקרא שפיר נדר ישראל סבא וככל מעשה הכרח שמתייחס למכריח:

ודע דיש להסתפק בהא דאמרי' בכמה דוכתי דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם אם הוא רק בשגגת עבירה א"ד הוא גם לענין אונס שגם עבירת אונס אין באה על ידם ולכאורה נראה דתלוי בספק שלנו אי עבירת אונס בעצם לא חשוב עבירה או רק שהאדם פטור משא"כ עצם המעשה שפיר עבירה היא דאי נימא דעצם המעשה שפיר עביר' היא א"כ שוב גם עבירת אונס הרי הוא תקלה שהרי נעשתה עביר' על ידו והרי זה איפוא תקלה על ידו וכמובן ולפי"ז הנה לכאורה יש לפשוט עי"ז גוף הספק שלנו מש"ס מגילה (דף י"ג ע"א) וישנה ואת נערותי' וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי וברש"י ומתוך אונסה לא נענשה עכ"ל וא"כ מדאירע עבירת אונס לאסתר ע"כ דגם עצם המעשה לא הוי עביר' דאל"כ תיקשי השתא בהמתן כו' וכנ"ל וא"ל דאצל אסתר הרי הי' בלא"ה עבירת אונס בביאת אחשורוש ע' ש"ס מגילה שם (דף ט"ו ע"א) וע' תוס' כתובות (דף נ"א ע"ב) ד"ה אסורה דז"א דבביאה הרי קרקע עולם היתה וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) וא"כ הרי לא הי' שם מעשה מצדה כלל ואין שם ביאת תקלה ע"י מעשי' שהרי לא עשתה היא שום מעשה כלל רק אחשורוש הוא שעשה כל המעשה משא"כ באכילת קדלי כו' שעשתה מעשה אכילה אלא שהיתה אנוסה על המעשה א"כ אי נימא דמעשה אונס חשוב עבירה בעצם א"כ ה"ז שפיר ביאת תקלה וכמובן ואמנם לפי מה שכתבנו למעלה דמעשה אונס מתייחס למכריח י"ל דאפי' אם המעשה בעצם חשובה עבירה עכ"ז לא נחשב ביאת תקלה ע"י צדיקים כיון דאין המעשה מתייחס להם רק אל המכריחם ונחשב שבאה התקלה על ידי המכריח לא על ידם וכמובן ועי"ל דמהך דאסתר אין ראיה כיון דהי' הדבר להצלת ישראל וע"כ י"ל דאין חשוב תקלה וע"ע בתוס' שם במגילה (דף י"ג ע"א) ד"ה קדלי שכתבו וח"ו היא לא היתה אוכלת עכ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה סברתנו זאת דמעשה אונס אין המעשה מתייחסת אל העושה רק אל המכריח וכמו שהארכנו בזה העירני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י שכן מבואר בפי' הרדב"ז על הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ה"א שעמ"ש הרמב"ם שם וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפי' היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל עכ"ל וכ' ע"ז הרדב"ז בפירושו וז"ל אפי' היו כו' קשיא לי וכי אינו יכול לכוף את בניו הקטנים או לסגור עליהם את הדלת שלא יזרקו צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועת ביטוי כיון שיכול למנוע אותם ולא מנע דומי' דאוכל ולא אכל עכ"ל קושיתו וע"ז כ' שם בתי' הב' וז"ל א"נ כיון דליתי' ביזרוק שהרי אין בידו לכופו שיזרוק שאפי' יאנוס אותו עד שיזרוק הוא הוא הזורק ולא הבן וכיון דליתי' ביזרוק ליתי' בלא יזרוק עכ"ל ז"ל ומבואר להדיא כדברינו הנ"ל דאם יאנוס את הבן לזרוק לא יוחשב הבן זורק רק תתייחס מעשה הזריקה אל אביו המכריחו והוא הוא הזורק לא הבן ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר כי סברתנו מפורשת בדברי הרדב"ז אלה:

וע"ע בס' כה"ג בח"מ סי' קפ"ב דכ' דאע"ג דקיי"ל דאשלד"ע ע מ"מ אם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מיחייב שולחו ע"ש ולפי דרכנו הנה דברי הכה"ג מוסברים ביותר דכיון דבמעשה אונס בלא"ה יש סברא דהמעשה מתייחסת אל המאנס והמכריח ע"כ שליחות ע"י אונס אלים טפי משליחות דעלמא ומהני השליחות לומר דששא"כ ותתייחס המעשה למשלח [ע' לקח טוב כלל א'] גם בדבר עבירה דאין ללמדו מטביחה ומכירה או משחוטי חוץ דאשלד"ע דשאני הכא דיש גם צירוף סברא דמעשה אונס מתייחס למאנס וכמובן ובאתי רק להעיר:

והנה עלה בדעתי להביא עוד ראי' דאונס נחשב עבירה בעצם אעפ"י שהעושה פטור מעונש והוא מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' תפלה ה"א ו' דברים מונעין נשיאת כפים הלשון והמומין והעבירה כו' ושם ה"ג כ' העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אעפ"י שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנא' ידכם דמים מלאו כו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' לא יעלו כהני הבמות וגו' עכ"ל וא"כ מדכ' תחלה והעבירה כו' וקמפרש דהיינו כהן שעבד עכו"ם בין באונס כו' מוכח דגם אונס הוא עבירה בעצם וע"ש בכסף משנה שתמה דמנ"ל להרמב"ם הך דאונס ועמ"ש בזה בשו"ת לחם רב סי' ג' ואכ"מ]. ואולם עבודת עכו"ם הרי הוא ביהרג ואל יעבור וע"כ שפיר גם אונס הוא עבירה. אמנם עבירת האונס הרי הוא רק עבירת לאו דלא תחללו את שם קדשי ועשה דונקדשתי וגו' משא"כ לענין פסול נשיאת כפים ועבודה נראה דאין פוסל רק עבירת עבודת עכו"ם בעצם וע"כ דאונס נחשב עבירה בעצם וע"כ שפיר יש כאן עבירת עבודת עכו"ם אעפ"י שהעובד פטור מעונש דעכו"ם דחשוב רק עובר אלאו דלא תחללו ועשה הנ"ל. ואולם י"ל דלאו ועשה הנ"ל גופייהו חטא עכו"ם חשיבי לפסול מנשיאות כפים ומעבודה כיון דאביזריהו דעכו"ם הן מיהת וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) וגם אם נאמר דאונס דעכו"ם נחשב בעצם עבירת עכו"ם מ"מ עדיין אין ראי' מכאן אעלמא די"ל דעכו"ם לבד הוא דהוי העבודה עבירה בעצם אעפ"י שהעובד פטור אם עבר ותדע שהרי הוא באמת ביהרג ואל יעבור משא"כ שאר מצות שבתורה דהם ביעבור ואל יהרג י"ל דגם בעצם אין המעשה נחשבת חטא כלל ובאתי רק העיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה