בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ו · כלל כג
אונס. ע' תוס' שבת (דף ד' ע"א) ד"ה קודם דאהא דבעי התם המדביק פת בתנור (בשבת) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה (קודם שתאפה ויבוא לידי חיוב כו') או לא כתבו ז"ל וז"ל וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו כו' עש"ה דמבואר דאפי' אונס מחמת איסור דרבנן חשוב אונס וע"ע כתובות (דף ב' ע"א) אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס (משום תקנתא דרבנן דתקינו דבתולה נישאת ליום הרביעי) אינו מעלה לה מזונות כו' ואיבעי' לי' התם בלישנא בתרא חלה מהו התם (בהגיע זמן בא' בשבת) טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הא אניס א"ד התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן הכא לא כו' ומוכח דאונס מחמת איסור אפי' מחמת איסור דרבנן חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא כגון חולי וכדומה ואולם נראה דשם החילוק רק דבחולי וכדומה הרי המניעה מצדו ואף שאנוס בדבר מ"מ סוף סוף היא ראוי' להנשא והוא אינו ראוי לישא מפאת חליו ולכן יש לו להעלות לה מזונות משא"כ מחמת תקנת חכמים הרי אין המניעה מצדו כלל ומדוע יתחייב במזונות וז"פ:
ודע דבאיסור דאורייתא מצינו לכאורה סברא זאת דאונס מחמת איסור חשוב עוד יותר אונס מאונס דעלמא והוא בש"ס ב"מ (דף ק"ה ע"ב) במשנה המקבל שדה מחבירו (בכך וכך כורין לשנה) ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו' ובגמ' היכי דמי מכת מדינה א"ר יהודה כגון דאישדוף רובא דבאגא (רוב הבקעה ששדה זו בתוכה) כו' מיתיבי היתה שנת שדפון וירקון (גבי מוכר בזמן שהיובל נוהג דאינו מותר לו לגאול פחות מב' שנים תנן לה בערכין) או שביעית או שהיו שנים כשני אליהו (שלא ירדו גשמים) אינו עולה לו מן המנין קתני שדפון וירקון דומיא דשנים כשני אליהו מה שני אליהו דלא הוי תבואה כלל אף ה"נ דלא הוי תבואה כלל אבל היכא דאיכא תבואה (בדוכתא אחריתי אע"ג דהאי באגא אישתדוף) סלקא לי' ולא אמרי' מכת מדינה היא א"ר נחמן בר יצחק שאני התם דא"ק במספר שני תבואות ימכר לך שנים שיש בהן תבואה בעולם (אם יש תבואה בעולם בשום מקום בארץ תו שני תבואות מיקרי ושפיר עולין לו אע"ג דבאותו מקום שבו השדה הנמכרת לא הוי תבואה) א"ל רב אשי לרב כהנא אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוץ לארץ א"ל שביעית אפקעתא דמלכא היא עכ"ל הגמ' פי' דכיון דהמלך העליון ית' אסר לזרוע חשיב טפי אינו שנת תבואה מע"י אונס דשדפון וירקון ושפיר לא מיחשיב שנת תבואה אע"ג דאיכא תבואה במקום אחר ואע"ג דשדפון וירקון אינו מבטל שם שנת תבואה אם אינו בכל העולם ומבואר בזה איפוא דאונס דאיסור חשיב יותר אונס מאונס דעלמא ואולם יש לפרש גם דברי הש"ס ב"מ הנ"ל בסברא אחריתי וע"ש ברש"י דנראה ג"כ דכיוון לסברא אחרת לא לסברא דאיסור גרע מאונס דעלמא ובאתי רק להעיר וע"ע ירושלמי נזיר פ"ה ה"י דהאומר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר מאה יום והתחיל למנות נזירותו ובסוף הנזירות נולד הבן אזי אם נולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן על נזירותו אכתי לא שלמה לי' נזירותי' וכחדא נזירות אריכתא הויין ואם נטמא בימי בנו סותר גם לנזירות שלו וקאמר התם עלה הגע עצמך שנולד בלילה (איבעי' הוא נולד והבן בלילה דאחר השלמת נזירותו) הרי אינו ראוי להביא קרבן (ופשיט) ראוי הוא לילה הוא שגרמה הגע עצמך הרי שנולד בשבת הרי אינו ראוי להביא קרבן (איבעי' שני' הוא ופשיט) ראוי הוא שבת היא שגרמה עכ"ל הירושלמי ומוכח ג"כ דמניעת איסור חשיב עוד יותר מניעה מחסרון עצמותי מדבעי איבעי' דשבת אחרי שכבר פשט דלילה נחשבת ראוי וע"כ דיש סברא דשבת דמנוע מלהקריב מפאת האיסור שבת חשיב יותר אינו ראוי מלילה דבעצם אינו זמן הקרבה ואולם בכריתות (דף ז' ע"ב) במשנה מוכח איפכא דשבת חשיב יותר ראוי מלילה כיון שראוי לקרבנות ציבור וכוונת הירושלמי י"ל ג"כ דאינה מפאת דמניעת איסור חשיבא יותר מניעה מחסרון עצמותי רק הכוונה מפאת דלילה אין מחוסר זמן וכ"כ הפ"מ וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ב דהארכתי בזה אי ארי' דאיסורא מסלק השם זמן ועכ"פ ק' לומר דיסלק עוד יותר השם זמן ממה שבעצם אינו זמן ואם כי יש לי להסביר גם זה עכ"ז אין להאריך בזה יען גוף דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש עוד באופן אחר ופי' שכתבתי בחצאי העיגולים הוא פי' הפ"מ ואכ"מ להאריך בזה:
וע"ע תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר דכתבו דאסור לתת איסור הנאה לעכו"ם אפי' בחנם משום דהחזקת הטובה חשובה הנאה וע"ז כתבו אח"כ וז"ל והא דאמר בסוף אלו מציאות גבי אם היתה (הבהמה) טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בע"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפי' בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צער בע"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוון דשרי עכ"ל ומוכח דאי צער בע"ח דרבנן לא חשיב לא אפשר לגבי דאורייתא וזה לכאורה היפוך דבריהם בשבת הנ"ל דאונס דאיסור דרבנן חשיב אונס גם לענין דאורייתא ויש לחלק ובאתי רק להעיר:
וע"ע פסחים (ד' פ' ע"א) איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיהיו רוב טמאים ויעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן ציבור חלוק) כו' ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה כו' אמר ר' נחמן זילו ואמרו לי' לעולא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט (מי ישמע לנו לעקור אהלו ויתידותיו ולהשתלח לדרך רחוקה הילכך דרב עדיפא) והנה שם (דף צ' ע"ב) ס"ל לרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (אעפ"י שבידו לטבול) וקמפרש הש"ס טעמא דילמא פשע ולא טבל ופריך דא"כ מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה אמר רב (בהך דמחצה טמאין ומחצה טהורין) מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה כו', רש"י) עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו וק' שהרי מבואר ריש מי שהי' דפטור דדרך רחוקה איננו דווקא בדרך רחוקה רק גם שאר אונס דינו כדרך רחוקה ע"ש וא"כ מאי קושי' ארב דאי מדאורייתא חזי מאי מהני מה שמטמאין אחד מהן בשרץ והא שפיר מהני דכיון דחכמים אין מניחים לו לעשות פסח וא"כ איסור דרבנן הרי מיחשיב אונס גם לדין דאורייתא לתוס' שבת הנ"ל וא"כ הא ה"ל מדאורייתא כדרך רחוקה וא"כ הא דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ הנה הוא ממש כי הא דאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה אלא דאהא דעולא קשיא מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' כו' וכנ"ל וא"כ אהא דמטמאין אחד מהן בשרץ דלא שייך קושי' זו א"כ הא שפיר קאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ וצ"ע: