אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-ד › כלל י

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ד · כלל י

כלל ט

אדם. אבאר בעזה"י אי עובר מיקרי אדם:

א) ראשונה יש להעיר מש"ס סנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דדרשי' דב"נ נהרג על העוברין מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר עכ"ל הגמ' ומפורש לכאורה דעובר מיקרי אדם ואולם באמת אין ראי' מכאן מתרי טעמי חדא דכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ס"א ע"א) דאע"ג דעובדי כוכבים אין קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א נקראים וא"כ חזינן דהאדם כולל יותר מאדם וא"כ ה"נ בעובר י"ל דאע"ג דאיתי' בכלל האדם דכתי' בקרא דשופך דם האדם עכ"ז בכלל אדם בלא ה"א ליתי' ותו י"ל דשאני הך דשופך דם האדם באדם דכיון דכתי' האדם באדם א"כ המקרא מוכיח דקאי אעובר וכדרשת חכז"ל הנ"ל איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר וא"כ הוי כאילו פירש קרא תיבת עובר אבל היכא דכתי' אדם סתם שפיר י"ל דאין עובר בכלל השם אדם סתם [וע' כלל הקדום אות א' דכתבתי דוגמת זה לענין עבד דאין ראי' מקרא דאך כל חרם אשר יחרים איש לד' מכל אשר לו מאדם וגו' דעבד קרוי אדם דשאני הכא דקמפרש קרא מכל אשר לו ואין אדם הקנוי לאדם רק עבד אבל בכלל אדם סתם שפיר י"ל דליתי' ע"ש] ודו"ק והנה האי דרשא דסנהדרין הנ"ל הוא דרשת ר' ישמעאל שם ותנא דבי מנשה שם פליג עלי' דס"ל דכל מיתה האמורה לב"נ אינו אלא חנק ושדי לי' האי באדם אסיפא דקרא ודריש בי' הכי איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק (שאין דמו יוצא לחוץ) עכ"ל הגמ' שם וי"ל באמת דבהאי מילתא הוא דקמיפלגי אי עובר מיקרי אדם או לא דתנא דבי מנשה ס"ל דעובר לא מיקרי אדם ולכן לא מצי לפרושי קרא דשופך דם האדם באדם דקאי אעובר ולכן שדי לי' להאי באדם אסיפא דקרא ודריש איזהו ש"ד כו' ור' ישמעאל ס"ל דעובר מיקרי אדם ולכן דריש שפיר איזהו אדם שהוא באדם כו' ועי"ל דפלוגתתם הוא בסברת פלוגתא דתנאי בעלמא אי מקרא נדרש לפניו או לאחריו דר"י ס"ל דמקרא נדרש לפניו ולכן דריש תיבת באדם נמי דקאי אתיבת האדם דלפניו דהיינו אאדם שהוא באדם דהוא עובר וכנ"ל ותנא דבי מנשה ס"ל דמקרא נדרש לאחריו ולכן שדי לי' להאי באדם אסיפא דקרא וכמובן ולפי"ז ספק שלנו אי עובר מיקרי אדם או לא י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי בעלמא אי מקרא נדרש לפניו או לאחריו דלמ"ד דנדרש לפניו א"כ ס"ל נמי בהאי קרא דשופך דם האדם באדם כדרשת ר' ישמעאל הנ"ל איזהו אדם שהוא באדם כו' וא"כ יש ראי' מכאן דעובר קרוי אדם וכמו שכתבנו בתחלת דברינו ולמ"ד דמקרא נדרש לאחריו א"כ ס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל דהאי באדם קאי אסיפא דקרא ולית לי' דרשת ר' ישמעאל הנ"ל וא"כ אין ראי' מכאן היות עובר נקרא אדם וא"כ מסברא שפיר י"ל דאין עובר נקרא אדם דהא עובר נחשב דבר שלא בא לעולם וא"כ י"ל דאין חשוב להיות לו שם דם:

ואולם באמת מה שכתבנו למעלה דאין ראי' מכאן היות עובר נקרא אדם דשאני הכא דכתיב האדם באדם ודרשי' איזהו אדם שהוא באדם כו' והוי כאילו פירש קרא להדיא תיבת עובר ויש ראי' מכאן רק דעובר נקרא אדם שהוא באדם אבל בכלל אדם סתם שפיר י"ל דליתי' זה נלע"ד עיקר ואדרבה אחרי העיון יש ראי' מכאן דעובר לא מיקרי אדם דמדאיצטריך לי' לקרא למיכתב באמת שופך דם האדם באדם וגו' ומוכח דאילו הי' כתוב שופך דם האדם דמו ישפך ולא היה כתוב תיבת באדם אז לא היה עובר בכלל וא"כ מוכח להדיא איפכא דעובר ליתי' גם בכלל תיבת האדם וא"כ כ"ש דליתי' בכלל תיבת אדם דהא תיבת האדם כוללת יותר מתיבת אדם וכתוס' יבמות הנ"ל ואולם גם הראי' ההיפכיית הנ"ל יש לדחותה די"ל דמסברא שפיר אין עובר בכלל אדם כ"ז שלא מצאנו מקרא מפורש דקראתו תורה אדם וע"כ אילו הי' כתוב שופך דם האדם דמו ישפך שפיר לא הייתי אומר דקאי גם אעובר דמסברא אין עובר בכלל אדם ורק עתה דכתיב שופך דם האדם באדם ודרשי' איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר א"כ עתה הא חזינן דקראה תורה גם לעובר אדם [וזה אם נאמר כשיטת רש"י סנהדרין (ד' נ"ט ע"א) ד"ה האדם דאין חילוק בין תיבת האדם לתיבת אדם לענין עכו"ם וא"כ ה"ה לענין עובר י"ל דאין חילוק ואפי' לשיטת תוס' יבמות הנ"ל דיש חילוק בין אדם להאדם לענין עכו"ם עכ"ז יוכל להיות דלגבי עובר אין חילוק בזה כי התוס' לא פירשו שם טעם החילוק הזה ויוכל להיות דטעם החילוק הזה שייך רק בעכו"ם אבל לא בעובר כיון דלא פירשו טעמם מה הוא] וא"כ שפיר יש לימוד מכאן גם אלעלמא דעובר מיקרי אדם ומעתה כל היכא דכתיב אדם שפיר גם עובר בכלל וא"כ לכאורה אין ראי' מהך דסנהדרין לא לכאן ולא לכאן:

והנה בש"ס חולין (ד' ס"ט ע"א) פריך אהא דעובר של בהמה ניתר בשחיטת אמו מנלן ומשני דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בהמה בבהמה לרבות את הוולד (שדייא בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפי' ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו. רש"י) אלא מעתה (הואיל ועובר קרוי בהמה) ימירו בו (המביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים מעוברת ואמר הרי זו תמורת עובר של זו תהא תמורה דהא גבי תמורה בהמה כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה) אלמה תנן אין ממירין לא איברים בעוברין כו' ולא איברים ועוברים בשלימים כו' (אלמא דלאו בהמה מיקרו) אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הוולד (דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו לרבות את הוולד כלומר כל אשר תמצא בבהמה אכול) כו' ר' שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרת מעיקרא (דעובר איקרי בהמה) ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר"ש היא (טעמא דאין ממירין לאו משום דעובר לא מיקרי בהמה אלא משום דר"ש היא) דמקיש תמורה למעשר (בהמה) מה מעשר אינו נוהג באיברין ועוברין (דבעי' אשר יעבור תחת השבט) אף תמורה אינה נוהגת באיברין ועוברין כו' עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו ומבואר דר' שימי בר אשי וסתמא דגמ' נחלקו בזה אי עובר של בהמה מיקרי בהמה או לא דסתמא דגמ' ס"ל דלא מיקרי בהמה ור' שימי בר אשי ס"ל דמיקרי בהמה [וע' רש"י עה"ת דברים י"ד פסוק ו' דציין על תיבת בבהמה משמע מה שנמצא בבהמה אכול עכ"ל ומוכח דס"ל כדרשת בהמה בבהמה הנ"ל וכר' שימי בר אשי וכן פי' הרא"ם שם עש"ה] ואם כן י"ל דה"ה דספק שלנו אי עובר של אדם מיקרי אדם או לא תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלר' שימי בר אשי דס"ל דעובר של בהמה מיקרי בהמה ה"ה דעובר של אדם מיקרי אדם ולסתמא דגמ' דס"ל דעובר של בהמה לא מיקרי בהמה ה"ה דעובר של אדם לא מיקרי אדם דהדברים דומים לכאורה וכמובן:

והנה יש לי ללמוד עוד מסוגי' דחולין הנ"ל דמה שהבאתי ראי' למעלה מש"ס סנהדרין (ד' נ"ז ע"ב) שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר והבאתי ראי' מזה דעובר מיקרי אדם ודחיתי הראי' מפאת די"ל דעובר רק אדם באדם מיקרי דמוכח לישנא בהדיא דקאי אעובר אבל אין ראי' מזה לשיהיה עובר בכלל אדם סתם היכא דלא כתיב אדם באדם רק אדם גרידא והנה מסוגי' דחולין הנ"ל יש לי ללמוד שאין הדחי' הזאת נכונה ושאין לחלק בהכי דאל"כ מאי פריך בסוגיא דחולין הנ"ל אדרשא דבהמה בבהמה לרבות את הוולד מהא דעובר לא מיקרי בהמה לענין תמורה הרי יש לחלק ג"כ ולומר דעובר רק בהמה סתמא לא מיקרי משא"כ בהמה בבהמה דהיינו בהמה שהוא בבהמה דהוא עובר שפיר מיקרי וה"ז דומה בדומה ממש להך דסנהדרין וא"ל דשאני הך דתמורה דכתיב ביה ג"כ ואם המר ימיר בהמה בבהמה וע"כ הש"ס שפיר פריך דאי איתא דבהמה בבהמה מפרשי' לי' אעובר דהוא בהמה בבהמה א"כ ה"נ בהך דתמורה דכתיב ביה נמי בהמה בבהמה ה"ל למיפרשי' גם אעובר והי' ראוי להיות גם עובר בכלל דז"א דרק בהך דוכל בהמה מפרסת פרסה דכתיב בקרא (דברים י"ד) וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו דתיבת בבהמה דסיפא מיותרת וכמובן ע"כ שפיר אית לן למידרש דתיבת בבהמה אתיא לאורויי למישדי לבהמה דרישא דקרא אהך תיבת בבהמה דסיפי' וה"ק בהמה בבהמה היינו בהמה שהוא בבהמה דהיינו עובר אותה תאכלו משא"כ בהך דתמורה דתיבת בבהמה אינה מיותרת דהא הכי ה"ל לפשטא דקרא למיכתב בהכרח ואם המר ימיר בהמה בבהמה דהיינו שימיר בהמת חולין בבהמת קדשים א"כ מנ"ל למישדי תיבת בהמה אתיבת בבהמה ולומר דקאי אעובר הרי תיבת בהמה דכאן מופסקת בכוונת הכתוב ועניינה כאן כמו בעלמא היכא דכתיב בהמה לחוד ואי איתא דעובר ליתי' בכלל תיבת בהמה גרידא א"כ שפיר ה"נ ליתי' בכלל תיבת בהמה דמקרא זה וכמובן ועל כרחך דלית לן לחלק בהכי ורק כיון דחזינן דקרי קרא לעובר בהמה בבהמה שפיר יש ללמוד ממנו דעובר מיקרי בהמה ושהוא גם בכלל תיבות בהמה גרידי דכתיבי בקראי והכי מוכח להדיא לישנא דרש"י ז"ל בפירושו לסוגי' דחולין הנ"ל [הן הן הדברים הכתובים למעלה בחצאי עיגול בפירוש הסוגי' דחולין הנ"ל] דלא כ' כלל דמשאו ומתנו של הגמ' הוא אי עובר מיקרי בהמה בבהמה רק אי עובר מיקרי בהמה או לא וע"כ דמהך דבהמה בבהמה דמפרשי' לי' אעובר שפיר יש ללמוד דמיקרי נמי בהמה גרידא וא"כ ה"ה דמהך דאדם באדם יש ללמוד דעובר מיקרי נמי אדם גרידא וז"פ:

והנה יש להעיר עוד בענין זה מש"ס ב"ק (ד' ס"ה ע"ב) גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב כו' מתקיף לה ר' זירא ונקנינהו בשינוי השם אמר רבא שור בן יומו קרוי שור כו' דכתיב שור או כשב או עז כי יולד כו' עכ"ל הגמ' ומוכח דרק שור בן יומו ומשעה שנולד הוא דקרוי שור אבל עובר לא מיקרי שור וא"כ יש כדמות ראי' מזה דגם עובר דאדם לא מיקרי אדם:

והנה הך סוגי' דב"ק לכאורה סותרת לסברא דר' שימי בר אשי דחולין הנ"ל דס"ל דעובר דבהמה מיקרי בהמה ואילו בסוגי' דב"ק הנ"ל לכ"ע ס"ל דעובר לא מיקרי שור ור' זירא היתה סברתו דאפי' משנולד נמי לא מיקרי שור רק משעה שהגדיל הוא דקרוי שור ורבא אמר ג"כ רק דשור בן יומו קרוי שור מקרא דשור וגו' כי יולד אבל עובר לכ"ע לא מיקרי שור ואולם יש חילוק פשוט בין שם שור לשם בהמה דבהמה הוא שם כללי הכולל כל מיני בהמות ואילו שור הוא שם פרטיי למין השור בפרט וא"כ שפיר יוכל עובר להיות בשם הכללי בהמה אעפ"י שאינו בשם הפרטיי שור וכמובן לאשר לו חיך לטעום טוב טעם הלשון ואולם לענין הספק שלנו אי עובר מיקרי אדם שפיר יש ראי' מהך דב"ק דהא אדם נמי הוא רק שם מין פרטיי ואינו כולל תחתיו מינים רבים רק מין אחד דאדם כשם שור המוסב על מין אחד דשור וא"כ כי היכי דעובר דשור לא מיקרי שור ה"נ לכאורה ראוי לומר דעובר דאדם לא מיקרי אדם:

והנה בהשוואת סברא דר' שימי בר אשי הנ"ל להך דב"ק י"ל עוד דעובר נהי דלא מיקרי שור עכ"ז מיקרי עגל דכמו שהיתה סברת ר' זירא דגם משנולד קודם שהגדיל אין קרוי שור וקרוי עגל ה"נ בעובר שפיר יוכל להיות כן דאע"ג דאין קרוי שור עכ"ז עגל שפיר מיקרי בין לרבא ובין לר' זירא אלא דר' זירא הי' סבור דגם משנולד אכתי קרוי עגל עד שהגדיל ורבא חדית לי' דשור בן יומו קרוי שור אבל שם עגל שפיר יש לו לעובר אליבא דתרוייהו וא"כ שפיר מתאים זה עם סברת ר' שימי בר אשי הנ"ל דעובר קרוי בהמה דכיון דמיקרי עגל דהוא שם פרטיי א"כ ממילא ישנו נמי בשם בהמה דהוא שם כללי לכל מיני בהמות וגם עגלים בכלל:

ואולם לענין הספק שלנו אי עובר מיקרי אדם אכתי שפיר יש ראי' מהך דב"ק דכיון דעכ"פ חזינן התם דשור משעה שנולד קרוי שור ומקמי הכי לית לי' שם שור (רק שם אחר עגל) וא"כ חזינן איפוא דאותו השם אשר אל הדבר משעת הלידה אין לו עדיין לפני הלידה וא"כ ה"נ בשם אדם אשר ישנו לאדם אחרי לידתו שפיר אית לן למימר דלית לי' שם זה לפני לידתו וכמובן:

ב) והנה יש להביא ראי' פשוטה לכאורה להיפוך דעובר מיקרי אדם ממשנה נדה (דף כ"ו ע"א) שליא בבית הבית טמא לא שהשליא וולד אלא שאין שליא בלא וולד ר' שמעון אומר נימוק הוולד עד שלא יצא (נימוק ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, רש"י) עכ"ל המשנה וא"כ מוכח לכאורה להדיא דעובר מיקרי אדם דהא גם לר"ש הי' מטמא באהל לולי טעמא דנימוק ונתבטל ברוב וא"כ הרי ר"ש הוא האומר ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם אין מטמאים באהל מטעמא דאין קרוים אדם וא"כ מדעובר מטמא באהל על כרחך דמיקרי אדם ותו דזה וודאי דגם לרשב"ג דפליג אהך דר"ש דיבמות וס"ל דעכו"ם מטמאים באהל ע' כלל (ח' אות א') עכ"ז וודאי דמודה גם הוא דרק מי שנקרא אדם מטמא באהל דהא קרא כתיב אדם כי ימות באהל ומאי דפליג על ר"ש בדין עכו"ם צ"ל דס"ל דגם עכו"ם קרויין אדם ובזה הוא דפליג אר"ש וא"כ מהך דס"ל לרבנן דר"ש דנדה הנ"ל דאשה שהפילה שליא מטמא באהל שפיר יש ראי' גם מרבנן דעובר מיקרי אדם וכמובן ואין לדחות ולומר דלעולם עובר במעי אמו אינו נקרא אדם ורק השליא אחרי יציאתה לאויר העולם הוא שמקבל הוולד אשר בתוכו השם אדם דז"א דהא איירינן כאן בוולד מת וא"כ הרי כבר הבאתי בכלל (ז') דברי הגי' כריתות (דף ו' ע"ב) דמת אינו נקרא אדם והא דכתיב אדם כי ימות באהל הכוונה בהכרח דמי שהוא אדם בחייו אזי אם ימות יטמא באהל אחרי מיתתו וא"כ אי נימא דעובר במעי אמו אינו נקרא אדם א"כ עובר שיצא מת הרי לא הי' לו מעולם שם אדם ושפיר ראוי שלא יטמא באהל ועל כרחך דגם עובר במעי אמו נקרא אדם וכמובן ואולם לפי מה שצידדתי בכלל (הנ"ל) דסברת הגמ' דכריתות הנ"ל דמת לא מיקרי אדם אינה מוסכמת רק במחלוקת היא שנוי' א"כ אי נימא דמת מיקרי אדם שוב שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דנהי דעובר במעי אמו לא מיקרי אדם עכ"ז ביציאתו לאויר העולם הוא מקבל את השם אדם ואפי' אם הוא יוצא מת וכמובן ואולם הלא כלל בידינו דכל מאי דאפשר למעוטי בפלוגתא ממעטינן וע"כ אף אם נאמר דהא דאדם מת אי קרוי אדם במחלוקת הוא שנוי עכ"ז ראוי לומר דזהו רק במי שמת אחרי לידתו דכבר הי' לו שם אדם מחיים ובזה הוא דפליגי אם המיתה מפקעת השם אדם או לא דמ"ס דכיון דכבר הי' לו השם אדם מחיים תו לא פקע ע"י המיתה ומ"ס דמיתה שפיר מפקעת השם אדם אעפ"י שהי' לו כבר השם הזה בהיותו בחיים משא"כ עובר היוצא מת לאויר העולם אי נימא דעובר לא מיקרי אדם וא"כ לא הי' לו השם אדם עדיין מעולם ראוי לומר דלכ"ע אין מת חשוב לקבל שם אדם ואין מקבל את השם אדם ביציאתו מת לאויר העולם וכמובן ואולם דבר זה אי יש לחלק בין הפקעת שם ישן לחלות שם חדש לשנוכל לומר דאע"ג דאין חל על המת שם אדם עכ"ז שם אדם אשר היה לו מחיים תו לא פקע הארכנו בו בספרנו אתוון דאורייתא כלל (ט') עש"ה שהבאתי שם כמה מחלוקת תנאים ואמוראים בזה ובאתי רק להעיר:

והנה ביבמות (דף ס"א ע"א) איתא תני' וכן הי' רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאים באהל שנא' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוין אדם כו' מיתיבי כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (במדין כתיב ומדבעי הזאת ג' וז' אלמא מיטמו) דילמא איקטיל חד מישראל כו' רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא עכ"ל הגמ' ומבואר דנחלקו בזה רבינא וסתמא דגמ' דסתמא דגמ' ס"ל דכי היכי דבעי' שם אדם לטומאת אהל ה"נ בעי' לי' לטומאת מגע ומשא [והטעם נראה דכיון דכתיב אדם כי ימות באהל בהתחלת פרשת טומאת מת לכן כל הני טומאות דכתיבי בתרי' ואפי' טומאת מגע נמי דכתיב שם בתר הכי וכל אשר יגע על פני השדה וגו' קאי רק אאדם המוזכר בתחלה ומי שאינו אדם אינו בכלל] ורבינא ס"ל דרק לטומאת אהל הוא דבעי' שם אדם אבל לא לטומאת מגע ומשא:

ומעתה לסברת הסתמא דגמ' דיבמות הנ"ל הנה סרה הראיה מהך דשליא בבית הבית טמא אשר הבאנו וזה דבש"ס חולין (דף ע"ב ע"א) יליף שם ר"ע מקרא דעובר מת שבמעי אשה מטמא טומאת מת מדכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה וא"כ שוב שפיר י"ל דעובר לא מקרי אדם ואעפ"כ מטמא שפיר באהל מריבויא דקרא הנ"ל הנוגע במת בנפש ואע"ג דבמקרא זה רק טומאת מגע כתיב אבל לא טומאת אהל עכ"ז לסברת סתמא דגמ' הנ"ל הא גם לטומאת מגע בעי' שם אדם כי היכי דבעי' ליה לטומאת אהל ואין שום חילוק ביניהם וא"כ כיון דאיתרבי עובר לטומאת מגע אע"פ שאינו נקרא אדם לכן שפיר ג"כ מטמא באהל וריבויא דהך קרא גילוי מילתא בעלמא הוא דעובר ישנו בכלל טומאות מת ואע"פ שאינו נקרא אדם ואולם לסברת רבינא הנ"ל דרק לטומאת אהל בעי' שם אדם אבל לא לטומאת מגע א"כ שוב שפיר קמו דברינו דמהא דעובר הנולד מת מטמא באהל יש ראיה דעובר מקרי אדם דאל"כ לא הי' לו לטמאות באהל ומריבויא דהאי קרא הא ליכא ראיה כיון דהאי קרא רק לטומאת מגע מרבי ליה ולטומאת מגע הא לא בעי' השם אדם כלל וא"כ אין ראיה מזה שיטמא באהל:

ודע דעפ"י סברת סתמא דגמ' יבמות הנ"ל יש לי להבין פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בחולין (דף ע"ב ע"א) שם וזה לשון הגמ' שם וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה (דעובר מת שבמעי אשה אינו מטמא) דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לרבות גולל ודופק כו' ור"ע עובר במעי אשה טמא כו' דכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור"י האי מיבעי ליה לרביעית דם הבא מן המת שמטמא שנא' הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זהו רביעית דם ור"ע לטעמי' דאמר אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל דתניא ר"ע אומר מנין לרביעית דם הבא מב' מתים שמטמא באהל שנא' ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד עכלה"ג ומבואר בזה דלר"ע דאית ליה קרא אחרינא לרביעית דם דאפי' מב' מתים מטמא אייתר ליה קרא דהנוגע במת בנפש לרבויי עובר לטומאת מת ור"י אדרבה ממעט ליה לעובר מטומאת מת מקרא דעל פני השדה והנה יוקשה בזה דממ"נ אם הסברא החיצונה נותנת דעובר הוא בכלל טומאת מת א"כ ל"ל לר"ע קרא לרבויי ואם הסברא החיצונה נותנת דאינו בכלל כו' ל"ל לר"י קרא למעוטי וע"ש ברש"י ד"ה מדאורייתא דבא לתרץ את זה בדבריו עש"ה ואולם לפי דרכנו י"ל עפ"י דברי הגמ' סנהדרין (דף נ"ז ע"ב) אשר הבאנו באות הקדום דס"ל לר' ישמעאל דב"נ נהרג על העוברין מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ותנא דבי מנשה פליג עלי' ודריש ליה לקרא לדרשא אחרינא וע"ש בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) דר"ש נמי ס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל וכבר כתבנו למעלה דלפי דרשא דר' ישמעאל הנ"ל יש לימוד ממקרא הנ"ל דעובר מקרי אדם וע"כ ר"י לטעמיה דעובר מקרי אדם א"כ שפיר גם עובר הוא בכלל קרא דאדם כי ימות באהל ושפיר הי' לו לעובר לטמאות טומאת מת מסברא וע"כ שפיר איצטריכא ליה קרא דע"פ השדה להוציא עובר שבמעי האשה משא"כ ר"ע י"ל דס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל דפליג אדרשא דר"י הנ"ל וא"כ אין לימוד לשיהי' עובר נקרא אדם וא"כ ר"ע שפיר מצי סבר דמסברא עובר לא מקרי אדם וא"כ שוב מסברא אין עובר בכלל טומאת מת ואפי' בכלל טומאת מגע אינו לסברא דסתמא דגמ' יבמות הנ"ל דלטומאת מגע נמי בעי' אדם וע"כ שפיר איצטריך ליה לר"ע קרא להיפוך שעובר במעי אשה יטמא טומאת מת וכמובן:

והנה מה שכתבנו דר"ע יסבור כתנא דבי מנשה ור"ש הנ"ל דס"ל דקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך לא קאי אעוברין רק קאי לומר דמיתת ב"נ אינה אלא חנק ומפרשי' לי' לקרא הכי איזהו ש"ד של אדם שהוא באדם הוי אומר זה חנק נתיישבתי דא"צ לזה דאפי' אי סובר דמיתת ב"נ בסייף עכ"ז ג"כ אין מוכרח לפרושי קרא דשופך דם האדם על העוברין כר' ישמעאל רק יכול לפרשו כברייתא המובאה בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דמוקי ליה להאי קרא לדין רודף וז"ל הגמ' שם רודף שהי' רודף אחר חבירו להרגו אומרים לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם בדמו ישפך אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה כו' עכ"ל הגמ' ורש"י ד"ה וה והתורה אמרה שופך דם וגו' כל הרואה את הרודף ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף עכ"ל כוונתו דמפרשי' לקרא שופך דם האדם מי שרוצה להרוג את חבירו ולשפוך דם האדם אזי באדם ר"ל בשביל הצלת האדם אשר הוא רוצה להרגו דמו של רודף זה ישפך וא"כ לברייתא הנ"ל שפיר אצטריכא תיבת באדם דהאי קרא ולא מצרכינן לפרושי ליה אעוברין והא דאמר בש"ס סנהדרין (דף נ"ז ע"ב) הנ"ל דת"ק דר' ישמעאל הוא תנא דבי מנשה ולא אמר דס"ל כברייתא הנ"ל י"ל בפשיטות דהכי קים ליה לגמ' דת"ק דר"י הנ"ל הוא תנא דבי מנשה וכזה מצינו בכמה דוכתי משא"כ בדעת ר"ע הנ"ל שפיר י"ל ג"כ דס"ל כברייתא הנ"ל וכמובן:

ג) והנני שב לענין הראי' אשר הבאנו באות א' דעובר לא מיקרי אדם מהא דעובר של שור לא מיקרי שור וכדמוכח בש"ס ב"ק (ד' ס"ה ע"ב) דאמר רבא התם דשור בן יומו קרוי שור כו' דכתיב שור או כשב או עז כי יולד ומוכח דרק שור בן יומו ואחרי הלידה הוא דקרוי שור אבל עובר לא מיקרי שור והנה למעלה כתבנו דאין זה סותר לסברת ר' שימי בר אשי בחולין (דף ס"ט ע"ב) דעובר מיקרי בהמה די"ל דעובר נהי דאין קרוי שור דהוא שם פרטיי עכ"ז קרוי בהמה דהוא שם כללי לכל מיני בהמות א"נ דנהי דאין קרוי שור עכ"ז קרוי עגל ולכן שפיר מיקרי נמי בהמה דעגל הא הוא גם כן בהמה.

והנה לכאורה יש לי להכריח חילוק זה שחילקנו בין שם שור דליתי' לעובר לשם בהמה דאית ליה וזה דהא רבא הוא בעל המאמר דהך דב"ק דשור בן יומו קרוי שור כו' וא"כ הרי רבא הוא דס"ל דעובר לא מיקרי שור וא"כ הרי תיקשי מהא דס"ל לרבא גופיה בתמורה (דף ל' ע"ב) ולד נרבעת אסורה (בהמה מעוברת שנרבעה אסור גם הולד לגבוה משום נרבע) היא וולדה נרבעו (וחשיב הולד עצמו נרבע ומיתסר) ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו כו' עכ"ל הגמ' וא"כ תיקשי דמה בכך דהעובר עצמו נחשב נרבע ונוגח הא פסולא דנרבע ונוגח ילפי' שם (ד' כ"ח ע"ב) מקרא דמן הבקר להוציא את הרובע ונרבע כו' ומן הצאן להוציא את הנוגח והכוונה דתיבת מן הוי מיעוט והוי כאילו הי' כתוב מן הבקר ולא כל הבקר ובא למעט בקר רובע ונרבע וע' דוגמתו קידושין (ד' כ"ד ע"ב) מן העוף ולא כל העוף וממעט שם מחוסר אבר וא"כ הרי אין ללמוד ממקרא זה רק לפסול בקר וצאן נרבע ונוגח אבל עובר דלא מיקרי שור לרבא מנ"ל למיפסליה ועל כרחך דנהי דעובר לא מיקרי שור דהוא שם פרטיי דמין השור לבד עכ"ז בשמות בקר וצאן דהמה שמות כללים שפיר איתי' אם מפאת דשם המין הוא כולל יותר משם הפרטיי ולכן נכלל בו גם עובר וכנ"ל ואם מפאת דעכ"פ עגל מיקרי ולכן מפאת השם עגל ישנו ג"כ בכלל בקר וכמובן:

ואולם לכאורה עדן לא הונח דהא בש"ס סנהדרין (דף פ' ע"א) מייתי ברייתא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה וולדה מותר ופריך ואע"ג דכי נגחה הוית מיעברא (אפ"ה מישתרי הולד ואין דנין גם את הולד לחייבו סקילה) והאמר רבא ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו כו' וברש"י ולד הנוגחת אסור בהקרבה כגון שנגחה עפ"י עד אחד או על פי הבעלים דמיתסרא לגבוה ולא להדיוט הילכך על כרחך שמעינן מדרבא דהיכא דאית עדים אסור אף להדיוט וצריך לגמור דין שניהם עכ"ל והשתא לפי דברינו תקשי דמאי ראי' מאיסור גבוה לאיסור הדיוט שיהי' חיוב לדונו ולגמור דינו בסקילה הא לענין חיוב סקילה דשור הנוגח כתיב בהדיא שור בקרא בפ' משפטים וכי יגח שור את איש וגו' ואם שור נגח הוא וגו' השור יסקל וגו' וא"כ עובר דלא מיקרי שור לרבא דב"ק הנ"ל א"כ שפיר פטור מסקילה אע"ג דהיא וולדה נגחו דמאי בכך דנגח גם העובר הרי התורה לא חייבה סקילה רק שור הנוגח ועובר הרי לא קרוי שור וזה א"ל דהש"ס סנהדרין הנ"ל ס"ל דעובר גם שור מיקרי דז"א דהא הקושי' גם בש"ס סנהדרין הנ"ל הוא רק מדברי רבא והרי רבא עצמו הוא הסובר דעובר לא מיקרי שור ודוחק לומר דס"ל לגמ' כוותי' דרבא בחדא ופליג עלי' בחדא וזו קושי' גדולה לענ"ד:

שוב נזכרתי עוד דברי רש"י ב"ק (דף מ"ד ע"א) ד"ה שור באדם דאהא דתנן שם בברייתא דשור באדם עשה בו קטנים כגדולים פירש"י דשור קטן שהרג את האדם חייב השור סקילה כשור גדול ההורג דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד עכ"ל רש"י ז"ל ומוכח להדיא מדברי רש"י אלה דעובר ההורג יש לו להיות פטור באמת דהא רק שור בן יומו קרוי שור וא"כ עובר דלא מיקרי שור פטור באמת וא"כ הרי זהו נגד סוגיא דסנהדרין הנ"ל דמבואר להדיא איפכא:

ואולם י"ל דדבר זה תלוי בפלוגתא דעובר ירך אמו או לא דלמ"ד דעובר ירך אמו י"ל דנהי דעובר לא מיקרי שור עכ"ז שפיר קרינן בי' וכי יגח שור את איש מפאת היותו אבר האם והיא הרי נקראת שור [וקצ"ע גם בזה דהא מסוגיא דחולין (דף ס"ט ע"א) הנ"ל מוכח דאבר דבהמה לא מיקרי בהמה דהא מהאי טעמא אין ממירין באברין משום דכתיב בתמורה ואם המר ימיר בהמה בבהמה ואבר לאו בהמה מיקרי ע"ש וא"כ אם ליתי' לאבר בכלל שם בהמה דהוא שם הכללי כ"ש דליתי' בכלל שם שור דהוא שם הפרטיי ואין כולל כל כך כשם בהמה וכנ"ל] ולפי זה שפיר פריך בש"ס סנהדרין הנ"ל מרבא דהא טעמא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסורה היא וולדה נגחו הוא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל' ע"ב) שם וא"כ כיון דס"ל לרבא דעובר ירך אמו הוא שוב שפיר איתי' לעובר בכלל שם שור מפאת היותו ירך האם דנקראת שור וכנ"ל:

ואולם לפי מה שכתבו התוס' ב"ק (דף מ"ז ע"א) ד"ה מאי וז"ל מדאמר רבא בפ' כל האסורין בתמורה כו' ולד הנרבעת והנוגחת אסור היא וולדה נגחו ונרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו עכ"ל וא"כ לפי דבריהם אלה אכתי מאי פריך בסוגיא דסנהדרין הנ"ל מהך דרבא הא. מהך דרבא אין ראי' כלל דס"ל דעובר ירך אמו רק י"ל דטעמו לפי שהולד עצמו נחשב נוגח ונרבע אעפ"י שאינו ירך האם וא"כ לגבוה שפיר מיתסר מקרא דמן הבקר להוציא את הנרבע וכנ"ל משא"כ להדיוט מנ"ל לחייבו סקילה הא כתיב רק כי יגח שור את איש ועובר הרי לא מיקרי שור לדברי רבא עצמו בהך דב"ק (דף ס"ה ע"ב) דאמר רבא דשור בן יומו הוא דקרוי שור מקרא דשור או כשב וגו' כי יולד וכנ"ל וצע"ג:

ועוד יוקשה בזה דלרבא מנ"ל הא דקיי"ל בתמורה ריש כל האסורין ובזבחים ריש התערובות והוא פשוט בכולי' הש"ס דשור הנוגח על פי עד אחד או עפ"י הבעלים אסור לגבוה והטעם הוא דמדכתיב ומן הצאן להוציא את הנוגח על כרחך דעפ"י ע"א או על פי הבעלים הוא דקאי דאי בב' עדים תיפוק לי' דלהדיוט נמי אסור דהא טעון סקילה וכמבואר כ"ז בתמורה שם ע"ש וע' תוס' זבחים ריש התערובות ואמאי הא לרבא צריך קרא שפיר לגבוה אעובר דליתי' בכלל חיוב סקילה דהא לענין סקילה וכי יגח שור כתיב ועובר לא מיקרי שור וכנ"ל משא"כ מקרא דומן הצאן להוציא את הנוגח שפיר גם עובר בכלל משום דמיקרי צאן וכדאמר רבא גופיה דוולד הנוגחת אסורה היא וולדה נגחו כו' וכנ"ל וצע"ג:

והנה נזכרתי עוד בזה דברי הגמ' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חטים (וטחנן) מהו למנחות יש שינוי בנעבד (מי מועיל שינוי בנעבד להתירו לגבוה) או אין שינוי בנעבד אמר מר זוטרא ברי' דר' נחמן ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ור' אליעזר אוסר (וקס"ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפלגי דת"ק סבר יש שינוי בנעבד הילכך ולדותיהן מותרין דהא נשתנו דמעיקרא עובר והשתא בהמה ור"א סובר אין שינוי בנעבד אלמא פלוגתא היא) ולאו איתמר עלה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו (ופליגי אי זוז"ג מותר או אסור) אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין (ואע"ג דחזר ונשתנה העובר אין שינוי בנעבד להוציאו מאיסורו) וה"נ כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי איכא דאמרי מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסור וה"נ כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי (פי' דהכי פשט מר זוטרא גופיה ומהדר ליה הש"ס) הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באפה (התם לא אישתני דבמעי אמו הי' קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה ודלת הרחם הוא שהי' סגור בפניו) הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא עכ"ל הגמ' הנה שנחלקו בזה תרי לישני דגמ' דלישנא קמא ס"ל דעובר לא מיקרי בהמה ולכן הלידה נחשבת שינוי במה שנעשה מעובר בהמה ול"ב ס"ל דעובר מיקרי בהמה ואין הלידה נחשבת שינוי מש"ה כיון דמעיקרא בהמה והשתא בהמה והוא פלוגתת סתמא דגמ' ור' שימי בר אשי דחולין (דף ס"ט) הנ"ל וס"ל לל"ק דהכא כסתמא דגמ' דהתם דעובר לא מיקרי בהמה ול"ב ס"ל כר' שימי בר אשי דהתם דעובר מיקרי בהמה וכמובן:

והנה לפי מאי דקיי"ל להלכה דעיברו ולבסוף נרבעו אסורין ואפ"ה קיי"ל ריש שינוי בנעבד וכמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הי"ג והי"ד עש"ה א"כ על כרחך דהלכתא כוותיה דלישנא בתרא הנ"ל דלידה לא חשיב שינוי מפאת דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכ"כ הכ"מ ברמב"ם שם להדיא דהלכות הנ"ל הם כסברת הל"ב הנ"ל עש"ה [וע' מהרי"ל ה' יו"ט וז"ל מהר"ש הקשה הא דקיי"ל עגל הנולד ביו"ט מותר לשוחטו ואמאי ביצה אסורה כו' וי"ל היינו טעמא דעגל הנולד לא נשתנה בשום ענין דליתקרי הכנה כו' עכ"ל וזה ג"כ כסברא הנ"ל דהלידה לא חשיב שינוי וצע"ק דלא הביא שם כלל ש"ס ע"ז הנ"ל ובאתי רק להעיר] וא"כ לפי ההלכה עובר קרוי בהמה וא"כ לפמ"ש למעלה דספיקא דידן אי עובר קרוי אדם בהא תליא אי עובר דבהמה קרוי בהמה או לא אם כן לכאורה הנה נפשט הספק שלנו לומר דעובר מיקרי אדם וכמובן:

והנה אחרי אשר זכינו לדברי הגמ' ע"ז הנ"ל הנה יש ללמוד לכאורה מדברי הגמ' הנ"ל דגם שור במעי אמו קרוי שור דאל"כ רק נימא דמשנולד הוא דמקבל את השם שור א"כ אכתי מאי דחי הגמ' דמהך דעיברו ולבסוף נרבעו אין ללמוד דאין שינוי בנעבד דשאני התם דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וליכא שינוי ואמאי והרי שפיר יש שינוי גם שם דהא מבואר בסוגי' דב"ק (דף ס"ה ע"ב) הנ"ל אשר הבאנו למעלה דעגל ונעשה שור לולי דשור בן יומו קרוי שור הי' הגנב קונהו בשינוי השם והי' נחשב שינוי במה שנעשה מאינו שור שור וא"כ ה"נ אי נימא דעובר לא מיקרי שור א"כ אכתי הרי יש כאן שינוי בלידתו במה שהוא מקבל את השם שור מה שלא הי' לו מקודם לכן וכמו דלפי הה"א דעובר לא מיקרי בהמה חשיבא הלידה שינוי ע"י קבלת השם בהמה שלא הי' לו מקודם לכן א"כ ה"נ לפי מאי דדחי התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה אכתי הרי יש כאן שינוי בקבלת השם שור שלא הי' לו קודם לכן ועל כרחך דלסברת הדחי' הנ"ל יש גם לעובר שם שור ואין כאן שינוי כלל וכלל והכי מוכח בפשיטות לישנא דגמ' דאמר דשא הוא דאחיזא באפה דכל השם שיש לבהמה אחרי הלידה יש לו גם במעי אמו ואין שום חילוק ביניהם כמו שאין חילוק בין בהמה גמורה הסגורה בתוך איזה דבר לבהמה אשר איננה סגורה דאין לזו שם אחר מלזו וכן העובר נחשב רק בהמה סגורה ויש לו כל השמות אשר יש לבהמה אחרי הלידה וכמובן ואולם צע"ק להבין זה באמת דהא סברת ר' זירא בב"ק שם היתה דגם שור הנולד לא קרוי שור עד שהגדיל ורבא דחדית נמי דשור בן יומו קרוי שור הרי למד זה ג"כ רק מקרא דשור או כשב וגו' דכתי' בי' נמי רק כי יולד וא"כ הרי אין ראי' ממקרא זה לשיקרא שור גם קודם הלידה וא"כ שיטת הש"ס ע"ז הנ"ל דעובר נמי מיקרי שור ע"כ דמסברא הוא דס"ל הכי וא"כ יוקשה דאיך יש כאן סברות הפוכות כאלו דלר' זירא אפי' שור שנולד לא קרוי שור מסברא קודם שהגדיל ולרבא נמי הסברא הוא כן ורק דעכ"ז נקרא שור מגזה"כ לפי שקראתו תורה שור בקרא דשור או כשב וגו' ואילו הש"ס דע"ז הנ"ל סובר דגם עובר מיקרי שור מסברא וצ"ע ועוד קשה קצת בזה דנוכרח לומר דג' מחלוקות בדבר דפתמא דגמ' דחולין (דף ס"ט ע"א) ס"ל דעובר אפי' בהמה לא מיקרי ואילו סוגי' דע"ז הנ"ל סוברת דאפי' שור דהוא שם הפרטיי נמי מיקרי ואילו רבא יש לו דיעה ממוצעת בין ב' אלו הדיעות וס"ל דעובר לא מיקרי שור דהא אמר רק דשור בן יומו קרוי שור כו' וכנ"ל ואילו בהמה ס"ל דמיקרי דהא אפי' בכלל בקר וצאן דאינם שמות כוללים כל כך כשם בהמה איתי' לרבא וכמו שהוכחנו מהך דאמר רבא דוולד הנרבעת והנוגחת אסור דאימעוט רק מקרא דמן הבקר ומן הצאן וכנ"ל וא"כ כ"ש דאיתי' בשם בהמה דהוא שם כולל לכל מיני בהמה בכלל בין מין בקר ובין מין צאן וכמובן [ואולם לפי מסקנת התוס' ב"ק (דף מ"ז ע"א) שם דטעמא דרבא בהא דוולד הנרבעת הוא לפי האמת משום דעובר ירך אמו א"כ יש לדחות ראי' זאת מהך דוולד נרבעת די"ל דשאני התם דעובר ירך אמו הוא ולכן גם העובר בכלל בקר וצאן איתי' מפאת דהוא ירך האם אשר הוא בקר וצאן]:

ואיך שיהי' הנה זה עכ"פ מוכח מש"ס ע"ז הנ"ל להדיא דעובר נמי מיקרי שור וא"כ לפי מאי דכתבנו דהלכתא כש"ס ע"ז הנ"ל א"כ וודאי דיש לפשוט מזה דעובר מיקרי אדם דשם אדם הוא דומה לכאורה ממש לשם שור דשם שור הוא שם פרטיי למין שור וכן שם אדם הוא שם פרטיי למין אדם וכמו שכתבנו למעלה ובאתי רק להעיר:

עוד יש להעיר בזה לכאורה מדברי רש"י חולין (דף ע"ב ע"ב) ד"ה שיש במינה דאהא דמבואר שם במשנה דטריפה אפי' לא היתה לה שעת הכושר שחיטתה מטהרתה מפאת שיש במינה שחיטה ואילו בן ח' חי אין שחיטתו מטהרתו כ' רש"י ז"ל וז"ל טריפה שיש במינה שחיטה הלכך לא נפקא מכלל בקר וצאן (וקאי עלי' קרא דוזבחת מבקרך ומצאנך ולכן איתי' בשחיטה ושחיטתו מטהרתו) אבל בן ח' חי שנולד מבהמה חי' אין לנו במה לטהר אפי' נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן עכ"ל ומוכח מדברי רש"י הנ"ל דעובר לא מקרי בקר וצאן ורק אחרי יציאת הולד לאויר העולם הוא שמקבל את השם בקר וצאן דא"ל דגם עובר מיקרי בקר וצאן ובן ח' שאני דכיון דאין ראוי לחיות ע"כ לא מיקרי בקר וצאן דז"א דא"כ לרבא דאיבעי' לי' בנדה (דף כ"ד ע"ב) אי בהמה נמי יולדת לשבעה ע"ש דנשאר באיבעי' דלא איפשטא וא"כ אי נימא דיולדת לז' א"כ הרי הי' אל העובר השם בקר וצאן בחודש השביעי לעיבורו שהרי אילו נולד אז הי' ראוי לחיות וא"כ כיון דכבר היה לו השם בקר וצאן מדוע פקע מיני' שם זה בלידתו בחודש הח' ואי משום דעתה שנולד בחודש הח' אינו ראוי לחיות עכ"ז מדוע שינה זה מבהמה גמורה שנולד בה חולי שאין ראוי' לחיות מחמתו דשחיטתה מתירתה לגמרי באכילה אם אין בהחולי ענין טריפות וכמבואר בחולין (דף ל"ז ע"א וב') סוגי' ערוכה דמסוכנת שריא באכילה ע"י השחיטה ואעפ"י שיודעין וודאי שתמות אם לא תשחט ואדרבה הרי בהמה כזאת גרועה עוד מבן ח' שהרי מבואר בב"ר פרשה י"ד דהנוצר לשבעה (אם היתה יצירתו בענין שיולד לז') ונולד לשמונה (ואיתרמי שנולד לח') יכול לחיות וא"כ הרי כל בן ח' יש לספק בו שמא היתה יצירתו לז' ויכול לחיות לגמרי ועל כרחך דהא דאמרי' דבן ח' לא קא חיי היינו משום דאזלי' בתר רובא דרוב ולדות יצירתם לט' וכמבואר ביבמות (דף ל"ז ע"א) דרוב נשים לט' ילדן וא"כ עכ"פ מיעוט בני ח' יכולין לחיות וא"כ הרי בן ח' עדיף ממסוכנת הנ"ל דודאי לא תחי' משא"כ בבן ח' דיש צד מיעוט דיכול לחיות [ואולם י"ל דהך דנוצר לז' דנולד לח' חי הוא רק באדם עש"ה בב"ר דיליף לי' מקרא דוייצר דכתיב באדם דמידרש ב' יצירות יצירה לז' ויצירה לט' וא"כ יוכל להיות דאין לבהמה טבע זאת ויש לדבר בזה הרבה ואכ"מ] ועל כרחך החילוק בין מסוכנת הנ"ל דמהני בה שחיטה אפי' לאכילה לבן ח' דלא מהני בי' שחיטה אפי' לטהר הוא מפאת דבהמה כבר הי' לה שם בקר וצאן מעיקרא וע"כ לא פקע מינה שם בקר וצאן ע"י החולי והוא שפיר בכלל קרא דוזבחת מבקרך ומצאנך ולכן שפיר איתה בשחיטה משא"כ עובר הנולד לח' דכ"ז היותו במעי אמו לא הי' לו שם בקר וצאן וכדברינו הנ"ל דעובר לא מיקרי בקר וצאן ורק אחרי צאת הוולד לאויר העולם הוא שמקבל את השם בקר וצאן וע"כ זה שנולד בחודש הח' והיתה תחילת לידתו באופן שאין ראוי לחיות לכן אין מתחיל לקבל את השם בקר וצאן ע"י הלידה וליתי' בכלל קרא דוזבחת מבקרך וצאנך ולכן לא מהני בי' שחיטה וא"כ עכ"פ מוכח מדברי רש"י אלה דעובר לא מקרי בקר וצאן וזה היפוך ממה שהוכחנו למעלה מהך דרבא דולד הנרבעת והנוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ונרבעו דעובר מקרי בקר וצאן מדמיפסל לגבוה מקרא דמן הבקר להוציא הנרבע ומן הצאן להוציא הנוגח:

ואולם לכאורה דברי רש"י דחולין הנ"ל עדן לא הונחו בזה דאי איתא א"כ אפי' נולד לט' אלא שהי' לו חולי במעי אמו אשר לא יוכל לחיות מחמתו ונולד בחולי זה או שנולד לו חולי עם הלידה יחד הי' ראוי שלא יועיל בו שחיטה כיון דבמעי אמו עדיין לא הי' לו שם בקר וצאן ועם הלידה נמי אינו מקבל שם זה כיון דאין ראוי לחיות ודבר זה לא שמענו מעולם:

ועוד נתיישבתי דזה ודאי לכאורה לא ניתן להאמר כלל דעובר במעי אמו לא מיקרי בקר וצאן דהא ר' אושעי' בעי בחולין (דף ע"ד ע"א) בהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי אי שרי או אסור מי אמרי' דעובר אין לו אלא שחיטת אמו א"ד ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ע"ש וא"כ אי נימא דעובר לא מיקרי בקר וצאן מאי ה"א לומר דד' סימנין אכשר בי' רחמנא הא וזבחת מבקרך וצאנך כתיב ודוחק לומר דזהו עצמו האיבעי' דר' אושעי' אי עובר מיקרי בקר וצאן ויש לו מש"ה גם שחיטת עצמו א"ד לא מיקרי בקר וצאן ואין לו שחיטת עצמו דליתי' בכלל וזבחת מבקרך וצאנך ורק בשחיטת אמו הוא ניתר כא' מאיברי' דפשטות לישנא דר' אושעיא לא מוכחא הכי רק דהאיבעי' הוא מפאת דאין לנו לומר דהתורה נתנה ב' שחיטות לעובר שחיטת אמו ושחיטת עצמו וזה ענין האיבעי' אי ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ויש לו באמת ב' שחיטות א"ד כיון דיש לו שחיטת אמו לא נתנה לו תורה גם שחיטת עצמו דלא מיסתבר שיהי' לדבר ד' סימנין המתירים אותו היינו ב' שחיטות וכנ"ל [ודוגמת זה מצינו בגיטין (דף ס"ד ע"ב) במשנה נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה א"ר יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אבי' מקבל את גיטה בלבד ובגמ' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידא יתירתא זכי לה רחמנא ור' יהודה סבר במקום אבי' יד דילה לאו כלום הוא ע"ש דפליגי בזה דר"י סבר דא"א שיהי' לאדם ב' ידים ואין ב' ידים זוכות כאחת רק אם בהיותה בוגרת והיא ברשות עצמה אז יש לה יד של עצמה וכאשר היא נערה והיא ברשות אבי' ונטפלת אל אבי' ויש לה בשביל זה יד אבי' אזי אין לה שוב יד של עצמה דלא זכי לה רחמנא ב' ידים ורבנן ס"ל דנהי דנטפלת אל אבי' ואהני לה טפילותה לאבי' להיות לה יד של אבי' עכ"ז אין נפסדת בזה היד של עצמה ויש לה ב' ידים באמת יד דאבי' ויד דעצמה וה"נ מסתפקא לי' לר' אושעיא כי האי מילתא ממש מי אמרי' דא"א שיהי' אל הבע"ח ד' סימנים היינו ב' שחיטות וכנ"ל רק אם בהיותו באויר העולם ואינו טפל עוד אל אמו אז יש לו סימנים ושחיטה דעצמו לבד ואם בהיותו במעי אמו וטפל לאמו דיש לו אז מפאת טפילותי' לאמו סימנים ושחיטה דאמו אז אין לו שוב סימנים ושחיטה דעצמו דלא זכי לי' רחמנא ב' שחיטות א"ד נהי דבהיותו במעי אמו יש לו סימנים ושחיטה דאמו מפאת טפילותו לאמו עכ"ז לא אבד בזה סימנים ושחיטה דעצמו ויש לו באמת ד' סימנים סימנים ושחיטה דאמו וסימנים ושחיטה דעצמו ודו"ק כי סברת ספיקו של ר' אושעיא דומה בדומה ממש להך דגיטין] וא"כ עכ"פ גם ר' אושעיא ס"ל וודאי דעובר מיקרי בקר וצאן ומה דמיבעי לי' לומר דלא מהני בי' שחיטה במעי האם הוא רק מפאת דלא מיסתבר לומר שיהי' לעובר ד' סימנים סימנים דאמי' וסימנים דעצמו וכנ"ל:

והנה מה שהקשיתי דאי עובר מיקרי בקר וצאן מדוע בן ח' ליתי' בכלל בקר וצאן דא"ל דהוא מפאת דאין יכול לחיות דז"א דהא אי בהמה נמי יולדת לז' א"כ הרי כבר הי' לו שם בקר כו' בחודש הז' כיון דאילו נולד אז הי' חי וא"כ מדוע פקע מיני' שם זה ע"י לידת החודש הח' יותר מע"י שאר חולי הנולד בבהמה דלא מפקע מיני' שם בקר כו' נתיישבתי דלק"מ דהרי מבואר בב"ר אשר הבאתי דהנוצר לז' יכול לחיות אפי' איתרמי אח"כ שנולד לח' וט' והנוצר לט' א"י לחיות אם איתרמי אח"כ שנולד קודם ט' ולא מיבעי' נולד לח' רק אפי' נולד לז' א"י לחיות ע"ש וא"כ בפשיטות לק"מ די"ל דבבהמה ג"כ הטבע כן הוא ולכן רק בנולד לז' מחזקינן לי' בחי דאמרי' דמדנולד לז' מסתמא כן נוצר גם לז' ויוכל לחיות דא"ל זיל בתר רובא ורוב הנוצרים נוצרים לט' דז"א דרוב הנוצרים לט' הא אין נולדים לז' רק לט' וא"כ האי מדנולד לז' איתרע לי' רובא וה"ל תרי רובי דסתרי אהדדי וע' דוגמת זה יבמות (דף ל"ז ע"א) ולכן קם לי' אסתמי' דאמרי' דמדנולד לז' מסתמא נוצר נמי לז' וכפי יצירתו כן הי' לידתו ויכול לחיות ולכן שפיר מחזקינן לי' בחי וכן נולד לט' מחזקינן לי' שפיר בחי וודאי דהא נולד לט' אפי' אי נוצר לז' נמי הא קא חיי וכנ"ל. ואולם נולד לח' שפיר אמרי' דמסתמא נוצר לט' כיון דרוב הנוצרים נוצרים לט' דא"ל דרוב הנוצרים לט' הרי אין נולדים לח' רק לט' וא"כ זה הנולד לח' הא איתרע לי' רובא דז"א דא"כ אפי' אמרת דנוצר לז' נמי הא רוב הנוצרים לז' ג"כ אין נולדים לח' רק לז' וא"כ זה הנולד לח' בין שהיתה יצירתו לז' ובין שהיתה יצירתו לט' הרי יצא מן הרוב שבאותם הנוצרים במה שנולד לח' וא"כ כיון דבין כך ובין כך יצא מן הרוב בענין הלידה א"כ שוב שפיר אית לן למיזל בתר רובא בענין היצירה ולומר שהיתה יצירתו לט' ולא לז' כיון דרוב הנוצרים נוצרים לט' וע"כ מחזקינן לי שפיר באינו יכול לחיות וכנ"ל וא"כ לפי"ז שוב שפיר גם שם בקר וצאן אין לו שהרי לפי מאי דמחזקינן לי' בנוצר לט' א"כ אפי' הי' נולד לז' נמי הרי לא הי' חי כיון דנוצר לט' אפילו נולד לז' אינו חי וכנ"ל וא"כ ע"י שנולד לח' הרי אגמ"ל שמעולם לא הי' לו עדיין זמן ראוי ללידה של חיות ואפי' הי' נולד בז' נמי לא הי' חי ולכן שפיר אין לו שם בקר וצאן:

ואולם עדיין הדבר צ"ע דמה בכך דלא הי' לו מעולם זמן ראוי ללידה של חיות סוף סוף הרי כבר במעי אמו הי' קרוי בקר וצאן ומדוע פקע מיני' שם זה ע"י הקלקול שנתקלקל ונולד לח' דע"י זה מוכרח למות ואין שם זה נפקע ע"י חילי אחר הנולד בבהמה גמורה אשר תוכרח למות מחמתו וכנ"ל וא"ל דכיון דנולד לח' אמרינן אגמ"ל דמעולם הי' מקולקל ולא הי' ראוי מעולם לחיות רק עומד להיות נפל ולכן כיון דמעולם לא היה ראוי לחיות שפיר לא התחיל להיות לו שם בקר וצאן מעולם דז"א שהרי מבואר בר"ן יבמות ריש החולץ אהך דהחולץ למעוברת והפילה דלא אמרי' אגמ"ל משום דחיישי' שמא בשעת חליצה הי' הוולד ראוי להיות בר קיימא ואח"כ הוא דאירע קלקול אשר היסב הפלתו ע"ש וא"כ ה"נ אין לנו לומר אגמ"ל וכמובן וכן מוכח להדיא בב"ב (דף קמ"ב ע"א) דהנולד נפל לא מחזקי' שהי' ראוי להיות נפל מעולם רק מספקי' דהשתא הוא דאיתרע ע"ש בתד"ה בן בסה"ד וע' תוס' יבמות (דף ס"ז ע"ב) ד"ה אין וצ"ע:

וע"ע בחולין (דף ע"ה ע"א) הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמו ור"ל אמר חלבו כחלב חי' חדשים ואוירא גרמו (דבעינן נמי שיצא הולד לאויר העולם וכ"ז שהוא במעי אמו חלבו מותר) כו' ומוכח ג"כ דפליגי בהנ"ל אי עובר מקרי שור וכשב ועז דהא בחלב שור וכשב ועז כתיב וזהו שאמר ר"ל חלבו כחלב חי' היינו דכיון דאינו קרוי שור וכשב ועז א"כ הרי אינו מין שאסרה תורה את חלבו וה"ל כמין החי' דחלבו מותר וכן מוכח להדיא מתוס' חולין (דף פ"ט ע"ב) ד"ה בולדות וע' בראשונים שם וא"כ לר"ל הנ"ל ודאי הי' נראה מסברא דלא מהני לעובר במעי אמו שחיטה דהא ליתי' בכלל בקר וצאן מדחלבו מותר [ואמנם לפי דברינו מעלה שפיר יכול להיות בכלל בקר וצאן דהמה שמות כלליים אעפ"י שאין לו שמות שור וכשב ועז הפרטיים] ואולם התוס' שם ד"ה לדברי כתבו דאפי' לר"ל אפשר דבמעי אמו מהני בי' שחיטה כי היכי דמהני לי' שחיטת אמו עכ"ל וצ"ע להבין דבריהם דלא מיבעי' אם נאמר דשחיטת אם אין נחשבת שחיטה לעובר רק שניתר העובר היתר גרידא ע"י שחיטת האם מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ע' אתוון דאורייתא כלל (י"ד) דאין שום ראי' מזה שיועיל בו גם שחיטת עצמו אלא אפי' נאמר דשחיטה דאם נחשבת שחיטה לעובר ובתורת שחיטה הוא ניתר עכ"ז מאי ראי' מזה שיועיל בו שחיטת עצמו הרי מה שהוא ניתר בשחיטת אמו איננו מפאת דגזרה תורה דלענין שחיטה חשוב בקר וצאן רק משום דחשיב כא' מאיבריה דניתר ככל שאר איבריה דניתרים בשחיטה וא"כ מזה הרי אין ראי' שיועיל בו שחיטת עצמו דלענין שחיטת עצמו הרי צריך שיקרא בקר וצאן כדכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וא"כ עובר זה דבהכרח אינו קרוי בקר וצאן מדחלבו מותר מדוע ישתרי בשחיטה דעצמו וצ"ע:

והנה נא דבר זה אי עובר מקרי בהמה ושור ובקר וצאן וכדומה בירורו צריך אריכות גדול מאוד ואכ"מ כל כך וע"כ אמרתי לשום פה קנצי למילין בזה ודי פה במעט אשר הערנו בזה ומה גם כי נתיישבתי דאין לדון מבהמה אאדם רק אם נמצא דעובר דבהמה לא מקרי שור וכשב וכדומה הוא דיש לדון מזה אאדם דגם עובר דאדם לא מקרי אדם משא"כ ממה שאנו מוצאין דעובר דבהמה מקרי שור וכשב כו' אין לדון דגם עובר דאדם מקרי אדם וכנודע דכל שהדבר יותר חשוב אזי יותר שלימותו מתאחר לבוא ע' זוהר אמור עה"כ שור או כשב או עז כי יולד וז"ל תא חזי בר נש דיתייליד לא איתמני עלי' חילא דלעילא עד דיתגזר כיון דאיתגזר אתער עלי' איתערותא דרוחא דלעילא זכי לאיתעסקא באורייתא אתער עלי' איתערותא יתיר זכי ועביד פקודי אורייתא איתער עלי' איתערותא יתיר זכי ואיתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון אורחא דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים שלים בשלא אבל בהמה דאיתיילידת בהאי שעתא דאיתיילידת האי חילא דאית לה בסופה אית לה בהאי שעתא דאתיילידת ואתמני עלי' ובגין כך כתיב שור או כשב או עז כי יולד עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההיא דאית לי' לסופא אית לי' לשעתא דאתייליד עכ"ל וכ"כ כל ספרי החכמה כי השלימות כל מה שהוא גדול יותר יותר הוא מתאחר לבוא בטבע וע"כ ג"כ האדם שהוא מובחר הנבראים נברא אחרונה לכל הנבראים וע"כ ממה דעובר דבהמה מיקרי שור כו' אין לדון כלל שיהי' עובר דאדם נקרא אדם כיון דאדם הוא מין החשוב יותר וע"כ שלימותו מתאחר לבוא ויוכל להיות שאין מקבל את השם אדם רק באיחור אחר שנולד ול"ד לבהמה דמקבלת את שמה מיד ביצירתה במעי אמה וז"פ:

ועפד"ז הנה נסתלקה גם הראי' אשר הבאנו באות א' מהך דסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דס"ל לר' ישמעאל דב"נ נהרג על העוברין מקרא דשופך דם האדם באדם וגו' איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר והבאנו ראי' מזה דעובר מקרי אדם ולפי דברינו פה הנה נסתלקה הראי' הנ"ל די"ל דרק בב"נ הבלתי חשובים הוא דקרוי גם עובר אדם משא"כ בישראל החשובים יותר אזי יותר שלימותם מתאחרת לבא ואין מקבלים את השם אדם רק אחר הלידה וז"פ:

ויתיישב עפד"ז מה שהערנו באות הקדום דמהך דחולין (דף ע"ב ע"א) דס"ל לר"ע הנוגע במת בנפש איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר כו' מוכח דעובר לא מיקרי אדם מדבעינן קרא שיטמא טומאת מת וכמו שהארכנו למעלה ואילו מהך דר"י דסנהדרין הנ"ל הא מוכח דעובר מקרי אדם ומה שכתבנו למעלה דאדרבה מש"ה הוא דפליג ר"י אר"ע שם בחולין ודריש להיפוך על פני השדה להוציא עובר כו' והיינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל דעובר מקרי אדם וע"כ אדרבה בעינן קרא להיפוך דעובר אין מטמא טומאת מת הנה נתיישבתי כעת דאין צורך לזה רק די"ל דגם ר"ע דחולין הנ"ל מודה לר"י דסנהדרין הנ"ל דיש לחלק בזה בין ישראל לב"נ וכנ"ל:

ועפד"ז יש להבין טעמא דר"ש דס"ל בסנהדרין (ד' ע"א ע"ב) כתנא דבי מנשה דפליג אר"י דסנהדרין הנ"ל דב"נ נהרג על העוברין ודריש לי' להאי שופך דם האדם באדם לדרשא אחריתי וכנ"ל וזה די"ל דר"ש ס"ל כר"ע דחולין הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם מדאצטריך קרא דהנוגע במת בנפש לרבות עובר וכנ"ל אלא דכתבנו דאין סתירה מזה אהך דר"י דסנהדרין הנ"ל דיש לחלק בין שם אדם דישראל לשם אדם דב"נ דשם אדם דישראל הוא ענין אדם של שלימות יותר וע"כ מתאחר לבוא משם אדם דב"נ וכנ"ל ואולם ר"ש הא ס"ל ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם לא מקרי אדם וכבר הבאנו בכלל (ח' אות ד') תוס' נדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין דבב"נ דקודם מ"ת. גם ר"ש מודה דקרויים אדם ע"ש וכתבנו שם הטעם דכ"ז שלא הובררו ישראל מב"נ הי' ענין הישראליות מתפשט בכולן וע"כ היו כלם קרויין אדם ונמצא לפי"ז דשם אדם שהי' לב"נ קודם מ"ת הוא שם אדם הישראלי שהרי עכו"ם באמת אין קרויים אדם וא"כ שם אדם שהי' לב"נ קודם מ"ת על כרחך הוא מפאת ענין הישראליות שהי' מתפשט אז בהם טרם הובררו ישראל מהם במ"ת וכנ"ל וא"כ הרי הוא שם אדם הישראלי וא"כ כי היכי דבשם אדם דישראל עכשיו אין עובר בכלל ואין לעובר שם זה א"כ ה"נ בשם אדם דב"נ דקודם מ"ת ג"כ אין לו לעובר להקרא אדם ודו"ק היטב וע"כ כיון דהאי קרא דשופך דם האדם באדם וגו' בב"נ דקודם מ"ת כתיב לכן שפיר ר"ש לטעמי' א"א למידרש בי' דרשא דר"י הנ"ל דקאי אעובר ולכן שפיר ס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל דדריש לי' לדרשא אחרינא ודו"ק היטב. עי"ל עפד"ז בטעמא דר' שמעון דס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל בפשיטות טפי וזה דר"ש לטעמי' א"א לו למידרשי' לקרא אעוברין כר' ישמעאל דר"ש לטעמי' על כרחך דעובר לא מיקרי אדם דהא ר"ש ס"ל דעכו"ם אין קרוים אדם וכנ"ל ואילו שם נפש וודאי דישנו גם לעכו"ם מדאיצטריך במלאכת יו"ט קרא דהוא לבדו יעשה לכם למעט לכם ולא לעכו"ם וא"כ ע"כ דאיתי' בכלל נפש והי' גם עכו"ם בכלל ההיתר דאך אשר יאכל לכל נפש וכמובן וא"כ הרי חזינן דשם נפש לר"ש כולל יותר משם אדם דהא עכו"ם קרוין נפש אעפ"י שאין קרוין אדם וא"כ עובר דלא מיקרי נפש וכמבואר בנדה (דף מ"ד ע"א) דקטן בן יום אחד מקבל טומאת מת מדכתי' ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ומוכח דבן יום אחד דייקא אבל עובר אין קרוי נפש וכן מבואר בנדה שם (דף מ"ד ע"ב) דההורג בן יום אחד חייב משום דכתי' ואיש כי יכה כל נפש מכל מקום ע"ש וא"כ מוכח ג"כ דעובר לא מיקרי נפש דאל"כ גם הורג עובר יתחייב וכן מבואר להדיא ברש"י סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא עש"ה וא"כ כיון דעובר לא קרוי נפש כ"ש דאין קרוי אדם שהרי שם נפש כולל יותר משם אדם לר"ש וע"כ ר"ש לטעמי' דבהכרח סובר דעובר אין קרוי אדם לכן שפיר א"א לו לדרוש דרשא דר' ישמעאל הנ"ל ושפיר ס"ל כתנא דבי מנשה הנ"ל דדריש לי' לקרא לדרשא אחריתא וזה נכון בס"ד:

ועפד"ז יובן ג"כ הא דר"ע בסוגי' דחולין (דף ע"ב ע"א) הנ"ל מצריך קרא אעובר במעי אשה שיטמא טומאת מת וכתבנו למעלה דס"ל דעובר לא מיקרי אדם ולכן בעי' קרא שיטמא טומאת מת ולהנ"ל הנה ר"ע ג"כ לטעמי' אזיל בזה שהרי גם לר"ע על כרחך דשם נפש כולל יותר משם אדם דהא ר"ע ס"ל בביצה (דף כ"א ע"ב) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע וא"כ הרי השם נפש כולל יותר משם אדם דשם אדם קאי רק אמין אדם לבד ואילו שם נפש קאי גם על בעלי חיים וא"כ כיון דעובר אין קרוי נפש וכנ"ל כ"ש דאין קרוי אדם וכנ"ל וע"כ ר"ע לטעמי' שפיר ס"ל דעובר אין קרוי אדם וכמובן:

והנה עפד"ז יש לנו ראי' לברר גוף הספק שלנו אי עובר מיקרי אדם או לא וזה דנראה דגם ר' ישמעאל מודה בזה בהכרח דעובר לא מיקרי אדם דאל"כ ה"ל סברות הפוכות לגמרי דלר"ע ור"ש שם נפש כולל יותר משם אדם וכנ"ל ואילו לר' ישמעאל יומצא להיפוך דשם אדם כולל יותר שהרי העובר יוקרא אדם אעפ"י שאין נקרא נפש (שהרי לא מצינו פלוגתא אהך דנדה הנ"ל ונראה פשוט דכ"ע מודים בזה דעובר לא מיקרי נפש) ועל כרחך דגם לר' ישמעאל עובר אין קרוי אדם ודרשא דשופך דם האדם באדם כו' איזהו אדם שהוא באדם כו' אין ממנה ראי' די"ל דב"נ שאני דשלימותו ממהר לבוא וכנ"ל ולכן גם העובר שלו קרוי אדם וה"ה דעובר שלו מיקרי נפש ג"כ אבל עובר דישראל דאין קרוי נפש ה"ה נמי דלא מיקרי אדם וכנ"ל:

ואולם בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) איתא ואיצטריך למיכתב מכה איש (ומת מות יומת) ואיצטריך למיכתב כל מכה נפש דאי כ' רחמנא מכה איש ה"א איש דבר מצוה אין קטן לא כו' ואי כ' רחמנא כל מכה נפש ה"א אפי' נפלים אפי' בן שמונה צריכי ובתוס' שם ד"ה ה"א אפי' נפלים כתבו וז"ל תימא א"כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי"ל דה"א דגזה"כ הוא כו' א"נ נהי נמי דהוי מיחייב אנפל (מיתה) לאחר שנולד קודם שנולד לא מיחייב עכ"ל וא"כ לתירוצם הראשון דמקרא דכל מכה נפש הייתי מחייב מיתה אפי' להורג עובר קודם שנולד א"כ מוכח לכאורה להדיא דעובר מיקרי נפש ואולם לגירסת התוס' בסנהדרין שם ד"ה ה"ג דלא מייתי הש"ס קרא דכל מכה נפש רק קרא דואיש כי יכה כל נפש דדרשי' כל דהו נפש אין ראי' די"ל דעובר מיקרי רק כל דהו נפש ואיתי' רק במקרא הנ"ל דכתי' כל נפש דדרשי' כל דהו נפש משא"כ נפש גרידא שפיר לא מיקרי ובאתי רק להעיר:

ואולם ברא"ם עה"ת פ' משפטים עה"כ ולא יהי' אסון הביא מכילתא ולא יהי' אסון באשה כו' או אינו אלא ולא יהי' אסון בוולדות ת"ל ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש וכ' ע"ז הרא"ם ז"ל וז"ל ואי בוולדות לאו נפש תחת נפש הוא דהא מכה איש ומת כתי' עד שיהא בן קיימא הראוי להיות איש ולא הנפלים והולדות שבמעי אשה כ"ז שלא יצאו לאויר העולם בחזקת נפלים הן שהרי עדיין לא כלו חדשיהם וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו כו' משמע דהורג את העובר פטור ושמא משום דכ"ז שלא יצא לאויר העולם יש לחוש בו שמא לא כלו לו חדשיו ולא יהי' ראוי להיות איש והתראת ספק לאו שמה התראה כו' עכ"ל ז"ל ומוכח דס"ל דעובר מיקרי נפש ורק ההורגו פטור משום דס"נ להקל ומספקי' שמא ראוי להיות נפל ולא יהי' איש וכנ"ל משא"כ שם נפש שפיר יש לו ועכ"פ ספק נפש מיקרי דשמא יהי' בר קיימא ורק לענין לחייב ההורגו הוא דאמרי' להיפוך דס"נ להקל וכן אם יצא אח"כ לאויר העולם ואגמ"ל דלא הי' עומד להיות נפל אזי אגמ"ל דהי' קרוי מאז בשם נפש וודאי ובאתי רק להעיר:

והנה נזכרתי עוד דברי התוס' בבבא בתרא (דף כ' ע"א) דאהא דאיתא התם דבן שמונה חוצץ בפני טומאת מת משום דאין מקבל טומאה וכל דבר שאין מקבל כו' חוצץ כו' כתבו ז"ל בד"ה ועכו"ם וז"ל ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם עכ"ל ואיני יכול להכריע מדבריהם אם כוונתם דעובר לא מיקרי אדם ורק כשיוצא לאויר בט' אז מקבל את השם אדם משא"כ כשיוצא בח' ואין סופו להתקיים אין מקבל את השם אדם גם ע"י יציאתו לאויר העולם א"ד כוונתם שלפי שיצא בח' וסופו למות ע"כ חשוב כמת ופקע שם אדם מיני' אעפ"י שכבר הי' לו שם זה בהיותו עובר (וכבר הבאנו למעלה דברי הגמ' כריתות (דף ו' ע"ב) דמת לא מקרי אדם] ובאתי רק להעיר:

ואולם יש ללמוד לכאורה מתוס' ב"ב הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם בדרך זה וזה שהרי כתבו דבן ח' אינו מקבל טומאה משום דלא איקרי אדם וא"כ לפי המבואר במשנה נדה (ד' מ"ג ע"ב) דעובר נמי אינו מקבל טומאת מת וכנ"ל א"כ נראה דהתם נמי היינו טעמא משום דלא מיקרי אדם וא"ל דלעולם אדם מיקרי והא דאין מקבל טומאה הוא מפאת דלא מיקרי נפש וכדמוכח מדברי הגמ' שם אשר הבאנו למעלה דאמר דבן יום אחד מקבל טומאה מדכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפשות כל דהו ומוכח דהא דעובר אינו מקבל טומאה הוא משום דליתי' בכלל נפשות דז"א דא"כ ל"ל להתוס' לומר דבן ח' אינו מקבל טומאה מפאת דלא מיקרי אדם עדיפא מינה ה"ל למימר דאפי' מיקרי אדם מ"מ אין מקבל טומאה מפאת דאין קרוי נפש דא"ל דבן ח' חי מיקרי באמת נפש דז"א דא"כ ה"ל דברים הפוכים לגמרי דעובר מיקרי אדם ולא מיקרי נפש ואילו בן ח' מיקרי נפש ולא מיקרי אדם וזה נגד הסברא דאם שם נפש כולל יותר א"כ עובר דמיקרי אדם כ"ש שיש לו להיות קרוי נפש ואם שם אדם כולל יותר א"כ בן ח' דמיקרי נפש כ"ש שיש לו להקרא אדם וע"כ דעובר לא מיקרי לא נפש ולא אדם ומש"ה אינו מקבל טומאה וה"ה בן ח' אינו נקרא לא נפש ולא אדם והתוס' דבבא בתרא חדא מינייהו נקטי ודו"ק כי קצרתי:

ודע דמה שכתבתי למעלה בביאור ש"ס סנהדרין (ד' פ"ד ע"ב) דעובר נהי דלא מיקרי נפש עכ"ז נפש כל דהו מיקרי קשה קצת מגמ' נדה הנ"ל דאמר דבן יום אחד מקבל טומאה משום דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ומוכח דעובר אפי' נפש כל דהו לא מיקרי ויש ליישב ואין להאריך:

ודע עוד דמה שאנו סוברין בזה בפשיטות דא"א שיהי' מי נקרא נפש ולא אדם ואחר נקרא אדם ולא נפש דממ"נ או דנפש כולל יותר או דאדם כולל יותר וכנ"ל והכרחנו מכח זה מתוס' ב"ב הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם וגם למעלה הכרחנו הכרח כזה דכיון דשם נפש כולל יותר מאדם לר"ש ולר"ע דכולל גם עכו"ם לר"ש ובהמה לר"ע ואעפ"י שאין קרוים אדם וא"כ עובר דלא מיקרי נפש כ"ש דלא מיקרי אדם גם זו אינה ראי' מוכרחת דמצינו כזה שמות שמשמעותם הפוך ע' תוס' יבמות (ד' כ"ב ע"ב) ד"ה בן דזרע משמע כשר ולא פסול ובן משמע אפי' פסול ואילו לענין בני בנים הוא להיפוך דזרע כולל גם בני בנים. ואילו בן קאי רק אבנים לבד עש"ה בתוס' וא"כ ה"נ שפיר יוכל להיות שם אדם קאי אעובר משא"כ נפש ולענין עכו"ם ובהמה יכול להיות שפיר ג"כ להיפוך דליקרו נפש אע"ג דלא מיקרו אדם וכמובן ואולם עכ"ז ראיותינו אלה הם קצת ראי' דנהי דמצינו לפעמים משמעיות הפכיות עכ"ז הוא רק על צד המיעוט וכ"ז שאפשר לנו לומר דאין המשמעות הפוכות וודאי דיש לנו לומר כן וכמובן:

ודע דגם מה שהבאנו מהך דנדה דעובר אינו מקבל טומאת מת נתיישבתי דאין ראי' מזה דאין קרוי אדם ולא שאין קרוי נפש די"ל דהטעם הוא מפאת היותו טהרה בלועה דאין מקבל טומאה ע' חולין (ד' ע"א ע"א וב' וע"ב ע"א) ורק אבן יום אחד מייתי הש"ס שפיר ראי' דמקבל טומאה מדכתיב ועל הנפשות אשר היו שם ואין כוונת הגמ' לומר דהא דעובר אינו מקבל טומאה הוא משום דלא איקרי נפש רק כוונת הגמ' דאילו היה כתוב ועל האנשים אשר היו שם הי' נתמעט קטן דאיש ממעט קטן משא"כ עתה שנאמר נפשות לא אימעוט קטן וה"ה דעובר נמי שפיר לא אימעוט ממקרא זה אלא דעובר הא בלא"ה אינו מקבל טומאה מפאת היותו טהרה בלועה וכנ"ל משא"כ קטן דאינו בלוע שפיר מקבל טומאה מפאת היותו בכלל נפשות ודו"ק:

ודע דמה שהבאתי באות הקדום ראי' דעובר מיקרי אדם מדנולד נפל מטמא באהל ואי איתא דעובר לא מיקרי אדם אמאי מטמא הכתיב אדם כי ימות באהל וזה הרי לא קרוי אדם מעולם דבלידתו מת הרי א"א שיקבל בשעת הלידה שם אדם דהא מת לא איקרי אדם וכש"ס כריתות (דף ו' ע"ב) הנה י"ל דזה הי' באמת טעות דהאי כהן המובא בע"ז (ד' מ"א ע"ב) מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר ואם נקיבה כו' ובתוס' שם אותו כהן שוטה הי' דאפי' לקרובים אינו מטמא לנפלים דבעי' דומיא דאביו ואמו (כמבואר בת"כ) ואולם ברש"י שם כ' כהן חכם ומורה הוראה הי' ונתכוון להורות לה ישיבת ימי טומאה וימי טהרה עכ"ל ולפי דברי רש"י דכהן חכם הי' יש להליץ בעדו דהי' סבור דנפל אינו מטמא באהל מטעם הנ"ל דעובר לא מיקרי אדם ומהאי דת"כ דאין כהן מטמא לנפלים אין ראי' די"ל דאיירי במגע ובמשא ואפי' אי איירי נמי באהל עכ"ז כיון די"ל דפלוגתא דתנאי הוא אי עובר מיקרי אדם וכמו שדננו למעלה לכן יש לומר דהי' הכהן הזה סבור דהאי דת"כ אתי' אליבא דמ"ד דעובר מיקרי אדם וכן הך דנדה (ד' כ"ו ע"א) דנולד נפל מטמא באהל אתי' אליבא דהאי מ"ד משא"כ למ"ד דעובר לא מיקרי אדם שפיר אין מטמא באהל והי' ס"ל להאי כהן דהכי הילכתא דאין עובר נקרא אדם ולכן שפיר האהיל על העובר ואיך שיהי' עכ"פ יש כאן סברא לטעותו של כהן הנ"ל שהי' לו בהכרח איזה סברא לטעותו כיון דכהן חכם הי' לרש"י הנ"ל [וע' כלל הקדום אות ב' בסופו ואות ז' דכתבנו ג"כ טעם לסברת הכהן הנ"ל עש"ה ובאתי רק להעיר]:

ודע דלפמ"ש בכלל (ז' וח') דשם אדם קאי על הנפש לא על הגוף ומפאת זה עובדי כוכבים אין קרוים אדם לפי שאין להם זאת הנפש אשר אל הישראלי יומצא דאפי' נימא דעובר מיקרי אדם עכ"ז יש חילוק בזמני העיבור לפי המבואר בסנהדרין (ד' צ"א ע"ב) נשמה אימתי ניתנה באדם משעת פקידה (משעה שהמלאך פוקד הטיפה היינו מתחלת העיבור מיד) או משעת יציר' (יצירת הולד שנקרם כולו בבשר גידין ועצמות) עש"ה דרבי אמר משעת יצירה ואנטונינוס אמר משעת פקידה וא"כ לדעת רבי משעת יצירה הוא דאיקרי אדם ולדעת אנטונינוס מתחלת העיבור מיד מיקרי אדם ועש"ה דמוכח דרבי קיבל סברת אנטונינוס דאמר דבר זה לימדני אנטונינוס ומקרא מסייעו ופקודתך שמרה רוחי ואולם בס' גור ארי' עה"ת דברים פרשה כ"ה פסוק ב' ראיתי שכ' וז"ל אמנם נראה כי וודאי הי' ראוי ללקות ארבעים כנגד מ' יום של יצירת הוולד וביום האחרון הוא יום המ' מקבל הולד הנשמה ובכל ל"ט הוא בריאת הגוף כו' עכ"ל וצ"ע דזהו כסברת רבי מתחלתו והרי מוכח מגמ' סנהדרין הנ"ל, דקיבל רבי סברת אנטונינוס מכי שמעה ממנו וכנ"ל ועכ"פ לדברי הג"א הנ"ל דביום מ' הוא שניתנה הנשמה א"כ קודם יום המ' לא מיקרי אדם וע' אהלות פי"ח מ"ז דקודם מ' יום אינו מטמא באהל ע"ש וי"ל דהוא מטעם הנ"ל והנה לפי מה שצידדתי עוד בכלל (ז) הנ"ל דשם אדם הוא אל הגוף וכן י"ל דהוא רק אל הגוף והנפש יחד דגוף לבדו בלא נפש אינו אדם וכן הנפש לבדה בהיותה בלתי נשואה בגוף היא מלאכותית ובגדר מלאך וג"כ אינה אדם א"כ י"ל להיפוך ג"כ דקודם מ' יום לא מיקרי אדם מפאת דחשוב נפש לבד (לפי משמעות גמ' סנהדרין הנ"ל דרבי קיבל סברת אנטונינוס) ולא חשוב גוף אדם כיון שעדיין לא נתרקם הגוף בבשר גידין ועצמות וע' יבמות (ד' ס"ט ע"ב) דעד מ' יום מיא בעלמא הוא וא"כ אינו גוף אדם ובאתי רק להעיר וע"ע נדה (ד' ל' ע"ב) למה הוולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל כו' ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו כו' ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כו' איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה עכ"ל הגמ' וק"ק דלמ"ד ביבמות (ד' פ' ע"ב) דאמרי' אישתהי עש"ה דמייתי דהוי עובדא ואישתהי הולד עד תריסר ירחי שתא א"כ הא גם עיבור משכחת שיהיה שנה ומדוע חשיב רק ימים שיש בהן ירחים ואולם לדעת הגור ארי' הנ"ל דהנשמה ניתנה רק ביום המ' י"ל דכיון דמצינו רק דאישתהי תריסר ירחי שתא א"כ י"ל דיותר מזה לא מישתהי ואם הוא שוהה י"ב חודש יוצאין מהם מ' יום דלא קאי עלייהו קרא דמי יתנני וגו' דוודאי ימים שלא הי' לו נפשו עדיין לא חפץ להיות כאותם הימים וע"כ קאי שפיר רק אימים שאין בהם רק ירחים ולא משכחת בהו שנה ואמנם אם גם הנשמה ניתנה מיד י"ל דלא קאי קרא אמ' יום הראשונים כיון שלא נתצייר הגוף עדיין וחשוב כלא הי' ואם שכבר ישנו לנפש עכ"ז הרי הנפש ישנה עוד לפני פקידה משעת בריאת העולם ועכ"ז לא קאי קרא על זה הזמן כי כ"ז בלתי היותה בגוף היא במדריגת מלאך לא במדריגת אדם וכנ"ל וקרא קאי רק על זמן היותו אדם וע"כ לא קאי על מ' יום הראשונים שלא נוצר הגוף עדיין ואיננו אדם בגוף ונפש רק בנפש לבד וגם אולי לא שייך לומר ע"ז מי יתנני וגו' כי שלימות האדם הוא יותר כאשר הוא בגוף ונפש יחד לא בהיותו נפש לבד ובאתי רק להעיר:

ד) אחרי כתבי כ"ז מצאתי ראיתי בפי' הר"ש משאנ"ץ על הסיפרא תזריע פרשת נגעים פרק א' ברייתא א' וז"ל הסיפרא אדם כי יהי' בעור בשרו מה ת"ל לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהי' בעור בשרם בהרות בהרות טהורות אצ"ל בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד כו' לכך נאמר אדם כי יהי' עכ"ל ובר"ש וז"ל כגון שנולדו בעכו"ם ואח"כ נתגייר וכן בקטן במעי אמו ואח"כ נולד ואע"ג דהשתא הם אדם מ"מ כי יהי' בהוייתו דהיינו משנולד ויש מפרשים משום דבמעי אמו אינו קרוי אדם כדמוכח בפרק בהמה המקשה דאמרי' כל הנוגע במת בנפש האדם איזהו מת שהוא בנפשו של אדם הוי אומר זה עובר אלמא צריך ריבוי ולא נפיק מאדם כי ימות באהל ולא ניחא דהא כשיצא ממעי אמו א"צ שום ריבוי לטומאתו אלא כשהוא במעי אמו שיש סברא לטהרה משום טומאה בלועה כדפליג ר' ישמעאל התם ומטהר עכ"ל והנה נא מבוארים בדברי הר"ש אלה קצת דברים אשר כתבנו בזה לעיל אות ב' וכיווננו שם בעזה"י לדעת ראשונים ז"ל בענין ההערה הזאת מש"ס חולין הנ"ל איזהו מת שהוא בנפש כו' ועכ"פ מתבאר מדברי הר"ש הנ"ל דד"ז אי עובר קרוי אדם במחלוקת הראשונים ז"ל מפורשת הוא שנוי [ודע דלפי' היש מפרשים הנ"ל המובא בר"ש הנ"ל נראה דגם הך דעכו"ם ונתגייר דספרא המיעוט בו הוא מדכתיב אדם ועכו"ם אין קרוין אדם וכדעת רשב"י ביבמות (דף ס"א, וע' לעיל כלל ז' אות ט' ואות ט"ו דדננו בזה בדעת הספרא מה הוא אם עכו"ם קרוין אדם או לא ולפי הי"מ הנ"ל מוכח מכאן דס"ל לספרא דעכו"ם אין קרוים אדם ואולם לפי' הר"ש הנ"ל נראה דמפרש הך עכו"ם ונתגייר נמי דאין המיעוט בו מתיבת אדם רק המיעוט מתיבת יהי' דבעי' שיולד בו הנגע בעת הוייתו ולא כן בנולד בעכו"ם ונתגייר דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי א"כ הרי בטלה הוייתו הקדומה ונתחדשה הוי' חדשה ונמצא עתה שלא הי' תולדת הנגע בשעת הוייתו דהשתא וע"כ הנגע טהור וה"נ בקטן ונולד כיון דעובר חשוב דשלב"ל ואפי' למ"ד דחשוב דבר שבא לעולם ע' תוס' כתובות (דף ז' ע"ב) ד"ה המזכה מ"מ י"ל דלא מיקרי הוייתו הוי' דעיקר הוייתו הוא רק משנולד. [וע' בס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב התוכחה פרק א' וז"ל ובמס' סוטה אר"א כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמם מקללים אותו שנא' אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים כו' ואין לאומים אלא עוברים שנא' ולאום מלאום יאמץ פירוש דבר זה כי המחניף ואומר דברים שאינם נמצאים שאומר לרשע שהוא צדיק ולפיכך אפילו עוברין שבמעי אמם שאין להם מציאות גמור שהרי עוברין הם ואפ"ה הם מקללים ומאררים אותו וכל קללה הוא העדר ובלתי מציאות כי אפי' עוברין שבמעי אמם אף שלא יצאו לאויר העולם ואין מציאות לעוברים יש להם מציאות יותר מן המחניף הזה שאומר לרשע שהוא צדיק כי העוברים יש להם מציאות מה ואילו המחניף שאומר לרשע צדיק אתה דבר שאינו נמצא כלל וכן שאר דברי חנופה ולכך אף עוברים שאינם נמצאים שלא יצאו לאויר העולם אף הם נותנים העדר וקללה למחניף הזה כי לעוברים יש להם מציאות מה ולמחניף אין מצי אות כאשר אין אומר דבריו רק להחניף ואין לדבריו מציאות בעצמם ואינם רק חלקלקות לשון עכ"ל ז"ל ובפרק הנ"ל שם עוד כ' וז"ל כי העובר אין לו מציאות ג"כ ואין ראוי שיהיה העובר מקלל את אחר כי הקללה הוא העדר ואיך יהי' העובר שהוא בעצמו בלתי נמצא יקלל ויעדיר אחר ועכ"ז העוברין מקללין את המחניף מפני כי המחניף הוא נמשך יותר אחר ההעדר שהוא אומר לרע טוב ודבר זה אינו נמצא לגמרי עכ"ל ז"ל ומבואר דעובר חשוב דבר שאין לו מציאות והוא מכלל ההעדר וע"כ לאו שמי' הוי' ועיקר הוייתו רק משנולד] וע"כ שפיר מימעיט מתיבת יהי' נגע שנולד בעובר ונולד כיון דתיבת יהי' מצריך שתולד הנגע בעת ההוי' וכנ"ל ודע דספק שלנו אי עובר מיקרי אדם י"ל ג"כ דתלוי בפלו בפלוגתא הנ"ל אי עובר מיחשיב דשלב"ל [וכבר רמזנו ע"ז באות א'] דנראה ענין הפלוגתא דהוא בסברת המהר"ל ז"ל הנ"ל דעובר נחשב דבר שאין לו מציאות והוא מכלל ההעדר דלמ"ד דחשוב דשלב"ל הוא כסברא הנ"ל דנחשב העדר ודבר בלתי נמצא ומ"ד דחשוב דבר שב"ל חולק ע"ז וס"ל דנחשב מציאותו מציאות והוי' לא העדר וע"כ למ"ד דחשוב דשלב"ל והעדר ג"כ לאו שמי' אדם דלא יתכן היות שם אדם לדבר שאין לו מציאות ומכלל ההעדר נחשב ומה גם לרשב"י דאדם הוא שם חשוב דעכו"ם אין קרוים אדם ודאי אין ראוי שיהי' שם של חשיבות לדבר שאין נחשב מציאות כלל וכמובן ולמ"ד דעובר חשוב דשב ל שפיר יתכן שיקרא גם העובר אדם וכמובן ויש לפלפל הרבה ובאתי רק להעיר [ונתיישבתי עוד דדברי הר"ש משאנ"ץ כי יהי' בהוייתו דהיינו משנולד הוא ל' הגמ' זבחים (דף קי"ד ע"א) ועוד בכמה דוכתי ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דהיינו משעת לידה וקאי שם אקרא דאשר יהי' לך דנפיק מיניה קדושת ולדות וכפירש"י שם עש"ה וא"כ מבואר דרק הלידה קרוי' הוי' בקרא וז"פ]:

ה) מצאתי עוד בפסיקתא זוטרתי פ שמיני וז"ל בבהמה לרבות השליל שבמעי' שהוא ירך אמו ואין בו משום או"ב כו' ואי משום וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה שחיטת אמו מטהרתו שאין קרוי' בהמה אלא כשהיא לעצמה אבל כשהיא במעי אמה היא כאבר אחד מן האיברים של בהמה כו' עכ"ל [וע' רמב"ם הל' שחיטה פי"ב ה"י ובש"ע יו"ד סי' ט"ז סעיף י'] ומבואר דעובר לא מיקרי בהמה מטעמא דעובר ירך אמו הוא (וזה הפוך ממה שצידדנו באות ג' דלפי סברא דעובר ירך אמו יותר יש לו לעובר להקרא בהמה מפאת שגם האם קרוי' בהמה] וא"כ למ"ד עובר ירך אמו הוא הא גם באדם ס"ל כן ע' יבמות (דף ע"ח ע"א) וא"כ גם עובר דאדם אין לו להקרא אדם מפאת דירך אמו הוא ונחשב רק אבר האם לבד ולא יפול על אבר שם אדם וכמו שהוא כן סברת הפס"ז לענין שם בהמה בעובר דבהמה וז"פ ובאתי רק להעיר:

ו) ע"ע בס' עץ חיים שער מוחין דקטנות פרק א' וז"ל אמנם יש חילוק אחד מעיבור אל יניקה ומוחין והוא שבעיבור לא יש לקטן ג' מוחין דקטנות רק ב' לבד והם מוח חכמה ובינה אך מוח הדעת אין לו לכן אין דעת לקטן כי אע"פ שיש לו חו"ב אינן מועילין לו כי הלא חו"ב סתומים הם ולא אתגליין רק ע"י הדעת והואיל ואין לו דעת לא אתגליין ולכן הקטן נמשל כבהמה ואין זה רק בעיבור אך ביניקה יש לו שבח על עיבור והוא שיש לו ג' מוחין חב"ד כו' עכ"ל הקדוש ויש לדון קצת מזה דאין ראוי לעובר להקרא אדם כיון שאין לו מוח הדעת ועיקר שם אדם הוא ע"ש הדעת ע' חולין (דף ה' ע"ב) אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה עכ"ל הגמ' הרי דאע"ג דלא כתיב דעת בקרא רק תיבת אדם עכ"ז דריש אלו בנ"א שהן ערומין בדעת כו' והיינו משום דשם אדם עצמו מורה על הדעת ובח"ה הדברים נודעים בסוד מה שמו ומ"ה שם בנו כי תד"ע אדם גימט' מ"ה וזהו ומה שם בנו כי תדע דעת דייקא דשם אדם הוא אל הדעת פנימיות הת"ת הנקרא בן כמבואר בעץ חיים שער השמות פרק ו'] וכן מוכח קצת לשון הקדוש של האר"י ז"ל שכ' ולכן הקטן נמשל כבהמה כו' וקאי אעובר וכמבואר בדבריו וע"ש עוד בשאר דברי שער מוחין דקטנות הנ"ל ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה