בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ד · כלל ט
אדם. אבאר בעזה"י אי עבד מיקרי אדם **([ענין עבד אין נוהג עתה כלל וכל הדברים בזה הם רק להתבונן בדברי הגמ' והראשונים המדברים בזה]:)**. א) בכלל הקדום אות ב' הבאתי ב"י או"ח סי' קנ"ט בשם ספר המנהיג דאין נוטלין לידים מעכו"ם ועבד משום דבעי' כח אדם ועכו"ם ועבד אין קרוים אדם ע"ש והנה הא דעכו"ם אין קרוי אדם הוא סברת רשב"י בש"ס יבמות (ד' ס"א ע"א) והארכתי בו בכל הכלל הקדום ואולם מ"ש ז"ל דגם עבד אין קרוי אדם הוא דבר של חידוש ולכאורה י"ל כדמות ראי' וטעם לזה עפ"י המבואר ביבמות (ד' ס"ג ע"א) כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנא' זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם ועוד שם כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנא' השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ובס' ערוך לנר שם הקשה דא"כ מי שאין לו אשה או אין לו קרקע לא יטמא באהל כמו עכו"ם שאין מטמאים באהל מפאת שאין קרוים אדם עכת"ק עש"ה ולק"מ דרק בעכו"ם דא"א שיהי' ישראל ואם יתגייר אז גופא אחרינא הוא וכמבואר ביבמות (ד' כ"ג ע"א) דעכו"ם אינה נחשבת שיש בה צד תפיסת קידושין מפאת דלכי מתגיירה תפסי בה קידושין משום דלכי מתגיירה גופא אחרינא היא עש"ה וא"כ הגוף הזה שהוא עתה א"א היותו אדם וע"כ שפיר איננו קרוי אדם משא"כ בישראל שאין לו אשה או שאין לו קרקע אין מסולק עי"ז השם אדם הואיל והוא ראוי לישא אשה ולקנות קרקע והחסרון רק דבר מבחוץ במה שלא נשא אשה ולא קנה קרקע ולא דמי כלל לעכו"ם ולפי"ז עבד דליתי' באשה כלל דאינו בר תפיסת קידושין וג"כ ליתי' בקרקע דמה' שקנה עבד קנה רבו ואפי' ישתחרר ג"כ גופא אחרינא הוא וכדמוכח בקידושין (ד' ס"ב ע"ב) דנחשב ע"י השיחרור כאילו נולד גוף חדש ע"ש דאמר מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ומש"ה אע"ג דבידו לשחרר חשיב חסרון דאין לך חסרון גדול מזה שצריך להוליד גוף חדש שלא הי' עדיין עש"ה בגמ' וא"כ אותו הגוף שהוא עתה א"א היותו בר קידושין ובר קניין] וע"כ שפיר מסולק ממנו השם אדם ודו"ק ואולם נהי דאין עבד בר תפיסת קידושין עכ"ז הא בכלל נשיאות אשה הוא גם בלי קידושין וכמבואר בסנהדרין (ד' נ"ח ע"ב) ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' נהרג עלי' הרי דשפחה המיוחדת לעבד היא אשתו וב"נ הבא עלי' חייב מיתה וגם לישראל אסורה בלאו דשפחה חרופה למ"ד דשפחה חרופה זו שפחה כנענית המאורסה לעבד כנעני וכמבואר בכריתות וגם בכלל קרקע הא איתי' למ"ד דיש קנין לעבד בלא רבו ואם נתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו קני:
והנה מצאתי עוד בסנהדרין (ד' ט"ו ע"א) דאמתני' דתנן שם (ד' ב' ע"א) ואדם כיוצא בהן (שצריך עשרה בפדיונו כשהוקדש) פריך בגמ' ואדם מי קדוש כו' וכתבו שם התוס' ד"ה אדם וז"ל וא"ת ולוקמי' בעבד דקדוש כדאמר בסמוך כו' וי"ל דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד עכ"ל ומוכח דס"ל גם לתוס' כסברת ס' המנהיג הנ"ל דעבד אין קרוי אדם ואולם יש לדחות ולומר דרק בלשון חכמים ס"ל לתוס' דעבד אין קרוי אדם משא"כ בלשון תורה שפיר אפשר שנקרא אדם וכדאמרי' בעלמא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואמנם בדברי ס' המנהיג הנ"ל אין לדחות כן אע"ג דקאי ג"כ אלשון חכמים והיינו אמה שהצריכו חכמים כח גברא בנט"י דמדכ' ז"ל דאין נוטלין לידים מעכו"ם ועבד משום דעכו"ם ועבד אין קרוים אדם מוכח דעבד דמי לעכו"ם וטעם העבד כטעם העכו"ם וכי היכי דעכו"ם אין נקרא אדם גם בל' תורה וכש"ס יבמות (ד' ס"א ע"א) הנ"ל ה"ה עבד אין קרוי אדם גם בל' תורה וכמובן:
והנה יש להביא לכאורה ראי' פשוטה להיפוך דעבד מיקרי אדם ממשנה דב"ק (ד' נ"ב ע"א) נפל לתוכו (לתוך הבור) כו' בן או בת עבד או אמה פטור (בעל הבור) ובגמ' שם מפרש דהמיעוט הוא מדכתיב שור ודרשי' שור ולא אדם וא"כ מדפטרינן עבד מבואר לכאורה להדיא דגם עבד מיקרי אדם ואולם שם בב"ק (ד' מ"ט ע"א) איתא א"ר פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדי' משלם דמי וולדות (אע"ג דפטרינן בשור מדמי וולדות דאשה) מ"ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור עכ"ל הגמ' ומוכח דעבד לא מיקרי אדם והתוס' שם ד"ה חמרתא עמדו ע"ז וז"ל וא"ת הא גבי בור תנן נפל לתוכו עבד כו' פטור ולא אמרי' דהוי חמרתא בעלמא ולא נמעטי' משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי וולדות אלא במקום שהוולדות של בעל כדכתיב בעל האשה אבל כאן הוולדות לאדון דכתיב האשה וילדי' תהיה לאדוניה עכ"ל והנה תירוץ התוס' קשה קצת להולמו בל' הגמ' הנ"ל דא"כ ה"ל לגמ' לאתויי קרא דוהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ומשטחיות לשון הגמ' דאמר מ"ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וכו' מוכח לכאורה דעבד לא מיקני אדם וצ"ע. [ודע דיש לומר דעבד נהי דלא מיקרי אדם ואינו בסוג אדם על כל זה גם בסוג בעל חי אינו רק הוא בין ב' אלו הסוגים דהיינו דהוא סוג בפני עצמו הפחות מסוג אדם ונעלה מסוג בעלי חיים וע"כ בהך דדמי וולדות דפטורא דדמי וולדות בשור באדם הוא דכתיב וכמו שנאמר וכי יגח שור את איש או את אשה וגו' ובעל השור נקי ודרשי' נקי מדמי וולדות א"כ כיון שהכתוב הזה מדבר במין אדם לכן שפיר עבד דאינו בסוג אדם ליתיה בכלל מיעוט זה ושפיר מחייבינן בי' אדמי וולדות משא"כ בהך דבור דכתיב וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור וגו' א"כ כיון דהכתוב מדבר בסוג בעלי חיים (דשור לאו דווקא רק כל בע"ח בכלל וכמבואר בב"ק (ד' נ"ד ע"ב) א"כ מיעוטא דשור ולא אדם איננו אאדם דייקא שהרי לא הוזכר אדם בקרא רק המיעוט הוא שור ולא דבר הנעלה משור (דהיינו בע"ח ולא דבר הנעלה מבע"ח) וא"כ כיון דעבד הוא סוג נעלה מסוג הבע"ח לכן שפיר ישנו ג"כ בכלל מיעוט זה ושפיר פטורין גם אעבד בבור ודו"ק כי נכון הוא בס"ד ושוב נזכרתי דברי התוס' ב"ק (ד' ט' ע"ב) ד"ה מה וז"ל וא"ת שור ולא אדם דכתיב בבור ל"ל ת"ל מעליו (דדרשי' עליו ולא על בור לפטור אבור מחיוב כופר עש"ה) וי"ל דאצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או עכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל וכן כתבו עוד שם (ד' י' ע"א) ד"ה שהשור ע"ש וקשה טובא דאיך כתבו התוס' בפשיטות דדרשא דשור ולא אדם אתי למעוטי עבד ועכו"ם כו' הא פלוגתא דתנאי הוא אי עכו"ם קרוין אדם ולרשב"י ביבמות (ד' ס"א ע"א) וכן הוא בש"ס כריתות (ד' ו' ע"ב) וב"מ (ד' קי"ד ע"ב) הא אין קרוין אדם ע"ש וע"כ לומר דאפי' למ"ד דעכו"ם אין קרוים אדם עכ"ז הם נעלים מסוג בע"ח ושפיר מימעטי משור ולא אדם דנהי דלא הוי אדם עכ"ז גם שור ליתנהו וכנ"ל וא"כ ה"ה עבד דכוותה וכמובן:
ועיין עוד בערכין (ד' כ"ח ע"א) במשנה מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ושפחותיו הכנענים ואם החרים את כולם אינם מוחרמים כו' ובגמ' שם מה"מ דת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם כו' וברש"י ד"ה מאדם כ' עבדים הכנענים עכ"ל ונזכרתי דכן הוא גמ' ערוכה בגיטין (ד' ל"ח ע"ב) אך כל חרם אשר יחרים וגו' מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים עכ"ל הגמ' ומבואר לכאורה להדיא דעבד מיקרי אדם אולם באמת גם זו אינה ראי' דביבמות שם (ד' ס"א ע"א) פריך אהא דאין העכו"ם קרוים אדם מהא דכתיב נפש אדם ששה עשר אלף (במדין כתיב בבמדבר ל"א) ומשני משום בהמה וברש"י הא דקרי להו אדם משום דבעי למיכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו עכ"ל [כוונתו לכאורה כדברינו מעלה דעכו"ם נהי דזוטר מסוג אדם ואינו בסוג אדם עכ"ז הוא סוג נעלה מסוג בע"ח ולכן לגבי בע"ח מיקרי אדם ואולם יש לפרש עוד באופן אחר ואין להאריך] ולפי"ז גם בהך דחרם דכתיב בקרא אך כל חרם אשר יחרים איש לד' מכל אשר לו מאדם ובהמה וגו' א"כ כיון דהוזכר בהמה בקרא לכן שפיר הוזכר העבד בשם אדם דהא בעכו"ם נמי דלא מיקרי אדם עכ"ז היכא דכתיב בהמה בקרא קרי להו אדם וכנ"ל וא"כ היכא דכתיב אדם לבד ולא כתוב שם בהמה עדיין שפיר י"ל דאין עבדים בכלל [וי"ל עוד בהך דאך כל חרם וגו' דלעולם אדם סתמא לא קאי אעבד ושאני הכא דקמפרש קרא אשר יחרים איש לד' מכל אשר לו א"כ על כרחך דאדם דבתרי' קאי אעבד דא"א שיהי' אדם קנוי לאדם זולת ע"כ וע"כ שפיר קרי קרא גם לעבד בשם אדם כיון דא"א לטעות דאבן חורין קאי אבל אדם סתמא שפיר קאי רק אבן חורין לחוד ולא אעבד]:
והנה יש להביא עוד כדמות ראי' דעבד מיקרי אדם מש"ס נדה (דף כ"ח ע"ב) דיליף מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו דבעי' זכר וודאי ונקבה וודאית אבל טומום ואנדרוגינוס שראו אפי' לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש ופריך האי מיבעי' לי' מי שיש לו טהרה במקוה (דומי' דזכר ונקבה דיש להם טהרה במקוה) פרט לכלי חרס (דאין לו טהרה במקוה שאין טעון שילוח מן העזרה) דברי ר' יוסי ומשני א"כ ניכתוב רחמנא אדם וכ"ת אי כתב רחמנא אדם ה"א כלי מתכות לא מכל טמא לנפש נפקא כו' עכ"ל הגמ' ואי איתא מאי האי דקאמר דאי כ' רחמנא אדם ה"א כלי מתכות לא עדיפא מינה הל"ל דאפי' במין אדם נמי איכא נפקותא דאי כ' רחמנא אדם ה"א דעבד לא כיון דעבד לא מיקרי אדם ובשלמא עכו"ם לא מצי למינקט ואפי' לרשב"י דעכו"ם לא מיקרי אדם דהא עכו"ם גם לפי האמת דלא כתי' אדם ג"כ אין מיטמאין בזיבה מה"ת וכמבואר בנדה (דף ל"ד ע"א) ע"ש משא"כ עבדים דמטמאין בזיבה וכמבואר במס' זבים פ"ב מ"א א"כ שפיר הל"ל נפקותא עדיפא מינה אעבד דאי כ' רחמנא אדם לא הי' עבד בכלל משא"כ עתה דכתי' מזכר ועד נקבה גם עבד ושפחה בכלל דהא אינהו נמי זכר ונקבה נינהו ועל כרחך דעבד איקרי אדם ולא הי' יכול לומר נפקותא זאת ושפיר הוצרך לומר רק נפקותא דכלי מתכות ואולם ראי' גמורה ליתא דאפי' אי עבד לא מיקרי אדם עכ"ז י"ל דנקט הש"ס נפקותא הפשוטה טפי דהא כלי מתכות וודאי לאו אדם נינהו משא"כ עבד שלא יקרא אדם הרי אין זה פשוט כל כך והגמ' שם הרי איננה עוסקת בענין זה לבאר מי הוא הנקרא אדם ושאינו נקרא אדם ולכן נקט שפיר נפקותא הפשוטה טפי דאי כ' רחמנא אדם הרי לא היו כלים בכלל:
ועוד יש לספק בזה די"ל דלמ"ד דעכו"ם קרוין אדם אזי עבד וודאי מיקרי אדם מק"ו מעובד כוכבים הפחות ממנו ונקרא אדם [ואם דלפי דברינו מעלה בנתינת טעם לשלא יקרא העבד אדם יש לדחות את הק"ו הנ"ל די"ל דשאני עכו"ם דאיתי' בקנין קרקע עכ"ז הרי ליתי' בקידושי אשה וא"כ י"ל דאין חילוק בין חדא לריעותא לתרתי לריעותא בזה וכמובן וגם י"ל דאע"ג דעבד ליתי' בקרקע משא"כ העכו"ם עכ"ז כיון דסוף סוף העכו"ם הוא פחות המדריגה ממנו א"א שיהי' העכו"ם נקרא אדם והעבד לא יקרא אדם ואין דנין בזה תורת ק"ו כי היכי דניפרוך מה לעכו"ם שכן ישנו בקרקע דאנן סברא בעלמא קאמרי' דאיך אפשר דעכו"ם הפחות המדריגה יהי' לו שם המעלה יותר מן העבד הגדול ממנו במדריגה ועל סברא זאת הרי לא שייכא פירכא דקרקע דסוף סוף העכו"ם הוא שפל ופחות המדריגה מן העבד המחויב במצות ונקרא בן ברית וכמובן וע' דוגמת זה זבחים (דף מ"ח ע"ב) א"ר אדא בר אהבה ק"ו ומה חטאת הבאה מכח עולה מעכבת עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת (לענין שחיטת צפון איירי) מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות אמר רבינא הא קשיא לי' לר' אדא בר אהבא כלום מצינו טפל חמור מן העיקר (פי' ואין דנין בזה תורת ק"ו דניפרוך עלי' פירכא רק אנן הכי קאמרי' כלום מצינו טפל כו' וע"ז לא שייך פירכא דסוף סוף החטאת הנלמדת מעולה טפילה והעולה שהחטאת למידה הימנה עיקר עש"ה ותבן) וא"כ ה"נ דכוותה אנן הכי קאמרי' כלום אפשר דעכו"ם השפל יהי' עדיף מעבד המעולה ממנו ולא שייך בזה פירכא וע' לקח טוב כלל י"ז ובפרט באות י"א בו ותבן דברינו אלה ביותר] ורק למ"ד דעכו"ם אין קרוים אדם הוא דאיכא למיבעי אי עבד קרוי אדם או לא וא"כ לפי מה שהוכחנו בכלל הקדום אות א' דר' יוסי ס"ל דעכו"ם קרוין אדם א"כ כיון דבש"ס נדה הנ"ל אליבא דר' יוסי קאי א"כ שפיר לא הי' יכול לנקוט נפקותא דעבד וכמובן:
ודע דמה שמבואר בגמ' נדה (דף ל"ד ע"א) הנ"ל דעכו"ם אין מטמאין בזיבה עש"ה דממעט להו מקרא דבני ישראל דכתיב בפרשת זבים וא"כ תיקשי לכאורה דא"כ גם עבד לא יטמא בזיבה דהא בני ישראל ממעט גם עבד וכמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) ולחד מ"ד שם אפי' חציו עבד וחציו ב"ח מימעיט מבני ישראל עש"ה (וע' מזרחי דברים פרשה כ"ג פסוק י"ח עה"כ לא יהי' קדש מבני ישראל דנראה שם מדבריו דהך מילתא אי בני ישראל ממעט עבדים במחלוקת שנוי בין הרמב"ם לרש"י ואונקלוס עש"ה וצ"ע מש"ס סנהדרין הנ"ל דמפורש דבנ"י ממעט עבדים ואכ"מ] וע' בתוס' שם ד"ה בנ"י שכתבו וז"ל אבל כולו משוחרר וגר לא ממעט מבנ"י וכן בנדה (דף ל"ד) בנ"י מיטמאין בזיבה ואין העכו"ם מיטמאין בזיבה כו' אבל גרים ומשוחררים לא ממעט כו' ותימא דבמנחות (דף ס"א ע"ב) גבי תנופה אמרי' בני ישראל מניפין ואין העכו"ם מניפין ואין לי אלא בנ"י גרים ועבדים משוחררים מנין כו' עכ"ל וצ"ע דעדיפא מינה ה"ל להקשות מעבדים שאינם משוחררים דאינהו וודאי הא מימעטו מבני ישראל וכש"ס סנהדרין שם והתוס' דקדקו רק דכולו משוחרר וגר עכ"פ לא אימעוט וא"כ עבדים שאינם משוחררים דוודאי אימעטו הרי תיקשי בהך דנדה דמדוע ממעט רק עכו"ם מזיבה ולא ממעט נמי עבדים שאינם משוחררים ומשנה ערוכה בזבים פ"ב מ"א להיפוך דעבדים אפי' שאינם משוחררים מטמאין בזיבה ואיך דקדקו התוס' איפוא מהך דנדה דגרים ועבדים משוחררים בכלל בנ"י נינהו מדלא ממעטינן להו התם הא גם עבדים שאינם משוחררים לא ממעטינן להו ואע"ג דאינהו וודאי לאו בכלל בנ"י נינהו:
ועיינתי בת"כ ריש פרק זבים ומבואר שם, בזה"ל בנ"י מיטמאין בזיבה ואין העכו"ם מיטמאין בזיבה כו' אי בנ"י אין לי אלא בנ"י מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם עכ"ל ואולם התוס' וודאי דלא סמכי אהך דת"כ דא"כ גם אגרים אין להם רא' מהך דנדה כיון דגם אגרים איכא ריבוי בפ"ע בת"כ הנ"ל וצ"ע:
ודע דאת"כ הנ"ל גופא קשיא דמנ"ל לרבות עבדים כיון דאצטריך ריבויא לגרים וכדאמר מנין לרבות גרים ועבדים מגרים הא לא נפקי דגרים עדיפי מעבדים דגר הוא ישראל גמור ומחויב בכל המצות משא"כ עבד חייב רק במצות כאשה וא"ל דמדכתיב ואמרת אליהם בל' רבים מרבי ב' מינים גרים ועבדים דאכתי דילמא אתי קרא רק לגרים ועבדים משוחררים דעבדים משוחררים נמי לא נפקי מגרים דעבדים משוחררים גריעי מגרים וכמבואר שלהי הוריות ואכתי עבדים שאינם משוחררים מנ"ל ויש ליישב ואין להאריך [ועיינתי בילקוט וראיתי דגרס באמת בהך דת"כ מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים ואולם וודאי אין הכוונה למעט עבדים שאינם משוחררים דדוחק לומר דהת"כ פליג אמשנה דזבים הנ"ל דגם עבדים שאינם משוחררין מיטמאין בזיבה ועיינתי בפי' הרא"ש למשנה זבים הנ"ל וראיתי שהביא דברי הת"כ הנ"ל והביא ג"כ הגירסא בת"כ ועבדים משוחררין וכ' עלה לאו דווקא משוחררים אלא אתא למימר דאפי' משוחררים נמי בעיא ריבויא כו' עש"ה] ובאתי רק להעיר:
וע"ע במס' נגעים פ"ג מ"א הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן העכו"ם כו' ובפיה"מ להרמב"ם הכל ואפי' עבדים כו' עכ"ל וכ"כ בהלכותיו בה' טומאת צרעת פ"ט ה"א הכל מתטמאין בנגעים אפי' קטן בן יומו והעבדים כו' ע"ש וא"כ מוכח דעבד מיקרי אדם דהא בנגעים אדם כתיב אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת וגו' נגע צרעת כי תהי' באדם וגו' וכ"כ המל"מ שם פ"ט מטומאת צרעת ה"א דעכו"ם אימעטו בפשיטות מנגעים לרשב"י דאין עכו"ם קרוים אדם כיון דבפ' נגעים אדם כתי' ע"ש וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פסק הלכה כרשב"י הנ"ל וכמבואר בה' טומאת מת פ"א הי"ג ע"ש בכ"מ א"כ מוכח דאפי' לרשב"י דעכו"ם אין קרוים אדם עכ"ז עבד מיקרי אדם ואולם מגוף המשנה דנגעים הנ"ל דאמר הכל מיתטמאין בנגעים אין ראי' כ"כ דנהי דהכ"מ על הרמב"ם ז"ל שם פ"ט מטומאת צרעת ה"א כ' דמדנקט במתני' רק חוץ מן העכו"ם מוכח דעבדים מיטמאין בנגעים ע"ש מ"מ י"ל דלמ"ד דאין עכו"ם קרוין אדם עבדים נמי לא מיקרי אדם ומשנה דנגעים הנ"ל שאני כיון דסתם מתני' ר"מ ור"מ הא ס"ל דעכו"ם קרוין אדם וכמבואר בתוס' יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה ואין וע"כ שפיר גם עבדים איקרו אדם ולכן שפיר איתנהו בטומאת נגעים והא דעכו"ם ליתנהו בטומאת נגעים למשנה הנ"ל הוא מטעמא אחרינא ע' ר"ש נגעים פי"ב מ"א [וצ"ע מדוע אין הטעם הזה שייך בעבד הא עבדים אין להם חלק בארץ ולא הוי הארץ אחוזתם וא"כ אינהו נמי ליתמעטו מאחוזתכם וכן גרים דאין להם חלק בארץ ליתמעטו נמי מהאי קרא וכן יוקשה מכהנים ולוים ע' תוס' ברכות (דף כ' ע"ב) ד"ה נשים ובמשניות מע"ש פ"ה מי"ד וכי היכי דאימעוט ירושלים מנגעי בתים משום דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים וכמבואר במגילה (דף כ"ו ע"א) ובב"ק (דף פ"ב ע"ב) ה"נ לימעטו כל הני נמי כיון דג"כ לא נטלו חלק בארץ ולא היו בכלל חלוקת שבטים ומנשים לא קשיא דאיכא ריבוי לנשים שיהיו בטומאת נגעים ע' כריתות (דף ח' ע"ב) ואולם גס שם ה"א למעט נשים רק מתיבת איש אבל לא ממה שלא נטלו חלק בארץ ע' רש"י ברכות שם (דף כ' ע"ב) ובאתי רק להעיר] וא"כ למ"ד דעכו"ם אין קרוים אדם אכתי שפיר איכא למיבעי אי עבד מיקרי אדם או לא ובאתי רק להעיר:
ועיין עוד גיטין (דף י"ב ע"א) עבד שגלה לערי מקלט אין רבו חייב לזונו כו' ומבואר דעבד גולה לערי מקלט והנה במכות (דף י"ב ע"א) איתא ג' טעיות עתיד שרו של אדום לטעות דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה כו' טועה, שאינה קולטת אלא בצר כו' טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך כו' וא"כ כיון דעבד גולה מוכח קצת א דעבד מיקרי אדם:
וע"ע ברש"י קידושין (דף ו' ע"ב) דאהא דאמר שם אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום פירש"י דהוא משום דלשון זה הוא לשון גירושין ולא ל' שיחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים עכ"ל כוונתו דעל כרחך אין כוונתו לשון שיחרור דאם הוא משחררה א"כ איך אומר הרי את מותרת לכל אדם הרי אינה ניתרת לכל אדם ע"י השיחרור רק לב"ח לבד ואילו לעבדים אדרבה היא נאסרת ע"י השיחרור וא"כ מוכח להדיא דעבד מיקרי אדם דאי עבד לא מיקרי אדם א"כ אכתי שפיר ל' שיחרור הוא והכוונה שהוא מתירה לכל מי שנקרא אדם דאילו עבד הרי לא מיקרי אדם וע"כ דגם עבד נמי איקרי אדם ונהי דהך דקידושין איירי בל' בני אדם עכ"ז בכמה דוכתי בגמ' דייקי' לישנא דקרא ולישנא דבני אדם מהדדי ע' פסחים (דף ב' ע"א) נ"מ לנודר מן האור עש"ה וב"ב (דף קמ"ג ע"ב) ובני דן חושים עש"ה וכהנה רבות והיינו משום דסתם לשון ב"א הוא כלשון תורה וכמ"ש התוס' בפסחים שם ובכמה דוכתי וידובר בזה במקומו אי"ה:
ב) והנה בכלל הקדום אות ב' כתבתי דלסברת ס' המנהיג הנ"ל דעבד אין קרוי אדם כי היכי דעכו"ם אין קרוים אדם א"כ ה"ה דעבד אין מטמא באהל כמו עכו"ם שאין מטמאין באהל לרשב"י מטעם הנ"ל ואולם הוא דבר של חידוש גדול לומר דעבד אין מטמא באהל ולא לישתמיט אדם לומר כן ואמנם מצאתי דד"ז דעבד שוה לישראל בדיני טומאה איננו פשוט כל כך דלענין שיהי' לעבד קבלת טומאה ויהי' לו טהרה במקוה ובהזאה כישראל מוכח מתוס' נזיר (דף ס"א ע"ב) ד"ה אי הכי דאין לעבד קבלת טומאה וטהרה כישראל דאהא דאמר התם בגמ' דעובדי כוכבים אימעטו מנזירות מדכתי' בנזיר לאביו ולאמו לא יטמא יצאו עכו"ם שאין להם טומאה מנ"ל דלית להו טומאה כו' א"ק והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה כו' רב אחא בר יעקב אמר (דמש"ה אימעטו עכו"ם מנזירות) דא"ק והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם כל שיש לו נחלה כו' (כל שיש לו נחלה להוריש עבדיו לבניו הוא דשייך בנזירות יצאו עכו"ם שאין מורישין עבדיהן לבניהן דעכו"ם אין קונה עבד אלא למעשה ידיו ואינו יכול להורישו לבניו ויעוש"ה אופן הלימוד איך תלוי נזירות בירושת עבדים) א"ה עבדים נמי ובתוס' א"ה עבדים נמי נמעטי מנזירות שכמו כן אין העבד מוריש עבד א' שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו כו' וה"ה דאשינויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך עכ"ל ומבואר דס"ל ז"ל דעבד אין לו קבלת טומאה וע"כ קושיית הגמ' דא"ה עבדים נמי קאי גם אשינויא קמא דאמר דעכו"ם ליתנייהו בנזירות משום דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא יצאו עכו"ם שאין להם קבלת טומאה והטעם שאין לעבד קבלת טומאה נראה מדבריהם דהוא מפאת שאין לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה וכמו שזהו הטעם שעכו"ם אין להם קבלת טומאה וכנ"ל וע"ש בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שכ' וז"ל דבריהם סתומים דבפשוט עבד יש לו טהרה במקוה ומקבל טומאה כמו נשים עכ"ל ועכ"פ מדברי התוס' מתבאר להדיא דאין לעבד קבלת טומאה ולא טהרה והוא חידוש גדול וא"כ עכ"פ לדברי התוס' אין זה זר כ"כ לומר דעבד אין מטמא באהל וצ"ע:
והנה נתיישבתי עוד די"ל דכוונת התוס' נזיר הנ"ל איננה כלל דעבד אין לו טומאה וטהרה רק כוונתם דהא שינויא קמא דגמ' הוא דכיון דכתי' בנזיר לאביו ולאמו לא יטמא ועכו"ם הרי ליתי' במצוה זאת דנהי דיש לו אב ואם עכ"ז הרי אין לו טומאה ואינו מקבל טומאה וע"כ כיון דליתי' במצוה זאת ליתי' נמי בכל דיני נזירות דלא קאי עלי' פרשת נזירות כיון דכתובה בה גם מצוה זאת ומצוה זאת הא לא שייכה בעכו"ם ולפי"ז עבד נמי נהי דמקבל טומאה עכ"ז קרא דלאביו ולאמו לא יטמא בהכרח הא לא קאי אעבד שהרי העבד אין לו אב דוולד שפחה כמותה ואין לעבדים ייחוס אב וכמבואר ביבמות (ד' ס"ב ע"א) ועוד במקומות רבות וא"כ שפיר ראוי גם לעבד להתמעט מנזירות כמו עכו"ם וזה דבר מוכרח דכי היכי דממעטי' עכו"ם מלאביו ולאמו לא יטמא מפאת דלא שייך בי' לא יטמא ה"נ אית לן למעט עבד מפאת דלא שייך בי' לאביו וא"כ ההכרח דקושית הגמ' א"ה עבדים נמי קאי נמי אשינויא קמא ווה נראה נכון לכאורה בכוונת התוס' אלא שלשונם קצת אינו מדוקדק דה"ל למיכתב וה"ה דאשינויא קמא דיצאו עכו"ם שאין להם טומאה פריך וזה בלא"ה קשה בדבריהם דאפי' לפי הבנת הגרע"א ז"ל בדבריהם ג"כ הי' להם לכתוב כן כיון דזהו עיקר השינויא קמא דכיון דכתי' לא יטמא ע"כ יצאו עכו"ם שאין להם טומאה והא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה הרי מייתי הש"ס רק לראי' על שעכו"ם אין להם טומאה מדלית להו טהרה אבל גוף התי' הרי הוא מפאת שאין להם טומאה ועל זה הוא דקאי הקושי' מעבדים דגם עבדים לימעטו מפאת שגם לעבדים אין להם טומאה וליתנהו בלא יטמא ואם כן לשון התוס' שכתבו וה"ה דאשינויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך גם לפי הבנת הגרע"א ז"ל הוא שלא בדקדוק והוי להו ג"כ למיכתב וה"ה דאשינויא קמא דיצאו עכו"ם שאין להם טומאה פריך [וא"ל שהתוס' באו לרמוז בדבריהם דמנא להו ז"ל שאין לעבד קבלת טומאה ולכן נקטו ראיית השינויא קמא בדבריהם היינו דמי שיש לו טהרה כו' ולכן עבד נמי דאין לו טהרה אין לו טומאה דז"א דערביך ערבא צריך ולא העדיפו בזה בכוונתם כלום כיון דהא גופא קשיא דמנא להו דעבד אין לו טהרה וז"פ] ועל כרחך כוונת התוס' רק דה"ה דקושית הגמ' קאי נמי אשינויא קמא אלא דלישנא דשינויא קמא נקטו קצת שלא בדקדוק במאי דהביאו רק סיום התירוץ הנ"ל דהגמ' מסיימת בהוכחת השינויא דמי שיש לו טהרה כו' והביאו לשון סיום השינויא קמא בדבריהם אבל עיקר כוונתם דה"ה דקושית הגמ' דא"ה עבדים נמי קאי נמי אשינויא קמא וא"כ שפיר יתכן פירושינו בכוונתם דקושית הגמ' קאי אשינויא קמא דכל דליתי' בלאביו ולאמו לא יטמא ליתי' בנזירות דהא עבד נמי ליתי' בלאביו וגו' כיון שאין לו אב וכנ"ל:
ואולם לפי פירושינו זה יוקשה דא"כ מדוע פריך הש"ס מעבדים דייקא הא ה"מ למיפרך גם מגרים דגם גר לא יהי' בנזירות מפאת דליתי' בלאביו ולאמו לא יטמא כיון שגם גר אין לו אב ואם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וקושי' זאת תוקשה בלא"ה גם אם לא נפרש כוונת התוס' כפירושינו הנ"ל דעכ"ז יוקשה בעצם דכמו דעכו"ם אימעט מנזירות מפאת דליתי' בלאביו ולאמו לא יטמא מפאת שאין לו טומאה ה"נ ליתמעט גר מנזירות משום דליתי' במקרא הנ"ל מפאת שאין לו אב ואם וה"ל להש"ס להקשות א"ה גרים נמי וי"ל דאה"נ דהש"ס הוה מצי להקשות מגרים אלא דניחא לי' לאקשויי מעבדים כיון דמעבדים איכא קושיא בין אשינויא קמא דגמ' ובין אשינויא דרב אחא בר יעקב מה שאין כן מגרים ליכא קושיא רק אשינויא קמא ולא משינויא דרב אחא בר יעקב דיליף מוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו' דגר הא איתא שפיר בכלל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם שהרי גר שקנה ע"כ שפיר מוריש אותו לבנו וז"פ ועי"ל דניחא לי' לגמ' למיפרך מעבד משום דעבדים מפורש במשנה שם דיש להם נזירות משא"כ אגרים ה"מ לשנויי דאה"נ דאין להם נזירות ואי דא"כ אדתני במתני' דעכו"ם אין להם נזירות עדיפא מינה לאשמעי' דגרים אין להם נזירות וממילא נדע דכ"ש עכו"ם עכ"ז עדיף ליה למיפרך מעבדים דמפורש במשנה דיש להם נזירות משיקשה מגרים דנפקי רק מדיוקא ומהקושיא שהקשה מעבדים ממילא הרי נדע דמגרים נמי קשיא דאותה קושיא מעבדים מפאת שאין להם אב וכנ"ל הא קשה נמי בגר וכנ"ל ועי"ל דגרים אפי' מדיוקא דמתני' לא נפקי משום דאי תני גרים ה"א למיטעי דדוקא גר דליתי' בלאביו ולאמו מפאת שאין לו אב ואם הוא דאימעט מנזירות משא"כ עכו"ם דיש לו אב ואם דמתייחס אחריהם איתי' בנזירות וע"כ שפיר איצטריך למיתני עכו"ם וסר הדיוק דאי איתא דגרים אין להם נזירות עדיפא ה"ל למיתני גרים וממילא נדע דכ"ש עכו"ם וא"כ שפיר יכול להיות דגרים אין להם נזירות וע"כ שפיר לא הקשה מגרים ועי"ל דרק מעבדים הוא דקשיא דעבדים הוא דחשיבי ליתנייהו בלאביו כיון דאם יש לעבד בן אין הבן מתייחס אחריו ואינו אבי הבן ולא קרינן ביה גם בבן לאביו וגו' וה"נ עכו"ם מיקרי מש"ה ליתי' בלאביו ולאמו לא יטמא כיון שאם יש לעכו"ם בן הרי גם הבן עכו"ם ואינו מקבל טומאה ולא קרינן ביה בבן לאביו ולאמו לא יטמא משא"כ גר נהי דהוא גופי' ליתי' בלאביו ולאמו לא יטמא כיון שאין לו אב ואם עכ"ז כיון דאם יש לו בן קרינן בי' בברי' לאביו ולאמו וגו' ולכן שפיר חשוב איתי' בלאביו ולאמו וגו' ועי"ל דהא ז"פ דאפי' לפי האי דרשא דממעט עכו"ם מפאת דליתי' בלאביו ולאמו וגו' עכ"ז ישראל שמתו כבר אביו ואמו ואין מהם כזית עוד דלא שייך גבי' תו לאביו ולאמו לא יטמא דעכ"ז ודאי שפיר איתי' בנזירות כיון דהוא ישראל והוא ממין דאית גבי' לאביו ולאמו וגו' וע"כ גר נמי דהוא כישראל לכל דבריו לכן חשוב שפיר מין דאיתי' בלאביו ולאמו וגו' ומה שאין לגר אב ואם זה אינו מפסיד בענין הנזירות כמו שאין מפסיד בישראל המקבל נזירות ואין מציאות עוד שיטמא לאביו ולאמו וכנ"ל ורק עבדים דאינם מין ישראל וכמבואר ברש"י נזיר (דף ס"א ע"ב) שם דעבדים לאו ישראל נינהו וע' סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) דעבד יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא וע"ע גיטין (דף כ"ג ע"ב) דעבד ליתי' בשליחות משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל [וקצ"ע מש"ס גיטין (דף ל"ח ע"א) אשכחן עכו"ם עכו"ם (אשכחן עכו"ם דקונה את עכו"ם חבירו) עכו"ם ישראל מנלן וברש"י עכו"ם ישראל מנלן כגון עבד זה דשייך במצות עכ"ל עש"ה בסוגי' דקאי אעבד וא"כ מבואר דגם עבד מיקרי ישראל וע"ע ירושלמי ברכות פ"ג דעבד פטור מק"ש משום דכתיב שמע ישראל ע"ש ואכ"מ להאריך בזה] וע"כ שפיר מפאת היות עבדים מין בפ"ע ואינם בלאביו וגו' לא איירי פרשת נזירות איפוא במין זה ושפיר פריך הש"ס דלימעטו מנזירות [וע' יבמות (דף צ"ט ע"א) איש ואשה פעמים שמולידים ה' אומות ומוכח התם דגם גר חשוב אומה בפ"ע מישראל ויש ליישב ובאתי רק להעיר]:
ודע דמה שכתבו רש"י ותוס' בנזיר שם דקושית הגמ' א"ה עבדים נמי הוא מפאת שא"א לעבד שיוריש עבדים לבניו כיון דאיהו נמי לא קני להו אלא למעשה ידיו ורש"י הוסיף שם עוד טעם דליתי' בירושה מפאת דא"א שיהי' לו עבדים כלל דאין קנין לעבד בלא רבו ע"ש ואמאי לא כתבו בפשיטות דאפי' אם הי' עבד קונה לעבד אחר לגמרי אפי' לגופו ואפי' נתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו למ"ד דמהני עכ"ז א"א שיורישו לבנו כיון דאין זרעו מתייחס אחריו דלית להו חייס ואיך יוריש לבנו כיון דאין הבן חשוב בנו כלל וע' תוס' גיטין (דף מ"ג ע"א) כתבו להדיא דאפי' ח"ע וחב"ח אי נימא דאין לו קידושין אין לו יורשין נמי ואין בנו יורש אותו מפאת דכיון דאין לו תפיסת קידושין בשום מקום אין זרעו מתייחס אחריו ואין בנו יורשו ואפי' צד חירות שלו אין יכול להוריש עש"ה ואם כן כ"ש עבד שלם דאין לו חייס כלל דאינו מוריש את בניו וע' רמב"ם ה' ממרים פ"ה הי"א הגר אסור לקלל אביו כו' כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה כו' אבל העבד אין לו ייחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר עכ"ל וע' ירושלמי יבמות פ"ז ה"א עבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהן ומת כל הקודם בהן זכה וי"ל דאיירי בלא היו לו בנים ודוגמת זה גיטין (דף ל"ט ע"א) גר שמת וביזבזו כו' והא דנקט עבד אע"ג דה"מ למינקט נמי גר כה"ג י"ל דבעי לאשמעי' נמי אגב אורחא דיש קנין לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ובאתי רק להעיר:
ודע דבס' יראים סי' שי"א כ' דנזיר מותר להתטמאות למתי עובדי כוכבים אפילו למאן דאמר דמטמאין אפילו באהל והביא שם ראיה לזה מגמרא נזיר (דף מ"ח ע"א) על נפש מת לא יבוא (דכתיב בנזיר) שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה תלמוד לומר לאביו ולאמו (לא יטמא) בנפש האדם הכתוב מדבר כו' וכ' שם היראים דהוא הדין דעכו"ם אפי' הן מטמאין עכ"ז אימעטו מאיסור טומאה מהאי קרא דלאביו ולאמו וגו' וז"ל ואפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ש כו' יצאו עכו"ם מן הכלל דכתיב לאביו ולאמו ובנזיר ישראל משתעי קרא דתנן העכו"ם אין להם נזירות ומפקי' התם מקרא א"כ לאביו ולאמו בישראל משתעי קרא וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינן בי' לאביו ולאמו וכאשר ממעטינן מלאביו ולאמו בהמה ממעטינן נמי עכו"ם עכ"ל כוונתו דכמו דתנן דעכו"ם אין להם נזירות ומפקינן לי' בגמ' מדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא וזה ליתי' בעכו"ם משום דאין לו אב ואם וא"כ חזינן דהאי לאביו ולאמו באב ואם דישראל משתעי קרא ולא מיקרי אב ואם דעכו"ם אב ואם לענין האי קרא דלאביו ולאמו וא"כ שוב כי היכי דממעטינן איסור הטומאה לבהמה טמאה כגון נבילה מהאי קרא דלאביו וגו' יצאה בהמה שאין לה אב ואם א"כ ה"נ ממעטינן איסור הטומאה לעכו"ם מהאי קרא כיון דגם עכו"ם אין לו אב ואם דהאי קרא ומ"ש היראים וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינן בי' לאביו ולאמו כוונתו בזה לפרש הא דעכו"ם ליתי' באב ואם ופירש דמש"ה חשוב ליתי' באב ואם כיון דאפי' יתגייר נמי לא יתייחס גם אז אחר אביו ואמו דכקטן שנולד דמי:
והנה דברי היראים אלה צע"ג דהא הש"ס בנזיר (דף ס"א) שם חזר בו לגמרי מהאי ילפותא דלאביו ולאמו יצאו עכו"ם שאין להם אב ואם כו' עש"ה דלפי המסקנא אדרבה איתנהו לעכו"ם בכלל לאביו ולאמו דהאי קרא ורק בכלל לא יטמא הוא דליתנייהו מפאת שאין להם טומאה עש"ה בסוגי' וצע"ג:
והנה יוקשה עוד ליראים הנ"ל דנזיר מותר להתטמא לעכו"ם מפאת שאין לו אב ואם ואימעוט מקרא דלאביו ולאמו כמו דאימעוט איסור הטומאה לבהמה מהאי קרא וע"ש ביראים שכ' דה"ה דכהן מותר להתטמא למת עכו"ם מהאי טעמא דילפי' כהן מנזיר עש"ה וא"כ יוקשה דיהיו כהן ונזיר נמי רשאים להתטמא לגר כיון דגר נמי אין לו אב ואם וכמ"ש היראים בעצמו בדבריו הנ"ל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו אב ואם וזו לא שמענו מעולם וצ"ל דגר שאני דנחשב מינא דישראל והוא מין מי שיש לו אב ואם וכנ"ל ורק בהמה ועכו"ם הוא דממעטינן דהם מין שאין להם אב ואם וכנ"ל ומ"ש היראים וגר שנתגייר כקטן שנולד כו' בא לומר רק בזה דהעכו"ם הם מין שאין להם אב ואם ולא חשיבי איתנהו באב ואם מפאת דבידם להתגייר כיון דגם אחרי הגירות אכתי לא יהי' לו אב ואם דגר שנתגייר כקטן שנולד וע"כ ממילא כ"ז היותו עכו"ם הנה הוא מין שאין לו אב ואם ולכן שפיר אימעיט מאיסור טומאה ויש לי לפרש דברי היראים עוד באופן אחר ובאתי רק להעיר:
והנה לפמ"ש למעלה דעבדים נמי מין בפ"ע הם ולאו מינא דישראל נינהו וכמו שהבאתי למעלה ראיות לזה וע"ע גיטין (דף ל"ח ע"ב) המקדיש עבדו יצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר ומוכח דעבדים עם בפ"ע הן ואינם בכלל עם ישראל וע' כלל הקדום אות ב' דכתבתי ג"כ בראיות דישראל מת מיקרי אין במינו מי שהמת שלו ואע"ג דכתבו תוס' ב"ק (דף י' ע"א) דעבד מת מותר בהנאה ועל כרחך ג"כ הטעם כנ"ל דעבד מין בפ"ע הוא מישראל וכבר הבאתי באות הקדום ג"כ גמ' סנהדרין (ד' פ"ו ע"א) דבני ישראל ממעט עבדים וא"כ עבד נמי דליתי' באב ואם עוד יותר מעכו"ם דעכו"ם אית להו חייס ועבדים אין להם חייס א"כ יומצא ליראים הנ"ל דיהיו כהנים ונזירים מותרים להתטמא לעבד מת באמת ולפי"ז האי כהן שהציץ בנפל של שפחה וכמובא בש"ס בע"ז (דף מ"ב ע"א) הנה לדברי היראים כדין עשה ושפיר כ' רש"י שם דכהן חכם הי' ועש"ה בתוס' ובאתי רק להעיר:
ג) והנה מה שהבאתי באות א' תוס' סנהדרין (ד' ט"ו ע"א) ד"ה אדם שכתבו דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד והבאתי ג"כ גמ' גיטין (ד' ל"ח ע"ב) כל חרם אשר יחרם מן האדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים נזכרתי שוב דברי התוס' מגילה (ד' כ"ג ע"ב) ד"ה ואדם דהקשו ג"כ כקושיתם בסנהדרין שם דלוקי מתני' בעבד והוסיפו שם לכתוב בזה"ל דהא ע"כ שפיר קרוי אדם כדאמרי' בפרק השולח כל חרם אשר יחרם מן האדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים עכ"ל. ואולם התוס' סנהדרין הנ"ל דכתבו דאדם לא משמע לי' דקאי אעבד אין קושי' עלייהו מהך דגיטין די"ל דל' תורה לחוד ול' חכמים לחוד ועוד כמה תירוצים שדננו בזה למעלה וי"ל עוד בפשיטות לפמ"ש באות א' דרק למ"ד דעכו"ם אין קרוי אדם הוא דאיכא למיבעי אי עבד קרוי אדם וא"כ לפמ"ש תוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דאפי' למ"ד דאין עכו"ם קרוים אדם עכ"ז האדם בה"א קרוים וא"כ כאן נמי דכתיב האדם בה"א שפיר גם עבד בכלל:
והנה עיינתי עוד בירושלמי מגילה שם פ"ד ה"ד וראיתי דאמר התם דעבד נפדה בג' ופריך ממתני' דתנן ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ומשני אדם דהכא (דמשנה הנ"ל) בן חורין הוא עכ"ל ומוכח מלשון הירושלמי דבעלמא עבד נמי קרוי אדם ורק אדם דהכא ב"ח הוא וכעין זה גיטין (דף ע"ד ע"ב) ובהא אין הלכה כרשב"ג והיינו משום דבעלמא הלכה כרשב"ג אמר בהא וע"ש בתוס' ד"ה הא וקצ"ע דכיון דבעלמא עבד בכלל אדם א"כ מה זה שתי' הירושלמי אדם דהכא ב"ח הוא ומדוע סתם התנא באמת למיתני אדם אחרי שאדם כולל גם עבד ובעבד הרי אין הדין כן ובאתי רק להעיר:
ד) עוד יש לה"ר דעבד מיקרי אדם דהא שם איש פורט יותר משם אדם דבאדם איכא פלוגתא אי עובדי כוכבים קרויין אדם ואילו איש לכ"ע לא מיקרי ע' חולין (ד' י"ג ע"ב) איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שנודרין נדו"נ כישראל ובסנהדרין (ד' נ"ו ע"א) איש מת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל וכהנה רבות הרי דחד איש ממעט עכו"ם ואין פלוגתא בזה [וע' ילקוט ריש בשלח ברצות ד' דרכי איש אלו ישראל שנאמר כל איש ישראל כו'] וגם הרי איש ממעט אשה וקטן משא"כ אדם וע' כלל י"א וא"כ מדעבד מיקרי איש ע' כריתות (דף י"א ע"א) אחרים אומרים בשפחה כנענית הכתוב מדבר (קרא דשפחה חרופה) ומאורסה לעבד כנעני וא"כ מדכתי' שם והיא שפחה נחרפת לאיש מוכח דעבד מיקרי איש וא"כ כ"ש דאיקרי אדם וע' כריתות שם דאפי' שאר תנאי דס"ל דבמאורסת לע"ע הכתוב מדבר היינו רק מדכתיב והיא לא חופשה מכלל דהוא חופש אבל לא דייקי לה מתיבת לאיש ומוכח דלכ"ע ע"כ מיקרי איש. ואולם י"ל דהאי לאיש אין פירושו כשאר איש דאז שפיר לא הי' ע"כ בכלל רק פירושו בעל והכוונה שהיא שפחה מיועדת לבעל ואולם אונקלס תירגם והיא אמתא אחידא לגבר ולא תירגם לבעל. ועוד יש לדחות ראי' הנ"ל דבכריתות שם אמר בטעמא דאחרים הנ"ל דדייקי מדכתיב כי לא חופשה אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידי' וא"כ הוי כאילו פירש קרא להדיא ע"כ משא"כ בתיבת איש סתם דעלמא שפיר י"ל דאין עבד בכלל [ויש צע"ק בכריתות שם בסוגי' דמצריך לימוד לשאר תנאי דבמאורסת לע"ע הכתוב מדבר דמדוע לא מוקמי בע"כ ולאחרים דמוקמי בע"כ מצריך לימוד מדוע לא מוקמי לי' בע"ע וקשה דממנ"פ להיכן הסברא נוטה הרי לצד ההוא א"צ לימוד ויש לי לפלפל בזה שם עפ"י דברינו פה ואין להאריך] וע"ע מע"ש פ"ד מ"ד מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים הילך מעות אלו ופדה כו' אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ע"כ ומבואר דעבד הוא בר פדיון מע"ש ואע"ג דגבי פדיון מע"ש איש כתי' וממעטי' מיני' קטן מפדי' וכמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ד ע"א) ד"ה אלא בשם הת"כ וע"כ דעבד מיקרי איש והכי מוכח נמי מהנך ריבויי דאיש מת"ל איש איש לרבות העכו"ם כו' דאי איתא דעבד לא מיקרי איש מנ"ל לרבות העכו"ם דילמא אתי לרבויי רק עבד דעדיף מעכו"ם וע"כ דעבד איתי' בכלל איש וא"צ תרתי איש לרבויי וע"ע ילקוט חקת רמז תשס"א עה"כ ואסף איש בשם הספרי זוטא וז"ל ואסף איש ריבה נתין גר וממזר ועבד משוחרר עכ"ל ומוכח לכאורה דעבד שאינו משוחרר לא מיקרי איש ובאתי רק להעיר:
ה) עוד יש להביא ראי' דעבד מיקרי אדם מדאיצטריך קרא בחגיגה (דף ד' ע"א) לפטור עבד מקרבן ראי' אלמא דעבד בר קרבן הוא ואע"ג דגבי קרבנות אדם כתי' אדם כי יקריב מכם והאי קרא אכולהו קרבנות קאי דאכולהו קרבנות ילפי' מתיבת מכם דהאי קרא להוציא את הגזל וכן ממאי דכתי' בהאי קרא מן הבהמה וגו' ילפי' אכולהו קרבנות להוציא את הנרבע כו' ע' תמורה (דף כ"ח ע"ב) וא"כ אי תיבת אדם ממעט עבד הי' ראוי שיהי' עבד ג"כ ליתי' בשום קרבן וע"ע כריתות (דף י"א ע"א) דמייתי קרא לפטור שפחה מחיוב קרבן דשפחה חרופה ושם י"ל דהוא למ"ד דבחצי' שפחה וחצי' ב"ח הכתוב מדבר ובעי' קרא למעט צד חירות ואולם בכריתות (דף ז' ע"ב) מפורש במשנה דשפחה מביאה קרבן וע"ע פסחים (ד' פ"ח ע"ב) דעבד מביא פסח ואמנם בירושלמי יבמות פי"א ה"ב עבד שבא על אמו חייב חטאת ואמרת אליהם (כתי' בפרשת קרבנות) לרבות עבדים או נאמר לחלבין איתאמרת כו' (דילמא ריבתה תורה עבדים רק לשאר חטאות לחלב וכדומה אבל לא לעריות דאין קורבה לעבד) ומבואר דיש מקרא מיוחד לרבות עבד לקרבנות ואדרבה מוכח מכאן לכאורה להיפוך דעבד לא מיקרי אדם ולא הי' בכלל אדם כי יקריב מכם לולי הריבוי ומש"ה אצטריך ריבוי ומיהו ז"א דבת"כ דריש נמי אדם כי יקריב מכם לרבות גרים וגר וודאי הא מיקרי אדם ומתיבת אדם גופי' הוא דמרבי לי' ואפ"ה איצטריך קרא כיון שאינו ישראל גמור ואולם בקרבן עדה לירושלמי שקלים פ"א ה"ה מפרש להאי דרשא דאדם לרבות הגרים דהוא לעומת מאי דדרשי' מכם להוציא את המומרים וע"ז דרשי' אדם לרבות את הגרים לומר דמגר מומר מקבלין קרבן והוא דוגמת דרשא דפ"ק דחולין מכם בכם חילקתי ולא בעכו"ם דמעכו"ם מומר לע"ז מקבלין קרבן וה"נ דריש הת"כ כעין זה דבכם חילקתי ולא בגרים עש"ה בק"ע ובמ"א דרשתי טעמא דקרא לפי' הק"ע הנ"ל והסברתי הדבר דהוא ענין אחד עם האי דרשא דפ"ק דחולין בכם חילקתי ולא בעכו"ם דכיון דחזינן דמעכו"ם מקבלין קרבנות בלי חילוק גם ממומר ע"כ גם גר שהמיר כיון שמתחלתו עכו"ם הי' לכן בנקל הוא חוזר לאיכותו אשר הי' לו תחלה ואינו דומה לישראל שהמיר דהוא התחדשות משא"כ גר דכבר הי' עכו"ם ע"כ ע"י המרתו וחזרתו לאיכות הקדום יש לו דין עכו"ם לענין זה ולא דין ישראל מומר ולכן שפיר מקבלין ממנו קרבן אעפ"י שאין מקבלין קרבן מישראל מומר וע' בפי' הר"ש משאנץ על הסיפרא אמור פרשתא י"ד ברייתא א' ויצא בן אשה ישראלית וגו' בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר ובר"ש משאנץ וז"ל פי' שאביו נתגייר ויצא עם בנ"י ממצרים ולפי המדרש וירא איש מצרי ראה מה עשה לו בבית כו' והרגו משה י"ל שנשתמד במצרים כשידע שאינו בן ישראל ושוב חזר בתשובה ושפיר קרי לי' גר עכ"ל ולפי הנ"ל מדוקדק ביותר ענין שם גירות דכיון דהי' בן עכו"ם ומשורש עכו"ם לכן ע"י ההמרה דהוא השבה לשורשו זה נחשב כעכו"ם גמור ושפיר יפול על חזרתו בתשובה אח"כ שם גירות כמו לעכו"ם המתגייר [ומ"ש ביבמות (דף מ"ז ע"ב) דגר החוזר לסורו ישראל מומר קרינא בי' וקידושיו קידושין הוא לדינא ואין לו ענין לכאן] ואכ"מ להאריך בזה ובאתי רק להעיר:
ו) והנה מה שהארכתי לעיל אות ב' בסוגי' דנזיר (דף ס"א ע"א) ודנתי אמאי דמוכח מרש"י ותוס' שם דעבד איתי' בירושה מתוס' גיטין (דף מ"ג ע"א) ומירושלמי יבמות (פ"ז ה"א) ראיתי שוב שכבר עמד על מדוכה זאת המהרי"ט אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב כלל רי"ג עש"ה שהעיר שם ג"כ מתוס' גיטין וירושלמי יבמות הנ"ל והוסיף עוד הערות בזה וע"ש שעמד שם ג"כ על מאי דמוכח מתוס' נזיר הנ"ל דעבד אינו מקבל טומאה והקשה ע"ז מסיפרי פ' מטות והובא ברש"י עה"ת עה"כ אתם ושביכם מה אתם בני ברית אף שביכם כשיכנסו לברית ויוטמאו צריכין הזאה ע"כ והאי שבי הנכנסים לברית היינו עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות עש"ה שהביא ראיות לזה וא"כ מבואר דעבד מקבל טומאה עש"ה בדברי המהרי"ט אלגאזי ז"ל והנה נזכרתי גם אני גמ' ערוכה דעבד מקבל טומאה ויש לו טהרה במקוה והוא בש"ס כתובות (דף כ"ח ע"א) במשנה ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר כו' ושהי' איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה כו' ובגמ' שם פריך ודילמא עבד כהן הוא כו' הרי מפורש דיש לעבד טומאה וטהרת טבילה (ואין מפורש כאן איזה טומאה הוא מקבל ואולם יש ללמוד שהוא מקבל טומאת שרץ מש"ס שם (ד' כ"ו ע"א) מעשה באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואומר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה בערב כו' והעלהו רבי לכהונה על פיו וברש"י ד"ה והטבילוני כ' מפני שסתם תינוק מטפח באשפה ושרצים מצויין שם עכ"ל ובתוד"ה מבית הספר כתבו וז"ל נקט (מבית הספר) שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פרקין עכ"ל וא"כ מבואר להדיא דעבד מקבל טומאת שרץ ופשוט דה"ה דמקבל כל שאר הטומאות:
ולענין שם אב בעובד כוכבים שדיברנו בו למעלה ע"ע יבמות (דף צ"ח ע"א) אין אב לעכו"ם כו' וע"ע בפסיקתא פרשה כ"ג להלן הקדים מורא אם לאב וכאן בכיבוד הקדים אב לאם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי באהל מועד שאין העכו"ם שומעין הקדים אב לאם פרט לעכו"ם שאין לו אב עכ"ל הפסיקתא וצע"ק מש"ס נזיר (דף ס"א ע"א) שם דאמר דאין העכו"ם נוזרין משום דא"ק לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא עכו"ם שאין לו אב ופריך למאי אילימא לענין ירושה והא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן עכו"ם יורש את אביו ד"ת כו' אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו מי כתיב כבד אביך גבי נזיר אלא א"ק לאביו ולאמו לא יטמא יצא עכו"ם שאין לו טומאה כו' וא"כ ק' דהא בפסיקתא הנ"ל לענין כיבוד גופי' איירי וא"כ לענין מה אמר יצא עכו"ם שאין להם אב והרי הדר לדוכתי' כאן קושית הגמ' נזיר הנ"ל למאי וכמובן וצ"ל דכוונת הפסיקתא הוא כשינויא דרב אחא בר יעקב בנזיר שם דמשני התם בתר הכי שאני הכא דא"ק והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם כל שיש לו נחלה יש לו טומאה וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה כו' ופירש"י ותוס' דרב אחא בר יעקב ס"ל כשינויא קמא דעכו"ם איתמעט מלאביו יצא עכו"ם שאין להם אב לענין ירושה המפורשת בתורה וירושת עבדים מפורשת בקרא דוהתנחלתם ועכו"ם אינו מוריש עבדו לבניו שאין לעכו"ם קנין בגוף העבד כו' ע"ש וא"כ נראה גם כוונת הפסיקתא כן יצא עכו"ם שאין לו אב לענין ירושת עבדים ולפי"ז יש ללמוד מפסיקתא הנ"ל לכאורה דעבד פטור גם מכיבוד אם [ע' רמב"ם ה' ממרים פ"ה ה"י וירושלמי יבמות פי"א ה"ב וסיפרא קדושים פרק ט' ברייתא ב'] וזה שהרי הפסיקתא אומרת דהקדים קרא אב לאם לומר יצא עכו"ם שאין לו אב והכוונה על כרחך למעט עכו"ם גם מכיבוד אם דלהכי הקדים קרא אב לאם לומר לך דמאן דאיתא באב דהוא עיקר בקרא וכתוב תחלה איתי' נמי באם יצא עכו"ם שאין לו אב פטור נמי מכיבוד אם [וצע"ק מתוס' פסחים (דף מ"ג ע"ב) ד"ה סד"א ותוס' שבועות (דף כ' ע"ב) ד"ה כל דקרא מסיפי' לרישי' מדריש] דלמעטו מחיוב כיבוד אב גופי' הא לא שייך לומר שהקדים אב לאם לומר יצא עכו"ם שאין לו אב דהא אם אין לו אב א"כ הרי ממילא פטור מכיבוד אב ותיבת אב גופי' פוטרתו ואין חילוק בין אם קדום לאם או מאוחר וכמובן וע"כ כוונת הפסיקתא למעט עכו"ם מכיבוד אם וא"כ כיון דהך דיצא עכו"ם שאין לו אב היינו לענין ירושת עבדים וכהך דרב אחא בר יעקב דנזיר הנ"ל וכנ"ל והנה בש"ס נזיר שם פריך אשינויא דרב אחא בר יעקב הנ"ל אי הכי עבדים נמי כו' דגם עבד הא ליתי' בירושת עבדים וכמו שהבאתי בזה דברי רש"י ותוס' בארוכה למעלה וא"כ עכ"פ בפסיקתא הנ"ל דממעט עכו"ם באמת מכיבוד אם מפאת דליתי' בירושת עבדים א"כ ממילא הא אימעיט גם עבד מכיבוד אם מטעם הנ"ל וכמובן ובאתי רק להעיר ובאמת יש צע"ק בש"ס נזיר הנ"ל דפריך למאי אין אב לעכו"ם ומדוע לא אמר לענין חייס וכהך דיבמות (ד' צ"ח ע"א) אין אב לעכו"ם ואפי' בידוע עש"ה ויש ליישב ואין להאריך:
ז) מה שכתבנו לעיל אות ב' ובכלל הקדום דלסברת ס' המנהיג דעבד אין קרוי אדם כמו עכו"ם ראוי ג"כ שעבד לא יטמא באהל כמו עכו"ם נתיישבתי דמש"ס ע"ז (ד' מ"ב ע"א) המובא לעיל אות ב' הנ"ל מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון שהטילה כמין נפל לבור ובא כהן והציץ בו כו' ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם (וגררוהו או אכלוהו ולא האהיל על הטומאה) כו' וא"כ בן שפחה הרי הוא עבד וא"כ מוכח להדיא דעבד מטמא באהל ואולם י"ל דברייתא דע"ז הנ"ל היינו חכמים שטיהרוהו רק מפאת שחולדה כו' ס"ל כרשב"ג דגם עכו"ם מטמאים באהל וכ"ש עבד ע' כלל הקדום אות א' וכלל זה אות א' משא"כ לרשב"י דס"ל דעכו"ם אין מטמאין באהל מפאת דאין קרוין אדם א"כ שפיר י"ל דה"ה בעבד דג"כ אין קרוי אדם וכס' המנהיג הנ"ל לכן ג"כ אינו מטמא באהל ולפי"ז האי כהן שהציץ בהאי נפל דע"ז ופירש"י שם דכהן חכם הי' ע"ש וק' דאיך טימא א"ע וע"ש בתוס' ולהנ"ל י"ל דזה הי' טעמו באמת דהי' סבור כרשב"י הנ"ל דעכו"ם אין מטמאין באהל ושה"ה לעבד וכנ"ל וא"כ הרי לא נטמא כלל לפי סברתו ובאתי רק להעיר (וגם י"ל דברייתא דע"ז הנ"ל איירי בשפחה שנשתחרר עוברה ע' גיטין (דף כ"ג ע"ב) הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו לרבי עש"ה ואותו העובר המשוחרר הוא שהפילה והשליכה לבור ולכן שפיר מטמא באהל ואולם זה דחוק קצת]:
שוב ראיתי להפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת ח"ב אות י"ח הביא ג"כ דברי ס' המנהיג הנ"ל ולא העיר עליו מכל הערותינו פה כלום זולת מה שהערותי באות א' מהא דעבד מטמא בנגעים וגם העיר מענין טומאת אהל דעבד וכ' וז"ל ומ"מ מ"ש עבד אין קרוי אדם צ"ע דלא מצינו כן בפירוש וקברי עבדים מטמאין באהל כשל ישראל עכ"ל ז"ל ובעניי לא ידעתי מנין לו זה וממה שהרמב"ם בפ"א מטומאת מת הי"ג הזכיר רק עכו"ם דאין מטמא באהל ולא הזכיר גם עבד אין ראי' וכנודע דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא רק מה שנזכר בגמ' בפירוש ואולי כוונתו ג"כ אהך דע"ז מעשה בשפחתו של מציק כו' וע"ע תוספתא דאהלות פי"ח הכל עושין מדור העכו"ם אפי' עבד ואפי' שפחה כו' וגם מזה אין ראי' כיון דהתוספתא שם אזדא בסברא דגם עכו"ם מטמא באהל מדמדורות העכו"ם מטמאין וכמו שדקדקו התוס' יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה ממגע וא"כ למ"ד דאין עכו"ם מטמא באהל אכתי איכא למיבעי גם בעבד ובאתי רק להעיר:
ודע דדברי התוס' נזיר (ד' ס"א ע"ב) שהבאתי לעיל אות ב' דכתבו דה"ה דאשינויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך ומוכח דסבירא להו דאין לעבד טומאה וטהרת טבילה והזאה והארכתי שם ובאות הקדום בזה והנה נזכרתי עוד גמ' קידושין (דף כ"ה ע"א) ונדה (דף ס"ו ע"ב) מעשה בשפחתו של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם חוצץ בין שיני' והצריכה רבי טבילה אחרת ומבואר דיש גם לשפחה טהרת טבילה ואולם י"ל דהי' טבילתה טבילת נדה להתירה לעבד אבל לא לטהרות ובאתי רק להעיר: