בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ד · כלל ח
אדם. אדבר בעזה"י בענין אם עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים היו קרוין אדם**([הפילפול הזה הוא רק לפלפולא בעלמא אם העובדי כוכבים הקדמונים הי' נקראין גם בשם אדם ג"כ, או דווקא בשם איש או גבר])**:
א) מקור הדבר ביבמות (דף ס' ע"ב) תני' וכן הי' רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאין באוהל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ואין עובדי כוכבים קרוים אדם עכ"ל הגמ' ובתוס' שם ד"ה ממגע כתבו וז"ל ואור"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עלי' כדתנן במס' אהלות (פי"ח מ"ט) והלכה כרשב"ג במשנתינו עכ"ל ונלענ"ד עוד דר' יוסי ג"כ פליג עלי' וא"כ בלא"ה ראוי לפסוק הלכתא דלא כוותי' מטעמא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומנא אמינא לה מהא דאיתא בכלאים פ"ח מ"ה ואדני השדה (הוא מין חי הגדילה מן השדה ודומה לאדם עש"ה במפרשים) חי'. ר' יוסי אומר מטמאות באוהל כאדם ובר"ש שם בשם הירושלמי דר' יוסי דריש מעל פני השדה בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא עכ"ל והשתא בשלמא אי נימא דהאי אדם כי ימות באוהל הכוונה אמין אדם סתם (מענש בל"א) ע"כ שפיר מרבינן מעל פני השדה אדם דשדה משא"כ אם הך דאדם כי ימות באוהל ביאורו ישראל וכרשב"י א"כ אין לרבות מעל פני השדה רק ישראל דשדה אבל לא אדני השדה הנ"ל דאפי' נחשבות לאדם עכ"ז הרי אינן ישראל וטומאת אוהל הא הוי רק בישראל ונהי דא"א לרבות ישראל דשדה כיון שאין לו מציאות כלל עכ"ז לא הי' לנו לדרוש כלל באמת דרשא זאת דעל פני השדה והוי לן לאוקמי' לדרשא דנזיר (דף נ"ג ע"ב) על פני השדה זה המאהיל כו' או לדרשות דחולין (דף ע"ב ע"א) להוציא עובר כו' או לרבות גולל ודופק ע"ש ואפי' את"ל דר' יוסי לית לי' להנך דרשות דהכי מוכח לכאורה מדדריש לי' לקרא לרבות אדני השדה דאי איתא הא איצטרך קרא להנך דרשות ומנ"ל לרבות אדני השדה עכ"ז הנה יוקשה באמת דקרא למאי אתי אבל הרי א"א מכח זה לדרוש לרבות אדם דשדה אם אין פרשת טומאת מת מדברת מאדם כלל רק מישראל ומאי אולמי' דאדני השדה משאר חיות השדה דלא מרבינן להו מעל פני השדה ואי משום דדמי לאדם הא אין ענין האדם מחייב הטומאה כלל ורק ענין הישראליות הוא המחייב הטומאה ודו"ק היטב ועוד נראה פשוט דאם אדני השדה מטמאין באוהל אעפ"י שאינם ישראל א"כ הא איכא למילף מינייהו גם עכו"ם שיטמאו באהל ונהי דאדני השדה גזה"כ הם מעל פני השדה עכ"ז הא הגידול משדה לאו מעליותא היא ואדרבה גריעותא הוא ורבותא אשמעי' קרא דאע"ג דגדל משדה וה"א דחי' היא עכ"ז חשיב אדם ומטמא באהל ואעפ"י שאינו ישראל וא"כ כ"ש עכו"ם שהם מין אדם ממש ונולדים מאדה"ר שמטמאין באוהל ואעפ"י שאינם ישראל ונהי דאין הלכה שם כר' יוסי לענין אדני שדה עכ"ז לענין מה שסובר כרשב"ג דעכו"ם מטמא באוהל שפיר יש לפסוק כוותייהו כיון דרבים הם לגבי ר"ש ואולם י"ל דכיון דעכו"ם מאדני השדה הוא דילפי' א"כ אם אין הלכה כר' יוסי בהא דאדני השדה שוב א"א לצרף כלל דעתו לענין עכו"ם ואולם מה שכתבנו ראשונה דההכרח לומר דר' יוסי ס"ל בלא"ה כרשב"ג בפירושא דקרא דאדם כי ימות וגו' דהכוונה אמין אדם ולא אישראל הוא פשוט וברור דאל"כ רק אדם כי ימות וגו' ביאורו ישראל אזי א"א להתחיל לרבות כלל מעל פני השדה אדני השדה לטומאת אוהל וכנ"ל וע"כ פשוט הוא דר' יוסי ס"ל כרשב"ג הנ"ל דאדם כי ימות וגו' היינו מין אדם ואפי' עכו"ם וע"כ שפיר מרבה מעל פני השדה את אדני השדה שיוחשבו ג"כ אדם וז"פ וברור:
והנה התוס' ביבמות שם הקשו אדבריהם הנ"ל דאין הלכה כרבי שמעון בן יוחי הנ"ל מהא דמבואר בסתמא דגמ' דב"מ (דף קי"ד ע"ב) דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל ותירצו דאליהו דחויי קמדחי לי' ע"ש והנה גם בכריתות (דף ו' ע"ב) איתא דהסך משמן המשחה לעכו"ם פטור משום דכתי' על בשר אדם לא ייסך ועכו"ם אין קרוים אדם ע"ש ואולם בכריתות שם יש שם עוד שינויא אחרינא וע' תוס' יבמות שם ד"ה ואין:
וע"ע בש"ס ע"ז (דף ל"ט ע"א) קבר נונא (דג ששמו כן אסור (דהוא דג טמא) וסימניך קברי עכו"ם והתוס' שם גורסים קבר נונא שרי וסימניך קברי עכו"ם והכוונה דכמו דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל כן דג ששמו קבר נונא אינו דג טמא אלא דג טהור ושרי עכת"ד עש"ה ולפי"ז יש כדמות ראי' מכאן דהלכה כרשב"י הנ"ל וראי' גמורה אינה דכיון דרק סי' בעלמא הוא ע"כ שפיר נקטי' לסימן אעפ"י שאינו הלכה ודע דלולי דברי התוס' ע"ז הנ"ל הי' אפשר לומר דכוונת הגמ' דכמו דקברי עובדי כוכבים מותרים בהנאה וכמבואר בתוס' ב"ק (דף י' ע"א) ד"ה שהשור דמת עכו"ם מותר בהנאה ע"ש ה"נ אותם הדגים מותרים דהשתא הסימן מדוקדק יותר דהוי מהיתר להיתר לא מטהרה להיתר ויהי' ראי' מזה לדין התוס' דב"ק הנ"ל דמת עכו"ם מותר בהנאה אולם וודאי הגירסא הנמצאת בגמ' קבר נונא אסור וסימניך קברי עכו"ם קשיא טובא דאיזה איסור או טומאה יש בקברי עכו"ם יותר מבקבר דישראל עד דנקט קברי עכו"ם לסימן של איסור:
ב) והנה ראיתי פה המקום לדבר בגוף דברי התוס' ב"ק (דף י' ע"א) הנ"ל שכתבו דעכו"ם מת מותר בהנאה **([קאי הכל על עובדי כוכבים שהיו בימים הקדמונים כמבואר במודעא ריש הספר]:)** דדבריהם אלה שייכי טובא בענין פלוגתא הנ"ל אי עובדי כוכבים קרויין אדם או לא וכאשר יתבאר לך מתוך דברינו בזה וז"ל התוס' שם וא"ת ל"ל שור ולא אדם (דכתי' בבור ונפל שמה שור או חמור ודרשי' שור ולא אדם) תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדממעטינן פסולי המוקדשין (בב"ק שם דף נ"א ע"א ונ"ג ע"ב ונ"ד ע"א מקרא הנ"ל דוהמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור דפטור לפי שאין המת שלו דשור פסולי המוקדשין שמת אסור בהנאה וכדדרשי' ואכלת ולא לכלביך) דאדם מת (נמי) הרי אסור בהנאה כו' ולק"מ דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. וראשונה ראיתי להעיר מן התוספתא דב"ק פ"ו ששנינו שם בזה"ל נפל לתוכו (לתוך הבור) בן או בת עבד או אמה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שנא' ומכרו את השור החי וגו' יצאו כלים שאין להם אונאה יצא אדם שאין הימנו אונאה במותו עכ"ל התוספתא. והנה מבואר נגלה כי תיבת אונאה הוא ט"ס וצ"ל הנאה או שתיבת אונאה עצמה ביאורה הנאה וכוונת התוספתא נראה דכיון דכתי' ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ע"כ אין חייב רק כשיש למת איזה שיווי שאפשר למוכרו ולחצות כספיו אבל אדם שאסור בהנאה במותו וא"א לקיומי בי' וגם את המת יחצון ע"כ לא איירי בי' קרא וע"כ פטור אאדם ומ"ש בתוספתא שנא' ומכרו את השור החי וגו' כוונתו אסיפא דקרא דכתי' וגם את המת יחצון וכדמצינו ככה בגמ' בדוכתי טובא ונהי דבשור שמת בבור חייב בעל הבור אפילו כשאין הנבילה יפה כלום עכ"ז כיון דלפעמים יש נבלת שור שיש לה שיווי ממון ואכה"ג קאי קרא דוגם את המת יחצון ע"כ שפיר חייב בכל גווני דכיון דאיירי קרא בשור אין סברא לחלק ולפטור בעל הבור כשאין הנבילה שוה כלום משא"כ אדם מת דתמיד אסור בהנאה וא"א לקיומי בי' וגם את המת יחצון בשום פעם ע"כ לא קאי עלי' קרא כלל וע"כ שפיר פטור אמיתת אדם בבור וה"ז ממש כמיעוט הנ"ל שהקשו התוס' דנמעט אדם מוהמת יהי' לו יצא אדם שאין המת שלו כיון דאסור בהנאה אלא דהתוספתא דורשת מיעוט זה מקרא אחרינא דוגם את המת יחצון דבעי' שיהי' שיווי להמת אולם מה שמבואר בתוספתא הנ"ל יצאו כלים שאין להם אונאה צע"ג דהא כלים שפיר משכחת שיהי' שיווי ממון להקרעים והשברים אלא שנפחתו משוים שהי' להם כשהיו שלימים וכדמצינו בש"ס בכמה דוכתי דגם גיסטרא הוי כלי לכמה דברים וא"כ יתכן שיהי' לה שיווי ועוד אפשר לחזור ולעשות משברים כלים וא"כ מפאת זה יש להם שיווי וצע"ג. ועוד קשה בתוספתא זאת דהא הך קרא דומכרו את השור החי וגו' וגם את המת יחצון לא כתי' כלל בבור כ"א בשור שהמית ואיך דריש לי' אבור וגם זה צע"ג ועכ"פ הרעיון דקושית התוס' הנ"ל דפטורין על מיתת אדם בבור מפאת שאדם מת אסור בהנאה מפורש הוא בתוספתא זאת וכנ"ל:
והנה אחרי הדברים והאמת האלה קשה באמת אתוס' הנ"ל מתוספתא הנ"ל במה שכתבו התוס' בתירוצם דעבד מת מותר בהנאה והרי התוספתא פוטרת בפירוש מפאת איסור הנאה דמת גם אעבד או אמה שנפלו לבור וא"כ מפורש דגם עבד מת אסור בהנאה וא"ל דכוונת התוספתא אעבד ואמה עבריים דז"א דסתם עבד ואמה כנענים הן ותו דהתוספתא לישנא דמתני' דב"ק (ד' נ"ב ע"א) נקטה דתנן בה כלשון התוספתא ממש בן או בי עבד או אמה פטור ומשנה זאת נשנית לעומת מה ששנה התנא שם (ד' מ"א ע"א) וכן בבן וכן בבת נגח עבד או אמה משלם שלשים שקלים כו' ולעומת זה שנה כאן בבור דפטור בבן ובת ועבד ואמה וא"כ מבואר דאיירי בעבד כנעני ושפחה כנענית דאית בהו חיוב דל' שקלים וצע"ג:
והנה מה שכתבנו למעלה בפשוטות דחייבין על שור שנפל לבור ומת ואין הנבילה יפה כלום נזכרתי שאין זה מפורש בגמ' כ"א בשור שהמית שור ואין הנבילה יפה כלום מבואר בב"ק (ד' ל"ד ע"א) דחייבין אולם יש לדקדק כן מדברי הגמ' ב"ק (ד' נ"א ע"א ונ"ג ב' ונ"ד א') המובאים למעלה דאמר דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת דפטורין מלשלם משום דכתי' והמת יהי' לו יצא זה שאין המת שלו שאסור בהנאה ומדוע לא נקטה הגמ' דין זה בפשיטות דכשאין הנבילה יפה כלום דפטור משום דאין המת שלו לשום דבר כיון שאינו שוה כלום ועל כרחך לומר דלא בעי' והמת יהי' לו ממש רק ממין שהמת שלו וע"כ בשור סתם דמשכחת שור שיש שיווי לנבילתו ע"כ גם באין הנבילה יפה כלום חייב משא"כ בשור פסולי המוקדשין שפיר פטור דשור פסולי המוקדשין חשיב מין בפ"ע וכמבואר ברש"י מכות (דף כ"ב ע"א) אהא דאמר התם המנהיג והמרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה ופירש"י שם ד"ה המרביע דהואיל והוא קצת חולין שהרי מותר באכילה מחוץ לפתח אוהל מועד כו' ובקצת הוא כקדשים דאסור בגיזה ועבודה ע"כ כיון שיש בו ענין חולין וענין קדשים ה"ל הוא עצמו כב' מינים וע"כ המנהיגו לוקה משום כלאים עש"ה ומבואר בזה דקדשים וחולין חשיבי ב' מינים שונים והוו כלאים זה בזה ושור פסולי המוקדשין הוא מין מורכב משניהם מחולין וקדשים וא"כ כמו בפרדה שתבעה דאין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה דלגבי סוס לבד או חמור לבד חשיבה אינה מינה והוי כלאים יען היא מורכבת מסוס וחמור א"כ ה"נ בשור פסולי המוקדשין כיון שחולין וקדשים חשיבי ב' מינים וכלאים זב"ז א"כ ה"ה דשור פסולי המוקדשין המורכב משניהם מחולין וקדשים חשיב מין בפ"ע והוא כלאים הן לגבי חולין גרידא והן לגבי קדשים גרידא וא"כ שור פסולי המוקדשין שפיר אין חשוב יש במינו מי שהמת שלו מפאת ששור חולין יש בנבילתו שיווי כיון דשור פסולי המוקדשין הוא מין אחר מחולין וכנ"ל ולפי"ז הנה מצאנו ראי' באמת מש"ס ב"ק הנ"ל לדעת רש"י מכות הנ"ל וע' ספרי לקח טוב כלל ו' אות ג' שהבאתי שם דברי רש"י מכות הנ"ל דקדשים וחולין חשיבי ב' מינים ותמהתי עליהם מש"ס חולין (דף ק"ל ע"א) וזבחים (דף ס"ט ע"א) עש"ה שהארכתי שם בזה ואולם לפי דברינו פה הנה יש ראי' גדולה לדברי רש"י מגמ' ב"ק הנ"ל מדפוטר רק בשור פסולי המוקדשין ואינו פוטר בשור חולין שאין הנבילה יפה כלום וע"כ דפטרינן רק במה שאין במינו מי שהמת שלו וא"כ מוכח להדיא דשור פסולי המוקדשין הוי מין בפ"ע מחולין וא"כ כ"ש דקדשים ממש חשיבי מין בפ"ע מחולין:
והנה אם כנים דברינו אלה יש לנו לדקדק לכאורה מתוספתא הנ"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה דאל"כ מדוע פוטרת באדם מת מכח איסור הנאה ואינה פוטרת כן בבהמה גופא היכא דאין הנבילה יפה כלום ועל כרחך החילוק כנ"ל דבהמה יש במינה מי שיש לו שיווי משא"כ באדם דאין במינו כו' וכנ"ל וא"כ אי נימא דמת עכו"ם מותר בהנאה א"כ שוב הרי גם אדם יש במינו מי שיש לו שיווי דהיינו עכו"ם ועל כרחך דמת עכו"ם אסור בהנאה ואולם י"ל דישראל לא חשיב מיני' דעכו"ם כיון דעכו"ם אין קרוים אדם וע' כלל הקדום ואמנם זה יתכן רק לר"ש דס"ל הכי דעכו"ם אין קרוים אדם משא"כ לרשב"ג דפליג עלי' וס"ל דעכו"ם קרוים אדם וכנזכר באות הקדום א"כ שפיר חשיב גם בישראל יש במינו מי שהמת שלו וא"כ יש לנו להבין בזה מה שהגמ' דידן נקטה פטורא דאדם בבור מקרא דשור ולא אדם ואילו התוספתא פוטרת מפאת איסור הנאה וצריך להבין סברת מחלקותם ולפמ"ש י"ל דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורשב"י הנ"ל דגמ' דידן סוברת כרשב"ג הנ"ל וא"כ א"א לפטור מפאת האיסור הנאה וכנ"ל והתוספתא סוברת כרשב"י וע"כ שפיר פוטרת מפאת האיסור הנאה וכנ"ל [ויומתק זה ביותר לפי הספק אשר דיברנו ממנו בכלל הקדום אי מת קרוי אדם או לא ומובן מדברינו בכלל הקדום ודברינו פה באות הקדום דזה תלוי בפלוגתא אי עכו"ם קרוין אדם וזה דאם השם אדם מוסב על הגוף אזי גם עכו"ם קרוי אדם כיון שגופו גוף אדם כגוף הישראלי וכן גם מת קרוי אדם כיון שהוא גוף של אדם משא"כ אם שם אדם מוסב על הנפש והשם אדם הרי הושם עוד לאדה"ר אשר נפשו היתה אלקי"ת וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכי' נפח וכנודע וע"כ עובדי כוכבים שאין להם נפש אלקי"ת לכן אין קרוים אדם וכן מת שנפשו נפרדה ממנו והוא גוף לבד בלי נפש ג"כ אין קרוי אדם והנה כבר הבאתי בכלל הקדום אות ב' דברי הזוהר בשלח דהקשה בקרא דוירא ישראל את מצרים מת וגו' והכתי' לא תוסיפון לראותם וגו' ומשני דמתין חמי להון וכתבנו בכלל הקדום הפי' דכיון דמת לא מיקרי אדם לכן אין בו איסור ראי' ע' היטב בכלל הקדום שם הסברת הדבר מילתא בטעמא בס"ד. ואולם בילקוט בשלח והובא ג"כ בכלל הקדום שם איתא מתים אינו אומר אלא מת מתים ולא מתים כו' וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל דהזוהר ס"ל דמת לא מיקרי אדם וע"כ מיסתבר לי' לפרושי קרא דמתים ממש ראו אותן כי היכי דלא תיקשי מהך דלא תוסיפון לראותם וגו' ומדרש הילקוט ס"ל דמת ג"כ מיקרי אדם וא"כ אפי' נפרש דמתים חמי להון הרי ג"כ יוקשה מהך דלא תוסיפון וכמובן וע"כ שוב ניחא לי' לפרש דמתים ולא מתים היו וכדדייק הא דכתי' מת ולא כתי' מתים והנה כבר הבאתי בכלל הקדום שם ירושלמי סוטה פ"ה ה"ד דר' נחמי' נמי ס"ל דמתים ממש היו ע"ש. וא"כ גם ר' נחמי' ס"ל דמת לא מיקרי אדם וא"כ ה"ה דעכו"ם לא מקרי אדם וכנ"ל. וא"כ לפי המבואר בסנהדרין (ד' פ"ו ע"א) דסתם תוספתא ר' נחמי' ע"כ שפיר ס"ל לתוספתא דב"ק הנ"ל דעכו"ם לא מקרי אדם משא"כ ש"ס דב"ק הנ"ל שפיר ס"ל כרשב"ג דקרויין אדם כיון דהלכתא כוותי' דרשב"ג לתוס' יבמות (ד' ס"א) הנ"ל] וא"כ יהי' מזה ראי' לכאורה דאין הלכה כרשב"י הנ"ל כיון דסתמא דגמ' דידן הוי דלא כוותי' ובאתי רק להעיר:
שוב ראיתי ברא"ם עה"ת פ' משפטים שכ' וז"ל וא"ת ל"ל שור למעוטי אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו כו' וי"ל דאי לאו שור לא הוי ממעטינן מוהמת יהי' לו אלא אדם דאין במינו מי שהמיתה שלו אבל שור פסולי המוקדשין שיש במינו מי שהמיתה שלו אימא לא כ' רחמנא שור למעוטי אדם דהשתא אייתר קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין עכ"ל ז"ל וה"ז היפוך מה שכתבתי דוהמת יהי' לו לא בעי' ממש רק ממין שהמת שלו וששור פסולי המוקדשין חשוב אין במינו כו' משום דחולין הוא מין בפ"ע מפסולי המוקדשין וכמוכרח מרש"י מכות הנ"ל ועק"ל על הרא"ם ז"ל דכ' בפשיטות דאדם אין במינו כו' וצ"ע מעכו"ם דמפורש בירושלמי וש"ס דידן דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמו שיתבאר אי"ה וא"כ לרשב"ג דסובר דעכו"ם קרוין אדם א"כ הרי יש במינו מותר בהנאה וכנ"ל:
והנה הגור ארי' משפטים שם הביא תירוצו של הרא"ם הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואין זה תירוץ ברור דלמה היינו מפרשים קרא במי שאין במינו והמת שלו דאטו אין במינו כחי' ולא נוקי כפשוטי' במי שאין המת שלו עכ"ל ז"ל הנה שהרא"ם ז"ל כ' רק לפי האמת דקרא לא קאי אמין שהמת שלו רק בעי' ממש המת שלו והג"א ז"ל מיאן אפי' היות ה"א לומר דקאי אמין שהמת שלו וצע"ג לענ"ד דא"כ דקאי קרא אמת שלו ממש א"כ מדוע לא ממעטינן נמי שור שאין הנבילה יפה כלום וכנ"ל וא"ל דשור שאין הנבילה יפה כלום מיקרי והמת יהי' לו דשפיר הוא שלו אעפ"י שאינו שוה כלום דז"א דמבואר ברש"י סוכה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה כל דאפי' דבר שיש לו שיווי אלא דאין שויו פרוטה לא מיקרי לכם וא"כ כ"ש דבר שאין שוה כלום דלא מיקרי לו דלו ולכם עניינם אחד אלא שזה יחיד ונסתר וזה רבים ונוכח ותיבות יהי' לו מצריכים עוד יותר שיווי החפץ שיהי' לו החפץ לדבר של שיווי מה מתיבת לכם לבד וכמובן ועוד דלדיעות הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים א"כ הרי גם שור פסולי המוקדשין הוא שלו אע"ג דאסור בהנאה. ועל כרחך דאפי' אם הוא שלו עכ"ז כיון שאסור בהנאה וא"א להשתמש בו לשום דבר ואין לו שיווי של כלום לא קרינן בי' והמת יהי' לו וא"כ ה"נ בנבילה דאין שוה כלום דלא קרינן בי' והמת יהי' לו אפי' אי אמרת דחשוב בעלים דידה וכמובן:
והנה מה שהקשה הג"א ז"ל דאטו אין במינו כתיב י"ל בפשיטות דהסברא מכרחת לומר דקרא אאין במינו קאי דא"א לפרש ממש דא"כ הרי יומצא באמת דגם באין הנבילה יפה כלום פטור וזהו נגד הסברא לגמרי דאם יפול לתוכו שור שיש שיווי לנבילתו ותחייב וכשאין שיווי לנבילתו ונפסד הניזק כל בהמתו לגמרי אדרבה יופטר וה"ז יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ובשלמא אי מפרשי' אמין שהמת שלו לא קשיא דכיון דפטרה תורה רק במין בפ"ע לגמרי א"כ גזה"כ הוא לחייב בבור על מין זה ולפטור במין אחר ואין זה נגד הסברא מה שהוציאה תורה איזה מין גמור בפ"ע מחיוב בור משא"כ במין אחד בעינן דיודמו המזיקין והניזקין ורק כשיפול לבורו שור חבירו וישאר שיווי לנבילתו נחייבהו וכשיפול לתוכו שור חבירו ולא ישאר שיווי לנבילתו נפטרהו דבר זה וודאי היפוך הסברא לגמרי וע"כ מהכרח הסברא שפיר אמרי' דקרא אאין במינו שהמת שלו הוא דקאי וע' שבת (דף פ"ד ע"ב) דדריש התם נמי דרשא דיש במינו כו' מכח הכרח המכריח לזה שא"א לפרש המקרא ממש וכן הוא בדוכתי טובא אין מקום האסף פה וע' כלל הקדום אות א' מה שהבאתי בשם התוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) וע"ע שבת (דף ק"ח ע"א) תוד"ה איזה דכתבו בדומה לזה ממש דמפרשי' תורת ד' בפיך ממין המותר בפיך ולא ממש מכח הכרח הסברא המכריח לזה דאם נפרש ממש אזי יהי' הדבר נגד הסברא לאסור הכתיבה ע"ג עור נבילות דהן משובחין מסברא מפאת שהרגן מלך עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה ובאתי רק להעיר:
והנה בגוף הך דינא דמת עכו"ם מותר בהנאה הערותי כבר דמפורש כן בירושלמי שבת פ"י ה"ה אמתני' דהמוציא מת לקוברו כו' ובבבלי סנהדרין (דף י"ט ע"ב) דאמר דמאה ערלות פלשתים שוין פרוטה מפאת דחזי לכלבי ושונרי ע"ש ואח"כ ראיתי שקדמוני בזה המל"מ בה' מלכים והגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד:
והנה מה שכתבו התוס' דב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה צ"ע להבין מסברא דבשלמא עכו"ם כ' שם הרשב"א הטעם דאיסור הנאה דמת ילפי' ממרים וע"כ בעי' ישראלית כמותה עש"ה משא"כ עבד דחייב במצות כאשה מדוע שרי בהנאה ותו דבאמת גם בעכו"ם קשה מהבין דאי דומי' דמרים בעי' א"כ ניבעי נמי אשה כמותה וראוי שיהי' איש מת מותר בהנאה ואין לומר דאיש ואשה ישראלית הרי הם עם אחד ושפיר חשיב איש דומי' דמרים משא"כ בעכו"ם וישראל שהם ב' אומות דז"א דאי בעי' דומי' א"כ גם איש אין ללמוד מאשה לפי המבואר בשבת (דף ס"ב ע"א) דנשים עם בפ"ע הן עש"ה ונהי דאין החילוק בין איש ואשה ישראלית גדול כל כך כחילוק ישראל מעכו"ם עכ"ז אי בעי' דומיא דהתם ממש א"כ גם איש אין ללמוד משם ואי לא בעי' דומי' דהתם א"כ גם עכו"ם יש ללמוד משם ומנ"ל לחלק מעצמינו ללמוד איש מאשה ושלא ללמוד עכו"ם מישראל וע' גיטין (דף ז' ע"א) א"ל ריש גלותא לר' הונא כלילא (עטרות חתנים) מנ"ל דאסור כו' א"ל ר' חסדא קרא כתיב כה אמר ד' אלקים הסר המצנפת והרם העטרה כו' בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסתלקה המצנפת מראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם כו' רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא גדול כלילא לברתי' א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה א"ל דומיא דכ"ג בגברי אבל בנשי לא עכ"ל הגמ' וא"כ ה"נ נימא דומי' דמרים בנשי אבל בגברי לא ולכאורה י"ל דמש"ה אין ללמוד עכו"ם מישראל רק איש מאשה די"ל דאיסור הנאה דמת הוא משום קדושה וע"כ אין ללמוד עכו"ם מישראל דעכו"ם אין בם קדושה כישראל משא"כ איש מאשה שפיר ילפי' דוודאי אין לאשה קדושה יותר מאיש וקצת ראי' לזה מהא דילפי' איסור הנאה דמת מג"ש דשם שם מעגלה ערופה ואיסור עגלה ערופה הרי הוא משום הקדש ולפי"ז יונח גם הא דעבד מת שרי בהנאה דקדושתו ג"כ פחותה מאשה ישראלית דאין לו חייס ולא תפיסת קידושין ואפי' עבד משוחרר מעלתו פחותה הרבה מאשה ישראלית וכדמוכח במשנה הוריות (דף י"ג ע"א) וא"כ כ"ש עבד שאינו משוחרר וכן מפורש ברש"י מנחות (דף מ"ד ע"א) דמדריגת עבד פחות ממדריגת אשה ע"ש דפריך אהא דמברכינן שלא עשאני עבד ושלא עשאני אשה ופריך עבד היינו אשה (דעבד מחויב במצות כאשה) ומשני עבד זיל טפי וברש"י אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה עכ"ל:
ואולם גם זה אינו נוח לי דאין סברא לומר כלל דאיסורו של מת בהנאה הוא מטעם קדושה דאטו מת יש בו קדושה טפי מאדם חי דשרי בהנאה ותו דאדרבה מוכח מהא דמטמא והוא אבי אבות הטומאה דאין בו קדושה והראי' שהבאתי מהלימוד מעגלה ערופה ג"כ אינה ראי' דזהו לימוד בעלמא לענין איסור אבל לא שיהי' בו קדושה כעגלה ערופה ותדע דלרבא בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ילפי' איסור הנאת משמשין דמת בג"ש דשם שם מע"ז ודוחק לומר דבזה עצמו פליגי אביי ורבא שם דרחוק הוא לומר שיחלקו בפלוגתא היפוכית כזאת דלאביי יש בו קדושה כהקדש ולרבא אדרבה הוא מתועב כע"ז ודו"ק היטב בכל זה:
אשר על כן לולי דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דשריותא דעכו"ם הוא עפ"י מה שמצינו בזבחים (דף ק"ו ע"ב) לא יאמר לאו בחלב וניתי בק"ו מנבילה ומה נבילה שלא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר מה לנבילה שכן מטמא כו' וכן הוא בש"ס בדוכתי טובי פירכא זאת דמה לפלוני שכן מטמא היכא דבאין ללמוד איסור בדבר שאין בו טומאה מדבר שיש בו טומאה וא"כ מבואר דאין ללמוד דבר מדבר לענין איסור כאשר יש פירכא דטומאה וא"כ פשיטא דה"ה דכשגם הלמד מטמא רק שאין הטומאה גדולה כל כך בלמד כמו במלמד דאז ג"כ אין ללמוד זה מזה אפי' לענין איסור דכמו שיש לעשות פירכא מגוף הטומאה פשיטא דה"ה דיש לעשות פירכא מגודל הטומאה. וע"כ נראה דהא דמת עכו"ם שרי בהנאה היינו מטעמא דעכו"ם אין מטמאים באהל וע"כ אין ללמוד עכו"ם ממרים גם לענין איסור דאיכא למיפרך מה למרים שכן מטמאה באהל משא"כ עכו"ם דמטמא רק במגע ובמשא [ולסתמא דגמ' ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם אין מטמאים כלל לרשב"י ואפי' לא במגע ובמשא א"כ הפירכא פשוטה דמה למרים שכן מטמאה תאמר בעכו"ם שאינו מטמא רק גם לרבינא דאמר התם דמטומאת אהל הוא דאימעטו אבל לא ממגע וממשא עכ"ז שפיר יש לפרוך ג"כ מגודל הטומאה ולומר דמה למרים שכן מטמאה באהל כו' וכנ"ל] וז"פ ונכון בס"ד [ואם כנים הדברים הנה יש מזה לכאורה ראי' גדולה דהלכה כרשב"י דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ובאתי רק להעיר]:
ולפי"ז י"ל דשריותא דעבד מת בהנאה הוא ג"כ מטעם הנ"ל דכמו דעכו"ם אינם מטמאים באהל מכח הכתוב דאדם כי ימות באהל וע"כ בעי' ישראל מטעמא דאתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוים אדם. א"כ ה"ה בעבד לפי המבואר בב"י או"ח סי' קנ"ט בשם ספר המנהיג דאין נוטלים לידים מעכו"ם ועבד משום דבעי' כח אדם ועכו"ם ועבד אין קרוים אדם עש"ה א"כ מבואר דגם עבד אין קרוי אדם כמו עכו"ם וא"כ פשוט דגם עבד אין מטמא באהל כמו עכו"ם וזה חידוש גדול וד"ז אי עבד קרוי אדם או לא צריך בירור גדול ואייחד לו כלל בפ"ע והוא כלל הבא אי"ה וא"כ עכ"פ לדעת ס' המנהיג הנ"ל דעבד אין קרוי אדם וא"כ ה"ה דאין מטמא באהל וכנ"ל א"כ שפיר שרי ג"כ עבד מת בהנאה כיון דאינו מטמא באהל דהא בהא תליא וכנ"ל ובאת רק להעיר:
והנה בגוף הך דינא דכתבו תוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה נלענ"ד מוכח מדבריהם ז"ל בערכין (דף ד' ע"א) להיפוך דאהא דדרשי' שם נפשות (דכתי' בערכין נדר בערכך נפשות) להוציא את המת (שאם העריך את המת אינו כלום) כתבו שם התוס' וז"ל ואע"ג דאסור בהנאה מה"ת וליתי' בדמים סד"א דאיתי' בערכין כמו מנוול ומוכה שחין דאיתרבי לערכין אע"ג דליתנהו בדמים עכ"ל הקשו בזה דל"ל קרא למעט מת הא ליתי' בדמים דמת אסור בהנאה מה"ת והנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) מפורש דעבדים מעריכין ונערכין עש"ה וא"כ אם נאמר דעבד מת מותר בהנאה מה"ת א"כ אין התחלה לקושיתם כלל דשפיר איצטריך קרא למעט מת דנ"מ לעבד מת דמותר בהנאה כיון דעבד חי נערך וא"כ שפיר איצטריך קרא למעט עבד מת שאינו נערך ובשלמא מעכו"ם לא קשיא כיון דבעכו"ם איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בערכין שם (דף ה' ע"ב) במשנה דר"מ ס"ל דנערך ור"י ס"ל דאינו נערך וא"כ שפיר תיקשי דלר"י קרא דנפשות ל"ל למעט מת ת"ל דליתי' בדמים דא"ל דאיצטריך קרא למעט עכו"ם מת דמותר בהנאה ואיתי' בדמים דז"א דהא עכו"ם אינו מן הנערכין כלל לר"י ואפי' עכו"ם חי וא"כ א"צ מיעוטא למעט עכו"ם מת [ונהי דבגמ' שם (דף ד' ע"ב) מוכח דקרא דנפשות לאו מיותר הוא לדרשא דמיעוטא דמת עכ"ז לא ניחא להו להתוס' לומר דהך נפשות ולא המת דברייתא אתי' רק אליבא דר"מ לחוד ולא אליבא דר"י דלדידי' ת"ל דאינו בדמים דאעכו"ם הא לא אצטריכא לדידי' וכנ"ל וע"כ התוס' שפיר עדיפא מינה קמשני דגם לר"י צריך קרא דה"א דאיתי' בערכין אע"ג דליתי' בדמים כמו מנוול ומוכה שחין ומה גם דהך דנפשות ולא המת בספרא בחקותי הוא שנוי ע"ש וא"כ וודאי דלא ניחא לן לאוקמי' דלא כר"י דסתם ספרא ר' יהודה] משא"כ אם נאמר דעבד מת ג"כ מותר בהנאה א"כ כיון דבעבד אין שום פלוגתא בערכין שם רק סתמא נשנה במשנה שם בערכין (דף ב' ע"א) דעבדים מעריכין ונערכין בלי שום חולק וכן הוא בספרא בחקותי סתם בלי שום חולק אם כן וודאי דאין התחלה לקושיתם כלל דשפיר דרשי' נפשות ולא המת כיון דאיכא נפקותא בעבד מת דאיתי' בדמים אי מותר בהנאה ועל כרחך דהתוס' דערכין הנ"ל סבירא להו דגם עבד מת אסור בהנאה כישראל וע"כ שפיר הקשו וכמובן וזה ברור בס"ד ועיין עוד בכתובות (דף ע"ט ע"ב) דס"ל לרבנן דחנני' דולד בהמת מלוג לבעל וולד שפחת מלוג לאשה ופריך התם דמ"ט דרבנן דממ"נ אי חיישי למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא (דחיישי' שמא תמות הבהמה ואי אמרת דוולד לבעל לא יהי' לאשה שום שיור) ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי ומשני לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עירה עכ"ל הגמ' ומוכח קצת דשפחה מתה אפי' עור שלה אסור בהנאה אולם י"ל דמה"ת שפיר שרי בהנאה ורק מדרבנן אסור דכמו דבעור ישראל מת כתבו תוס' זבחים (ד' ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה דמותר בהנאה מה"ת ואסור מדרבנן מכח הגזיר' ד דשמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין עש"ה א"כ י"ל דה"ה בעבד ושפחה אסרו כל הגוף עם העור בהנאה מכח זה ואם שבעבד לא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' דהא אינו מצווה בכיבוד אביו שהרי אינו מתייחס אחריו כלל עכ"ז שייך גזירה דשמא יעשה עורות אמו שטוחין כיון דבכבוד אמו מצווה שהרי מתייחס אחרי' דוולד שפחה כמותה וא"כ כיון דשייך זאת הגזירה אטו בן השפחה שפיר אסרו שפחה מתה לכל העולם כמו שאסרו עור ישראל מת לכל העולם מכח הגזירה דשמא יעשנו הבן שטוחין וא"כ שפיר אמרו שם בכתובות דבשפחה מתה ליכא שיור כיון שאסורה בהנאה מדרבנן ואכתי אין ראי' מזה שאיסור הנאה שלה מה"ת וע"כ התוס' דב"ק הנ"ל דקאי אקרא דוהמת יהי' לו שפיר כתבו דאיצטריך למעט עבד ואפי' לענין איסור הדרבנן ג"כ אין ראי' מגמ' כתובות הנ"ל רק ששפחה מתה אסורה מדרבנן אבל עבד מת יוכל להיות דמותר בהנאה אפי' מדרבנן כיון דשם בכתובות בשפחה איירי וא"כ יש לחלק ולומר דבעבד דלא שייך גזירה דשמא יעשה עורות אביו כו' כ"א עורות אמו וכנ"ל וע"כ גם מדרבנן אין לאסור רק שפחה אבל לא עבד וכנ"ל:
ואולם נתיישבתי דז"א דשפיר שייך הגזירה דשמא יעשה כו' גם בעבד או דלא שייכא כלל אפילו בשפחה ושאין לחלק בין עבד ושפחה כלל דהא הא דגזרי' שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין הוא משום שאם יהי' עורו מותר בהנאה והרי הבן יורש את אביו א"כ יהי' הוא היורש את העור ואיכא למיחש שמא יעשה ממנו שטיחין וא"כ בעבד ושפחה שהאדון יורש אותם א"כ שם לא שייכא כלל גזירה דשמא יעשה עורות אביו ואמו כו' כ"א שמא יעשה האדון עורות עבדו ושפחתו שטיחין וא"כ ממ"נ אם הגזירה הזאת שגזרו חכמים שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין הוא רק משום כיבוד אב ואם דכשיעשה עורות אביו ואמו שטיחין יעבור אעשה דכיבוד א"כ תו לא שייכא גזירה זאת בעבד ושפחה כלל כיון דהבן אינו יורש אותם ולא יוכל לעשות מעורם שטיחין כ"א האדון ואם הגזירה הזאת הוא משום בזיון המת א"כ שוב שייכא הגזירה הזאת בין בעבד ובין בשפחה אם עבד ושפחה מתה טעונין קבורה ואסור לבזותן ואי ליכא איסור בבזיונן שוב בין בעבד ובין בשפחה ליכא למיגזר וע' נדה (דף מ"ו ע"א) דס"ל לשמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה וע"ש עוד דאמר שמואל מייחד להן (שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת) ר' נחמן מחליף להן (את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן) כו' הרי דד"ז פלוגתא דאמוראי אי איכא איסור בבזיון ובושת עבד וע' ספרא בתר פרשה ו' ברייתא ו' לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה בלבד ופי' הראב"ד דהכוונה כהך דשמואל לעבודה נתתיו ולא לבושה וצע"ק דסתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה ס"ל בב"ק (דף פ"ז ע"א) דאין לעבדים בושת וצ"ל דרק לענין תשלומין אין לו בושת דהמביישו פטור מתשלומי דמי בושתו אבל הביוש והבזיון גופי' איסור הוא גם לר"י וז"פ [וע"ע כתובות (דף י' ע"ב) ההוא דאתא לקמי' דר"ג ב"ר א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו עדיין בחולה אני אמר להן הביאו לי ב' שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על חבית של יין בעולה הי' ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא הי' ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך וניבדוק מעיקרא בגווה גמרא הוי שמיע לי' מעשה לא הוי חזי וסבר דילמא לא קים לי' בגווי' דמילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ומוכח קצת דמותר לבייש עבד ויש לדחות ובאתי רק להעיר]:
ודע דבלא"ה יש מקום עיון הרבה בסוגיא דכתובות (ד' ע"ט) הנ"ל דמדוע נקט רק שיור העור ולא שיור הבשר שיוכל למוכרו לעכו"ם ועש"ה בתוס' שכתבו תימה לרשב"א כו' ואכ"מ ובאתי רק להעיר:
והנה יש להביא ראי' לכאורה לסברת התוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה מש"ס סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דיליף מריבויא דקבור תקברנו דמתים טעונין קבורה ע"ש וק' דל"ל קרא תיפוק לי' דמת אסור בהנאה וכל איסורי הנאה הרי טעונין קבורה מלבד אותם שפרט בהם הכתוב שריפה וכמבואר שלהי תמורה וכנודע וע"כ צ"ל כתוס' ב"ק הנ"ל דעבד מת מותר בהנאה וע"כ שפיר איצטריך קרא לעבד מת [דאעכו"ם וודאי אין לומר דקאי קרא דכה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם ואינה מדברת מעכו"ם וז"פ וכן מפורש בגיטין (דף ס"א ע"א) דמתי עכו"ם נקברין רק מפני דרכי שלום אבל לא מפאת מצות קבורה וע' רמב"ם ה' אבל פי"ד הי"ב]. ולפי"ז יש ללמוד מכאן ג"כ דיש בעבד מצוות קבורה כמו בישראל ולמעלה כתבנו כמסתפק בזה ואולם לפי דברינו אלה הנה יש ראי' מעיקרה של מצות קבורה הנאמרת בתורה דקאי גם אעבד דאי אישראל לחוד ל"ל קרא וכנ"ל. ואולם י"ל דבעי' קרא משום דיש נ"מ לשריפה דהרוצה לשרוף איסורי הנאה דנקברין רשאי ע' שלהי תמורה ואפי' רבנן דר' יהודה דאסרו התם לשרוף נקברין היינו נמי רק מדרבנן גזירה אטו התרת אפרן דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ואי שריף לנקברין חיישינן דילמא אתי למישרי אפרן אבל מה"ת שרי לשרוף נקברין וע"כ שפיר בעי' קרא לקבורה לומר דמצותו דווקא בקבורה ושיהי' אסור לשורפו וכמובן:
ובגוף הדבר הזה אם יש בעבד מת מצות קבורה העירני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה על דברי הר"ן נדרים (דף ל"ח ע"ב) דאהא דאמר התם עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידן כ' הר"ן וז"ל כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלן עכ"ל ומוכח מלשון הר"ן דליכא מצות קבורה בעבד מת ע"כ דברי התלמיד ויפה העיר. ואולם עיינתי בירושלמי נדרים שם ומבואר שם להדיא דעבד מת אין גופו של האדון ואין יכול למוכרו לעכו"ם או להאכילו לכלבים ומוכח מן הירושלמי דגם עבד מת אסור בהנאה וטעון קבורה ובאתי רק להעיר:
וע"ע באור החיים עה"ת ויקרא פרשה י"ז פסוק י"ד עה"כ דמו בנפשו וז"ל פי' במקום נפשו ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו (של חי' ועוף) כי לצד שדמו הוא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד כדרך שצוה ד' לקבור אדם מת משום כבודו עכ"ל ז"ל. הנה דלדברי האוה"ח מצינו ענין קבורה גם בבע"ח והוא בכיסוי דם חי' ועוף דהוא ענין קבורה לדברי האוה"ח הנ"ל וא"כ כ"ש שיוצרך עבד קבורה דאפי' אי עבד לא מיקרי אדם וכדברי הספר המנהיג הנ"ל עכ"ז הוא סוג נעלה מסוג בע"ח וכמו שיתבאר בכלל הבא אי"ה ובאתי רק להעיר:
והנה נזכרתי עוד דברי הירושלמי נזיר פ"ז ה"א וז"ל אית דבעי משמעינה (דכ"ג מותר ומצווה אקבורת מת מצוה) מן הדא כי קללת אלקים תלוי את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על מת מצוה כו' (פי' דכתי' בקרא כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי ומהאי כי קבור תקברנו ילפי' מצות קבורה וע"כ כי קללת אלקים תלוי דכתיב בתרי' אתי לומר דכל המוזהר אברכת השם מצווה גם כן בקבורת מת ולכן גם כהן גדול בכלל כיון דגם הוא מוזהר אברכת השם ורק היכא דיש שם קוברין אחרים ישראלים אז הוא דאסור לקבור דנהי דמצווה גם הוא אמצות קבורה עכ"ז הלא גם הם מצווין כמוהו ומ"כ כיון דמצוה שלהם אינה צריכה לדחות איסור ולא כן מצוה דידי' דצריכה לדחות איסור טומאה לכן אסור לו לקבור ולא ניתן האיסור לדחות כיון דאפשר שתתקיים המצוה על ידם בלי דחי' משא"כ כשאין שם קוברים אחרים אז שפיר מצוותו דוחה את האיסור מגזה"כ כנלענ"ד כוונת הירושלמי. והמפרשים לא ביארו כל הצורך) התיבון הרי עכו"ם (שהן מוזהרין על ברכת השם ונימא נמי שיהיו מוזהרין אקבורת מת. פני משה) אלו שמיתתן בתלי' יצאו עכו"ם שמיתתן בסייף (שינויא הוא דמדכתיב כי קללת אלקים תלוי קאי רק אישראל דיש בם מיתת סקילה וכל הנסקלין נתלין משא"כ עכו"ם דכל מיתתם בסייף ואין בם תלי' אינם בכלל מקרא זה. פני משה) עכ"ל הירושלמי. ומוכח דעבד דמוזהר אברכת השם ויש בו ג"כ תלי' במיתת סקילה כישראל נוהג בו ג"כ מצות קבורה. ואולם הא הירושלמי איירי לענין מצות קבורה שיהי' מצווה לקבור אחרים וא"כ נהי דאיתרבי עבד עכ"ז הא אין מכאן ראי' רק שיהי' העבד מצווה לקבור את מי שהוא טעון קבורה דהיינו ישראל אבל שיהי' עבד עצמו טעון קבורה ושיהי' חיוב לקבור עבד מת הרי אין ראי' מירושלמי הנ"ל ונהי דהא דפריך בירושלמי הרי עכו"ם על כרחך כוונתו דיתחייב עכו"ם בקבורת עכו"ם חבירו מת דאין לומר דהכוונה דיתחייב עכו"ם רק בקבורת ישראל מת שהרי כה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם ומאי ה"א דע"י נתינת התורה יתחדש לעכו"ם מצוה וע"כ הכוונה רק דנימא דמקרא זה הוא גילוי דקבורה הוא ג"כ ממצות ב"נ [שנאמר עוד לאדם מצות קבורה כמו שנאמרו לו הז' מצות] וא"כ כיון שנאמר להם מצות קבורה ע"כ לא היתה המצוה לקבור ישראל מת רק לקבור ב"נ חבירו מת וז"פ עכ"ז אחרי דמשני הירושלמי אילו שמיתתן בתליי' כו' אין ראי' אעבד שיהי' מחויב בקבורת עבד חבירו וכמובן:
ואמנם יש להביא ראי' אעבד שיהי' טעון קבורה מירושלמי הנ"ל באופן אחר וזה דהא פשטא דקרא דכי קללת אלקים תלוי הרי קאי על הנקבר וכמ"ש כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי אלא דהירושלמי דריש לי' דרך דרש גם על הקובר דכל המוזהר על ברכת השם אתי' במצות כי קבור תקברנו וא"כ כ"ש דאין לנו לבטל הוראת משמעות פשטא דקרא דקאי אנקבר וראוי שנאמר ג"כ דכל המוזהר על ברכת השם טעון קבורה אחרי מיתתו ואולם גם ז"א דדרש הירושלמי הוא עצמו פשטא דקרא וזה שהרי הכתוב נותן טעם על מצות כי קבור תקברנו ואמר הטעם שהוא מפאת כי קללת אלקים תלוי והיינו דאם הוא תלוי ואינו נקבר הוא קללת כו' ובזיון כלפי מעלה כביכול וע"כ ממילא מי שהוא מוזהר על קללת כו' הנה הוא ממילא מחויב ג"כ לקבור את התלוי וקאי עלי' קרא דכי קבור תקברנו וכיון דמהאי קרא איתרבי נמי כל קבורות מת וכמבואר בסנהדרין ובירושלמי שם א"כ כל המוזהר על ברכת השם הנה הוא מצווה ג"כ אמצות קבורת מת וא"כ אכתי אין ראי' מכאן אעבד:
ואולם כ"ז הוא לפי' הפני משה בירושלמי הנ"ל אמנם הקרבן עדה שם ביאר באמת כל דברי הירושלמי שם על הנקבר ואמי שהוא טעון קבורה אחרי מיתתו עש"ה וא"כ לפי הק"ע הרי יש ראי' ברורה מירושלמי הנ"ל דעבד טעון קבורה כיון דמוזהר אברכת השם ומיתתו בתלי' וכנ"ל [ולפי' הק"ע הנ"ל יש ראי' ג"כ מן הירושלמי הנ"ל דעכו"ם מת מותר בהנאה דאל"כ מאי פריך התיבון הרי עכו"ם כו' ופי' הק"ע הרי עכו"ם דמוזהר אברכת השם ואעפ"כ אין עכו"ם מת צריך קבורה ע"ש ואי איתא הרי בלא"ה צריך קבורה מפאת האיסור הנאה וכמו כל איסורי הנאה דנקברין וכנ"ל ודוחק לומר בכוונת הירושלמי הרי עכו"ם דא"צ קבורה רק מותר לשורפו מפאת האיסור הנאה וכנ"ל דכוונת הירושלמי נראה פשוט דא"צ כלל לא קבורה ולא שריפה וא"כ ע"כ דעכו"ם מת מותר בהנאה וכנ"ל] ואולם פי' הפני משה הנ"ל נוח לי יותר בירושלמי מפי' הק"ע הנ"ל דהא הירושלמי אמתני' דהתם קאי דתנן בה דכ"ג מותר ומוזהר אקבורת מת מצוה וע"ז אמר נשמעינה מן הדא כו' וא"כ ממילא הרי כל דברי הירושלמי מוסבים על מי שהוא מצווה לקבור את המת והיינו אמצות קבורת מת לא על מי שצריך קבורה ויש עוד לדון בזה בדברי הירושלמי הנ"ל ובאתי רק להעיר:
ודע דנהי דעכו"ם ועבד מת מותרים בהנאה וכתוס' ב"ק הנ"ל ובעכו"ם הוא מפורש ג"כ בירושלמי שבת וש"ס סנהדרין וכנ"ל עכ"ז אשכחנא פתרי שיהיו עכו"ם ועבד מת אסורים בהנאה והיינו אם הרגו אדם ונתחייבו מיתות ב"ד אז יש לחדש דאסורים בהנאה אחרי מיתתם וזה עפ"י דברי המכילתא פ' משפטים עה"כ לא יאכל את בשרו וז"ל אין לי אלא איסור אכילה מניין שהוא אסור בהנאה אמרת ק"ו ומה אם עגלה ערופה שהוא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה כו' ר' יצחק אמר כו' ק"ו ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שוה"נ שהוא מטמא כו' (דשפיכות דמים מטמא את הארץ כו' כמבואר פ' במה מדליקין) דין הוא שיהא אסור בהנאה כו' עכ"ל וא"כ לדברי המכילתא הנ"ל גם אדם שופך דמים ראוי שיאסר בהנאה מק"ו הנ"ל וכמובן אלא דאישראל השופך כו' א"צ קרא דבלא"ה ישראל מת אסור בהנאה ורק עכו"ם ועבד דמותרין בהנאה לתוס' ב"ק הנ"ל שפיר יש לחדש דעכו"ם ועבד רוצח מיהת אסורין בהנאה גם לתוס' הנ"ל מק"ו דמכילתא הנ"ל וכמו דשור הנסקל נאסר בהנאה מק"ו הנ"ל וכמובן. [ויש לעיין קצת למ"ד דשוה"נ נאסר בהנאה מחיים א"כ ע"כ דמהני ק"ו דמכילתא הנ"ל לאסור גם מחיים משנגמר דינו א"כ אדם רוצח יהי' אסור ליהנות ממנו משנגמר דינו למיתה דק"ו דמכילתא הנ"ל הא שייך נמי באדם רוצח וכנ"ל וזו לא שמענו ויש להביא ראי' להיפוך מש"ס נדרים (דף ל"ה ע"ב) איבעי' להו הני כהנים שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נ"מ למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני לי' ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי כו' ואמאי לא פשיט האיבעי' ממה שכהן רוצח כשר לעבודה וכדדרשי' מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי ע' מכות (דף י"ב ע"א) מימרא דאביי דמזבח קולט כהן ועבודה בידו וע' תוס' יבמות (דף ז' ע"א) ד"ה שנאמר וא"כ איך כשר לעבודה אי שלוחי דידן הוו הרי אסור ליהנות ממנו והעבודה הרי חשובה הנאה אי שלוחי דידן הוו וכדברי הגמ' נדרים הנ"ל וע"כ דרוצח שנגמר דינו מותר בהנאה ואולם לפמ"ש התוס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר וכ"כ הר"ן בסוגי' דנדרים שם דלא בעי בש"ס נדרים הנ"ל למיפשט האיבעי' רק ממשנה או מברייתא אבל לא ממימרא דאמוראי אין ראי' ואולם בבכורות (דף מ"ה ע"ב) יש שם גירסא במשנה אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה או"ב כו' ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם כו' א"כ לגירסא זאת הרי מבואר גם במשנה דכהן רוצח כשר לעבודה וא"כ ה"ל למיפשט האבעיי' ממשנה זאת ואולם י"ל דאיירי בכהן העובד לעצמו היינו במקריב קרבן של עצמו ואמנם אם הוא אסור בהנאה א"כ הרי גם הוא בעצמו אסור ליהנות ממעשה עצמו ומזה גופא ראי' פשוטה דאין רוצח איסור הנאה דאל"כ יהי' אסור לו לעשות שום דבר שנהנה בו וי"ל דכיון דמעגלה ערופה הוא דילפי' לי' לכן אין אסור ליהנות מעצמו רק אחרים הוא שאסורין בהנאתו כמו שאין העגלה אסורה בהנאת עצמה ורק האדם הוא שאסור ליהנות ממנה ואולם למ"ד דדון מינה ואוקי באתרא לכאורה ראוי שיועיל הלימוד לאסור אדם רוצח גם בהנאת עצמו וע"ע ערכין (דף ו' ע"ב) דיוצא ליהרג לאו בר דמים הוא ואולם אין הטעם שם מפאת דאסור בהנאה רק מפאת דעומד למיתה ע"ש ויש לדבר עוד הרבה בזה ואכ"מ]:
והנה בהסברת הדין הנ"ל שכתבו התוס' ב"ק דעבד מת מותר בהנאה אשר כבר דברנו בטעם הדבר למעלה נלענ"ד עוד דכיון דילפי' ממרים א"כ דומיא דהתם בעינן וכל שיש סברא לחלק אין ללמוד משם וא"כ בעבד שפיר יש סברא לחלק די"ל דרק בישראל דאין לו בעלים שהבעלים של אדם הוא האדם בעצמו וע"כ נהי דאחרי מיתתו יורשיו יורשין אותו עכ"ז עם המיתה יחד חל תיעוב המיתה שפיר לאסרו בהנאה וכעין הא דגטה וידה באין כאחד ואין להם מה לירש עוד משא"כ בעבד שהוא קנין של בעליו גם בחייו ע"כ אין כח בתיעוב מיתתו לאסור בהנאה חפץ של בעליו וה"ז דוגמת הא דאין אדם אוסר דשא"ש ונהי דאיסור דממילא שפיר חייל אפי' אדבר שאינו שלו עכ"ז כיון דממרים ילפי' ושם לא הוי דשא"ש ע"כ שפיר בעי' דומיא דהתם ושפיר מחלקינן כן ואין ללמוד משם אעבד שיהי' כח במיתתו להפקיע זכות בעליו וע' יבמות פ' אלמנה לכ"ג בהאי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא כו' דקאמר דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ומוכח דרק שיעבוד מפקיע אבל אילו לקחו איצטלא שאינו שלו כלל רק של אדם אחר אז לא היתה נאסרת אלמא דאין כח דשימוש מת לאסור בהנאה אם החפץ של שימוש הוא של אדם אחר וא"כ ה"ה דבמת עצמו י"ל כן ואולם י"ל דשם ביבמות הטעם דאילו הי' של אדם אחר לגמרי אזי אינו נעשה תשמיש המת כלל שאין כח בידיהם לייחד איצטלא של אדם אחר למת וע"כ לא נתייחד למת ולא חשיב מתכריכיו כלל ורק בדבר שהוא שלו אלא שיש עליו שיעבוד של אחר דאז כיון דמחוסר גוביינא אכתי ברשותי' קאי והוא מתייחד לו שפיר ונעשה תשמיש שלו כיון דברשותי' קאי וכיון דמתייחד לו ונעשה תשמיש שלו שוב ממילא הוא נאסר ופקע שיעבוד דאחר והכי מוכח לשון הגמ' ביבמות שם עש"ה ואולם עכ"ז לענין עבד מת שפיר י"ל כדברינו דכיון דכל האי דינא דמת אסור בהנאה לאו סברא הוא רק גזה"כ מכח הלימוד ממרים ע"כ כל שיש לחלק מחלקינן וע"כ שפיר יש לחלק מכח סברא הנ"ל שלא ללמוד עבד מת משם כנלענ"ד ובאתי רק להעיר:
עוד נלענ"ד והוא העיקר אצלי דמאי דשרינן עכו"ם ועבד מת בהנאה ולא ילפי' להו ממרים שפיר הוא מכח החילוק שזכרנו למעלה בתחלת דברינו בענין זה והוא מפאת דאין לעכו"ם ועבד קדושה אשר לאשה ישראלית ורק שאין הסברא בזה כמו שכתבנו למעלה דקדושת המת הוא האוסר אותו וע"כ עכו"ם ועבד דאין בם זאת הקדושה שרי דז"א דמת אין בו קדושה ואדרבה הוא מתועב והוא אבי אבות הטומאה וכנ"ל ואיסורו של מת בהנאה ג"כ שפיר הוא מפאת תיעובו ורק דעכ"ז שפיר הוא תלוי בקדושה וזה דנראה דקדושת האדם אשר לו בחיים הוא הגורם לו להאסר אחרי מיתתו דכל שמחיים הוא קדוש יותר אזי כשמת ונסתלקה הקדושה אדרבה חל עליו תיעוב גדול יותר ומפאת התיעוב ההוא הוא נאסר בהנאה וה"ז ממש כענין הטומאה דמת ישראל יש בו טומאה יתירה ממת עכו"ם לרשב"י דמת ישראל מטמא באוהל ולא מת עכו"ם וזה ודאי מפאת דפעולת הגרעון הוא לפי גודל המעלה דכאשר יש לדבר מעלה ומדריגה יותר גדולה אז אדרבה בהיות הגרעון פועל בו אזי הוא פועל בו פעולה יתירה טפי מהיותו פועל בדבר שאין לו מעלה כל כך וכמו שהארכנו בזה בס' לקח טוב כלל ו' אות ב' עש"ה שהבאתי שם דוגמאות רבות לזה מן הגמ' ומהם הא דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא ושנה ופירש גרע ממי שלא שנה כלל ומעילה מוציאה קדשי קדשים לחולין ולא קדשים קלים וחולין מקבלים טומאה רק משני ותרומה גם משלישי וקודש גם מרביעי ובגמ' יבמות (דף ס"ח ע"ב) היא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסיל לה (עמוני ומואבי כו' הבא עלי') לוי' וישראלית דלא קדיש גופה לא פסיל לה עש"ה בספר הנ"ל שהארכנו שם בזה וע"כ גם כאן כן הוא דישראל שיש לו קדושה יותר גדולה ע"כ אדרבה תיעוב המיתה פועל בו ביותר וחל עליו תיעוב גדול יותר האוסרו בהנאה משא"כ עבד דאין לו זאת הקדושה וכ"ש עובד כוכבים אין חל עליהם תיעוב כ"כ לשיאסור אותם בהנאה וכענין הטומאה של מת כן הוא ג"כ ממש ענין איסורו דכמו שלענין הטומאה מת ישראל יש לו יותר טומאה ממת עכו"ם לרשב"י והסברא בזה בהכרח כנ"ל דפעולת הגרעון הוא לפי גודל המעלה וכן מבואר להדיא בס' אור החיים עה"ת ריש פרשת חקת בארוכה כן ג"כ לענין איסור לכ"ע א"א ללמוד עכו"ם ועבד מישראל דכיון דכל עיקר ענין איסור הוא מפאת תיעוב אשר ישנו על הדבר ולכן מנעה התורה את האדם מליהנות מן הדבר כדי שלא ידבק בו התיעוב אשר עליו ויתתעב בתיעובו וע"כ כיון שישראל יש לו קדושה יותר גדולה מעבד וע' גיטין (דף ל"ח ע"ב) המקדיש עבדו יצא לחירות כו' מ"ט דליהוי עם קדוש קאמר ומוכח דעבד לא מיקרי קדוש ועכ"פ קדושתו פחותה מישראל ואפי' מאשה ישראלית וכמו שהארכנו למעלה וע"כ שפיר אין ללמוד עבד מאשה ישראלית די"ל דמה לאשה ישראלית שכן היא מקודשת טפי ולכן אדרבה תיעוב המיתה יחול עליה ביתר שאת ובערך גדול יותר אשר שיערה תורה שראוי וצריך לאסרה בהנאה מפאת התיעוב ההוא משא"כ עבד דאינו קדוש כל כך ע"כ תיעוב המיתה גם כן זוטר טפי ואין לו להאסר מחמתו ונשאר שפיר כפי הסברא החיצונה דשרי בהנאה כיון שאין לימוד לאסור אותו בהנאה וכ"ש עובד כוכבים דאין ללמוד בו איסור מישראל דיש לו קדושה וזה עיקר:
ג) והנה כבר יצאנו מעט מכוונת הענין והנני שב לענייננו ואומר דהתוס' ביבמות (דף ס"א ע"א) שם הקשו אהא דאין עכו"ם קרויין אדם מגמ' סנהדרין (דף נ"ט ע"א) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לויים ישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג ותירצו דעכו"ם רק אדם אין נקראים אבל האדם קאי גם אעכו"ם ע"ש והדברים מופלאים מהבין ועמ"ש בזה בכלל הקדום אות א' ונלענ"ד עוד טוב טעם בזה בס"ד עפ"י המבואר בספר הגלגולים פרק א' בהבנת דרשת חכמז"ל הנ"ל אדם אתם אתם קרויים אדם ולא העכו"ם קרויים אדם ותוכן הדברים כי נשמת אדה"ר העצמית היתה נשמה של קדושה חלק אלק"י ממעל ית"ש וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ובזוהר אמרו מאן דנפח מתוכי' נפח ורק אחרי חטא עה"ד הלבישתה הס"א הנקרא אדם בליעל בסוה"כ עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וע"כ בנ"י אשר יצאו מאדה"ר להם חלקי נשמת אדה"ר העצמית אולם העובדי כוכבים יצאו מלבוש נשמת אדה"ר שהלבישתו הס"א הנ"ל ואין נפשותם מנפש אדה"ר העצמית כלל וזהו אתם קרויים אדם כי בנ"י הם ממש עצמיות אדם הראשון ולא כן העובדי כוכבים עכת"ד עש"ה. והנה תיבת אדם הוא בשתי פנים א' שם העצם של אדה"ר ב' שם התואר של מין בני אדם והנה מדברי הס' הגלגולים הנ"ל מובן כי כאשר תרמוז תיבת אדם על שם העצם של אדה"ר אז לא קאי אעכו"ם כיון דהם אינם יוצאים כלל מעצמיות נפש אדה"ר וכנ"ל אולם כאשר היא שם התואר והמין אז גם הם בכלל שהרי הם ג"כ ממין אדם מדבר והנה הראב"ע פ' שמות פרשה ג' פסוק ט"ו כתב כי הה"א בתחילת התיבה הוא סימן על התיבה שאיננה שם העצם כ"א שם התואר כי שם העצם לא יפול בו ה"א שלא יתכן לומר הראובן השמעון כ"א החכם העשיר עש"ה ולפי"ז כאשר נאמר האדם בה"א א"כ אז בהכרח תיבת אדם הוא שם התואר והמין [וכן מבואר בראב"ע שם עש"ה] וע"כ שפיר קאי גם אעכו"ם משא"כ כשנאמר אדם בלא ה"א אז נדרש על שם העצם של אדה"ר וקאי רק אישראל מפאת היותם עצמיות אדה"ר ממש אבל לא כן אעכו"ם שאינם מעצמיות אדם הראשון כלל וכנ"ל ודו"ק היטב בזה כי הוא נכון מאוד בס"ד:
עוד ראיתי להעירך כי מאמר הגמ' דסנהדרין הנ"ל כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה כו' מצאתיו במדרש רבה נשא פרשה י"ג בסגנון אחר לגמרי כי שם נאמר בזה"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג עכ"ל והכוונה דגר הוא מדריגה רביעית בישראל וכמ"ש במשנה הוריות (דף י"ג ע"א) כהן קודם ללוי ולוי לישראל וישראל לגר כו' וע"כ אשמעי' דגר העוסק בתורה הוי כמדריגה ראשונה דהיינו כהנים ולא עוד אלא שהוא כמובחר שבהם דהיינו הכ"ג אבל לא קאי כלל אעכו"ם למדרש הנ"ל:
ד) והנה התוס' בנדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין חידשו עוד כלל בהא דעכו"ם אין קרוים אדם לרשב"י וכתבו דזהו רק ממתן תורה ואילך אבל קודם מ"ת היו גם ב"ג קרוים אדם ע"ש שכתבו כן אהא דאמר התם דאשתו של לוט אין מטמא טומאת מת משום דמת מטמא ואין נציב מלח מטמא וז"ל משמע אבל אי לא הוי נציב מלח מטמא אפי' לר' שמעון נמי איכא למימר דמטמא אפי' באהל וכן נמי ציון מערתא דר' בנאה בפרק חזקת הבתים אתי נמי כרבי שמעון דאחר מ"ת דאיקרי ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מ"ת אין חילוק עכ"ל ז"ל וכוונתם נראה דרק אחרי שנבררו ישראל מעובדי כוכבים בשעת מ"ת הוא דנסתלק מעובדי כוכבים ענין המעלה ומש"ה לא מיקרי אדם משא"כ קודם שנבררו ישראל מהם הי' ענין הישראליות מתפשט בכולם וע"כ היו כולם קרוים בשם אדם ודוגמת זה מצינו ג"כ בש"ס מגילה (דף י"ד ע"א) עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה עכ"ל הגמ' והכוונה נראה ג"כ כנ"ל דע"י כניסת ישראל לארץ נתקדשה א"י ונתבררה אז קדושת א"י מכל הארצות ולכן מאז ולהלן אין שום ארץ כשירה לומר שירה רק א"י משא"כ קודם שנכנסו ישראל לארץ ולא נתקדשה א"י עדיין אז היתה קדושת הארץ מתפשטת והווה בכל הארצות ולכן הוכשרו כולם כו' ודו"ק היטב:
ודע דעפ"י סברת התוס' נדה הנ"ל יש לי לומר בזה דבר חדש וגדול הוא אצלי בעזה"י והוא דבירושלמי שבת פ"א ה"ד כשבא למנות שם הי"ח דבר אמר אילין עשרתי קדמייתא (ר"ל דהי"ח דבר הם אותם העשרה דחשיב להו התם לעיל מיני') והשאר (שאר הח') מן מה דתני ר' שמעון בן יוחאי (ר"ל דשאר הח' נלמדים ממה דתני רשב"י) בו ביום גזרו על פיתן (של עכו"ם) כו' ועל לשונן ועל עדותן כו' עכ"ל הירושלמי הנצרך ענייננו והנה כל המפרשים שם תמהו מאוד דחשיב עדותן בגזירת י"ח דבר והרי עובד כוכבים מה"ת פסול לעדות דבכל פסוקי עדות כתיב בתורה רעך ואחיו ואפי' עבד דמחויב במצוות כאשה ואפי' אשה ישראלית נמי פסולים לעדות מה"ת וכ"ש עכו"ם [וע' תוס' גיטין (ד' ט' ע"ב) ד"ה אעפ"י] עש"ה במפרשי הירושלמי ובגליון הגאון מלבוב ז"ל כי עמדו כולם בזה ונלאו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:
אשר על כן נראה לי העני דיש להגיה הגה"ה קטנה מאוד בירושלמי זה ויובנו הדברים בפשיטות גמור בעזה"י ואציע דלכאורה לפי דברי התוס' נדה הנ"ל דיש חילוק בענין שם אדם דעכו"ם בין קודם מ"ת לאחר מ"ת דנהי דלאחר מ"ת אין קרוים אדם עכ"ז קודם מ"ת הי' גם כל ב"נ קרוים אדם ולכן ב"נ דקודם מ"ת מטמאים באהל לכ"ע וכנ"ל הנה יש לי להקשות לכאורה לפי"ז קושי' עצומה בש"ס ברכות (ד' כ"ה ע"ב) וז"ל הגמ' שם א"ר יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו (משום ולא יראה בך ערות דבר) מאי ארי' עכו"ם אפי' ישראל נמי (ומשני) ישראל פשיטא לי' דאסור אלא עובד כוכבים איצטריכא לי' מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא (וה"ל כערות בהמה דאינה ערוה ומותר לקרות ק"ש כנגדה) קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו (בראשית ט') עכ"ל הגמ'. והנה יש לתמוה תמיהה עצומה בדברי הגמ' הנ"ל לפי דברי התוס' נדה הנ"ל דיש חילוק בין ב"נ דקודם מ"ת לשלאחר מ"ת דלאחר מ"ת לא איקרו אדם משא"כ קודם מ"ת קרוים אדם דא"כ מאי ראי' מייתי הגמ' מקרא דוערות אביהם לא ראו דכתיב בנח לומר דגם ערות עכו"ם אחר מ"ת קרוים ערוה ולא חשיבא כערות בהמה דאינה ערוה הא איכא לפלוגי בפשיטות דשאני נח דמיקרי אדם לכן שפיר גם ערותו קרוי' ערוה משא"כ אחר מ"ת דאין לעכו"ם שם אדם לכן שפיר ערוה דידהו כערות בהמה דמי ואינה קרוי' ערוה וכמובן וזו קושיא עצומה מאוד דלסברת התוס' הנ"ל הרי אין ראי' כלל מנח דקרוי אדם אעכו"ם דאאחר מ"ת דאין קרוי אדם וכמובן:
והנה ראיתי עוד בבה"ג ה' ברכות פ"ג שהעתיק שם דברי הגמ' ברכות הנ"ל בזה"ל א"ר יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי ארי' עכו"ם אפי' ישראל נמי אסור לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ישראל דאדם נינהו ואיכא ערוה ואסור אבל עכו"ם דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא בהמה נינהו ושרי קמ"ל דפרט בהו הכתוב ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו עכ"ל הנה בבה"ג שינוי הנוסחא ממה שמבואר בגמ' והנה בין אם הי' לו גירסא אחרת בין שהוסיף ז"ל מלות מדילי' להבנת דברי הגמ' זה עכ"פ מתבאר מדבריו להדיא דסברת הה"א לחלק בין ישראל לעכו"ם הוא מפאת דישראל אדם נינהו ולא עכו"ם וא"כ הא תיקשי טובא דמאי ראי' מקרא דנח הא נח מיקרי אדם משא"כ עכו"ם דאחר מ"ת וכנ"ל וזהו פליאה עצומה מאוד:
וליישב זה צ"ל בפשיטות דהא התוס' נדה הנ"ל כתבו כן רק לרשב"י דס"ל דעכו"ם אין קרוים אדם וע"ז כתבו דמודה רשב"י בב"נ דקודם מ"ת דקרוים אדם וא"כ הא רק לרשב"י הוא דאיכא חילוק בין ב"נ דקודם מ"ת לשלאחר מ"ת משא"כ לרשב"ג דפליג אדעת רשב"י הנ"ל וס"ל דעכו"ם גם אחר מ"ת קרוים אדם ומטמאים באהל וכנזכר באות א' א"כ הא שוב שפיר גם עכו"ם דאחר מ"ת דמי לגמרי לקודם מ"ת וא"כ לדעת התוס' יבמות (ד' ס"א ע"א) דהלכתא כוותי' דרשב"ג לגבי רשב"י הנ"ל וכמובא באות א' שם א"כ שפיר הש"ס ברכות הנ"ל יליף לפי ההלכה מקרא דוערות אביהם לא ראו דאינהו נמי איקרו ערוה וז"פ:
ולפי"ז הנה נמצינו למידין דבר מחודש דלרשב"י דס"ל באמת דעכו"ם אין קרוים אדם א"כ לדידי' הא שוב נסתלקה הילפותא הנ"ל מקרא דוערות אביהם לא ראו וכנ"ל וא"כ לדידי' ערות עכו"ם ליתה באמת בכלל קרא דולא יראה בך ערות דבר ואינה אוסרת לקרות ק"ש ושאר דברים שבקדושה כנגדה שהרי כן הוא סברת הה"א דגמ' ברכות הנ"ל לחלק בין ערות ישראל לערות עכו"ם מפאת דישראל אדם נינהו וחשובה ערותם ערוה משא"כ ערות עכו"ם כערות בהמה דמי ואינה קרויה ערוה וליתה בכלל ולא יראה בך ערות דבר אלא דהש"ס סתר זה מפאת הילפותא מקרא דוערות אביהם לא ראו וא"כ לרשב"י דליתא לילפותא הנ"ל כיון דנח לדידי' הי' קרוי אדם משא"כ עכו"ם דאחר מ"ת (וגם לפי גירסא דידן הא גם מסברא נמי וודאי א"א ללמוד שתקרא ערות מי שאינו קרוי אדם ערוה ממה שערות אדם קרוי' ערוה וכמובן וכנ"ל] א"כ לרשב"י הא שוב שפיר קמה סברת ה"א דגמ' הנ"ל דערות עכו"ם לא מיקרי ערוה וכנ"ל:
ומעתה אחרי אשר זכינו לזה דלרשב"י אין בערות עכו"ם איסור מה"ת משום ולא יראה בך ערות דבר ושרי מה"ת לקרות ק"ש ולומר שאר דברים שבקדושה כנגדה הנה יש לי להגיה בירושלמי הנ"ל דתחת ועל עדותן צ"ל ועל ערותן והרי זו הגה"ה מועטת מאוד רי"ש תחת הדלי"ת [והרגיל בירושלמי הוא ידע שאין זה נחשב להגה"ה כלל כי כן רבו הטעיות בירושלמי יען לא חלו בו ידי הראשונים ז"ל כמו בבבלי וכל מפרשי הירושלמי יגיהו בו כפי השערותיהם ויוסיפו ויגרעו וימחקו לפעמים מאמרים שלימים וישימו תחתיהם מאמרים אחרים לגמרי והגה"ה כזאת ר' תחת הד' אשר החילוק ביניהם רק בקוץ הדל"ת ונקל מאוד לשיפול בזה טעות בדפוס ובהעתקה אין זה נחשב להגה"ה כלל וכלל בירושלמי וזה ידוע מאוד לרגיל בירושלמי] וכוונת הירושלמי דבי"ח דבר גזרו על ערות עכו"ם להחשב ערוה לענין איסור ולא יראה בך ערות דבר שהרי אין קושי' על זה רק מהא דבבבלי ברכות סוגיא הנ"ל מבואר דערות עכו"ם מה"ת קרוי' ערוה וא"כ לפי מאי דהוכחנו דזהו רק לפי מאי דקיי"ל כרשב"ג משא"כ רשב"י פליג ע"ז באמת וס"ל דערות עכו"ם אינה קרוי' ערוה מה"ת א"כ כיון דבעל המאמר בירושלמי שם הוא רשב"י א"כ רשב"י לטעמי' שפיר מנה זה בי"ח דבר ושפיר ס"ל דמה"ת שרי ובי"ח דבר הוא שגזרו עליו ואדרבה יש לנו לומר דמכאן הוא דגמר רשב"י לסברתו דעכו"ם אין קרוים אדם וזה לפי שהוא קיבל מרבותיו דערות עכו"ם לענין ק"ש כו' הוא דבר הנאסר בי"ח דבר והוקשה לו ע"ז שהרי ראוי שיהי' אסור מה"ת מקרא דוערות אביהם לא ראו וכסברת הבבלי הנ"ל דיליף מזה דגם ערות עכו"ם קרוי' ערוה וע"כ הוכרח רשב"י לחלק דשאני קודם מ"ת מאחר מ"ת דלאחר מ"ת דהובררו ישראל מהם אינהו לאו אדם מיקרו ולכן אין ערותם ערוה דכערות בהמה חשיבא ואחרי הכריחו סברא זאת מהא דהוצרכו לאסור ערות עכו"ם בי"ח דבר עמד ע"ז באמת דמניין הי' להם לחכמים בעצמם לומר דעכו"ם לא מיקרו אדם ולהתיר מש"ה ערות עכו"ם מה"ת ותי' לו זה דמקרא דואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם למדו כן דדרשו אתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרוים אדם וע"כ שפיר הובא בשם רשב"י בבבלי יבמות דעכו"ם אין מטמאים באהל משום שנא' ואתן צאני צאן מרעיתי כו' משא"כ לפי שיטת הבבלי עצמו דבש"ס דידן בשבת פ"ק לא חשבו זה בי"ח דבר לכן שפיר סבירא לן דערות עכו"ם קרוי' ערוה ומה"ת אסור לקרות ק"ש כנגדה וג"כ שפיר ס"ל דלא כרשב"י הנ"ל רק כרשב"ג דאהלות דפליג עלי' וס"ל דגם עכו"ם קרויין אדם וכנ"ל [ודע דלפי הגהתינו דצ"ל בירושלמי ועל ערותן ידוקדק הסמיכות בירושלמי ועל לשונן (היינו שגזרו שלא ללמוד לשון עכו"ם) ועל ערותן דנודעים דברי הספר יצירה דברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון ולכן חשיב שפיר ג"כ בירושלמי ב' דברים אלה יחד לשון ומעור דגזרו להתרחק מלשון ומעור ההפיכיים ומתנגדים ללשון ומעור בריתות דקדושה ודו"ק] ובאתי בכל דברינו אלה רק להעיר לב המעיין:
ה) הרמב"ם ז"ל בפ"א מטומאת מת הי"ג פסק כרשב"י דעכו"ם אין קרוים אדם ע"ש בכ"מ דכ' דאע"ג דרבנן פליגי עלי' מ"מ פסק כרשב"י משום דרבינא ביבמות (ד' ס"א ע"א) ס"ל כוותי' עש"ה ויש לפקפק על ראי' זו דרבינא שם רק לתרוצי לדרשב"י אתי דמקשי עלי' התם מקרא והמקרא הרי צריך שיתורץ אליבא דכ"ע ולכן מתרץ לי' רבינא לדרשב"י דלא ליקשי עלי' מקרא ואין מזה ראי' דרבינא עצמו ס"ל כרשב"י וכמובן ואולם מצינו אמורא אחר הסובר כרשב"י הנ"ל והוא בסנהדרין (ד' נ"ח ע"ב) א"ר חנינא הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה שנא' מוקש אדם ילע קודש וברש"י מוקש אדם הנוקש את האדם היינו ישראל ילע קודש כאילו לועה הקדש כו' עכ"ל ומבואר להדיא דס"ל לר' חנינא דרק ישראל קרויין אדם ולא עובדי כוכבים וע"כ מתפרש לי' קרא דמוקש אדם רק אסוטר לועו של ישראל דייקא וכפירש"י הנ"ל וזו ראיה גדולה לפסקו של הרמב"ם ז"ל לענ"ד:
ו) ראיתי קושי' בספר אחד ונשכח ממני שמו דהקשה מנושאי ארונו של יוסף מדוע הי' טמאים לשיטת הגמ' יבמות (דף ס"א ע"א) דאפי' במשא נמי אין עכו"ם מטמא לרשב"י רק ישראל [וקושי' זאת תוקשה רק אם נאמר דהאבות והשבטים לא יצאו מכלל ב"נ וגם אם לא נאמר כתוס' נדה המובא לעיל אות ד' דב"נ דקודם מ"ת מטמאים גם לרשב"י] ונלענ"ד פשוט דכמו שכתבו התוס' ב"ב (ד' נ"ח ע"א) אהך דר' בנאה מציין מערתא דמערת המכפלה דאברהם שאני דמיקרי אדם דקרא דהאדם הגדול בענקים נדרש במדרש על אברהם ע"ש ה"נ יוסף שאני דנקרא אדם ע' ויקרא רבה בשלח וז"ל אמר לו הקב"ה (ליוסף) אתה אמרת לאחיך אנכי אכלכל אתכם חייך אתה נפטר ויהי' עצמותיך מחזרין עמהם מ' שנה שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנא' אהל שכן באדם וכתי' וימאס באהל יוסף עכ"ל המדרש וז"פ:
ז) דע דעפ"י תוס' נדה הנ"ל אות ד' דב"נ דקודם מ"ת היו קרוים אדם אעפ"י שאין ב"נ דאחר מ"ת קרוים אדם יש להלין בעד הדרים היום במצרים אשר כבר עמדו ע"ז כל הראשונים ז"ל והנה היריאים בסי' ש"ג כ' להליץ בעדם דלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד אינו אלא בדרך שמארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר עכ"ל והנה אמת הדבר דבש"ס דידן הוזכר רק לאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. בענין הדירה במצרים ע' סוכה (ד' נ"א ע"ב) דאמר דאנשי אלכסנדריא נענשו משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפון לשוב וגו' וע' סנהדרין (דף כ"א ע"ב) הוזכר ג"כ הלאו הזה בענין הדירה במצרים עש"ה ואולם בירושלמי סוכה (שם פ"ה ה"א) איתא בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב לארץ מצרים שנא' כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. והשיבך ד' מצרים באניות כו' עכ"ל והנה האי לאו דוהשיבך ד' מצרים באניות (דברים כ"ח ס"ח) כתי' בי' ג"כ בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה וא"כ י"ל ג"כ כיריאים הנ"ל דרק בדרך ההוא שמא"י למצרים הוא דאסור הא בשאר דרכים שרי ואולם הלאו השלישי דכי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם דלא הוזכר בו דרך כלל א"כ מלאו ההוא לכאורה אכתי קשיא דאיזה היתר יש על לאו זה:
ואמנם עפ"י תוס' נדה הנ"ל י"ל בהצעת דברי הזוהר בשלח המובאים בכלל הקדום אות ב' דר' ייסא שאל כתי' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וכתי' כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם א"ר יוסי מתין חמי להו כו' וביארנו הכוונה בכלל הקדום עפ"י גמ' כריתות (ד' ו' ע"ב) דהסך משמן המשחה למתים פטור משום דכי מית לי' מת מיקרי ולאו אדם מיקרי וכתי' על בשר אדם לא ייסך וע"כ כיון דמת לא מיקרי אדם לכן אין מת בכלל הלאו הזה דכי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם וגו' כיון שאינם באותו המצב שראו אותם אז שהרי אז הי' חיים והיו נחשבים אדם ועתה אינם אדם וע' היטב בכלל הקדום עוד ב' הסברות נכונות בטעם הדבר הזה דסילוק שם אדם והשינוי שנשתנו ע"י המיתה מאדם לאינו אדם מפקיע איסור זה דלא תוסיפון לראותם וגו' עש"ה מלתא בטעמא כי קשה עלי להעתיק ולכפול הדברים:
ולפי"ז נראה ג"כ לתוס' נדה הנ"ל דב"נ דקודם מ"ת היו קרוים אדם ואילו ב"נ דאחר מ"ת אינם קרוים אדם א"כ גם ע"י המתן תורה הנה נעשה השינוי הזה עצמו ממש גם באנשי מצרים החיים דמעיקרא היו קרוים אדם ומשעת מ"ת פקע מינייהו שם אדם א"כ כי היכי דאחר מיתה שרי לראותם מטעמא דמת לא מיקרי אדם ה"נ שפיר אחר מ"ת שרי לראותם מטעם הזה עצמו וכמובן וא"כ לדיעות הסוברים דהלכתא כוותי' דרשב"י דעכו"ם לא מיקרי אדם א"כ שפיר יש טעם להתיר היום הדירה במצרים ולומר דלית בי' עתה משום לאו דלא תוסיפון לראותם וגו' וכמובן:
ואולם בעל המאמר דירושלמי סוכה הנ"ל בג' מקומות הוזהרו כו' הנה הוא ג"כ רשב"י ע"ש ומוכח שם דס"ל לרשב"י דגם עתה יש הלאו הזה עש"ה ואמנם לפמ"ש בכלל הקדום דשריותא דמת הוא מטעם שינוי דהשינוי מאדם לאינו אדם מתיר האיסור א"כ י"ל דזה תלוי בפלוגתא אי דם שבישלו עוברין עליו ע' אתוון דאורייתא כלל (ד') שהארכתי דדין דם שבישלו כו' תלוי בזה אי שינוי מתיר את האיסור עש"ה וא"כ י"ל דרשב"י גופי' ס"ל דאין שינוי מתיר איסור משא"כ לדידן דקיי"ל דדם שבישלו א"ע עליו ושינוי מתיר האיסור עש"ה באתוון דאורייתא ע"כ שפיר יש היתר אל הדרים היום במצרים עפ"י אידך דרשב"י דעכו"ם אין קרוים אדם דהוא הלכה וכנ"ל [ואולם יש לדון בזה ולומר דטעמא דשינוי הי' שייך רק באותם המצריים שהי' בשעת מ"ת דנשתנו מאדם לאינו אדם משא"כ מצריים הנולדים אחרי מ"ת הרי תו מעולם לא היו קרוים אדם ולית בהו שינוי ואמנם י"ל שפיר דכל מין המצריים חשיבו שפיר נשתנו ע"י המ"ת מאדם לאינו אדם ופקע האיסור שפיר מכל מין המצריים ואף אותם שיולדו אח"כ בכלל ודו"ק היטב ובאתי רק להעיר]:
ח) ע' באור החיים עה"ת ויקרא י"ג ב' עה"כ אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו' וז"ל אדם כי יהי' וגו' פי' על דרך אומרם ז"ל אתם קרוים אדם שאין העכו"ם מטמאין בנגעים ומכאן הוכחה שאין עכו"ם מטמאין בנגעים כמו שאמרו במס' נגעים בתחלת פרק י"א עכ"ל והנה לפי דבריו ז"ל א"כ אתי' סתם מתני' דנגעים הנ"ל כרשב"י דאי העכו"ם קרוין אדם ויש ללמוד מזה דס"ל לר"מ כרשב"י דה סתם מתני' ר"מ וע' תוס' יבמות (דף ס"א ע"א) שדנו בזה בדעתו של ר"מ איך הוא ע"ש וגם יש ללמוד מזה לכאורה דהלכה כרשב"י דהא קיי"ל דהלכה כסתם משנה ואולם הר"ש בנגעים שם כ' טעמא אחרינא בהא דאין העכו"ם מטמאין בנגעים ובאתי רק להעיר:
ומדי דברי ראיתי לתמוה במה שכ' האור החיים שם עוד וז"ל ורז"ל אמרו כי טעם אומרו אדם לומר אפי' תינוק [דרש זה הוא בנדה (דף מ"ד ע"א)] גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתי' ויקרא שמם אדם עכ"ל וק' טובא במ"ש ז"ל דהאי אדם אתי לרבויי אשה לטומאת נגעים דהא אאשה יש לימוד אחר והוא בכריתות (דף ח' ע"ב) דגרסי' התם אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר והצרוע (אשר בו הנגע) הרי כאן שנים כו' (דצרוע משמע בין זכר ובין נקיבה מטמאין בנגעים. רש"י) וצע"ג:
ט) ע"ע בת"כ ריש ויקרא עה"כ אדם כי יקריב מכם וז"ל אדם לרבות הגרים עכ"ל ומדלא מרבי נמי עכו"ם מאדם רק גרים לחוד מוכח דס"ל כרשב"י דעכו"ם אין קרוים אדם וכן נראה מלשון הר"ש משאנ"ץ שם דכ' וז"ל אדם לרבות את הגרים שהם נמי בכלל צאני צאן מרעיתי אדם אתם עכ"ל מוכח כוונתו ז"ל דעכו"ם א"א לרבויי דאינהו לאו אדם מיקרי דאימעטו מהאי קרא דואתן צאני וגו' אדם אתם אתם קרוים אדם כו' וכש"ס יבמות (דף ס"א ע"א) משא"כ גרים שפיר הם בכלל האי קרא דאדם אתם ושפיר איתרבו גרים מתיבת אדם והנה מה שקשה דהא בלא"ה עכו"ם מביאין קרבן מריבויא אחרינא היינו מריבויא דאיש איש מלמד שעכו"ם נודרים נדו"נ כישראל וא"כ ל"ל אדם לרבויי גרים אטו גר מי גרע מעכו"ם כבר עמד ע"ז בקרבן אהרן שם עש"ה ועכ"פ האי דרשא דאדם לרבות הגרים מוכחא דעכו"ם אין קרוים אדם דאל"כ הא אדם מרבי נמי עכו"ם וכ"ש עכו"ם שנתגייר וע' באוה"ח עה"ת עה"כ הנ"ל אדם כי יקריב מכם וגו' דהביא ג"כ. דרשא דת"כ הנ"ל עש"ה מש"ש בזה. ושוב נזכרתי דברי הזוהר יתרו עה"כ לא יהי' לך אלקים אחרים על פני וז"ל תאני ר"ש זכאין אינון ישראל דקב"ה קרא לון אדם דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אדם כי יקריב מכם מ"ט קרא לון אדם משום דכתיב ואתם הדבקים בד' אלקיכם אתם ולא עובדי כוכבים ובג"כ אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם כו' עכ"ל ומבואר להדיא דקרא דאדם כי יקריב מכם ממעט עכו"ם לר"ש מפאת דעכו"ם אין קרוים אדם ובאתי רק להעיר:
י) והנה כבר הבאתי לעיל אות ג' מ"ר נשוא עה"כ אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג עכ"ל והנה האי דרשא דמרבי גרים מתיבת האדם הוא ממש כדרש הת"כ ויקרא המובא באות הקדום אדם לרבות הגרים וע"ע דוגמת האי לישנא דמ"ר הנ"ל בספרי עקב עה"כ כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת כו' וז"ל מגיד הכתוב שהכל שוין בתורה וכן הוא אומר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כהנים לוים וישראלים אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב עכ"ל נראה כוונתו ג"כ לרבות גרים הנקהלים אל יעקב כטעם ונלוה הגר עליהם ונספחו אל בית יעקב ומ' מ"ר נשוא פרשה ח' זה יאמר לד' אני זה שכולו למקום ולא נתערב בו חטא וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק כו' עכ"ל הרי דגרים נקראים בשם יעקב וע"כ גם כאן קהלת יעקב אתי לרבויי גרים.
[ואולם יש להעיר קצת ע"ז דסתם ספרי ר"ש ור"ש הא ס"ל ביבמות (דף ע"ז ע"ב) דבנים ולא בנות לענין מצרי ואדומי וא"כ על כרחך ס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל דאל"כ מצרי שני במה יטהר כו' ע' היטב בש"ס יבמות שם וא"כ כיון דגרים לא איקרי קהל איך מרבי להו מקהלת יעקב ואולי קהל סתמא הוא דלא איקרי אבל קהלת יעקב מיקרי היינו שאינם קהל בפ"ע אבל נחשבים שפיר נקהלים ונספחים אל יעקב ויש לחלק עוד בין שם דכתיב קהל ד' לכאן דלא כתיב תיבת ד' ועוד יש לחלק בין קהל שהוא ל' זכר לבין קהלת דהוא ל' נקבה ואיננו מורה על מעלה כל כך כמו שם קהל וכמובן ושפיר מיקרי קהלת אע"ג דלא מיקרי קהל ובאתי רק להעיר] ועכ"פ דרש הספרי הנ"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא קהלת יעקב ובוודאי אין הכוונה אעכו"ם דהא עכו"ם לאו קהלת יעקב נינהו וע"כ הכוונה אגרים הנה הוא ממש כדרש המ"ר הנ"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר כו' והיינו דכשבאין לרבות מין רביעי מלבד כהנים לוים וישראלים מרבי' גרים ודרשות המ"ר והספרי הנ"ל מתאימים יחד לגמרי דהא המ"ר דריש כן לענין עסק התורה וכדאמר ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג וכן הספרי הנ"ל דורש כן לענין עסק התורה וכדאמר מגיד הכתוב שהכל שוין בתורה וכה"א תורה צוה לנו משה וגו' והאי קרא בעסק בתורה מישתעי ע' סנהדרין (דף נ"ט ע"א) עובד כוכבים העוסק בתורה חייב כו' שנא' תורה צוה לנו משה וגו' הרי דקרא בעסק תורה מישתעי דהעסק ניתן לנו לבד ולא לעובדי כוכבים וכיון דסתם ספרי ר"ש א"כ מיסתבר וודאי דר"ש נמי דריש לי' לקרא דאלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כמ"ר הנ"ל ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר כו' וכי היכי דדריש הכי ממש בהך קרא דתורה צוה לנו כו' וא"כ נתיישבה בפשיטות קושית התוס' יבמות (דף ס"א ע"א) אהא דס"ל לר"ש דאין עכו"ם קרוים אדם מדרשא דסנהדרין (דף נ"ט ע"א) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם העוסק בתורה כו' ולהנ"ל לק"מ דר"ש לטעמי' הא לא דריש לי' כלל לקרא הכי רק דריש כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ללמדך שאפי' עכו"ם המתגייר כו' וכנ"ל:
שוב מצאתי וראיתי במדרש שוחר טוב תהלים מזמור א' בזה"ל הה"ד מורשה קהלת יעקב לכל מי שמתקהל ביעקב ואפי' הגרים שעוסקין בתורה שקולים ככ"ג שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם עכ"ל ותלי"ת שכיוונתי בזה לפרש כן כוונת הספרי אדרשה דקהלת יעקב הנ"ל דקאי אגרים גם טרם ראיתי מדרש שוח"ט הנ"ל דמפורש בו כן ויש ללמוד מתוכו סתום מן המפורש לפרש גם כוונת הספרי כן וכמובן וגם מאי דכתיבנא דר"ש דסתם ספרי דדריש הך קהלת יעקב כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא קהלת יעקב לרבות גרים ידרוש כן גם קרא דאשר יעשה אותם האדם וגו' רק לרבות גרים אבל לא לרבות עכו"ם הנה יש גם לזה ראיה מפורשת בעזה"י מדברי המדרש שוח"ט הנ"ל דדריש בהדיא הנך ב' דרשות כחדא ותלי לחדא בחברי' וכדאמר קהלת יעקב לכל מי שמתקהל ביעקב ואפי' הגרים כו' שנא' אשר יעשה אותם האדם כו' ודו"ק היטב כי זה נכון מאוד ביישוב קושית התוס' יבמות הנ"ל אהא דר"ש מדרשא דאשר יעשה אותם האדם כו' דהא ר"ש לטעמי' לא דריש לי' לקרא כלל אעכו"ם רק אגרים וכדכתיבנא:
והנה בש"ס סנהדרין (דף נ"ט ע"א) שם איתא בזה"ל וא"ר יוחנן עובד כוכבים שעסק בתורה חייב מיתה שנא' תורה צוה לנו משה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי ז' מצות מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה מ"ד מאורסה (איכא מ"ד דדריש תיבת מורשה כמו מאורסה) דינו כנערה המאורסה דבסקילה מיתיבי הי' ר' מאיר אומר מנין שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככ"ג שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג התם בז' מצות דידהו עכ"ל הגמ':
והנה בס' יראים סי' של"ג כ' ענין מחודש בזה ע"ש דמייתי גמ' כריתות פ"ק דהסך משמן המשחה לעכו"ם פטור משום דכתיב על בשר אדם לא ייסך ועכו"ם לאו אדם מיקרי וכ' ע"ז וז"ל והא דאמר בסנהדרין פרק ד' מיתות כו' אר"מ מניין לעכו"ם העוסק בתורה שהוא ככ"ג שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו' הא לא קשיא דכיון דכתיב וחי בהם כל צרכי חיות (פי' כל הצריכים חיות) קאמר ועכו"ם כיוצא בהן דאמרי' בקידושין פ"ק למען ירבו ימיכם וימי בניכם ולא ממעט בנותיכם מהאי טעמא דבכל צריכין ריבוי ימים משתעי קרא ואטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ה"נ לא שנא עכ"ל:
ולכאורה קשה דמאי ראיה מהך דקידושין דילמא התם דאיירי בנשים ישראליות לכן שפיר דייקינן אטו גברי בעי חיי כו' משא"כ בעובדי כוכבים מניין לנו לדקדק כן דילמא אין הקב"ה רוצה באמת בחיותן של רשעים וי"ל דסוף סוף הרי הם לעצמם צריכים חיות וקרא דוחי בהם מוכח דמישתעי בכל הצריכים חיות ואולם י"ל עוד דמה שנבראו זה מוכח על היות החפץ במציאותם דאל"כ לא הי' להם להבראות וע' פסיקתא פרשה מ' כשהקדוש ברוך הוא דן את העובדי כוכבים דן אותם בלילה כשהם ישינים מן העבירות שביום הם עוברים עבירות לפיכך דנם בלילה בזמן שהם בטילים מן העבירות כדי שיהא להם תקומה בעולם למה שאין הקב"ה חפץ אפי' באבידתם של רשעים למה שהכל בריותיו ומעשה ידיו איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו עכ"ל וא"כ גם כאן שפיר הם בכלל וחי בהם ויש חפץ בחיותם כיון שנבראו וכדברי הפסיקתא ולפי"ז יש לחדש דכשדיים דמצינו דהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ע' סוכה (ד' נ"ב ע"ב) ד' מתחרט עליהן הקב"ה שבראם ואלו הן גלות כשדיים כו' וא"כ שוב לא שייכא בהו סברא דאטו אינהו לא בעי חיי שהרי הקב"ה כביכול מתחרט באמת על בריאתם ומציאותם וע"כ כשדיים ליתנייהו בכלל האי דרשא דאשר יעשה אותם האדם וגו' וארווחנא בזה ליישב קושית תוס' חגיגה (דף י"ג ע"א) דאהא דאיתא שם א"ר אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנא' לא עשה כן וגו' כתבו ז"ל וז"ל ק' להר"ר אלחנן ת"ל דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ"ד מיתות והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול וכי תימא דהכא איירי בז' מצות דידהו דאינו חייב מיתה כדאמר הש"ס התם הא אמרי' התם דז' מצות מצוה ללמדם ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים כו' לא נאמר אלא האדם שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה כו' (פי' דא"כ הך דאין מוסרין ד"ת לעכו"ם ע"כ לא איירי בז' מצות דהא בז' מצות אדרבה מצוה ללמדם כו') עכ"ל ואולם לפי הנ"ל י"ל דנ"מ לכשדיים ובז' מצות דבכשדיים הא ליכא מצוה ללמדם דהא אינהו ליתנייהו בכלל דרשא דקרא דאשר יעשה אותם האדם וגו' וכנ"ל ועכ"ז לפני עור ליכא דמיתה ודאי גם הם אינם חייבים בלמדם ז' מצות כיון דכל עיקר חיוב עובד כוכבים העוסק בתורה הוא רק מפאת תורה צוה לנו משה מאורסה דהוי כבועל נערה המאורסה דהתורה היא מאורסה רק לכנס"י א"כ ז' מצות דמותרים ללמוד גם עכו"ם והיינו שאר עכו"ם מלבד הכשדיים א"כ שוב עכ"פ הא אין הז' מצות מאורסים לכנס"י לבד ואין בלימודם איסור וחיוב גם לכשדיים [וא"ל דעכ"פ הא עסק הז' מצות נתון לשאר עכו"ם ולא לו וא"כ הרי בועל ארוסת עכו"ם חבירו דז"א דהא עכו"ם בעולת בעל הוא דאית להו משא"כ נערה המאורסה אין להן כמבואר בסנהדרין (ד' נ"ז ע"ב) ועוד דנהי דעסק ז' מצות ניתן גם לעכו"ם עכ"ז לא מצינו ולא שייך בהו ענין אירוסין והרי רק תורה צוה לנו משה מאורסה כתיב א"כ ענין האירוסין הוא רק לנו ולא בעובדי כוכבים וכן למ"ד דמורשה כתיב ומתחייב משום גזל ג"כ י"ל כן דכיון דעסק ז' מצות מותר גם לעכו"ם שוב אינו מורשה לישראל לבד ולית בי' משום גזל ישראל ומשום גזל עכו"ם נמי לית בי' דנהי דמצוה גם אצלם לעסוק בז' מצות עכ"ז לא מצינו בהו לשון וענין ירושה שיתכן לומר ששאר עכו"ם הבלתי ניתן לו עסק הז' מצות יוחשב גוזל אותם בעסקו בז' מצות] ובאתי רק להעיר: