בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ד · שאלה קמז
איש אחד מק"ק קעשנוב ושמו ר' אלי' צבי נסע לעיר אחת הסמוכה לנהר פרוט ושבת בכפר אחד שעומד בצד הנהר הנ"ל ובמוצאי ש"ק נסע עם שליטין וסוס שלו עם משאוי על דרך לעבור הנהר בלילה בהסתר כרגילתו וכמו איזה שעות אחר נסיעתו הביא א"י אחד השליטין עם הסוס ריק מכל להכפר ששבת שם האיש הנ"ל ואמר לו ראה זה מצאתי הכר נא למי זאת והכיר שהוא של מוהר"ר א"צ אך היה ריקם מכל וגם מצא מעט דם על השליטין ומאז נתעלם ענינו ואחר עבור איזה חדשים בימי הפסח נמצא איש אחד צף בנהר סמוך לכפר אחד ונטפלו עמו יהודים וקברוהו סמוך להנהר וביום ג' לקבורתו באו שלשה יהודים מן העיר ופתחו הקבר והכירו אותו היטב בט"ע וגם בסימני צורתו עד שהעידו שהדבר ברור להם בלי ספק בעולם שהוא מהרא"צ וגם היה לבוש בארבע כנפות של דומא לבן והאשה של מהרא"צ הנ"ל היה לה פארטיכל מאותה חתיכה דומא והכיר העד שראה הארבע כנפות שהוא דומה בדומה ממש גם נזכר בסיפור של הב"ד דשם שכשקרבו הקאזאקין האיש הצף קרוב לשפת הנהר שיכלו להביט בו היטב ראו שהוא איש יהודי שנהרג והושלך בנהר וראו בו שלשה פצעים בראשו אך פניו ופדחתו היה שלם מכל פצע וחבורה ועוד מבואר בגב"ע ענינים פרטים אשר אין בהם צורך כ"כ והב"ד דק"ק הנ"ל בקשו פני לעיין בזה ולחוות דעי אם אתתא שריא ע"פ עדיות הללו אם לא:
תשובה הנה לכאורה מצד העדות שאלו פתחו הקבר והכירוהו ביום ג' לקבורתו אין מקום להתיר מחמת זה דאף ע"ג דתוך ג' ימים דיבשה שפיר מעידין עליו מ"מ זה שהי' טבוע במים בעינן חזיוה בשעתיה ואי אשתהי אמרינן דמתפח תפח ואפי' ספק אשתהי מחמרינן ומכ"ש כה"ג שהוא ודאי אשתהי אך לפי מה שנזכר בסיפור מעשה הדיינים נראה שנהרג תחלה ואחר כך הושלך לנהר ואם כן י"ל דע"כ לא אמרינן דאשתהי אחר יציאתו מהמים אין מעידין אלא אם מיתתו היה על ידי שנטבע במים שהם גורמים לו שיתפח אחר צאתו מן המים שהיו צומתין אותו משא"כ אם הומת קודם אין המים אשר באו בקרבו פועלין מאומה לענין התפיחה אע"פ שהמים שסובבין אותו מבחוץ גורמים להצמית אותו בעודן שם אפילו יעמוד שם כמה ימים מ"מ אין מועילין לתפוח אותו בשעה קלה כיון שבשעת כניסתו כבר לא היה רוח חיים בקרבו וכמונחים בכד דמיין וכאשר באו כן יצאו ואין עושין פעולת תפיחה כלל כן יש לדייק מלשון קצת פוסקים אך באמת לא נזכר דבר זה שנהרג ונטבע רק בסיפור הדיינים ומה שמוזכר בגב"ע ג"כ נראה שאין לשון העדים כן דמנין ידעו דבר זה רק מתוך אומד הדעת ובאמת לא מצאתי מתוך הגב"ע הכרח לזה שתקדים ההריגה תחלה דאי משום שנמצא דם על השליטין פשיטא שז"א דודאי אם היינו אומרים שזה דם חלל של האיש שמצאנו טבוע הרי היינו אומרים בפשיטות שזהו מוהרא"צ ולא היה צריך הכרה אחרת אך באמת למיחש מיבעי שמא בנסיעתו נפלו עליו לסטים ושבו ובזזו אותו ואת אשר לו אך דערק ואזל לעלמא ודם הנמצא אינו מכריח מיתתו כלל והאיש הנמצא אחרינא הוא דלפי שנטבע ואשתהי נשתנ' צורתו ונדמה לעדים לצורת מוהרא"צ הנ"ל וא"כ אין הוכחה שנהרג האיש ההוא קודם שהושלך לנהר כלל:
ומה שנזכר בכתב מהדיינים שאותם שהוציאוהו מהנהר ראו שהיה ג' פצעים בראשו מאן לימא לן שנפשו יצאה על ידי פצעים אלו שמא פצעוהו ובעודנו חי השליכוהו למים ונטבע וגם דשמא בשעה שצף על פני המים נפצע ראשו בעצים השטים על פני המים וכיוצא בזה ועכ"פ יכול להיות שהאיש הזה לא נהרג מעולם רק תחלת מיתתו היה ע"י טביעה ומחמת דאשתהי נשתנה פרצופו וסברו העדים שהוא צורת מוה' אלי' צבי בעל האשה:
ולכאורה אדרבה אם נימא שנהרג תחלה ואח"כ הושלך לנהר א"כ מכ"ש דלא מהני הכרה כיון שהוא אחר ג' ימים בודאי מיום שראוהו צף על המים ואע"ג דאמרינן מיא צמתי מ"מ הא כתב בק"ע סעיף ר"ה מתשובת הב"י דהא דאמרינן צמתי היינו כשיצאה נשמתו במים אבל אם הרגוהו קודם שהושלך למים אפשר לומר דלא צמתי וא"כ במה דנימא שנהרג תחלה ואח"כ הושלך לנהר יש בזה קולא וחומרא קולא לענין די"ל דלא אמרינן דאף דאשתהי פחות מג' ימים תפח כדין טביעה במים די"ל דכיון שמת או נהרג תחלה לא אמרינן תפח וחומרא מצד אחר די"ל דלא מהני צמתי בכה"ג והיכא דאיכא ג' ימים אע"ג דבמת ע"י טביעה אמרינן מיא צמתי מ"מ אם נהרג תחלה והושלך למים לא אמרינן צמתי אך באמת אע"פ שהב"ש העתיק זה בשם תשובת ב"י בסתם מ"מ מבואר למעיין בתשובת ב"י גופא שדברים אלו שהעתיק שם הם מדברי החכם השואל שכתב להסתפק בזה אבל הב"י שם לא ס"ל הכי ואדרבה ס"ל דבכה"ג אפי' מכה אינ' מזקת דלא אמרינן בזה דמרזו מכה וכמ"ש בק"ע סעיף ר"ה שהוא ממה שהשיב הב"י להשואל בזה וכן מבואר משו"ת דברי ריבות שהעתיק הב"ש בסעיף רל"ח שכתב דאף דמן השאלה נראה שעברו כמה ימים בזמן שמצאוהו מ"מ הואיל ומצאו בבור מיא צמתי כו' ע"ש והוא אותו הנידון גופיה שנשאל הב"י דלעיל ונשאל גם הד"ר ע"ז והסכים להתיר ובב"ש סימן י"ז ס"ק ע"ט כתב ג"כ דאם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאילו נטבע במים כ"כ מהרשד"ם סימן נ"ד ועיין ק"ע סימן ר"ה עכ"ל ורומז ג"כ לההוא שכתב בשם תשובת הבית יוסף ובאמת שאינו מדברי הבית יוסף גופיה רק מדברי החכם השואל שמסתפק בזה ואין ספיקו של התלמיד מוציא מידי ודאי של הרב הב"י והד"ר והרשד"ם וכוותייהו נקטינן בזה דהוי כאילו נטבע במים לענין שנאמר דאף דשהה זמן מרובה במים אמרינן דצמתי ומ"מ לענין אם הוציאוהו מן המים ונשתהה יותר משעה שפיר י"ל שחזר לדין נהרג ביבשה כיון שלא היתה מיתתו ע"י המים רק נהרג ביבשה וכל שלא שהה ביבשה ג' ימים יש מקום היתר וקצת משמע הכי מהא דאמרינן אלא עד ג' ימים ר"י ב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוות ובעי הש"ס למימר דריב"ב לחומרא פליג וכן למאי דאמרינן שאני מיא דצמתי י"ל דריב"ב לחומרא פליג וא"כ לת"ק דס"ל דלא מחמרינן במקום ושעות שאף שמצד האומדנא הי' מקום לומר שמתקלקל תוך ג' ימים מ"מ לא איכפת לן בהכי וכללא הוא דאין המקום והשעה גורם כלל ובכל גווני בעינן ג' ימים לנהרג ביבשה ואף שהיא במקום שהחמה נוגעת ביותר וממהר להסריח לא איכפת לן בפחות מג' ימים וכן אף אם היא מונח במקום לח ביותר ולכן גם הא דמחמרינן במים ואשתהי קצת ביבשה אחר הוצאה דאמרינן תפח היינו כשהיה טביעתו ע"י מים דמזה לא מיירי מתני' רק מנהרג ביבשה ובזה צריך לעולם ששהה ג' ימים ביבשה ובזה אין חילוק במקום שהי' מונח דלא קי"ל כריב"ב בהא דאזיל בנהרג ביבשה בתר המקום והשעה אלא כת"ק דבכל גוונא בעינן ג' ימים כן הי' נראה לכאורה אך שצ"ע דכיון דהא דאמר שאני מיא דצמתי ע"כ לומר דלאו דוקא אנטבע במים קאי אלא דאף שהושלך אח"כ למים דינא הכי ולא אמרינן דכללא דבנהרג ביבשה לא סגי בג' ימים אף אם הי' במים וא"כ ממילא גם הא דאמרינן בתר הכי דכי אשתהי מתפח תפח היינו נמי אפי' בכה"ג שנהרג תחלה והושלך למים ומ"מ י"ל דזיל בתר טעמא דודאי לענין הא דצמתי אין חילוק בין מחיים או לאחר מיתה כדאשכחן בעלמא דמיא מטרשין ומקשין את הבשר ואין מניחין לתפוח משא"כ לענין שנאמר דלפי דאשתהי ביבשה אחר שהוציאוהו מן המים הוא תופח יש סברא לחלק בין אם באו בו המים מחיים ועל ידם נחנק ויצאה נפשו ובין אם לא הי' במים רק אחר מיתתו לבד שהרי מהרשד"ם בסימן ר"ד הובא בק"ע סעיף שנ"ג כתב שא"א להכחיש המוחש שהעומד ד' או ה' ימים במים ודאי נתפח רק הגוף וצורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו ע"ש וכשאנו אומרים דאי אשתהי מתפח תפח היינו שע"י שבשעה שנטבע והמים באו בגרונו וחנקוהו הי' מעותד לתפוח הפנים מיד רק מחמת שנשאר מונח במים דמצמת צמתי לא הניחו לתפוח אבל כשמוציאין אותו היבשה אז במשך שיעור שעה מתעורר התפיחה אשר היה מעותד אלי' בעת שחנקוהו המים כיון שסרה הסיבה המעכבת דהיינו המים הצומתין הרי זה תופח ועול' ופניו משתנים אבל אם מת או נהרג קודם שהושלך למים אף שהמים באים בו אינם תופחים אותו לשנות צורתו כלל דכיון שבעת היותו במים לא פעלו בצורתו לשנותה אף אחרי שיצא מהם אין לנו לחדש ענין התפיחה בצורת הפנים כיון שלא נעשה מעשה מחודש ומ"ש מהרשד"ם כי המים מעמידים צורתו היינו אפי' במת ע"י טביעה שהיה ראוי שיתפח מיד אך בהיותו במים מעמידים צורתו משא"כ במת שלא ע"י טביעה מעולם לא היה ראוי לתפוח ולכן גם אף אחרי שיצא מן המים ושהה אינו נתפח עד אחר ג' ימים וכיון דלא אשכחן איפכא שפיר מסתברא לחלק בזה כמ"ש:
אך כבר כתבתי דבנ"ד אין כאן הוכחה שזה האיש הנמצא בנהר נהרג תחלה וגם אפילו אם היה ידוע מ"מ בשביל שאנו מדמין לומר דבנהרג תחלה לא בעינן חזיוה בשעתיה נעשה מעשה להקל מחמת זה ומצאתי בשו"ת נ"ב מ"ת סימן מ"ו כתב שהריב"ש כתב דהא דבעינן חזיוה בשעתיה י"ל שלא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ולאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים כו' אך מלשון הרמב"ן והרשב"א מבואר להחמיר אף בכה"ג ועל זה כתב בנ"ב דאפשר גם הם לא החמירו כשמת ביבשה ואח"כ הושלך למים וכדמשמע מלשון הריב"ש שכתב כיון שטבע ועמד במים עד שמת מחמת המים הרי באו המים במעיו לצבות בטן ולהפיל אור פניו משתנות ואע"ג דמיא מצמת צמית כשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו כו' עכ"ל הריב"ש הרי דעכ"פ לא שייך חומרא זו אלא היכא שמיתתו היה במים כו' אבל בשכבר מת ביבשה שוב אין המים גורמים החשכת אור הפנים יותר כו' ע"ש (וגם בספר בית מאיר מצאתי שהעיר ג"כ בחילוק זה מחמת דברי ריב"ש אלו והניח בצ"ע ע"ש) והן הן מילי דסברא דכתיבנא ושמחתי כי מ"ש מדברי הריב"ש הוא סיוע גדולה אלא דהגאון ז"ל נקט לה בדוקא בענין שלא שהה במים ג' ימים שיש בזה קולת הריב"ש וע"ז כתב די"ל דגם הרמב"ן והרשב"א אין מחמירין כ"א במת ע"י טביעה כו' אך לדידי אין חילוק בזה דאף בשהה במים ג' ימים י"ל כן דמה שנשתהה במים אינו מזיק אף ששהה הרבה במים רק מחמת שנשתהה אחר שיצא מהמים ואם נאמר דנהרג ביבשה לא איכפת לן בהכי גם בשהה יותר מג' ימים יש להקל ולכן אף ע"פ שבנ"ד אם נרצה לומר שזהו מוהרא"צ ע"כ ששהה הרבה במים אחר מותו שהרי נתעלם כמה חדשים מקודם ורחוק לומר שהיה חי עד סמוך לפסח באיזה מקום ושוב בא לכאן ונהרג והושלך אלא צ"ל שנהרג אז והושלך ושהה במים עד עתה ואם כן כמו כן י"ל שאחר הוא שנהרג ונטבע ושהה במים הרבה ולדברי הגאון אין להקל בזה באשתהי אלא כשי"ל שלא נשתהה במים ג' ימים אך לדידי אם היינו יכולים לתפוס בכאן קולא זו היה מקום להקל אע"פ שנשתהה במים הרבה וגם מקום יש לומר כיון דהיה ימות החורף והמים היו קרושים וקרוב הדבר שעת מציאותו של זה שהיה בימי הפסח עת פתיחת הנהרות ובימים שבינתיים הי' קרוש ועומד בקרח הנורא ובכה"ג כתב בשו"ת מ"ב דלא אמרינן תפח וכבר בארתי בתשובת בספרי שו"ת בית אפרים אשר נדפס כעת בסימן י"ד שאף לענין אשתהי דמים אמרינן הכי ע"ש שהארכתי בענין זה אך כבר כתבתי שאינו ברור בכאן שמת ע"י הריג' וגם שם בשו"ת נ"ב ראיתי שנסתפק בנידון דידיה שהיה נראה להם בו שנהרג תחלה ואח"כ השליכוהו למים כי היה לו מאחורי ראשו מכת ברזל ועל זה כתב דאולי קודם שיצאה נפשו השליכו הרוצח למים וע"ז כתב דאפשר שדומה לספק תוך ג' ימים ואף ע"ג דספק אשתהי להחמיר היינו לפי שאין מצוי שיראנו תוך שעה כו' ע"ש והנה גם אני עמדתי על חשש זה בנ"ד וגם חוששני לומר שמכות אלו אשר הוכה הנטבע אינם מהרוצחים רק מעקולי ופשורי דאיכא בנהרא ואפשר שבנידון דהגאון ז"ל היה ניכר יותר וכמ"ש שהיה אחורי ראשו מכת ברזל משא"כ בנ"ד ומ"מ כבר כתבתי שבאגרת שקבלתי מהב"ד וגם בגב"ע נזכר לשון ההרוג נראה מדבריהם דפשיטא להו שהיה בנטבע הזה ענין הריגה ג"כ וא"כ חזי לאצטרופי הך סברא דכתיבנא להיתרא וע"ד שצירף אותה הגאון ז"ל ובמה שפלפל הגאון ז"ל בענין ספק אשתהי כבר כתבתי בענין זה בכמה תשובות וקצרתי כאן משום דאף אם היה ברור שנהרג קודם אין לסמוך על סברא זו לבד במקום חומר א"א וכן נראה מהגאון בנ"ב ז"ל וגם בשו"ת שבידי כת"י הגאון בעל מג"ש ופ"י ז"ל נראה דלא ס"ל לחלק בין מת מחמת הטביע' או נהרג תחלה דבכל גווני כשהוא משוי ממים ואשתהי טרם שראוהו אמרי' מתפח תפח:
וגם מלבד זה יש כאן מקום עיון דשמא ע"כ לא אמרינן שצריך שהות ג' ימים שלא יהא ניכר אלא כשנמצא הרוג ע"פ חוץ וקבורה לא היתה לו אבל אחר שכבר נקבר ואל עפר ישוב ואדמה על ראשו מתקלקל צורתו מהר ומשתנה אף תוך ג' ימים אך בדברי הפוסקים לא נזכר חילוק בזה וראיתי בשו"ת מטה יוסף מבואר שם גם כן ענין כזה שחפרו והוציאו ההרוגים מקברם ופלפלו בענין שהות ג' ימים וחבול בפניו אבל שתהיה הקבורה מגרע השיעור ג' ימים לא חששו כלל וכן מבואר כיוצא בזה בשאלות תשובות גינת וורדים סימן כ"ה וכ"ו וכן בשו"ת פ"י חלק אה"ע סימן ח' ע"ש וכן נראה לענ"ד ראיה מהירושלמי על מתניתין דאין מעידין לאחר ג' ימים מייתי עלה דעד ג' ימים נפשא טייסא על גופא סברה דהיא חזרה לגווי' כיון דהיא חמת ליה דאשתה זיווה דאפוהי היא שבקא ליה ומן תלתא ולהלן הכרס נבקעת עכ כלא ו' ובודאי דלאו ממת שהלינו אותו ושהה ג' ימים בלא קבורה מיירי אלא בסתם מתים שהם נקברים מיד וכדמייתי עלה מהא דוזריתי תי על פניכם כו' ומבואר דאפי' בקבר לא נשתנה עד אחר ג' ימים וגדולה מזו מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל סימן מ"ו שכתב שיש סברא לומר דאם נקבר בקרקע ג"כ אין מת נפח כמו במיא דצמתי ודוקא אוירא גורם לנפוח ע"ש שהאריך וכתב דאולי אף הרשב"א והר"ן החולקים על ר"ת בגופו שלם מודים בזה שנקבר בקרקע דלא שליט ביה אוירא וכולם ענו ואמרו שזהו הוא ולא הי' שום שינוי בפרצוף פניו שיש להשיא אשתו אף אחר ג' ימים ע"ש ואמנם לכאורה שדא ביה נרגא מדאמרינן בשילהי יבמות בעובדא דפונדקית שאמרה זה מקלו כו' וזה קבר שקברתיו וקשה היה להם לפתוח את הקבר פן לא ירצו חכמים להשיא אשתו באשר לא היה מסל"ת גמור וא"ת שלא קברה עד לאחר ג' ימים קשה לר"ת ור"ח דס"ל בצורה שלימה מעידין וכתב ליישב דאדרבה משם יש הוכחה דגם אחר ג' שוה לתוך ג' (ומ"ש שבני לוי המה היו העדים וחכמים השיאו את אשתו ולכן הקשה שהי' להם לפתוח שמא לא ירצו חכמים כו' ואין פירושו מוכרח בזה דאפשר דבני לוי בעצמם חכמים היו) והאמת י"ל בפשיטות דאטו אנן אמרינן דודאי אין משתנה שהרי אפשר שנשתנה כאשר החוש מעיד שלפעמים משתנה בזמן מועט וא"כ דלמא באמת פתחו הקבר ולא הכירוהו לפי שנשתנה וגם י"ל שהיה פשוט להם דשפיר הוה מסל"ת בכה"ג ולא רצו לפתוח הקבר בחנם ואין להאריך:
ועכ"פ לפי סברת בעל כנ"י א"כ י"ל דאפי' תימא דזה לא נהרג רק נטבע לבד א"כ י"ל דמה שהוא בקבר לא נחשב לאשתהי כיון דליכא אוירא ומה ששהה בין שעת הוצאת המים לקבורה קרוב הדבר שלא נשתהה הרבה שהרי מבואר בהגב"ע שאותם שהוציאוהו מן המים ונטפלו בקבורתו קברוהו תחת הנהר סמוך לנהר וקברוהו בבגדיו ועכ"פ אין כאן רק ספק אשתהי וכבר כתבתי בתשובה דאף דספק אשתהי לחומרא היינו משום שאינו מצוי שיראנו תוך שעה לפליטתו מן המים משא"כ בספק אשתהי כה"ג וגם מטעם חזקת חי י"ל דאיכא נגדו חזקת שעת מציאה דפרצוף זה שלא נשתנה וכמ"ש ג"כ הגאון בנ"ב ז"ל וכבר הארכתי בכמה תשובות בזה ומ"מ גם בזה אין לסמוך להתיר כיון שהגאון בעל כנ"י כתב בעצמו שאינו סומך ע"ז כיון דלא נמצא בראשונים ואחרונים וע"ש בסוף דבריו שכתב שאף שאינו סומך על סברא זו מ"מ סניף גדול הוא ולכאורה יש להביא ראיה לסברתו מהירושלמי דיבמות דדריש אקרא דכתיב ויכו בהם אביה ועמו מכה גדולה מאד אמר רבי אבא בר כהנא שהעביר הכרת פניהם של ישראל הה"ד הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם רבי אמי אמר שהושיב עליהם משמרות ג' ימים עד שנתקלקל צורת' הה"ד עצמו לי אלמנותיך מחול ימים ותני כן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם עכ"ל ונראה שיש לגרוס ג"כ סיפא דמתניתין אין מעידין לאחר ג' ימים ור"ל למר שאמר שהעביר הכרת פניהם היינו שחבל צורתם והשחיתם שלא יהא הכרת חוטם ניכרת כדי שלא יוכלו להעיד על נשותיהם להתירם ולמר לא עשה מעשה אכזריות כ"כ אלא שהושיב משמרות כו' שאחר ג' ימים אין מעידין ועיין בפירוש פ"י שם ומצאתי במדרש רבה בראשית פ' ס"ה דגרס שם גם מתני' דאין מעידין עד ג' ימים. וכמ"ש וכפי משמעות הדברים נראה שלא נתנם לקבורה אחר ג' ימים וכל אותן הג' ימים הושיב משמרות שלא יוכלו הרואים המכירים אותם להעיד עליהם ומשמע מזה דאם נקבר תוך ג' שפיר יש לו הכרה גם אח"כ וכסברת הכנ"י ולכן לא נתן לקבור אותם עד אחר ג' ימים שראה שנתקלקלה צורתן ושוב לא יהא אפשר להעיד עליהם ועיין במרדכי שהר"י הקשה על שיטת ר"ת דס"ל דאם יש פרצוף פנים עם החוטם מעידין אף אחר ג' ימים מהא דאמרינן במדרש שהושיבו שומרים אצלם עד ג' ימי' כו' וי"ל דהתם הרוגי מלכות מדוכים בפצעים וחבורות מתקלקלין כו' א"נ דאיכא שלפעמים דרכם להתנפח ואין יכולים להכירו כו' ע"ש והדברים צ"ע אין כאן מקומם ומ"מ למ"ש דאיכא לפעמי' שדרכם להתנפח ואין יכולין להכירו כו' ע"ש והדברים צ"ע אין כאן מקומם ומ"מ למ"ש דאיכא לפעמים שדרכם להתנפח כו' ולכך י"ל שלא נתנה לקבורה עד שידע שנתנפחו ולא יהיה אפשר להכירם ויש לדחות זה ואדרבה מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דמייתי אמתני' הא דכל תלתא יומי נפשא טייסא על גופא כו' דמיירי לאחר קבורה מבואר דלא כסברת הכנ"י בזה שאף שנקבר מ"מ לבתר תלתא יומין זיו אפוהי אשתנה והדריה לא איתי' עליו:
אך לענ"ד אף שנדחה בזה סברת הכנ"י לענין שהות ג' ימים דיבשה מ"מ לענין אשתהי שעה א' דים שפיר י"ל כן דבשלמא קלקול דשיהוי ג' ימים הוא מחמת טבע הגוף המת עצמו שהמית' גורמת שיהיה מתנוונה והולך וכשמגיע לג' ימים עוז פניו ישונה ומה תועיל לזה קבורתו בעפר שלא ישתנה ויתקלקל צורתו משא"כ באשתהי במים שישתנה בשעה אחת י"ל דאם נקבר תוך שעה לא מיקרי אשתהי אם פותחין הקבר תוך ג' ימים ומכירין אותו היטב וזה מבואר למש"ל דברי הריב"ש דכיון שטבע במים הרי באו המים במעיו לצבות בטן ולהפיל אור פניו ואף ע"ג דמיא צמית כשעולה ליבשה ושוהה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו כו' ולפ"ז שפיר י"ל כסברת הכנ"י דאם אחר יציאתו מן המים לא שהה שיעור שעה ונקבר מיד הקבורה מועלת כמו מיא דצמתי ודוקא אוירא דשליט ביה חיישינן שחוזר לסורו ותפח מחמת המים ומכ"ש היכא שמת ביבשה והושלך למים דבלא"ה משמע מהריב"ש דבכה"ג אין אשתהי שעה מקלקלת רק כשמת מחמת הטביעה לפי"ז יש לצרף שניהם יחד לומר דכל שנהרג תחלה והושלך למים ואח"כ כשהועלה מן המים לא שהה שם ביבשה שיעור שעה עד שנקבר בזה י"ל דבכה"ג לא תפח ואפילו תימא דגם בכה"ג אמרינן תפח מ"מ יש לצרף בזה סברת מהרי"ט דאם מעיד שאין בו שום שינוי אמרינן דזה ראיה דלא אשתהי דאי אשתהי הוה תפח והובא בק"ע סעיף שע"ח ולפי זה י"ל דמה שמעידין בבירור שלא נשתנה והכירוהו הכרה גמור' זה יורה דלא אשתהי שעה אחר העלותו והקבורה לא עשתה בו קלקול אדרבה ע"י הקבורה נשמר שלא יתפח מחמת המים אשר באו אל קרבו וכיון שאין סתירה לזה מדברי הירושלמי דלעיל שפיר חזי לאצטרופי הך סברא דהכנ"י להקל בכה"ג:
אפס לא מלאני לבי להקל ע"פ סברות אלו אשר נתחדשו מדבר האחרונים בלבד אך אם מקום יש בראשונים להתיר בכגון זה אף שלא השוו לדעת אחת מ"מ יש בסברות אלו כדי לצרף ולומר דבכגון זו גם החולקים מודים שהעדות מועלת והנה דעת ר"ח ור"ת שהובא בתוספות ושאר הראשונים ז"ל דבגופו שלם מתירין אפילו אחר ג' ימים וכן באשתהי במים כמבואר בדבריהם ז"ל שנהגו להתיר נשי אנשים שנטבעו ע"י ט"ע בלא סימנים אפילו אחר כמה ימים והא עובדא דב' ת"ח מיירי שנשחת צורת פניהם כו' איברא דהריב"ש ז"ל כתב די"ל דר"ת לא קאמר אלא בג' ימים אבל במים דקאי אגברא דטבע בדיגלת דגופו שלם הוה דהא קאמר אסקוהו אגישרא כו' והביאו בח"מ ס"ק נ"ד אך דברי הריב"ש המה לפי מה שראה בפוסקים מה שהביאו בקצרה מדברי ר"ת ז"ל אבל אנו זכינו שבימינו יצא לאור ספר הישר לר"ח ז"ל הגדול המובא בתוספות ובפוסקים ושם דף פ"ה נדפסה אותה תשובה שהובאה בפוסקים ובתשובת מיימוני ותשובת רא"מ ז"ל באריכות וראיתי להעתיק קצת לשונו שכתב וז"ל זכור אני שכך דנתי לפני רבינו שמואל והתרנו אשת אחיו של ר"ש ב"ר בנימין מקדשווארץ ופירוש המשנה הכי הוא אין מעידין אלא על פרצוף כו' אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו מעידין עליו ואם חסר אחת כו' אין מעידין אלא עד ג' ימים בהני סימנים דקאמרינן ובע"כ האי אין מעידין עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע כשהיה חי וניכר למעידין כו' אבל בט"ע מעשים בכל יום אפילו אחר יב"ח מת ניכר והרב הקדוש רבינו שמשון כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה היה ניכר כאלו הוא חי אבל בפרצוף ופדחת וחוטם כיון שאין בו ט"ע כמו באיש שלם כו' וההיא דאנסבא רבא לבתר ה' יומי אפומיה דשושבונ' לא היה בו ט"ע אלא בסימני חוטמו ופדחתו ופרצופו אף ע"ג דלא היה ניכר בט"ע דלבתר דנח נפשיה אכלוהו כוורי הי' מעיד עליו אבל לא היה לו בו ט"ע אלא כמו מדמה מלתא למלתא ואע"פ ששושבינים היה וט"ע לא היה לו לא חשדו בכך וכ"כ בה"ג גבי אשה עד דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים שלו כ"כ רב יהודאי גאון ונראה מדבריו אבל בט"ע גמור שישנו רובו שלם וראשו מעידין עליו אפילו אחר זמן מרובה כו' ועל דא אנא סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא ואין כאן חשש איסור ולא משום עגונא פירשתי כן אלא מפני שהיא אמיתה של תורה כו' עכ"ל והלשון המוטעה הגהתי' כראוי כי כל הספר מלא ט"ס כמעט בכל שיטה ושיטה ואנכי תיקנתי' בעה"ז וכידו הטובה עלי העמדתי הדברים על בורין והמה הגהות נפלאי' ומוציאים חן בעיני כל רואיהם ד' יזכני להוציאם לאורה ולזכות הרבים ושם בגליון כתבתי לפרש הלשון שכתב ואע"פ ששושבינים הי' כו' דקשיא ליה כיון שלא ע"י ט"ע היה למה נקט שושבינים דמשמע שרגיל עמו ולכך הכירו בט"ע ולכן כתב ר"ת דשושבינים דנקט אינו לאשמועינן דלא תימא כיון ששושבינים היה וט"ע לא הי' לו יש לחשדו ואומר בדדמי אלא מ"מ התיר אפומי' דלא חשדו בכך ע"כ מ"ש בגליון שם ועכ"פ מבואר להדיא דמפרש הך דדגלת דמיירי בטביעה ג"כ בכה"ג שלא היו העדים ע"י טב"ע אבל בט"ע אף באשתהי במים שרי דהא מה דמסיק אבל אשתהי מתפח תפח אהך דדגלת קאי ותא חזי כמה נפיש ותקיף חילי' דאילנא רברבא ר"ת ז"ל ואחיו הרשב"ם שעשה הלכ' למעשה להתיר וסיים בה שלא משום עיגונא אלא לאמיתה של תורה ואף שהבאים אחריו לא סמכו על היתר זה מ"מ הרי הטור כתב ג"כ להתיר בלא ראה הטביעה ובדעת הרא"ש האריכו בזה הרבה גדולים בתשובותיהם וגם אני הצעיר שדדתי עמקים אחריה' ומלאתי ידי בזה בספרי שו"ת בית אפרים חלק אבן העזר סימן וביארתי שם דברי התוספות והמרדכי והרא"ש והטור בארוכה ע"ש מ"מ כתבתי שם שלא מלאני לבי לעשות מעשה בזה בלא צירוף התירים אחרים:
ואמנם בנ"ד הדבר ברור שיש כמה צרופי היתר חדא שיש כאן ג' עדים שהגידו בבירור שמכירים אותו שהוא מוהר"ר אלי' צבי מקעשנוב ודעת הפוסקים דבתרי סהדי לא אמרי' בדדמי ואף דאיכא דעות דסבירא להו דלענין בדדמי דצורה שפיר חיישינן אי אישתהי דמ"מ יש לחוש דתפח ונשתנה צורתו עד שנדמ' להם שהוא פלוני הנה בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ע"א סמך ע"ז להתיר וכתב דאע"ג דהרי"ף לא ס"ל הכי חלקו עליו כל הפוסקים כו' וא"ל דבאשתהי טעמא אחרינא איכא דתפח ונשתנה עד שעדים סבורים שהוא זה ז"א דא"כ מ"ש הרא"ש לחלק בין ראה הטביע' אין לו טעם כו' אבל כולם מודים וס"ל דלא חיישינן שישתנה צורתו כ"כ עד שא"א לעמוד עליו בשום ענין וכן משמע מהרי"ף שגם באשתהי לא סמכינן משום דמסהדי לפי אומד דעתיהם כו' עכ"ל וע"ש שדעתו נוטה להתיר בנידון שלו ולא היה להם ט"ע גמור רק ע"י סימני הפרצוף דהיינו הזקן כו' דהיינו התעוררות הכרה אחרת והאריך בזה ומכ"ש בנ"ד שהט"ע של העדים הוא ט"ע גמור והכרה גמורה מצד ראות פניו ואף שראייתו מהרא"ש לאו ראי' הוא לדעת קצת מפרשי' דאף בלא ראה הטביע' אין הרא"ש מיקל רק בסתם אבל בשהה לא ומכ"ש לפי מ"ש מהריב"ל אליבא דהרא"ש מ"מ הרי מהטור מבואר דאפילו בשהה מהני ובלא"ה א"ל שמשתנה בודאי כששהה ועיין בק"ע סעיף רל"א בשם המבי"ט שכתב ג"כ דבב' עדים אף שלא ראו מיד ואף שאין להם סימנים סגי בט"ע וכדברי עבודת הגרשוני דאין אשתהי עושה למשתנה בודאי ובאמת שכן מבואר בדברי הראשונים ולא מיבעיא למ"ש בלשון הרמב"ם דמשמע דוקא כשידוע שנתפח. אך לפי מ"ש הרשב"א דאף בסתמא אין מעידין שאני אומר תפח ואינו ניכר ור"ל שאין חוששין שהוא כן וכמ"ש להדיא לענין ספק תוך ג' ימים דכיון שמכירין אותו ואין יודעין אם נתפח אם לא ואם נשתנה צורתו אם לא מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בט"ע חזקה זה הוא אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנה צורתו לפי שרוב מתים משתני' לאחר ג' ודוקא שנודע שעברו עליו ג' ימים הא מסתמא כולי האי לא נחמיר דספיקא בחששא דרבנן לקולא עכ"ל וכן העתיק ה"ה לשון הרשב"א שמא תפח כו' ונראה שהרשב"א שבדפוס חסר תיבת שמא והריטב"א בחידושיו ליבמות גבי ספק תוך ג' כתב ונראין דבריהם דכיון דחששא דשינוי פרצוף חששא בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשיו שהדבר ספק אם הוא אחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו כו' ואהא דאשתהי מתפח תפח כתב וז"ל מדאמרינן מתפח תפח ולא אמרינן הא אתפוחי אתפח שמעינן שאפילו אין מכירין בו שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאין נראה כן מהרמב"ם ז"ל עכ"ל והעתיק דבריו בנ"י ואף שמלשון הר"ן בתשובה הביאו הב"י משמע דמפרש דודאי תפח נראה ג"כ דלאו דוקא קאמר אלא ר"ל דודאי יש חשש זה שתפח והארכתי בזה לפי שבשו"ת פ"י סימן ח' כתב דמדברי הר"ן נראה דודאי תפח וא"כ אפילו סימן מובהק אינו מועיל ע"ש ובתשובה א' כתבתי לחוש לדברי הגאון ז"ל וטעמא דידי לפי שהיה שם צדדי היתר אחרינא וגם הסימנים בלא"ה לא היו מובהקים אבל מ"מ להחמיר מחמת הך מלתא לבד אין לנו לומר כן דמפשיטות כל הפוסקים נראה שאינו כן וגם הוא נגד החוש דמתרמי טובא שמונח כמה שעות אחר העלאה ועין רואה שאינו משתנה משעה לשעה ורוב האחרונים בתשו' הסכימו דהך מלתא שמא נתפח חששא דרבנן הוא ואין לחלק ולומר דגבי אחר ג' חששא דרבנן הוא משא"כ באשתהי במים אמרינן מתפח תפח שפיר ס"ל דהוי ודאי ז"א דאם איתא דאיכא נתפח שבודאי אין ניכר ע"י א"כ מה"ת לומר גבי אחר ג' ימים דחששא דרבנן הוא ולמה לא נאמר ג"כ שהוא דרך ודאי ועכ"פ ספיקא דאורייתא אלא ודאי דליתא דג' ימים דיבשה ואשתהי דים תרווייהו חשש בעלמא שתפח כיון דליכא מיא דצמתי לי' וכיון דיש חשש נתפח אף ע"פ שאלו מכירין אותו י"ל דבדדמי קאמרי שהוא זה ובדאיכא תרי סהדי סבירא להו להפוסקים דלא חיישינן לבדדמי וגם נלענ"ד דמסתבר טעמא דמאן דס"ל דבתרי לא חיישינן אף לבדדמי דצור' מחמת דאשתהי מהך טעמא גופא שכתב הרשב"א והריטב"א דמדינא לא היא לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ואף שיש מתים שמשתנים אחר ג' ימים מ"מ הרוב אין משתנים עד שידמו לצורה של איש אחר שיהיו יכולים לטעות על ט"ע של צורתו ולומר שהוא בבירור צורה של איש פלוני אך מפני שהקילו חכמים משום עגונ' דאפי' ע"א ואפילו עבד כו' החמירו בתחלת עדות לענין זה שיהא עכ"פ העדות מבורר בלי שום חשש משא"כ בעדות שני עדים המעידים על מיתתו של זה דלאו משום קולת עגונה אתינן עלה כיון דמדאורייתא מהימני שוב אין לנו להחמיר בחשש נתפח שחז"ל בעגונה לא יצאו להחמיר עליה אלא להקל עליה והדבר פשוט לשיטת הרשב"א ודעימי' אם העידו שני עדים שראו אחר ג' למית' שהוא פלוני שמורידין היורשים לנחלה על פיהם ואין מעכבין על ידם בחשש נתפח וא"כ גם לענין להשיא אשתו בשני עדים אתתא שריא והב"ש בס"ק צ' כתב דלמהריב"ל דמפרש דלהרא"ש אפי' לא ראה הטביעה צריך לאלתר לפי זה אפי' בשני עדים צריכים לראותו מיד או אפשר לומר אפילו נימא שזה לא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי מש"ה צריך שיראה אותו מיד אבל בשני עדים ליכא חשש כו' ע"ש ודבריו אלו ע"פ דברי הח"מ בתשובה שבס"ק נ"ה שכתב להסתפק בזה ודברי הב"ש מטין קצת לומר דבשני עדים ליכא חשש וכבר כתבתי שכן מבואר מדברי המבי"ט ונראה בכה"ג דהגוף שלם ולא ראה הטביעה אפשר דכולהו מודו בזה ומטעמא דכתיבנא דבשני עדים שהם נאמנים מה"ת לנו להמציא חששים להחמיר וכיון שהגוף והפרצוף שלם שיש ט"ע גמור וגם ליכא בדדמי כיון שלא ראו הטביעה מה"ת ניחוש להו לומר שנשתנה כ"כ עד שנדמה להם שהוא צורתו של פלוני והעידו כך אע"פ שלא עלה על לבם טביעתו של זה כלל ובחולין דף צ"ו אמרינן תדע דט"ע עדיף מסימנא דאילו אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנים לא קטלינן ליה, ואלו אמרו ט"ע אית לן בגויה קטלינן ליה ע"ש:
ולכאורה הוכחה זו ללא צורך דאטו מי לא ידע דסימן עביד דמתרמי כה"ג משא"כ בט"ע למאי ניחוש ליה (וע"ש בתוספות ד"ה ולא מהדרינן שכתבו דהנהו עובדי דהתם בט"ע כ"ד דאל"כ לא היה מסופקים כלל) וצ"ל דודאי יש לפעמים איזה מקרים וסבות שיטעו בו העדים בט"ע שלהם וכדאמרינן בר"ה גבי ראיית החודש ראינוהו ושבנו לראותו אין מעידין אימר כוביתא בעלמא הוא דחזו וכה"ג טובא אך זהו בכלל גזרת הכתוב שהאמינה התורה לב' עדים שיהיו נאמנים לנפשות וממון ואין לדקדק אחריהם לומר שמא טעו באיזה דמיון אלא הרי זה כאילו אנחנו רואים בעינינו שכדבריהם כן הוא ולכן קאמר דעדיף מסימני' דאפילו במקום שבדרך איזה סיבה היה מקום לתלות שטעו העדים כיון שהם מעידים ע"פ הראיה אין מטילין ספיקות בדבר משא"כ כשמעידים ע"י סימנים אע"פ שמשיאין ע"פ סימנים מובהקים דלא עביד דמתרמי הכי מ"מ לא קטלינן ע"י עדות זה שאינו קרוי דבר ברור אלא מה שמעידין העדים שראו בט"ע וכדאמרינן בגיטין דף פ"ט כתיב הכא ע"פ שני עדים כו' מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ובתשובה אחת כתבתי ליישב בזה הא דלא אמרינן בעדים שנפסלו דאיתרע ואתי וכמ"ש אא"ז בת"ש גבי שוחט דאמרינן דאיתרע ואתי דיצה"ר בוער מעט מעט וכתבתי דעדים שאני שהאמינתם תורה בשעת עדותן כדבר ברור לב"ד וממילא שאם אנו רוצים להמציא ספק מחמת סיבה המתחדשת הרי זה כרוצה להטיל ספק בדבר שכבר נתברר משא"כ בשוחט שאין נאמנותו אלא משום שנאמן באיסורין שבידו לשחוט וביארתי על נכון וה"נ דכוותיה כאן בע"א שחכמים האמינוהו משום תקנות עגונות ולא האמינוהו אלא במקום שעכ"פ אין מקום לומר שטעה בעדותו בשום פנים שהרי מה"ת בלא"ה לא היה נאמן דלמא לא דייק משא"כ בשני עדים שהתורה האמינתם אין לנו להטיל ספק בעדותן מחמת חששות שמא טעו ע"פ איזה סיבה ונדמה להם כך שכל שאינה סיבה קרובה חשיב אותה לספק ממש רק לחששא דרבנן בשני עדים אין לנו לחוש כלל ולכן נלענ"ד דבכה"ג דהכא שע"פ ג' עדים יקום דבר ברור להם שזהו רבי אליהו צבי בעל האשה ע"פ מה שהכירו אותן היטב בט"ע גמור אין להחמיר במקום עיגון גדול כזה והרי לפנינו שהגאון בעל עבודת הגרשוני סמך ע"ז לבד שהיו שני עדים להתיר העגונה וכן הגאון בעל צ"צ חותנו כתב בנידון זה בתשובה סימן מ"ה לעשות דברי הרא"ש שמתיר בלא ראה הטביעה סניף אל סברות אחרות וסיים בה שהסכים בהתירת חתנו הרב מוה' גרשון וע"פ נשאת לבעל ויושבת תחתיו והמעיין בעבה"ג יראה שההיתר שכתב בצ"צ מחמת העד שהעיד מפי עכו"ם מסל"ת דחה אותו וכתב שאינו מסל"ת כלל וכתב שנפל העדות בבירא ואינו עושה רושם כאצבע בקירא וגם ההיתר שעשה לסניף ע"פ הרא"ש דחה וכתב דשם ידע מקלא דל"פ שנהרג וביותר שאמרו לו שפלוני מונח ביער ודאי יש לחוש לבדדמי ועיקר הסכמתו להיתר רק בשביל הא מלתא לחוד דבב' עדים לא בעי לאלתר ומכ"ש בזה שיש כאן כדי לצרף דעת ר"ת והרא"ש אליבא דהטור דכה"ג דנ"ד ודאי לא מסתבר לומר דאסקו אדעתייהו שזה שהיה צף בנהר בימי הפסח הוא מוהרא"צ הנאבד בימי חנוכה שהרי לא נודע דבר מהריגה וטביעה כלל רק שנתעלם מן העין וא"כ שפיר חזי לאצטרופי הך דהרא"ש אליבא דהטור להיתרא דשני עדים וכדכתיבנא:
אך שעדיין לבי מהסס בזה מהך עובדא דהח"מ ס"ק נ"ה שהי' ג"כ כל צירוף התירים הללו (אע"ג דשם היה קלא דל"פ שנטבע מ"מ מדברי הח"מ שם משמע דלא ס"ל לתת ע"ז שם ראה הטביעה כיון שלא ראה הטביע' ממש) ואפ"ה לא סמך ע"ז וחפש צדדים אחרים מחמת סימנים ע"ש וגם מלשון הריטב"א והנ"י שכתב היכא שיצא קול מת פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו וכו' משמע דגם ב' עדים לא מהני לאחר ג' ימים וכן משמע קצת מלשון הרשב"א ומ"מ משום תקנת עגונות אומר אני ניתנה ראש ונשובה למ"ש עוד צדדי היתר בפתח דברינו די"ל דכאן רגלים לדבר שנהרג תחלה והושלך למים (ואע"ג דבעובדא דהצ"צ ועבה"ג כתבו ג"כ בנידון כזה שנהרג תחלה היינו ע"פ שאר העדיות אבל כשאנו באין לדון ע"פ עדות ההכרה אחר שהוציאוהו מהמים שפיר היה אפשר לומר דאחר הוא שמת ע"י טביעה לבד ומחמת דאשתהי נשתנה ע"ש) ואף שאינו הכרח גמור כמש"ל דשמא לא הוכה מכת מות מ"מ ספיקא הוי דשמא הכי הוה שהומת קודם ובכה"ג מורים דברי הריב"ש דלא איכפת לן בשהיית שעה ובעינן ג' ימים וכמש"ל שכ"כ ג"כ בנ"ב ובבית מאיר כתב ג"כ שי"ל כן וגם יש לצרף לזה סברת הכנ"י דמה שכסהו בעפר גם כן מועיל שלא יתפח ואף על פי שהוא דחה זה מכל מקום כתב שסניף גדול ואף שהוכחתי מירושלמי דלא כוותיה מ"מ היינו לענין אם שהה ג' ימים אבל לענין אשתהי דמים שפיר י"ל סברת הכנ"י וכמש"ל וגם נלענ"ד דבנידון זה שנסע במש"ק עם משאוי כבד מעות נחושת בלילה לעבור הנהר ותיכף אחר ב' או ג' שעות מצאו השליטין עם הסוס ריקן מכל אין לך רגלים לדבר יותר מזה שנפלו עליו לסטים ושללו ובזזו את אשר לו דודאי לא יעלה על לב אדם שלשעה קלה נזדמן לו סוס ורכב אחר שהושלך עליו יהבו ועזב את השליטין והסוס שלו והוא הלך בדרך למרחוק ואין ספק בדבר שסיכן בעצמו מפני הלסטים והנה בגיטין אמרינן בעיר שהקיפוה כרכום נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ועיין בסימן קמ"א ופשיטא דלסטים הבאים עליו ממש גרע טפי מעיר שהקיפוה כרכום של מלכות אחרת וכן מבואר מלשון הירושלמי בגיטין שם דקאמר ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הם ובב"י סימן קמ"ח כתב לפרש דכרכו' של מלכות אחרת הרי הם כלסטים שאינם באים אלא לבוז בז ולהחריב העיר וחומותיה וחיישינן שמא יפילו החומה פתאום על בני העיר ע"ש ונראה כוונתו דקשיא ליה דמה מדמה זה ללסטים שהוא סכנת נפש למי שנפלו עליו משא"כ בזה מה בכך שהם של מלכות אחרת ורוצים לכבוש העיר מ"מ השתא מיהא אכתי לא כבשוה אלא הקיפוה וכתיב אל יתהלל חוגר כו' ולכן קאמר דלכך מדמי ללסטים לפי שגם בזה קרוב הדבר שיפילו חומותיה על בני העיר וממוצא הדברים אתה למד דודאי נפילת לסטים הוא גרוע מהקיפוה כרכום של מלכות אחרת וכה"ג אמרינן בסנהדרין דף ע"א גבי בא במחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואי קאי באפאי קטילנא ליה כו' ובפרט באותה מדינה שהיא משובשת בגייסות ולסטים וכה"ג אמרינן במכות דף יו"ד אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם מאי עקובה מדם אמר ר"א שהיו עוקבין להרוג נפשות וכן אמר שם גבי שכם ע"ש ופשיטא שאין לנו לתלות בסיבה רחוקה רק במלתא דשכיחא שנפלו עליו לסטים וכאשר מורה ג"כ מציאת הדם על השליטין ואף שי"ל שהכוהו ופצעוהו וערק לעלמא מ"מ עכ"פ איתרע לי' להאי גברא חזקת חי וכיון שעתה הכרת פניו ענתה שהוא האיש המוכה ע"י הלסטים אין לנו להוציא הענין מפשוטו ולומר שאחר הוא שנשתנה צורתו לצורת האיש הלזה שאיתרע חזקת חיותו ונתלה באחר שלא אתחזק לן בי' ריעותא כלל ודבר זה יש ללמוד ממ"ש הפרישה והב"ח לתרץ דברי הטור במ"ש דלא בעינן לאלתר דמיירי התם כשיש א' שמעיד שזה נפל למים דהשתא מהני הכרתו של זה שלא ראה הטביעה אף על פי שלא ראה לאלתר וכמדומה שראיתי בשו"ת פ"י שתמה ע"ז דמה יושיענו זה דאי משום דמסתבר לומר היינו דעל היינו דנפק פשיטא שאין שייך לומר בטביעה במים שאל"ס שהרב' נטבעו שם מימות עולם וגם הח"מ בתשובה הנ"ל גמגם בחילוק זה של הפרישה והב"ח וכתב שאינו מתקבל על הדעת דס"ס מכירין בט"ע כו' ע"ש. ולפי מ"ש י"ל דהחילוק הוא דכל שידוע שנפל למים אף שהוא משאי"ס ואפילו לא שהה כדי שת"נ עכ"פ איתרע לי' חזקת חי ודינא הוא שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכדמשמע מדברי הרמב"ן בתשובה סימן כ"ח שהביאה הב"י ובש"ע סעיף ל"ד ולכן שוב שפיר סמכינן על העד שאומר שמכירו אף שלא ראוהו לאלתר ולא חיישינן דמחמת שינוי הצורה קרוב לצורתו של זה אמר בדדמי משא"כ היכא שאין ידוע כלל שנטבע שלא איתרע כלל חזקת חיותו של איש זה בכה"ג אי לא חזי לאלתר לא מהני דזמנין דמשתנה קרוב לצורתו של זה ונדמה לו שהוא זה ולכן גם בנ"ד דהאיש הזה אומדנא דמוכח הוא שנפלו עליו לסטים ואיתרע לו חזקת חיותו בזה שפיר אמרינן כיון שמצאנו איש הרוג ונטבע בפרצוף פניו של זה תולין בו ולא אמרינן שאחר הוא שנשתנה צורתו דהא ודאי דאף דאשתהי מ"מ א"א שישתנה להדמות לפרצוף פניו של אחר לגמרי וכדאמרינן בסנהדרין דף ל"ח הקב"ה הוא טובע כל אדם בחותמו של אדה"ר ואין אחד מהם דומה לחבירו שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש כו' ופרש"י תתהפך. כו' לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים ומדקרו ליה חותם ש"מ בחותם הם טבועים עכ"ל. מבואר דגם לאחר מיתה מתהפך החותם לחומר אבל לא שיתהפך חותמו זה לשל זה רק שאפשר דמחמת השינוי יהי' צורתו קרובה לשל זה וכיון שעכ"פ יצא מכלל שיהי' ניכר בהכרת פניו שהרי נשתנה ממנו שוב קרוב לטעות על איש אחר שצורתו קרובה לצורה זו והיינו כשלא איתרע ליה חזקת חיות של זה כלל חיישינן דלמא נדמה הוא משא"כ אי אזיל חזקת חיות אמרינן דאף ע"ג דאשתהי מ"מ הכרה טובא ומבוררת היא זו וכן הארכתי בתשובה א' בענין מי שכבשוהו כרכום יש מקום להקל כדעת ר"ת בגופו שלם ושם תמהתי על פירוש הב"י בירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע התם דלענין שבויה איתמר ע"ש בספרי שו"ת בית אפרים סימן ט"ו ומ"מ נראה דנפילת לסטים כה"ג בפרט במדינה ההוא דשכיחי רוצחים ודאי דדמי להא דחומרי מתים:
אך בתשובה אחת כתבתי שי"ל דדוקא היכא שיש שני עדים בעיר שכבשוה כרכום איתרע חזקת חי משא"כ בעיר א' לא איתרע דלא הימנוה רבנן כ"א משום מלתא דעל"ג ובזה שאינו מעיד בדבר הברור רק בדבר המסופק אין בזה משום מלתא דעל"ג אך י"ל דדוקא היכא שאין היתר לאשה להנשא רק שניתן עליה חומרי מתים שפיר י"ל כן כיון דליכא נמי חזקה דדייקא ומינסבא משא"כ היכי שע"י שאנו אומרים שאיתרע חזקת חי תהי' האשה מותרת להנשא א"כ יש כאן חזקה דדייקא ומנסבא מהני נמי הע"א לאוריעי חזקת חי:
אך באמת הרמב"ם הכריע הטעם משום מלתא דעל"ג ובמקום אחר הארכתי במ"ש הריב"ש דאיכא תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א וגם כי מ"ש בזה קולא משום ריעותא דחזקת חי יש לדון בזה מדין ע"א במלחמה ומה שכתבו דהאשה אומרת בדדמי מיד שנתוודע לה בבירור שירד למלחמה או נפל למים והארכתי בכל זה וכאן קצרתי כי מ"מ יש לעשות סניף גדול מזה שיש אומדנא דמוכח שנפלו עליו לסטים וגם מה שהעיד שמצא השליטין מלוכלך בדם יש ללמוד מזה שהיה האיש ההוא בסכנת מות וכיון שאנו מוצאין איש המת בפרצוף זה אין לנו לתלות באחר:
אחר כותבי מצאתי ראיתי בשו"ת נ"ב סימן כ"ח שכתב ג"כ שטעם הדבר דבשנים א"ל בדדמי לפי שנאמנים מה"ת ושוב אח"כ חזר בו לפי שמהריב"ל ומבי"ט כ"כ אף בעדים פסולים כו' אלא שאף ע"פ כן י"ל כדאי המבי"ט לסמוך עליו בשעת הדחק ומקום עיגון כו' ולבסוף סיים אבל כד מעיינת כו' והכרה של עד השני לא מהני הואיל ולא חזיא בשעתיה ואז המת משתנה בעצמו ואפילו שנים רואים אותו דליכא חשש בדדמי אין מועיל כדמשמע מהרמב"ן כו' ע"ש. ותמהני אחרי שכתב מתחלה לסמוך על דברי המבי"ט במקום עיגון איך העלים עיניו הטהורים ממ"ש להדיא בדברי המבי"ט שהובא בק"ע הל' דשני עדים אף שלא ראה מיד ואף שאין להם סימנים סגי בט"ע וכן הוא באמת בשו"ת מבי"ט ח"ב סימן מ"ט אחר שכתב דבפסולין כגון עכו"ם מסל"ת סגי כתב מעתה אין אנו צריכין לברר הדבר הג' אם ראה אותם אחר זמן מה שיצאו מן המים כו' ואף ששם בשאלה מבואר שהענין היא בספק אם ראה אותם תוך שעה סמוך לפליטתם מן הים מ"מ הרי הדבר פשוט דספק אשתהי כי האי לחומרא כמ"ש הר"ן שאין מצוי שיראנו תוך שעה רק דעתו להקל בב' עדים אפילו בודאי אשתהי כמבואר מלשונו שם ולכן העתיק כן בק"ע בשמו אף שלא ראה מיד כו' ונראה דהגאון בנ"ב ניחא ליה לסמוך אמבי"ט בהא דעדים פסולים לענין בדדמי דקבורה ולא סמיך עלי' לענין בדדמי דהכרה מ"מ צ"ע שכ"כ בפשיטות ולא הזכיר מדברי המבי"ט והח"מ והב"ש שהבאתי וגם בסדר אלי' רבא להגאון מהר"א אלפנדרי ראיתי שהאריך בענין זה ואע"פ שגם הוא עמד על חילוק בין בדדמי דקבורה לבדדמי דהכרה מ"מ הוכיח במישור שמהרשד"ם ורבינו בצלאל ומהרח"ש קיימי בזה בשיטת המבי"ט דבשני עדים א"צ לאלתר וכבר כתבתי שהגאון בעל עבה"ג סמך ע"ז לבד וכ"ש בכאן שיש לצרף הנך התירים שכתבתי לעיל ומצאתי בשו"ת הגאון מוה' זיסקינד רוטינברג שם נדפס תשובת הגאון מוה' מרדכי כהנא ז"ל שכתב להתיר ע"פ שני עדים אף לענין בדדמי על הצורה והסכים עמו הגאון מהר"ז ז"ל אלא שחלק עליו במ"ש להתיר אפי' שא' היה פסול אבל בשני כשרים הסכים להיתר ושם הביא דברי התשובה המדברים בענין זה ע"ש בסימן כ"ב וסימן ך"ג וקצרתי והנה מה שנזכר בשאלה שהארבע כנפות של דומא לבן הכיר העד שהוא בדומה לפארטיכל שביד האשה שאומרת שהוא מחתיכ' אחת והעד הכיר שהוא דומה בדומה נראה שאין זה אפילו שיעור לצרף דאע"ג דחשש שאלה אין כאן לפי מ"ש הפוסקים דציצית לא מושלי אינשי מ"מ ע"ז אמרו אין מעידין אחר ג' ימים אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומוקמינן דכליו בחיורי וסומקי ואף שזה העד אומר שהכיר שהוא כיוצא בזה החתיכה שביד האשה לאו כלום הוא דודאי שכיח טובא שדומים יחד אך האיש הלז אשר הביא השאל' והגב"ע הלז אמר לי דברים שבע"פ שלא נכתב בגב"ע כי אמרו לו שם כי נמצא הנטבע בשני זוג פוזמקאות שקורין זאקין זה ע"ז התחתונים של צמר גפן והעליונים של צמר והעגונה הנ"ל היא אמרה לו שהיא נתנה לו שני זוג פוזמקאות כנ"ל ולבש אותם קודם שיצא לדרך והנה שאלתי את האיש הלז שאולי שם במדינה כן אורחות כל הולכי דרכים ללבוש כן בעת החורף ואמר שאינו כן ולפ"ז שאינו רק דרך סיבה ומקרה נראה דכה"ג הוי כמו סימן בינוני ועיין בשו"ת ב"ח סימן ע"ה שכתב וז"ל וכ"ש בנ"ד דאיכא סימן מובהק בפוזמקי אחד ברגלו אחד וכריכת עשב ברגלו השני דאין דרך בני אדם לילך לדרך בצינה בפוזמקי אחד כו' ע"ש ובנ"ד נמי נהי שאפשר דלא נחשב לסי' מובהק דאיכא דעבדי הכי מחמת הקור מ"מ סימנים כי האי מלתא הוי ועיין בק"ע סעיף רע"ו בשם שו"ת מהראנ"ח לענין ספק אשתהי יותר משעה והזכיר סימן נזם שאינו סימן מובהק מ"מ א"ת שהוא אחר צ"ל שנשתנה פניו לזה וגם הנזם היה דומה לנזם זה כו' ע"ש (ומה שדחה לבסוף היה מחמת חשש שאלה של הנזם ע"ש וגבי פוזמקאות נראה דבעת הקור לא מושלי אינשי ומכ"ש שאין דרך כל אדם להלוך כן בפוזמקאות כאילו זה ע"ג זה) וגם כאן נצטרך לומר שאיש אחר שהיה לבוש ארבע כנפות של דומא לבן ושני זוג פוזמקאות של צ"ג ושל צמר זה ע"ג זה ונטבע ונשתנה צורתו לצורת בעל האשה שהיא לבוש כן פשיטא שאין להחמיר כ"כ ובפרט במקום עיגון גדול כזה שנרא' להתיר אף בלא הנך אמתלאות וכמ"ש לעיל דבעל עבה"ג סמך להתיר על שני עדים והח"מ נראה שלא היה אז בידו תשו' מבי"ט שהביא אח"כ בק"ע בעת שכתב התשובה שהרי לא הזכירו כלל וגם י"ל שהיא לו צדדי היתר אחרים כי סיום התשובה חסר בח"מ והמעיין בתשובות האחרונים ימצא כהנה וכהנה שלפעמים דחי צד היתר לפי שהיו יכולין להמציא צד אחר של היתר ומ"מ אם לא היה עול' בידם צד אחר סמכו ע"ז במקום עיגון והדחק והנה מחמת הפצעי' שאחורי ראשו נראה פשוט דאין חשש למיא מרזו מכה כמבואר בפוסקים ובשו"ת ומה שההכרה היה ביום שלישי לקבורתו ולכאור' אפשר שכבר עברו ג' ימים אלא שלא היה מעת לעת וכבר עמד בזה בשו"ת נ"ב סימן מ' ומ"ש ראיה מנטל"פ דמספקא אי תחלת הלילה פוגם כו' כבר כתבתי מזה בתשובה ושם כתבתי לדחות זה אך בקצרה כתבתי שלכאורה יש ראיה מהירושלמי ומד"ר וכוונתי בזה דהא מייתי עלה מהא דעד ג' ימים נפשא טייסא על גופא כו' והתם משמע קצת דאין הג' ימים מעל"ע דמשמע קצת דמה"ט אמרו שלשה לבכי ז' להספד והנך ימים לאו מעל"ע חשבינן להו ויש לדחות ושם הבאתי מהך מתני' דבתר הכי דמעשה באחד שנפל לבור ועלה לאחר ג' ימים דמוכח דהש"ס מפרש דהיינו מעל"ע דהא אמרינן עלה אין מזכירין מעשה ניסים משום דלא ניים וכדאמר ר"י שבועה שלא אישן ג' ימים כו' ומ"ש בנ"ב שם ראיה מהא דאמר ר"י כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים כו' ואמרינן ביה מקצת היום ככולו כדאיתא בפסחים דף נ"ה ע"ש לענ"ד לאו ראי' היא דודאי בסתמא כל היכא דאיתמר שיעור ימים הכל לפי הענין שאם הוא דבר שטבע הענין מתחייב שבא ההשתנות ע"י משך הזמן יש לשער הימים מעל"ע אך היכא דאיתמר איתמר ומסתמא כך היה מקובל בידו שבזה טבעו שהתחלת היום או הסוף גורם וכיון דר"י קאמר התם בפסחים המנכש בי"ג שותלה במקום הטיט כו' אלמא דס"ל דהשרשה שקולטת לג' ימים היינו ע"י מקצת היום ככולו דהא אפילו אם מנכש בי"ג סמוך לכניסת י"ד מיירי דליכא ג' ימים מעל"ע עד אחר העומר ולהכי הוה ס"ד כיון דאמרת מקצת יום ככולו א"כ בי"ד נמי דנימא תרי מקצת היום ככולו ומשני רבינא דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן ומדוקדק בזה לשון הש"ס שם דקאמר מכדי שמעינן לר"י דאמר כל הרכבה כו' ואי ס"ד י"ד מותר בעשיית מלאכה ל"ל י"ג אפילו י"ד נמי כו' ולכאור' לשון מכדי שמעינן אינו מדוקדק דהא בלאו הך מימרא דר"י כל הרכבה ממקומו הוא מוכרע דסגי בג' ימים ומקצת היום ככולו דהא גם מנכש בי"ג היינו אפילו בין השמשות של י"ג בתחלת י"ד וכמ"ש רש"י שם בדברי רבינא ולמאי דס"ל דאי אמרינן חד מקצת היום ככולו תרי מקצת נמי אמרינן בפשיטות ה"ל לאקשויי דגם בי"ד נימא מקצת כו' אך לפי מ"ש א"ש דבפשיטות לא הוי מצי לאקשויי דמצינן למימר דר"י ס"ל דהכי קים להו לחז"ל דבעינן שני ימים שלימים ומחצה לקליטה וא"כ שפיר נקט י"ג דוקא ולכן קאמר מכדי שמעינן לר"י כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים כו' וע"כ דבריו אמורים בחדא מתרי גווני או שכוונתו על ג' ימים שלימים מעל"ע או שכוונתו על מה שנקרא יום אע"פ שאינו מעל"ע שאף מקצת היום ככולו ולפי דברי ר"י כאן במנכש בי"ג א"א לומר דבעינן ג' ימים מעל"ע דאל"כ אף מנכש בי"ג לא מהני דהא אפי' בה"ש של י"ד בכלל וע"כ שכוונתו ג' ימים לאו מעל"ע קאמר רק ע"י מקצת היום ככולו וא"כ גם בי"ד נמי וע"ז משני רבינא דתרי מקצת לא אמרינן והוא נכון לענ"ד:
ועכ"פ נראה דהיכא שהענין הוא תלוי בטבע ההשתנות ע"י משך זמן כגון הך דהכא או בתורם את החביות דאמרי' עד ג' ימים יין כו' וכן במחט שנמצא חלודה בירושלמי דגיטין ס"פ כל הגט וכה"ג טובא מסתברא דבתר מעל"ע אזלינן וה"נ אמרינן לענין תינוק שחלצתו חמה נותנין לו כל ז' היינו מעל"ע ועיין בתה"ד סימן קמ"ח לענין יולדת כתב דאזלינן בתר סדר הימים ואף דהאשר"י כתב בפרק מרובה לענין חמין דמילה דבעינן מעל"ע התוס' בגיטין כתבו דדוחק לומר דבעינן מעל"ע כו' ואע"ג דלענין הבראה בעינן מעל"ע י"ל דיש חילוק בין חולה הגוף מחמת לידה לחולה דעלמא עכ"ל ובתשובה א' שנשאלתי בענין אין סרכה פחות' מג' ימים אם השיעור ג' ימים מעל"ע הבאתי דברי תה"ד אלו ותמהתי עליו שבמחילת כ"ת כי רב הוא והמג"א סימן ש"ל נמשך אחריו ובאמת אין זה כוונת התוספות דגיטין כלל ומ"ש שדוחק לומר כו' אדלבתרי' קאי דהיינו שדחוק לאוקמי הך עובדא כה"ג שעדיין לא עברו ז' מע"לע אבל הדין דין אמת גם להתוספות דמעל"ע בעינן וכמבואר ממ"ש א"כ גם חילוק התה"ד צ"ע וגם בשאר דבריו תמהתי שם וקצרתי כאן שהעיקר לענ"ד דהנך ג' ימים הם מעל"ע וכן משמע מסתימת הפוסקים והתשובות וגם הגאון ז"ל לא כתב להכריע להיפך רק שכתב שאין לנו הוכחה וכבר כתבתי שלענ"ד כן נראין הדברים ממתני' דבתר הכי מעשה באחד שנפל לבור כו':
סיומא דפסקא מאחר שיש לנו עמודים גדולים לסמוך עליהם ועוד צירפנו לזה כמה סניפים נאותים וכבר כתבו האחרונים בתשובה דכל כה"ג שיצא ע"ד לחזור בזמן קרוב ולא חזר ולא נשמע בכל הסביבות כי נפקד מהם איש יש לצדד טפי להקל ואף שבנהר גדול י"ל דמעלמא אתי כבר כתבתי בתשובה דבימי הקור הגדול שהנהר קרוש אין לחוש כ"כ לרובא דעלמא וכדאמרינן בב"ב לענין חביות שצפה בנהר דאם איתא דמההיא דקרא אתי עקולי ופשורי הוו טבעי לה ולכן אף בשלהי סתווא שהקרוש נפשר כל זמן שלא נפשר לגמרי הוא מנותח נתחים ולשטף מים רבים לא הגיע כי גלמי הקרח הנורא הם צפים על פניו מסתבר ביותר שזה האיש הצף הוא השט מסביב המקום ההוא וקרוב לשם טבע או הושלך בנהר וכיון שבמקומות הסמוכים לנהר לא נשמע שנטבע שם יהודי וגם אין לתלות דמעלמא אלא אמרינן כאן נמצא כאן הי' וכמ"ש בעובדא דיצחק ר"ג וי"ל שהאבד הוא שנמצא וע"ד שכתב המבי"ט ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ג שכתב ג"כ להתיר כיוצא בזה והביא מהך דב"ב והגאון בנ"ב כתב ג"כ שמי שהוא שרוי בשלום עם אשתו ויצא ע"ד ללכת לכפרים הסמוכים ועברו איזה שנים שנעלם יש לצדד טפי להיתרא ע"ש דאזיל לקולא טובא בכה"ג ומכ"ש בנידון שלנו שיש לנו יסודות חזקים כראי מוצקים אני אומר בטוח דהאי אתתא שריא לאנסובי לעלמא אך אע"פ כן חליל' מלעשות מעשה עד שיסכימו להיתרא עוד שני חכמים גדולים מובהקים ומפורסמים בהוראה כי אני מיראי הוראה במקום חומר א"א ואי דרו דורא דלינא וכאשר יצא הדבר בהיתר יש להושיב ב"ד ולהתירה שאע"פ שיש כאן שלשה עדים על ההכרה מ"מ מאחר שצירפנו כמה סניפים של היתר שאינם רק ע"פ ע"א לבד או אמיר' האשה לכן יש להתירה ע"פ ב"ד. וצור ישראל יצילנו מצור מכשול ויניקנו משגיונים וירבה עצמה לאין אונים:
דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: