בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ד · שאלה קמו
מר יניקא שיננא וחריפא חריפותא דנהרא נקיט ואתי מטינר' רבא ותקיפא. לחיי אריכא. יגלוף בגילופא. ה"ה כבוד אהו' ש"ב ומחו' ידיד נפשי ולבי החריף ובקי בחדרי תורה. מתמיד ומצ' כדי מדתו עד שתעלה תמרתו. ילכו יונקותיו. ירבו פארותיו. עד ישוב אל אחוזת אבותיו כש"ת מוהר"ר מרדכי זאב שיחיה:
אחד"ש הגיעני מעשה אצבעותיך. אריתי מור בשמיך קראתי לשבת עונג וראיתי ונזכרתי אמרי קדוש הגאון המפורסים בעל המחבר ס' מגיני שלמה ופ"י ז"ל שיש תח"י תשובתו בכתיבת יד שהשיב לתלמידו אא"ז הגאון בעל הש"ך ז"ל אשר רמז עליך בש"ך יו"ד סימן ס"ח לענין עירוי וז"ל שלום אשוב לשואלי לאוהבי תלמידי חביב לי כבני יניק וחכם דול' מים מתוקים מבארות עמוקים מוה' שבתי נ"י. הנני אוסיף להפליא עליך הפלא ופלא אשר יש לך אב בחכמה מלא דעת ומזימה ולא נעלם ממנו מאומה והלכת לישא דעי למרחוק לשאוב מי בארי ואין משיבין את הארי מ"מ לא אמנע טוב מבעליו ואחוה דעי הגם כי לע"ע טרידנא מאוד מ"מ פניתי מעסקי ע"ד אשר הקשית לשאול כו' עכ"ל הטהור וכאשר יאמר המושל בים התלמוד הגאון ז"ל כדבריו כן הוא בנושא שלנו ובדרך הזה אצא אליך להשיבך ריש מילין לפי זמן המוכשר אף דמטי שלוחי תשרי ויומא דחושבנא ולא שליפנא ומחוינא הכי דינא והכי דינא ומתעסק בעלמא אנא לאחוז בסנסני תמרים. וראש מלילות אמריך ואני בא בדבריך אשר כתבת ליישב דברי הרא"ש סוף נדרים דמחלק בין אומרת גרשתני לטמאה אני לך דבגרשתני אינה רוצה להיות באיסור כל ימיה וע"ז תמהו האחרונים דהא ר"ה בש"ס לא אתו עלה אלא מטעמא דבגרשתני ידעה דמשקרא ואין מעיזה וע"ז כתבת דהנה בא"כ נאמנת גרשתני אף בלא טעמא דמעיזה דלא שייך תירוץ הר"ן דאפקיעינהו כיון שהם באים בטענות גירושין וקשה בטמאה אני לך תהא נאמנת במיגו דגרשתני ולזה בא הרא"ש לתרץ דא"נ במגו משום שאינה רוצה כו' עכ"ד והנה אם עלה במחשבה לפניך דבגרשתני דא"כ נאמנות בלא טעם דמעיזה להנשא לשוק בלא גט תמה על עצמך שהרי ממקומו הוא מוכרע שהרי מתניתין דטמאה אני לך מיירי בא"כ ועלה קבעי גרשתני מהו וקאמר ר"ה דמהימנא משום דאין אשה מעיזה אלמא דאף בא"כ מהאי טעמא אתינן עלה ועוד כי הוא דבר שא"א לאמרו כיון דליכא טעמא דלא מבזי נפשה וגם בלא טעמא דמעיזה דאף בפניו נימא דמעיזה דלא כר"ה א"כ פשיטא דלא מפיה אנו חיין לאפוקי נפשה מחזקת א"א למנסב לעלמא בלא גט דאטו משום דשויתיה נפשה ח"ד תהיה מותרת לשוק בלא כלום הא ודאי ליתא:
ואם נפשך לומר דבאמת אין להתירה בלא גט רק כיון דמחמת טענתה גרשתני א"א להתירה לבעלה כהן ולכן כופין אותו להוציאה ולכן קשיא לך דבאומרת נאנסתי תהיה נאמנת במיגו דגרשתני לענ"ד גם זה אינה מטעם שאבאר לקמן אך לכבודך ולמען לימודך אימא בה מלתא להשתעשע עמך ומתחלה אבאר מה דקשה לכאורה לפי המשנה ראשונה באומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה שהרי בב"ב דף מ"ח אמר ר"ה תלוהו וזבין זביני זביניה מ"ט אגב אונסה וזוזי גמר ומקני אמר ר"ה מנא אמינא לה דתניא יקריב אותו כו' ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו כו' והקשו התוספות דגיטי נשים דבעי למיגמר מינייהו הא הוה כמו תלוהו ויהיב דאינה מתנה ותירצו דהוה כמו מכר שנפטר ע"י כך משאר כסות ועונה ושוב כתבו שא"א לומר כן דהא מעושה שלא כדין פסול ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר כו' ולקמן נמי הוא מחויב לגרש את אשתו דמיירי בהנהו שכופין אותו להוציא אבל שלא כדין הוי כמו תלוהו ויהיב דלא הוי מתנה עכ"ל:
והנה בש"ס שם דחו לה דילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים מבואר מזה דלמאי דבעינן למימר דהך דגיטי נשים מטעמא דתלוהו וזבין אתינן עלה דהיינו לפי שהוא מחויב מדינא לאו חד טעמא הוא אם מצוה לשמוע כו' רק כיון דידע בנפשיה שמחויב מן הדין לעשות כן כקיבל זוזי דמי וכן מבואר להדיא בדברי רמב"ן ע"ש ולפי זה קשה למאי דבעינן למימר מטעם דתלוהו וזבין התינח בגט מעושה באלו שכופין להוציא דחשיב בכתובות שהוא יודע שמחויב בדבר מן הדין להוציאה אמרינן דגמר ומקני משא"כ באומרת טמאה אני לך למשנ' ראשונה שכופין להוציא קשה מאי מהני כפיה דהא הו"ל תלוהו ויהיב שהרי הוא אומר שאינו מאמין לדבריו ואינו רוצה להוציאה ולא ידע בנפשיה כלל דנימא כיון שיודע שמחויב מדינא גמר ומקני ובשלמא אי אמרינן מצוה לשמוע שפיר כיון דעכ"פ מצות חכמים עליו להוציא גמר ומקני משא"כ אם נימא דדוקא שמחויב מדינא ובעינן שידע דכן הוא דאז הו"ל כשקיל זוזי מה בכך שכופין אותו ודוחק לומר כיון דחכמים האמינוה משום דלא מבזיא נפשה אז ע"י כפיה גם הוא גומר בדעתו דז"א כיון דחזינן שלדעתו היא משקרת אין הכפי' משנה מחשבתו אשר חשב עליו:
ונראה לפענ"ד דא"ש דהנה התוספות דחו תירוצא קמא דהוי כמכר שנפטר משאר כסות דא"כ שלא כדין נמי כו' ולכאורה הך מלתא גופא טעמא בעי דלמה באמת לא נחשב את העשוי כמכר מהאי טעמא ובאמת אף שלא כדין יהיה כשר אך באמת הדבר מבואר באותו סוגיא שם דף מ"ח ע"ב בתוספות ד"ה מקדש בביאה כו' וי"ל דכנגד גופיה שקנוי לו מתחייב שאר כסות ועונה ואף ע"ג דפרישית לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה"מ בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה עכ"ל:
ולפי זה א"ש דזה שייך בכל אלו שכופין להוציא שהבעל מרוצה ליתן שאר וכסות ושלא לגרש אם אין ריווח בגירושין אלו משא"כ בא"כ האומרת נאנסתי למשנה ראשונה דנאמנת ושוי נפשה ח"ד ומ"מ בשאר כסות עדיין חייב דהא אית לה כתובה וכל תנאי כתובה וא"כ פשיטא שאסורה עליו איסור דלעולם שאינו נותן ברצון שאר כסות רק שמחויב מחמת ת"כ הילכך אף ע"ג דתירוץ הב' דהתוספות מחמת חיוב מדינא ליתא הכא כיון דאיהו לא ידע מ"מ בזה שוב הדרינן לתירוץ קמא דהתוספות דמשום דנפטר משאר וכסות דהכא ודאי חשיב שאר וכסות שנפטר מזה כמכר בעלמא וגמר ומקני והוא נכון לענ"ד:
ולפי זה חזר הדין באשת כהן שאומרת גרשתני אם נימא דנאמנת למשוי נפשה ח"ד מ"מ לא מהני לכופו להוציא' היכא דלא שייך חזקה דאינה מעיזה כגון שלא בפניו או למאן דל"ל דר"ה דלא מיבעיא לתירוץ הב' דהתוספות דמה שמחויב מדינא גמר ומקני לא שייך כאן כיון שלפי טענתו היא משקרת ואינו מחויב כלל לגרשה ועדיף מאומרת טמאה אני לך דאף שאינה מאמינה מ"מ עכ"פ הוא דבר שאפשר להיות משא"כ בגרשתני שיודע שמשקרת ומסתברא דאפילו טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא שייך הכא דמה בכך שמצות חכמים עליו לפי דלאו בתווני דלב' יתיבי וסבורים שמא האמת אתה שנתגרשה ונאסרה עליו אלא שלהתירה לעלמא א"א בלא גט אחר ומצוה עליו שיתן גט ואלו היו יודעים האמת שהוא יודע שלא גירשה לא הי' מצוה עליו כלל וא"כ כיון שאין טעם להאמינה רק לאסור איסר על נפשה ממילא שאין תקנה להתירה לעלמא בכפיה כיון שאם האמת שלא גרשה הוא יודע שמצות חכמים עליו מחמת חסרון ידיעת האמת ולא גמר ומקני כלל ובזה א"ל כמש"ל לענין טמאה אני לך דהו"ל כמכר מחמת שנפטר משאר כסות כו' דז"א שהרי כתבו התוספות בכתובות דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול דאם היא אומרת גרשתני והבעל אומר ל"ג אעפ"כ פטור משאר וכסות דדמי לטענו בחיטין והודה לו בשעורין ע"ש וא"כ ע"י טענתה שאמרה גרשתני כבר נפטר ואינו מרוויח השתא בגט מידי והו"ל כתלוהו ויהיב דלא גמר ומקני:
איברא דגם לפום מה דתריצנא הך דטמאה אני לך משום פיטור דשאר כסות אכתי קשיא לפי התירוץ הב' שבר"ן שכתב דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ובמשנה ראשונה התקינו להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפש' למימר הכי כו' ע"ש:
ולפי זה קשיא כיון דבלא תקנתם לכפות אותו להוציא היתה מותרת לו וברצון היה נותן שאר וכסות ולא היה מועיל מה דשויא נפשה ח"ד וא"כ השתא דתיקנו כפיה אין לו ריווח בכך שא"ל שע"י הכפיה גם הוא חוזר להאמין לדבריה מחמת האי אומדנ' דלא מזלזלא נפשה דפשיטא דא"ל שע"י הכפיה חוזר להאמין מה שלא היה מאמין עד עתה וא"ל דמחמת הכפיה אמרינן דגם עד עתה היה מאמין מאומד הדעת שאמרו חז"ל אלא שהיה רוצה לדור עמה באיסור ז"א דכה"ג לא חיישינן דמזוהמת היא בעיניו וכדברי הירושלמי שהביאו התוספות בגיטין דף ע"ט ועיין בש"ע סימן קי"ז (ובתשובה כתבתי ליישב דלא תיקשי ממ"ש התוס' בגיטין דאף בזה"ז דליכא מיתה חיישינן שמא יחפה לדור עמה באיסור) אך י"ל דכיון דהכא באשת כהן באונס מיירי ואם כן אף שמאמין לדבריה שנאנסה לא מאוסה עליו וכ"כ הב"ש סימן ז' ס"ק י"ז דבשבויה מסתמא אנוסה היא ולא מאוסה ליה ולפי זה צ"ל אע"ג דהכא אמרינן דמהימנא משום דלא עבידא לבזויי נפשה אף ע"ג דנאנסתי קאמרה מ"מ בזיון ופגם הוא לה כשנאנסה וכן מבואר מתוספות כתובות דף ט' שכתבו מדלא טענה מ"ע דאין זה גנאי לה לטעון כמו טענת אונס כו' מ"מ אע"ג דגנאי וזלזול הוא לגבה שלא שמרה נפשה שלא יבא לידי כך מ"מ לגבי דידיה משום זנות דאונס לא מזדהמא באפיה וא"כ שפיר הכפיה מועלת בזה דשמא גם הוא האמין לדבריה מחמת אומדנא דלא הוה מזלזלא נפשה אלא שרצה לדור עמה באיסור והשתא דכופין אותו שפיר גמר ומקני דמחויב מדינא הוא ומכ"ש אם נימא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים דא"ש טפי אך בלא"ה נראה דא"ש דלכאורה צ"ע על הר"ן במ"ש דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה משום דמשועבדת לו דלכאורה דז"א דהא במקום הנאת תשמישך כו' אמרינן דאין מאכילין כו' ואע"ג דמשעבדת ליה וכן כל היכא דשויה נפשה ח"ד וכן הקשו האחרונים אך לפי ענ"ד דהר"ן ס"ל דע"כ לא אמרו אלא שאין מאכילין כו' אבל לאו מתורת נאמנת אתינן עלה וכיון דלאו מתורת נאמנת הוא שוב שפיר יכול לומר דמה בכך דאיהי שויא ח"ד מ"מ אני איני מאמינה ולמה נכוף אותו להוציא שלו מתח"י ודי בזה שאין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו' וזה כוונת הר"ן במ"ש אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה כו' ובכה"ג דאינה נאמנת אף ע"ג דאסורה אמרינן היא נתנה אצבע כו' ואין כופין להוציא ולפי זה ממילא א"ש דאף להך תירוצא דהר"ן לענין הא דשויא נפשה ח"ד היתה נאמנת לעצמה מדינא ואם כן לא הי' נותן ברצון שאר וכסות ושוב שפיר מרוויח ע"י הכפיה וכדכתיבנא:
ועוד יש מקום בזה ליתן טעם הא דמהני בכפיה בכה"ג ע"פ מה שכתבתי במקום אחר ליישב מה דקשה לכאורה על התוספות בכריתות שכתבו בהא דאמרו לו אכלת חלב ר"מ מחייב אע"ג דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם היינו דיביא מעצמו כשישי' על לבו משא"כ בזה שסובר שאינו חייב וע"ש דלפי מ"ש התוספות בב"ב דדוקא מחויב מדינא בעינן דאל"כ הו"ל תלוהו ויהיב וא"כ ממ"נ אם יודע שחטא אלא שאין רוצה להביא עתה הא אין ממשכנין ואם באמת לא ידע כלל א"כ לא גמר ומקני שלדעתו אינו מחויב מדינא ומכ"ש לתירוץ קמא של התוספות שמרויח שקונה הכפרה ובזה לא מרוויח מידי ואמרתי ליישב ע"פ מ"ש הריטב"א והר"ן להקשות דתלוהו ויהיב נמי ליהני דהא הו"ל דברים שבלב ותירצו דדוקא כגון האי דזבין אדעתא למיסק כו' דדברים שבלבו לבד היא לכן אף ע"פ שאמת הדבר שהיא כן בלבו לא הוי דברים משא"כ תלוהו ויהיב שהוא דברים שבלבו ולב כל אדם וכ"כ התוס' דבאומדנת דמוכח הוי דברים ע"ש ולפ"ז א"ש דר"מ מחייב וכפינן ליה שמא אינו יודע שמחויב. ולא יביא מעצמו וא"ל דא"כ ה"ל תלוהו ויהיב ז"א דאף דהוי תלוהו ויהיב מהני משום דברים שבלב וא"ל דהא ה"ל דברים שבלבו ולב כל אדם ז"א דלב כל אדם אין יודע הבירור כיון דעדים ודאי קושטא קאמרי שאכל ויכול להיות שגם נפשו יודעת וגמר ומקני ואין כאן אומדנא דמוכח ולכן אע"פ שבאמת אינו יודע מ"מ לרצונו קרינן ביה. ובזה ישבתי ג"כ מה שהקשה הרשב"א בקידושין דהכא ילפינן מיקריב לענין דברים שבלב ובב"ב ילפינן דאגב אונסה כו' וכתבתי דתרוייהו צריכי להדדי וקצרתי ועכ"פ ממנו נקח לנ"ד דא"ש מה שהקשתי בטמאה אני לך למשנה ראשונה דהא ה"ל תלוהו ויהיב ולפמ"ש א"ש דנהי דנימא דהוי כתלוהו ויהיב מ"מ דברים שבלב הוא וא"ל דהוי דברים שבלבו ולב כל אדם ואומדנא דמוכח ז"א דלב כל אדם אינו יודע דשמא באמת הוא מאמין לדבריה או שיודע בעצמו שנאנסה וגמר ומגרש וכיון דאין כאן אומדנא דמוכח אף אם בלבו אינו כן לא איכפת לן בהכי דדברים שבלב אינן דברים:
ולפ"ז היה אפשר לתקן גם דבריך שיהיו קיימים דגם באומרת גרשתני י"ל דאין כאן אומדנא דמוכח שאין האמת אתה ושפיר כופין אותו כיון דשויא אנפשה ח"ד. באמת ז"א כיון דאם האמת אתה שגירש' כבר פשיטא שא"ל דהשתא גמר ומגרש דאין גירושין אחר גירושין וא"כ אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה דממ"נ אם כבר גירשה השתא לאו כלום הוא ואם לא גירשה ולא נאסרה עליו כלל פשיטא דהנך גירושין שע"י הכפיה לא גמר ומגרש רק מחמת אונס נותן גט שהרי יודע בנפשו שלא גירשה (ואין לפקפק לפ"ז במאי דכתיבנא דלכך ר"מ מחייב וכופין משום דאינו בלב כ"א שהם סוברים שגומר ומקני לפי שיודע שמחויב קרבן דז"א דא"כ למה כופין דהא מעצמו יביא ז"א דמ"מ כיון שי"ל שעל עיקר ההבא' הוא מתרצה אין זה אומדנא דמוכח לומר דמסקי אדעתייהו דאם איתא שיודע שמחיוב למה כופין שהרי יביא מעצמו שאין דבר זה ידוע לעשות אומדנא דמוכח משום זה משא"כ כאן דלכל גלוי דאין גירושין אלו מועילי' כלום מחמת ממ"נ וכמ"ש):
ואמנם בלא"ה מה שהביאך לזה דגרשתני לכהן שויה אנפשה ח"ד וכופין בלא טעמא דמעיזה היא משום דלא שייך אפקיענהו לענין טענת גירושין נראה דז"א דודאי סברא פשוטה שאין לכוף הבעל להוציא ולהפקיע שעבודו למלאות רצונה וכמ"ש הר"ן בתירוץ בשם אחרים רק בתירוץ קמא ס"ל להר"ן דכיון דטענתה היא טענת ברי והוא א"י להכחישה בבירור אלא שאינו מאמין שפיר אנו מניחין הספק שלו ותופסין הודאי שלה ולכך הוה מסתברא כופין ע"פ טענתה וכיון דמהימן ע"א בלא הכחש' דעלמא וכן בטמאה אני דנדה ואע"ג דהכא איכא חזקת היתר איתרע ליה משום דלא עבידא לבזוייה נפשה ולכן הוי מהני ברי דידה אי לאו משום חששא דענב"א ואמרינן אפקעינהו אבל בטוענת גרשתני שהוא מכחישה בבירור אי הוה קי"ל דלא כר"ה דאמר חזקה אין מעיזה או אמרה שלא בפניו ואח"כ בפניו ומכחישה למאן דס"ל דעביד לאחזוקי דבורא פשיטא שאין לנו להניח ודאי שלו מפני ודאי שלה ואע"פ דשויא נפשה ח"ד בשביל זה אין בידינו לכופו כיון שהוא טוען ברי ששקר היא דוברת ולא מיבעיא לפי מ"ש בתשובה בטעם הדבר דכופין אותו באותן שאמרו יוציא ומכ"ש להרמב"ם במאיס עלי דמאין הרגלים לכופו שיוציא שלו מתח"י והבאתי שם דברי התוס' והמפורשים בב"ק דף ק"י והעליתי דבכה"ג ה"ל כאילו התנה בשעת קידושין שאם יארע כזה שמחויב להוציא ואדעתא דהכי קדש' נפשה ע"ש וא"כ פשיטא דבזה שלפי דבריו היא באה עליו בטענת שקר פשיטא שלא התנה ע"ד שתאמר שקר אלא אפילו לפי מ"ש שם דרבנן תיקנו משום קלקולא וכמ"ש הרא"ש מ"מ בזה שלפי דברי' שאומרת גרשתני נסתלק ופקע חיובא מעליו לגמרי זכר לדבר מה שאמרו באגדה עבד כו' ואשה שגרשה בעלה כלום יש להם זע"ז ולא דמי לטמאה אני לך ושאר אותן שכופין דהתם אכתי אגיד' ביה:
אמנם כדי ליישב דברי הרא"ש. טעמא דגרשתני שחוששת לקלקול כל ימי' שהקשו עליה דהא חזינן דר"ה לא אזיל בהאי חילוקא רק משום דאין מעיזה נלע"ד דמה שנתחבטו בזה הפוסקים אם יש לפסוק כר"ה בזה אע"ג דודאי מסתברא דהלכתא כוותיה כמ"ש הרא"ש דהכי אשכחן בדוכתי טובי ודרבא דחוייא בעלמא הוא וגם לענין ממון שנמצא ביד האשה אמרינן אין אשה מעיזה וכמ"ש בסימן פ"ה בשם הה"מ מ"מ בזה יש מקום לחוש מחמת דאיכא חזקת א"א ודבר שבערוה ואנו צריכין לומר דחזקה דא"א מעיזה חזקה אלימתא טפי מחזקת א"א כיון שהיא חזקה מצד הסברא וכאילו עדים דמי והא מלתא לא ברירה לן כולי האי ולכן באמת דעת הר"ן דלא מהני רק דקידושי שני תופסין אבל מ"מ אסורה להנשא לאחר וכן הב"י בשם א"ח ס"ל דדוקא היכא דליכא עדים שהיא אשתו רק חזקה לבד כו' ע"ש והכל הוא מטעם שקשה להוציא מחזקת א"א ולהקל בערוה החמור' ע"פ דבורה לבד ולסמוך דאין מעיזה ולכך רבינו הרא"ש חזי לאצטרופי הך סברא דמסתמא תחוש לקלקול כל ימי' וכמבואר בדבריו שכתב עוד נראה טעם טוב כו' ומעתה נראה דא"ש מה שהקשו דהא ר"ה נקט טעמא דאינה מעיזה והו"ל לאפלוגי בכה"ג:
ולפענ"ד לפי מ"ש בתשובה סיוע לדברי הרמב"ם שפוסק במאיס עלי דכופין להוציא לפי שאינו בדין שתבעל לשנאוי לה כשבויה יע"ש והאחרונים חלקו עליו ולדידי חזי לי שיש ראיה לדבריו ממשנה אחרונה דקאמר חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר כו' ולכאורה קשיא ל"ל כולי האי דהא בפשיטות מצינן למימר דשמא הוא מאוס עליה ושונאתו ורוצה להפקיע עצמה ממנו ואם נפשך לומר דמכי בעל לא שכיח דסניא ליה וכמ"ש המפורשי' ביבמות דף צ"ד לענין ע"א ביבמה ע"ש א"כ ק"ו הדברים שלא הי' לנו לחוש לשמא ענ"ב דלא נחשדו בנות ישראל על כך ומה"ת לאורועי חזקת כשרותה ודוחק לומר דכיון דגם זנות לא שכיחא וגם באונס לא שכיחא דקלא אית ליה כמ"ש התוספ' בכתובות בסוגיא דפ"פ ולכן חיישינן דלמא ענ"ב דא"כ בפשיטות הוי מצי ר"ה לחלק בין טמאה לגרשתני דבגרשתני אין לחוש מחמת חזקת כשרות לא חשדינן לה משא"כ בטמאה דאיתרע טענתה דזנות ל"ש אלא ודאי שאין לחלק בכך וגם דוחק לחלק ולומר דמשום דמאוס עלי' לא הוה עבדה כולי האי לומר טמאה אני לבזויי נפשה משא"כ בשביל שענ"ב שיצרה תקפה כדי בזיון וכה"ג כתב רש"י בפירוש הב' בהא דאמר רבא זימנין דתקיף לה מן גברא ע"ש. אך לדברי הרמב"ם א"ש בפשיטות דלא הומ"ל דשמא אומרת כן להפקיע עצמה מבעלה בשביל שמאוס עליה דז"א דאם באמת כן הוא ג"כ כופין להוציא שאינה כשבוי' שתבעל לשנאוי לה וע"מ כן נתקדשה מעיקרא שאם יהיה שנאוי לה יתחייב להוציאה ולכן הוצרך לומר דשמא ענ"ב דבאמת הוא לא שנאוי ואינו מאוס בעיני' רק שמצא' אחר נאה הימנו ופשיטא דאין לכופו כלל ודברי החולקי' על הרמב"ם כתבתי ליישב ג"כ וקצרתי:
ועתה נבא לדברי הרא"ש שכתב דחוששת לקלקול כל ימי' ולכך נאמנת ולכאורה תימא דלמא מחמת שרוצה להפקיע עצמה ממנו אומרת כן דמסני סניא ליה שהרי הרא"ש וש"פ חולקים על הרמב"ם בהך דמ"ע וס"ל דלא מהני טענתה ובאמת לא תנשא לאחר אם לא שיחזור ויגרשנה מרצונו ואין כאן רק הפקעה מבעל ולא קלקול כל ימי' אך לפי מש"ל א"ש כיון דכל עיקר טעמו של הרא"ש שחידש בזה הוא לענין שתהיה נאמנת להנשא לאיש מחמת דבורה שנתגרשה ובזה אמת נכון טוב טעם של הרא"ש ז"ל שמותרת להנשא דלא חיישינן דמשקרה ותהי' באיסור כל ימי' משא"כ בהך איבעיא גרשתני מהו שאין האיבעיא דוקא בבא' להנשא אלא כולה מלתא קמיבעיא ליה אי דמי לטמאה אני לך למשנה אחרונה שהבעל כופה אותה ומשמשתו או דמי לטמאה למשנה ראשונה שנאמנת ואין הבעל יכול לכופה ואדרבה כופין אותו וה"נ נאמנת לגמרי ומותרת להנשא ולזה הוצרך ר"ה לבא מטעמא דאין אשה מעיזה דמהאי טעמא היא פטורה מבעלה לגמרי אף אם אין בדעתה להנשא ומכ"ש באם רוצה להנשא דמצטרף נמי סברת הרא"ש בזה משא"כ הרא"ש שלא בא שם לומר טעם של נאמנותה שלא יכול בעלה לכופה להיות עמו דבהא סגי ליה בפשיטות בטעמא דא"מ רק היכא דבאה להנשא שבזה חושש לומר דדלמא לא סגיא הך חזק' להוציא מחזקת א"א ולהקל בערוה החמורה ולזה אמר לענין חשש איסור א"א יש טוב טעם להקל שהיא חששה לעצמה מקלקול כל ימיה כנלענ"ד ברור בדעת הרא"ש ז"ל:
והנה מה שבא בדבריך דמהריב"ל הקשה דתהא נאמנת במיגו דגרשתני והקשו ע"ז דאפי' אי אמרינן מיגו דהעזה מ"מ לא שייך בזה שכל עיקר שנאמנת הוא מטעם דאינה מעיז' וראיתי בשעה"מ שהאריך בזה והביא דברי מהר"ם בן חביב בעזרת נשים ודברי התוספות שהקשה דל"ל משום עגונא שתהא נאמנת מת במיגו דגרשתני למ"ד דשלא בפניו נמי מהימנא ודברי אא"ז מהרש"א. שם ומאפס הפנאי אבא בקצרה דלכאורה קשיא בהא דאמר ר"ה ת"ש אומרת טמאה אני לך כו' ולשון זה בכל הש"ס ללמוד משם וכאן אמר דאפי' למשנה כו' וה"ל למימר אמר ר"ה אפילו למ"א כו' ועוד דמה לו להזכיר מ"א ובפשיטות היה לו לומר אע"ג דבטמאה לא מהני כו' ומכ"ש רבא ל"ל להזכיר משנה ראשונה דלא קי"ל הכי ולכן נראה דודאי מחמת חזקה דא"מ לחוד לא היה מיקל רק דכיון דלמשנה ראשונה מהימנא והיינו משום שלא חשו כלל לענ"ב דלא נחשדו בנות ישראל על כך כמש"ל וכיון שיש לנו לומר דאף למשנה אחרונה דחוששת לענ"ב מודה בגרשתני דאיכא נמי אינה מעיזה ולא אמרינן כולי האי לומר שיצאה מכשרותה וענ"ב ונוסף ע"ז להעיז בפניו כולי האי לא עבדה ורבא ס"ל דודאי אי הוי אמרינן דמשנה ראשונה ס"ל שלא לחוש לענ"ב כלל שפיר קאמרת אך רבא ס"ל דענ"ב חשש פשוט דשכיח טובא רק דמשנה ראשונה בתורת טעמא קאתי עלה שלא חשו לזה משום דלא עבידא לבזויי נפשה והלכך היכא דליכא הך טעמא ממילא חוששין דמחמת ענ"ב מעיז' והיינו דנקט רבא במלתי' אפי' למשנה ראשונה כו' דעיקר הוכחת ר"ה היא ממשנה ראשונה דס"ל שלא לחוש לענ"ב ומאן דדייק וגריס יראה שהדברים כנים וישרים:
ועתה נחזי אנן כיון דבגרשתני דאמרינן לא מעיזה היינו כיון דענ"ב הוא ג"כ חשש רחוק לפי"ז באומרת טמאה אני לך ג"כ יש להאמינה ושלא לחוש לענ"ב מה תאמר דודאי מתרמי שענ"ב ואנו חוששין שזו ענ"ב ולכך אומרת כן הרי אם אתה אומר שזו ענ"ב ושקר הוא לא רחוקה היא ממנה שהיתה אומרת גרשתני כיון דמיגו דהעזה אמרינן וגרשתני גופא דנאמנת היינו שאין חוששין שתעיז פני' בצירוף שאין חוששין לענ"ב משא"כ כשאנו תופסין חשש דענ"ב דודאי מתרמי שענ"ב ואנו חוששין שזו ענ"ב הך העז' לחוד לא עדיפא מהעזה דעלמא וכמו לרבא דס"ל דענ"ב חשש פשוט הוא ולכך חייש ג"כ לשמא מעיזה וא"כ שפיר הקשה דלמ"ד דאמרינן מיגו דהעזה נימא דנאמנת טמאה במיגו דגרשתני ובזה י"ל דברי התוספ' ומהרש"א וגם דברי הרא"ש דלעיל ודי בהערה זו לחכם כי"ב. ואהו' ידידי אל תתמה על החפץ כי היום ידי קצרה כי קרבו ויאתיון ימי ביקור ספרים ומצורף לזה כי כשל כחי וקשיא לי ידא וכו' אפס כי עזה אהבה הדוחקת ומזרזת להקדים ולא לאחר ע"כ קדמתי לשלוח דברים המעוטים אשר עלה במחשבה לפני בעברי בין בתרי דבריך ויתר פניני אמריך הנה מקום אתי כי אבקש מנוח אי"ה ועת וזמן לכל חפץ ויישר כחך וחילך לאורייתא ותחזקנ' ידיך למלאות מקום אבותיך וימלא משאלותיך והיו דברי לאות ע"י יד כהה ורפה יכתבך כו' כנפשך נפש היפה:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
שו"ת בית אפרים חלק אה"ע