אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ד › שאלה קמד

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ד · שאלה קמד

שאלה קמג

לה"ה הרב וכו' מו"ה יוסף אבד"ק בערזאן מה שהקשה מכ"ת בתוספות דסוטה דף כ"ג ד"ה כל הנשואות שכוונת תירוצם קשה להולמו. נלענ"ד דא"ש ומתחלה אבאר שנראה מדברי התוס' דדוקא אמנחת נדבה קשיא להו אבל במנחת סוטה אתי להו שפיר לכ"ע שיש לבעל שותפות בו כיון שהוא המביא המנחה עליה וכן אי אמרינן דאליבא דר"י היא מביא על אשתו גם מנחת נדבה א"ש דאתי כר"י דהבעל מביא מנחת נדב' עליה ואז שפיר יש לו חלק בו ולפ"ז צ"ל אע"ג דמ"מ המנח' היא קדושה לשמים מ"מ כיון שהוא הנותן המנחה משלו אף ע"פ שהיא מתכפרת בו ה"ל כאילו יש לו חלק בהקרבה זו אבל כאן כיון דאפי' לר"י אין לבעל שום זכות בהבאה זו והאשה צריכה להביא ולהקריב משלה היא מקרבת והיא מתכפרת ומה חלק יש לבעל בזה וע"ז כתבו לתרץ דהחלק הוא דמה שקנתה אשה קנה בעלה כדדייק בנזיר כו' ר"ל דהכא מיירי כדס"ד התם דלא מיירי שמקרבת המנחה ממה שקמצה או ממה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות אלא דאקני לה סתם בעלה או אחר להקריב מנחה ואותו זכות שיש לה להאשה בהקרבת המנחה זו קנה בעלה והוי כאילו הוא שותף בהקרבה כיון שהזכות שיש לאשה זו להקריב ע"ג המזבח אותו הזכות הוא קונה ג"כ ואע"פ שהמנחה קדושה לגבוה מ"מ זכה במה שזכתה היא בה כיון שאינה מקרבת משלה ממש ממה שקמצה או ממה שניתן לה ע"מ וכו' דאז בעלה כאחר דמי אבל כשניתן בסתם אע"פ שניתן לצורך הקרבה מ"מ לא נפקע זכותו ממנחה זו והתם בנזיר שפיר מדייק הש"ס איהי מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה דאי אקני לה לצורך הקרבת מנח' א"כ היינו רישא דתצא ותרע' בעדר דמידי דלא צריכ' לא אקני לה והא לא צריכ' כיון שהפר לה ובטלה ההקנאה ולכך הוצרך לאוקמי בקמצה או שניתן לה ע"מ כו' דאז היא שלה ממש אבל כאן בסוטה כיון דבאמת היא צריכה למנחה זו להקרב' שפיר מהני הקנא' בסתם להקריב מנח' זו והבעל יש לו זכות בהקרב' זו דמחמת מה שקנת' כו' אמרינן דכל זכות שתבא ליד' אית ליה גם כן זכיה בגויי' וזה ברור בכוונת התוספות:

ומילתא אגב אורחא אמינא שמה שהקשו התוספות בסוטה דף ו' ע"ב ד"ה כי קדוש דכיון דהוא היה מביא מנחתו עלי' אמאי נשרפת מ"ש מהא דאשה שנדר' בנזיר כו' אם משלו תצא ותרעה בעדר כו' ע"ש ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם בהקנאת הבעל תליא מלתא ודלא צריכא לא אקני לה ואין כאן הקדש כלל מה שאין כן מנחת סוטה לאו בדידיה תליא אלא רחמנא חייביה שהוא יקריב המנחה עליה וכיון דהמים בודקין אף דאיכא עדים בעולם שפיר חלה קדושה על המנחה ממילא ולכך אם באו עדים אח"כ נשרפת שאין קדושת המנחה תלוי בהקנאת הבעל כלל אבל אם נימא דאין המים בודקים שפיר פריך תיגלי מלתא למפרע דקדושה בטעות הוא דהא קמי שמיא גליא שיש עדים בעולם ולא ליבדק עומדת ואינה ראויה כלל ואינה קדושה מאליה וע"ש בתוספות מ"ש לחלק בין האי דכריתות גבי אשם תלוי משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש משא"כ כאן. משמע מדבריהם דאי הוי גמר ומקדיש שפיר היתה נשרפת וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב דהמנחה לא היה ראוי לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי כו' ולפ"ד רש"י אף ע"ג דהבעל גמר ומקדיש לא מהני:

ובזה א"ש מ"ש התוספות דף כ"ב ד"ה שבעלה בא עליה בדרך תימא לר"י אמאי נשרפת כו' דהמנחה לא היה ראוי לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי כו' ולכאורה לשון זה אך למותר ולפמ"ש י"ל דבדיוק נקטי הכא לשון רש"י דלפי שיטתם דלעיל לק"מ דנהי דהמנחה מצד עצמה לא קדשה כיון דקמי שמיא גליא שלא יבדקו המים מחמת שבעלה בא עליה מ"מ כיון שהבעל הוא יודע בנפשו שבא עליה ואפ"ה מביאה להשקותה ומביא המנח' הרי שגמר והקדיש ול"ק להו אלא לפי שיטות רש"י דאין קדוש לפי שכלי שרת אין מקדשין אלא בראוי אבל לשיטות התוספ' א"ש וכדכתיבנא ובזה יש ליישב מה שהקשה המ"ל פ"ב מהל' סוטה ה"ה דלהרמב"ם למה נקט בעלה בא עליה בדרך ה"ל למינקט שבא ביאה אסורה ולפמ"ש א"ש דבכה"ג אין המנחה נשרפת כלל כיון דהבעל לא ידע מזה אמרינן תיגלי מלתא למפרע. אך בריש פרק ארוסה דנקט האי לישנא לענין כתובה צריך ליישב כמ"ש המ"ל שוב ראיתי בתוס' י"ט כתב לתרץ קושית התוספות דסוטה ד"ו קצת באופן אחר ממ"ש ומ"ש הוא נכון לפע"ד:

ומ"ש מעכ"ת להקשות על הרמב"ם בהלכות סוטה שכתב ש"ז ולא דרך איברים דהא למ"ד ה"ע ממעט נשיקה ושוב כתב שמצא במ"ל שהרגיש בזה. ולענ"ד לק"מ שהרי התוספ' שם כתבו תימא דאיפכא מסתברא אלא למ"ד ה"ע בשאר עריות אבל נשיקה לא הכא מאי אצטריך קרא עכ"ל ור"ל דודאי להך מ"ד ליכא עדיפות לנשיקה מדרך איברים כיון דאיתתא לא מיתסרא לבעלה בהכי כמו בדרך איברים ורש"י מתרץ בלשונו הצח שכתב היינו דאיצטריך קרא למעוטי דלא תימא העראה היא עכ"ל ור"ל דמהך קרא גופא יליף הך מ"ד דנשיקה לאו הערא' היא וממילא שהוא דרך איברים וא"כ כיון שהרמב"ם בהל' א"ב כבר אשמועינן הך דינא דאין איסור בעריות כ"א בהכנסת עטרה דווקא ממילא דכל שאין שם ה"ע היינו דרך איברים דלא הוי רק פריצות בעלמא כשאר דרך איברים:

ומצאתי בפי' המשנה להרמב"ם ביבמות בפ' הבע"י שכתב וז"ל והעראה היא הכנסת עטר' ומפגיעת העטר' היא נקראת נשיקה עד הכנסת עטרה כולה אמנם הוא שמוש דרך איברים כו' עכ"ל מבואר להדיא כמ"ש דגם לנשיק' קרו שמוש דרך איברים כיון שאינו בכלל העראה. ונפלאתי על המ"ל דריש הלכות סוטה שכתב דבגמרא מוכח דאף אליבא דאביי קי"ל דנשיקה לאו כלום הוא איצטריך קרא למעוטי נשיק' אף דאין אשה נאסרה וא"כ איצטריך קרא למעט פחות מבן ט' דומיא דנשיק' ודרך איברים ובאמת ז"א לפמש"ל מדברי רש"י בסוטה שפירש דקרא ממעט דלא תימא נשיק' העראה היא ונאסרת על בעלה קמ"ל דלא:

ובהכי א"ש דברי רש"י ביבמות ד"ה הניחא וא"צ למחוק דלא מתסרא לבעלה וכצ"ל שפיר קאמרת דלא מתסרא לבעל' ולאו קנוי הוא ע"ש. גם מה שהקשה המ"ל שם על התוספות ר"פ ארוסה דמה יענו להא דפרט שקינא לה ד"א. לענ"ד לק"מ דהשתא דקמ"ל קרא דפרט לד"א ולא משגחינן בקפידות הבעל כ"א בדבר שנאסרת עליו וכדאיתא במשנה שהביאו התוספ' שם ממילא לא איצטריך קרא לשומרת יבם ובלא"ה נלע"ד דדרך איברים שאני שהיא קרוב למעשה הזנות ולוקה עלי' כמ"ש הרמב"ם בס' המצו' שזה מפעולות המעמיקים בזימה כו' ולכן שפיר ס"ד כיון דאם זינתה ממש אסירא ליה ופעולות אלו קרובים אלי' וחייב מלקות והבעל קפיד עליה שפיר מועיל הקינוי בזה משא"כ בשומרת יבם דהזנות גופי' לא אסר עליה אין מקום לקינוי לחול כלל אף לענין הפסד כתובה ועוד י"ל דקרא ודאי לא מיירי לענין הפסד כתובה דלא מיירי מינה רק לענין איסור ושפיר קשיא להו להתוס' דלמה צריך קרא למעוטי. וראיתי בס' שעה"מ פרק כ"א מהא"ב שהקשה אהא דאמרינן גבי אחות אשה דניתי עשה ונדחה לל"ת דנימא בעידנא דמעיקרא לאו דהיינו נשיקה דמחייב מלקות משום לא תקרבו כו' לא מקיים העשה כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דמלקות דלא תקרבו לגלות ערו' היינו על דברים המביאים לידי גילוי עריות וזה דוקא במקום שהביאה אסורה משא"כ כאן דאיכא עשה על הביא' ודחי ללאו ממילא אין בקריבה זו דברים המביאים לידי גילוי ערו' ומעיקרא אין כאן לאו על הנשיק' כלל וזה ברור:

והלום ראיתי בתוספ' יבמות ד"ה לשקינא לה וז"ל וא"ת אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי וא"כ מה בכך אם הזכיר ד"א כיון דא"ל נמי אל תסתרי וי"ל דה"פ שקינא לה ד"א שא"ל איני חושדך אלא ד"א וכן שלא כדרכה. אבל האשר"י כ' סד"א בקפידא כו' קמ"ל דלא גרע טפי מאילו אמר אל תסתרי סתם דנעשה כאילו א"ל איני חושדך אלא ד"א עכ"ל ונ"ל שתיבת דלא ט"ס וצ"ל דהא גרע והמ"ל הביא דברי התוספ' ולא הזכיר מדברי הרא"ש שחולק על התוספות וסובר דאפילו בסתם נעשה כאומר. והנה לדברי התוספות והרא"ש א"ש הא דקאמר סד"א בקפיד' ר"ל דהא עכ"פ קפיד הבעל אסתיר' וממילא חיישינן שמא זינתה ממש בסתירה זו ומשקין אותה ע"י קינוי זה קמ"ל דכה"ג לאו קינוי הוא אבל אי ידעינן דלא זינתה כלל בסתירה זו פשיטא דלא נאסרה דפריצותא בעלמא הוא ולא צריך קרא ע"ז. אבל הרמב"ם נראה דמפרש דהקינוי הוא בסתם אל תסתרי עם פלוני רק שהזנות הי' דרך אברים וקמ"ל קרא דש"ז דשריא ולדידי צ"ל דה"ק סד"א כיון דקפיד אסתירה והיא נסתרה אע"פ שלא נטמא' ממש אלא ד"א לבד קמ"ל קרא דש"ז דד"א לא נאסרה וזה מבואר מלשונו ספ"ג שכתב אשה שזינתה באונס או בשגגה או שבא עלי' זה שקינא לה עצמו ד"א אין המים בודקין אותה מבואר כמ"ש דהקינוי היא בסתם והביא' הי' ד"א וכדמסיים נמי שם פרט לבא עלי' דרך איברים ולהתוס' והרא"ש הוא להיפוך שהקינוי הי' ד"א אע"פ שאפשר שהיא זנות ממש אין המים בודקין דהקינוי לאו כלום הוא ולישנא דהש"ס דקאמר לשקינ' לה ד"א משמע כמ"ש התוס' ולישנא דקרא דממעט ד"א מדכתיב ושכב איש אותה ש"ז משמע דאביאה גופא ממעט ליה כהרמב"ם. וראיתי במ"ל שם שכתב אחר דברי התוספות ולפ"ז אני תמו' על רבינו דהא הי' לו ללמדינו דין זה בתחלת הלכות אלו כו'. מבואר דס"ל דגם הרמב"ם מפרש כפירוש התוס' ולענ"ד הוא תמוה. שנראה בעליל שהרמב"ם מפרש להיפך מדברי התו' וכדכתיבנא:

ומ"ש על דברי השואל בתשובת הרשב"א אם הודה החשוד כו' דאין מע"ר דהא הטעם משום קרוב וקרוב נאמן בע"ס לק"מ דאי לא פלגינן דבורא לא נאמינהו דא"כ כ"א לתפוס כל הדבור בשלימות וכיון שזה שהודה כשר לכל עדות שבתורה דאין אדם נפסל ע"פ עצמו דאין מע"ר וכיון שכן כמו שאין נאמן לעשות עצמו רשע ולפסול א"ע כמו כן אינו נאמן בזה שהאשה זינתה עמו וזה ג"כ שאמר לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ובודאי גם ר"י מודה שאינו נפסל ע"פ עצמו וכשר לכל עדות שבתורה אלא שעל עדות זה עצמו א"א לנו לקחת מקצת מה שמועיל לגבי אחרים ולהניח המקצת מה שמעיד על עצמו ואם נאמר דלא נעשה רשע ופסול על עצמו א"כ גם בטל מה שמעיד על האשה ואם אנו באים לדין ע"פ עדות זה אנו צריכין לקבל העדות בשלימות וא"כ ממילא דהו"ל רשע ופסול וזה ג"כ כוונת השואל אלא שקיצר ודבר זה מבואר ג"כ ביבמות דף ק"ה דלר"י דסבר לא פלגינן דבוריה פסול לעדות אשה האומר הרגתיו אע"ג דכל הקרובים כשרים לעדות אשה מ"מ אין זה מועיל כאן דהא לענין שיהא דינו כרשע ופסול לא מקבלינן סהדותיה וממילא דכל העדות בטל ואם תתפוס בעדות זה להקל מטעם קרוב נאמן א"כ נאמן ע"ז שהוא רשע ג"כ שא"א לחלק הדברים והדר דינא דרשע פסול לעדות ועיין בשו"ת נ"ב חלק אהע"ז סימן ע"ב שרוצ' ליישב דברי הרשב"א בזה והוא תמוה מהסוגיא וכבר כתבתי זה להגאון ז"ל בחייו ועשה סניגורית לדבריו בדוחק. אבל קושטא דמלתא כדכתיבנא:

ומ"ש על דברי המ"ל פ"ב מהל' א"ב מ"ש דברורים של דבריו דעובר על דא חוששין שמא זינתה וכשהוא רוצה לברר נוטלת כתובתה דתיקשי ממתני' ד"ה נשים נאמנות להשקא' ולא לכתובה וכן בההיא דמתו בעליהן כו' דאי כגבוי דמי נוטלת ואמאי הא הוי עוברת ע"ד והתורה עיכבתה מלשתות עכ"ד הנה לדברי מעכ"ת עדיפא מינה ה"ל לאקשוי' דהא הלכתא כב"ה. דלא שותות ולא נוטלת כתובה וא"כ אמאי בה' נשים נוטלת כתובה ול"ל למכ"ת לאקשויי מחמת עוברת ע"ד שרבנן עשהו ס', טפי הו"ל לאקשויי הא יש כאן ס' סוטה דאורייתא ולב"ה בכה"ג לא נוטלת ומצאתי בס' ב"מ שהקשה כן והאריך:

ולענ"ד לק"מ דלענין כתובה שבאו נשים אלו להפסידה ממון כיון דחשדינן להו דמשקרי שפיר נוטלת כתוב' ודוקא במתו בעליהן כו' כיון דעכ"פ היא גרמה שנכנסה לבית הספק ונסתרה אף שאמרה הביאו לי בעלי ואשתה אפ"ה ס"ל לב"ה כיון דלאו אינה נוטלת משום שהסיבה שאירעה גרמה שא"א להשקות' משא"כ בה' נשים דהיא טוענת ברי ורוצה לשתות ומה לה בכך שאנו חוששין לנשים היא אומרת דשקראין הן ומשום שנאה עבדו ואדרבה אם נרצה שתפסיד כתוב' ממילא שאין לנו להאמין כלל אף לענין השקאה דחשדינן למשקרי ואף שהתור' האמינ' לכל עד שיש בה והנך נשים בכלל היינו דוקא היכא שאין לחוש רק למשקרי' באיסור אבל הכא שיש לחוש שמשקרי להפסידה ממון בזה לא האמינה תורה ומה שהקשה מהא דמתו בעליהן פשיטא דלק"מ דודאי אי כגבוי דמי שפיר נוטלת כתובתה דהא לא עדיף ס' עוברת ע"ד מס' סוטה דהיא ס' זנות דאורייתא ונוטלת כתובה ואין להאריך. ועיין בתוס' יבמות דף ל"ח שכתבו בשם ר"י לחלק בין הך דמתו בעליהן ובין הך דארוסה ושומרת יבם דשם הוא נתנה כו' והוא בחילוף הירושלמי ואח"כ כתבו ועוד דארוס' אין לחושב' כעוברת ע"ד כיון שא"א לה שתבדוק עכ"ל ונראה שט"ס וצ"ל יש לחשבה כו' ומחלקים בין אפשר לה שתבדוק אז לאו עוברת ע"ד היא וצ"ע על המ"ל שלא הזכיר מדברי התוספות. שוב מצאתי בס' כתובה סימן קט"ו שהרגיש בזה על המ"ל ומחמת הנחיצ' אקצר וד' חסד נוצר. שלומו לא יבצר. דברי מחו' הדורש באהבה:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה